מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יז · ענף ג
אמנם באמת חזינן דיש בזה פלוגתא דרבוותא אם קיי"ל דהכל הולך אחר המעמיד, עיין ביו"ד סי' ק"ך ס"ו וז' וי' ובב"י ושאר נו"כ שם, דהריצב"א ומהר"ם ס"ל דקיי"ל כמ"ד הכל הולך אחר המעמיד, ומהתו' בסוף פ' השוכר אה"פ נראה דלא ברירא להו זה, ומהרא"ש שם נראה דנוטה לומר דלא קיי"ל כלל הא דהולך אחר המעמיד, עיי"ש:
ובזה נראה לפרש דברי הרא"ש בפ' מצות חליצה סי' ו' גבי סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שכתב שם וז"ל, גם נראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר, דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא, עכ"ל, ואינו מובן דמנ"ל להרא"ש זה, דנהי דר"מ לא ס"ל דרשא דתחש, כמבואר שם ביבמות ק"ג ע"א, אבל לרבנן דס"ל מנ"ל דלא הוי אלא אסמכתא, וכבר כתב ביש"ש שם סי' י"ב דאדרבא מהשקלא וטריא דגמרא שם ק"ב ב' ואימא תחש אין וכו' נעל נעל ריבה וכו' א"כ תחש מאי אהני לי' נראה דדרשה דתחש דרשה גמורה היא, עיי"ש, והרא"ש עצמו מביא שם תוכ"ד השקלא וטריא זו שבגמרא ואימא תחש אין וכו', עיי"ש:
ולזה נראה דאין כוונת הרא"ש לומר דדרשא דתחש בעיקרה אינה אלא אסמכתא, דבעיקרה שפיר הוי דרשה גמורה, וכנ"ל, אלא הא דמייתי ר"י אמר רב דרשא דתחש על סנדל התפור בפשתן דאין חולצין בו זה ס"ל להרא"ש דלא הוי אלא אסמכתא, דמאחר דהסנדל עצמו הוא של עור שפיר הוי תחש, והגם דהתפירה היא של פשתן והיא מעמדת הסנדל, מ"מ לא קיי"ל הא דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל, ורב לא אמר דאין חולצין בו אלא לכתחלה, ואסמכי' אקרא דתחש, מאחר שהפשתן מעמיד הסנדל, אבל מעיקר הלכה בדיעבד אין חוששין להמעמיד, ושפיר הוי זה תחש, וכנ"ל:
וביש"ש שם כתב עוד דמ"ש הרא"ש גם נראה וכו' חוזר ליישב לשון ראשון של רש"י, דדוקא לכתחלה קאמר ר"י א"ר דאין חולצין בסנדל התפור בתוכו בגד פשתן, ומתניתין דמכשיר בשל עץ המחופה עור, דוקא בדיעבד קאמר, עיי"ש, ולפענ"ד אין כן משמעות דברי הרא"ש, שכתב על לשון א' ולא נהירא וכו' אלא נראה כלשון ב' וכו' גם נראה וכו' עיי"ש, מדברים אלו משמע שדחה בהחלט לשון א', ומ"ש גם נראה וכו' לא קאי אלא על לשון ב', והטעם פשוט מאוד, כי לשון הא' אי אפשר ליישב כלל, כי אפילו אם נימא דרק לכתחלה קאמר ר"י א"ר דאין חולצין בסנדל התפור בתוכו פשתן מ"מ עדיין קשה מאי קמ"ל מתניתין היא, חלצה בסנדל וכו' של עץ וכו' כשרה, ואוקימנא לה במחופה עור, אלמא דדוקא חלצה בדיעבד כשרה, ולא לכתחלה, ומאי קמ"ל ר"י א"ר, אבל ללשון שני דתפור בחוט של פשתן שפיר קמ"ל דאין חולצין בו לכתחלה, דהגם דמעיקר הדין אין הולכין אחר המעמיד, מ"מ לכתחלה מיהו חוששין לו, ואסמכי' אקרא דתחש, וכנ"ל, כנלפענ"ד בדברי הרא"ש:
ולפ"ז מ"ש הב"ש שם ס"ק י"ג דגם רש"י ותו' ס"ל כהרמב"ם והרמ"ה דתפור בחוט פשתן גם בדיעבד פסול, מדס"ל דדרש תחש דרשה גמורה היא, עיי"ש, ולפי הנ"ל אין מזה הכרח כלל, דהא גם הרא"ש ס"ל דבעיקרו דרש דתחש דרשא גמורה היא, אלא דעל תפור בפשתן הוא רק אסמכתא, דלא קיי"ל כמ"ד הכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל, וא"כ י"ל דאולי גם רש"י ותו' ס"ל כן כהרא"ש, וכן מהרשב"א אין ראי' מטעם זה דלא ס"ל כהרא"ש, וכן מ"ש ביש"ש שם דמכל הפוסקים שדחו פירוש הראשון של רש"י משמע דמפרשי הא דאר"י א"ר ס' התפור בפשתן א"ח בו אפילו בדיעבד, דאל"כ מאי קושיא על פירוש הא' מהא דחלצה בשל עץ מחופה עור דכשר, דשם דוקא דיעבד כשר, ולא לכתחלה, וע"כ דמפרשי הא דאין חולצין בו אפילו לפסול דיעבד, עיי"ש, ולפי הנ"ל גם מזה אין ראי' כלל, דאפילו אם נפרש דאין חולצין בו דוקא לכתחלה אעפ"כ א"א לומר כפירוש הא', דאכתי קשה מאי קמ"ל, מתניתין היא חלצה וכו' כשרה, דיעבד אין הא לכתחלה לא, וכנ"ל, שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בדחיותו לשון הראשון וז"ל וקשיא לי דהא משמע דכשר לכתחלה דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין שחליצתה כשרה ומשמע נמי דלכתחלה חולצין בו וכו' במחופה עור, עכ"ל, מיהו זה צ"ע דהיכן משמע דגם לכתחלה חולצין בו, ואדרבא מפשוטו משמע דרק בדיעבד כשחלצה בו כשרה, וכנ"ל, וכמ"ש ביש"ש שם, וכ"כ בטוש"ע, אבל בהיפוך שפיר י"ל, דאא"ל כפירוש הא' ולכתחלה א"ח בו, דמאי קמ"ל בזה, הלא מתניתין ומתניתא הוא דרק בדיעבד כשרה, ומהיכי תיסיק אדעתין דגם לכתחלה עד דאיצטריך ר"י א"ר לאשמעינן דלכתחלה לא, ואפילו את"ל דהי' איזה הו"א בעץ מחופה עור להכשיר גם לכתחלה, ומתניתין ומתניתא דקתנו חלצה דיעבד אגב אידך דתנו בהדיה קתנו כן, מ"מ למה לא אשמעינן רב זה בסנדל של עץ המחופה עור השנוי במשנה ובברייתא, ועכצ"ל דבאמת לא צריך לאשמעינן זה, דבלא"ה לא נכשיר לכתחלה מה דלא נשמע ממתניתין אלא להכשיר דיעבד, וא"כ למה הוצרך להשמיעינו כזאת בתפור בתוכו פשתן דלכתחלה לא, וע"כ דלא כפירוש הראשון:
אמנם אעפ"כ הכרעת הב"ש שם כהפוסלין גם דיעבד בתפור בחוט של פשתן נכונה, מאחר דלא מצינו מי שמכשיר להדיא בזה בדיעבד אלא הרא"ש, ולעומת זה הרמב"ם והרמ"ה וריא"ז שבש"ג שם פוסלים, והגם שמרש"י ותו' והרשב"א שהביא הב"ש שם אין ראי' דפוסלים לפמש"ל, וכנ"ל, מ"מ שוב יש לנו לחשוב בזה את הריצב"א והר"מ הנ"ל דפסקו דהכל הולך אחר המעמיד, ולפ"ז פשיטא דבנ"ד גם בדיעבד פסול, וכנ"ל, והתו' והרא"ש בסוף ע"ז שם לא ברירא להו כמאן קיי"ל בזה. וכתבו שם טעם לענין טבילת כלים לצאת גם ידי מ"ד הולך לאחר המעמיד, עיי"ש, וממילא גם לפ"ז צריכין להחמיר בנ"ד גם בדיעבד, מספיקא עכ"פ, וגם אולי יש לקיים הוכחת מהרש"ל מכל הפוסקים שדחו פירוש הראשון של רש"י, דשפיר הי' יכולים ליישב אותו, ולומר דר"י א"ר דוקא לכתחלה אמר דא"ח בו בסנדל התפור בתוכו פשתן, וממתניתין דמחופה עור כשר דיעבד הא לכתחלה לא לא שמעינן זה, די"ל דזה עדיף, דדוקא סנדל של עץ המחופה עור דעיקר שם הסנדל הוא על העץ, רק שמחופה בעור, ולזה לכתחלה אין חולצין בו בסנדל של עץ, אבל סנדל של עור התפור בתוכו פשתן. דעיקר שם הסנדל הוא על העור, והפשתן רק תפור בתוכו, הי' אפשר לומר דגם לכתחלה חולצין בו, דשם סנדל של עור עליו, ולזה אשמעינן ר"י א"ר דאין חולצין בו לכתחלה, ולמה דחו כולם לשון א' של רש"י, וע"כ צ"ל דמשמע להו מדברי ר"י א"ר דגם בדיעבד פוסל, מדקאמר שנאמר ואנעלך תחש, ומה שאינו תחש פסול גם דיעבד, ולא משמע להו כלל דרק לאסמכתא בעלמא מייתי לי' ר"י א"ר על תפור בפשתן, רק דרשא גמורה היא, ולא כהרא"ש, וממילא הכרעת הב"ש דתפור בחוט של פשתן גם בדיעבד פסול נכונה מאוד, וכן פסק ביש"ש שם:
ובהיות כן גם כשתפר הרצועה אל הנעל בחוט של פשתן, לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דרצועה של שאר מינים לכ"ע פסול, גם בדיעבד פסול כשתפרה אל הנעל בחוט של שאר מינים, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל באורך: