מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יג · ענף ג
אחת היא מה שיש לדון בה ולהאריך קצת, ולכך העמדתיה באחרונה, והיא הראי' שהביא החלק"י מן הירושלמי, שממעט הא דאין כותבין במחובר מספר, כי מה שהביא ג"כ ראי' ממ"ש הרא"ש בזה עיי"ש, אינו כלום, כי אדרבא הרי התו"ג הוכיח מהרא"ש דאינה מתגרשת בחזקה, אף היכי שהוא בר נתינה מיד ליד, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, מטעם דבעינן בגט קנין של ידה דוקא, עיי"ש בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ז' ובחידושי גמרא דכ"א שהוכיח כן מהתו' והרא"ש מדהצריכו ליתנו דוקא בפסיקת היניקה, עיי"ש, ועל הא דאין כותבין במחובר כתב הרא"ש משום דכתיב ונתן בידה, עיי"ש, ויש לפרש ג"כ דכוונתו על שניהם, ור"ל דבמחובר אין בו ונתן כפשוטו, דלאו בר נתינה הוא. וגם לא קרינן בי' בידה, דלא משכחת בי' קנין של יד, ונ"מ דגם בעציץ נקוב דהוא בר נתינה מיד ליד, אעפ"כ בלא פסיקת היניקה לא משכחת בי' קנין של ידה, ומה"ת אינו גט, וכנ"ל:
אמנם הראי' מהירושלמי נראה לכאורה נכונה, דמדאיצטריך למעט מחובר מספר, מה ספר בתלוש, והא בלא"ה לא משכחת במחובר קנין של ידה, אלא חזקה וכדומה, וע"כ דמהני, גם שאר קנינים בגט
ואין לומר דנ"מ בכתב גט על עלה של עציץ נקוב, ונתן לה העציץ בפסיקת היניקה, והגביהתו או משכתו, דיש כאן קנין של ידה, וכנ"ל בענפים הקודמים, ואעפ"כ אינה מגורשת מטעם ספר, מה ספר בתלוש, דהא וכתב לה ספר כתיב, שבשעת כתיבה יהי' ספר, דהיינו תלוש, וכאן נהי שבשעת נתינה הוא תלוש, דנפסק היניקה, מ"מ בשעת כתיבה לא הי' נפסק היניקה, והי' מחובר, ולא קרינן בי' וכתב לה ספר, ולזה הוצרך הירושלמי למעט מחובר מספר, דזה אינו, דכבר כתב בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ו' דאפילו לטעם דספר אינו פסול רק כשהוא מחובר בשעת נתינה, אבל בכתבו על עלה של עציץ נקוב ונתנו לה בפסיקת היניקה, דהוא תלוש בשעת נתינה, אף שהי' מחובר בשעת כתיבה, כשר מדאורייתא, דספר דכתב קרא אונתן קאי ולא אוכתב, מדלא כתיב וכתב בספר, ומחוסר קציצה לא הוי, מטעם שאינו ניכר הקציצה, כמ"ש הר"ן, עיי"ש בתו"ג שהביא ראי' ברורה לזה מתלמודא דידן, אליבא דהרשב"א, דס"ל דגם תלמודא דידן ס"ל הטעם דספר, עיי"ש בחו"ג, וכיון שכן דמספר לא ממעטינן אלא כשהוא מחובר בשעת נתינה, אי אמרינן דבגט בעינן דוקא קנין של ידה, ובמחובר לא שייך קנין של יד, רק חזקה וכדומה, א"כ קשה למה צריכינן למעט מחובר מספר, הא בלא"ה לא משכחת בי' קנין של ידה, וע"כ צ"ל דמהני גם שאר קנינים בגט, וכנ"ל:
וגם בתו"ג בחידושי גמרא דכ"א ע"ב בסד"ה יצא כתב דמוכח קצת מהרמב"ן בסוגיא דשם דמהני בגט קנין חזקה, ואף דהרמב"ן פליג על רש"י בקנין אגב, אפשר דהוא משום דס"ל דקנין אגב הוא רק מדרבנן, עכ"ד, וכבר כתבתי לעיל דז"א, דנראה להדיא מדברי הרמב"ן שבש"מ ב"מ מ"ז ע"ב דס"ל דקנין אגב הוא מה"ת, וא"כ קשה מ"ש חזקה מאגב:
ולזאת עלה ברעיוני לומר, דגם החולקים על רש"י בקנין אגב מודו דאשה מתגרשת גם בשאר קנינים, דכמו דמרבינן מונתן מ"מ דלאו דוקא ידה אלא ה"ה גגה חצירה וקרפיפה, כמו כן מרבינן מזה גם שאר קנינים, דונתן מ"מ, והא דאינה מתגרשת באגב, הוא מטעם דבגט בעינן גם נתינה חומרית מידו לידה ממש, מלבד הנתינה הקנינית, כמו דמוכח מהא דטלי גיטיך מע"ג קרקע דלא מהני, וכנ"ל, ובאגב אין כאן רק נתינה קנינית, ולא נתינה חומרית כלל, כי הלא הגט מונח במקומו בלא שום נתינה והושטה מהבעל, וזהו שכתבו הר"ן והריטב"א דמשו"ה אינה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה וליכא, ור"ל דמונתן בידה שמעינן דבעינן בגט נתינה והעתקת הגט מידו לידה, וזה ליכא באגב:
ובהיות כן, במקום שיש נתינה חומרית מידו לידה, אף שהקנין הוא בחזקה, כמו בגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב, ונותן לה העציץ מידו לידה, בלא פסיקת היניקה, רק שהיא עושית בו חזקה דניכוש ועידור, שפיר מתגרשת, דגם שאר קנינים מהני בגט, וזהו טעמו של הרמב"ן דחזקה מהני בגט, אף דס"ל דאגב לא מהני, משום דאף דשאר קנינים מהני בגט מ"מ בעינן בגט נתינה ממש כפשטה, וזה ליכא באגב:
וכ"כ הרמב"ן שם להדיא בדכ"א דמשו"ה מחובר גמור פסול משום דאי אפשר להתקיים בו נתינה אלא בקציצה, עיי"ש, הרי להדיא דלא משום בידה פסול מחובר, ר"ל הואיל דלא משכחת בי' קנין של ידה, אלא משום ונתן, דאי אפשר לקיים בו נתינה, אבל בעציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, דאפשר לקיים בו נתינה, אף דא"א בו קנין של ידה, רק חזקה, שפיר היא מתגרשת:
ולפ"ז זה הוא דוקא כשנותן לה העציץ בידה, והיא עושית בו חזקה, אבל כשאינו נותן לה העציץ בידה, רק שכותב לה שטר על הזרעים, דקונית בזה הזרעים, דמחובר לקרקע הוא כקרקע, ואגבם קונית גם העציץ, אעפ"כ אינה מגורשת, יען דלא הי' בזה נתינה חומרית מידו לידה, ודומה לאגב:
ויש עוד לומר דבזה גם רש"י מודה, לפי מ"ש הקצה"ח סי' ר"ב ס"ק ד' ליישב קושיית הראשונים על רש"י, דאי משום אגב למה בעי דוכתא דיהיב בי' גיטא, הא קיי"ל דאגב לא בעי ציבורין, ותירץ שם דלהכי בעי הקנאת דוכתי' כדי שלא יהי' הגט אגיד גבי' ברשותו, עיי"ש, ולפ"ז בשטר דהגט עדיין מונח ברשות הבעל, אף דקנתה אותו בשטר, מ"מ עדיין הוא אגיד גבי' ברשותו, וגם לרש"י אינה מגורשת:
מיהו אם נתן לה העציץ מידו לידה, וכאחד גם שטר על הזרעים, י"ל דמגורשת, דהא יש כאן נתינה חומרית מידו לידה, וגם קנינית, שקנתה הגט בהשטר, ושאר קנינים מהני בגט וכנ"ל:
[ובפרט הזה יש עוד לעיין, כי יש מקום לומר דבגט בעינן דב' הנתינות החומרית והקנינית יהי' נכללין בנתינה אחת, ר"ל דאותה נתינה החומרית תהי' ג"כ קנינית, דומיא דונתן בידה, ולא שתהי' נתינה חומרית בפני עצמה ונתינה קנינית בפני עצמה, אלא דבנותן העציץ מידו לידה והיא עושית בו חזקה, כיון דהנתינה חומרית שלו מסייע להקנין, דהרי קירב לה הגט לידה כדי שתחזק בו ותקנה אותו, ולזה חשבינן דהנתינה החומרית והקנינית הי' בנתינה אחת, ומגורשת, משא"כ בנותן לידה העציץ וגם שטר על הזרעים, דנתינת העציץ לידה לא סייעה כלל אל קנין השטר, דגם בלא הנתינה לידה כלל ג"כ הי' יכול להיות קנין השטר, וא"כ אין שייכות כלל להנתינה הקנינית אל הנתינה החומרית, והם ב' ענינים נפרדים, בזה אולי י"ל דאינה מגורשת עי"ז, וכנ"ל, ועיין מ"ש לעיל בענף י"א בפלוגתא דרבי ורשב"א בגיטין ע"ח, וצריך ישוב בזה]:
אמנם כל זה הוא לפי גמרא דידן דלא יליף פסול מחובר מספר, דספר אתיא לספירת דברים, וכמ"ש הרמב"ן שם, רק דמחובר פסול משום דא"א בנתינה, ולכך בעציץ נקוב דאפשר בנתינה, מתגרשת אפילו בלא פסיקת היניקה, ע"י חזקה, אבל להירושלמי דיליף פסול מחובר מספר, מה ספר בתלוש, א"כ גם בעציץ נקוב כל זמן שלא פסקה יניקתו אינה מתגרשת בו כלל, אפילו בנתינה לידה וחזקה, ומשום זה גופי' מפיק הירושלמי פסול מחובר מספר, ולא קאמר משום דא"א בנתינה, כדי לפסול מחובר אף היכי דאפשר בנתינה, כגון עציץ נקוב שלא פסקה יניקתו, כן הי' נראה לכאורה בדברי הירושלמי והראשונים ז"ל:
אמנם כד מעיינינין שפיר חזינן דא"א לומר כן כלל, דהירושלמי יסבור דמהני שאר קנינים בגט, דהא בירושלמי גופי' מבואר דבגט בעינן דוקא קנין ידה, וכאשר הובא בפתח דברינו לעיל בענף א', דר' זעירא בעי מסר לה במוסירה מהו, מדת הדין נקנה מקח, או שנייא היא דכתיב בידה עד שיהא כולו בידה, וכתב בתשובת רע"ק ז"ל דיותר נראה לפרש דזה הוי פשיטא לי' להירושלמי דשאר קנינים לא מהני בגט, רק קנין ידה או חצירה, אלא דמספקא לי' אי בעינן דוקא כולו בידה או סגי גם במקצתו בידה, עיי"ש, הרי מבואר דס"ל להירושלמי דבגט בעינן דוקא קנין ידה:
ומ"ש בחתלק"ו דמש"ה מסופק הירושלמי בקנין מוסירה משום דס"ל דהוא רק קנין דרבנן, ומסופק אם מהני בדאורייתא, אבל לעולם ס"ל דגם שאר קניני תורה מהני בגט, עיי"ש, כל מעיין ישפוט בצדק דלא אמר כלום בזה, כי איך יכתוב כדברים האלה בדעת הירושלמי, ולשון הירושלמי הוא מבואר שלא כדבריו, ושפתיו ברור מללו דלא מטעם דמוסירה הוא קנין דרבנן אתי עלה, אלא מטעם דכתיב בידה עד שיהא כולו בידה:
ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל דלפענ"ד יותר נוטה כפירוש הא' של רע"ק ז"ל, דספיקו של הירושלמי הוא זה גופי', אם שאר קנינים מהני בגט או דבעינן בי' דוקא קנין ידה, עיין לעיל בענף ב', מ"מ עכ"פ ספק הוא, ואיך אפשר שהראשונים ז"ל יקליטו דחזקה מהני בגט, נגד ספקו של הירושלמי, במקום דאין להם ראי' לנגד זה מגמ' דידן, כי מה דאמרינן בגמ' דידן בעציץ נקוב דאביי מכשיר היכי דשקיל ויהיב לה, וגם רבא אינו פוסל אלא משום גזירה שמא יקטום, י"ל דמיירי שנותן לה בפסיקת היניקה, ע"י הגבהה או משיכה, וכמ"ש התו' והרא"ש:
ולכן נלפענ"ד דאין ראי' כלל מהירושלמי דספר לנגד זה, דז"ל הירושלמי שם בגיטין פ"ב ה"ג ומ"ט דריה"ג ספר מה ספר שאין בו רוח חיים וכו' מה ספר שאינו אוכל וכו', מ"ט דרבנן ספר מה ספר שהוא בתלוש וכו', עכ"ל, הרי דהירושלמי אינו מדייק לרבנן כמו הגמרא דידן דכ"א ע"ב, מידי בספר כתיב ספר כתיב, רק ס"ל דלרבנן ספר לתלוש הוא דאתא, ולפ"ז פשיטא דר"ל דבשעת כתיבה צריך שיהי' תלוש, דוכתב לה ספר ודאי הכי משמע דבשעת כתיבה יהי' ספר, ונ"מ דאם כתבו על עלה של עציץ נקוב, אף שנתנו לה בפסיקת היניקה, דיש בו קנין ידה, וגם אין בו משום מחוסר תלישה כמ"ש הר"ן, מ"מ פסול, משום דבשעת כתיבה לא הי' ספר, שאז הי' מחובר, ולפ"ז שפיר איצטריך הירושלמי למעט מחובר מספר, כדי לפסול אף בכה"ג, הגם דיש בו קנין ידה, והא דמכשיר בגמ' דידן בכה"ג, ולהרשב"א גם גמ' דידן ממעט מחובר מספר, היינו משום דבגמ' דידן אמרינן דלרבנן ספר לספירת דברים הוא דאתא, רק דהרשב"א כתב דאפ"ה שמעינן ג"כ מספר דספירה בתלוש בעי, עיי"ש, ולזה סגי כשהוא תלוש בשעת נתינה, אף שלא הי' תלוש בשעת כתיבה, דספר דילפינן מיניה תלוש לאו אוכתב קאי, מדלא כתיב בספר, וכ"כ התו"ג שם הטעם בזה, עיי"ש, משא"כ הירושלמי דלא מדייק כן לרבנן מידי בספר כתיב, אלא ס"ל דלרבנן ספר לתלוש הוא דאתא, וכנ"ל, א"כ ספר אוכתב קאי, דבעי תלוש בשעת כתיבה, וכנ"ל:
ובהיות כן, שוב אי אפשר להקל כלל בעציץ נקוב שנתנו לידה בלא פסיקת היניקה והחזיקה בו, דאפילו נימא לגמרא דידן דלא ילפינן פסול מחובר מספר, אעפ"כ יש בו פסול דאורייתא, או חשש פסול דאורייתא, מחמת שאין בו קנין של ידה, וכהספק של הירושלמי הנ"ל:
וכן משמע להדיא מדברי התו' גיטין דכ"א ע"ב בד"ה יצא והרא"ש והר"ן שם, דהכריחו דע"כ אביי דמכשיר בעציץ נקוב היכי דשקיל ויהיב לה מיירי דיהיב לה בפסיקת היניקה, דאל"כ אינה קונית אותו במשיכה והגבהה, עיי"ש, ולמה לא כתבו בפשיטות דאל"כ פסול מה"ת מספר מה ספר בתלוש וכו', וע"כ צ"ל דסבירא להו ג"כ דלפי גמרא דידן לא ילפינן מספר, וכמ"ש הרא"ש להדיא דמונתן בידה ילפינן לי' לפסול דמחובר, דספר אתיא לפי גמרא דילן לספירת דברים, ואעפ"כ הכריחו דמיירי בפסיקת היניקה דאל"כ לא נקנה לה במשיכה והגבהה, ולמה לא אפילו בלא פסיקת היניקה, רק דיהיב לה וקנתה אותו בחזקה, וע"כ צ"ל דס"ל להתו' והרא"ש והר"ן דשאר קנינים חוץ מידה וחצירה לא מהני בגט, וכמ"ש התו"ג:
אמנם ראיתי בריטב"א שם דיש לו שיטה אחרת בזה, עיי"ש בדכ"א ע"ב בד"ה אין כותבים, וזה תוכן דבריו שם, מתחלה מייתי הירושלמי דמפיק לי' דמחובר פסול מספר, וכתב ע"ז דלפום גמרא דילן אינו משום האי טעמא, דהא מצריכינן ספר לספירת דברים, ועוד דלפום האי טעמא בעלה של עציץ נקוב לכ"ע אסור, דדינו כמחובר בכל מקום, ואלו בגמרא דילן שרי בעלה של עציץ נקוב, ורבא לא אסר אלא משום גזירה שמא יקטום, אבל מדינא לא, עכ"ד, הרי נראה להדיא דדעתו דהגמרא שם מיירי דיהיב לה העציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, דאז דינו כמחובר:
ונראה דהא דלא הוי ניחא לי' להריטב"א להשוות גמרא דידן עם הירושלמי, ולאוקמה דמיירי דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה, כמ"ש התו', משום דהי' קשה לו ע"ז קושיית הר"ן שם, דא"כ הוי לי' מחוסר תלישה בין כתיבה לנתינה, דהפסקת היניקה הוי כתלוש, ועוד דא"כ למה לא אמר רבא גזירה שמא יתן לה בלא פסיקת היניקה, ועוד דדעת הריטב"א דהיכי דיהיב לה בפסיקת היניקה, אם לא יהי' בו משום מחוסר תלישה, לא יגזור בו רבא כלל שמא יקטום, עיי"ש בהדיבור שלאחריו בד"ה יד. במ"ש ומיהו בכותב על עלה של עציץ נקוב ומת האילן וכו', מכל הלין הכריח הריטב"א דפלוגתת אביי ורבא בכותב על עלה של עציץ נקוב מיירי בנותן לה העציץ בלא פסיקת היניקה, וכיון דאמרינן דמדינא לכ"ע כשר, ע"כ צ"ל דלא ס"ל להגמרא דידן להא דהירושלמי דמפיק פסול מחובר מספר:
וגם כיון דמיירי בנותן לה בלא פסיקת היניקה, דדינו כמחובר, ע"כ צ"ל דקנתה הגט בחזקה או בשטר, ולא בהגבהה ומשיכה, ואעפ"כ כשר מדינא אליבא דכ"ע, וא"כ ע"כ צ"ל דהגמרא דידן לא ס"ל כהירושלמי גם בזה במה שמצריך בגט קנין של יד דוקא, אלא דס"ל לגמרא דידן דגם שאר קנינים מהני בגט כשיש נתינה ממש מידו לידה:
וזהו שכתב הריטב"א עוד שם וז"ל, ונראה דלפום גמרא דילן טעמא משום דכתיב ונתן בידה, ולאו משום דידה משמע דבר הניתן מיד ליד, כדאמרינן גבי אונאה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד וכו', אלא הכא טעמא משום דבעי לקיומיה קרא כפשטי' דכתיב ונתן בידה א"א אלא בתלוש, שא"א לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אא"כ קוצצו, וכשקוצצו הוא מחוסר קציצה, עכ"ל הריטב"א שם:
ובתוך הדיבור שלאחריו שם כתב על הא דכתב על עלה של עציץ נקוב, וז"ל ומכל מקום בנותן לה כל העציץ התירו, דאע"ג דחשיב כמחובר, כיון דאפשר לקיומיה קרא כפשטיה כשר, ורבא לא אסר אלא משום גזירה שמא יקטום, עכ"ל:
הרי שכתב הריטב"א להדיא דונתן בידה לא אתי לאורינן דצריך שיהי' דבר הניתן והנקנה מיד ליד, דהיינו דוקא קנין יד, כמ"ש בתו"ג שם, אלא דצריך שיהי' יכול לתת אותו בידה ויתן אותו בידה, לאפוקי סתם מחובר דא"א בכך, אבל מחובר שאפשר לתת אותו בידה ויהיב לה, כמו גט על עלה של עציץ נקוב שנותן לה לידה כל העציץ בלא פסיקת היניקה, שפיר מתגרשת בו מן הדין בקנין חזקה, או אולי גם בקנין שטר, וכנ"ל, אף דלא שייך בו קנין של יד, וזה הוא ממש כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ד ס"ק י"ב, אשר התו"ג השיג עליו, והרי מבואר בריטב"א כדבריו:
וכן המעיין היטב בדברי הרמב"ן בחידושיו שם יראה מדבריו דמוקי לה לפלוגתת אביי ורבא כשנותן לה העציץ הנקוב בלא פסיקת יניקה, ושבגמרא דילן לא דרשו הכי ספר כל כהירושלמי, וגם ס"ל דמתגרשת בחזקה [או אולי גם בקנין שטר וכנ"ל] ולאו דוקא קנין ידה עייש"ה:
אמנם אעפ"כ יפה השיג התו"ג שם על הב"ש, דהרי הב"ש כתב שם כן דמתגרשת בחזקה אליבא דהתו', עיי"ש, ומהתו' והרא"ש והר"ן משמע להדיא להיפוך, דחזקה לא מהני בגט, אלא קנין ידה, מדהוכרחו לאוקמי פלוגתת אביי ורבא בעציץ נקוב בנותנו לה בפסיקת היניקה, ומחמת זה הוציאו חדשות דזה לא מקרי מחוסר תלישה, מטעם שכתב הר"ן שם, וגם דלא גזר רבא בזה שמא יתנו לה בלא פסיקת יניקה, ולמה לא העמידוה בנותנו לה בלא פסיקת יניקה, רק שקנתה אותו בחזקה, וע"כ דס"ל דשאר קנינים לא מהני בגט רק קנין ידה:
באופן דזה הוא פלוגתת הראשונים, אם שאר קנינים מהני בגט, אם נותנו לה בידה בנתינה חומרית כפשטיה דקרא, ותלוי בפירוש הסוגיא בהא דכתבו על עלה של עציץ נקוב, דכשר אליבא דכ"ע מעיקר הדין היה דשקליה ויהיב לה כל העציץ, אי מיירי דיהיב לה בפסיקת היניקה דוקא, או דמיירי אף בלא פסיקת היניקה, וכנ"ל:
אמנם דברי הרשב"א סתומים בזה, כי לא פורש בו במה מיירי פלוגתת אביי ורבא בעציץ נקוב, אם בנותנו לה בפסיקת היניקה, או בלא פסיקת היניקה, ולזאת נחזי אנן:
הנה המעיין בדברי הרשב"א במשנה דאין כותבין במחובר לקרקע, יראה דס"ל לעיקר, הטעם דמספר מה ספר בתלוש. ושגם הגמרא דילן ס"ל טעם זה, עייש"ה, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר בגמרא דידן דגט על עלה של עציץ נקוב כשר מדינא לכ"ע היכא דשקל לי' לעציץ ויהיב לה, מיירי כשנותנו לה בפסיקת היניקה דוקא, כי היכי דליהוי תלוש, דומיא דספר, ובהכי סגי כשהוא דומיא דספר בשעת נתינה, אף דבשעת כתיבה הי' מחובר, דספר דקרא אונתן קאי, ולא אוכתב, וכמ"ש בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ו', ומחוסר תלישה לא הוי, הואיל דלא ניכר תלישתו, וכמ"ש הר"ן. וכיון שכן, דהגמ' שם איירי דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה, א"כ אין ראי' מזה דמהני שאר קנינים בגט, נגד הירושלמי, דבפסיקת היניקה דהוא תלוש קנתה הגט בקנין של יד, במשיכה או הגבהה, כמ"ש התו', ולזאת אין לנו לזוז מדברי הירושלמי, דדוקא קנין של ידה בעינן בגט, אבל שאר קנינים לא מהני בי':
וכן נראה ממ"ש הרשב"א שם בתר הטעם דספר, וז"ל וי"מ משום דכתיב ונתן בידה, דבר הניתן מיד ליד, דהיינו תלוש, עכ"ל, ולשון זה מורה על קנין של יד, שיהי' דבר הניתן נתינה של הקנאה מיד ליד, ולאפוקי מחובר אפילו יכולין להושיטו מיד ליד, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, מ"מ אינו ניתן נתינה של הקנאה מיד ליד, וכמ"ש התו"ג, עיי"ש, וכן הריטב"א דחה דאין הפירוש כן בגט שיהי' דבר הניתן מיד ליד, אלא שיהי' יכול להגיע לה מיד ליד, וכמ"ש לשונו לעיל עייש"ה, מכלל דהרשב"א שכתב לשון זה כוונתו על קנין של יד, וכבר כתבתי דאין ב' הטעמים של הרשב"א מחולקים זה עם זה, אלא דמר מפיק מהכא, ומר מפיק מהכא, ולא פליגי:
ונמצא לפ"ז אם נותן לה הגט בידה נתינה ממש כפשטי' דקרא, והיא קונית אותו בשאר קנינים שאינן קנין של ידה, יש בו פלוגתא בין הראשונים החולקים על רש"י בקנין אגב, דהרמב"ן והריטב"א ס"ל דמתגרשת בשאר קנינים אם נותנו בידה ממש, אבל התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן ס"ל דדוקא קנין של יד בעינן בגט, אבל שאר קנינים לא מהני:
וממוצא הדברים נשמע, דכל השקלא וטריא שלנו אם שאר קנינים מהני בגט או לא, אין בו רק נפקותא מועטת, דמאחר דבזה כל הראשונים החולקים על רש"י בקנין אגב מודים דבגט צריך נתינה מידו לידה ממש, כפשטי' דקרא, א"כ כל הנ"מ בזה הוא רק במחובר אשר יכול להינתן מיד ליד, וקונית אותו בחזקה, כגון בגט הכתוב על עלה של עציץ נקוב, ונותן לה העציץ בידה בלא פסיקת יניקה, והיא קונית אותו בחזקה, או אולי גם כשנותנו בידה ונותן לה שטר על הזרעים, וכנ"ל, ואיך שיהי' פסול זה עכ"פ מדרבנן, דהא קיי"ל כרבא דאמר גזירה שמא יקטום, וא"כ אין הנ"מ מזה אלא אם הוא בטל מה"ת, מאחר שלא הי' בו קנין של ידה, או דגם שאר קנינים מהני בגט, ואינו פסול רק מדרבנן:
וכן יש נ"מ זו בכותב גט על יד של עבד, והכניס העבד לחצירה כשאינו כפות, דלא קנתה אותו מתורת חצר, כמ"ש התו' ב"ק י"ב הנ"ל, דהוי כצבי רץ כדרכו, רק שקנתה אותו בחזקה, או אולי גם כשנותן לה שטר עליו, וכנ"ל, בזה יש הנ"מ, דמאחר שהכניסו הבעל לחצירה הרי נתן הגט נתינה חומרית לחצירה, דהוא כידה, ואם שאר קנינים מהני בגט הרי זו מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת בזה:
[שוב ראיתי דזה אינו, דכיון שאינו כפות, והוי לגבי דידי' חצר שאינו משתמרת, א"כ אין זה חצר דאתרבי לענין גט, וגם נתינה חומרית אין בזה, שהרי לא נתנו לידה, ולא לחצירה דאתרבי, ולכאורה תלוי זה בפלוגתת הרמ"ה והרשב"א והר"ן שהבאתי לעיל בענף י"א, עיי"ש מיהו לפמ"ש שם לבסוף בדעת הרשב"א והר"ן גם לדידהו אין כאן נתינה חומרית, עיי"ש]:
קיצור הדברים, דקנין ידה וחצירה, וד' אמות, והגבהה ומשיכה דהם קנין של יד, והם בכלל בידה, לכ"ע מהני בגט, וקנין סידור לכ"ע לא מהני בגט, ובקנין אגב פליגי רש"י והראשונים ז"ל הבאים אחריו, ומאחר דכולם חלקו ע"ז בודאי דנקטינן כוותייהו, דלא מהני, ומקנין כסף אין לדבר של דלא מהני בגט, דונתן כתיב ולא דרך מו"מ, ולא עדיף מק"ס, וקנין שטר או חזקה דאינן קונין רק במחובר, הנה ממחובר גמור אין לדבר כלל, דזה בטל מה"ת, דלאו בר נתינה והגעה בידה הוא כלל, או כטעם הירושלמי דמפיק לי' מספר, מה ספר בתלוש וכו', רק במחובר אשר בר נתינה הוא, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, ונתנו בידה, והיא קנתה אותו בחזקה, או אולי גם בשטר, לטעם הירושלמי מספר בודאי בטל מה"ת, אבל לטעם דמחובר לאו בר נתינה בידה הוא, תלוי זה בפלוגתת הראשונים ז"ל, דלהתו' והרא"ש והרשב"א והר"ן הגט בטל מה"ת, דשאר קנינים לא מהני בגט רק קנין ידה וחצירה, ולהרמב"ן והריטב"א כשר הגט מה"ת, דכל הקנינים מהני בגט כשנותנו נתינה חומרית בידה, ואינו פסול רק מדרבנן, גזירה שמא יקטום, וזה הוא מה שרציתי לבאר בענין זה:
ומ"ש החלק"י בר"ס י"ג שם דמדרבנן לא מהני כל שאינו נותן לידה ממש, מהא דא"ל שמואל לר' יהודה שיננא וכו' ואת לא תעביד עובדא אלא מכי מטא גיטא לידה, ואעפ"כ אין לחוש בהגבהה כשהגט יוצא קצת חוץ לידה, הואיל דמה"ת מתגרשת בהגבהה, וכיון שעכ"פ רוב הגט הוא בידה, בזה שוב לא החמיר הש"ס, עכ"ד:
הנה תחלת לשונו אינו מדוקדק, שקורא לזה מדרבנן, כי פשיטא שאין לקרות מדרבנן לדבר שהתירו מפורש במשנה ובגמרא, ואפילו שמואל גופי' ס"ל להתיר בזה מדינא, אלא חומרא בעלמא הוא שהחמיר משום חומרא דא"א וא"ל לר"י ואת לא תעביד עובדא וכו', וכן הוא להדיא בתשובת הריב"ש סי' ר"ו דזה אינו נקרא דרבנן, רק חומרא בעלמא שלא תנשא לכתחלה בזה, עייש"ה, ונראה משם עוד דבמקום שהמנהג להינשא לכתחלה בגט זה תנשא לכתחלה, כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, וכן הביא הד"מ סי' קל"ט אות ב' בשמו, עיי"ש, ופשיטא שאין לקרות כזאת מדרבנן, רק חומרא דשמואל, שלא נסמוך על ד' אמות וקרוב לה, שבקל יפול הטעות בזה, ור"ח כתב שמקובל להחמיר עוד יותר, שלא לגרש גם ע"י חצירה, והגם שכל הראשונים תמהו והשיגו ע"ז, בכל זאת כתבו לחוש לדבריו, שהן דברי קבלה, כמבואר כל זה בהראשונים ז"ל ובפוסקים:
אמנם כשנותן הגט לידה המוגבהת ג' טפחים, אף שאין כולו בידו, זה שפיר מקרי מטא לידה, ובזה לא החמיר שום איש כלל, ולא מטעם שכתב החלק"י יען דהרוב הוא בידה, דא"כ היכי דהרוב יהי' חוץ לידה יהי' ע"ז חשש חומרא דשמואל, וח"ו לומר כן, אלא כמ"ש, דהיכי דמטא הגט מהבעל לידה המוגבהת ג"ט, אף דהרוב הוא בולט חוץ לידה מן הצד, מ"מ מקרי זה כולו בידה, דכולו מוגבה מכחה, וכנ"ל בענף א', והוי שפיר מטא לידה, ואין חשש כלל בזה, וה"ה והוא הטעם היכי דמטא הגט לידה מהבעל והיא עשתה בו קנין משיכה, אף שאין ידה מוגבהת ג"ט, ואין כולו בידה, ג"כ הוי מבוא לידה, וכנ"ל בענף א':
וכן נראה להדיא מדברי הרמ"א שם בסי' קל"ט סוף סעיף ט"ו, שכתב שם וז"ל, מיהו לדידן דאין מגרשין ע"י רשותה וכו' ועל כן תגביה האשה ידיה וכו' גם יהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים, עכ"ל, וכתב בתו"ג שם דזה שהצריך להגביה ידיה ג"ט ע"כ הוא כדי שתתגרש אפילו כשלא יהי' הגט כולו בידה, דבכולו בידה א"צ שום הגבהה, עיי"ש, ולא התנה הרמ"א כלל שיהי' עכ"פ הגט רובו בידה. מחשש חומרא דשמואל, וכן הא דכתב הרמ"א בסי' קל"ו ס"א לכפול הגט כדי שתאחזנו כולו בידה רק מצד המנהג, ולא מדינא, וכתבתי לעיל סוף ענף ד', דהיינו טעמא משום דמדינא סגי במ"ש בסי' קל"ט סט"ו שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג"ט, דאז א"צ שתאחזנו כולו בידה, עיי"ש, והרי כשאין הגט מכופל קרוב מאוד שיהי' רובו חוץ לידה, ולדברי החלק"י הנ"ל יש בו חשש מדינא דגמ' מחומרא דשמואל, א"ו פשוט כמו שכתבתי דכשנותנו לידה המוגבהת ג"ט שפיר מקרי מטא לידה אף שרק מיעוט הגט הוא בידה:
וגדולה מזו כתב הב"ש שם בסי' קל"ט ס"ק כ"ד בשם הריב"ש דגם בנפל על בגדיה הוי כמטא לידה, וליתא חומרא דשמואל, עיי"ש, ומשמע ודאי דמיירי כשלא נפל עליה, רק על בגדיה לבד, הנגררים בארץ, וכדומה, דאי מיירי בנפל עליה על בגדיה, הי' לו לפרש ולכתוב כן, וע"כ מיירי שנפל על בגדיה לבד, וכנ"ל, ואעפ"כ כתב דלית בזה חומרא דשמואל, ואולי משום דכל עיקר חומרא דשמואל הוא משום דבקרוב לה בקל יכולין לטעות, דלפעמים נדמה שהוא קרוב לה ואינו כן, כמ"ש הראשונים ז"ל בזה, אבל כשנופל כ"כ בקרוב על בגדיה שוב אין מציאות לשום טעות, דעל בגדיה תמיד הוי קרוב לה, ולזאת הוי זה כמטא לידה, ולית בי' חומרא דשמואל, ומכש"כ כשנותנו הבעל לידה ממש, וגם היא מוגבהת ג"ט, דאפילו הרוב יוצא חוץ לידה דלא שייך בזה כלל חומרא דשמואל, וכנ"ל:
ומ"ש עוד בחלק"י שם לעשות פשר דבר בין הא דמצינו דבעי קנין בגט, ולעומת זה אשה מתגרשת בע"כ, וגם חרשת מתגרשת, אף דאינן קונות הגט בלא רצון ודעת, וכתב שם דגדר הענין הוא, דבגט בעינן מעשה קנין, אבל לא חלות הקנין, עיי"ש, ומשמע להדיא מדבריו דאף היכא דמניעת חלות הקנין הוא מצד הבעל וכן מצד עצם הגט ג"כ מתגרשת, ומלבד שאין שום טעם כלל בזה, דמעשה קנין בעי, וחלות הקנין לא בעי, וממ"נ, אף גם הא אמרינן בגיטין כ' וע"ה דהאומר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, ופירש"י דהא לא יהיב לה מידי, ורחמנא אמר ונתן בידה, והרי שם שפיר הוא מעשה קנין, דהא נותן הגט בידה, ואין לך מעשה קנין גדול מזה, ואעפ"כ אינו כלום, הואיל דאין בו חלות הקנין, אם לא שנוסיף על דבריו, ונאמר דבעי מעשה קנין, וגם מחשבת הקנאה, ולא חלות הקנין, וכל הדברים האלה יגעים, דמנין לנו כל החילוקים האלה:
אמנם מחווורתא דמלתא היא כמ"ש לעיל, דבגט בעי שיהי' בו נתינה קנינית בכל אופנים המצטרכים לחלות הקנין, דאל"כ אין כאן ונתן, מלבד דבר זה יוצא מן הכלל, דלא צריך בזה דעתה ורצונה כמו בשאר הקנינים, ומש"ה מתגרשת בע"כ, וגם חרשת מתגרשת אף שאין לה דעת, כי אין צריך לזה דעתה, ודבר זה מפורש בתורה וכתב וכו' ונתן בידה ושלחה מביתו, תלה הכתוב הכל רק בו, תרצה הוא או לא תרצה, והטעם לזה מפני שכן הי' רצון נותן התורה ית"ש שיהי' האיש יכול לגרש את אשתו וכן לשחרר את עבדו גם נגד רצונם, ואקני להו הגט והשחרור בעל כרחם, וכמ"ש רש"י בגיטין ע"ו ע"ב וב"מ י"א ע"ב, או דמאחר שהי' בזה קנין בכל פרטיו, באופן שאם רק הי' רצונם לזכות בהגט והשחרור היו זוכין בהם, והמניעה מלזכות בהם היא רק מחמת חסרון רצונם בזה, הרי כבר קרינן בי' מצד הבעל ונתן בידה, אף שבאמת הם אינן זוכין בהם בע"כ, וכמ"ש רש"י בעירובין צ"ב ע"ב, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף ו', אבל זולת זה בעי בגט ושחרור כל דרכי זכי', דאל"כ אין כאן ונתן כלל גם מצידו, וכנ"ל:
אמנם מלבד הנתינה הקנינית צריך ג"כ לקיים הקרא כפשטיה, וליתן אותו בנתינה והעתקה חומרית מידו לידה, ומשו"ה טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום, וכנ"ל, ודא הוא בירורא דהך מלתא:
הלכות חליצה