אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו

סימן יד

בסדר חליצה שם ס"א בהגה, ושלא יהיו [דייני חליצה] סומים אפילו באחת מעיניהם:

בנודע ביהודה תנינא חלק אבה"ע סי' קנ"א נשאל, במי שהי' לו דק בעינו, ונחתך ע"י רופא, ונשאר ממנו רושם קצת, אבל הוא רואה בו, ומבדיל בו המראות, אם הוא כשר להיות אחד מג' דייני החליצה, והשיב להקל, ומסיים שם בתשובתו וז"ל, ולכן נלע"ד, במקום דלא שכיחי לומדים, אין להחמיר לפסול צורבא מדרבנן לחליצה בשביל איזה מום שבעיניו, אם עכ"פ רואה הוא גם בעין שבו המום, ובפרט אם הוא דיין קבוע, דאין לביישו בשביל זה, עכ"ל:

אמנם בחתם סופר בחלק ב' מחאבה"ע ס"ס צ"ג לא הכשיר אפילו בשנים הנוספים אלא מום בשאר אברים, אז המקיל לא הפסיד, ובלבד שלא יהי' שום מום בעיניו, שהוא קרוב לדאורייתא בדייני חליצה גופי', עכ"ל הח"ס שם, ומלשון זה משמע לכאורה דבשום מום בעיניו אין להקל בשום אופן, אפילו באחד מב' הנוספים, ומכש"כ שלא להקל בזה כלל באחד מג' הדיינים גופייהו:

וכדי לברר דבר זה, נציע בראשונה דברי התו' ביבמות דף ק"א ע"ב בד"ה ש"מ הדר בי' ר"י ש"מ, פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, כיון דלא ממעטינן מלעיני, וסגי באחד, ויכול לראות הרוק מפי היבמה, עכ"ל התו' שם:

ובנוב"י שם נתקשה בדברי התו', דמאי בין דרשא דלמעוטי סומים מלעיני ובין דרשא דצריכי דייני למיחזי מלעיני לענין סומא באחת מעיניו, דממ"נ אם מפרשינן לעיני הזקנים שכולל ב' עינים, דהיינו לעיני כל זקן וזקן, א"כ אפיל אי לעיני אתי דצריכי דייני למיחזי, מ"מ צריכין למיחזי בב' עינים, כדכתיב לעיני, לשון רבים, בב' עינים, ואם לעיני לאו דוקא, ואפילו עין אחת במשמע, ולעיני לשון רבים על כל הזקנים קאי, ולעיני הזקנים ר"ל לעיני כל הזקנים, א"כ אפילו אי לעיני אתי לפרט לסומים, אכתי לא נוכל למעט מזה אלא סומים בב' עיניהם, דכשיש להם עין אחת שפיר קרינן בהו לעיני הזקנים, דהיינו לעיני כל הזקנים:

וניחא לי' להנוב"י ז"ל, דהתו' ס"ל דזה פשיטא דמה דפסול בדיינים בדיני ממונות פסול ג"כ בחליצה, כמבואר ביבמות ק"ד ע"א לענין חלצה בלילה, עיי"ש, ולזה למ"ד לעיני פרט לסומים ע"כ אתי למעוטי גם סומא באחת מעיניו, דלסומא בב' עיניו לא איצטריך קרא דלעיני למעוטי, דהא זה גם בד"מ פסול, וחליצה לד"מ משוינן לה, וכנ"ל, וע"כ דלמאי דדרשינן לעיני פרט לסומים אמרינן דלעיני דוקא, דהיינו לב' עינים של כל זקן וזקן, וסומא באחת מעיניו פסול, אבל למאי דמסקינן דלעיני אתי דצריכי דייני למיחזי, שפיר נוכל לפרש דסגי למיחזי גם בעינו אחת, ולעיני הזקנים היינו לעיני כל הזקנים, והגם דגם בלא הקרא דלעיני ידעינן דצריך שיהי' להם עכ"פ לכל אחד ואחד מהזקנים עין אחת, דסומא בב' עיניו פסול גם בד"מ, וכנ"ל, מ"מ קרא דלעיני אתי דצריכי דייני למיחזי החליצה והרקיקה בעינם זה עכ"פ, דזה לא הוי שמעינן מד"מ, דשם אינם צריכים למיחזי כלל, וא"ש דברי התו':

אמנם שוב הקשה הנוב"י ע"ז, חדא, דהתו' בנדה דף נ' ע"א בד"ה ור"מ כתבו, דלרבנן דר"מ, דקיי"ל כוותייהו, גם סומא בב' עיניו כשר לדון בד"מ, וא"כ לר' יהודה, אפילו למאי דס"ל מעיקרא דלעיני אתי לפרט לסומים, מ"מ י"ל דלא אתי למעוטי אלא סומא בב' עיניו, דבד"מ כשר, ואתי קרא למיפסל בחליצה, ועוד דהא דמשוינן חליצה כדין, כתב רש"י ביבמות ק"ד שם והא"ז והנ"י משום דגובה כתובתה, והרי גוף הכתובה הוא מדרבנן, עכ"פ בנשאת אלמנה, וא"כ לדין תורה לא הוה חליצה אפילו כד"מ, וא"כ שפיר איצטריך לעיני למעוטי סומא בב' עיניו, אף שפסול בד"מ, מ"מ חליצה מד"ת אפילו כד"מ לא מיחשב, באופן שדברי תו' הללו לא אוכל לעמוד על כוונתן, עכ"ל הנודע ביהודה שם:

ענף ב

ולפענ"ד דברי התו' פשוטים מאוד ומוכרחים, וכאשר יתבאר לפנינו בעזה"י, וראשון תחלה נאמר, דבאמת יש לקיים גם דברי הנוב"י הנ"ל, דס"ל להתו' בשם ר"ת, דאם לעיני אתי לפרט לסומים, ע"כ אתי למעט גם סומא באחת מעיניו, דסומא בב' עיניו בלא זה ידעינן דפסול כדיני ממונות, ומה שהקשה הנוב"י ע"ז, דמה"ת לא מיחשב חליצה אפילו כד"מ, כיון דלא הוה דין אלא משום גביית הכתובה, וכתובה היא מדרבנן, הנה בנוב"י עצמו שם בסי' קי"ד בד"ה ואמנם, כתב דחליצה אין צריך שום טעם ושום ראי' שהוא דין, ומקרא מלא הוא, ועלתה יבמתו השערה, ותרגומו לתרע בית דינא, וכו', וא"כ הא דחליצה צריך דיינים מבואר בקרא, וכו', והא שכתב רש"י שם וחליצה דין הוא דגובה כתובתה, כוונתו בזה, דלהכי מדמינן לה לדיני ממונות ולא לדיני נפשות, לפי שאין כאן לתא דנפשות, אבל יש כאן דיני ממונות לענין כתובה, וכו', אבל לא בשביל זה מיקרי דין, דבלא"ה מיקרי דין, מדכתיב השערה, אבל ע"י הכתובה מיקרי ד"מ ולא ד"נ, עכ"ל הנוב"י שם, הרי דגם אם הכתובה אינה מה"ת ג"כ חליצה הוה דין, דגם בלא הכתובה חליצה מיקרי דין, מדכתיב השערה:

ומעתה נראה לפענ"ד דע"כ צ"ל דבאמת עם הדמיון שמדמינן חליצה לד"מ בשביל הכתובה ג"כ הוא מן התורה, דאל"כ הא דפליגי ר"א ורבנן ביבמות ק"ד ע"א בחלצה בלילה אי כשרה אי פסולה, דמר מדמי לה לגמר דין, ומר מדמי לה לתחלת דין, כמבואר שם בגמרא, ואי נימא דמן התורה חליצה אינה דומה לד"מ, יען דכתובה היא מדרבנן, א"כ כיון דזאת עכ"פ אין להכחיש דחליצה מיקרי דין גם מן התורה, כדכתיב השערה, וכנ"ל, וא"כ ממילא תפול השאלה איזה דין הוא זה מה"ת, מאחר דדיני ממונות אינו, וע"כ צ"ל דמה"ת זה דומה לדיני מלקיות, וכעין דאמרינן בשלהי יבמות אליבא דר' טרפון, דס"ל בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה, משום דכיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי, ופירש רש"י שם דהבא על אשת איש בחנק, עיי"ש, הרי דע"י מה דשרינן איסור חנק נחשב כדיני נפשות, וה"ה בחליצה, כיון דשרינן ע"י החליצה זקוקה ליבם לעלמא, כדיני מלקיות דמי, דהנושא זקוקה ליבם לוקה, מלאו דלא תהי' אשת המת החוצה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' יבום הי"ח, ובפ' י"ט מה' סנהדרין ה"ד, ל"ת קנ"ה, והואיל דע"י החליצה שרינן איסור מלקות כדיני מלקיות דמי:

והגם דאנן קיי"ל כר"ע דעדי נשים אין בודקים אותם בדרישה וחקירה, משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא כיון דאיכא כתובה למישקל, אז יותר נוטה לד"מ מלד"נ, דכשמעידים על היתר האשה לשוק, מיד מעידים כאחד שמגיע לה ממון, דהיינו הכתובה, אבל אינם מעידים כלל בעצם על נפשות, לא לחיוב ולא לפטור, כי עדיין לא בא מי עליה מבלעדי אישה, רק ע"י עדותם אם יבא מי עליה שוב לא יתחייב מיתה, ולזה יותר מסתבר לחשוב זה לד"מ, אשר מעידים על חיוב של ממון עכשיו, מלחשוב זה לד"נ, אשר עדיין אין מעידים עכשיו על נפשות כלל, וכל זה כשיש כתובה למישקל, אבל מן התורה דאין כאן כתובה, ואעפ"כ קראתה התורה לחליצה דין, וכנ"ל, על כרחך אין לך עצה אחרת אלא לומר שהוא דין מדיני מלקות, הואיל דבאה להתיר איסור מלקות של הזקוקה ליבם, וכנ"ל:

וכיון שכן, מן התורה חליצה בלילה בודאי פסולה לכ"ע, דבין אם חליצה היא כתחלת דין, ובין אם היא כגמר דין, בדיני מלקות גם גמר דין פסול בלילה, כמו בד"נ, כמבואר ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין, ששם בהלכה א' חשב הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות, ואחד מהם הוא, ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה, ד"נ דנין ביום וגומרין ביום, ובהלכה ד' שם כתב וז"ל, אחד דיני נפשות, ואחד דיני מלקיות, ואחד דיני גלות, הדינים האלה שוים בהן, אלא שהמלקות בשלשה, עכ"ל, ולא זכיתי להבין תמיהת הלח"מ שם דהרי ד"מ נמי בשלשה, עיי"ש, והלא זה הוא שכתב הרמב"ם דבכל הדינים האלה שוים דיני מלקיות לד"נ, אלא בזה לבד חלוק, שהמלקות בשלשה, כדיני ממונות, ולא כד"נ,] ועיי"ש בהגהת יד איתן דהרמב"ם הוציא זה מסנהדרין ל"ג ע"ב, חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח, חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע, עיי"ש, וכיון שדיני מלקיות גם גמר דין שלהן פסול בלילה, ממילא חליצה דלפי הנ"ל הוא מן התורה מדיני מלקיות, ג"כ פסולה בלילה מה"ח אליבא דכ"ע, וכנ"ל:

ולפ"ז יקשה מאוד, איך יפלגו ר"א ורבנן בחלצה בלילה, אי החליצה פסולה דדומה לתחלת דין, אי כשרה דדומה לגמר דין, והלא מה"ת בודאי החליצה פסולה, איך שהוא, דהיא מדיני מלקיות, וכנ"ל, וא"כ הגם דבתר כן תקנו רבנן כתובה, ונעשה ענין החליצה גם דיני ממונות, משום הכתובה, מ"מ איך נוכל להכשיר חלצה בלילה אף אם יהי' חליצה גמר דין, דנהי דמצד דיני ממונות שיש בה, גמ"ד כשר בלילה, מ"מ מצד דיני מלקיות שיש בה מה"ת, פסולה בלילה אף אם היא כגמר דין, וכנ"ל, ואיך בשביל תקנתא דרבנן נבא להקל בפסול תורה:

והא דקיי"ל בעדי נשים כר"ע דא"צ דו"ח, משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי, הגם דכתובה היא רק מדרבנן, ואעפ"כ מקילינן בשביל זה, שאני התם, דר"ע ס"ל דמה"ת אין בעדי נשים משום לתא דדין כלל, לא ד"מ, דמה"ת ליכא כתובה, ולא ד"נ, דלר"ע אין זה סברא לומר דכיון דשרינן עי"ז א"א לעלמא כד"נ דמי, ולמשוי עי"ז עדי נשים מה"ת כד"נ, דסוף סוף השתא עדיין אינם מעידין על נפשות כלל, וכנ"ל, וכיון דמה"ת אין בעדי נשים משום לתא דדין כלל, רק הם עדי איסור והיתר, אלא דבתר דתקון רבנן כתובה נעשה העדות הזאת כד"מ, כיון דאיכא כתובה למישקל, ממילא א"צ דו"ח כד"מ, ואין בזה שום קולא כלל על דברי תורה, דמה"ת אין זה דין כלל, ועיין ברשב"א סוף יבמות שם ודוק ובריטב"א שם וברמב"ן ונ"י שם, משא"כ בחליצה, דהתורה קראתו דין, כדכתיב השערה, וכנ"ל, ובהיות כי אין כתובה מה"ת, ע"כ צ"ל דכאן בחליצה עשאתו התורה דין, משום דבאה להתיר זקוקה ליבם לעלמא, ולהתיר איסור מלקות, והוא דין מדיני המלקיות, וכנ"ל, והגם דלר"ע אין זה סברא, וכנ"ל, מ"מ ה"מ בעלמא בסתם, אבל כאן בחליצה דהתורה קראתו להדיא דין, אין לך עצה אחרת אלא לומר כן, באופן דמה"ת חליצה היא מדיני מלקיות, ופשיטא דפסולה בלילה אף אם היא כגמר דין, וכנ"ל, ואיך נימא דלבתר דתקנו רבנן כתובה נכשיר חליצה בלילה לת"ק מפני שהיא כגמ"ד, וניקל על דברי תורה:

א"ו ע"כ צ"ל דגם מה"ת חשבינן חליצה לד"מ משום הכתובה, ולא לדיני מלקיות כלל, דאין זה סברא כלל אליבא דר"ע דקיי"ל כוותי', משום דעדיין אין הדבר נוגע כלל בחיוב מלקות ובפטור מלקות, וכנ"ל, ולא מיבעיא לדעת הסוברים דכתובת בתולה היא דאורייתא ודאי ניחא, אלא אפילו לפי דעת רוב הפוסקים דאין כתובה מה"ת כלל, מ"מ הא כתב הרמב"ן בפירוש התורה בפ' תצא, על פסוק וענשו אותו מאה כסף האמור במוצא שם רע, וז"ל, כי המנהג לכתוב לבתולות מוהר חמשים כסף, והנה זה הוציא עליה שם רע, בעבור ששנאה, ורצה להוציאה בלא כלום, ולכן ענשו הכתוב במאה כסף, כי התורה תענוש בכפל, כענין שנים ישלם, אעפ"י שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמהם או ישאנה בסתם, אבל המנהג הי' לכתוב מוהר לבתולות, כמ"ש כמוהר הבתולות, והרוב יעשו כן, ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת, למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה, יכתוב לה גט ויפטר ממנה, דכתיב כי שנא שלח, עכ"ל הזהב של הרמב"ן ז"ל שם.

הרי דהא דכתובה מדבריהם, היינו דמה"ת אין חיוב לכתוב כתובה, רק מדבריהם, אבל מ"מ המנהג הי' גם בזמן התורה לכתוב כתובה, וע"ז נוסד כל הדין של מוציא שם רע, שיוציא עליה שם רע כדי לפטור עצמו מהכתובה אשר כתב לה, ולכך תעניש אותו התורה בכפלים, וממילא ה"ה בחליצה, שגם מה"ת כשחולצת מגיע לה מנכסי בעלה הכתובה שכתב לה בעלה כפי המנהג, ולזה גם מה"ת הוי חליצה דיני ממונות:

והגם דבנשאת אלמנה לכ"ע אין לה כתובה מה"ת, וגם לא מצינו בזה מנהג, כי כמוהר הבתולות כתיב, מ"מ מאחר דרוב נשים בתולות נשאות, וממילא רוב החולצות דנשאות בתולות מגיע להן כתובה, הנכתב להן מצד המנהג, והוי דיני ממונות, וכיון דרוב החליצות הם דיני ממונות, משום לא פלוג בין חליצה לחליצה השוותה התורה מידותיה למשוינהו לכל החליצות כדיני ממונות, אפילו חליצה של נשאת אלמנה, ותדע לך שכן הוא, דהרי גם לדידן יש להקשות כזאת דהא סתמא תנן חלצה בלילה ר"א פוסל, והכי קיי"ל בסתמא, ובל"ס שיש ג"כ בכלל זה חליצת ארוסה, והרי ארוסה אין לה כתובה אפילו מדבריהם לרוב פוסקים ולמה יפסל בה חלצה בלילה, דאפילו הוי חליצה כתחלת דין, מ"מ בארוסה דאין לה כתובה, אין זה דיני ממונות כלל, שנפסול בה תחלת דין בלילה, וע"כ צ"ל דחכמים השוו מידותיהן להשוות דין החליצה בכללה לדיני ממונות אפילו במקום דאין בו שום לתא דממון, הואיל דרוב החליצות יש בהן ענין ממון, דהיינו גביית הכתובה, וזה עצמו נוכל לומר ג"כ על התורה, דהשוותה מידותיה בלא פלוג למשווי ענין החליצה בכללה לדיני ממונות, משום דרובן ועיקרן של החליצות נוגעין לממון של גביית הכתובה, וכנ"ל:

וכמו במוציא שם רע, דענשה אותו התורה במאה כסף, כפליים על הכתובה שרצה להפסידה, וכנ"ל, ואעפ"כ סתמא נאמר הדין של מוציא שם רע, ובל"ס דאפילו אם יארע לפעמים הוצאת שם רע היכא דלא כתב לה כתובה, רק מחמת השנאה הגדולה אשר יש לו עליה לא די לו בשילוחה לבד, רק רוצה עוד לביישה בהוצאת ש"ר, או גם לסבב לה מיתה עי"ז, אעפ"כ דין של התורה לענשו במאה כסף לא ישתנה בזה, הגם דלא שייך בזה הטעם של הכפל שרצה להפסידה, דהא אין לה כתובה, מ"מ דין אחד להם, והיינו משום דהתורה גזרה הדין עפ"י הרוב, דהרוב של מוש"ר שייך בהו טעם של הכפל של הכתובה שרצה להפסידה, וכנ"ל, וממילא שוב לא פלוג בין מוש"ר זה למוש"ר זה דלא שייך בו הטעם, וכולם בעונש הזה, כי התורה לא נתנה דבריה לשיעורין, וה"ה בחליצה, דהתורה גזרה הדין עפ"י הרוב, והשוותה ענין החליצה בכללה לדיני ממונות, אף במקום דלא שייך בי' ממון, כגון באלמנה, משום דרוב החליצות, יש בהן ממון של הכתובה, וכנ"ל:

בשגם דהא בכתובות י' ע"ב אמרינן, דלכך נקראת אלמנה, על שם מנה של הכתובה, ופריך בגמרא שם, אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר, ומשני דעתידין רבנן דמתקנו לה מנה, ופריך ומי כתב קרא לעתיד, ומשני אין דכתיב וכו' אלא דעתידה הכי נמי דעתידה, עיי"ש, ומאחר שכן, שוב אין להפליא כלל אם התורה השוותה מידותיה להשוות גם חליצת נשאת אלמנה לד"מ, משום לא פלוג של רוב החליצות, ובצירוף דלעתיד גם חליצת נשאת אלמנה עצמה יהי' בה ענין ממון, של מנה דיתקנו לה רבנן, וכמו השם שקראה לה התורה על העתיד:

וגם כי אין מוכרח כלל דהמנהג של כתיבת הכתובה לא הי' רק לבתולות, כי שפיר י"ל דהמנהג הי' לכתוב כתובה לכל הנשים הנישאות, אלא דלבתולות כתבו יותר, וזהו כמוהר הבתולות, דהיינו חמשים כסף, דמוהר אלמנות לא הי' כ"כ, רק פחות מזה, כמו עכשיו, ואין סתירה לזה ממאי דפריך בגמרא הנ"ל אלמנה דכתיבא באורייתא מא"ל, והוצרך לומר על שם העתיד, ולהנ"ל למה לא אמר דעל שם המנהג נקראת כך, הגם דלא הי' חיוב מה"ת לכתוב, אמנם כבר כתבו התוס' שם בד"ה אלמנה, דעיקר קושית הגמ' היא, יען דמנה לא הי' בימי משה, ולכן א"א לומר על שם מנה, דאז לא הי' מנה, רק ככר, וע"כ צ"ל על שם העתיד, אבל לעולם י"ל דכתובה הי' נהוג אז גם לאלמנה, וכנ"ל:

ענף ג

וגם בלא כל הנ"ל, פשוט דמ"ש רש"י דחליצה הוי דין משום דגובה כתובתה, יש בכלל הכתובה ג"כ נדונייתה שהכניסה לו, דגובית זה ג"כ ע"י חליצתה, וכמ"ש רש"י ותוס' בכתובות דמ"ז ע"ב על מה דאיתא שם תקנו קבורתה תחת כתובתה, דכתובתה היינו נדונייתה, עיי"ש, וא"כ הא מבואר בכתובות דנ"ב ע"ב דנדוניא שנותן האב לבתו הוא דאורייתא, עיי"ש גבי הא דאר"י משום רשב"י מפני מה התקינו כב"ד כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, [ופירש"י שם, ויתן לבתו נדוניא יפה, עיי"ש] ומי איכא מידי וכו'. הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב קחו נשים וכו' ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו', הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתי נסבי לה, עכ"ל הגמ' שם:

אמנם הרמב"ם כתב בר"פ כ' מה' אישות וז"ל, צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, עיי"ש, וצ"ע דהא בגמ' הנ"ל אמרו ע"ז דדאורייתא הוא, וכנ"ל, וכבר הקשה כן הלח"מ שם, ותירץ דסובר הרמב"ם דאסמכתא בעלמא היא, ולפענ"ד קשה לומר כן, דהא הגמרא פריך שם, על הא דתקנו רבנן כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברחא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא, וע"ז משני הא נמי דאורייתא הוא, וכנ"ל, ואי נימא דזה הוא רק אסמכתא בעלמא, אבל באמת עיקרו הוא רק מדרבנן, שיתן לבתו, א"כ אין קושית הגמ' ומי איכא מידי וכו' מיושבת כלל בזה, דכי בשביל אסמכתא בעלמא יבטלו מה דאמר רחמנא ברא לירות ברתא לא תירות, אתמהה:

הן אמת, כי לכאורה יש להוכיח כן מהסוגיא דשם, דזה הוא רק תקנתא דרבנן, דשם איתא, רב פפא איעסק לי' לבריה בי אבא סוראה, אזל למיכתב לה כתובתה, [ופירש"י דשם יפסוק אביה ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב] שמע יהודה בר מרימר נפק אתא וכו' א"ל ניעול מר בהדאי, חזייה דלא הוי ניחא לי', א"ל מאי דעתיך משום וכו' לא תיהוי בעיבורי אחסנתא וכו' וכש"כ מברא לברתא, האי נמי תקנתא דרבנן היא, דאר"י משום רשב"י הנ"ל, עיי"ש, ולמה לא אמר דדאורייתא הוא שיתן לבתו, וכנ"ל, וע"כ דלא הוי רק אסמכתא בעלמא, ועיקרו הוא רק תקנתא דרבנן, שוב ראיתי במהרש"א שם שהקשה כן, דהא דאורייתא היא, ותירץ דאפשר דאין זה אלא סמך בעלמא, עיי"ש, אמנם כבר כתבתי לעיל דקשה מאוד לומר כן, דא"כ לא תירץ הגמ' כלום על קושיית ומי איכא מידי הנ"ל, ועיקר תירוץ חסר מן הספר, וגם לא שמענו מעולם דהגמ' יאמר על אסמכתא בעלמא הלשון הזה הא נמי דאורייתא הוא:

ולזה נראה לפענ"ד דאין ראי' כלל מזה דלא הוי אלא אסמכתא, דהא לשון הגמ' לעיל הא נמי דאורייתא הוא דכתיב וכו' הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי וכו', הרי דמדאורייתא אין החיוב שיתן לה לבתו כבנו, נדוניא יפה, רק דניתיב לה מידי וכו', אבל חכמינו ז"ל תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ ויכתוב לבתו כבנו, דהיינו נדוניא יפה, כמו שפירש"י הנ"ל, ומתחלה פריך הגמ' ע"ז, איך יתקנו רבנן נגד התורה, דתירות ברתא, ומשני דזה אינו נגד התורה, דגם התורה תצוה ליתן לבתו כדי להשיאה, ולא חשה בזה דתירות ברתא, וכיון שכן שאין בצורך נשואיה חשש לירושת הבת, ממילא תקון רבנן כב"ד, כדי שיתן לה כבנו נדוניא יפה, משום חינא ביותר:

והנה ר"פ דאזל לבי אבא סוראה לכתוב כתובה, פירש"י דשם יפסוק אביה, ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב, הרי דגם בלא הליכת יהודה בר מרימר עמו לשם ג"כ הי' אבא סוראה פוסק נדוניא לבתו כנהוג, רק ר"פ רצה שיהודה ילך ג"כ עמו, שאז לכבודו יפסוק נדוניא יותר גדולה, וזה שוב אינו נוגע לדאורייתא, כי מדאורייתא סגי דניתיב לה מידי, דבר מה, וזה הי' אבא סוראה נותן גם בלא הליכת יהודה לשם, רק הליכת יהודה לשם נוגע בתקנתא דרבנן, דיתן לה נדוניא יפה, לכבודו של יהודה, ולזה כדחזייה ר"פ דלא הוי ניחא לי' ליהודה בזה, אמר לו מאי דעתיך וכו' האי נמי תקנתא דרבנן הוא, ולא אמר לו דדאורייתא היא, דדין דאורייתא כבר הי' נותן אבא סוראה מעצמו, גם בלא הליכת יהודה, ויהודה לא הוי ניחא לי' דיוסיף ליתן בשביל כבודו, וע"ז א"ל ר"פ דתקנתא דרבנן היא, והיינו דתקנו כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, נדוניא יפה, אבל לעולם עיקר הנתינה לבתו כדי להשיאה, י"ל דדאורייתא הוא, וכפשטות לשון הגמ' הא נמי דאורייתא הוא, וכנ"ל, ומעתה הרמב"ם שכתב צוו חכמים שיתן מנכסיו מעט לבתו וכו', צ"ע דהא נתינת מעט דאורייתא היא, וכנ"ל:

ולכאורה הי' נראה, דהרמב"ם כתב כן לפי שיטתו הידועה, דכל דבר שאינו מפורש בתורה, אלא שחז"ל הוציאו כן ממדרש הכתובים, הגם דהוא דאורייתא, ודינו כדבר תורה, אעפ"כ נקרא מד"ס, עיין בה"ה ובכ"מ בפ"א מה' אישות ה"ב, ולזה נדוניית הבת הגם דדאורייתא היא, וכנ"ל, מ"מ מאחר דאינו מפורש בכתוב, אלא שחז"ל דייקו כן מהכתוב, משו"ה כתב הרמב"ם ע"ז צוו חכמים, שוב ראיתי בהגהות יד איתן שעל הרמב"ם שכתב כן, אמנם באמת גם זה א"א לומר, דמאחר דהגמ' אמרה בפירוש על נדוניית הבת הא נמי דאורייתא היא, וכל כה"ג דחז"ל אמרו בהדיא דדאורייתא היא, גם הרמב"ם ס"ל דנקרא דבר תורה, וכמ"ש בספר המצות שם:

ועוד יש להתבונן, דבקידושין דכ"ט ע"א ת"ר האב חייב בבנו וכו' ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ושם ד"ל ע"ב אמרינן ולהשיאו אשה מנ"ל, דכתיב קחו נשים וכו' וקחו לבניכם נשים, עיי"ש, והרמב"ם לא הביא בשום מקום בחיבורו הגדול הא דחייב להשיא לבנו אשה, וגם לא הא דחייב ללמדו אומנות, וצ"ע למה, דהא ברייתא מוסכמת היא בש"ס:

ואשר נראה לפענ"ד בזה הוא כך, דס"ל להרמב"ם דבאמת אין ללמוד מהני קראי דירמיה שום מצוה ושום חיוב תמידי לעשות הדברים הנזכרים שם, דסגנון הכתובים שם כך הוא, דכלפי דנביאי השקר נבאו להם דבזמן קרוב ישיבו לארצם, וא"כ אין כדאי לעסוק בבבל בבנין ובנטיעה וכדומה, כי במעט קט יסעו מפה, וישיבו בנים לגבולם, ולזה אמר להם ירמי' מפי ד' שאין הדבר כן, רק יהיו בבבל שבעים שנה, ולזאת יעסקו פה בישובו של עולם, כנהוג לעשות בארץ מושבת, דהיינו שיבנו בתים, ויטעו כרמים, ויקחו נשים, כי לזמן ארוך היא הישיבה פה, עיי"ש ותראה שכן הוא המכוון, ומעתה ממה שאמר שם, קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים, אין ללמוד מזה מצוה וחיוב תמידי על איש ישראל, להשיא אשה לבנו, וליתן בתו לאיש, מה דאינו מבואר בתורה, כמו דאין אנו לומדין ממה שאמר שם, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריו, דמצוה וחוב הוא על אנשי ישראל לבנות בתים ולנטוע גנות במקום מושבם, אלא אמרינן דהנביא אמר להם שם לעסוק בישובו של עולם כפי מנהגו של עולם, דהיינו לבנות בתים ולנטוע כרמים, אבל לא שיהי' בזה איזה מצוה וחיוב תמידי לעשות כן, וה"ה די"ל כן במה שאמר קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, דיעשו בזה כפי מנהג העולם, שעושין כן, ליקח נשים לבניהם וליתן בנותיהם לאנשים, אבל לא שיהי' בזה איזה מצוה וחיוב תמידי לעשות כן:

והא דקאמר הש"ס בכתובות שם על נדוניית הבת, הא נמי דאורייתא היא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו', וכנ"ל, אין הכוונה שיש על זה מצוה וחיוב מדאורייתא, דזה לא נשמע כלל משם, וכנ"ל, אלא כוונת הגמ' כך היא, דבאמת חזינן דהי' המנהג מימי קדם לתת נדוניא לבתו כדי להשיאה, וכמו שפירש"י בפ' ויצא על הפסוק הלא נכריות נחשבנו לו, אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו, בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות, כי מכרנו לך בשכר הפעולה, עכ"ל רש"י שם, אלא שיש מקום לומר דעפ"י התורה אין ראוי לעשות כך, וניתנה תורה ונתחדשה הלכה, דברא לירות ברתא לא תירות, ולזאת אין לאדם מישראל לעשות כן לתת נדוניא לבתו ולגרום דתורות ברתא, וזה הי' קושיית הגמ' בכתובות שם על הא דתקנו רבנן כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, איך יתקנו רבנן דחירות ברתא, מה שהוא נגד רצון התורה, וע"ז משני שפיר הא נמי דאורייתא הוא, ור"ל דהא דליתן נדוניא לבתו כדי להשיאה, נמי לאו מנהגא בעלמא הוא, אלא דבר שהתירה אותו התורה, והרשתה לנהוג כן, מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' הא קמ"ל דניתוב לה מידי וכו', הרי דהרשתה התירה התורה לנהוג כן, מדירמי' צוה אז לנהוג בזה כן כמנהג העולם, ואם הי' זה דבר נגד התורה, לא הי' הנביא מצוה לנהוג כן, לעבור על ד"ת, ולא משמע כלל דלא הי' זה רק הוראת שעה אז, א"ו ע"כ דהתורה התירה זה, וא"כ שוב יש רשות ביד חכמים לתקן כב"ד, כדי שיתן לבתו לצורך נשואין כלבנו.

ועכ"פ לא מצינו בזה מצוה וחיוב תמידי מן התורה ליתן נדוניא לבתו, אלא מנהג מימי קדם, והתורה התירה זה, ועיין ברמב"ן עה"ת בפ' משפטים על פסוק כמשפט הבנות יעשה לה, וז"ל שם, על דרך הפשט יתכן שיאמר, שאם ייעדנה הקונה לבנו וכו', כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה, שיתן לה משלו כמוהר הבתולות, וצוה בזה כאשר צוה בהענקה, והכל חסד מאתו יתעלה, וע"ד רבותינו והוא האמת וכו' עכ"ל, ועיי"ש, הרי דאפילו לדרך הפשט לא ציותה התורה ליתן בתורת חיוב וצווי אלא לאמה העברי', כענין הענקה, אבל על בתו עצמו לא מצינו צווי וחיוב, רק מנהג ודרך העולם, כמשפט הבנות, והתורה התירה זה, כדמוכח מירמי' הנ"ל, אמנם חז"ל צוו כן, בתורת צווי וחיוב, ליתן נדוניא דבר מה לבתו, כדי להשיאה, וקבעו בזה שיעור, עישור נכסי, כבכתובות שם, ותקנו ג"כ כב"ד, כדי שיתן לבתו כבנו, נדוניא יפה, אמנם על נדוניא יפה לא צוו בתורת חיוב, וכמו שאמר יהודה בר מרימר שם לר"פ בדנ"ג ע"א, על תנקה זו, ה"מ מדעתי' לעשויי' נמי, בתמיה, עיי"ש:

וזה הוא שכתב הרמב"ם הנ"ל, צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, כי הגם דבגמרא אמר ע"ז דדאורייתא הוא, היינו דהתורה התירה זה, כפי מנהג העולם ומשפט הבנות, וכנ"ל, אבל בדרך צווי וחיוב, צוו חכמים ע"ז, ליתן מעט מנכסיו לבתו, דהיינו עישור נכסי, וכנ"ל, כנלפענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל בזה:

אמנם הא דלא הביא הרמב"ם בהלכותיו הא דחייב להשיא לבנו אשה וללמדו אומנות, עדיין אינו מיושב בהנ"ל, דאפילו נימא גם בקחו נשים לבניכם, דאינו נשמע משם מצוה וחיוב תמידי להשיא לבנו אשה, רק דה"ק שיעשו בזה כפי מנהגו של עולם, וכנ"ל, וכן מפסוק ראה חיים עם האשה אינו מוכרח דהאב מחויב ללמדו אומנות, דאב מאן דכר שמי' התם, רק דהם מצוות וחיוב מדרבנן להשיא לבנו אשה וללמדו אומנות, ואסמכינהו אקראי הנ"ל, מ"מ עכ"פ הי' לו להרמב"ם להביא זה, וכן יש לתמוה על שלא הביא הרמב"ם הא דקידושין פ"ב ע"א, סתם משנה, ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים, וצ"ע:

ועכ"פ נתברר לנו מכל הנ"ל דנדוניית הבת היא דאורייתא, דהיינו דזה הי' מנהג העולם מאז, והוא מותר גם עפ"י התורה, וכנ"ל, ומסתמא דכמו עתה כן אז, לא ניתן הנדוניא להבעל בהחלט, רק להבת, והבעל או שקיבל עליו אחריות הנדוניא, והוא משתמש ונושא ונותן בה כבשלו, והיא נכסי צאן ברזל שלה, או שלא קבל עליו אחריות, רק אוכל הפירות ממנה, והיא נכסי מלוג שלה, ועכ"פ בין כך ובין כך, כשחולצת היא גובה הנדוניא שלה, ובזה גם מה"ת חליצה הוה כד"מ, וזה הי' יכול להיות גם בנשאת אלמנה, או שאביה נתן לה איזה נדוניא, כדי להשואה, או שהיא עצמה הכניסה נדוניא מה שניתן לה מעזבון בעלה הראשון, ואם גם כבר יש מיעוטא דמעוטי שנשאת בלא נדוניא, מ"מ התורה עשאה לחליצה כד"מ עפ"י הרוב, וכנ"ל:

ומעתה אחרי כל הנ"ל, שוב אין אנו צריכים לדחוק עצמינו ולומר, דהא דפליגי ר"א ורבנן בחלצה בלילה, אי כשר, דדומה לגמר דין, אי פסול, דדומה לתחלת דין, דהיינו דוקא לבתר דתקון רבנן כתובה, דאז חליצה דומה לד"מ, אבל מדאורייתא לא, וכדמשמע מדברי הנוב"י, אלא דגם מדאורייתא הוי חליצה כד"מ, דנהי דאין חיוב כתובה ונדוניא מדאורייתא, מ"מ הכי נהוג עלמא גם בימי נתינת התורה, לכתוב כתובה, וליתן נדוניא לבנות, ולזה גם אז, כשחולצת גובה כתובתה ונדונייתה, וממילא גם אז הוה חליצה כדיני ממונות, וכנ"ל:

ובהיות כן שפיר מוכח דאי אמרינן דלעיני אתי פרט לסומים, ע"כ אתי למיפסל גם סומא באחד מעיניו, דסומא בב' עיניו בלא"ה פסול, כמו בד"מ, ולא צריך קרא, וכמ"ש הנוב"י שם בתחלה:

ענף ד

ועוד נראה, דאפילו אם נרצה לדחוק עצמינו, ולומר דפלוגתת ר"א ורבנן הנ"ל היא רק לבתר דתיקון רבנן כתובה, אבל מדאורייתא אף דחליצה הוה דין, מהשערה, וכנ"ל, מ"מ לא הוה ד"מ, דאין כתובה מה"ת, וגם לא דיני מלקיות, במה דאתי להתיר זקוקה ליבם לעלמא, דאין זה סברא כלל אליבא דרע"ק דקיי"ל כוותי', וכנ"ל, רק דחליצה מה"ת הוי דין בפני עצמו, וזה גופי' מה שהיבמה באה לפני ב"ד וקובלת על היבם ואומרת מאן יבמי וכו' לא אבה יבמי, והוא משיב ועומד ואומר לא חפצתי לקחתה, זה הוא סגנון הטענות שלהם לפני הב"ד, וזה שנגשה יבמתו אליו וחולצת לפני הב"ד, הוא סגנון הפסק דין של הב"ד בזה, לומר שהוא אינו מחויב דוקא לקחתה, ופטור מזה, רק הוא מחויב לחלוץ לה, וזה הוא הדין שקראתה התורה לחליצה, אבל הוא דין בפני עצמו, לא ד"מ ולא דיני מלקיות, וכנ"ל:

מ"מ אפילו אם נדחוק עצמינו בכך, אעפ"כ נראה פשוט, דדין החליצה, איך ומה שהוא, לא גרע מדיני ממונות, וכל מה שפסול בדייני ד"מ פשיטא שפסול בדייני חליצה, דהא חזינן דהתורה החמירה בדייני חליצה יותר מבדייני ד"מ, דגר שאמו מישראל כשר לדון ד"מ, ולדייני חליצה פסול, עד שיהיו אביו ואמו מישראל, כמבואר שם ביבמות ק"ב ע"א, ובחו"מ סי' ז' ס"א, ובאבה"ע סי' קס"ט ס"ב, ובסדר חליצה שם ס"ב, עיי"ש כל פרטי דינים בזה, והגם דלעומת זה מצינו חומר יותר בדייני ד"מ מבדייני חליצה, דחליצה כשרה בג' הדיוטות, ואלו בד"מ בעינן מומחין דהיינו סמוכים מה"ת, כדאיתא בריש סנהדרין, עיי"ש, מ"מ זה לאו דברי הכל הוא, דהא רב אחא ברי' דרב איקא אמר שם בדף ג' ע"א מדאורייתא חד נמי כשר [לדון ד"מ חוץ מגזילות וחבלות] שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, והיינו אפילו חד שאינו סמוך, דחד וסמוך או אפילו אינו סמוך רק שהוא מומחה גמיר וסביר דן אפילו מדרבנן גם לכתחלה, כדאיתא בסנהדרין ה' ע"א, וע"כ דרב אחא מיירי בחד והדיוט דכשר מה"ת, וכתבו התו' שם דאפילו למאן דאית לי' עירוב פרשיות קאמר רב אחא, וכ"כ הרא"ש שם דאפילו יחיד הדיוט יכול לדון מה"ת לרב אחא, ואע"ג דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, אשמעינן האי קרא דבצדק תשפוט דלענין הדיינין לא נתערבו, עכ"ל, ועיי"ש, וכ"כ בכסף משנה בפ"ב מה' סנהדרין ה"י בשם תשובת הרשב"א ובפ"ה מה' סנהדרין ה"ח בשם הרמ"ך ובש"ך חו"מ סי' ג' סק"א דלרב אחא אפילו יחיד הדיוט דן מה"ת, עיי"ש, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"ס ה"י והסמ"ג וספר החינוך מצוה רל"ה דמה"ת חד נמי כשר לדין, והיינו גם יחיד הדיוט, וכנ"ל, וכן הבינו הראשונים ורוב האחרונים בדעת הרמב"ם, והגם שהקשו עליו, כמבואר בכ"מ ובש"ך שם, מ"מ כבר כתבו ז"ל לפרש וליישב דבריו באופנים שונים. והגם שבתומים ובנתיבות שם ס"ג כתבו לפרש דברי הרמב"ם דר"ל דדוקא חד וסמוך כשר לדון מה"ת, עיי"ש, מ"מ המעיין בדברי הרמב"ם יראה שאי אפשר לפרש דבריו כן, וכמ"ש הרמ"ך הנ"ל, וכבר השיג כן בספר מאזניים למשפט על התומים והנתיבות בזה, אלא דכוונת הרמב"ם היא דאפילו יחיד הדיוט כשר מה"ת לדון ד"מ, וכנ"ל, עיי"ש, ובמאזניים למשפט שם ובחידושי הרי"מ שם שניהם לדבר אחד נתכוונו, והעלו בדעת הרמב"ם דיחיד הדיוט דן מה"ת, אבל לענין הודאה בב"ד שלא יהי' יכול לחזור בו צריך מה"ת ג' סמוכים, ובזה מיושבים כל פסקי הרמב"ם בזה, עייש"ה בדבריהם ז"ל:

והתו' שם בסנהדרין ג' ע"א בד"ה לרבא כתבו בשם בה"ג דפוסק כשמואל, דשנים שדנו דיניהם דין, והיינו אפילו שני הדיוטות, דמומחה דגמיר וסביר דן ביחידי אפילו לכתחלה, וכנ"ל, ומשמע דהתו' שם הסכימו לבה"ג, מדלא חלקו עליו שם, ואדרבא יישבו המקומות שלכאורה נראה מהם שאין הלכה כשמואל, עיי"ש, וגדולה מזו מצינו, שגם ר"ת עצמו, שאנחנו נושאים ונותנים בדבריו עד כה, במ"ש דלעיני פרט לסומים אתי למעוטי אפילו סומא בעינו אחת, גם הוא ז"ל פוסק כשמואל, כמ"ש בשיטה מקובצת לבבא בתרא דף מ' ע"א דר"ת ז"ל פסק כשמואל, עיי"ש, וכיון דהלכה כשמואל, ממילא ע"כ גם ההלכה כרב אחא, דמדאורייתא גם יחיד הדיוט יכול לדון, דהא מילתא דשמואל תליא בדרב אחא, כדאמר התם לרבא לית לי' דשמואל לרב אחא אות לי' דשמואל, עייש"ה ותבין:

ומאחר שעלה בידינו שגם להר"ת והתו' הלכה כרב אחא, דיחיד הדיוט יכול לדון בד"מ מה"ת, א"כ אדרבא גם בזה עצמו יש חומר בדייני חליצה מבד"מ, דלחליצה בעינן שלשה הדיוטות מה"ת, ובד"מ גם בחד הדיוט סגי מה"ת, ואין לומר דאכתי יש יותר חומר בדייני ד"מ מבדייני חליצה, דבד"מ צריך עכ"פ הדיין להיות גמיר, דיושבי קרנות פסולין לדון מה"ת, כדמשמע שם מהא דאמר גזירה משום יושבי קרנות, עיי"ש בתו' והרא"ש, ודוק, ובחליצה גם ג' הדיוטות גמורים דלא גמירי כלל כשרים להתו' אם רק יודעים להקרות, ובדיעבד אפילו אם גם להקרות אינם יודעים החליצה כשרה, וכנ"ל בסימן הקודם, ושם בסוף הסימן כתבתי הטעם לזה משום דמדאורייתא גם יודעים להקרות לא בעינן, רק מדרבנן, עיי"ש, הרי לכאורה בזה חומר יותר בד"מ מבחליצה

אבל באמת זה אינו, דזה לאו משום חומר יותר מבחליצה הוא, דהא אדרבא חליצה יותר חמור וכנ"ל, אלא דזה הוא דבר הבא ממילא מתכונת הענין, דדיני ממונות שהוא משפט, לשפוט בין איש ובין רעהו, וכתיב בצדק תשפוט עמיתך, ממילא צריך השופט להיות גמיר, דאל"כ מנא ידע לשפוט בצדק, משא"כ בחליצה שאינו משפט ולימוד כלל לשפוט איזה דבר, אין הב"ד צריכין להיות גמירי כלל, רק כשהחולץ והחולצת יודעין מעצמן לקרות ולעשות הכל כשורה סגי, וז"פ:

ומעתה מאחר דחזינן דהתורה החמירה בדייני חליצה יותר מבד"מ ובפרט להתו' ור"ת דס"ל דהלכה כרב אחא, וכנ"ל, א"כ ממילא שפיר כתבו התו' בשם ר"ת דלמ"ד לעיני פרט לסומים ע"כ לא אתי אלא למעוטי גם סומא באחת מעיניו, דלסומא בב' עיניו לא איצטריך קרא דלעיני, דזה נלמד בק"ו מד"מ, דאם בד"מ דקילי פסול סימא בב' עיניו, אי משום דאיתקש ריבים לנגעים, ואי משום דדומה ללילה, וכנ"ל בסימן הקודם בשם הע"ש והסמ"ע, מכש"כ בחליצה דחמירא דפסול סומא בב' עיניו, וק"ו ניתן לדרוש מעצמו, ולמה לי לזה קרא דלעיני, וע"כ צ"ל דלעיני אתי למעוטי סומא באחת מעיניו, דלד"מ כשר, ולחליצה פסול:

וכן כתב בפשיטות מהרש"ל ביש"ש ר"פ מ"ח, דלעיני פרט לסומים ע"כ לא אתי אלא לסומא באחת מעיניו, דסומא בב' עיניו לא גרע מבד"מ דפסול, עיי"ש באורך, ומ"ש הנוב"י דהרש"ל שם תמה ג"כ על דברי התו', אמת הוא, אבל לא כמו שתמה הוא ז"ל, דמנ"ל להתו' דלמ"ד לעיני פרט לסומים היינו אפילו סומא באחת מעיניו, דזה הי' ניחא לי' למהרש"ל שם בפשיטות, וכנ"ל, אלא דתמה שם על מה שתלה ר"ת פסק שלו דסומא באחת מעיניו כשר במה דהדר בי' ר"י, דהא גם קודם חזרה מסיק הגמ' שם דגם ר' יהודה מצריך לעיני לכדרבא דצריכי דייני למחזי, עיי"ש:

ומה שהקשה הנוב"י דהא התוס' עצמם ס"ל בנדה ד"נ דלרבנן גם סומא בב' עיניו כשר בד"מ, י"ל דתו' חלוקין הן, דהגם דבנדה כתבו כן, עפ"י פירושם שם בהא דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דמדגמר דין של ד"מ כשר בלילה ש"מ דלא מקשינן ריבים לנגעים כלל, עיי"ש, מ"מ כאן ביבמות ס"ל לר"ת כפירוש הרי"ף בסנהדרין, דלדידי' סומא בב' עיניו פסול בד"מ לכ"ע, עיי"ש, והרי גם רש"י ז"ל עצמו פירש בנדה שם כפירוש התו' שם, עיי"ש ובמהר"מ לובלין שם, ובסנהדרין ל"ד ע"ב, פירש כהרי"ף, עיי"ש ברש"י, ובמלחמות להרמב"ן ס"פ אד"מ, ומכש"כ שיש לומר כן בתו' הנ"ל:

ענף ה

הנה הארכתי עד כה, להראות כי התחלת דברי הנודע ביהודה ודברי מהרש"ל, יש להם מקום גדול וחשוב בכוונת דברי התו' בשם ר"ת, ולא דבר ריק הוא, אבל לקושטא דמילתא נראה לפענ"ד דלא צריכינן כלל לזה, אלא דאפילו נימא דגם ר"ת סובר כמ"ש התוס' בנדה הנ"ל, דלרבנן גם סומא בב' עיניו כשר לדון ד"מ, אעפ"כ ניחא שפיר בפשיטות מ"ש ר"ת כאן, דלמ"ד לעיני פרט לסומים אתי למעט גם סומא באחת מעיניו:

דהנה בעיקר החקירה של הנוב"י, אם לעיני הזקנים היינו לעיני כל זקן וזקן, או לעיני כל הזקנים, כבר מצינו כעין זה בכמה דוכתי בש"ס על אופנים שונים, דבחגיגה דף ג' ע"א איתא, אמר ר' תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שנאמר באזניהם [ר"ל באזני כל אחד ואחד מישראל, לאפוקי חרש באזנו אחת] ופריך והאי באזניהם מיבעי לי' באזניהם דכלהו ישראל [ור"ל דעכ"פ יקרא לכל אחד ואחד באזנו אחת ולא דוקא בב' אזניים] ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקא [ור"ל דאם הוא חרש בב' אזניו לא קרינן בי' נגד, דהקריאה אינה נגדו, דכמאן דליתי' שם דמי, וע"כ דיש לו עכ"פ אוזן פתוח אחד, וא"כ באזניהם ע"כ אתיא לב' אזניים פתוחים לכל אחד ואחד], ופריך אי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעי, [מחמת שהן רחוקים, תוס' שם] כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעי [ור"ל ואף באוזן אחת סגי] ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא, [ור"ל וא"כ באזניהם ע"כ אתיא שכל אחד ואחד מישראל ישמע בב' אזניים], ע"כ הגמרא שם, הרי חזינן דאי לאו דהי' לנו הכרח לזה דבאזניהם היינו באזני כל אחד ואחד מישראל, לא הוי אמרינן כן, רק הוי אמרינן דבאזניהם היינו באזניהם דכלהו ישראל, וכן במגילה ד"ז ע"א איתא, תני רב יוסף וכו' ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בנ' אדם, הרי ג"כ לא אמרינן שתי מתנות לכל אביון ואביון, רק שתי מתנות לאביונים, לכל אחד מתנה אחת, אמנם לעומת זה מצינו ביומא דף ל"ז ע"א, ת"ר ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וכו', יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, ת"ל גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל, אין כאן לשם אלא גורל אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחד, וכו' עיי"ש, הרי דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' וכו', הוי אמינא דונתן אהרן על שני השעירים גורלות היינו דיתן ב' גורלות על כל שעיר ושעיר, ולא ב' גורלות על ב' השעירים, וא"כ לכאורה זה סותר להא דחגיגה ומגילה הנ"ל:

וכבר הקשה הפר"ח באו"ח סי' תרצ"ד על הא דמתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים, למה לא אמרינן ב' מתנות לכל אביון ואביון, כמו דאמרינן ביומא שם דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' וכו' הו"א ב' גורלות לכל שעיר ושעיר, עיי"ש שנדחק בזה:

והתו' בחגיגה שם בד"ה חרש הביאו ירושלמי, ר"י בעי זרש באזנו אחת מהו, אמר ריב"ב פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דתני ר"י ולבני אהרן תעשה כתנות, רבנן אמר שתי כתונות לכל אחד, ר' יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד, הכא נמי, רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד, ור' יוסי אומר אוזן לכל אחד ואחד, עכ"ל הירושלמי:

ובטורי אבן בחגיגה שם כתב, דהסוגיא דחגיגה שם דאי לאו למאן ישמעו הוי אמינא באזניהם דכלהו ישראל, ע"כ אתיא כר' יוסי דירושלמי, דלרבנן אפילו בלא שום הוכחה אמרינן באזניהם שתי אזנים לכל אחד, וכן הא דמגילה שם דב' מתנות לב' אביונים אתיא כר' יוסי, דלרבנן צ"ל ב' מתנות לכל אביון, עיי"ש, וכ"כ באבני שהם במגילה שם ד"ז ע"א, עיי"ש באורך, אמנם לא העיר כלל מסוגיא דיומא דל"ז הנ"ל, דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' הוי אמינא ב' גורלות לכל שעיר ושעיר, וכנ"ל, וזה אתיא כרבנן, וא"כ סתם סוגיות הש"ס שבגמרא דידן לכאורה סותרין זו את זו, וגם באבני שהם שם בסוף דבריו הקשה על הסוגיא דחגיגה הנ"ל דפריך כ"כ בפשיטות על ר' תנחום באזניהם מיבעי לי' באזניהם דכלהו ישראל, ומאי קושיא, ודלמא ר' תנחום כרבנן ס"ל, דב' כתונות לכל אחד, וה"נ ב' אזנים לכל אחד, עיי"ש:

ולזה נראה לפענ"ד, דהגמרא דידן לא ס"ל כלל להא דירושלמי, דהאי באזניהם וכדומה יהי' תלוי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן בכתנות, מדלא אישתמיט הגמרא דידן בשום דוכתי להביא פלוגתא זו כלל, ומה גם לענין אזניהם וכדומה, אלא ס"ל לגמ' דידן, דכל היכי דכתיב לשון כזה, באזניהם וכדומה, לשון רבים על רבים, אינו מוכרע כלל אם כוונת הרבוי שם היא על כל יחיד ויחיד מן הרבים, אם על הרבים בכללם יחד, והא דפליגו ר' יוסי ורבנן בכתנות, דרבנן אמרי ב' כתונות לכל אחד, ור' יוסי אמר כתנות לכולם, לא מרצונם הפשוט אמרו כל אחד פירושם בזה, דמניין להם לכל אחד להחליט פירושו בזה, בהיות הלשון בלתי מוכרע, ויש לומר כן כמו שיש לומר כן, אלא דרבנן ור' יוסי כל אחד הי' לו הכרע מן הכתוב או מן הענין כפירושו, וא"כ פשיטא שאין ללמוד מזה למקומות אחרים שכתוב בהם לשון כזה, אשר אין שם שום הכרע לאחד מן הפירושים, כמו שיש בזה:

ואולי דייקי ר' יוסי ורבנן פירושיהם בזה, מדחזינן שם בשמות כ"ח מ', כתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים וכו', והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, ובהלבשה כתיב שם כ"ט ח', ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, וכן הוא בפ' צו בהלבישה, ומדכתיב וחגרת אותם אבנט לשון יחיד, הרי חזינן דמה דכתיב בהעשיה ועשית להם אבנטים, הפירוש הוא אבנטים לכולם, לכל אחד ואחד אבנט, ולזאת ס"ל לר' יוסי כיון דכתיבי בהעשיה יחד, ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים, כמו דאבנטים היינו אבנטים לכולם כמו כן כתנות היינו כתנות לכולם, ורבנן סברי, כיון דגם בהלבשה, דדקדק לומר אבנט לשון יחיד, ואעפ"כ נאמר והלבשתם כתנות, ש"מ דהא כדאיתא והא כדאיתא אבנטים לכולם, לכל אחד אבנט, וכתנות לכל אחד ואחד, ומשמעות דורשין איכא בין ר' יוסי ורבנן בכתנות, אבל בשאר דוכתי היכי דכתיב לשון כזה הוא בלתי מוכרע, בין לר' יוסי ובין לרבנן, אם לא שיש שם ג"כ איזה הכרע מהכתוב או מהענין לאחד מן הצדדים, אבל זולת זה, מאחר דהוא ספק אם הפירוש הוא כך או כך, אם הוא לענין מצוה או איסור אזלינן בי' לחומרא, כדין כל ספק דאורייתא, ואם הוא בענין ממון, אמרינן בי' קולא לנתבע, כמו בכל ספק ממון:

ולזה בהא דחגיגה, דר' תנחום בא להוציא קולא מבאזניהם, ומפרש באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, לאפוקי חרש באזנו אחת דפטור מן הקהל ומן הראיה, פריך הגמ' שפיר דהאי באזניהם מבע"ל באזניהם דכלהו ישראל, ור"ל מאחר דיש ג"כ לפרש באזניהם דכלהו ישראל, ולאשמעינן אתא דחרש בב' אזניו פטור, מנ"ל לפרש באזניהם דכל אחד ואחד מישראל, ולהוציא עי"ז קולא, לפטור חרש באזנו אחת מן הראיה, אדרבא יש לנו למיזל בזה לחומרא, ולפרש באזניהם דכלהו ישראל, ולאפוקי חרש בב' אזניו, אבל חרש באזנו אחת חייב בראיה, ולזה משני דחרש בב' אזניו דפטור כבר שמעינן מנגד כל ישראל, ושצריך לשמוע שמעינן מלמען ישמעו, וע"כ באזניהם אתא לאשמעינן באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, ולאפוקי חרש באזנו אחת דפטור מהקהל ומראיה, וא"כ הרי יש הכרח לפירוש זה

וכן לעומת זה בהא דיומא, דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, מאחר דיש לפרש ב' גורלות על ב' השעירים, ויש ג"כ לפרש ב' גורלות על כל שעיר ושעיר מב' השעירים, אית לן למיזל לחומרא, וליתן ב' גורלות על כל שעיר ושעיר, אי לאו דכתב רחמנא גורל אחד לד' וכו', לגלויי דהפירוש הוא ב' גורלות על ב' השעירים, וזה הוא דאמרינן שם יכול יתן שנים על זה וכו', לא משום דכן הוא הפירוש המוכרע, אלא משום דאין לנו הכרע, יש לנו לומר כן לחומרא, וכנ"ל:

אמנם בהא דמגילה, במתנות לאביונים, הואיל דיש לפרש כך וכך, ב' מתנות לב' אביונים, וכן ב' מתנות לכל אביון ואביון מהאביונים, מאחר דהוא דבר שבממון, יש לנו לומר בזה קולא לנתבע, ואינו צריך ליתן אלא ב' מתנות לב' אביונים, וזה הוא מה שתני רב יוסף שם שתי מתנות לשני בני אדם, והגם דהוא ספק ממון עניים, מ"מ כבר נודע דגם בספק ממון עניים אמרינן בי' קולא לנתבע, והמוציא מחבירו עליו הראי', כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים דף ז' ע"א, וכאשר האריך מזה הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד, וכן נראה דעת הגר"א שה בס"ק ט"ו ובסי' רנ"ח ס"ק א', עיי"ש ודוק. ועיין בס' מאזניים למשפט בדיני תפיסה סי' ג', ובתשובת בגדי כהונה חו"מ סי' ז':

ובזה יתיישבו דברי רב יוסף הנ"ל כמין חומר, דתני שתי מתנות לשני בני אדם, ויש לדקדק למה שינה בזה מלשון הכתוב, ולא אמר שתי מתנות לשני אביונים, ולפי הנ"ל יתיישב שפיר, דכלפי דרב יוסף לא תני כן ב' מתנות לב' מהכרע הלשון, רק מאחר דאין בזה הכרע אזיל בי' לקולא לנתבע, ויקשה לכאורה ע"ז דהא הוא ספק צדקה, ויש לומר בו ספק איסורא לחומרא, ולזה דקדק רב יוסף ואמר ב' מתנות לב' בני אדם, לומר שדין האביונים בספק ממון המגיע להם במתנותיהם כדין שאר בני אדם בספק ממון שלהם, דאמרינן בי' קולא לנתבע, וכנ"ל, והם בזה כשאר בני אדם, ולזה שינה מלשון הכתוב ואמר שתי מתנות לשני בני אדם, וזה נכון

ונ"ל עוד, דהא דאמרינן להחמיר בתיבות אלו שאין להם הכרע, ובממון קולא לנתבע וכנ"ל, אינו דוקא מכח ספק, אלא דכך היא המדה להחמיר בכזה, וכמו דאמרינן בעלמא דהיכי דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא לחומר מקשינן, ואף דמסתעף מחומרא זו ג"כ קולא מקלינן ג"כ, וכמו ביבמות ח' א' לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, דכל העריות אסורות ליבום כמו אחות אשה, עיי"ש, ואף דמזה נסתעף קולא, דשרינן להו לעלמא בלא חליצה, מקלינן ג"כ, וכן בקידושין ס"ח א' קולא וחומרא לחומרא מקשינן, דבכל עריות אין קידושין תופסין והולד ממזר, אף דבא מזה קולא, דשרינן לה לעלמא בלא גט, מקלינן ג"כ, ולא אמרינן דמאחר דאיכא לאקושי לאחות אשה או לאשת אח, וכן לאחות אשה או לנדה, מספיקא ניזול הכא לחומרא והכא לחומרא, דהיינו דנימא דכל העריות אסורות להתיבם, דשמא לאחות אשה מקשינן להו, אמנם לשרינהו לעלמא צריכות חליצה, דדלמא לאשת אח מקשינן להו, וכן מכל העריות הולד ממזר, דדלמא לאחות אשה מקשינן להו, ואעפ"כ צריכות גט להתירן לעלמא, דשמא לנדה מקשינן להו, זה לא אמרינן, וע"כ צ"ל דזה דאמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, אין זה מחמת ספק, אלא דכן היא המדה דלחומרא מקשינן, בתורת ודאי, והטעם בזה הוא, דמאחר דבאו הענינים בתורה באופן זה דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא, וע"כ נצטרך מספק לילך בזה לחומרא, ולזה אמרינן דבאמת בלי ספק כוונת נותן התורה ית"ש בזה כן הוא, לאקושי בזה לחומרא, דאל"כ לא הי' באים הענינים בתורה באופן הזה דיהי' בו לאקושי לקולא ולחומרא ומספק נצטרך להחמיר, היפך כוונת התורה, וע"כ דבאמת גם כוונת התורה בזה כן הוא להקיש לחומרא, ולזאת מאחר דהא דלחומרא מקשינן הוא בתורת ודאי, אם רק עיקר הנידון של ההיקש הוא לחומרא, אף דעי"ז נסתעף קולא, מקילינן ג"כ, וכנ"ל, דבתורת ודאי מקשינן להו לאחות אשה, דבעיקרו הוא לחומרא, ולא לאשת אח ולנדה, וז"ב ופשוט:

וה"ה בנ"ד, בתיבות שאין להם הכרע אם הפירוש כך או כך. מאחר דמספק ע"כ נצטרך לפרש לחומרא, וכנ"ל, שוב אמרינן דבל"ס באמת הפירוש כך הוא לחומרא, דאל"כ לא היתה התיבה נכתבת באופן זה דנצטרך בזה להחמיר היפך הכוונה, וע"כ דבאמת הכוונה היא כך לחומרא, וכן בממון, מאחר דמספק ע"כ נאמר בו קולא לנתבע, וכנ"ל, שוב אמרינן דבל"ס הפירוש באמת כן הוא, וכנ"ל, [ועיין במילואים לסימן זה מה שכתבתי עוד בזה]:

ואין להקשות, דא"כ אכתי אינו מיושב הא דפריך בחגיגה שם ואימא באזניהם דכלהו ישראל, וכתבתי לעיל דהיינו משום דזה הוא לחומרא, לחייב חרש באזנו אחת בראי', ולפי מ"ש כאן נראה לכאורה דאדרבא, דבעיקרו יש יותר חומרא אם נפרש באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, דאם הפירוש כך הוא צריך כאו"א מישראל לשמוע דוקא בב' אזניו, ואם אזנו אחת סתומה באיזה דבר באופן שאינו שומע בו אינו יוצא י"ח, ואם הפירוש הוא באזני דכלהו ישראל, די לו גם בשמיעה כזאת באזנו אחת סתומה, וא"כ אדרבא בעיקרו יש חומרא לפרש באזניהם של כאו"א מישראל, וממילא בודאי הפירוש כך הוא, וכנ"ל, והגם ששוב מסתעף מזה קולא לפטור חרש באזנו אחת מן הראי', מ"מ נוכל להקל בזה, וכנ"ל:

אמנם לקושטא דמלתא זה אינו, דבאמת אין שום חומרא יוצאת מהפירוש דבאזניהם של כאו"א מישראל, דאפילו אם נפרש כן, ג"כ אינו מזיק כלל אם אזנו אחת סתום באיזה דבר ושומע רק באחת, דמאחר דיכול להוציא הסתימה מן האוזן ולשמוע בב' אזניו, אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ואפילו לכתחלה די לו בשמיעה זאת דאזנו אחת, וכמ"ש התו' בנדה ס"ו ע"ב בד"ה כל דמשו"ה די בבית הסתרים ראוי לביאת מים, ולא בעי אפילו לכתחלה ביאת מים, משום דגבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם, אין סברא לומר דלכתחלה ליבעי ביאת מים, דכיון דבדיעבד טהור, לכתחלה נמי לא בעי, משא"כ בילה ומקרא ביכורים וקריאת חליצה מצות נינהו, הילכך לכתחלה ליעבד, עכ"ל התו' שם, וה"ה בנ"ד, מאחר שלא הקפידה תורה אלא על השמיעה, כדכתיב למען ישמעו. וכיון דבדיעבד עכ"פ די באזנו אחת אף אם הפירוש הוא באזניהם של כאו"א מישראל, מטעם דכל הראוי לבילה וכו', וכנ"ל, אין סברא לומר דלכתחלה בעי בב' אזניו, ומשו"ה די לו גם לכתחלה באזנו אחת מטעם זה דכל הראוי לבילה וכו':

באופן דלענין זה אין שום נ"מ אם הפירוש הוא באזניהם דכלהו ישראל או אם באזניהם של כאו"א מישראל, דבין כך ובין כך די לו אפילו לכתחלה בשמיעה דאזנו אחת לבד אף שהשני סתום באיזה דבר, וכנ"ל, אלא דהנ"מ בין ב' פירושים הנ"ל הוא, דאם הפירוש הוא באזניהם של כאו"א מישראל, א"כ חרש באזנו אחת פטור מזה ומן הראי', ואם הפירוש הוא באזניהם דכלהו ישראל, גם חרש באזנו אחת חייב בזה, וכן בראי', וא"כ הוי הפירוש דבאזניהם דכלהו ישראל להחמיר, ומשו"ה פריך הגמ' שפיר ואימא באזניהם דכלהו ישראל, דמאחר דאין הכרע בהפירוש של באזניהם מהראוי לנו לנקוט הפירוש לחומרא, וכנ"ל:

ועוד י"ל דאפילו הכרע יש כאן דהפירוש הוא כך באזניהם דכלהו ישראל מדכתיב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם וכו' למען ישמעו וכו', הרי דכל המכוון הוא למען ישמעו וכו', ולזה די גם באוזן אחת, דמ"מ הוא שומע, ולזה יותר נוטה לפרש באזניהם דכלהו ישראל, דגם חרש באזנו אחת חייב בזה, דסוף סוף הוא שומע באזנו הב', ולזה פריך הגמ' ואימא באזניהם דכלהו ישראל, אלא דמשני דא"כ באזניהם למה לי כלל, דהא מלמען ישמעו נפקא, וע"כ באזניהם אתיא ללמוד באזניהם של כאו"א מישראל, וללמד דחרש באזנו אחת פטור מן הראי':

ענף ו

הכלל היוצא לנו מכל הנ"ל בענף הקודם, דבתיבות כאלו, לשון רבים על רבים, דאיכא לספוקי בהו, אם הפירוש הוא רבים של כל אחד ואחד מן הרבים, או רבים של כל הרבים, אם יש הכרע מן הענין לפירוש אחד, מפרשינן כן, ואם אין הכרע, נקטינן לחומרא:

ובזה נבוא אל הענין שלפנינו, להבין דברי התו' יבמות הנ"ל בשם ר"ת, דאם לעיני פרט לסומין, גם סומא באחת מעיניו פסול, דמאחר דאיכא לפרושי לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, וא"כ סומא באחת מעיניו פסול, ואיכא ג"כ לפרושי לעיני דכלהו זקנים, אבל סומא באחת מעיניו כשר, ואין הכרע לאחד מן הפירושים, המדה היא לנקוט לחומרא, כפירוש הא', דסומא בא' מעיניו פסול:

אבל למה דמסקינן דלעיני לא אתי לפרט לסומין, אלא דצריכי דייני למחזי החליצה והרקיקה, לפי פירוש זה מסתבר לפרש לראיית עיני דכלהו זקנים, דמאחר דהכוונה היא על הראי', לראות החליצה והרקיקה, כשרואה בעין אחת ג"כ רואה, וא"כ יש הכרע מן הענין לפרש כפירוש הב' הנ"ל, וסומא באחת מעיניו כשר:

וע"כ צ"ל כן, דלמאי דמסקינן דלעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, מפרשינן לראיית עיני דכלהו זקנים, וסומא בא' מעיניו כשר, דסגי גם בראי' דעין אחת, דאל"כ אלא דלעיני הזקנים היינו לראיית עיני כל זקן וזקן מהזקנים, דלא סגי בראי' דעין אחת, אלא צריכין לראות החליצה והרקיקה בב' עינים דוקא, א"כ הא דפליגו ר"א וחכמים ביבמות ק"ד ע"א בחלצה בלילה, דר"א פוסל, וחכמים מכשירים, ומוקי פלוגתייהו בגמ' שם דר"א סבר חליצה כתחלת דין דמיא, ות"ק סבר כגמר דין דמיא, עיי"ש, ואי בחליצה בעי דוקא ראי' בב' עינים, א"כ למה הוצרך הגמ' לומר דר"א דפוסל חלצה בלילה ס"ל דכתחלת דין דמיא, והת"ק דס"ל כגמר דין דמיא מכשיר באמת חלצה בלילה, הא אפילו אי חליצה כגמר דין דמיא ג"כ לא נוכל להכשיר חלצה בלילה, דהא סומא באחת מעיניו רואה יותר ביום מכל אדם בלילה, וכיון שסומא באחת מעיניו פסול לחליצה, מטעם דבעינן בחליצה ראי' מעליא בב' עינים, וראי' דעין אחת לא סגי בזה, א"כ מכש"כ דפסול חליצה בלילה, דאפילו כראי' דעין אחת ביום לא הוי, ואינו דומה חליצה בזה לד"מ דגמר דין שלהם כשר בלילה, דבד"מ גם סומא באחת מעיניו כשר, ומזה עצמו ילפינן לי', מדגמר דין של ד"מ כשר בלילה, מכש"כ דכשר בד"מ סומא באחת מעיניו, דרואה יותר ביום מכל אדם בלילה, וכמ"ש הרי"ף בס"פ אד"מ עייש"ה, ועיין מ"ש בזה בסי' הקודם ענף ב', אבל חליצה אם נימא דבעי דוקא ראי' בב' עינים, וחמיר יותר בזה מד"מ, א"כ כש"כ חלצה בלילה פסולה, אף אם חליצה היא כגמ"ד, ואיך מכשיר הת"ק בזה, א"ו דלעיני הזקנים היינו לראיית עיני כל הזקנים, ולא ממעטינן מלעיני אלא אם אינו רואה כלל, אבל גם בראי' דעין אחת סגי, וסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, ולכך גם בחלצה בלילה, אם חליצה היא כגמר דין, החליצה כשרה, כמו בד"מ ממש, והטעם דמפרשינן כן לעיני הזקנים, היינו משום דמאחר דלהמסקנא לא ממעטינן כלל סומים מלעיני, אלא לעיני רק לכדרבא הוא דאתי, דצריכינן דייני למחזי, ולעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, וכיון דרק בראי' תליא מלתא, ממילא מסתבר דגם בראי' דעין אחת סגי, דסוף סוף גם בעין אחת, כשהוא רואה החליצה והרקיקה, הוא רואה, ומה צריך יותר בזה מן הראי' וכיון דיש הכרע מן הסברא לפרש כן, לעיני דכלהו זקנים, הכי מפרשינן, וכנ"ל:

אמנם להאמר מר דלעיני פרט לסומים, שפיר נוכל לומר דגם סומא באחת מעיניו פסול, דלעיני הזקנים היינו לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, דכל זקן צריך שיהי' לו ב' עינים וסומא באחת מעיניו פסול, ולא משום הראי', דא"כ כש"כ לילה, וכנ"ל, אלא דפסול משום מום, והגם דשאר מומין לא פסלה התורה בדייני חליצה דלא בעיא סנהדרין, וכמ"ש בנודע ביהודה שם, וכבר קדמו בדרכי משה בסדר חליצה, עיי"ש, וכ"כ בתשובות רע"ק מה"ת סי' ס"ד, עיי"ש, מ"מ על מומי העינים הקפידה התורה בחליצה, וכדאמרינן בעלמא, כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, עיניה טרוטות כל גופה צריך בדיקה, הרי דמומי העינים יותר גרועים ויותר בלתי נאים משאר מומין, ולזה י"ל דהגם דבחליצה לא בעינן כולך יפה כמו בסנהדרין, אבל הקפידה התורה שיהי' עכ"פ להב"ד עינים יפות, וגם סומא באחד מעיניו פסול, משום מום שבעין, ואין ללמוד מזה לפסול חליצה בלילה, דסומא לא משום חסרון הראי' פסול, אלא משום מום, וכנ"ל, ומאחר דלפי האמר מר דלעיני פרט לסומים, שפיר נוכל לפרש לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, דסומא באחת מעיניו פסול, ממילא הכי מפרשינן לחומרא, וכנ"ל:

ולזה כתבו התו' בשם ר"ת דלמסקנא לא ממעטינן מלעיני פרט לסומים, אלא רק לכדרבא הוא דאתי, דצריכי דייני למחזי, ולעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, וכיון דהכוונה היא רק על הראי', ממילא ע"כ גם לראות בעין אחד סגי, וכנ"ל.

ועוד י"ל בכוונת התו' בפשיטות יותר, וביותר הכרח, דהא כי אמרינן דלעיני פרט לסומין, לא שמעינן כלל דצריכי דייני למחזי, ולא צריכי למחזי כלל, אלא דלעיני הזקנים היינו דהזקנים צריכין שיהי' להם עינים, פרט לסומים, וא"כ היא גופא טעמא בעי, מאחר דלא צריכי למחזי כלל למה הקפידה התורה שלא יהיו סומים, וע"כ צ"ל דזה אינו משום לתא דראי' כלל, אלא דהקפידא היא בעצם על העינים שלא יהיו סומים, והיינו שהעינים יהיו שלמים, ולא יהי' בהם מום, דהקפידה תורה בדייני חליצה על מומי העינים, וכנ"ל, ומאחר דהקפידא היא על מומי העינים, ממילא גם סומא באחת מעיניו פסול, דגם סומא באחת מעיניו מום שבעין הוא, ולפ"ז ע"כ צריך לפרש לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, שכל אחד מהזקנים יהי' לו ב' עינים:

ולזה קאמר ר"ת, דמאחר דלהמסקנא לא ממעטינן סומים מלעיני, אלא לעיני לכדרבא הוא דאתי דצריכי דייני למחזי, וממילא סומא פסול דלא מצי למחזי, אבל מאחר דבראי' תליא מלתא, ממילא סומא באחת מעיניו כשר, דשפיר מצי למחזי בעינו אחת, ולפ"ז ע"כ צריך לפרש לעיני הזקנים, לעיני דכלהו זקנים, וכנ"ל, ודברי התו' בשם ר"ת פשוטים ומוכרחים, דלשון כזה דמשתמע לתרי אפי מפרשינן תמיד כפי הענין, וכנ"ל, ומיושב קושית הנוב"י

ואין להקשות ע"ז ולומר, דאפילו אם אמרינן דלעיני פרט לסומים, אעפ"כ אכתי אינו מוכרח מזה דעיקר הקפידא היא על המום שבעין, דעדיין יש לומר דהקפידא היא על הראי', והגם דלפ"ז לא צריכי דייני למחזי כלל, וכנ"ל, אעפ"כ י"ל דהקפידה התורה על האדם שיהי' יכול לראות, וכמו בדיני ממונות, דלא צריך למחזי כלל, ואעפ"כ סומא בב' עיניו פסול, ולא מחמת מום, דהא סומא באחת מעיניו כשר, אלא משום דהדיין צריך שיהי' בר ראי', וא"כ כמו כן י"ל בדייני חליצה, והגם דגם לפ"ז ע"כ צ"ל דסומא באחת מעיניו פסול בחליצה, דלסומא בב' עיניו לא איצטריך קרא דלעיני, דלא גרע מד"מ וכנ"ל בענפים הקודמים, מ"מ מאחר דחזינן מד"מ דהגם דלית בי' מידי למחזי אעפ"כ צריך הדיין שיהי' בר ראי', א"כ כמו כן יש לנו לומר בחליצה, דטעם פסול הסומא דידה הוא משום דהדיין צריך להיות בר ראי', והחמירה בה התורה עוד יותר מבד"מ, דגם סומא באחת מעיניו פסול, דהגם דבד"מ סגי בבר ראי' כל דהוא, אבל בחליצה צריך הדיין שיהי' בר ראי' שלמה בב' עיניו, וא"כ לפ"ז תקשה לפי האמר מר דלעיני פרט לסומים, וע"כ דגם סומא באחת מעיניו פסול, וכנ"ל, וא"כ איך מכשיר הת"ק חלצה בלילה, ומנ"ל דפסול הסומא באחת מעיניו הוא מטעם מום שבעין, דאין זה ענין ללילה, וכנ"ל, דלמא הפסול הוא משום דבחליצה צריך הדיין להיות בר ראי' שלמה בב' עיניו, וכנ"ל, וא"כ לפ"ז כש"כ לילה דפסול לחליצה, דהא סומא באחת מעיניו רואה יותר ביום מכל אדם בלילה, ואעפ"כ פסול בחליצה, משום דלא סגי בה גם ראי' כזאת, וכנ"ל, ומכש"כ לילה דפסולה לחליצה, אף דהוי כגמ"ד, דחליצה ע"כ חמור יותר לענין זה משאר ד"מ, כמו דחמור יותר מד"מ לענין סומא באחת מעיניו, וכש"כ הוא, וכנ"ל, וכמ"ש הרי"ף ק"ו זה בס"פ אד"מ לענין ד"מ, עיי"ש, וכנ"ל:

אמנם באמת לק"מ מתרי טעמי. חדא דהא אנן קיימינן השתא לפרש דבר התו' על אופן דס"ל גם כאן ביבמות כמו בנדה נ' ע"ב, דלרבנן דר"מ דלא מקשינן ריבים לנגעים גם סומא בב' עיניו כשר בד"מ, וכנ"ל בריש ענף ה', ולפ"ז לא מצינו בשום דוכתא חידוש זה דאפילו בדבר דלית בי' מידי למחזי יהי' קפידא על הדיין שיהי' עכ"פ בר ראי', ואדרבא חזינן בד"מ דלית בי' מידי למחזי לא צריך שיהי' הדיין בר ראי' כלל, אם לא לר"מ דמקיש ריבים לנגעים, גם אפילו סומא בעינו אחת פסול, מטעם דצריך שיהי' בר ראי' שלמה, כמו בנגעים, אבל פשיטא דהאמר מר לעיני פרט לסומים לא קאי אליבא דמ"מ, דלר"מ לא צריך לזה קרא דלעיני, דמהיקישא דריבים לנגעים שמעינן זה, למיפסל בה גם סומא בעינו אחת, וע"כ דהאמר מר הוא אליבא דרבנן דלא מקשינן ריבים לנגעים, וכיון דלרבנן גם סומא בב' עיניו כשר בד"מ, ולא בעינן בהו בר ראי' כלל, א"כ הדרינן לסברא הפשוטה דבדבר דלא צריך למחזי מידי א"צ הדיין להיות בר ראי' כלל, וא"כ מאיזה טעם אמרה תורה בחליצה אליבא דהאמר מר לעיני פרט לסומים, דהא להאמר מר לא צריך למחזי כלל, וכנ"ל, ואין לומר דמה"ט הוא דנהי דלא צריכי למחזי מ"מ ראוים למחזי צריכים להיות, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דז"א דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר שצותה התורה לעשות כן, ולנו הוכחה וגילוי דעת שאין העשיה מעכבת, כמו בבילה וכדומה, אזי אמרינן דעכ"פ ראוי לבילה ולהעשיה הזאת בעינן, אבל בדבר שאין לנו שום גילוי דעת בתורה לעשות כן, כמו ראיית החליצה והרקיקה להאמר מר דלעיני לא אתי כלל לכדרבא דצריכי דייני למחזי, וכנ"ל, לא שייך כלל לומר דמשו"ה אמרה תורה לעיני פרט לסומים כדי שיהי' עכ"פ ראוים לבילה, דהיינו ראוים למחזי החליצה והרקיקה, דכי היכן נזכר בתורה כלל ראיית החליצה והרקיקה עד שנימא דעכ"פ צריכי הדיינים להיות ראוים לראי' הזאת, וע"כ צ"ל דמשו"ה אמרה תורה לעיני פרט לסומים משום דהקפידה התורה בדייני חליצה על מום שבעין וכנ"ל, ומשו"ה גם סומא באחת מעיניו פסול, דמום שבעין הוא, וכנ"ל, אבל אין הפסול בזה משום לתא דראי' כלל, ולזה אין זה ענין ללילה כלל, ומשו"ה לת"ק דחליצה כגמר דין דמי חלצה בלילה כשרה, וכנ"ל, הא חדא ליישב קושיא הנ"ל:

וזאת שנית, דאפילו להפוסלים סומא בב' עיניו בד"מ גם אליבא דרבנן, אשר זאת אומרת, דאפילו בדבר דלית בי' מידי למחזי, וגם אין בו קפידא משום מום, מ"מ בעי עכ"פ הדיין שיהי' בר ראי', ומינה דבחליצה דבעינן לעיני פרט לסומים גם סומא באחת מעיניו פסול, וכנ"ל, מ"מ הוי מסתבר להו לחז"ל דלאו משום לתא דראי' היא זאת, דמאחר דגם בחליצה לא צריך למחזי כלל, לאיזה ענין יהי' הדיין צריך להיות בר ראי' יותר מבד"מ, וע"כ דמשום מום שבעין היא הקפידא הזאת, שלא יהי' סומא אפילו באחת מעיניו, ולזה אין זה ענין לחלצה בלילה כלל, וכנ"ל:

הכלל היוצא לנו מזה, דלמ"ד לעיני פרט לסומים, גם סומא באחת מעיניו פסול לחליצה, וע"כ משום מום שבעין, כי היכי דלא תקשי מחלצה בלילה, וכנ"ל, אלא שר"ת ס"ל דלמסקנא לא קיימא הא דאמר מר לעיני פרט לסומים, רק לכדרבא לבד הוא דאתי, דצריכי דייני למחזי, ומשו"ה פסק דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, דשפיר מצי למחזי גם בעינו אחת, וכנ"ל:

ענף ז

אמנם הראבי"ה, הובא בדרכי משה בסדר חליצה וביש"ש פמ"ח סי' א', כתב דדייני חליצה לא יהיו סומים אפילו באחת מעיניהם, דלעיני הזקנים כתיב, עכ"ל, וכן פסק הרמ"א בש"ע בסדר חליצה ס"א, שלא יהיו הדיינים סומים אפילו באחת מעיניהם, אך נראה מסידור לשון הרמ"א שם דהיינו דוקא לכתחלה, וכמ"ש בראש ההג"ה שם ונוהגין לכתחלה וכו' ושלא יהיו סומים וכו', עיי"ש, אבל מהרש"ל ביש"ש שם האריך בזה, והעלה דדברי ראבי"ה עיקר, וכן נמצא בתשובות מהר"מ מינץ שכתב להחמיר, ולזאת לכתחלה לא ישב סומא באחת מעיניו בחליצה, ואי עביד צריכה חליצה אחריתא היכא שהיבם לפנינו, אבל היכי דנשאת כבר או שהיבם הלך למרחקים בהאי חליצה, כדאי הוא ר"ת וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק, עכ"ל:

אמנם בקרבן נתנאל ר"פ מ"ח אות א' דחה דברי מהרש"ל, והעלה דדוקא לכתחלה סומא באחת בעיניו לא יהי' מדייני החליצה, הא בדיעבד כשרה החליצה, עיי"ש:

ולפענ"ד אין הכרח בדבריו שם כלל לדחות דברי מהרש"ל, ואין לדחות אותם כלאחר יד, כי המעיין שם ביש"ש, יראה שדבר גדול דיבר החכם דעדיף מנביא שם בסוף דבריו, להכריח דגם למסקנא אמרינן לעיני פרט לסומים, מדקאמר והאמר מר לעיני פרט לסומים, ולשון זה דאמר מר משמע הילכתא פסיקתא, כמו ואנו קיימי לן, וא"כ איך יתכן שיאמר אח"כ דרק לכדרבא הוא דאתי, א"כ הא דאמר מר מאי נעביד בי', א"ו מאי דאמר מר וכו' כל דבריו קיימין, אלא הכי קאמר הגמרא שם, דליכא למידק מיני' להכשיר הדיוטות מדאצטריך למעוטי סומים דדילמא לכדרבא לחודה הוא דאתי, אבל לפי האמת שפיר ממעטינן לסומים, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומ"מ אף הא דרבא נשמע מיני', דשקולים הם ויבואו שניהם, עכ"ד המהרש"ל שם:

והנה לפי דרך זה, הרי הוכחה גלוי' ומפורשת מיני' ובי', דלעיני פרט לסומים היינו אפילו סומא באחת מעיניו פסול, דהא מדקאמר בגמרא דאמר מר לעיני פרט לסומים, משמע דלימוד זה הוא חידוש, שחידש לנו האמר מר לדרוש כן, וקשה מה חידוש הוא זה, ולמה צריך לימוד זה כלל, דהא אפילו אם תפרש הקרא רק כפשוטו, דהיינו ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, לראיית הזקנים, שהזקנים יראו זה, כדרבא דאמר צריכי דייני למחזי, וכמו לעיני פרעה ולעיני עבדיו, בשמות ז' כ', ושם י"ט י"א לעיני כל העם, ושם בסוף הספר לעיני כל בית ישראל, וכן ודיברתם אל הסלע לעיניהם, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, וכדומה הרבה, דמתרגמינן בכלן למיחמי, למיחמי פרעה וכו', וכן כלן, עיי"ש, וכן כאן למיחמי, הזקנים, מ"מ עכ"פ שמעינן מזה שהזקנים לא יהיו סומים, דאם הם סומים ממילא אינם יכולים לראות, ומה חידש לן האמר מר בלימוד הזה דלעיני פרט לסומים, ולאיזה צורך הוא הלימוד הזה כלל, מאחר דממילא ידעינן מפשטות הקרא דסומים לא:

ובשלמא לשיטת ר"ת, דלפי המסקנא דלעיני לכדרבא הוא דאתי דצריכי דייני למחזי, שוב לא דרשינן כלל לעיני פרט לסומים, והאמר מר דלעיני פרט לסומים ע"כ לא ס"ל כלל הא דרבא דצריכי דייני למחזי, וכנ"ל בענף הקודם, יש לומר דהיא גופא הוא שחידש לנו האמר מר, דלעיני לא אתי לפשטי' דצריכי דייני למחזי, כמו בשאר מקומות הנ"ל, אלא דאתי לומר שהזקנים צריכים שיהי' להם עינים, פרט לסומים, אבל לשיטת מהרש"ל דהאמר מר היא הילכתא פסיקתא, גם לפי המסקנא דלעיני לכדרבא הוא דאתי, אעפ"כ גם לפ"ז אמר מר דלעיני פרט לסומים, ותרתי שמעינן מלעיני וכנ"ל, לפ"ז צריכינן להבין, מאחר דשמעינן מלעיני דצריכי דייני למחזי, וממילא ידעינן דסומים פסולים, דהא לא מצו למחזי, א"כ לאיזה צורך כלל אנו צריכין עוד את הדרוש הזה של האמר מר לעיני פרט לסומים:

וע"כ צ"ל דאי מפשטות הכתוב דצריכי דייני למחזי, הגם דממילא ידעינן שלא יהיו סומים, אעפ"כ לא ידעינן מזה דסומא הוא פסול בעצם לחליצה, אלא דהפסול הוא מחמת שלא יוכל לראות, וא"כ אם הוא סומא רק באחת מעיניו, דשפיר יוכל לראות בעינו השנית, כשר, ולזה חידש לן האמר דאין הדבר כן, דלעיני פרט לסומים, דלעיני הזקנים היינו שהזקנים יהי' להם עינים, ואל"כ הוי זה פסול בעצם, דעל עינים קפיד רחמנא, שלא יהיו סומים, דמום שבעינים פסול לחליצה, וכנ"ל, וממילא גם סומא באחת מעיניו פסול, וזה הוא שהוסיף וחידש לנו האמר מר, והדבר פשוט ומוכרח מעצמו:

אמנם צריכין אנחנו להבין, דמהיכן הוציא באמת האמר מר לדרוש כן, לעיני פרט לסומים, מאחר דלעיני אתי לכדרבא, דצריכי דייני למחזי, והוא פשוטו של כתוב, וכנ"ל, ומניין לנו לדרוש עוד לעיני פרט לסומים, ומ"ש מהרש"ל שם משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אינו מובן כ"כ, דהגם דפשוטו של התבה לעיני הוא עינים ממש, מ"מ פשוטו של המשך כל המקרא, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, אדרבא הוא לראיית הזקנים. כמו בכל דוכתי הנ"ל דמתרגמינן למחמי, וכן כאן תרגם אונקלוס ותתקריב יבמתיה לותיה לקדם סביא, עיי"ש, ומה"ט ג"כ אינו מספיק כ"כ מ"ש שם מהרש"ל עוד דשקולים הם ויבואו שניהם, דאיך הם שקולים, מאחר דפשוטו של המקרא הוא לראיית הזקנים, ואולי ר"ל דהואיל דפשוטו של תיבת לעיני הוא עינים ממש, ולעומת זה פשוטו של המשך כל המקרא הוא לראיית הזקנים, לזה שקולים הם ב' הפירושים, ויבואו שניהם ודוחק, גם בק"נ שם מפקפק בזה על דברי מהרש"ל הללו, עיי"ש, והמעיין יראה מה שבין דברי לדבריו בזה, ועכ"פ דבר זה צריך ישוב:

ולזה נלפענ"ד, דהאמר מר דייק לי' זה, דאם לעיני הזקנים אין פירושו רק למיחמי הזקנים, ולא יותר, הי' יכול לכתוב בזה לפני הזקנים, דג"כ פירושו למיחמי הזקנים, כמו בשמות ז' שם, וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, דג"כ תרגם יונתן קדם מיחמי פרעה וקדם מיחמי עבדוי, וכן כאן תרגם אונקלוס לעיני הזקנים לקדם סביא, וכדומה הרבה, הרי דלעיני הזקנים ולפני הזקנים פירוש אחד להם, לראיית הזקנים, ומדלא כתבה התורה בזה לפני הזקנים, ודקדקה לכתוב לעיני הזקנים, ע"כ אתי לאשמעינן בזה עוד, דלא סגי בזה שיהי' לפני הזקנים, דהיינו לראיית הזקנים, דאז גם בראי' דעין אחת סגי, אלא צריך דוקא שיהי' ג"כ לעיני הזקנים, דהיינו שהזקנים יהי' להם עינים, פרט לסומים, דפסולים בעצם מחמת מום שבעין, וגם סומא באחת מעיניו פסול, ולזה כתבה התורה לשון זה, לעיני הזקנים, דזה כולל ב' הפירושים, לראיית הזקנים, וגם שהזקנים יהי' להם עינים, וכנ"ל, ותרווייהו אתי לאשמעינן בזה דאל"כ אלא דלעיני לא אתי לאשמעינן רק לכדרבא, דצריכי דייני למחזי, ותו לא, א"כ ביותר הי' צריך למיכתב לפני הזקנים, דלשון זה מבורר יותר, דאין לו שום פירוש אחר אלא לראיית הזקנים, משא"כ לעיני הזקנים הוא לשון בלתי מבורר, אם פירושו לראיית הזקנים, או שהזקנים יהי' להם עינים, או אולי גם שניהם יחד, דהיינו לראיית הזקנים, ושהזקנים יהי' להם עינים, וכנ"ל, ומדלא כתבה התורה לשון מבורר על ראיית הזקנים לחוד, דהיינו לפני הזקנים, רק כתבה לעיני הזקנים, דהוא לשון המשתמע לתרי אפי, ע"כ דלא לראיית הזקנים לחוד הוא דאתי, אלא גם לזה שיהי' עינים להזקנים, פרט לסומים, וכנ"ל:

וגם הא ליכא למימר דילמא לעיני רק להכי הוא דאתי שיהי' עינים להזקנים, פרט לסומים, ולא לכדרבא כלל דצריכי דייני למחזי, ומשו"ה לא כתיב לפני רק לעיני, דז"א, דא"כ דרק להכי הוא דאתי, לאיכות הכשר הזקנים, שלא יהיו סומים, הי' לו לכתוב זה בתחלת הענין, אצל ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, שם הי' צריך הכתוב לרמוז זה, לאיזו זקנים תעלה, לזקנים כאלה שיש להם עינים, פרט לסומים, ושם הי' לו לכתוב לעיני הזקנים, ומדכתבה התורה זאת כאן, וסמכה לעיני הזקנים לוחלצה נעלו ולוירקה, ש"מ מזה ג"כ דצריכי דייני למחזי זאת, ר"ל החליצה והרקיקה, ומדלא כתיב לפני הזקנים, רק לעיני הזקנים, ש"מ ג"כ לפרט לסומים, וכנ"ל, ותרתי שמעינן מינה, דצריכי דייני למחזי, ופרט לסומים, ודוק:

אלא שלפ"ז צריך להבין הא דאמר שם בגמרא דר"י יליף להכשיר הדיוטות מדאצטריך לעיני פרט לסומים, ורבנן סברי דאין מכאן הכרח להכשיר הדיוטות, דלעיני אתי לכדרבא דצריכי דייני למחזי, ור"ל דלא אתי אלא לכדרבא, ולא למעט סומים כלל, ולזה אין ראי' מזה להכשיר הדיוטות, וכמ"ש מהרש"ל הנ"ל דכעת ע"כ אמרינן כן, דרק לכדרבא הוא דאתי, ורק להמסקנא אמרינן דתרתי שמעינן מיני', ולפי הנ"ל קשה דאיך נוכל כלל לדחות דלעיני לא אתי אלא לכדרבא, דהא האמר מר יש לו הכרח לדבריו, דלעיני אתי לפרט לסומים נוסף על הלימוד דצריכי דייני למחזי, מדלא כתיב לפני הזקנים, רק לעיני הזקנים, וכנ"ל, ואכתי יש הכרח מזה להכשיר הדיוטות, מדאצטריך למיכתב לעיני לפרט לסומים, ולא סגי לי' בלפני הזקנים, וסומים דלא ממילא נדע מכולך יפה וכו', וע"כ דלא בעינן סנהדרין:

ובשלמא לפי מ"ש מהרש"ל, דמשו"ה למסקנא שמעינן מיני' תרתי, כדרבא וכהאמר מר, משום דשקולים הם ויבואו שניהם, שפיר דחינן מעיקרא דמזה לא נשמע להכשיר הדיוטות, דשפיר י"ל דסנהדרין בעינן, ולעיני לא אתי אלא לכדרבא, דפרט לסומים מכולך יפה נפקא, ולא צריכינן להוציא זה מלעיני, אבל למסקנא דנפקא לן להכשיר הדיוטות מבישראל כל דהוא לר"י, או מזקני לרבנן, ולא שמעינן עדיין משום מקום פרט לסומים, שפיר נוכל להוציא פרט לסומים מלעיני, נוסף על הלימוד דצריכי דייני למחזי, משום דשני הלימודים האלה שקולים הם ויבואו שניהם, ולזה להמסקנא קיימי שניהם, האמר מר וכדרבא:

אבל לפי דרכינו לעיל, דהלימודים אינם שקולים, אלא שיש הכרח לשניהם גם יחד, וכנ"ל, ומאחר דיש הכרח דלעיני נכתב בכוונה לפרט לסומים, מדלא כתיב לפני, וכנ"ל, א"כ ממילא מוכרח מזה דלא בעינן סנהדרין, ואיך נוכל כלל לדחות זה מעיקרא, ולומר דרק לכדרבא הוא דאתי, דהא מדלא כתיב לפני רק לעיני ע"כ צ"ל דגם לפרט לסומים הוא דאתי, וכנ"ל:

והנראה לפענ"ד בזה, דהא התו' שם ק"א א' בד"ה מיבעיא כתבו דמשו"ה צריך לימוד להכשיר הדיוטות, משום דכתיב השערה דמשמע סנהדרין, עיי"ש, ולזה מאחר דמהשערה הוא משמעות מפורש דבעינן סנהדרין, כשאנו רוצין להכריח נגד זה, ולומר דגם הדיוטות כשרין, צריך שיהי' ההכרח ג"כ חזק וגלוי כ"כ באופן שיהי' בכחו לדחות המשמעות המפורש דהשערה, ולזה קאמר הגמרא, דנהי דהאמר מר יש לו הכרח דלעיני אתי לפרט לסומים, ולא רק לכדרבא לחוד, מדלא כתיב לפני, רק לעיני, וממילא שמעינן מזה דלא בעינן סנהדרין, מ"מ ס"ל לרבנן, דאין ההכרח הזה של לעיני ולא לפני חזק כ"כ, שיהי' בכחו לדחות המשמעות המפורש של השערה דבעינן סנהדרין, ולזאת אלו לא הי' לנו ילפותא אחרת דלא בעינן סנהדרין לא היינו יכולים ללמוד זאת מלעיני, דהיינו אומרים לעולם דבעינן סנהדרין, כהמשמעות המפורש של השערה, ולעיני לא אתי רק לכדרבא לחוד, והגם דלפ"ז יקשה למה לא כתיב לפני, רק לעיני, מ"מ היינו מוותרים על דקדוק זה, דמוטב לסבול הדוחק של דקדוק זה, מלהוציא עי"ז לדחות משמעות המפורש של השערה דבעינן סנהדרין, ולזאת היינו דוחים דרוש זה של לעיני פרט לסומים מפני המשמעות המפורש היוצא מהשערה דבעינן סנהדרין, כי ההכרח דהשערה הוא יותר גדול מהכרת זה דלעיני ולא לפני, כמובן, ולזאת ביותר יש לדחות הכרח זה מפני הכרח דהשערה, אבל לפי האמת, דיש רבוי אחר להכשיר הדיוטות, ולהוציא קרא דהשערה מפשטי', וא"כ שוב אין שום דבר עומד נגד הדרוש הזה דלעיני פרט לסומים, הדרינן להכריח ולדרוש מהא דלעיני ולא לפני פרט לסומים, כדאמר מר, דהלכתא פסיקתא היא, והאמר מר הוא לפי המסקנא, אליבא דאמת, ותרתי שמעינן מלעיני, וכנ"ל:

ענף ח

ומה שהביא הק"נ שם מהירושלמי, דמוקי פלוגתא דר"א ות"ק בחלצה בלילה, דר"א דפוסל יליף לעיני למעוטי לילה, ות"ק דמכשיר ס"ל דלעיני למעוטי סומא, משמע להדיא דמאן דדריש לדרשא זו לא ס"ל אידך דרשה, עכ"ל:

לפענ"ד לא קרב זה אל זה כלל, דלעולם ס"ל להירושלמי כמ"ש לעיל, דתרתי שמעינן מלעיני, דצריכי דייני למחזי, ופרט לסומים, כי יש הכרח לומר תרווייהו, וכנ"ל, אלא דדייקינן דאי לעיני לצריכי דייני למחזי לחוד אתי הי' לו לכתוב לפני ולא לעיני, וע"כ דלעיני אתי לעוד דרשה אחרת, בהא קאמר הירושלמי דפליגו בזה ר"א והת"ק למאי אתי, דר"א ס"ל דאתי למעוטי לילה, ור"ל דאי הוי כתיב לפני הזקנים, והוי ידעינן מזה דצריכי דייני למחזי, וכנ"ל, מ"מ הוי אמרינן דגם חליצה בלילה כשר, דגם בראי' דלילה מתקיים קרא דלפני הזקנים, ולהכי כתיב לעיני הזקנים, לומר דבעינן בזה ראי' מעליא, ראי' דיממא, לאפוקי ראי' דלילה, כי לעיני משמע לי' לר"א ראי' יותר גדולה מלפני, והת"ק סבר דלעיני ולא לפני אתי למעט סומא, ולא לילה, דבהא דילפינן מדכתיב לעיני ולא לפני שפיר לא נוכל ללמוד מזה יותר מדרשה אחת, או למעוטי לילה לר"א, או למעוטי סומא להת"ק, דליותר מזה אין הכרח, אבל לשני הלימודים הנ"ל, דצריכי דייני למחזי, ולפרט לסומים, או לפרט ללילה לר"א, דשפיר יש הכרח להוציא תרווייהו מלעיני הזקנים וחלצה וכו', וכנ"ל, בהא גם הירושלמי ס"ל דתרווייהו שמעינן מינה:

ומ"ש עוד שם הק"נ וז"ל, וסעד לדבר לעיני כל ישראל זו שבירת הלוחות, והא היו בהן סומין, דהא במעשה דעגל חזרו למומן, עכ"ל, לא ידענא מאי קאמר, דהא אפילו אי לעיני לא אתי למעט סומין, מ"מ עכ"פ צריך לפרש הך לעיני כל ישראל לראיית כל ישראל, ואיך אפשר לומר דאז כבר חזרו למומן והיו בהן סומים, דא"כ גם סומים בב' עיניהם הי' בהם, דכמו דבסתם אמרינן שלא ימלט שלא יהי' בקהל גדול כזה סומא באחת מעיניו, כמו כן לא ימלט שלא יהי' בקהל גדול כזה סומא בב' עיניו, ואיך יתקיים בזה כלל הך דלעיני כל ישראל, מאחר דחזרו למומן והי' בהם סומין ממילא לא הי' זה לראיית כל ישראל, וע"כ צ"ל דאז עדיין לא חזרו למומן, עד שאמר השי"ת ועתה הורד עדיך מעליך, וכמ"ש בק"נ עצמו שם אח"כ, וא"כ אין כאן שום הו"א של סעד מזה דלעיני לא אתי למעט סומין:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה