אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן יג

סימן יא

ענף א

אחרי שכתבתי כל הנ"ל בא לידי ספר חלקת יואב שנדפס מקרוב, וראיתי שמדבר מענינים אלו בחלק אבה"ע סי' י"ב י"ג, ובאיזה דברים וראיות כיוונתי לדעתו, והנאני, אמנם לעומת זה יש שם דברים אשר לא יתכנו לפענ"ד, לזאת אמרתי לשלימות הענינים לעבור על דבריו ולכתוב עליהם הנראה לפענ"ד:

הנה כתב שם על מ"ש התורת גיטין דהגבהה היא בכלל יד, דלהיפוך מבואר ברמב"ן עה"ת פ' משפטים, בפסוק וגוגב איש ומכרו ונמצא בידו, שכתב שם לפירוש הב' דונמצא בידו היינו בידו של הלוקח, דאינו חייב אלא א"כ הכניסו הלוקח לרשותו, אבל אם קנאו בהגבהה וכדומה ולא הכניסו לרשותו פטור המוכר, הרי דהגבהה אינה בכלל ונמצא בידו, עיי"ש:

ומה מאוד יש לתמוה עליו בזה, דאדרבא המעיין שם ברמב"ן יראה מדבריו סייעתא לדברי התו"ג. דמתחלה פירש שם הרמב"ן דונמצא בידו קאי על הגנב, והביא ע"ז מה ששנינו הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וכו', והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון וכו', וכן זה צריך שיבוא הנגנב לרשותו, וכן אם הגביה הצער על כתפו ומכרו לאחר חייב הוא, דהא קרינן בי' ונמצא בידו ולא תהא חצרו קונה לו יותר מידו, עכ"ל הרמב"ן, הרי ששפתו הרמב"ן ז"ל ברור מללו דבהגבהה קרינן בי' ונמצא בידו, ושוב כתב שם הרמב"ן דיתכן עוד לפרש דונמצא בידו קאי על הלוקח, ובזה מסופק שם הרמב"ן אם הפירוש הוא ג"כ דבין שהכניסו הלוקח לרשותו ובין שהגביהו או משכו לחצר של שניהם חייב הגנב, דהא כל זה הוא בכלל ונמצא בידו, וכמו בגניבת ממון, דהגבהה ומשיכה וחצר הכל הוא בכלל דאם המצא תמצא בידו, וכנ"ל בענף ד', או דגזרת הכתוב הוא בנפש דאפילו כשנגמר המכר בקנין פטור, עד שיכניסנו הלוקח לרשותו דוקא, ומקום הספק בזה יצא לו להרמב"ן ז"ל מהברייתא שהביא שם מקודם, מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור, דמשמע מפשטה דאפילו מכרו בקנין כדת אעפ"כ פטור כשעדיין הוא ברשותו, והרמב"ן כתב ע"ז שכן נראה, והיינו משום דכן משמע לו מפשטא דברייתא, אבל לא משום דהגבהה אינה יכולה להיות בכלל ונמצא בידו, דהא הרמב"ן כתב באותו דיבור בפשיטות להיפוך, דקרינא בי' בהגבהה ונמצא בידו, וכנ"ל, והכי חזינן בגנבת ממון, דכתיב בי' אם המצא תמצא בידו, וגם הגבהה ומשיכה בכלל, וכנ"ל בענף ד', אלא דס"ל להרמב"ן ז"ל מפשטות הברייתא דכן קבלו חז"ל דגזרת הכתוב הוא בנפש דהלוקח צריך דוקא שיביאנו לרשותו, אף דגם בהגבהה או משיכה קרינן בהו ונמצא בידו אעפ"כ צריך דוקא הבאה לרשותו, ואולי הוציאו חז"ל זה מיתור הכתוב, דמאחר שכתב וגונב איש ומכרו הרי כבר נכלל בזה שקנאו הלוקח בקנין, דאל"כ לא קרינן בי' ומכרו, וא"כ למה כתוב עוד ונמצא בידו, של הלוקח, דבשלמא למה שפירש הרמב"ן בתחלה דונמצא בידו קאי אגנב, שפיר אשמעינן בזה דבעי קנין להגנב, כמו בגניבת ממון, דלא תימא דבנפש חמור, דבגנבה בעלמא מתחייב, גם בלא קנין, קמ"ל דבעי קנין, והקנין של ונמצא בידו כולל באמת רשותו והגבהה ומשיכה, דכולן הם בכלל ונמצא בידו, וכמ"ש הרמב"ן מקודם, וכנ"ל, אבל אי ונמצא בידו קאי אלוקח, קשה דלמה לי זה כלל, דהא כבר שמעינן מומכרו דבעי בזה קנין להלוקח, דבלא קנין לא קרינן בי' ומכרו כלל, וע"כ לומר דאתי לאשמעינן בזה דלא סגי בגמר המכר בקנין לבד, אלא צריך דוקא שימצא הנגנב ברשותו של הלוקח, דידו דהכא מוכרח דהיינו רשותו דוקא, כמו ויקח את כל ארצו מידו, ועיין בב"מ נ"ו ע"ב דכל היכי דכתיב ידו ידו ממש ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו, והכא נמי ההכרח של יתור הכתוב מביא לומר דבידו הוא דוקא רשותו, וכנ"ל, אבל ח"ו לומר דטעמו של הרמב"ן ז"ל בזה הוא משום דהגבהה אי אפשר להיות בכלל ונמצא בידו, דהא ההיפוך מבואר בדברי עצמו, וכנ"ל, וע"כ כמו שכתבתי, ועיי"ש היטב בכל דברי הרמב"ן ותראה שכן הוא, וזה ברור:

עוד כתב שם באלק"י להשיג על התו"ג, במ"ש בשם הרשב"ם דלמ"ד דמיירי בקלתה תלוי' מתגרשת מכח הגבהה, דלהיפוך מבואר בב"מ ט' ע"ב, עיי"ש דמטעם חצר מתגרשת, עכ"ד, וגם זה תמוה מאוד, דהגם דהאמת הוא כדבריו דאין כוונת הרשב"ם דמתגרשת משום הגבהה, וכמ"ש גם אני לעיל בענף ב', אבל מב"מ שם אין ראי' כלל לזה, דשם אמרינן היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה מגורשת מדין חצר, וע"כ רה"ר דשם היינו סימטא, ואמאי קרי לה רה"ר שאין רה"י, כמבואר בב"ב דף פ"ה, עיי"ש כל הסוגיא, ובזה שפיר קנוי לה קלתה בכל אופן, מדין חצר, אבל הא דר"פ הזורק דזרקו לה בביתו לתוך קלתה הר"ז מגורשת, ופרכינן עלה ואמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, למאן דמוקי לה בקלתה תלוי' דוקא, שפיר יש לומר דאינה מתגרשת מדין חצר, דא"כ אפילו אינה תלוי' נמי, אלא דמתגרשת מדין הגבהה, ומה דפריך הגמ' בפשיטות בב"מ שם אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה וכו', מסברא פריך, ולא מכח המשנה דהזורק, וכמו שכתבו התו' שם, או דפריך שפיר בפשיטות מכח המשנה, ואליבא דרוב האמוראים שם בגיטין ובב"ב דלא מוקי להמשנה דוקא בקלתה תלוי', ולדידהו שפיר קני לה קלתה מדין חצר, עיי"ש, אבל למ"ד דמיין דוקא בתלוי' שפיר י"ל דלדידי' רק מטעם הגבהה מתגרשת, וכנ"ל:

גם מה שכתב והחליט שם בבירור דכל הקנינים מהני בגט, חוץ מק"ס, ג"כ יש לתמוה עליו, הלא זה הוא פלוגתת הראשונים ז"ל, דרש"י ס"ל דמתגרשת באגב, ומשמע מזה דה"ה בכל הקנינים, דונתן בידה לאו דוקא, וחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן, ובתו"ג הוכיח גם מהתו' והרא"ש דס"ל דאין אשה מתגרשת אלא בקנין של ידה, ולא בחזקה, וכנ"ל בענף ב', ואיך יערב מי בדורות האחרונים האלה להכריע בין הראשונים ז"ל בראיות אשר נראה לו לפי דעתו, ובפרט להכריע כדעה יחידית במקום שרבים ובתראי חולקים עליה, ומי לנו גדול מרבינו הב"י שלא רצה להכניס עצמו להכריע בין הראשונים ז"ל בראיות, רק לפסוק עפ"י כללי הלכה ועפ"י רוב, כמ"ש בהקדמתו:

ומ"ש שם דאין ראי' מהרמב"ן דשאר קנינים לא מהני בגט ממה שחולק על רש"י בקנין אגב, דהרבה פוסקים סוברים דקנין אגב דרבנן, ומש"ה לא מהני לדאורייתא, עיי"ש, תמהני, חדא דמה יענה לדברי הר"ן והריטב"א, שכתבו בפירוש דמשו"ה אין אשה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה וליכא, עיי"ש, ותו דע"כ צ"ל דגם הרמב"ן מהאי טעמא אתי עלה, דהא הרמב"ן הוא מהסוברים דקנין אגב הוא מדאורייתא, וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז ע"ב בשם הריטב"א, על מ"ש התו' דגם למ"ד מעות קונות מה"ת ולא משיכה, מ"מ במתנה דליכא מעות קונה משיכה מה"ת, אבל הרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין, או בחצירו, או באגב, כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים מצורות וכו', עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ן ס"ל דקנין אגב הוא מה"ת כדכתיב וכו', דהא שם במתנה אדאורייתא קיימינן, אם משיכה קונה בה מה"ת, וקאמר הרמב"ן דלא קני בה מה"ת רק חליפין או חצר או אגב, וע"כ צ"ל דמ"ש דאין אשה מתגרשת באגב הוא מטעם שכתבו הריטב"א והר"ן דונתן בידה בעינן וליכא, ובלי ספק שגם טעמו של הרשב"א [אף דהוא ז"ל ס"ל בב"ק י"ב דאגב הוא מדרבנן] כן הוא, וילמוד סתום מן המפורש בדברי הריטב"א והר"ן, והתו' והרא"ש דס"ל דחזקה לא מהני בגט בודאי שטעמם הוא משום זה, דדוקא קנין של ידה וחצירה בעינן בגט ולא שאר קנינים, וכמ"ש בתו"ג שם:

ומ"ש עוד בחלק"י שם דאין שום ראי' מהרמב"ן, דאזיל לשיטתי' בפ' משפטים הנ"ל, דכל היכי דכתיב ידו צריך ידו ורשותו דוקא, ואינו מועיל שאר הקנינים, אבל הלא רש"י והרמב"ם בסנהדרין פ"ה ע"ב לא סברי כן, ועיין בתו' שם, ולזאת שפיר מתגרשת בקנינים חוץ מק"ס, עכ"ל, כבר כתבתי לעיל דאדרבא הרמב"ן שם ס"ל להדיא דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, ומה שהכריע בגונב נפש ומכרו דבעי דוקא הכנסה לרשותו של הלוקח. הוא מחמת פירושו בפשטות הברייתא, ומכח יתור לשון הכתוב, וכנ"ל:

ולעומת זה לאידך גיסא, מה שנראה מרש"י שם ומהרמב"ם ברפ"ט מה' גנבה דלא בעינן דוקא הכנסה לרשותו של לוקח, אלא במכירה לבד באיזה קנין שהוא סגי, לא משום דסבירא להו ז"ל דכל הקנינים איזה שהם הם בכלל בידו, אלא משום דסבירא להו דונמצא בידו לא קאי על הלוקח כלל, רק על הגנב, כמ"ש רש"י שם ובפירוש התורה, ולא כתיב בה לוקח רק ומכרו, ובזה נכללו באמת כל הקנינים, באיזה אופן שמכרו, וגם פירשו הברייתא דמכרו ולא הוציאו מרשותו פטור דהיינו שלא הוציאו מרשותו של הנגנב, ופטור משום דבעינן ונמצא בידו של הגנב, ובזה נסתפקו שם התו' בהגביהו הגנב ברשות הבעלים, די"ל דחייב, דהגבהה היא בכלל ונמצא בידו, וכמו בגניבת ממון, או דהכא פטור, דמה מכרו לקרובים פטור, משום דכתיב מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו, מכש"כ שצריך שיוציאנו מרשות בעלים, עיי"ש בתו':

קיצור הדברים דבזה אין פלוגתא כלל בין הרמב"ן ובין רש"י והרמב"ם והתו', דכ"ע ס"ל דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, אם לא במקום שיש איזה הכרח מכח יתור לשון או מכח הוכחה אחרת דבמקום זה הכוונה של בידו הוא דוקא רשותו, וגם זה פשוט אליבא דכ"ע דשאר קנינים שאינם קנין של יד אינם בכלל בידו, תדע דהא צריך ריבויא בגניבה ובגט לגגו חצירו וקרפיפו, ואי לאו הכי הוי אמינא דדוקא ידו ולא הני:

אמנם עיקר פלוגתת רש"י ושאר ראשונים ז"ל הנ"ל אם אשה מתגרשת באגב ושאר קנינים חוץ מקנין של ידה, כבר כתבתי לעיל בענף ג' דתלוי בזה, דרש"י ז"ל ס"ל דמאחר דמרבינן מונתן מ"מ דלאו דוקא בידה, אלא ה"ה גגה חצירה וקרפיפה, יש בכלל הריבוי הזה ג"כ שאר כל הקנינים, חוץ מק"ס, מטעם שכתבתי שם, אבל שאר הראשונים ז"ל הנ"ל ס"ל דלא מרבינן אלא הני דחשיב בברייתא, גגה חצירה וקרפיפה, ולא יותר, ונמצא דאין בגט אלא קנינים של ידה וחצירה, ולא שאר הקנינים שאינם נכללים בהם:

ולהספק של פלוגתא הזאת אין שום הכרעה ממכירה בנפש הנ"ל, דשם ודאי אין בכלל בידו שאר הקנינים שאינם קנין של יד, וכנ"ל, משא"כ בגט י"ל דמרבינן ג"כ שאר הקנינים מונתן מ"מ, וכן י"ל לאידך גיסא, דדוקא שם ס"ל לרש"י והרמב"ם דבאיזה קנין שמכרו ללוקח סגי, משום דס"ל דונמצא בידו לא קאי על הלוקח, ולא כתיב בי' אלא ומכרו, ובזה נכללו כל הקנינים. באיזה אופן שמכרו, אבל בגט דכתיב בידה י"ל דבעינן בי' דוקא קנין של ידה, ולא שאר כל הקנינים, דלא מרבינן מונתן מ"מ אלא גגה חצירה וקרפיפה, ולא יותר:

ומאחר שזה הוא פלוגתת הראשונים ז"ל שרבים ובתראי פליגי על רש"י איך נוכל להכריע נגדם בראיות שלנו:

ובפרט שבמחכ"ת אין ממש כלל בראיות שלו, אף שכתב עליהם שהם ראיות ברורות, דמה שהביא ראי' מהא דעדיו בחתומיו זכין לו מהני בשחרור, והוא משוחרר משעת החתימה, אף קנין האיסור של העבד, כמבואר בתו' ב"מ כ' ד"ה שובר, אף דליכא שום רשות רק קנין גרידא, עכ"ד, ואין זה ראי' כלל, דהרי עדיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן אלא כשמטי אח"כ השטר לידי', אבל בלא מטי לידי' לא, כמבואר בב"מ י"ג ע"א, וא"כ גם בשחרור ביאת השטר שחרור לידו עושה השחרור גם למפרע משעת חתימת העדים, והגם דעפ"י הדין אינו יכול לעשות השחרור רק מכאן ולהבא, ולא למפרע, מ"מ תקנת חכמים היא משום לא פלוג שע"י ביאת השטר שחרור לידו ישתחרר גם למפרע משעת חתימת העדים, גם לענין איסור, ויש כח ביד חכמים לזה, כמ"ש התו' שם, עייש"ה, וא"כ שפיר יש כאן ידו, ולא קנין בעלמא לחוד:

ומ"ש עוד דכן מבואר דקנין גרידא מהני, מהפוסקים הסוברים דזכי' מטעם שליחות היא, ואפ"ה מועיל במזכה גט במקום יבום, לא אבין שיחתו בזה, דהרי במזכה גט, וזכי' היא מטעם שליחות, א"כ מה שנותן הגט ליד הזוכה הוי כנותן ביד שלוחה, ושלוחה כמותה, ושפיר מתגרשת מדין ידה:

ומ"ש עוד דכן מבואר בהר"ן בסוגיא דמעמד שלשתן, דהי' מועיל מעמד שלשתן בגט ובשחרור, אי לאו דלא תקנו בזה מעמד שלשתן, עיי"ש הטעם, הרי דגם הר"ן סובר דקנין מהני בגט, עכ"ד:

גם מזה אין ראי' כלל, כי זה לשון הר"ן שם, אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה, עכ"ל, הרי שבמעמד שלשתן עשו שאינו זוכה כזוכה, כלומר כאלו כבר הי' בא לידו וזכה בו, וכמ"ש הר"ן גם בתירוצו שם דתקינו רבנן דליזכי לחברי', עיי"ש, וכיון דתקנו חכמים דחבירו יזכה לו, ודהוי כאלו בא לידו וזכה בו, הרי יש כאן קנין ידו, ושפיר הקשה הר"ן דהי' ראוי להיות מועיל גם בשחרור, אבל אכתי שאר קנין מנא לו דיועיל בגט ובשחרור:

ומ"ש עוד ראי' והוכיח מה"ה פ"ה מה' גירושין הי"ג ומהרא"ש פ' הזורק דהא דמתגרשת ביכולה לשמרו אף ברחוק ק' אמה לאו מטעם דעשאוה חכמים כרשותה הוא, אלא מטעם קנין, שהקנו לה חכמים הגט ע"י שיכולה לשמרו, כי ה"ה כתב שם דבשמירה אין חילוק בין קדם הבעל או האשה, ואי מטעם רשות, הרי בקדם הבעל הי' זה רשותו מקודם, ושוב לא מציא היא לזכות בהרשות כלל, וכמו בד' אמות, וע"כ דזה הוא רק מכח קנין, והרא"ש שם כתב בשמירה הטעם דאפקעינהו, ואלו בד' אמות לא כתב כן, וע"כ הואיל דד' אמות הוא משום רשות, ולא צריך לטעם אפקעינהו, משא"כ שמירה אינו רק מטעם קנין, וע"כ צ"ל בו אפקעינהו, וגם המעיין בריטב"א פ' הזורק שם במה שמחלק בין שניהם כאחת יכולין לשמרו ובין מונח בתוך ד"א לשניהם יראה ג"כ דסובר דשמירה מטעם קנין, ודלא כהר"ן שם שכתב דשמירה מטעם שנעשה כרשותה הוא, עכת"ד:

ומה מאוד יש לתמוה עליו בכל זה, כי בודאי דבר פשוט הוא לכל מבין כמ"ש הר"ן, דלהכי מתגרשת ביכולה לשמרו, משום דהמקום אשר הוא תחת יכולת שמירתה עשאוה חכמים כאלו הוא רשותה, דאל"כ רק חכמים הקנו לה הגט, למה תלו זה ביכולה לשמרו, ומה שייכות יש זה לזה, וח"ו לעקש הישרה, ולחלוק עלינו את השוים, לומר דשאר פוסקים חולקים ע"ז, ואדרבא המעיין בה"ה שם ובהריטב"א שם יראה להדיא בדבריהם דשמירה הוא מטעם רשות, כמ"ש הר"ן:

כי זה לשון הריטב"א שם בגיטין ע"ח ע"ב בד"ה ר' יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו ק' אמה, ואי קשיא לך היכי אפשר דמגורשת בהכי, י"ל דרבנן תקנו כן שתהי' זוכה בגט בכל מקום כחצירה, ומשום תקנת העגונות וכו', ואליבא דר' יוחנן בעי עומדת שתהא חצר המשתמרת לדעתה, והיינו דקתני הוא יכול לשומרו וכו', עכ"ל, ושוב כתב עוד שם להלן על הקושיא למה בשניהן צריכין לשומרו הוי ספק מגורשת כלל, ולא אמרינן אגיד גבי', כמו דאמרינן בתוך ד' אמות לשניהם דאגיד גבי' ואינה מגורשת כלל, וכתב ע"ז וז"ל וי"ל דהא וכו' לא מקרי אגוד אלא שהוא וכו' או בתוך ד"א וכו' אבל כאן וכו' לא מקרי אגוד בי' וכו' דלדידה הוא דתקון רבנן דתזכה לה אותו מקום, אבל לא רשותו שלו הוא כלל, והיינו דמספקא לן וכו' כיון שהן שוין בדבר שמא רבנן לא תקינו בכה"ג דהא לא נשמר ותיהוי האי חצירה טב מחצירו, ואתי למימר דאפילו בחצר של שניהם מתגרשת, עכ"ל הריטב"א שם:

הרי מבואר להדיא בדבריו מתחלה ועד סוף, דהא דמתגרשת ביכולה לשמרו. הוא משום דתקנו חכמים שיהי' כחצירה, ושתזכה לה אותו מקום, ולא דחכמים הקנו לה הגט, ומש"ה בעי לר' יוחנן שתהי' יכולה לשומרו, כדי שתהא חצר המשתמרת לדעתה, והחילוק שבין שניהם צריכין לשמרו ובין בתוך ד' אמות לשניהן הוא, דד"א תקנו חכמים שיהיו קונות לכל אדם, כל הדברים, ולכך כמו דד"א שלה הם רשות שלה, כמו כן ד"א שלו הם רשות שלו, וכיון שהגט מונח בתוך ד"א לשניהן, ממילא הוא מונח ברשות של שניהם, ואכתי אגיד בי', והוי כאוחז בראש הגט, אבל ביכולה לשמרו, דלכל מילי לא הוי כרשותו, רק לגיטין אמרו דהוי כרשותה, משום תקנת עגונות, וכיון דהתקנה היא רק משום תקנתא דידה, דוקא לדידה תקון רבנן דתהוי כרשותה, אבל לדידי' לא תקנו כלל ביכול לשמרו שיהי' כרשותו, ולזאת גם במקום דצריך שמירת שניהם לא מקרי אגיד גבי', דאין זה רשותו כלל ע"י יכולת שמירתו, אלא דמקום הספק הוא דשמא בכה"ג דשניהם שוין בשמירה לא תקינו לה רבנן כלל, כדי שלא יבואו לומר דמתגרשת בחצר של שניהם, כמו כאן דאמרינן שחצירה טב מחצירו, עייש"ה בריטב"א ותראה שכן הוא כוונתו בבירור, ומעתה איך יעמוד ח"י ויאמר ההיפוך מזה:

וז"ל ה"ה שם, ואין דין קדימה מועלת ברשויות אלא בארבע אמות בלבד, מפני שלא הזכירוהו בגמרא אלא על ארבע אמות, ועוד שידוע שבעלמא אין אדם קונה יותר, ואעפ"י שבגיטין תלו הדבר בשמירה, לענין קדימה לא נזכרה אלא ארבע אמות, עכ"ל ה"ה שם, הרי אדרבא דה"ה כלל לי' ליכולין לשמרו בכלל רשויות, וכתב הטעם דלהכי אין בו דין קדימה מפני שלא הזכירוהו בגמ' אלא על ד' אמות, ועוד שידוע וכו', ולא משום דאינו מטעם רשות כמ"ש החלק"י:

ולפענ"ד נראה טעם החילוק בזה שבין ד' אמות ובין יכולה לשמרו, דבשלמא ד' אמות שהוא קנין לכל הדברים, ואין הקנין שלו תלוי בדבר אחר אלא בהמקום, שהד"א קונות לו, הרי חזינן שהחכמים עשו הד"א שלו כחצירו ממש, ומש"ה מי שקדם בהד"א ונעשו חצירו שוב אי אפשר להב' שיהי' לו שום זכות באותן הד"א, שכבר נעשו חצירו של חבירו, אבל ביכול לשומרו דלא עשו אותו חכמים כחצירו ממש, דהא לאו לכל הדברים עשו אותו כרשותו, רק לגיטין לבד אמרו, לא אלים זכותו כ"כ שלא יהי' יכול שוב גם חבירו לזכות בו כשגם הוא יכול לשומרו:

ועוד נראה דכיון שתלו הדבר בשמירה, א"כ י"ל דגם לענין גט לא עשו אותו כרשותה אלא מעת שבא הגט לשם, והוא נשמר על ידה, דהא בשמירת הגט תליא מילתא, אבל קודם שבא הגט לשם לא הוי עדיין רשותה כלל, וכיון שכן ממילא אין שום יתרון למי שקדם ובא לאותו מקום לעמוד שם, דהא עדיין אינו נעשה רשותו כלל בשעת עמידה שם, רק העיקר תלוי בהעת שבא הגט לשם, וכיון שבשעת ביאת הגט לשם כבר שניהם עומדים שם, ושניהם יכולים לשומרו, ממילא שניהם שוים בזכיית הרשות של המקום ההוא, ולכך הוי ספק, ולא שייך בזה דין קדימה, ואחשוב כי יש להעמיס דברים אלו במ"ש ה"ה ועוד שידוע וכו' ודוק:

ויהי' איך שיהי', עכ"פ חזינן דה"ה קרי לי' ליכול לשומרו רשויות, וכמ"ש הר"ן, ולא כמ"ש החלק"י:

ומהרא"ש פשיטא שאין שום ראי' כלל, כי ז"ל הרא"ש פ' הזורק סי' ו', על הא דיכולה לשומרו אפילו בק' אמה מגורשת, ומשום עיגונא תקנו חכמים בגיטין, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, עכ"ל, ופשוט דלא הוצרך לכתוב זאת אלא על הא דיכולה לשומרו, דבעלמא לא הוי קנין, רק בגיטין, משום תקנת עגונות, אבל בד' אמות לא צריכינן למיתי עלה משום עיגונא דוקא, דהא קונות בכל מקום, והגם דסוף סוף גם ד"א הוא רק תקנת חכמים שיהי' קונות בכל מקום, וא"כ ע"כ צ"ל גם בזה דהא דמהני בדאורייתא בגט משום דכל דמקדש וכו', אעפ"כ לא כתב זה הרא"ש לעיל על הא דד"א, משום דלעיל לא ראה להאריך במהות הקנין של ד"א, בהיותו נודע ומפורסם בכל הדברים, ולכן לא דיבר בו כלל, וסמך על מה שכתב אח"כ על הא דיכולה לשומרו, דאמר ר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, דבזה הוכרח לפרש מהותו של הקנין הזה, המיוחד רק בגיטין, שהוא תק"ח בגיטין משום עיגונא, וכנ"ל, וממילא ביאר ג"כ דהיינו מטעם דכל דמקדש וכו') ומובן ממילא דזה הטעם עולה ג"כ אד"א דלעיל, וכמ"ש כן להדיא הרמב"ן בחידושיו, וגם כוונת הרשב"א בחידושיו כן הוא דגם בד"א צריך למיתי עלה משום דכל דמקדש, עיי"ש:

או י"ל דהרא"ש ס"ל כמ"ש הריטב"א בשם הרא"ה, וגם הר"ן כ"כ, דבד"א מה"ת מתגרשת, דכיון דקונות בכל דבר, הרי הקנום לה חכמים ועשאום כחצירה ממש, והפקר ב"ד הפקר, ונמצא דמן הדין מתגרשת, משא"כ ביכולה לשומרו, דלא עשאוהו כחצירה ממש, דהא רק לענין גיטין אמרו שיהי' כרשותה, משום עיגונא, ולא לדבר אחר, בחצר כזה אינה מתגרשת מן הדין, רק משום דכל דמקדש וכו':

ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל, די"ל דגם לענין גט לא עשאו חכמים כרשותה אלא בעת ביאת הגט לשם במקום שיכולה לשומרו, ונמצא דהרשות והגט באים כאחת, ובזה לא מהני הרשות דרבנן לדאורייתא, אי לאו משום דכל דמקדש, וכו', אבל בד"א דמעת שבאה לשם נעשו הד"א רשות שלה, וכבר קנתה אותם מתקנת חכמים, ולזה כשאח"כ בא הגט לשם זוכית בו מן התורה, ולא צריך בזה להטעם דכל דמקדש וכו', כמ"ש חילוק כזה בשו"ת נודע ביהודה תניינא בחלק אבה"ע סי' נ"ד בד"ה ומ"ש שאם אינו קונה, עיי"ש:

ומ"ש עוד החלק"י להביא ראי' מהא דהרמב"ם והש"ע בנותן גט לאשתו שתתגרש אחר ל' יום והניחתו בצדי רה"ר דמגורשת, וכתב הנתיבות סי' קצ"ז ססק"ד הטעם משום דהקנה לה הגט מיד בשעת נתינה, וכיון שהגט שלה והניחתו בסימטא נקנה מקום הסימטא להאשה, ונמצא דמונח אז ברשותה, עכת"ד הנתיבות, והוא גרע והוסיף בדבריו, כי מ"ש הנתיבות דע"י הנחת הגט שלה בסימטא נעשה המקום רשותה, דחה מהתו' ב"ב פ"ה ע"ב ד"ה כגון, ולכך החזיק רק בראש דברי הנתיבות שם, דלהכי מגורשת משום דהקנה לה הגט מיד, רק שמתנה עמה שלא תתגרש עד לאחר ל', דאף שקנתה הגט קודם הגירושין מ"מ מגורשת, עכ"ל הנתיבות שם, והוסיף החלק"י לבאר דלכך מתגרשת לאחר לי, במה שהגט הוא שלה וקנינה, אף שאינו ברשותה, הרי דקנין מהני בגט, עכ"ד:

ומה מאוד תמוהין דבריו גם בזה, דבאמת דברי הנתיבות נכונים במ"ש דבהניחה דבר שלה במקום שיש לה רשות להניחו שם כגון בסימטא נעשה המקום רשותה, וכמו שהביא מתו' קידושין כ"ה ב' בסד"ה בהמה, אלא שאף שנעשה המקום בזה רשותו אעפ"כ אינו קנוי לו כ"כ שיהי' לו בזה דין חצירו להקנות לו דבר שלא הי' שלו מקודם, והיינו הך דתו' ב"ב ע"ה ב' הנ"ל, וכבר ביאר זה היטב הנתיבות בס"ס קצ"ב, עיי"ש, וא"כ דברי הנתיבות כאן נכונים, דמאחר שהגט קנתה מיד בשעת נתינה, ואינו חסר בזה אלא שיהא מונח ברשותה בשעת חלות הגירושין, וכיון שהניחתו בסימטא הרי מונח ברשותה, וכנ"ל:

אמנם מה שכתב החלק"י, דמתגרשת לאחר ל' רק בזה, במה שהגט הוא אז קנינה, אף שאינו ברשותה, והוכיח מזה דקנין גם בלא ידה ורשותה מהני בגט, בזה הוסיף תימה על תימה, דאיך יעלה על הדעת כזאת, לומר דמתגרשת רק במה שהגט הוא אז קנינה, והרי אם אפילו גם הגט מונח לאחר ל' ברשותה איך נוכל לומר דתתגרש רק בשל עכשיו, דהיינו במה שהגט הוא שלה ומונח ברשותה, הרי אין כאן עכשיו בשעת חלות הגירושין שום נתינה, והוי כטל גיטיך מע"ג קרקע, וכמו בדאאתו הרוח לתוך חצירה ואומר לה הבעל הרי זה גיטיך שכתב הר"ן הובא לעיל בענף י"א שאינה מגורשת, דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, אף ששפיר הגט נעשה שלה ומונח בחצירה, וע"כ צ"ל דבהאומר הרי זה גיטיך ולא תתגרשי אלא לאחר ל' יום, כיון שמתחלה בא הגט מידו לידה, שפיר מתגרשת אח"כ ע"י נתינה זו, אם הגט אז ברשותה, דהוי כנתינה אריכתא, וכמ"ש כל הראשונים ז"ל בזה, עיין בהרא"ש פ' הזורק סי' ז', ובהר"ן פ' הכותב, ובהיות כן, אף אם הי' מקום לומר דלהרמב"ם והש"ע אין צריך שיהי' הגט ברשותה לאחר ל' יום, רק דסגי במה שהגט הוא שלה משעת נתינה, אעפ"כ צ"ל ע"כ דע"י נתינה הקודמת מתגרשת, דאל"כ אלא רק במה שהגט הוא עתה שלה היא מתגרשת, הרי אין כאן ונתן, וכנ"ל, וכיון שע"כ בנתינה הקודמת מתגרשת הרי שפיר יש כאן ונתן בידה, ומה זה ראי' מכאן דמתגרשת בקנין לבד:

אבל באמת איך אפשר לומר כן כלל כמ"ש החלק"י, דלהרמב"ם והש"ע סגי רק בזה במה שהגט הוא שלה, דא"כ למה הצריכו שיהי' מונח בצדי רה"ר דוקא, ולמה לא אפי' ברה"ר עצמו, א"ו לא סגי במה שהגט הוא שלה לחוד, רק צריך שיהי' מונח בצדי רה"ר, שהוא כרשותה, וכמ"ש הנתיבות, וכנ"ל:

אמנם כל זה כתבתי לפי דברי הנתיבות, אשר החלק"י נמשך אחריו בזה, אבל לקושטא דמילתא גם דברי הנתיבות בעיקרן המה תמוהין מאוד, במ"ש דהמגרש אחר ל' כוונתו להקנות לה הגט מיד, רק שלא תתגרש עד אחר ל', וכשמונח אז בסימטא, הרי הוא מונח ברשותה, והרי בדברי הרמב"ם והש"ע אבה"ע סי' קמ"ו ס"ב מבואר להיפוך, וז"ל שם, אבל התולה הגירושין בזמן וכו' לא הגיע לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע, וכו', לפיכך כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה או שתחזור ותטלנו או יהי' במקום שייחדה אותו בו אעפ"י שאינו רשותה כמו שביארנו, עכ"ל, והיינו כמו שביארו מקודם, שייחדה אותו במקום שאינו רה"ר, רק בצדי רה"ר, עיי"ש בריש הסעיף, הרי להדיא שכתבו הרמב"ם והש"ע דהגט הוא רק בתורת פקדון בידה עד הזמן שקבע, ולא שקנתה הגט מיד, וגם כתבו להדיא שהמקום שייחדה אותו בו בצדי רה"ר אינו רשותה, ולזאת אין לנו בישוב קושיית הר"ן על הרמב"ם והש"ע אלא כמו שכתב ה"ה שם, הביאו שם הט"ז ס"ק ג' והב"ש שם ס"ק א', וגם פשוט דמתגרשת ע"י נתינה הקודמת, וכמ"ש הט"ז והבית שמואל שם, עיי"ש, וא"כ הרי כאן ונתן בידה, ואין שום ראי' לשאר קנינים, וכנ"ל:

ומ"ש עוד החלק"י וז"ל, ומה לי להרבות בראיות, והדברים מבוארים להדיא בב"י אבהע"ז סי' קכ"ד דכל קנינים מועיל בגט, עיי"ש שכתב גבי כתב גט על ידו של עבד, כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה, עכ"ל, עיי"ש בחלק"י, וגם מזה אין ראי' כלל, דפשיטא דהב"י לא בא כאן להכריע כדעת רש"י דשאר קנינים מהני בגט, נגד רוב הפוסקים החולקים עליו, כי אין זה דרכו, וכנ"ל, ובפרט לפסוק הלכה מבלי הביא כלל דברי רש"י והחולקים עליו, וגם אין סימן זה מקומו של הדין הזה, אמנם כבר כתבתי לעיל בענף ט' דכוונת הב"י היא באחד מדרכי הזכי' המועילים בגט, לרש"י כדאית לי', ולשאר הפוסקים כדאית להו, ותדע לך שכן הוא, שהלא אחד מדרכי הזכי' של עבד הוא ג"כ ק"ס, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ו ס"א, וק"ס לכ"ע לא מהני בגט, כדאיתא להדיא בב"ב דף קנ"א ע"ב דגט לאו בר קנין הוא, וע"כ צ"ל דאין כוונת הב"י באחד מכל דרכי הזכי' של עבד, אלא באחד מדרכי הזכי' של עבד המועילים בגט, וז"ב:

ומ"ש החלק"י דבעבד ע"כ מטעם קנין מהני, דבתורת חצר אין עבד נקנה, כמ"ש התו' ב"ק י"ב דהוי כצבי רץ כדרכו, כבר הבאתי דברי התו' הללו לעיל בענף ט', וכתבתי ליישב בזה דברי רי"ו, דמש"ה בעי שיהא העבד כפות כדי שיהא נקנה לה ע"י חצירה, הרי יש גם בעבד קנין חצר, בכפות, ואפילו להב"י דמיירי שם באין כפות, מ"מ הלא איכא קנין משיכה והגבהה דמועילים בגט לכ"ע, דהם בכלל ידה, כמ"ש התו"ג וכנ"ל, וגם עבד נקנה בהן, כדאיתא בחו"מ סי' קצ"ו, וזהו שכתב הב"י באחד מדרכי הזכי', המועילים בגט, ואין שום ראי' מהב"י כלל לשאר קנינים, וכנ"ל:

ענף ב

והנה כבר כתבתי דהר"ן והריטב"א כתבו להדיא דמשו"ה אין אשה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה וליכא, ויש לפרש בזה ב' פירושים, או גם שניהם כאחד טובים, אחד, דלא סגי בגט במה שמקנה לה הגט לבד, אלא צריך ג"כ שיתן לה הגט מידו לידה בנתינה חומרית, כפשטה דקרא ונתן בידה, דמשו"ה בטלי גיטיך מע"ג קרקע לא מהני, דאף שמקנה לה הגט, מ"מ לא סגי בגט בנתינה הקנינית לבד, אלא צריך להיות ג"כ נתינה חומרית מידו, כפשטי' דקרא, ובאגב הגם שמקנה לה הגט, ויש בזה נתינה קנינית, אעפ"כ אין כאן ונתן בידה, נתינה חומרית, שהרי הגט מונח במקומו, שנית, דבגט בעינן דוקא ונתן בידה, ר"ל קנין של יד הנכלל בכלל בידה, ובאגב הגם דקונית הגט, אעפ"כ אין זה קנין של ידה, וא"כ אין כאן ונתן בידה:

אמנם החלק"י כמה רב גוברי' לחלוק על כל זה, והביא ראיות ברורות לפי דעתו דכל הקנינים מועילים בגט, אף מה שאינו בכלל ידה ורשותה, [ועל הראיות האלו כבר השבתי עליהן] אך בזה לחוד עוד לא סגי להכריע דמתגרשת באגב וכדומה, דאכתי אין כאן ונתן, נתינה חומרית כפשטיה דקרא, וכנ"ל, ומשו"ה כתב החלק"י בראש דבריו שם להוכיח דהפירוש של ונתן אינו נתינה ממש, אלא להקנות לה הגט, דאל"כ האיך מועיל הזורק גט לאשתו, והלא לענין קדשים כל היכי דכתיב ונתן אינו יוצא בזריקה, ולמה מועיל בגט, וע"כ דונתן דגט היינו רק שיקנה לה הגט, ולאו דוקא נתינה ממש, וכבר קדמו בהערה זו הגאון מוהר"ל חריף ז"ל בספר גרש ירחים ר"פ הזורק, דלמה מהני בגט זריקה ובקדשים אינו כשר זריקה היכי דכתיב ונתן, ותירץ ג"כ דונתן דגט היינו הקנאה, אלא שהקשה ע"ז דהא חזינן דטלי גיטיך מע"ג קרקע לא מהני, הרי דלא סגי בהקנאה לבד, אלא צריך נתינה ממש, וגם בחלק"י הרגיש בזה, וכתב דמשו"ה לא מהני טלי גיטיך מע"ג קרקע, משום דונתן ר"ל שיקנה לה הגט ויסייע במעשה הקנין, ומשו"ה מתגרשת בכל הקנינים, ואף בקנין אגב, חוץ מק"ס, ומהרמב"ן שחולק על רש"י בקנין אגב אין ראי' וכנ"ל, וגם בגט על יד העבד מתגרשת בכל דרכי הזכי' של עבד, עייש"ה בכל דבריו עד סופם ותראה שכן הוא תוכן דעתו:

ותמהני עליו, דאפילו לפי שיטתו דונתן לאו דוקא נתינה ממש, אלא דהמכוון של ונתן הוא שיסייע במעשה הקנין, מ"מ עכ"פ לא שמעינן אלא בסיוע למעשה קנין שבגוף הגט, כמו ונתן, דהא ונתן על הגט קאי, ומנ"ל להוסיף עוד דיהי' סגי בסיוע למעשה קנין שלא בגוף הגט, כמו במקנה לה העבד שגט כתוב על ידו בשטר שנותן לה עליו, דהגם דעושה ומסייע למעשה קנין של נתינת השטר, מ"מ מנ"ל דמעשה קנין שמחוץ לגוף הגט ג"כ מהני בגט, דהא מונתן לא שמעינן אלא סיוע למעשה קנין שבגוף הגט, ובפרט כשמקנה לה הגט באגב דאין כאן מעשה קנין להגט כל עיקר, דהא מעשה הקנין של כסף שטר וחזקה אינה אלא להקרקע לבד, שקונית הקרקע עי"ז, אבל לא להגט כלל, אלא דממילא הבעל מקנה לה הגט אגב קנין הקרקע, ונמצא אין כאן מעשה קנין להגט כלל, אלא הקנאה לבד, שמקנה לה הגט, ונעשה שלה, ואיך מתגרשת בזה, דהא בטלי גיטיך מע"ג קרקע ג"כ יש הקנאה שלו, שמקנה לה הגט, ואעפ"כ אינה מתגרשת בההקנאה לבד מפני שלא סייע למעשה קנין, ומכש"כ כאן באגב דאין כאן מעשה קנין כלל, ובפרט כשמקנה לה הקרקע בחזקה, כמו בהא דתיזול ותיחוד ותפתח, דפירש"י מטעם אגב, דהוא אינו מסייע כלל אפילו למעשה הקנין של הקרקע, דבחזקה דתיחוד ותפתח היא עושית כל מעשה הקנין, מבלי סייעתא דבעל כלל, ואיך מתגרשת בזה, אם לא דנימא דמיירי שהוא מסר לה המפתח שתנעל בו, דסייע לה למעשה הקנין, אבל אין זה במשמע כלל, עיי"ש, וגם אם אפילו כן, אין זה סיוע רק למעשה הקנין של הקרקע, אבל להגט לא הי' בזה מעשה קנין כלל, רק הקנאה בעלמא אג"ק וכנ"ל, ואיך היא מתגרשת בזה, וצ"ל לדעתו דאדרבא כשאין מעשה קנין כלל עדיף, דדוקא בטלי גיטיך שיש מעשה קנין, והיא עשתה כל המעשה מבלי סיוע שלו כלל, זה לא מהני, דא"כ היא לקחה ולא הוא נתן, ונמצא היא עדיפא בהנתינה ממנו, ורחמנא אמר ונתן, אבל באגב שאין מעשה קנין להגט כלל, ולא עדיפא היא ממנו, שפיר מתגרשת בהקנאתו לבד, דקרינן בי' ונתן, נתינה קנינית, ודוק:

אבל מנא לי' כל הסברות והחילוקים האלה להתיר אשת איש, הלא לא מצינו אלא ונתן בידה, דהיינו שיסייע למעשה קנין שבגוף הגט, ומנ"ל להוסיף חלות הגירושין בזולת זה ע"י חילוקים דחוקים כאלה, וממ"נ אם ונתן הוא רק נתינה קנינית, א"כ גם טלי גיטיך יהא כשר, ואם הכוונה סיוע למעשה קנין, א"כ מנ"ל להתיר בלא מעשה קנין כלל:

אמנם כל זה כתבתי אפילו לפי דבריו, אבל לקושטא דמלתא לא זה הדרך ולא זה העיר, והדברים כפשטן, דבגט מלבד הנתינה הקנינית צריך ג"כ לקיים הקרא כפשטי', שיתן לה הגט בנתינה והעתקה חומרית מידו לידו, [ר"ל מגופו לגופה, עיין לעיל בענף א' בביאור מילת בידה, ודוק]. וכמ"ש להדיא בריטב"א גיטין כ"א ע"ב בסד"ה אין כותבים, ומש"ה טלי גיטיך מע"ג קרקע פסול, דבעינן ונתן בידה וליכא, וכמו שכתבתי לעיל בענף י"א:

ומה שהקשו דא"כ למה כשר בזריקה, ומאי שנא מקדשים דמשום דכתיב בחטאת ונתן אינו כשר בזריקה, כמבואר בזבחים נ"ג, הנה אם באנו להשיב על קושיות כאלה, למת בענין זה דרשו חכמים התיבה הזאת כך ובענין זה כך, אין אנו מספיקין להשיב, כי באמת קושיות כאלה יש להקשות רבות:

ובענין זה עצמו של ונתן אני שואל, למה בגט טלי גיטיך מע"ג קרקע לא אמר כלום, ופירש"י דבעינן ונתן, ובמתנות כהונה דכתיב בהו נמי ונתן לכהן הזרוע וכו', ראשית דגנך וכו' תתן לו, ובתרומת מעשר ונתת וכו' לאהרן הכהן, ובחומש של מעילה ונתן אותו לכהן, ובתשלומי תרומה ונתן לכהן את הקדש, ובק"ס שלף וכו' ונתן לרעהו, בכל הני לא הוציאו חכמים מן הכלל טול מעל גבי קרקע, ופשוט מאוד דבאיזה אופן שנותנו לכהן ולהמקנה יוצא ידי הנתינה, דכל נתינות הללו היינו נתינה קנינית, ולמה בגט הצריכו עוד נתינה חומרית משום הונתן, ופסלו משום זה טלי גיטיך, שוב ראיתי בספר גט מקושר בסג"ר אות רכ"ד ג"כ נתעורר בזה, ולא העלה בזה דבר המתיישב על הלב, עיי"ש:

מיהו בזה י"ל להסוברים דכל הקנינים מהני בגט ולא בעינן דוקא קנין ידה, א"כ שפיר דייקינן בגט דבעינן ע"כ גם נתינה חומרית מידו לידה, דאי הכוונה רק על נתינה קנינית, למה כתב רחמנא ונתן בידה, למה דוקא בידה, הלא נתינה קנינית בכל קנין סגי, ולא צריך דוקא קנין של יד, דהכי מרבינן מונתן מ"מ דה"ה קנין חצר, ולדעת הסוברים הנ"ל ה"ה כל הקנינים, וכנ"ל בענף הקודם, וא"כ למה כתב רחמנא בידה כלל, ונצטרך לרבות כל הקנינים מונתן מ"מ, והיינו מדכתיב ב' פעמים ונתן, וכמ"ש התו' שם בר"פ הזורק, לא ליכתוב לא ה' ולא ו', לא בידה, ולא ב' פעמים ונתן, רק ונתן לה הי' לו לכתוב, כמו ונתן לכהן, ונתן לרעהו, וע"כ צ"ל דלהכי כתב רחמנא בידה, לומר דבעינן בזה נתינה חומרית מידו לידה, וכנ"ל, ואעפ"כ ילפינן מזה דצריך בזה ג"כ נתינה קנינית, דאל"כ לא הי' לו לכתוב ונתן, רק ויניח בידה, ומדכתיב ונתן ש"מ דבעינן בזה גם נתינה קנינית, דאין לשון נתינה בלא קנין, וכנ"ל בענפים הקודמים, ומאחר דכתיב ונתן בידה שהוא לשון קנין, שוב היינו יכולים לומר דבעינן בזה דוקא קנין של ידה, לכך כתב רחמנא ונתן ב' פעמים לרבות קנין חצר, וה"ה כל הקנינים וכנ"ל, ובידה אתיא לאשמעינן דבעינן בזה גם נתינה חומרית מידו לידה, וכנ"ל:

אמנם כל זה א"ש להסוברים דכל הקנינים מהני בגט, אבל לפי דעת רוב הראשונים דבגט בעינן דוקא קנין ידה, או חצירה, ושאר הקנינים לא מהני בגט, דלא מרבינן מונתן מ"מ אלא גגה חצירה וקרפיפה, לא זולת, וכנ"ל, א"כ הדקו"ל מה בין גט דילפינן מונתן דכתיב גבי' גם נתינה חומרית מלבד הקנינית, ובין כל הני ונתן הנ"ל דלא בעינן בהו אלא נתינה קנינית לבד, וכנ"ל, דהא גם בגט י"ל דונתן היינו רק נתינה קנינית, והא דכתיב ונתן בידה, ולא ונתן לה, היינו לומר דבגט בעינן דוקא נתינה קנינית של קנין ידה, ולא נתינה של הקנאה זולתה:

וכן יש לשאול למה בחטאות אינו יוצא בזריקה משום דכתיב בהו ונתן על קרנות מזבח, ובויקרא א' כתיב ונתנו וכו' אש על המזבח, ושם ב' בקרבן מנחה ונתן עליה לבונה, ושם במנחת ביכורים ונתת עליה שמן, ולא מצינו בשום מקום שלא יהי' כשר בכל הני אם נתנן בדרך זריקה, ומה נשתנו אלה מאלה, שלא לדרוש בהם כמו בחטאות:

אבל חז"ל דרשו התיבות בכל ענין וענין לפי קבלתם, ולפי השקפתם העמוקה בתוכן הענינים, ומזה בא להם שאין הוראת תיבה אחת שוה בכל הענינים, והמה דרשו וידעו מה שדרשו, ולהם נאה לדרוש, ואנו אין לנו אלא לילך ולמשוך אחריהם מבלי נטות מדבריהם ימין ושמאל, וח"ו להמציא חדשות ולעקש הישרה מכח קושיות כאלה למה דרשו חז"ל כאן הוראת התיבה הזאת כך וכאן כך, כי אין אתנו יודע עד מה בדרכי דרשות חז"ל, ומי יבא בסודם:

אבל אעפ"כ אמינא בי' טעמא ליישב קושייתם, למה בחטאת פסלו זריקה מונתן, ולא בגט, ונראה לפענ"ד דלעולם גם זריקה היא בכלל ונתן, תדע דהא במשנה אמרינן על כל הקרבנות הטעונין זריקה דדמן טעון ב' מתנות שהן ד', עיי"ש בפ' איזהו מקומן, ובזבחים רפ"ד בש"א כל הנתנין על מזבח החיצון שאם נתנן מתנה אחת כפר ובחטאת שתי מתנות, עיי"ש, הרי דקרי לי' לזריקה נתינה ומתנה, וכבר נודע שהמשנה כתובה על טהרת לשון הקודש, ואעפ"כ קרי לזריקה נתינה, וגבי חטאות שאני, דחזינן דשני בהו קרא מכל הקרבנות, דבכל הקרבנות, דהיינו בכל העולות ובכל השלמים, כתיב בהו וזרקו, ובאשם כתיב ואת דמו יזרוק, וכאן בכל החטאות כתיב ונתן, וכן ואת דמו יתן, ומדשני בהו קרא בחטאות, ע"כ בא לומר דבהם אינו יוצא בזריקה, רק צריך בהם נתינה ממש:

ואין לומר דאכתי מנ"ל מזה למעט זריקה, ואימא איפכא, דלהכי שני בהו קרא לכתוב בהן ונתן, כדי להכשיר בחטאות בכל ענין שיתן, בין בזריקה בין בנתינה, [דהא עכשיו אתה אומר דגם זריקה היא בכלל נתינה], משא"כ שאר הקרבנות דאין כשר בהן לכתחלה אלא זריקה, דזה לא מסתבר לומר כן, לדרוש בזריקה קולא בחטאת יותר משאר הקרבנות, דהא אדרבא חזינן שהחמירה בו תורה בחטאת לענין זריקה יותר משאר הקרבנות, שחטאת טעון אצבע וקרן וחודה, משא"כ שאר קרבנות, כמבואר בזבחים דף י' ע"ב, וע"כ צ"ל דלהכי שני בהו קרא בחטאות להחמיר עליהן, דדוקא נתינה ממש כשר בהן, ולא זריקה:

ועוד דהא גם במעשה מצינו בהן שינוי בהכתוב, בפ' צו בקרבנות המילואים, בפר החטאת כתיב בהדם ויתן על קרנות המזבח, ובב' האילים של עולה ושל שלמים כתיב בהו ויזרוק משה אח הדם, וכן בפ' שמיני כתיב בעגל החטאת ויתן על קרנות המזבח. ובהעולה וכן בהשלמים כתיב בהו ויזרקהו על המזבח, ומדחזינן בהו שינוי בהמעשה, מכלל דהקפידו בשעת מעשה לשנות בהן, משום דדוקא בשאר הקרבנות כשר בזריקה, אבל בחטאות בעינן נתינה ממש, ולא זריקה, כללו של דבר מהשינוי ילפינן לפסול זריקה בחטאות, אבל לעולם גם זריקה היא בכלל ונתן, ולכך כשר זריקה בגט, וכן בכל הנך דלעיל, וז"ב לפענ"ד:

ועכ"פ אין להמציא חדשות בשביל קושיא זו, ובפרט מה שהביא בחלק"י שם מהא דאויר כלי של קבלת הדם ואויר מקוה, זה ודאי אין לו שום דמיון וענין כלל לונתן דגט, דהא שם לא כתיב בהו ונתן כלל

ומאחר שבררנו דהדברים כפשטן, דבגט מלבד הנתינה הקנינית, בעינן ג"כ נתינה חומרית, מידו לידה ממש, א"כ שפיר השיגו הראשונים ז"ל על מ"ש רש"י קנין אגב, דהא באגב אין כאן ונתן בידה, ר"ל נתינה חומרית מידו לידה, וכנ"ל, וגם מצד הב' קשה, דהא אגב אינו קנין של בידה, הראיות ברורות של החלק"י דגם שאר קנינים מהני בגט כבר דחינו אותם:

ענף ג

אחת היא מה שיש לדון בה ולהאריך קצת, ולכך העמדתיה באחרונה, והיא הראי' שהביא החלק"י מן הירושלמי, שממעט הא דאין כותבין במחובר מספר, כי מה שהביא ג"כ ראי' ממ"ש הרא"ש בזה עיי"ש, אינו כלום, כי אדרבא הרי התו"ג הוכיח מהרא"ש דאינה מתגרשת בחזקה, אף היכי שהוא בר נתינה מיד ליד, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, מטעם דבעינן בגט קנין של ידה דוקא, עיי"ש בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ז' ובחידושי גמרא דכ"א שהוכיח כן מהתו' והרא"ש מדהצריכו ליתנו דוקא בפסיקת היניקה, עיי"ש, ועל הא דאין כותבין במחובר כתב הרא"ש משום דכתיב ונתן בידה, עיי"ש, ויש לפרש ג"כ דכוונתו על שניהם, ור"ל דבמחובר אין בו ונתן כפשוטו, דלאו בר נתינה הוא. וגם לא קרינן בי' בידה, דלא משכחת בי' קנין של יד, ונ"מ דגם בעציץ נקוב דהוא בר נתינה מיד ליד, אעפ"כ בלא פסיקת היניקה לא משכחת בי' קנין של ידה, ומה"ת אינו גט, וכנ"ל:

אמנם הראי' מהירושלמי נראה לכאורה נכונה, דמדאיצטריך למעט מחובר מספר, מה ספר בתלוש, והא בלא"ה לא משכחת במחובר קנין של ידה, אלא חזקה וכדומה, וע"כ דמהני, גם שאר קנינים בגט

ואין לומר דנ"מ בכתב גט על עלה של עציץ נקוב, ונתן לה העציץ בפסיקת היניקה, והגביהתו או משכתו, דיש כאן קנין של ידה, וכנ"ל בענפים הקודמים, ואעפ"כ אינה מגורשת מטעם ספר, מה ספר בתלוש, דהא וכתב לה ספר כתיב, שבשעת כתיבה יהי' ספר, דהיינו תלוש, וכאן נהי שבשעת נתינה הוא תלוש, דנפסק היניקה, מ"מ בשעת כתיבה לא הי' נפסק היניקה, והי' מחובר, ולא קרינן בי' וכתב לה ספר, ולזה הוצרך הירושלמי למעט מחובר מספר, דזה אינו, דכבר כתב בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ו' דאפילו לטעם דספר אינו פסול רק כשהוא מחובר בשעת נתינה, אבל בכתבו על עלה של עציץ נקוב ונתנו לה בפסיקת היניקה, דהוא תלוש בשעת נתינה, אף שהי' מחובר בשעת כתיבה, כשר מדאורייתא, דספר דכתב קרא אונתן קאי ולא אוכתב, מדלא כתיב וכתב בספר, ומחוסר קציצה לא הוי, מטעם שאינו ניכר הקציצה, כמ"ש הר"ן, עיי"ש בתו"ג שהביא ראי' ברורה לזה מתלמודא דידן, אליבא דהרשב"א, דס"ל דגם תלמודא דידן ס"ל הטעם דספר, עיי"ש בחו"ג, וכיון שכן דמספר לא ממעטינן אלא כשהוא מחובר בשעת נתינה, אי אמרינן דבגט בעינן דוקא קנין של ידה, ובמחובר לא שייך קנין של יד, רק חזקה וכדומה, א"כ קשה למה צריכינן למעט מחובר מספר, הא בלא"ה לא משכחת בי' קנין של ידה, וע"כ צ"ל דמהני גם שאר קנינים בגט, וכנ"ל:

וגם בתו"ג בחידושי גמרא דכ"א ע"ב בסד"ה יצא כתב דמוכח קצת מהרמב"ן בסוגיא דשם דמהני בגט קנין חזקה, ואף דהרמב"ן פליג על רש"י בקנין אגב, אפשר דהוא משום דס"ל דקנין אגב הוא רק מדרבנן, עכ"ד, וכבר כתבתי לעיל דז"א, דנראה להדיא מדברי הרמב"ן שבש"מ ב"מ מ"ז ע"ב דס"ל דקנין אגב הוא מה"ת, וא"כ קשה מ"ש חזקה מאגב:

ולזאת עלה ברעיוני לומר, דגם החולקים על רש"י בקנין אגב מודו דאשה מתגרשת גם בשאר קנינים, דכמו דמרבינן מונתן מ"מ דלאו דוקא ידה אלא ה"ה גגה חצירה וקרפיפה, כמו כן מרבינן מזה גם שאר קנינים, דונתן מ"מ, והא דאינה מתגרשת באגב, הוא מטעם דבגט בעינן גם נתינה חומרית מידו לידה ממש, מלבד הנתינה הקנינית, כמו דמוכח מהא דטלי גיטיך מע"ג קרקע דלא מהני, וכנ"ל, ובאגב אין כאן רק נתינה קנינית, ולא נתינה חומרית כלל, כי הלא הגט מונח במקומו בלא שום נתינה והושטה מהבעל, וזהו שכתבו הר"ן והריטב"א דמשו"ה אינה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה וליכא, ור"ל דמונתן בידה שמעינן דבעינן בגט נתינה והעתקת הגט מידו לידה, וזה ליכא באגב:

ובהיות כן, במקום שיש נתינה חומרית מידו לידה, אף שהקנין הוא בחזקה, כמו בגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב, ונותן לה העציץ מידו לידה, בלא פסיקת היניקה, רק שהיא עושית בו חזקה דניכוש ועידור, שפיר מתגרשת, דגם שאר קנינים מהני בגט, וזהו טעמו של הרמב"ן דחזקה מהני בגט, אף דס"ל דאגב לא מהני, משום דאף דשאר קנינים מהני בגט מ"מ בעינן בגט נתינה ממש כפשטה, וזה ליכא באגב:

וכ"כ הרמב"ן שם להדיא בדכ"א דמשו"ה מחובר גמור פסול משום דאי אפשר להתקיים בו נתינה אלא בקציצה, עיי"ש, הרי להדיא דלא משום בידה פסול מחובר, ר"ל הואיל דלא משכחת בי' קנין של ידה, אלא משום ונתן, דאי אפשר לקיים בו נתינה, אבל בעציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, דאפשר לקיים בו נתינה, אף דא"א בו קנין של ידה, רק חזקה, שפיר היא מתגרשת:

ולפ"ז זה הוא דוקא כשנותן לה העציץ בידה, והיא עושית בו חזקה, אבל כשאינו נותן לה העציץ בידה, רק שכותב לה שטר על הזרעים, דקונית בזה הזרעים, דמחובר לקרקע הוא כקרקע, ואגבם קונית גם העציץ, אעפ"כ אינה מגורשת, יען דלא הי' בזה נתינה חומרית מידו לידה, ודומה לאגב:

ויש עוד לומר דבזה גם רש"י מודה, לפי מ"ש הקצה"ח סי' ר"ב ס"ק ד' ליישב קושיית הראשונים על רש"י, דאי משום אגב למה בעי דוכתא דיהיב בי' גיטא, הא קיי"ל דאגב לא בעי ציבורין, ותירץ שם דלהכי בעי הקנאת דוכתי' כדי שלא יהי' הגט אגיד גבי' ברשותו, עיי"ש, ולפ"ז בשטר דהגט עדיין מונח ברשות הבעל, אף דקנתה אותו בשטר, מ"מ עדיין הוא אגיד גבי' ברשותו, וגם לרש"י אינה מגורשת:

מיהו אם נתן לה העציץ מידו לידה, וכאחד גם שטר על הזרעים, י"ל דמגורשת, דהא יש כאן נתינה חומרית מידו לידה, וגם קנינית, שקנתה הגט בהשטר, ושאר קנינים מהני בגט וכנ"ל:

[ובפרט הזה יש עוד לעיין, כי יש מקום לומר דבגט בעינן דב' הנתינות החומרית והקנינית יהי' נכללין בנתינה אחת, ר"ל דאותה נתינה החומרית תהי' ג"כ קנינית, דומיא דונתן בידה, ולא שתהי' נתינה חומרית בפני עצמה ונתינה קנינית בפני עצמה, אלא דבנותן העציץ מידו לידה והיא עושית בו חזקה, כיון דהנתינה חומרית שלו מסייע להקנין, דהרי קירב לה הגט לידה כדי שתחזק בו ותקנה אותו, ולזה חשבינן דהנתינה החומרית והקנינית הי' בנתינה אחת, ומגורשת, משא"כ בנותן לידה העציץ וגם שטר על הזרעים, דנתינת העציץ לידה לא סייעה כלל אל קנין השטר, דגם בלא הנתינה לידה כלל ג"כ הי' יכול להיות קנין השטר, וא"כ אין שייכות כלל להנתינה הקנינית אל הנתינה החומרית, והם ב' ענינים נפרדים, בזה אולי י"ל דאינה מגורשת עי"ז, וכנ"ל, ועיין מ"ש לעיל בענף י"א בפלוגתא דרבי ורשב"א בגיטין ע"ח, וצריך ישוב בזה]:

אמנם כל זה הוא לפי גמרא דידן דלא יליף פסול מחובר מספר, דספר אתיא לספירת דברים, וכמ"ש הרמב"ן שם, רק דמחובר פסול משום דא"א בנתינה, ולכך בעציץ נקוב דאפשר בנתינה, מתגרשת אפילו בלא פסיקת היניקה, ע"י חזקה, אבל להירושלמי דיליף פסול מחובר מספר, מה ספר בתלוש, א"כ גם בעציץ נקוב כל זמן שלא פסקה יניקתו אינה מתגרשת בו כלל, אפילו בנתינה לידה וחזקה, ומשום זה גופי' מפיק הירושלמי פסול מחובר מספר, ולא קאמר משום דא"א בנתינה, כדי לפסול מחובר אף היכי דאפשר בנתינה, כגון עציץ נקוב שלא פסקה יניקתו, כן הי' נראה לכאורה בדברי הירושלמי והראשונים ז"ל:

אמנם כד מעיינינין שפיר חזינן דא"א לומר כן כלל, דהירושלמי יסבור דמהני שאר קנינים בגט, דהא בירושלמי גופי' מבואר דבגט בעינן דוקא קנין ידה, וכאשר הובא בפתח דברינו לעיל בענף א', דר' זעירא בעי מסר לה במוסירה מהו, מדת הדין נקנה מקח, או שנייא היא דכתיב בידה עד שיהא כולו בידה, וכתב בתשובת רע"ק ז"ל דיותר נראה לפרש דזה הוי פשיטא לי' להירושלמי דשאר קנינים לא מהני בגט, רק קנין ידה או חצירה, אלא דמספקא לי' אי בעינן דוקא כולו בידה או סגי גם במקצתו בידה, עיי"ש, הרי מבואר דס"ל להירושלמי דבגט בעינן דוקא קנין ידה:

ומ"ש בחתלק"ו דמש"ה מסופק הירושלמי בקנין מוסירה משום דס"ל דהוא רק קנין דרבנן, ומסופק אם מהני בדאורייתא, אבל לעולם ס"ל דגם שאר קניני תורה מהני בגט, עיי"ש, כל מעיין ישפוט בצדק דלא אמר כלום בזה, כי איך יכתוב כדברים האלה בדעת הירושלמי, ולשון הירושלמי הוא מבואר שלא כדבריו, ושפתיו ברור מללו דלא מטעם דמוסירה הוא קנין דרבנן אתי עלה, אלא מטעם דכתיב בידה עד שיהא כולו בידה:

ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל דלפענ"ד יותר נוטה כפירוש הא' של רע"ק ז"ל, דספיקו של הירושלמי הוא זה גופי', אם שאר קנינים מהני בגט או דבעינן בי' דוקא קנין ידה, עיין לעיל בענף ב', מ"מ עכ"פ ספק הוא, ואיך אפשר שהראשונים ז"ל יקליטו דחזקה מהני בגט, נגד ספקו של הירושלמי, במקום דאין להם ראי' לנגד זה מגמ' דידן, כי מה דאמרינן בגמ' דידן בעציץ נקוב דאביי מכשיר היכי דשקיל ויהיב לה, וגם רבא אינו פוסל אלא משום גזירה שמא יקטום, י"ל דמיירי שנותן לה בפסיקת היניקה, ע"י הגבהה או משיכה, וכמ"ש התו' והרא"ש:

ולכן נלפענ"ד דאין ראי' כלל מהירושלמי דספר לנגד זה, דז"ל הירושלמי שם בגיטין פ"ב ה"ג ומ"ט דריה"ג ספר מה ספר שאין בו רוח חיים וכו' מה ספר שאינו אוכל וכו', מ"ט דרבנן ספר מה ספר שהוא בתלוש וכו', עכ"ל, הרי דהירושלמי אינו מדייק לרבנן כמו הגמרא דידן דכ"א ע"ב, מידי בספר כתיב ספר כתיב, רק ס"ל דלרבנן ספר לתלוש הוא דאתא, ולפ"ז פשיטא דר"ל דבשעת כתיבה צריך שיהי' תלוש, דוכתב לה ספר ודאי הכי משמע דבשעת כתיבה יהי' ספר, ונ"מ דאם כתבו על עלה של עציץ נקוב, אף שנתנו לה בפסיקת היניקה, דיש בו קנין ידה, וגם אין בו משום מחוסר תלישה כמ"ש הר"ן, מ"מ פסול, משום דבשעת כתיבה לא הי' ספר, שאז הי' מחובר, ולפ"ז שפיר איצטריך הירושלמי למעט מחובר מספר, כדי לפסול אף בכה"ג, הגם דיש בו קנין ידה, והא דמכשיר בגמ' דידן בכה"ג, ולהרשב"א גם גמ' דידן ממעט מחובר מספר, היינו משום דבגמ' דידן אמרינן דלרבנן ספר לספירת דברים הוא דאתא, רק דהרשב"א כתב דאפ"ה שמעינן ג"כ מספר דספירה בתלוש בעי, עיי"ש, ולזה סגי כשהוא תלוש בשעת נתינה, אף שלא הי' תלוש בשעת כתיבה, דספר דילפינן מיניה תלוש לאו אוכתב קאי, מדלא כתיב בספר, וכ"כ התו"ג שם הטעם בזה, עיי"ש, משא"כ הירושלמי דלא מדייק כן לרבנן מידי בספר כתיב, אלא ס"ל דלרבנן ספר לתלוש הוא דאתא, וכנ"ל, א"כ ספר אוכתב קאי, דבעי תלוש בשעת כתיבה, וכנ"ל:

ובהיות כן, שוב אי אפשר להקל כלל בעציץ נקוב שנתנו לידה בלא פסיקת היניקה והחזיקה בו, דאפילו נימא לגמרא דידן דלא ילפינן פסול מחובר מספר, אעפ"כ יש בו פסול דאורייתא, או חשש פסול דאורייתא, מחמת שאין בו קנין של ידה, וכהספק של הירושלמי הנ"ל:

וכן משמע להדיא מדברי התו' גיטין דכ"א ע"ב בד"ה יצא והרא"ש והר"ן שם, דהכריחו דע"כ אביי דמכשיר בעציץ נקוב היכי דשקיל ויהיב לה מיירי דיהיב לה בפסיקת היניקה, דאל"כ אינה קונית אותו במשיכה והגבהה, עיי"ש, ולמה לא כתבו בפשיטות דאל"כ פסול מה"ת מספר מה ספר בתלוש וכו', וע"כ צ"ל דסבירא להו ג"כ דלפי גמרא דידן לא ילפינן מספר, וכמ"ש הרא"ש להדיא דמונתן בידה ילפינן לי' לפסול דמחובר, דספר אתיא לפי גמרא דילן לספירת דברים, ואעפ"כ הכריחו דמיירי בפסיקת היניקה דאל"כ לא נקנה לה במשיכה והגבהה, ולמה לא אפילו בלא פסיקת היניקה, רק דיהיב לה וקנתה אותו בחזקה, וע"כ צ"ל דס"ל להתו' והרא"ש והר"ן דשאר קנינים חוץ מידה וחצירה לא מהני בגט, וכמ"ש התו"ג:

אמנם ראיתי בריטב"א שם דיש לו שיטה אחרת בזה, עיי"ש בדכ"א ע"ב בד"ה אין כותבים, וזה תוכן דבריו שם, מתחלה מייתי הירושלמי דמפיק לי' דמחובר פסול מספר, וכתב ע"ז דלפום גמרא דילן אינו משום האי טעמא, דהא מצריכינן ספר לספירת דברים, ועוד דלפום האי טעמא בעלה של עציץ נקוב לכ"ע אסור, דדינו כמחובר בכל מקום, ואלו בגמרא דילן שרי בעלה של עציץ נקוב, ורבא לא אסר אלא משום גזירה שמא יקטום, אבל מדינא לא, עכ"ד, הרי נראה להדיא דדעתו דהגמרא שם מיירי דיהיב לה העציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, דאז דינו כמחובר:

ונראה דהא דלא הוי ניחא לי' להריטב"א להשוות גמרא דידן עם הירושלמי, ולאוקמה דמיירי דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה, כמ"ש התו', משום דהי' קשה לו ע"ז קושיית הר"ן שם, דא"כ הוי לי' מחוסר תלישה בין כתיבה לנתינה, דהפסקת היניקה הוי כתלוש, ועוד דא"כ למה לא אמר רבא גזירה שמא יתן לה בלא פסיקת היניקה, ועוד דדעת הריטב"א דהיכי דיהיב לה בפסיקת היניקה, אם לא יהי' בו משום מחוסר תלישה, לא יגזור בו רבא כלל שמא יקטום, עיי"ש בהדיבור שלאחריו בד"ה יד. במ"ש ומיהו בכותב על עלה של עציץ נקוב ומת האילן וכו', מכל הלין הכריח הריטב"א דפלוגתת אביי ורבא בכותב על עלה של עציץ נקוב מיירי בנותן לה העציץ בלא פסיקת היניקה, וכיון דאמרינן דמדינא לכ"ע כשר, ע"כ צ"ל דלא ס"ל להגמרא דידן להא דהירושלמי דמפיק פסול מחובר מספר:

וגם כיון דמיירי בנותן לה בלא פסיקת היניקה, דדינו כמחובר, ע"כ צ"ל דקנתה הגט בחזקה או בשטר, ולא בהגבהה ומשיכה, ואעפ"כ כשר מדינא אליבא דכ"ע, וא"כ ע"כ צ"ל דהגמרא דידן לא ס"ל כהירושלמי גם בזה במה שמצריך בגט קנין של יד דוקא, אלא דס"ל לגמרא דידן דגם שאר קנינים מהני בגט כשיש נתינה ממש מידו לידה:

וזהו שכתב הריטב"א עוד שם וז"ל, ונראה דלפום גמרא דילן טעמא משום דכתיב ונתן בידה, ולאו משום דידה משמע דבר הניתן מיד ליד, כדאמרינן גבי אונאה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד וכו', אלא הכא טעמא משום דבעי לקיומיה קרא כפשטי' דכתיב ונתן בידה א"א אלא בתלוש, שא"א לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אא"כ קוצצו, וכשקוצצו הוא מחוסר קציצה, עכ"ל הריטב"א שם:

ובתוך הדיבור שלאחריו שם כתב על הא דכתב על עלה של עציץ נקוב, וז"ל ומכל מקום בנותן לה כל העציץ התירו, דאע"ג דחשיב כמחובר, כיון דאפשר לקיומיה קרא כפשטיה כשר, ורבא לא אסר אלא משום גזירה שמא יקטום, עכ"ל:

הרי שכתב הריטב"א להדיא דונתן בידה לא אתי לאורינן דצריך שיהי' דבר הניתן והנקנה מיד ליד, דהיינו דוקא קנין יד, כמ"ש בתו"ג שם, אלא דצריך שיהי' יכול לתת אותו בידה ויתן אותו בידה, לאפוקי סתם מחובר דא"א בכך, אבל מחובר שאפשר לתת אותו בידה ויהיב לה, כמו גט על עלה של עציץ נקוב שנותן לה לידה כל העציץ בלא פסיקת היניקה, שפיר מתגרשת בו מן הדין בקנין חזקה, או אולי גם בקנין שטר, וכנ"ל, אף דלא שייך בו קנין של יד, וזה הוא ממש כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ד ס"ק י"ב, אשר התו"ג השיג עליו, והרי מבואר בריטב"א כדבריו:

וכן המעיין היטב בדברי הרמב"ן בחידושיו שם יראה מדבריו דמוקי לה לפלוגתת אביי ורבא כשנותן לה העציץ הנקוב בלא פסיקת יניקה, ושבגמרא דילן לא דרשו הכי ספר כל כהירושלמי, וגם ס"ל דמתגרשת בחזקה [או אולי גם בקנין שטר וכנ"ל] ולאו דוקא קנין ידה עייש"ה:

אמנם אעפ"כ יפה השיג התו"ג שם על הב"ש, דהרי הב"ש כתב שם כן דמתגרשת בחזקה אליבא דהתו', עיי"ש, ומהתו' והרא"ש והר"ן משמע להדיא להיפוך, דחזקה לא מהני בגט, אלא קנין ידה, מדהוכרחו לאוקמי פלוגתת אביי ורבא בעציץ נקוב בנותנו לה בפסיקת היניקה, ומחמת זה הוציאו חדשות דזה לא מקרי מחוסר תלישה, מטעם שכתב הר"ן שם, וגם דלא גזר רבא בזה שמא יתנו לה בלא פסיקת יניקה, ולמה לא העמידוה בנותנו לה בלא פסיקת יניקה, רק שקנתה אותו בחזקה, וע"כ דס"ל דשאר קנינים לא מהני בגט רק קנין ידה:

באופן דזה הוא פלוגתת הראשונים, אם שאר קנינים מהני בגט, אם נותנו לה בידה בנתינה חומרית כפשטיה דקרא, ותלוי בפירוש הסוגיא בהא דכתבו על עלה של עציץ נקוב, דכשר אליבא דכ"ע מעיקר הדין היה דשקליה ויהיב לה כל העציץ, אי מיירי דיהיב לה בפסיקת היניקה דוקא, או דמיירי אף בלא פסיקת היניקה, וכנ"ל:

אמנם דברי הרשב"א סתומים בזה, כי לא פורש בו במה מיירי פלוגתת אביי ורבא בעציץ נקוב, אם בנותנו לה בפסיקת היניקה, או בלא פסיקת היניקה, ולזאת נחזי אנן:

הנה המעיין בדברי הרשב"א במשנה דאין כותבין במחובר לקרקע, יראה דס"ל לעיקר, הטעם דמספר מה ספר בתלוש. ושגם הגמרא דילן ס"ל טעם זה, עייש"ה, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר בגמרא דידן דגט על עלה של עציץ נקוב כשר מדינא לכ"ע היכא דשקל לי' לעציץ ויהיב לה, מיירי כשנותנו לה בפסיקת היניקה דוקא, כי היכי דליהוי תלוש, דומיא דספר, ובהכי סגי כשהוא דומיא דספר בשעת נתינה, אף דבשעת כתיבה הי' מחובר, דספר דקרא אונתן קאי, ולא אוכתב, וכמ"ש בתו"ג סי' קכ"ד ס"ק ו', ומחוסר תלישה לא הוי, הואיל דלא ניכר תלישתו, וכמ"ש הר"ן. וכיון שכן, דהגמ' שם איירי דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה, א"כ אין ראי' מזה דמהני שאר קנינים בגט, נגד הירושלמי, דבפסיקת היניקה דהוא תלוש קנתה הגט בקנין של יד, במשיכה או הגבהה, כמ"ש התו', ולזאת אין לנו לזוז מדברי הירושלמי, דדוקא קנין של ידה בעינן בגט, אבל שאר קנינים לא מהני בי':

וכן נראה ממ"ש הרשב"א שם בתר הטעם דספר, וז"ל וי"מ משום דכתיב ונתן בידה, דבר הניתן מיד ליד, דהיינו תלוש, עכ"ל, ולשון זה מורה על קנין של יד, שיהי' דבר הניתן נתינה של הקנאה מיד ליד, ולאפוקי מחובר אפילו יכולין להושיטו מיד ליד, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, מ"מ אינו ניתן נתינה של הקנאה מיד ליד, וכמ"ש התו"ג, עיי"ש, וכן הריטב"א דחה דאין הפירוש כן בגט שיהי' דבר הניתן מיד ליד, אלא שיהי' יכול להגיע לה מיד ליד, וכמ"ש לשונו לעיל עייש"ה, מכלל דהרשב"א שכתב לשון זה כוונתו על קנין של יד, וכבר כתבתי דאין ב' הטעמים של הרשב"א מחולקים זה עם זה, אלא דמר מפיק מהכא, ומר מפיק מהכא, ולא פליגי:

ונמצא לפ"ז אם נותן לה הגט בידה נתינה ממש כפשטי' דקרא, והיא קונית אותו בשאר קנינים שאינן קנין של ידה, יש בו פלוגתא בין הראשונים החולקים על רש"י בקנין אגב, דהרמב"ן והריטב"א ס"ל דמתגרשת בשאר קנינים אם נותנו בידה ממש, אבל התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן ס"ל דדוקא קנין של יד בעינן בגט, אבל שאר קנינים לא מהני:

וממוצא הדברים נשמע, דכל השקלא וטריא שלנו אם שאר קנינים מהני בגט או לא, אין בו רק נפקותא מועטת, דמאחר דבזה כל הראשונים החולקים על רש"י בקנין אגב מודים דבגט צריך נתינה מידו לידה ממש, כפשטי' דקרא, א"כ כל הנ"מ בזה הוא רק במחובר אשר יכול להינתן מיד ליד, וקונית אותו בחזקה, כגון בגט הכתוב על עלה של עציץ נקוב, ונותן לה העציץ בידה בלא פסיקת יניקה, והיא קונית אותו בחזקה, או אולי גם כשנותנו בידה ונותן לה שטר על הזרעים, וכנ"ל, ואיך שיהי' פסול זה עכ"פ מדרבנן, דהא קיי"ל כרבא דאמר גזירה שמא יקטום, וא"כ אין הנ"מ מזה אלא אם הוא בטל מה"ת, מאחר שלא הי' בו קנין של ידה, או דגם שאר קנינים מהני בגט, ואינו פסול רק מדרבנן:

וכן יש נ"מ זו בכותב גט על יד של עבד, והכניס העבד לחצירה כשאינו כפות, דלא קנתה אותו מתורת חצר, כמ"ש התו' ב"ק י"ב הנ"ל, דהוי כצבי רץ כדרכו, רק שקנתה אותו בחזקה, או אולי גם כשנותן לה שטר עליו, וכנ"ל, בזה יש הנ"מ, דמאחר שהכניסו הבעל לחצירה הרי נתן הגט נתינה חומרית לחצירה, דהוא כידה, ואם שאר קנינים מהני בגט הרי זו מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת בזה:

[שוב ראיתי דזה אינו, דכיון שאינו כפות, והוי לגבי דידי' חצר שאינו משתמרת, א"כ אין זה חצר דאתרבי לענין גט, וגם נתינה חומרית אין בזה, שהרי לא נתנו לידה, ולא לחצירה דאתרבי, ולכאורה תלוי זה בפלוגתת הרמ"ה והרשב"א והר"ן שהבאתי לעיל בענף י"א, עיי"ש מיהו לפמ"ש שם לבסוף בדעת הרשב"א והר"ן גם לדידהו אין כאן נתינה חומרית, עיי"ש]:

קיצור הדברים, דקנין ידה וחצירה, וד' אמות, והגבהה ומשיכה דהם קנין של יד, והם בכלל בידה, לכ"ע מהני בגט, וקנין סידור לכ"ע לא מהני בגט, ובקנין אגב פליגי רש"י והראשונים ז"ל הבאים אחריו, ומאחר דכולם חלקו ע"ז בודאי דנקטינן כוותייהו, דלא מהני, ומקנין כסף אין לדבר של דלא מהני בגט, דונתן כתיב ולא דרך מו"מ, ולא עדיף מק"ס, וקנין שטר או חזקה דאינן קונין רק במחובר, הנה ממחובר גמור אין לדבר כלל, דזה בטל מה"ת, דלאו בר נתינה והגעה בידה הוא כלל, או כטעם הירושלמי דמפיק לי' מספר, מה ספר בתלוש וכו', רק במחובר אשר בר נתינה הוא, כגון עציץ נקוב בלא פסיקת היניקה, ונתנו בידה, והיא קנתה אותו בחזקה, או אולי גם בשטר, לטעם הירושלמי מספר בודאי בטל מה"ת, אבל לטעם דמחובר לאו בר נתינה בידה הוא, תלוי זה בפלוגתת הראשונים ז"ל, דלהתו' והרא"ש והרשב"א והר"ן הגט בטל מה"ת, דשאר קנינים לא מהני בגט רק קנין ידה וחצירה, ולהרמב"ן והריטב"א כשר הגט מה"ת, דכל הקנינים מהני בגט כשנותנו נתינה חומרית בידה, ואינו פסול רק מדרבנן, גזירה שמא יקטום, וזה הוא מה שרציתי לבאר בענין זה:

ומ"ש החלק"י בר"ס י"ג שם דמדרבנן לא מהני כל שאינו נותן לידה ממש, מהא דא"ל שמואל לר' יהודה שיננא וכו' ואת לא תעביד עובדא אלא מכי מטא גיטא לידה, ואעפ"כ אין לחוש בהגבהה כשהגט יוצא קצת חוץ לידה, הואיל דמה"ת מתגרשת בהגבהה, וכיון שעכ"פ רוב הגט הוא בידה, בזה שוב לא החמיר הש"ס, עכ"ד:

הנה תחלת לשונו אינו מדוקדק, שקורא לזה מדרבנן, כי פשיטא שאין לקרות מדרבנן לדבר שהתירו מפורש במשנה ובגמרא, ואפילו שמואל גופי' ס"ל להתיר בזה מדינא, אלא חומרא בעלמא הוא שהחמיר משום חומרא דא"א וא"ל לר"י ואת לא תעביד עובדא וכו', וכן הוא להדיא בתשובת הריב"ש סי' ר"ו דזה אינו נקרא דרבנן, רק חומרא בעלמא שלא תנשא לכתחלה בזה, עייש"ה, ונראה משם עוד דבמקום שהמנהג להינשא לכתחלה בגט זה תנשא לכתחלה, כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, וכן הביא הד"מ סי' קל"ט אות ב' בשמו, עיי"ש, ופשיטא שאין לקרות כזאת מדרבנן, רק חומרא דשמואל, שלא נסמוך על ד' אמות וקרוב לה, שבקל יפול הטעות בזה, ור"ח כתב שמקובל להחמיר עוד יותר, שלא לגרש גם ע"י חצירה, והגם שכל הראשונים תמהו והשיגו ע"ז, בכל זאת כתבו לחוש לדבריו, שהן דברי קבלה, כמבואר כל זה בהראשונים ז"ל ובפוסקים:

אמנם כשנותן הגט לידה המוגבהת ג' טפחים, אף שאין כולו בידו, זה שפיר מקרי מטא לידה, ובזה לא החמיר שום איש כלל, ולא מטעם שכתב החלק"י יען דהרוב הוא בידה, דא"כ היכי דהרוב יהי' חוץ לידה יהי' ע"ז חשש חומרא דשמואל, וח"ו לומר כן, אלא כמ"ש, דהיכי דמטא הגט מהבעל לידה המוגבהת ג"ט, אף דהרוב הוא בולט חוץ לידה מן הצד, מ"מ מקרי זה כולו בידה, דכולו מוגבה מכחה, וכנ"ל בענף א', והוי שפיר מטא לידה, ואין חשש כלל בזה, וה"ה והוא הטעם היכי דמטא הגט לידה מהבעל והיא עשתה בו קנין משיכה, אף שאין ידה מוגבהת ג"ט, ואין כולו בידה, ג"כ הוי מבוא לידה, וכנ"ל בענף א':

וכן נראה להדיא מדברי הרמ"א שם בסי' קל"ט סוף סעיף ט"ו, שכתב שם וז"ל, מיהו לדידן דאין מגרשין ע"י רשותה וכו' ועל כן תגביה האשה ידיה וכו' גם יהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים, עכ"ל, וכתב בתו"ג שם דזה שהצריך להגביה ידיה ג"ט ע"כ הוא כדי שתתגרש אפילו כשלא יהי' הגט כולו בידה, דבכולו בידה א"צ שום הגבהה, עיי"ש, ולא התנה הרמ"א כלל שיהי' עכ"פ הגט רובו בידה. מחשש חומרא דשמואל, וכן הא דכתב הרמ"א בסי' קל"ו ס"א לכפול הגט כדי שתאחזנו כולו בידה רק מצד המנהג, ולא מדינא, וכתבתי לעיל סוף ענף ד', דהיינו טעמא משום דמדינא סגי במ"ש בסי' קל"ט סט"ו שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג"ט, דאז א"צ שתאחזנו כולו בידה, עיי"ש, והרי כשאין הגט מכופל קרוב מאוד שיהי' רובו חוץ לידה, ולדברי החלק"י הנ"ל יש בו חשש מדינא דגמ' מחומרא דשמואל, א"ו פשוט כמו שכתבתי דכשנותנו לידה המוגבהת ג"ט שפיר מקרי מטא לידה אף שרק מיעוט הגט הוא בידה:

וגדולה מזו כתב הב"ש שם בסי' קל"ט ס"ק כ"ד בשם הריב"ש דגם בנפל על בגדיה הוי כמטא לידה, וליתא חומרא דשמואל, עיי"ש, ומשמע ודאי דמיירי כשלא נפל עליה, רק על בגדיה לבד, הנגררים בארץ, וכדומה, דאי מיירי בנפל עליה על בגדיה, הי' לו לפרש ולכתוב כן, וע"כ מיירי שנפל על בגדיה לבד, וכנ"ל, ואעפ"כ כתב דלית בזה חומרא דשמואל, ואולי משום דכל עיקר חומרא דשמואל הוא משום דבקרוב לה בקל יכולין לטעות, דלפעמים נדמה שהוא קרוב לה ואינו כן, כמ"ש הראשונים ז"ל בזה, אבל כשנופל כ"כ בקרוב על בגדיה שוב אין מציאות לשום טעות, דעל בגדיה תמיד הוי קרוב לה, ולזאת הוי זה כמטא לידה, ולית בי' חומרא דשמואל, ומכש"כ כשנותנו הבעל לידה ממש, וגם היא מוגבהת ג"ט, דאפילו הרוב יוצא חוץ לידה דלא שייך בזה כלל חומרא דשמואל, וכנ"ל:

ומ"ש עוד בחלק"י שם לעשות פשר דבר בין הא דמצינו דבעי קנין בגט, ולעומת זה אשה מתגרשת בע"כ, וגם חרשת מתגרשת, אף דאינן קונות הגט בלא רצון ודעת, וכתב שם דגדר הענין הוא, דבגט בעינן מעשה קנין, אבל לא חלות הקנין, עיי"ש, ומשמע להדיא מדבריו דאף היכא דמניעת חלות הקנין הוא מצד הבעל וכן מצד עצם הגט ג"כ מתגרשת, ומלבד שאין שום טעם כלל בזה, דמעשה קנין בעי, וחלות הקנין לא בעי, וממ"נ, אף גם הא אמרינן בגיטין כ' וע"ה דהאומר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, ופירש"י דהא לא יהיב לה מידי, ורחמנא אמר ונתן בידה, והרי שם שפיר הוא מעשה קנין, דהא נותן הגט בידה, ואין לך מעשה קנין גדול מזה, ואעפ"כ אינו כלום, הואיל דאין בו חלות הקנין, אם לא שנוסיף על דבריו, ונאמר דבעי מעשה קנין, וגם מחשבת הקנאה, ולא חלות הקנין, וכל הדברים האלה יגעים, דמנין לנו כל החילוקים האלה:

אמנם מחווורתא דמלתא היא כמ"ש לעיל, דבגט בעי שיהי' בו נתינה קנינית בכל אופנים המצטרכים לחלות הקנין, דאל"כ אין כאן ונתן, מלבד דבר זה יוצא מן הכלל, דלא צריך בזה דעתה ורצונה כמו בשאר הקנינים, ומש"ה מתגרשת בע"כ, וגם חרשת מתגרשת אף שאין לה דעת, כי אין צריך לזה דעתה, ודבר זה מפורש בתורה וכתב וכו' ונתן בידה ושלחה מביתו, תלה הכתוב הכל רק בו, תרצה הוא או לא תרצה, והטעם לזה מפני שכן הי' רצון נותן התורה ית"ש שיהי' האיש יכול לגרש את אשתו וכן לשחרר את עבדו גם נגד רצונם, ואקני להו הגט והשחרור בעל כרחם, וכמ"ש רש"י בגיטין ע"ו ע"ב וב"מ י"א ע"ב, או דמאחר שהי' בזה קנין בכל פרטיו, באופן שאם רק הי' רצונם לזכות בהגט והשחרור היו זוכין בהם, והמניעה מלזכות בהם היא רק מחמת חסרון רצונם בזה, הרי כבר קרינן בי' מצד הבעל ונתן בידה, אף שבאמת הם אינן זוכין בהם בע"כ, וכמ"ש רש"י בעירובין צ"ב ע"ב, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף ו', אבל זולת זה בעי בגט ושחרור כל דרכי זכי', דאל"כ אין כאן ונתן כלל גם מצידו, וכנ"ל:

אמנם מלבד הנתינה הקנינית צריך ג"כ לקיים הקרא כפשטיה, וליתן אותו בנתינה והעתקה חומרית מידו לידה, ומשו"ה טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום, וכנ"ל, ודא הוא בירורא דהך מלתא:

הלכות חליצה

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה