מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יז
מח שכתבתי לרב אחד.
החו"ש וכו' לכבוד ידידי הרב וכו'.
הנה הובא לי בחזרה המנעל של חליצה מכ"ת, וראיתי בו דבר חדש מה שלא הי' בו מקודם, שרצועה אחת תפורה בהמנעל בחוט של "דראטווע", שהוא פשתן או קנבוס, ונבהלתי מראות, איך נהיתה כזאת, דלכתחלה ודאי אינו נכון, ואף גם בדיעבד יש לפעמים בזה חשש פסול, כאשר יתבאר לפנינו בעזה"י, וכפי הנאמר לי נעשה זה עפ"י צווי כ"ת, ותגדל התמיה בעיני ביותר ע"ז:
והנה ביבמות ק"ב ע"ב אר"י א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש וכו', וכל הפוסקים הסכימו לפירוש הב' של רש"י שם, דתפור בפשתן היינו שתפור בחוט של פשתן, ובשלטי גבורים שם כתב הטעם דאין חולצין בו הואיל דחוט הפשתן מעמיד אותו הרי הוא כאלו כולו פשתן, שהכל הולך אחר המעמיד, עיי"ש, ואם גם בדיעבד פסול יש בו פלוגתא בין הרמ"ה והרא"ש, דהרמ"ה ס"ל דגם בדיעבד פסול, והרא"ש ס"ל דבדיעבד כשר, והובא פלוגתא זו באבה"ע סי' קס"ט סט"ו בש"ע ובהג"ה שם, והב"ש שם ס"ק י"ג כתב דלפסק הלכה העיקר כהרמ"ה דפסול גם בדיעבד, שכן הוא דעת הרבה פוסקים, עיי"ש:
אמנם לענין הרצועות כתב בש"ע שם דהרצועות אין צריכין להיות של עור, ולפ"ז מכש"כ דכשר לתפור הרצועות בהמנעל בשאר מינים, אבל הרמ"א כתב די"א דגם רצועותי' מעור וכן נוהגין, עכ"ל, והב"ש שם ס"ק י"ד כתב דאין פלוגתא בזה כלל, אלא דכ"ע ס"ל דהרצועות אינן צריכין להיות דוקא מעור, אלא גם משער וכן מצמר דבאים מן העור ג"כ כשר, אבל משאר מינים לכ"ע אינן כשרים, עיי"ש שהביא ראי' חזקה לזה מהש"ס, אם כי בדרישה ס"ק ז' מיישב זה, עיי"ש, מ"מ הוא דוחק, כמובן:
ולפ"ז כאשר ננקוט בזה חומרי מתנייתא, דהיינו מ"ש הב"ש ס"ק י"ד דרצועות משאר מינים לכ"ע אינם כשרים, ומ"ש הב"ש ס"ק י"ג דלהלכה נקטינן דמנעל התפור בחוט של פשתן פסול אפילו בדיעבד, א"כ כשתפר הרצועה במנעל בחוט של פשתן לכאורה יש לפסול אפילו בדיעבד, דמאחר דחזינן במנעל שצריך להיות של עור, אם תפרו בחוט של פשתן פסול אפילו בדיעבד, הואיל דהחוט של פשתן מעמיד המנעל הוי כאלו כל המנעל פשתן, דהכל הולך אחר המעמיד, כמ"ש בש"ג הנ"ל והובא בב"ש שם ס"ק י"ד, וא"כ ה"ה כשתפר הרצועה אל המנעל בחוט של פשתן, מאחר דגם הרצועה פסולה משאר מינים, והואיל דהחוט מעמיד הרצועה אל המנעל הוי כאלו כל הרצועה פשתן, דהכל הולך אחר המעמיד, ופסול אפילו בדיעבד:
ואין לחלק ולומר, דדוקא כשתפר המנעל בחוט של פשתן, הואיל דבלא החוט לא הי' מנעל כלל, רק חתיכות עור בעלמא, והחוט עושה אותם מנעל, זה מקרי מעמיד המנעל, והוי כאלו כל המנעל פשתן, אבל כשמחבר הרצועה אל הנעל בחוט של פשתן, דהחוט אינו עושה את הנעל, דהנעל הוא נעל גם בלא החוט, וגם אינו עושה את הרצועה, דגם בל החוט היא רצועה, ואין החוט עושה אלא שמחבר הרצועה להנעל, בזה י"ל דכשר, דבזה לא שייך לומר דהחוט מעמיד את הנעל או את הרצועה, והוי כאלו כולו פשתן, דהא אינו מעמיד אותם כלל, דגם בלא החוט הנעל הוא נעל והרצועה היא רצועה, אלא שמעמיד חיבור הרצועה אל הנעל, ומנ"ל דזה פוסל:
אבל באמת זה אינו, דהא עיקר השקלא וטריא אם הרצועות כשרין משאר מינים או לא, תליא בזה, דמאן דס"ל דכשרין משאר מינים ס"ל דהרצועות לא מקרי נעל, אלא רצועות הנעל, ולכך לא בעינן בהו עור או הבא מעור דוקא, דהרצועות אינן נלמדים מואנעלך תחש, דאינן בכלל הנעל, וזה הוא' דאמר שם ביבמות ק"ב ע"ב על האיבעיא דהוא של עור ותרוסיו של שער מהו, מי לא קרינן בי' ואנעלך תחש, ור"ל דעל הנעל שפיר קרינן ואנעלך תחש, דהוא של עור, ובתריסיו לא איכפת לן, דהן אינן נעל, ומאן דס"ל דגם הרצועות אינן כשרין משאר מינים ס"ל דגם הרצועות הם בכל הנעל, דהואיל דהנעל צריך להרצועות הוי כולו חד נעל, הנעל והרצועות, והא בלא הא לא סגי להיות נקרא נעל, והשלמת הנעל הוא עם הרצועות, ולכך גם ברצועות קרינן בהו ואנעלך תחש, ואינן כשרין משאר מינים, והא דקאמר שם מי לא קרינן בי' ואנעלך תחש, היינו דהגם דגם תריסיו נקראין נעל, מ"מ שער שפיר הוי תחש, דבא מן העור:
ובהיות כן, למ"ד זה האחרון, דרצועות משאר מינים פסולין, ולפמ"ש הב"ש כ"ע ס"ל כן, א"כ כשתפר הרצועה אל הנעל בחוט של פשתן, נמצא דע"י החוט הזה נגמר הנעל, דבלא התפירה הזאת של הרצועה אל הנעל עוד לא נגמר הנעל, וא"כ החוט הזה של פשתן מעמיד הנעל, והוי כאלו כולו פשתן, הנעל והרצועות, דנעשו שניהם נעל ע"י החוט הזה:
אמנם בזה שוב יש לומר, דהשתא דאתינן להכי, דלזה מקרי תפירת הרצועה אל הנעל מעמיד משום דעי"ז נעשה נעל ונגמר, א"כ כיון דעכ"פ לא ע"י תפירה הזאת לחוד נעשה נעל, אלא בצירוף שאר כל התפירות של הנעל, דנהי דאמרינן דבלא התפירה הזאת לא הי' נגמר הנעל, מ"מ פשיטא שמכש"כ בלא שאר כל התפירות שבנעל שלא הי' נעל כלל, וא"כ הוי זה וזה גורם להעמדת הנעל, וזה וזה גורם מותר גם במעמיד, כמ"ש ביו"ד סוף סי' פ"ז ובשאר דוכתי:
מיהו יש לחלק, דדוקא התם דע"י האיסור לבד לא הי' יכול להיות שום העמדה בחלב המרובה, וכן לא ע"י ההיתר לבד, א"כ נמצא שההעמדה שבכל חלקי החלב היתה דוקא בגרמת שניהם, האיסור וההיתר, ושפיר הוי זוז"ג, וכן הוא בהא דהמחמץ דמייתי הפר"ח שם, וכן הוא בכל שאר דוכתי כעין זה, משא"כ בנ"ד דכל תפירה ותפירה מעמדת במקומה, תפירת הרצועה אל הנעל מעמדת במקומה, וכן שאר תפירות המנעל מעמידין במקומן. מבלי צורך כלל זו לאלו ואלו לזו להעמיד במקומן, אלא לענין שיתהוה נעל גמור ושלם צריכין לזה כל התפירות, והא בלא הא וכן הא בלא הא לא סגי, וכנ"ל, וא"כ מאן לימא לן דדוקא להכי מקרי התפירה מעמיד מפני שמעמידה כל מלאכת המנעל, דנימא בשביל זה בנ"ד דהוי זה וזה גורם להעמדת כל מלאכת המנעל, ודלמא משו"ה מקרי כל תפירה ותפירה מעמיד משום שמעמדת ומחזקת החיבור במקומה, ולזה אם אפילו רק תפירה אחת היא של פשתן, אם היא באופן שמחזקת החיבור במקומה מבלי צורך בזה אל תפירות אחרות שיסייעו לה לזה, נחשב כל המקום שבנעל שכנגד התפירה הזאת כאלו הי' כולו פשתן, דהואיל דהתפירה של פשתן מחזקת ומעמדת המקום הזה הכל הולך אחר המעמיד:
והכי ודאי דייק פשטות לשון הרמ"א שם בסי' קס"ט סט"ו הנ"ל, שמקודם הגיה בדברי המחבר, שכתב צריך לתופרו בעור לכתחלה, והוסיף הרמ"א ע"ז ב' תיבות, "כל תפירותיו", צריך לתופרו "כל תפירותיו" בעור לכתחלה, והיינו לומר שלא יעלה על הדעת דסגי ברוב התפירות של עור, ולא משגחינן על איזה תפירות אם אינן של עור, לזה אשמעינן שאינו כן, אלא כל התפירות שלו יהי' בעור, ושוב כתב הרמ"א בסתם ע"ז ויש פוסלין אף דיעבד, מסתימת לשון זה משמע דקאי אכל מ"ש בתחלה, דיש פוסלין אף דיעבד אם לא הי' כל תפירותיו בעור, וע"כ היינו טעמא כמו שכתבתי, דהואיל דהמנעל צריך שיהי' כולו משל עור, ולכך אף תפירה אחת שאינה של עור פוסלת אפילו דיעבד, דלא מיבעיא אם התפירה הזאת היא באופן שמעמדת ומחזקת החיבור שבמקומה מבלי צורך סיוע לזה מתפירות אחרות, א"כ אין כאן במקום הזה זה וזה גורם, רק מעמיד אחד של פשתן, וממילא הוי המקום הזה שבנעל שנתחבר והועמד מכח הפשתן ככולו פשתן, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל:
אלא אפילו אם התפירה הזאת של פשתן היא באופן שצריכה ג"כ אל התפירות אחרות להעמיד החיבור שבמקומה, וא"כ לכאורה הוי זה זוז"ג להעמדת המנעל אף במקומה, מ"מ לקושטא דמילתא אין כאן שום היתר בזה וגם לא בנ"ד הנ"ל משום זוז"ג, אף בלא מה שכתבתי לעיל, והוא לפמ"ש בתשובת הר"ן סי' ע', דכי שרינן זוז"ג היינו דוקא כשאין שם גופו של איסור, שאין האיסור אלא גורם בלבד, אבל כל שנתערב שם גופו א"א להתירו משום זוז"ג וכו', ולא התירו זוז"ג אלא כגון תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, שאין גוף האיסור בפת, וזורעים תחתיה ירקות, שאין גוף האיסור בירקות, ושאור של חולין ושל תרומה נמי אעפ"י שגוף השאור בעיסה, גופו של איסור כבר נתבטל במאתים, שאין כאן אלא החימוץ הבא בגרמתו של איסור, אבל להתיר תערובות גוף כל שלא נתבטל מטעם זוז"ג ח"ו, עכ"ל הר"ן שם, ועיין מה שכתבתי בזה בקונטרס יהל אור ענף כ"ג, וא"כ ממילא א"ש משמעות דברי רמ"א הנ"ל, דכשמקצת תפירותיו של המנעל הם של פשתן, אף שהוא באופן דזה וזה גורם, וכנ"ל, אעפ"כ יש פוסלין אף דיעבד, דמאחר דהחוט של פשתן שהוא גופו של איסור בזה הוא בעין, ולא נתבטל, אין בו שום היתר משום זה וזה גורם, וממילא נפסל המנעל משום התפירה של פשתן המסייעת להעמיד אותו, והוי כאלו הי' כולו פשתן, והבן:
ולפ"ז ממילא ה"ה בנ"ד שתפר הרצועה אל הנעל בשאר מינים יש לפסול אפילו בדיעבד, מטעם מעמיד הנעל בדבר הפסול לנעל, וכמו שפסק הב"ש בס"ק י"ג במנעל התפור בפשתן, וגם הרצועות הם מהנעל לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דרצועות משאר מינים אינם כשרים לכ"ע, וכנ"ל, ולזאת תפירת הרצועות אל הנעל היא כתפירת שתי חתיכות של הנעל עצמו, וכנ"ל, ואין בזה היתר משום זוז"ג, אף דתפירת שאר מינים היא רק במקום אחד מהנעל ושאר הנעל תפור בעור, מ"מ אין היתר בזה משום זוז"ג, מתרי טעמים הנ"ל, א', מאחר דתפורת הרצועה אל הנעל מעמדת ומחזקת החיבור במקומה מבלי שום צורך סיוע לזה משאר התפירות, א"כ אין בהעמדת מקום הזה זוז"ג, רק גורם אחד של דבר הפסול, וממילא הוי עכ"פ המקום הזה שהועמד ונתחבר ע"י שאר מינים, דהיינו הרצועה וכל הנעל, כאלו היו משאר מינים, ולא מעור, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל, ב' דאין בזה היתר כלל משום זוז"ג, מאחר דהאיסור בעין ולא נתבטל, וכל שיש שם גופו של איסור ולא נתבטל אין להתיר משום זוז"ג, וכנ"ל:
וממילא פסול אפילו בדיעבד משום העמדת הנעל בדבר הפסול, דהא בלא התפירה הזאת של הרצועה אל הנעל לא הי' נגמר הנעל, וא"כ הוי הנעל כאלו כולו מדבר הפסול, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל:
ענף ב
ולכאורה הי' נראה עוד דאפילו בלא כל הנ"ל, ר"ל דאפילו אי לא נידוק כולי האי, לומר דגם הרצועה היא מהנעל, והשלמת הנעל הוא ע"י חיבור הרצועה אליו, אעפ"כ מצד זה עצמו שכתב הב"ש דרצועות משאר מינים פסול לכ"ע שפיר יש לפסול כשחיבר הרצועה אל הנעל בחוט של שאר מינים, דנעשה הרצועה כאלו היתה משאר מינים, דהכל הולך אחר המעמיד, וכמ"ש כן בראש דברינו בזה, ומה שהקשיתי לעיל ע"ז דאיזה מעמיד יש בזה, דהא הרצועה היא רצועה גם בלא החיבור הזה, נראה לכאורה דלק"מ, דמאחר דעיקר השימוש של הרצועה הוא להדק ולחבר את הנעל אל הרגל, שלא יפול ממנו, ושיתקיים עליו, וכיון דבלא חיבור הרצועה אל הנעל לא הי' הנעל מתקיים על הרגל ע"י הרצועה הזאת כפי אשר היא כרוכה שם עכשיו, כי הי' נופלים מן הרגל גם שניהם, הרצועה והנעל, וא"כ לא היתה הרצועה משמשת כלום, ונמצא דעיקר פעולת ושימוש הרצועה על הרגל היא ע"י חיבורה אל הנעל, וא"כ חיבורה אל הנעל זה הוא המעמיד שלה, דבלא זה אין בה שום שימוש ופעולה כלל, וממילא כשהחיבור הוא ע"י תפירה של שאר מינים והוי המעמיד של הרצועה של שאר מינים, חשובה הרצועה כאלו היתה כולה של שאר מינים, ופסול לכ"ע, כמ"ש הב"ש:
קיצור הדברים, דהגם דהתפירה הזאת אינה מעמדת גוף הרצועה, דהא הרצועה היא רצועה גם בלא זה, מ"מ מאחר שמעמדת ומכשרת אותה לפעולה ושימוש על הרגל ג"כ חשיב מעמיד, ומידי דהוי אהא דסוכה כ"א ע"ב מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, ופירש"י שם וז"ל, הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאלו סיכך בדבר המקבל טומאה, עכ"ל, הרי דאף דגופו של הסכך אין מעמידין, דהא העצים והקשים וכדומה שמסככין בהם הם עצים וקשים וכדומה גם בלא המעמידין, מ"מ מאחר דמעמידין פעולת ושימוש העצים והקשים הללו על הדפנות דהיינו שנעשו סיכוך עליהם ע"י המעמידין הללו, ונקרא עליהם שם חדש ע"י העמדתם, דמתחלה הי' רק שם עצים וקשים עליהם, ועכשיו הם נקראים סכך וסוכה, מכח זה נקראים כרעי המטה מעמידין, שמעמידין פעולת ושימוש ושם הסכך של העצים והקשים, ולזה נעשה הסכך כמוהם, כאלו הי' גם הוא מקבל טומאה כמוהם, כי הכל הולך אחר המעמיד, וה"ה בנ"ד אף דהתפירה אינה מעמדת גוף הרצועה, דהיא רצועה גם בלא זה, מ"מ כיון שמעמדת פעולת ושימוש הרצועה על הרגל, וקורא לה שם חדש, דמתחלה היתה רק נקראת רצועה, ועכשיו ע"י החיבור אל הנעל נקראת שרוך נעל, או ערקתא דמסאנא בלשון תרגום, ועיין בפ' לך לך י"ד כ"ג ובאב"ע שם, מכח זה נקרא חוט התפירה של הרצועה אל הנעל מעמיד, שמעמיד פעולת ושמוש ושם השרוך נעל של הרצועה, ולזה אם החוט הוא של שאר מינים, נעשה אף הרצועה כמוהו, כאלו היתה ג"כ של שאר מינים:
והגם שרק רצועה אחת נתחברה ע"י חוט של דראטווע, מ"מ גם רצועה אחת של שאר מינים פסול, ואין בו היתר משום זוז"ג, דהיינו ב' הרצועות, דבגופו של איסור שם בעין אין בו היתר משום זוז"ג, וכנ"ל, וגם דהא לפי דיעה זו דרצועות משאר מינים פסול, היינו משום דגם הרצועות נקראים נעל, וצריכין להיות תחש, וכנ"ל, וא"כ גם אחת של שאר מינים פסול, דנעל שמקצתו עור ומקצתו של שאר מינים פשיטא דפסול, וכמ"ש לקמן בסי'. ענף י', עיי"ש:
והגם דבסוכה שם יש פלוגתא בזה, דחד אמר מפני שאין לה קבע, וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, והרא"ש פסק שם עפ"י הירושלמי דטעם קבע עיקר, וכן הוא מסקנת כל הפוסקים האחרונים דאין פסול בסכך מחמת מעמיד בדבר המק"ט, כמבואר במג"א סי' תרכ"ט ס"ק ט' ובט"ז שם ס"ק י' ובס"ס תר"ל, עיי"ש, ואפילו למ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה כתבו הראשונים ז"ל דלאו מדינא מיפסל, משום שנעשה כמו המעמיד, אלא משום גזירה שלא יבא לסכך במין המעמיד, כמבואר בר"ן שם, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא בסכך, דאי אפשר לומר בו דמעמיד במק"ט יפסול מדינא, דא"כ לא משכחת לי' סוכה כלל, דלא מיבעיא בסיכך על מחיצות של אבנים דודאי יפסל, דהעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ, וכמו שהקשה הרא"ש שם, אלא אפילו סיכך על מחיצות של עץ מ"מ העמידו במחובר, וכמו שהקשה ע"ז בתשובות מהרי"ל סי' פ"ג, עיי"ש, ואפילו אם גם עץ ד' קונדסין של עץ בקרקע וסיכך עליהם ואין הסכך סמך על הדפנות כלל, מ"מ גם הקונדסין התחובין בקרקע הם מחובר, ועוד דהא הקרקע עצמה שהכל עומד ונסמך עליה פסולה לסיכוך, ופשיטא דכשהפסול של מעמיד הוא מדינא, שנעשה כמוהו, אין חילוק כלל בין מעמיד ובין מעמיד דמעמיד, דכל שהדבר הפסול מעמיד וסומך את הסכך ובלעדו לא הי' הסיכוך מתקיים יש בו פסול מעמיד מדינא, ואיך משכחת לה סוכה כשרה כלל, וע"כ צ"ל דבסכך לא הקפידה תורה על פסיל של מעמיד כלל, וזה הוא טעמו של מ"ד מפני שאין לו קבע, דבסכך א"א לומר פסול משום מעמיד, אמנם מ"ד מפני שמעמידה בדבר המק"ט ס"ל, דנהי דמדינא אין מעמיד פוסל בסכך, וכנ"ל, מ"מ משום גזירה פסלינן מעמיד בדבר המק"ט, שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו, ולזה במעמיד דמעמיד שוב לא גזרו בו, וכן לסכך על מחיצות של עץ מחובר אין חשש שמא יבא לסכך בו, דכשיסכך בו אז יהי' תלוש, וכן לסכך על מחיצות אבנים אין חשש, דלא שכיח לסכך בכיוצא בו, ועוד דכ"ע ידעו וכו', עיי"ש בר"ן ובריטב"א:
וכ"ז בסכך, אבל במנעל של חליצה, דפסלינן בו מעמיד בדבר הפסול, מדינא, וכמ"ש בש"ג הנ"ל על הא דמנעל התפור בפשתן דאין חולצין בו, א"כ ממילא גם כשתפר הרצועה אל הנעל בחוט של שאר מינים, דהוי ג"כ מעמיד הרצועה, וכנ"ל, פסול מדינא, למ"ש הב"ש דרצועה של שאר מינים פסול לכ"ע, דחשבינן כאלו הי' כל הרצועה של שאר מינים, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל:
שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' פ"ג שם שכתב דההוא דמעמיד דסוכה שם אינו ענין לההוא דשבת ט"ו ע"ב שמעמיד הכלי לקבל משקה דאיירי בה ר"מ ואמר הכל הולך אחר המעמיד וקיי"ל כוותי', משא"כ מעמיד דסוכה דומה להא דפליגי ר' נחמי' ורבנן בפ' במה אשה, אמנם שם בכלי, ופליגי הי ניהו עיקר, ואין למידין משם לענין סוכה דהוי מחובר, עיי"ש:
אמנם נ"ד שפיר דומה למעמיד דר"מ, דכמו דהתם מעמיד הכלי לקבל משקה ושיתקיים בתוכה, כמו כן בנ"ד התפירה מעמדת הנעל לקבל הרגל ולהתקיים עליו, דבלא התפירה הזאת של הרצועה אל הנעל הי' הנעל נופל מעל הרגל, וכנ"ל, ואפילו אם נימא דגם בלא התפירה הזאת הנעל הוא נעל והרצועה הוא רצועה, מ"מ כיון דעכ"פ בלא זה לא הי' מתקיימין הרצועה והנעל על הרגל, וכנ"ל, א"כ התפירה הזאת מעמדת הנעל והרצועה לקבל הרגל ולהתקיים עליו, דומה שפיר לשם, למעמיד דר"מ דקיי"ל כוותי', והגם דיש לחלק, דהתם מעמיד ומתקן גוף הכלי השבורה, משא"כ הכא המנעל שלם גם בל"ז אם נימא דהמנעל הוא מנעל גם בלא הרצועה, מ"מ הרי חזינן דמהרי"ל כתב דמשו"ה הוי שם מעמיד משום שמעמיד הכלי לקבל המשקה, וא"כ ה"ה הכא מעמיד הנעל לקבל הרגל, ודוק:
ובתו' בשבת ט"ו ע"ב בד"ה ור"מ כתבו דמעמיד דר"מ שם הוא שמעמיד המשקה שנותנין לתוכה, עיי"ש, וה"ה בנ"ד מעמיד הרגל שנותנין לתוך המנעל שלא ישלף ממנו:
וגם דומה זה למעמיד דר' נחמי' ורבנן, דכמו התם דקרי מעמיד לעמודי הסולם שמחברים את השליבות, כמו כן בנ"ד הוי תפירת הרצועה אל הנעל מעמיד, שמחברת את הרצועה, וכיון שהמעמיד הוא עיקר ממילא פסול משאר מינים כמו הרצועה עצמה:
ענף ג
אמנם באמת חזינן דיש בזה פלוגתא דרבוותא אם קיי"ל דהכל הולך אחר המעמיד, עיין ביו"ד סי' ק"ך ס"ו וז' וי' ובב"י ושאר נו"כ שם, דהריצב"א ומהר"ם ס"ל דקיי"ל כמ"ד הכל הולך אחר המעמיד, ומהתו' בסוף פ' השוכר אה"פ נראה דלא ברירא להו זה, ומהרא"ש שם נראה דנוטה לומר דלא קיי"ל כלל הא דהולך אחר המעמיד, עיי"ש:
ובזה נראה לפרש דברי הרא"ש בפ' מצות חליצה סי' ו' גבי סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שכתב שם וז"ל, גם נראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר, דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא, עכ"ל, ואינו מובן דמנ"ל להרא"ש זה, דנהי דר"מ לא ס"ל דרשא דתחש, כמבואר שם ביבמות ק"ג ע"א, אבל לרבנן דס"ל מנ"ל דלא הוי אלא אסמכתא, וכבר כתב ביש"ש שם סי' י"ב דאדרבא מהשקלא וטריא דגמרא שם ק"ב ב' ואימא תחש אין וכו' נעל נעל ריבה וכו' א"כ תחש מאי אהני לי' נראה דדרשה דתחש דרשה גמורה היא, עיי"ש, והרא"ש עצמו מביא שם תוכ"ד השקלא וטריא זו שבגמרא ואימא תחש אין וכו', עיי"ש:
ולזה נראה דאין כוונת הרא"ש לומר דדרשא דתחש בעיקרה אינה אלא אסמכתא, דבעיקרה שפיר הוי דרשה גמורה, וכנ"ל, אלא הא דמייתי ר"י אמר רב דרשא דתחש על סנדל התפור בפשתן דאין חולצין בו זה ס"ל להרא"ש דלא הוי אלא אסמכתא, דמאחר דהסנדל עצמו הוא של עור שפיר הוי תחש, והגם דהתפירה היא של פשתן והיא מעמדת הסנדל, מ"מ לא קיי"ל הא דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל, ורב לא אמר דאין חולצין בו אלא לכתחלה, ואסמכי' אקרא דתחש, מאחר שהפשתן מעמיד הסנדל, אבל מעיקר הלכה בדיעבד אין חוששין להמעמיד, ושפיר הוי זה תחש, וכנ"ל:
וביש"ש שם כתב עוד דמ"ש הרא"ש גם נראה וכו' חוזר ליישב לשון ראשון של רש"י, דדוקא לכתחלה קאמר ר"י א"ר דאין חולצין בסנדל התפור בתוכו בגד פשתן, ומתניתין דמכשיר בשל עץ המחופה עור, דוקא בדיעבד קאמר, עיי"ש, ולפענ"ד אין כן משמעות דברי הרא"ש, שכתב על לשון א' ולא נהירא וכו' אלא נראה כלשון ב' וכו' גם נראה וכו' עיי"ש, מדברים אלו משמע שדחה בהחלט לשון א', ומ"ש גם נראה וכו' לא קאי אלא על לשון ב', והטעם פשוט מאוד, כי לשון הא' אי אפשר ליישב כלל, כי אפילו אם נימא דרק לכתחלה קאמר ר"י א"ר דאין חולצין בסנדל התפור בתוכו פשתן מ"מ עדיין קשה מאי קמ"ל מתניתין היא, חלצה בסנדל וכו' של עץ וכו' כשרה, ואוקימנא לה במחופה עור, אלמא דדוקא חלצה בדיעבד כשרה, ולא לכתחלה, ומאי קמ"ל ר"י א"ר, אבל ללשון שני דתפור בחוט של פשתן שפיר קמ"ל דאין חולצין בו לכתחלה, דהגם דמעיקר הדין אין הולכין אחר המעמיד, מ"מ לכתחלה מיהו חוששין לו, ואסמכי' אקרא דתחש, וכנ"ל, כנלפענ"ד בדברי הרא"ש:
ולפ"ז מ"ש הב"ש שם ס"ק י"ג דגם רש"י ותו' ס"ל כהרמב"ם והרמ"ה דתפור בחוט פשתן גם בדיעבד פסול, מדס"ל דדרש תחש דרשה גמורה היא, עיי"ש, ולפי הנ"ל אין מזה הכרח כלל, דהא גם הרא"ש ס"ל דבעיקרו דרש דתחש דרשא גמורה היא, אלא דעל תפור בפשתן הוא רק אסמכתא, דלא קיי"ל כמ"ד הכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל, וא"כ י"ל דאולי גם רש"י ותו' ס"ל כן כהרא"ש, וכן מהרשב"א אין ראי' מטעם זה דלא ס"ל כהרא"ש, וכן מ"ש ביש"ש שם דמכל הפוסקים שדחו פירוש הראשון של רש"י משמע דמפרשי הא דאר"י א"ר ס' התפור בפשתן א"ח בו אפילו בדיעבד, דאל"כ מאי קושיא על פירוש הא' מהא דחלצה בשל עץ מחופה עור דכשר, דשם דוקא דיעבד כשר, ולא לכתחלה, וע"כ דמפרשי הא דאין חולצין בו אפילו לפסול דיעבד, עיי"ש, ולפי הנ"ל גם מזה אין ראי' כלל, דאפילו אם נפרש דאין חולצין בו דוקא לכתחלה אעפ"כ א"א לומר כפירוש הא', דאכתי קשה מאי קמ"ל, מתניתין היא חלצה וכו' כשרה, דיעבד אין הא לכתחלה לא, וכנ"ל, שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בדחיותו לשון הראשון וז"ל וקשיא לי דהא משמע דכשר לכתחלה דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין שחליצתה כשרה ומשמע נמי דלכתחלה חולצין בו וכו' במחופה עור, עכ"ל, מיהו זה צ"ע דהיכן משמע דגם לכתחלה חולצין בו, ואדרבא מפשוטו משמע דרק בדיעבד כשחלצה בו כשרה, וכנ"ל, וכמ"ש ביש"ש שם, וכ"כ בטוש"ע, אבל בהיפוך שפיר י"ל, דאא"ל כפירוש הא' ולכתחלה א"ח בו, דמאי קמ"ל בזה, הלא מתניתין ומתניתא הוא דרק בדיעבד כשרה, ומהיכי תיסיק אדעתין דגם לכתחלה עד דאיצטריך ר"י א"ר לאשמעינן דלכתחלה לא, ואפילו את"ל דהי' איזה הו"א בעץ מחופה עור להכשיר גם לכתחלה, ומתניתין ומתניתא דקתנו חלצה דיעבד אגב אידך דתנו בהדיה קתנו כן, מ"מ למה לא אשמעינן רב זה בסנדל של עץ המחופה עור השנוי במשנה ובברייתא, ועכצ"ל דבאמת לא צריך לאשמעינן זה, דבלא"ה לא נכשיר לכתחלה מה דלא נשמע ממתניתין אלא להכשיר דיעבד, וא"כ למה הוצרך להשמיעינו כזאת בתפור בתוכו פשתן דלכתחלה לא, וע"כ דלא כפירוש הראשון:
אמנם אעפ"כ הכרעת הב"ש שם כהפוסלין גם דיעבד בתפור בחוט של פשתן נכונה, מאחר דלא מצינו מי שמכשיר להדיא בזה בדיעבד אלא הרא"ש, ולעומת זה הרמב"ם והרמ"ה וריא"ז שבש"ג שם פוסלים, והגם שמרש"י ותו' והרשב"א שהביא הב"ש שם אין ראי' דפוסלים לפמש"ל, וכנ"ל, מ"מ שוב יש לנו לחשוב בזה את הריצב"א והר"מ הנ"ל דפסקו דהכל הולך אחר המעמיד, ולפ"ז פשיטא דבנ"ד גם בדיעבד פסול, וכנ"ל, והתו' והרא"ש בסוף ע"ז שם לא ברירא להו כמאן קיי"ל בזה. וכתבו שם טעם לענין טבילת כלים לצאת גם ידי מ"ד הולך לאחר המעמיד, עיי"ש, וממילא גם לפ"ז צריכין להחמיר בנ"ד גם בדיעבד, מספיקא עכ"פ, וגם אולי יש לקיים הוכחת מהרש"ל מכל הפוסקים שדחו פירוש הראשון של רש"י, דשפיר הי' יכולים ליישב אותו, ולומר דר"י א"ר דוקא לכתחלה אמר דא"ח בו בסנדל התפור בתוכו פשתן, וממתניתין דמחופה עור כשר דיעבד הא לכתחלה לא לא שמעינן זה, די"ל דזה עדיף, דדוקא סנדל של עץ המחופה עור דעיקר שם הסנדל הוא על העץ, רק שמחופה בעור, ולזה לכתחלה אין חולצין בו בסנדל של עץ, אבל סנדל של עור התפור בתוכו פשתן. דעיקר שם הסנדל הוא על העור, והפשתן רק תפור בתוכו, הי' אפשר לומר דגם לכתחלה חולצין בו, דשם סנדל של עור עליו, ולזה אשמעינן ר"י א"ר דאין חולצין בו לכתחלה, ולמה דחו כולם לשון א' של רש"י, וע"כ צ"ל דמשמע להו מדברי ר"י א"ר דגם בדיעבד פוסל, מדקאמר שנאמר ואנעלך תחש, ומה שאינו תחש פסול גם דיעבד, ולא משמע להו כלל דרק לאסמכתא בעלמא מייתי לי' ר"י א"ר על תפור בפשתן, רק דרשא גמורה היא, ולא כהרא"ש, וממילא הכרעת הב"ש דתפור בחוט של פשתן גם בדיעבד פסול נכונה מאוד, וכן פסק ביש"ש שם:
ובהיות כן גם כשתפר הרצועה אל הנעל בחוט של פשתן, לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דרצועה של שאר מינים לכ"ע פסול, גם בדיעבד פסול כשתפרה אל הנעל בחוט של שאר מינים, דהכל הולך אחר המעמיד, וכנ"ל באורך:
ענף ד
אמנם אעפ"כ בנ"ד שכבר נעשה מעשה עפ"י כ"ת, ויש בזה בזיון התורה למיהדר עובדא, נראה להכשיר החליצה, עפ"י מ"ש הב"ש שם בסוף ס"ק י"ד הנ"ל דאם המנעל הוא שיכול להלוך בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אם הרצועות הם של שאר מינים כמ"ש לקמן בשם הרא"ש ועיי"ש, עכ"ל הב"ש שם, וכוונתו על מ"ש בשם הרא"ש לקמן בס"ק ל"א, עיי"ש, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בסימן מענף ח' עד ענף י"א, וא"כ בנ"ד ודאי דהי' יכול לילך בו גם בלא הקשירה, ובפרט ע"י הקרסים והלולאות, שמכניסין מקודם הקשירה הקרסים בלולאות, ובודאי יכול לילך בו עי"ז גם בלא הקשירה, ושוב אין הקשירה מעכבת לפמ"ש הרא"ש, ושוב אין הרצועות נצרכים כ"כ אל הנעל, ואינם נחשבים בכלל הנעל, וכשרין גם משאר מינים, וכמ"ש הב"ש, ומכש"כ בתפר אותם בחוט של שאר מינים דכשר:
אמנם פשוט מאוד שאין להכשיר בזה אלא בדיעבד, שכבר נעשה מעשה החליצה, וכולי האי ואולי, אבל לכתחלה ח"ו לעשות כן, ולהקל שום דבר בהרצועות מחמת שיכול להלוך בהנעל גם בלא קשירה, דהא גם הרא"ש דהוא מקור דין זה לא הקיל בכזה אלא בדיעבד שכבר חלצה, כמ"ש הטור בשמו, וכן הרמ"א שם בסעיף ל"ג מיירי בדיעבד, עיי"ש, בשגם כי הרמ"א שם לא הביא דברי הרא"ש בסתם לפסק הלכה, אלא בשם יש אומרים, אלא שהב"ש שם כתב דלא מצינו שום פוסק שחולק עליו, וי"ל שמודים לדבריו, עיי"ש, אמנם כפי הנראה לא הי' לפני הב"ש הים של שלמה על יבמות, ואולי עדיין לא הי' נדפס אז, כי אינו מביאו בשום מקום, וביש"ש שם בפ' מ"ח סי' ח' חולק על הרא"ש, וס"ל דאף ביכול להלוך בלא קשירה מ"מ כשיש רצועות אם אינן קשורין כמו שצריכין להיות וכדומה או התיר הוא פסול, עיי"ש, וא"כ קשה מאוד לסמוך ע"ז למעשה אפילו דיעבד:
אמנם בכל זאת מה לעשות, וכדאי הוא הב"ש לסמוך עליו, והואיל שיצא מפי אותו צדיק להכשיר בזה, וכל בית ישראל נמשכים אחר הש"ע ונושאי כליו, מסתמא הלכה כן הוא כהרא"ש, בשגם כי בקרבן נתנאל שם מיישב קצת דברי הרא"ש, עיי"ש בפמ"ח סי' ז' אות כ"ג, ובנ"ד יש לצרף לזה עוד כי באמת מפשטות דברי הטור וש"ע משמע דבכל גווני כשרים הרצועות גם משאר מינים, ולא כמ"ש בב"ש שם ס"ק י"ד דלכ"ע זה פסול, וכ"כ בביאורי הגר"א שם ס"ק ק"ד בדעת הטור כמ"ש הב"י דרצועות כשרים משאר מינים, עיי"ש, וכ"כ ביש"ש שם סי' י"ג בדעת הטור דרצועות של שאר מינים כשר אפילו לכתחלה, רק שהוא ז"ל עצמו לא מלאו לבו להקל כ"כ, ומ"מ בדיעבד גם הוא ז"ל מכשיר, עיי"ש, ובהיות כן מלבד דבין להב"ש ובין למהרש"ל יש להכשיר בדיעבד בנ"ד, דלהב"ש הגם ד"ל דרצועות של שאר מינין לכ"ע פסול, מ"מ הא ס"ל דקיי"ל כהרא"ש דביכול לילך בו בלא קשירה לא איכפת לן ברצועות כלל, וכנ"ל, ולמהרש"ל דחולק על הרא"ש, שוב פוסק דרצועות של שאר מינין כשר בדיעבד, וכנ"ל, אלא גם בלא זה, אפילו אם ננקוט לחומרא בתרווייהו, ר"ל כמהרש"ל דחולק על הרא"ש, וכהב"ש דרצועות של שאר מינים פסול, מ"מ עכ"פ יש לנו לעשות מזה ס"ס דפלוגתא דרבוותא, כי הגם דנראה שאין לעשות ספק שמא כהרא"ש דחפור בחוט של פשתן כשר בדיעבד, מאחר דכפי הנראה הרא"ש יחידאי הוא בזה, ורוב הפוסקים חולקים ע"ז, וכנ"ל, ובכה"ג אין לחשבו לספק כמבואר בקונטרס הספקות של המנח"י במחודשים ס"ז, מ"מ עכ"פ י"ל ס"ס, ספק כהטור ויש"ש דרצועות של שאר מינים כשר, ומכש"כ בתפר הרצועה בחוט של שאר מינים, ואת"ל דרצועה של שאר מינים פסול, שמא הלכה כהרא"ש דביכול להלוך בו בלי קשירה לא איכפת לן ברצועות כלל, והגם דיש כאן חזקה לנגד הס"ס, חזקת זקוקה ליבם, מ"מ הא כתב הפרמ"ג בסי' ק"י בשפד"ע ס"ק ס"ד בדיני הס"ס אות כ"ח ובמחודשים סוף אות ד' דס"ס בפלוגתא דרבוותא לכ"ע יש להקל אף במקום חזקת איסור, דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, עיי"ש, ואין להאריך בזה יותר, כי בל"ז יש לסמוך על הב"ש, וכנ"ל:
מיהו כל זה יש להקל בדיעבד, אבל לכתחלה חס וחלילה להכניס עצמו בזה ולתפור הרצועה אל הנעל בחוט של שאר מינים, וכנ"ל, וקרוב אצלי שזה הי' כוונת הרמ"א בסי' קס"ט סט"ו הנ"ל במה שהוסיף תיבות "כל תפירותיו' בדברי המחבר, צריך לתופרו כל תפירותיו בעור לכתחלה, לומר שלא לבד תפירת המנעל עצמו צריך להיות בעור, אלא גם כל תפירותיו שתפורין אל המנעל, דהיינו הקרסים והלולאות והרצועות שתפורין אל המנעל, כל זה ג"כ צריך להיות חפור בעור, ומעתה יש להפליא על כ"ת איך נעשתה התפירה הזאת של הרצועה אל הנעל בחוט של שאר מינים עפ"י הציווי של כ"ת:
עוד יש רעותא בזה, מאחר דהנעל לא ניתן ממני רק במתנה ע"מ להחזיר, [ועיין מ"ש לקמן בסי' בענין זה], וא"כ צריך להיות קיום התנאי, להחזיר המנעל כמו שהי', ובשינוי כזה שבשום אופן אי אפשר לקיים אותו כך לכתחלה רק לתלוש הרצועה מהנעל ולתפור אותה מחדש בעור טהור לבן. כמו כל שאר התפורות שבנעל, וכנ"ל, בודאי קפידא היא זאת, ורחוק שיהי' זה מקרי קיום התנאי, וא"כ לא הי' מתנה כלל:
אמנם גם בזה יש להכשיר בדיעבד, דהא חלצה במנעל שאינו שלו כשר, כמבואר שם בסי' קס"ט:
וגם בלא זה נראה, דבמתנה עמ"ל אפילו אם אינו מחזיר לו יכול הנותן למחול לו התנאי, כמבואר במקור חיים סי' תמ"ח ס"ק ט', או לומר לו הריני כאלו התקבלתי, וזה הוי כקיום התנאי, וכמו דמצינו ביו"ד סי' רכ"ח סל"ט לענין שבועה, דהנשבע לפרוע לזמן פלוני סגי כשהמלוה אומר הריני כאלו התקבלתי, ואין צריך התרה, דזה הוי כפרעון, ובב"י שם בשם תשובת הרשב"א כתב להדיא דהריני כאלו התקבלתי הוי כקיום התנאי, עיי"ש על ראובן שנשבע לחמיו וכו', וא"כ ממילא מובן שכדי להטיב ענין החליצה שתהי' למפרע במנעל שלו, כראוי להיות לכתחלה, גם אני אומר כן הריני כאלו התקבלתי הנעל כמו שהי' מקודם:
אמנם כל זה בדיעבד, שכבר נעשה מעשה, אבל תמיהתי קיימת על כ"ת איך נעשה כן על ידו לכתחלה, דזה ודאי לא יתכן בכל אופן, וכנ"ל: