אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טז

סימן טו

בתשובת רמ"א ס"ס כ"ד כתב דשתוקי הפסול להיות דיין לחליצה אין לסמכו לשאר דברים, דהרמב"ם כתב דאין סומכין לחצאין אלא כשראוי לכל, אבל כשאינו ראוי לכל אין סומכין לחצאין, עיי"ש, וכתב ע"ז בחתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' צ"ד וז"ל, לא זכיתי להבין דבריו, והרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וכו', אבל במי שאינו יכול להזדקק לדין אחד מן הדינים מפני פסול, מה בכך כיון שיכול להורות וכו', ואטו סומא בא' מעיניו לא נסמך מפני שאינו יכול לסדר חליצה, ע"כ דברי רמ"א תמוהים בזה לענ"ד, עכ"ל הח"ס שם:

ואחרי המחילה מכבוד תוה"ק אשתמיטתי' מ"ש הרמב"ם בפ"ד ה' סנהדרין ה"י, דסומא באחד מעיניו אין סומכים אותו לדיני ממונות, משום שאינו ראוי לכל הדברים, והוא מהירושלמי פ"ק דחגיגה, כמ"ש בלח"מ שם, עיי"ש, ודברי רמ"א נכונים, ואדרבא במי שאינו יודע להורות בכל התורה כלה הי' נראה לכאורה דסומכין אותו למה שיודע, מדפריך בגמ' סנהדרין דף ה' ע"ב יתיר בכורות אל יתיר מ"ט אילימא משום דלא חכים וכו' אלא משום דלא הוי בקי במומי וכו' עיי"ש, ולמה לא דחה זה דא"כ האיך נתן לו רבי רשות על שאר דברים מאחר שאינו ראוי לכל דבר, א"ו דגם באינו יודע להורות בכל התורה יכולים לסמוך אותו למה שיודע, דלא מקרי אינו ראוי לכל דבר אלא בפסול הגוף לאיזה דבר, אבל לא במה שאינו יודע להורות בכה"ת, דזה שפיר מקרי ראוי לכל דבר, דהא בידו ללמוד ויהי' יודע להורות, וכן ראיתי בקצות החשן סי' ז' סוף ס"ק ב' שכתב כן בפשיטות, עיי"ש) אמנם מדברי הרמב"ם שם ה"ח נראה דאין סומכין אותו לשום דבר עד שיהי' חכם מופלא הראוי להורות בכל התורה, עיי"ש, וע"כ צ"ל דהגמ' בסנהדרין שם בלא"ה דחה שפיר בפשיטות, ועדיף מיני' מייתי שם לדחות זה, עיי"ש, שוב ראיתי בקצה"ח שם ס"ק א' שהביא לשון הרמב"ם הנ"ל דבעינן שיהי' ראוי להורות בכה"ת, ולזה נראה דלא קאמר שם בסוף ס"ק ב' אלא באינו בקי במומין, ולא באינו יודע להורות מחמת חסרון לימוד, עיי"ש, אמנם באמת אין טעם לחילוק הזה, ולא חילוק ידענא בין אינו ראוי להורות מחמת חסרון בקיאות בהדבר הנידון ובין אינו ראוי להורות מחמת חסרון חכמה, בשניהם אינו ראוי להורות כעת, ובידו ללמוד לדעת ולהתחכם, וגם לשניהם יש לכאורה ראי' מהגמ' שם להכשיר, דכמו דאמר שם אלא משום דלא הוי בקי במומי, כמו כן אמר שם מקודם אילימא משום דלא חכים, וג"כ לא דחה זה מטעם דאינו ראוי לכל דבר, וע"כ צ"ל דעדיפא מיניה דחה זה בפשיטות יותר, וא"כ ה"ה י"ל לענין חסרון בקיאות במומין שם דעדיפא מיני' מייתי שם לדחות זה, וכנ"ל, ולזה פשוט דאין בזה שום חילוק כלל, אלא דכל שאינו ראוי להורות בכה"ת בין מחסרון חכמה ובין מחסרון בקיאות אין סומכין אותו, וכן כשאינו ראוי לדון באיזה דבר מחמת פסול עבירה פשיטא שאין סומכין אותו לשום דבר לכתחלה, אף שבידו לעשות תשובה, מ"מ כעת עדיין לא שב, ואינו ראוי להורות בכה"ת, והא דעד זומם דממון לר' יוסי דכשר לד"נ ופסול לד"מ, ע"כ צ"ל דמיירי שנעשה עד זומם לאחר שנסמך, וכמ"ש בקצה"ח שם בתירוץ הב', עיי"ש:

אמנם נראה דכל זה הוא בסמיכה דמקדם, לסמוך אותו שיהי' סמוך ומומחה, לדון דיני קנסות ומלקיות וכדומה, בזה בעינן שיהי' ראוי להורות בכה"ת, וכנ"ל, אבל בנתינת רשות דהאידנא לדון ולהורות, יכולין להרשותו למה שראוי, אף שאינו ראוי להורות בכה"ת, ולכאורה יש ראי' גלוי' לזה ממעשים בכל יום, שנותנים סמיכה גם למי שלא למד עדיין כל התורה כולה, רק בהלכות השכיחים תמיד, כנודע, אף שאינו ראוי להורות בכה"ת, מחמת חסרון לימוד:

מיהו באמת אין ראי' מזה, כי י"ל דדוקא בימיהם שלא הי' התורה שבע"פ כתובה לפניהם, רק הי' צריכים לבקש להם רב ללמוד ממנו, לזה מי שלא למד עדיין בכל התורה כולה לא הי' ראוי להורות בכל התורה כולה, אף שבידו לילך אצל רב ללמוד ממנו, מ"מ מאן יאמר דיזדקק לו רב, וגם אם יוצלח לו ללמוד ממנו, כי לא מכל אדם זוכה ללמוד, כנודע, משא"כ בזמנינו שכל התורה שבע"פ כתובה וערוכה לפנינו בש"ס ופוסקים, אם אפילו הנסמך לא למד עדיין כה"ת כולה, רק שהוא בר הכי ללמוד ולהבין בכל ספר, ולהוציא ממנו הלכה למעשה בכל התורה כולה, כגון זה מקרי שפיר ראוי להורות בכה"ת כולה, דהא הספרים פתוחים לפניו ויכול להוציא מהם הלכה ברורה לאמיתה של תורה בכל דבר שיגיע לידו, ולזה אם רק למד ובקי בהלכות השכיחים בכל יום סומכים אותו לכל דבר, דשפיר ראוי להורות בכה"ת כולה, אבל במי שאינו ראוי להורות באיזה דבר מחמת פסול הגוף, או מחמת קוצר המשיג שלו בדבר ההוא להוציא הלכה בזה אפילו מספרים הפתוחים לפניו, עדיין י"ל דאפילו בזמן הזה אין לסמוך אותו לחצאין, וכמו שנראה מתשובת הרמ"א שם, עיי"ש:

ומ"ש הח"ס דאטו סומא באחד מעיניו לא נסמך מפני שאינו ראוי לסדר חליצה, אפשר דאה"נ, ומאן יאמר לן שאינו כן, אמנם אעפ"כ נראה לפענ"ד מסברא דאין דבר זה נוהג בסמיכות שלנו דהאידנא, וגם הרמ"א שם נראה שלא על זה בנה יסודו שם שלא להסמיך את השתוקי לחצאין, אלא שכתב שם כן במוסגר כלפי דברי מהר"י מינץ, שהביא מהרמב"ם דיש לסמוך לחצאין, וא"כ כש"כ בסמיכות דהאידנא, וע"ז כתב הרמ"א דמהרמב"ם אין ראי' לזה, דלא כתב לסמוך לחצאין אלא כשראוי לכל דבר עיי"ש, אבל אעפ"כ יש לומר כן בסמיכות שלנו גם בלי ראי', אלא מצד הסברא, דיש נסמכו למה שראוי, אף שאינו ראוי לאיזה דבר מחמת פסול הגוף, אלא שהרמ"א כתב שם מטעם אחר דאין לסמוך האידנא לחצאין, דאדרבא בזמנינו זה שאין בודקין מס"ת ולמעלה, וכל מי שנקרא בשם מורינו הוא הותר בכל דבר, ואין צריך לרשות אחרת, נראה דאין להכשירו לחצאין, עכ"ל הרמ"א שם, ור"ל דמאחר דאין צריך לרשות אחרת, אם נסמוך אותו יזדקק עצמו לפעמים מפני הבושה גם למה שאינו ראוי, וא"כ היינו דוקא כשאינו ראוי לאיזה דבר אשר אינו ניכר לכל, כמו השתוקי שבתשובת הרמ"א שם, וכן כשאינו ראוי לאיזה דבר מחמת קוצר המשיג שלו להורות בו אפילו מפי ספרים, וכנ"ל, בכל כגון זה יש לחוש שבמקום שאין מכירין חסרונו יזדקק עצמו גם להדבר שאינו ראוי, מפני הבושה, וכמ"ש גם בח"ס שם, אבל בדבר הנראה לכל, כמו סומא באחד מעיניו, דפסול לחליצה, שפיר יכולים האידנא לסמוך אותו לכל דבר חוץ מלחליצה, דבזה אין לחוש שמפני הבושה יזדקק עצמו גם לחליצה, מאחר שנראה פסולו לכל, כנלפענ"ד בזה, וזה מכוון ממש להלכה כדעת הח"ס שם, עיי"ש, ועיין ביו"ד סי' רמ"ב בש"ך ס"ק כ"ב:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה