מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא
שאלה
שכיב מרע נתן גט לאשתו כדי לפוטרה מזיקת יבום, ולאחר שנתן הגט לידיה הפתוחות אשר היו מוגבהים מן הארץ יותר מג' טפחים, כמבואר בסדר גיטין אות רכ"ג, והבעל סילק ידו מכל וכל, והגט נשאר מונח בידי האשה הפתוחות, וקודם שהספיק מסדר הגט לומר לה שתסגור ידיה ותגביה אותם ג"ט ותכניס הגט תחת הסרבל שלה, כמבואר שם אות רל"ה, נפלה האשה בחלשות ונשתהה לערך שעה עד שחזרה לקדמותה, ובתוך כך מת הבעל, מה הדין בזה, אם האשה היא מגורשת במה שנתן הבעל הגט לידיה הפתוחות בלבד, אף ששוב לא עשתה האשה את המבואר באות רל"ה הנ"ל, ואף גם זאת, שהגט הי' בולט קצתו חוץ לידיה מן הצד בעת אשר הי' הגט מונח בידיה, מה הדין בזה:
תשובה
נראה לפענ"ד שהאשה הזאת מגורשת גמורה היא, בלי שום חשש ופקפוק כלל:
וכדי לברר דבר זה נקדים, הנה בתשובות רבינו עקיבא איגר ז"ל בחלק הכתבים סי' רכ"ב מייתי דברי הירושלמי פ"ב דגיטין, על הא דתנן התם כותבין על קרן הפרה ונותן לה את הפרה, רבי זעירא בעי קומי רבי מנא, מסר לה במוסירה מהו מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין, או שנייא הוא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה:
ופירש בו רע"ק ז"ל ב' פירושים, אחד, דהירושלמי מספקא לי' אם קנין חוץ מידה מהני בגט, וא"כ מתגרשת בקנין המוסירה, או דלא מהני קנין בגט, ובעינן דוקא בידה, וממילא אינה מתגרשת במוסירה דאין כולו בידה. ויותר נראה לפרש דזה הוי פשיטא לי' להירושלמי דקנין לא מהני בגט, וכמ"ש הרשב"א והר"ן בפשיטות בר"פ הזורק דאין אשה מתגרשת באגב, דבעינן דוקא בידה, או בחצרה דהוא כידה, רק דהירושלמי מספקא לי' אי סגי גם במקצת הגט בידה, ומתגרשת במסירה, או דבעינן דוקא כולו בידה, ובמסירה לא הוי כולו בידה. ולהיות כי לא איפשיטא הבעיא שם בירושלמי בודאי צריכין להחמיר בדאורייתא באיסור אשת איש, דצריך שיהי' כולו בידה. וחידוש דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה, דאף דקנתה כל הגט בהגבהה מ"מ אין בידה. וצריכין לזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה, ואינו כולו בידה, וצ"ע לדינא. עכ"ד הגאון רבינו עקיבא ז"ל שם:
והנה מה שנראה מדברי מרן רע"ק ז"ל דגם כשמקלת הגט למעלה מידה בגובה ג"כ יש קפידא הזאת דאינו כולו בידה, כבר הורה לנו רבינו בנתיבות סי' קצ"ח בביאורים ס"ק ג' ובחידושים ס"ק ו' דכשבולט דבר הנקנה חוץ לידו למעלה נגד אויר ידו אף שאין ידו מוגבהת כלל מן הקרקע קונה מטעם חצר, כמו בגט נגד אויר חצירה דלא בעינן מחיצות כשהוא נח, כמבואר בגיטין דף ע"ט וברשב"א שם בד"ה זרק, עיי"ש, והיינו ע"כ דזה שפיר מקרי כולו בידו, דאל"כ במה נקנה לו כל החפץ בלא הגבהה, דזה ודאי אין לומר דלענין קנין שפיר קני לי' מטעם יד אף שאין כולו בידו, רק לענין גט מספקא לי' להירושלמי דאולי צריך שיהי' כולו בידה, דזה אינו, דהא ודאי דלענין לקנות מטעם יד, כשאין שם שום קנין אחר זולת מה שהוא בידו, פשיטא דצריך להיות דוקא כולו בידו, לאו אינו קונה כולו, רק מה שהוא בידו, וכמ"ש הנתיבות שם דאם בולט חוץ לידו לצד ידו דצריך דוקא הגבהה, עיי"ש, ותלמוד ערוך הוא בב"מ ט' ע"א באוקימתא דרב אשי שם דקיי"ל כוותי', זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה, ובתוספות שם בד"ה הואיל ויכול לנתקו משמע להדיא דאף כשנתק הטלית בידו מע"ג העמוד אצלו אעפ"כ לא קנה כל הטלית מטעם יד רק מטעם הגבהה עיי"ש וכ"כ הרא"ש שם, ומפורש זה עוד יותר בתו' ב"ק צ"ח ע"א בד"ה וה"מ דאדיי', עיי"ש ובחו"מ סי' רס"ט ס"ה, דמשום הכין בעינן שיהי' מונח על עמוד גבוה ג' כדי שיהי' מוגבה ג' מן הארץ בהינתקו ויהי' הגבהה ג' טפחים לקנות הטלית עי"ז, אבל בלא קנין הגבהה אינו קונה כל הטלית מדין יד יען שאין כולו בידו, עיי"ש הרי להדיא דכשאין שם קנין אחר אינו קונה כל החפץ מטעם יד אם אין כולו בידו רק מקצתו, וע"כ לא איבעיא להו בירושלמי אלא בפרה, כשמסר לה הפרה במוסירה, דשפיר קנתה כל הפרה במסירה לדעת הירושלמי, וגם מקצת הפרה היא בידה ממש, אולי מתגרשת עי"ז, אבל בגט על נייר וכדומה, דאין בו קנין מסירה לכ"ע, כמ"ש התו' בב"ב דע"ו ע"א בד"ה אי, כשאין שם שום קנין אחר זולת מצד מה שהוא בידה בודאי צריך להיות כולו בידה, ואם לאו לא קנתה כולו, רק מה שהוא בידה וכנ"ל, והוי שיור בהגט, ואינה מגורשת בודאי, וזה פשוט מאוד:
ובהיות כן הא דאמרינן דקונה כל החפץ אף שבולט חוץ לידו למעלה נגד אויר ידו אף שאין ידו מוגבהת כלל מן הקרקע, ע"כ צ"ל דכל שהוא למעלה נגד אויר ידו מקרי שפיר כולו בידו, וכמו חצירו, דבלי ספק אם יהי חצי חפץ מונח בחצירו וחציו חוץ לחצירו, פשיטא דאינו קונה אותו החצי שחוץ לחצירו, ובגט כשמקצתו הוא חוץ לחצירה בודאי אינה מגורשת, דהוי שיור בהגט, וכנ"ל, ואעפ"כ כשהחפץ מונח כולו בחצירו אשר אין לו מחיצות, אף אם החפץ גבוה כמה, קונה אותו כולו, כשעומד בצד או בתוך שדהו, [עיין בחו"מ סי' ר' ובנתיבות שם ס"ק ג' דחצר שאינה משתמרת דבעינן דוקא עומד בצד שדהו היינו דוקא כשהוא מגולה בלא מחיצות, עיי"ש] וכן בגט האשה מגורשת עי"ז, כמבואר בגיטין ע"ט שם דכשבא הגט בפחות מג' טפחים סמוך להגג שלה אף בגג שאין לה מעקה מגורשת, ומשמע ודאי דאף כשהוא באופן שהגט ארוך מאוד ונח תחתיתו בהגג או בא תחתיתו בפחות מג' טפחים סמוך לגג דכגג דמי אף דחלק העליון מהגט הוא למעלה מג' סמוך לגג אעפ"כ מגורשת, דכל שהוא למעלה באויר החצר מקרי כולו בחצירה, תדע דהא אפילו בגג שאין לו מעקה והגט הוא למעלה מג' מהגג לא קאמר הגמרא שם דאינה מגורשת אלא משום דלא מינטר, ולא אמר משום דהגט אינה בחצירה כלל, א"ו דכל למעלה באויר חצירה שפיר הוא בחצירה, אלא דלא מינטר, ולא קני לה חצירה בכה"ג, אבל כשנח על הגג או בא בפחות מג' סמוך לגג דלא בעי מינטר, כמ"ש הרשב"א שם בד"ה זרק, שפיר מתגרשת אף שחלק גדול מהגט נמשך עד למעלה מג' מהגג, דזה שפיר מקרי כולו בחצירה וכנ"ל, וה"ה בנח בידה אף שבולט הרבה למעלה חוץ לידה נגד אויר ידה שפיר מקרי כולו בידה ומתגרשת, דידה לא גרע מחצירה:
ועדיין אין לומר דשנייא בזה ידה מחצירה, דבשלמא חצירה דבאמת אויר החצר הוא שלה עד לרקיע, ומשו"ה כל מה שהוא באויר חצירה מקרי שהוא בחצירה, אבל ידה כשהיא עומדת ברה"ר ומכש"כ ברשות אדם אחר אין האויר שלמעלה מידה שלה ואינו בטל לגבי ידה דנימא דכל מה שהוא נגד אויר ידה הוי כבידה. אבל זה אינו, דכמו דאמרינן דמה שהוא ביד האדם קונה אותו אף אם הוא ברה"ר או אפילו ברשות המוכר, משום דיד האדם אינו בטל לגבי הרשות, וכמ"ש התו' ב"ב דפ"ו ע"א בסד"ה ומדכליו דדוקא כליו הוא דבטל אגב הרשות אבל בהמה לא, עיי"ש, ומכש"כ דיד האדם אינו בטל אגב הרשות, ומשו"ה קניא לי' ידו אף ברה"ר או ברשות המוכר, וכיון שכן ה"ה מה שמונח בידו אף שנמשך בגובה למעלה נגד אויר ידו ג"כ אינו בטל אגב הרשות רק לגבי ידו, והוי ככולו בידו, תדע דהא חזינן שם בב"ב דכל מה שמונח על גבי הבהמה של המוכר הגם דהוא נמשך בהאויר שלמעלה מהבהמה אינו נקנה ללוקח אף שהוא ברשות הלוקח, משום דהבהמה אינה בטלה אגב הרשות, וה"ה המונח עליה דבטל לגבי הבהמה, ומכש"כ דכל מה שמונח על ידו של האדם אף שנמשך בגובה בהאויר שכנגד ידו דאינו בטל אגב הרשות רק לגבי ידו וקניא לי' ידו, ושפיר מקרי כולו בידו, וכמו חצר:
וגדולה מזו כתב הסמ"ע בחו"מ סי' קצ"ז ס"ק ג' דמשו"ה הגבהה קונה בכל מקום משום דאף אם הוא ברה"ר או ברשות המוכר מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאלו מונח בביתו, עכ"ל, הרי דההגבהה בידו אינה בטלה אגב הרשות, ואדרבא הוי כמונח בביתו, אף דאינו אוחז רק מקצתו בידו, ועיין בקצות החושן שם דגם רק במוגבה מכחו כן הוא, ומכש"כ כשכולו מונח על ידו דלא בטל אגב הרשות, וקניא לי' ידו אף מה שנמשך והולך למעלה נגד אויר ידו, וכמ"ש בנתיבות הנ"ל, דפשיטא דמיירי הנתיבות שם כשאין הלוקח ברשותו, דברשותו אין צריך שום הגבהה ולא יד, דרשותו קניא לי', וע"כ מיירי שם שהי', הלוקח ברשות אחר, ואעפ"כ כתב דמה שיוצא למעלה מידו נגד, אויר ידו קונה מטעם יד בלא שום הגבהה, דזה שפיר מקרי כולו בידו, וכנ"ל:
באופן דבגט מה שהוא חוץ ליד האשה למעלה מידה בגובה נגד אויר ידה בזה אין שום חשש כלל משום כולו בידה, דזה שפיר מקרי כולו בידה וכנ"ל, רק כשהגט יוצא חוץ לידה לצד ידה דבזה לא קנתה כל הגט רק מטעם הגבהה, כמ"ש בנתיבות שם, וכנ"ל, בזה שפיר מצאה הקפידה מקום לנוח לכאורה, דהגם דקנתה כל הגט בהגבהה מ"מ לא הוי כולו בידה:
אמנם כבר מוזכר זהירות הזאת ברמ"א באבה"ע סי' קל"ו ס"א, וז"ל שם ונוהגין שהבעל כופל הגט וכו' כדי שתוכל לאחזו כולו בידה כשנותנו לה, עכ"ל, אך מדברים אלו נראה דאינו אלא מנהג בעלמא, ולדברי רע"ק ז"ל הי' צריך ליזהר בזה מדינא, כדי לצאת ידי ספק של הירושלמי הנ"ל:
וראיתי בפתחי תשובה באבה"ע סי' קל"ט ס"ק ד' שכתב דמשו"ה לא כתב הרמ"א זה רק בתורת מנהג משום דסמך על מה שכתב בסי' קל"ט סי"ד דלאחר נתינת הגט תכניס הגט תחת בגדיה, וא"כ מתגרשת אח"כ בזה, כמ"ש בתורת גיטין שם, ולכך לא חשש הרמ"א כ"כ שיהי' הגט כולו בידה בשעת נתינה, רק כתבו למנהג בעלמא, עיי"ש:
ולפ"ז בנידון השאלה שלנו הנ"ל דהגט הי' בולט ויוצא קצת חוץ לידיה, לצד ידיה, וגם לא הכניסה אותו אח"כ תחת בגדיה הי' מקום חשש גדול בזה אף בדיעבד, מחמת הספק של הירושלמי הנ"ל, דלא הי' כולו בידה:
אמנם באמת דברי הפתחי תשובה בזה לא נהירין כלל לפענ"ד, לומר דמשו"ה לא כתב הרמ"א להא דר"ס קל"ו לכפול הגט רק בתורת מנהג משום דסמך על הכנסת הגט תחת בגדיה שאח"כ, דסוף סוף כיון דלכתחלה צריך להיות הנתינה לידה דוקא, כמ"ש הרמ"א שם בסי' קל"ט סי"ד, וזה שיהי' הגט כולו בידה הוא אחד מדיני הנתינה לידה, הי' צריך הרמ"א לכתוב זה בלשון דין, וכמו שלא כתב כל דיני הנתינה לידה בלשון מנהג מחמת הכנסת הגט תחת בגדיה שאח"כ, ובסוף סעיף ט"ו שם כתב הרמ"א שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים בשעת הנתינה לידה, ולא כתבו בתורת מנהג, ועוד דהא הרמ"א גם שם בהכנסת הגט תחת בגדיה לא כתב רק לשון ונהגו, הרי דגם שניהם אינם רק מצד המנהג ולא מדינא, ולדברי הפ"ת הי' צריך הרמ"א לכתוב עכ"פ באחד מהם לשון חיוב והכרח, ועוד דגם בסי' קנ"ד בסדר הגט ספ"ד כתב הרמ"א וז"ל יש נוהגין לכפול הגט כאיגרת בשעה שמוסרה לה וכן נוהגין ויש שכתבו שלא לכפול וכו', עיי"ש, הרי דגם שם לא כתב זה רק בלשון מנהג, ושיש חולקין לגמרי על זה, ושם לא הזכיר הרמ"א כלל מהכנסת הגט תחת בגדיה, הן אמת כי ע"כ צ"ל דהרמ"א סמך בזה על מה שכתב בסי' קל"ט דנהגו כן להכניס הגט תחת בגדיה, אבל עכ"פ אם הי' סמיכות הרמ"א על זה בדבר הנוגע לעיקר הגירושין בודאי לא הי' משמיט זה בסידור הגט, כי הלא זה מוכרח להיות כפי לשון המנהג שכתב הרמ"א בהכפלת הגט ובפרט לפי מה שכתב שם דיש שכתבו שלא להכפיל הגט, וע"כ צ"ל דאין זה תלוי בזה כלל, וגם בלא הכנסת הגט תחת בגדיה אין בזה רק מנהג בעלמא לכפול הגט כדי שיהי' כולו בידה, ויש חולקין בזה לגמרי שלא לעשות כן כלל:
ובאמת אף בהכפלת הגט אי אפשר ליזהר בזה כ"כ שיתן הבעל כולו בידה, וכמה פעמים רציתי לדקדק בזה בשעת סידור הגט ולא עלה יפה, וכ"כ הפ"ת שם שכבר מכמה דורות לא נזהרו בזה בגלילות אלו, עיי"ש, וכן נראה מדברי התו"ג שאין מדקדקין בזה, עיי"ש:
לכן נראה לפענ"ד דבאמת אין חשש כלל בזה מעיקר הדין במה שאין הגט כולו בידה, דעד כאן לא חשש רבינו עקיבא ז"ל לזה אלא לפי שיטתו שם, דלא נחית כלל לחלק בין הקנינים בגט, וס"ל דכי היכי דכתבו הרשב"א והר"ן דאשה אינה מתגרשת כשמקנה לה הגט באגב קרקע ה"ה דכל הקנינים לא מהני בגט אף קנין הגבהה ומשיכה כשאין הגט בידה, רק בעינן בידה דוקא, וזה שמתגרשת כשנותן הגט בידה אף שידיה מוגבהים מן הארץ ג' טפחים אינה מתגרשת מחמת ההגבהה רק מחמת שהגט בידה, עיי"ש היטב בדבריו ז"ל ובתשובת בנו הגאון מוהר"ש ז"ל בסי' רכ"א שם סוף אות ז' ותראה שכן הוא דעתם ז"ל שקנין הגבהה לא עדיף בגט כלל משאר הקנינים, ורק מחמת שהגט בידה היא מתגרשת, ולכן שפיר כתב רע"ק ז"ל דצריך ליזהר מדינא שיהי' כולו בידה, דאם יוצא קצת חוץ לידה הגם דקנתה הגט בהגבהה מ"מ הלא זה לא סגי בגט רק בעינן בידה דוקא, וזה אין כולו בידה, והיינו ספיקא דהירושלמי, אבל לפי מה שהורה לנו רבינו בתורת גיטין בסי' קל"ט סעיף ט"ו דיש חילוק בין הקנינים בגט, דאותן הקנינים שלא נתרבו מיד כגון קנין סידור או אגב קרקע אינם מועילים בגט, אבל הגבהה או משיכה אפילו שלא בידה כגון שמוגבה או נמשך מכחה מועיל בגט, ובכלל ידה הוא, ויכולין להוציא מקרא דידה, עיי"ש, והיינו ע"כ צ"ל דבידה אינו דוקא לשון יד, רק ג"כ הוא לשון כח, דהושאל על זה לשון יד בהרבה מקומות בתנ"ך כנודע, וזה הוא ונתן בידה שיתן לה הגט בכחה, ור"ל שיקנה לה הגט ע"י הכח שלה אשר פועלת על הגט, ויש בכלל זה גם קנין הגבהה או משיכה אפילו שלא בירה, רק שמוגבה או נמשך מכחה, ולאפוקי קנין סידור ואגב שאינה פועלת בכחה על הגט כלל, ואין זה בכלל בידה, וקנין חצר אף שאינה פועלת עליו בכחה כלל אעפ"כ מרבינן לי' מדכתיב ב' פעמים ונתן מ"מ, כדאיתא בר"פ הזורק:
או י"ל בפשיטות יותר, דמשו"ה יכולין להוציא הגבהה ומשיכה מבידה, משום דלפי האורחא דמלתא הגבהה ומשיכה נעשים ביד, ולכך הם בכלל בידה, דבידה כולל כל קנין הנעשה בהג ביד וגם הנעשה בכח היד, וממילא אמרינן דה"ה דמתגרשת ע"י הגבהה ומשיכה מכחה שלא בידה כלל, דמה לי הגבהה ומשיכה מכח ידה ומה לי הגבהה ומשיכה מכח שאר גופה, ונמצא לפ"ז דהוראת מלת בידה הוא שיתן לה הגט באחד מאברי גופה או בכח של אחד מאברי גופה, דכך לי שאר אברי גופה כמו ידה, וכמ"ש התו' בפשיטות בפ' אלו נערות דל"א ע"א בד"ה דאי בעי דמה שהוא בפיו של אדם קני לי' בלא שום הגבהה כמו אם הי' בידו, עיי"ש, וכך לי כח שאר אברי גופה כמו כח ידה, וכנ"ל, והכל נכלל בכלל בידה, רק דהכתוב דיבר בהוה, דאורחא דמלתא הנחת כל דבר וגם הגבהה ומשיכה הוא הכל בידה, ולכך נקט הכתוב בידה, אבל באמת יש בכלל זה כל דבר הדומה לידה, ואפילו משיכה והגבהה מכחה שלא בידה כלל, דכל זה נכלל בכלל בידה וכנ"ל, ולא מפקינן מכלל זה אלא אותן הקנינים שאינן דומין כלל לידה, שאין בהם לה שום פעולה ושום אחיזה בהדבר הנקנה כלל, כמו ק"ס ואגב, וכנ"ל:
ובהיות כן מובן ממילא דאם נותן הגט בידה שמוגבהת ג' טפחים מן הקרקע אף דיוצא הגט גם מחוץ לידה י"מ שפיר מתגרשת בהגבהה, במה שהגט מוגבה מכחה, וכמו כתב גם התורת גיטין שם כן להדיא, דהא אפילו אם לא הי' הגט בידה כלל רק הי' מוגבה מכחה היתה מתגרשת בזה, ולא גרע א"כ מה שמקצת הגט בידה, כיון שכל הגט מוגבה מכחה, ואין זה ענין כלל לדברי הירושלמי דבעינן שיהי' כולו בידה, דזה שפיר מקרי כולו בידה, דכיון דאמרינן דהגבהה מכחה בכלל ידה הוא א"כ כיון דכל הגט מוגבה מכחה ממילא הוי זה כולו בידה, [ועיין בחו"מ סי' קצ"ז בסמ"ע ס"ק ג' ובקצות החושן סק"א שהבאתי לעיל] וכן במשיכה מכחה כיון דזה הוי בכלל ידה וכל הגט נמשך מכחה ממילא הוי זה כולו בידה, ועד כאן לא איבעיא לי' בירושלמי שם אלא בקנין מסירה, דהגם דגם קנין זה הוא קנין של יד, דהא מוסר לה הפרה בידה, מ"מ יש לספק אם זה נכלל בכלל ונתן בידה, כיון שאין הכח והפעולה שלה שהיא עושית במסירה זו פועלת על כל הפרה, דהא אינה אוחזת רק בשערה או בפרומביא שבפיה וכדומה, וכל שאר הפרה אינה מקבלת שום כח ושום פעולה ממסירה זו, ולזאת כיון דכח ופעולת המסירה היא רק במקצת הבהמה ולא בכולה א"כ אין כל הגט בידה, ומספקא לי' לר"ז בירושלמי אם סגי בזה במה שמקצת הגט בידה, דבכלל ונתן בידה נכלל גם קנין אשר רק מקצת הגט בידה, או דבעינן דוקא כולו בידה, וזה הוא לפירוש הב' של רע"ק ז"ל בהירושלמי, ולפירוש הא' הי' זה פשיטא לי' דאם בידה דוקא דודאי לא נכלל בזה רק קנין אשר הוא כולו בידו, אלא דמספקא לי' דדלמא לא הקפידה התורה דוקא על קנינים הנכללים בבידה רק שיקנה לה כל הגט באיזה אופן שהוא אפילו באגב וכדומה, ולכך גם במסירה מתגרשת, אף שאין כולו בידה, הואיל דמשורת הדין נקנה מקח, וגם הכי את אמר הכין, וכל הספק הזה הוא בקנין מסירה, אבל בהגבהה ומשיכה מכחה כיון דכח ופעולת ההגבהה או המשיכה פועלת על כל הגט, דהא כל הגט מוגבה או נמשך מכחה, וגם יכולין להוציא זה מקרא דבידה כמ"ש התו"ג וכנ"ל, א"כ ממילא הוי כל הגט בידה, ושפיר נכלל זה בכלל ונתן בידה אף אם בידה הוא דוקא, וכנ"ל, ודוק היטב בזה כי ברור הוא בעזה"י:
והנה גם הפ"ת שם הביא את דברי התו"ג הנ"ל, אמנם כפי הנראה מדבריו שם חשב שספיקו של הירושלמי סותר לדברי התו"ג, כי אלמלא כן לא הי' נסתבך כ"כ במה שלא נזהרו בזה מכמה דורות שלא יצא הגט מחוץ לידה וגם במה שלא כתב הרמ"א ליזהר בזה אלא מצד המנהג, כי הלא אדרבא מכל זה יש סייעתא לדעת התו"ג דמעיקר הדין מתגרשת גם ביוצא הגט מחוץ לידה, מדין הגבהה, וכבר אמרו חז"ל בכ"מ שההלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, וא"כ מה כל הרעש הזה אם לשנות ממנהג הראשונים, א"ו דהפ"ת חשב דספיקו של הירושלמי סותר לדברי התו"ג, ולזאת הי' חוכך בזה כ"כ, אמנם לקושטא דמלתא כבר כתבתי דאין סתירה כלל מהירושלמי לדעת התו"ג, דלדעת התו"ג הגבהה שפיר מקרי כולו בידו, שכל הגט מוגבה מכחה, וכן משיכה, וכנ"ל, ושאני מסירה דנסתפק בו הירושלמי מהגבהה ומשיכה וכנ"ל, ועיקר הפלוגתא שבין התו"ג ובין תשובת רע"ק ביציאת הגט חוץ לידה תלוי רק בזה אם אשה מתגרשת בהגבהת הגט אם לא, דלהתו"ג דמתגרשת בהגבהה אף לדעת הראשונים ז"ל החולקים על רש"י ס"ל דאינה מתגרשת באגב, דהגבהה שפיר נכלל בכלל בידה, וממילא כשידיה מוגבהים ג"ט אין חשש במה שיוצא הגט חוץ לידה אף לפי הירושלמי, וכנ"ל, ורע"ק ז"ל ס"ל דאינה מתגרשת בהגבהת הגט רק מכח מה שהוא בידה ממש, וממילא צריך שלא יצא מחוץ לידה כלל, מחמת ספיקו של הירושלמי, וכנ"ל:
ענף ב
ומעתה נדרשה נא ונחקורה בש"ס ופוסקים ראשונים לברר כפי עניות דעתינו הדין עם מי בפלוגתא הנ"ל, והנה מלבד מה שכתבתי לעיל דמנהג העולם וגם דברי הרמ"א מסייעים לדעת התו"ג, כי מה שנדחק הפ"ת בזה דסמכו עצמם על הכנסת הגט תחת הסרבל, כבר כתבתי לעיל לסתור זה בדברים שיש בהם די, אמנם התו"ג הביא עוד את דברי הרשב"ם בב"ב דפ"ה ע"ב, שכתב להדיא על הא דאמרינן שם בהא דתנן זרקו לתוך קלתה הרי זו מגורשת, והוא שקלתה תלוי' בה, וכתב שם הרשב"ם וז"ל ולכך קני לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכל מקום, עכ"ל, ור"ל במה שכתב ודמי להגבהה, דהיינו שהגט מוגבה מכחה, הרי להדיא דאשה מתגרשת במה שהגט מוגבה מכחה, אמנם התו"ג שם כתב דדברי הרשב"ם תמוהין לו, דמנא לי' לפרש כן דכמו דלמ"ד התם קשורה אע"פ שאין תלוי', דלאו הגבהה היא, וע"כ צ"ל דכשקשורה בה אינו מקפיד על מקומה, והוי כיש לה רשות להניח, וקונה לה קלתה, א"כ ה"ה למ"ד והוא שתלוי' בה י"ל דהגם דס"ל דבמגיע עד לארץ מקפיד הבעל על מקומו אעפ"י שקשורה בה, מ"מ כשקשורה בה ותלוי', שאינו מגיע עד לארץ, אין הבעל מקפיד על מקומו באויר, וממילא קני לה קלתה, ולא מטעם הגבהה, אך מ"מ גוף הדין דהגבהה מהני בגט יש ללמוד מדברי הרשב"ם, עכ"ד התו"ג שם בתוספת ביאור קצת:
ולפענ"ד אין להוציא זה מדברי הרשב"ם כלל, ודברי הרשב"ם הללו פירוש אחר יש להם, כאשר יתבאר לפנינו בעזה"י, ומריש הוי אמינא להראות יסוד לדברי הרשב"ם עפ"י פירוש התו"ג הנ"ל מהירושלמי בר"פ הזורק, דשם מייתי ג"כ פלוגתא זו בהא דקלתה, וז"ל ר"ל אמר בקשורה לה, אמר ר' יוסי ובמגבהת מחמתה, עכ"ל, והיינו כמ"ש בבבלי, דמר אמר תלוי' בה, ור"ל אמר קשורה אעפ"י שאינה תלוי', ומלשון הירושלמי דאמר ובמגבהת מחמתה, ולא סגי לי' בתיבת ובמגבהת לחוד, משמע לכאורה דהקנין הוא מחמת הגבהה, שמוגבהת מחמתה, וע"כ צ"ל לפ"ז דמאן דס"ל דבעינן דוקא תלוי' לא ס"ל כלל הסברא דאין הבעל מקפיד על מקום קלתה כשקשורה לה אף שתלוי' באויר, רק בתלוי' קנתה הגט מטעם דמוגבה מחמתה ומכחה, ולכן מפרש הרשב"ם כן גם בתלמודא דידן, והגם דשם הוא ר' יוסי, ובתלמודא דידן הוא שמואל ור' אושעיא דאמרי והוא שתלוי' בה, מ"מ כיון דשוין עם ר' יוסי דירושלמי בהדין, דבעינן דוקא תלוי', ולולא זאת לא מהני כלל מה שקשורה בה, מסתמא המה שוין ג"כ עם ר' יוסי בהטעם, ובהסברא של תועלת התלוי', ובזה סרה תמיהת התו"ג הנ"ל מעל הרשב"ם, כך הי' נראה לכאורה:
אמנם מדברי התוספות פ' אלו נערות דף ל"א ע"א בד"ה דאי בעי משמע דאף למ"ד תלוי' בה אין הקנין משום הגבהה, רק מחמת דקני לה הכלי שלה, שכתבו שם וז' ואפילו מאן דבעי התם תלוי' אינו מצריך שתהא גבוה ג', עכ"ל הרי דמפרשים דלאו מטעם הגבהה מתגרשת בתלוי' בה, דא"כ הי' צריך שתהא גבוה ג' מן הארץ, כדין הגבהה, ומדאמר סתם תלוי' בה ולא פירש דמיירי בתלוי' למעלה מנ' ש"מ דאף באינו גבוה ג' מתגרשת, דקלתה קני לה, עיי"ש בתו' ותראה שכן הוא כוונתם:
ומעתה דקדוק זה של התו' בהגמרא אני מדקדק ביתר שאת בדברי הרשב"ם, דהוא פרשן, ואם הי' כוונתו דלמ"ד תלוי' קנתה הגט מטעם הגבהה א"כ הי' צריך לפרש דתלוי' בה למעלה מג' מן הארץ, ואדרבא כד דייקינן שם בדברי הרשב"ם נראה דמיירי בתלוי' אפילו למטה מג', דז"ל הרשב"ם שם, תלוי' בה, ואינה נגררת בקרקע ולכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכל מקום, תלוי' בה היינו קשורה ותלוי', עכ"ל הרשב"ם שם אות באות, הרי דהרשב"ם פירש דתלוי' בה לא אתי אלא לאפוקי שאינה נגררת בקרקע, אבל אינו מצריך כלל שתהי' מוגבהת ג' טפחים או אפילו טפח מן הקרקע, ואיך נימא אנן דכוונת הרשב"ם הוא דמתגרשת ע"י שקנתה הגט בקנין הגבהה, והלא הגבהה אינה פחותה מג' לרש"י, ולר"ת עכ"פ טפח, כנודע, ותו דהא הרשב"ם כתב וז"ל ולכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה וכו', הרי שדקדק וכתב דקונה לה קלתה, ולא ההגבהה, ואם הי' כוונת הרשב"ם דקונית הגט ע"י הגבהה, וע"י כך היא מתגרשת, כך הי' לו לכתוב, ולכך מתגרשת דדמי להגבהה וכו':
לכן נראה לפענ"ד ברור, דגם הרשב"ם דקדק בדברי הגמרא כמו התו' הנ"ל, דגם למ"ד תלוי' בה לא בעי שיהי' מוגבה ג', מדסתם ולא פירש, ולכך פירש הרשב"ם תלוי' בה היינו רק שאינה נגררת ע"ג קרקע, וקנין הגט הוא ע"י קלתה, דקלתה קני לה, ומ"ש הרשב"ם דדמי להגבהה וכו', כוונתו בזה להסביר לנו טעם החילוק מה דבתלוי' בה קני לה קלתה יותר מבאינה תלוי' אף שקשורה בה, והוא כמו שנראה ג"כ אחר עומק העיון מדברי התו' פ' אלו נערות שם ובפ' הזורק דף ע"ח ע"א בד"ה מקום חיקה, דמ"ד קשורה אעפ"י שאינה תלוי' ס"ל דכי היכי דידו וגופו של אדם לא בטלו אגב הרשות וכמ"ש לעיל, ומשו"ה ידו של אדם קניה לי' בכל מקום אף ברה"ר וברשות המוכר, וכנ"ל, ועיין ברשב"ם ב"ב פ"ו ע"א בד"ה שהרי, כמו כן מה שקשור בהאדם בטל לגבי האדם, והוי כהאדם עצמו, ואינו בטל אגב הרשות, ומשו"ה הגם אם אמרינן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, משום דהכלי בטל אגב הרשות, אבל כשקלתה קשורה בה אינה בטלה אגב הרשות, וקניה לה קלתה, ומ"ד דבעינן דוקא תלוי' בה ס"ל דבאינה תלוי' בה אף שקשורה בה מ"מ לא הוי כהאדם עצמו, ודינו רק כמו שאר כליו, אבל בקשורה ותלוי' בה, שהכלי נישאת ונגבהת מחמתה ומכחה, הוי כמו האדם עצמו, ואינה בטלה אגב הרשות, דכח האדם הוא כמו האדם עצמו, וכמו דחזינן בקנין הגבהה, שקונה בכל מקום, אף ברשות המוכר, אף שאין כולו ביד האדם, ואפילו כשאינו בידו כלל רק שמוגבה מכחו אעפ"כ קונה בכל מקום, ואף ברשות המוכר, כמ"ש בזה יפה בקצות החושן סי' קצ"ז ס"ק א' ובסי' רע"ג ס"ק ד', וגם הנתיבות שם ס"ק ג' לא דיבר נגד זה, עיי"ש, והיינו טעמא, דכמו דמה שהוא בידו של אדם אינו בטל אגב הרשות, וקניה לי' ידו בכל מקום, כמו כן מה שמוגבה מכח האדם אינו בטל אגב הרשות, דכחו כידו, ועיין ברשב"ם ב"ב דפ"ו ע"א בד"ה במשיכה, שכתב וז"ל דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו אפילו בלא משיכה, עכ"ל, והיינו דאפילו באין כולה בידו, מ"מ כיון שמוגבה מכחו, כחו הרי הוא כידו, ואינו בטל אגב הרשות, ונמצא מונח ברשותו, כידו ממש, וה"ה בקלתה אם תלוי' בה ונישאת ונגבהת מחמתה ומכחה אינה בטלה אגב הרשות וממילא קני לה קלתה, ואף שאין זה דומה לגמרי להגבהה, ששם צריך להיות מוגבה ג' טפחים, או עכ"פ טפח לשיטת ר"ת, ובקלתה אינה מוגבהת כ"כ, רק שתלוי' ואינה נגררת ע"ג קרקע וכנ"ל, מ"מ כיון דזאת עכ"פ שמעינן מקנין הגבהה מדקונה בכל מקום דמה דמוגבה מכח האדם אינו בטל אגב הרשות, כמו ידו, וכנ"ל, ממילא ה"ה בקלתה כשקשורה ותלוי' בה ומוגבהת מכחה אינה בטלה אגב הרשות, וא"כ קני לה קלתה, ודוקא היכי שהקנין הוא רק ע"י ההגבהה אזי בעינן דוקא ג' טפחים או טפח, לכל מר כדאית לי', וזה הוא לאו דוקא ברשות המוכר אלא גם בכל מקום, דקנין הגבהה אין פחות מהגבהת שיעור זה, אבל כאן אין צריך לקנין הגבהה, דהרי קני לה קלתה, וזה הוא שכתב הרשב"ם תלוי' בה שאינה נגררת בקרקע ולכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכל מקום, ור"ל דכמו שהגבהה קונה בכל מקום, משום דמה שמוגבה מכחו הרי הוא כידו, ואינו בטל אגב הרשות, כמו כן כשקלתה תלוי' בה ואינה נגררת בקרקע, רק נישאת ומוגבהת מחמתה ומכחה, אינה בטלה אגב הרשות, וממילא קני לה קלתה וכנ"ל, וזה ברור לפענ"ד בכוונת הרשב"ם:
ומעתה יש לומר שזה עצמו הוא כוונת הירושלמי הנ"ל במה שאמר ר' יוסי ובמגבהת מחמתה, ור"ל דלא סגי לי' בקשירה לחוד דלא יהי' בטל אגב הרשות כמו האדם עצמו, אלא דבעינן דוקא שתהי' מוגבהת מחמתה ומכתה, דאז אינה בטלה אגב הרשות, דכחה הוא כגופה וידה, וממילא נקנה לה הגט ע"י מה שמונח בקלתה וכנ"ל:
באופן שאין ללמוד כלל דין זה דאשה מתגרשת ע"י הגבהת הגט לא מדברי הרשב"ם ולא מהירושלמי, אמנם פשוט מאוד דג"כ אין ראי' להיפוך מהתו' והרשב"ם, מדלא פירשו דבתלוי' מתגרשת ע"י הגבהה, דזה אינו, דלהכי לא פירשו כן, משום דהי' משמע להו מסתימת לשון הגמ' דתלוי' בה לא מיירי במוגבה ג' או אפילו טפח, רק שאינה נגררת בקרקע, וכנ"ל, והגמ' גופה לא הי' צריך לאוקמי דמיירי דוקא במוגבה ג', כיון דגם במוגבה קצת מתגרשת שפיר ע"י מה דקני לה קלתה וכנ"ל:
ואדרבא לכאורה הי' נראה להוכיח מדברי התו' דפ' אלו נערות שם דמתגרשת ע"י הגבהת הגט, דהקשו שם על רש"י דמצריך הגבהה בגונב חלבו של חבירו ואכלו, דהא כשהוא בידו או בפיו אין צריך הגבהה, ומייתי מהא דקלתה דבקשורה אף שאינה תלוי' מגורשת, ואפילו מאן דבעי תלוי' אינו מצריך גבוה ג', עיי"ש, והקשה המהרש"א למה לא הביאו מהסוגיא שבמקומו שם ע"ב כגון שצירף ידו למטה מג', הרי דידו קונה לו למטה מג', וכתב ע"ז ויש ליישב, עיי"ש:
ולפענ"ד נראה פשוט, דהתו' שם לא נחתו להביא ראי' דמה שהוא בידו קונה למטה מג', דכבר כתבו שם ע"ב בד"ה רב אשי דלזה אין צריך שום ראי', דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא, ומה שייך הגבהה בדבר שהוא בידו או בפיו, עיי"ש, אלא יען דעדיין הי' מקום לומר דברשות המקנה לא קני לי' ידו, וכמו כליו של לוקח ברשות מוכר דהוא איבעיא דלא איפשיטא אם קני, ולכאורה ידו וכליו אחת הן, דכליו קונין מטעם חצר כנודע, וחצר משום יד אתרבאי, וצירף ידו למטה מג' היינו ברה"ר, כמבואר שם, וברה"ר הגם דכליו בודאי אינן קונין לו כמבואר בב"ב דפ"ה, היינו משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כלים שם דרק להילוך עביד, כמ"ש בתו' שם ע"ב בד"ה כליו, אבל ידו דיש לו רשות להניח ברה"ר שפיר קני לי' שם ידו, וכמו כליו בסימטא דודאי קנו לי' כמבואר בב"ב שם, משום דבסימטא יש לו רשות להניח כליו, כמבואר ברשב"ם שם דפ"ד ע"ב בד"ה שמא, עיי"ש, וה"ה ידו ברה"ר, דיש לו רשות להניח שם ידו בודאי קני לי', אבל ברשות המוכר ומכש"כ ברשות הנגנב יש לומר דלא קני לי' ידו, וכמו כליו, דמאי שנא, וכנ"ל, ומשו"ה מצריך רש"י הגבהה בגונב חלבו של חבירו דהגבהה קונה בכל מקום, ולכך הביאו התו' מהא דקלתה, דאמרינן שם דאף אם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מ"מ בקלתה קשורה בה אע"פ שאינה תלוי' מגורשת, דקלתה קני לה, אף שהיא ברשות הבעל אשר בא לרחק אותה ולשלחה מביתו, אעפ"כ כשקלתה קשורה בה הוי כגופה וידה ממש ואינה בטלה אגב הרשות, וקונה אף ברשות המקנה, הרי דידו קונה גם ברשות חבירו בכל אופן, ושוב כתבו התו' דאפילו מאן דבעי התם בקלתה תלוי' דוקא, וא"כ לכאורה י"ל דהתם מגורשת מטעם הגבהה שמוגבה מכחה, דהגבהה קונה בכל מקום, אבל קלתה וגם ידה אינה קונה לה ברשות הבעל, דג"כ בטלי אגב הרשות, והא דכתב רחמנא ונתן בידה י"ל דהיינו דוקא ברה"ר, אבל באמת זה אינו דאפילו מאן דבעי התם תלוי' אינו מצריך שתהא גבוה ג', וע"כ לאו מטעם הגבהה מתגרשת, אלא מחמת דקלתה כשהיא תלוי' ומוגבהת מחמתה ומכחה הוי כידה וקני' לה אף ברשות הבעל, וכמ"ש לעיל, כן נראה פשוט בכוונת דברי התו' להמעיין שם במקומו, ושוב לא קשה קושית המהרש"א:
ומעתה למה הוצרכו התו' להוכיח דגם למ"ד תלוי' אינו משום הגבהה מדאינו מצריך גבוה ג', דזה אינו מוכרח כ"כ להדיא, ולמה לא כתבו בפשיטות דא"א לומר כלל דהוא מטעם הגבהה דהא אינה מתגרשת ע"י הגבהה, וכמו דאינה מתגרשת ע"י אגב וק"ס, וע"כ דהוא מטעם ידה וחצירה, דקלתה קני לה אף שהיא ברשות הבעל, א"ו דגם התו' ס"ל דשפיר מתגרשת ע"י הגבהה אף שאין הגט בידה כלל, כך הי' נראה לכאורה להוכיח מדברי התו':
אבל באמת זה אינו, דהא לפי הצד דידו אינו קונה ברשות המקנה, דבטל אגב הרשות, ואעפ"כ הגבהה קונה בכל מקום, וצריך להבין דאיך תהי' הגבהה שהיא רק כח ידו או גופו עדיפא מידו ממש, דידו בטלה אגב הרשות וכח ידו לא בטל אגב הרשות, וע"כ צ"ל דעיקר מעליותא דהגבהה היא משום דמוגבה ג' מן הארץ, וכיון דבמוגבה ג' אף כח ידו אינו בטל אגב הרשות מכש"כ ידו ממש אפילו את"ל דבטל אגב הרשות מ"מ במוגבה ג' אינה בטלה אגב הרשות, ופשיטא דקני אף ברשות המקנה, לא לבד מדין הגבהה, אלא גם מדין יד אם הדבר הנקנה הוא כולו בידו, ובהיות כן שפיר הי' מקום לומר דלמ"ד הלוי' מיירי במוגבה ג', דאז שפיר מתגרשת, מחמת דקלתה הקשורה בה ותלוי' דהיא כידה קני לה כשמוגבהת ג', כמו ידה, א"כ הוי כל הגט בידה ומתגרשת עי"ז, ולעולם דבהגבהה לחוד כשאין כל הגט בידה אין אשה מתגרשת, ואעפ"כ למ"ד ולוי' י"ל דמיירי במוגבה ג' דרק אז קני לה קלתה, וכנ"ל, ולזה הוצרכו התו' להוכיח דלא מיירי במוגבה ג' אף למ"ד תלוי' מדלא פירש דצריך שיהי' גבוה ג', וא"כ אין ראי' כלל מדברי התו' הללו דאשה מתגרשת בהגבהה לחוד, מיהו להיפוך ג"כ אין ראי', וכנ"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' מהירושלמי דאשה מתגרשת במשיכת הגט, דאמרינן שם בר"פ הזורק ר' ירמי' בעי זרקו לה בחצר שאינו של שניהן מהו, ר' אחא בשם ר' חנינא צריכה לרבנן, [פירוש בעיא גדולה היא זו וצריכה לרבנן שיפשוטו אותה] אמר ר' אבין מחלוקת רב ור' חייה רבה, דמר ר' שמואל וכו' בשם רב אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן, ותני ר' חייה ופליג אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה בר"ה או בחצר שאינה של שניהן, אבל ברשות הלוקח וכו', ברשות זה שהיו מופקדין אצלו לא קנה עד שיזכוהו בהן או עד שישכור לו את מקומו, עכ"ל הירושלמי שם, ומדתלה איבעיא זו של ר' ירמי' בפלוגתת רב ור' חייא רבה אם משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן, נראה לכאורה דהא דבעי ר' ירמי' זרקו לה בחצר שאינה של שניהן מהו, היינו שהאשה עשתה משיכה בהגט בחצר ההוא, ומיבעיא לי' אי משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן, וע"ז אמר ר' אבין דהוא מחלוקת רב ור' חייא רבה, דלרב אין משיכה קונה שם ולא הוי גט, ולר"ח משיכה קונה שם והוי גט, וכן פירש הקרבן עדה שם, ולפ"ז עכ"פ נשמע דלכ"ע אשה מתגרשת במשיכת הגט במקום שמשיכה קונה שם.
הן אמת דהפני משה שם מפרש דהא דבעי ר' ירמי' זרקו לה לחצר שאינה של שניהן מהו לאו במשיכה איירי אלא כגון שאותו שהחצר שלו השאיל או השכיר לה החצר, ומיבעיא לי' לר' ירמי' אם מהני זה שיהי' כמו חצרה לקנות הגט על ידו, ופשיט לי' מברייתא דר' חייא, דתני שם בסופה דברשות הנפקד לא קנה עד שישכיר לו את מקומו, אלמא דשכירת מקום מהני לקנות על ידו, עיי"ש וגם במראה הפנים, אמנם אי אפשר לקבל ממנו הפירוש הזה, דאי ר' ירמי' מיירי שהשכיר לה החצר, מה איבעיא לי' כלל, וגם ר' אחא בשם ר"ח איך אמר צריכה לרבנן, כאלו הי' בזה ספק עצום, והלא משנה מפורשת היא בב"ב דפ"ד ע"ב, המוכר פירות לחבירו וכו' מדד ולא משך לא קנה אם הי' פיקח שוכר את מקומן, עיי"ש, הרי פשוט דשכירת מקום מהני לקנות על ידו, וגם מה אמר ע"ז ר' אבין דזה הוא מחלוקת רב ור"ח רבה, והלא מחלוקת של רב ור"ח הוא רק במשיכה בחצר שאינה של שניהן. אבל בהשכרת מקום הנזכר בסוף הברייתא של ר' חייא פשיטא דלא פליג רב ע"ז, דמשנה מפורשת היא, וכנ"ל, ומעולם לא שמענו שהי' מי שחולק ע"ז, ומה"ת לן לומר דרב פליג ע"ז, ולכן כבודו של הפני משה ז"ל במקומו מונח, והפירוש הזה אי אפשר לאומרו כלל:
אמנם גם על פירושו של הקרבן עדה הנ"ל דר"י מיירי במשיכה ג"כ קשה, וראיתי למי שהקשה על פירוש הק"ע הנ"ל דמיירי ר"י כשמשכה הגט בהחצר שאינה של שניהן שזרק לה הבעל לתוכו, דהא הוי לי' טלי גיטיך מע"ג קרקע, ולפענ"ד אי משום הא לא איריא, די"ל דמיירי שהבעל זרק לה הגט לידה המונחת ע"ג הקרקע או בפחות מג"ט סמוך לקרקע, ולא הי' כולו בידה, רק גיררה אותו ע"ג קרקע ומשכה אותו, ובכה"ג דקירב אליה הגט כ"כ עד שהגיעו לידה שתמשוך אותו שוב לא הוי טלי גיטיך מע"ג קרקע, ועיין בתו"ג סי' קל"ט סט"ו הנ"ל:
מיהו הא קשיא לי דהא בב"ב דפ"ו אמרינן דדבר שדרכו בהגבהה לא נקנה במשיכה, וכן הוא בירושלמי פ"ק דקידושין הלכה ה', והכי קיי"ל בחו"מ ר"ס קצ"ח, וא"כ גט דדרכו בהגבהה איך נקנה במשיכה כלל, ודוחק גדול לומר דמיירי שהגט הי' כתוב על דבר כבד כמו עשת של ברזל וכדומה דהא על הכל כותבין וזרק לה הגט הזה לידה לחצר שאינה של שניהן והיא גיררה ומשכה אותו שם דגט כבד כזה אין דרכו בהגבהה, דזה דוחק גדול להעמיד כן, וגם כי לפי פירוש הזה ג"כ העיקר חסר מן הספר, דלא נזכר משיכה כלל בהאיבעיא דר' ירמי', וגם כי גם לפירוש הזה קשה וכי לא ידע ר' ירמי' וגם ר' אחא בשם ר' חנינא מחלוקת רב ור"ח רבה, דהא לפי פירוש הזה עיקר האיבעיא של ר' ירמי' היא אם משיכה קונה בחצר שאינה של שניהם או לא, והיינו ממש מחלוקת רב ור"ח רבה, ותימה גדולה היא לומר שר' ירמי' וגם ר"א בשם ר"ח לא ידעו מזה כלל:
ולכן יותר נראה דהאיבעיא דר' ירמי' קאי על הא דתנן בפ' הזורק דף ע"ח [והוא שם בירושלמי הלכה ב'] היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת וכו', ובגמ' שם היכי דמי קרוב לה אמר רב ד' אמות שלה זהו קרוב לה, ור' יוחנן אמר שם כל שיכולה לשמרו, ושמואל אמר כדי שתשוח ותטלנו, ובירושלמי שם הלכה ב' רב אמר ד' אמות, ור"א בשם ר' יוחנן בשם ר' ינאי בפשוט ידיים, והיינו כדי שתשוח ותטלנו, ויהי' איך שיהי' הפירוש בקרוב לה, עכ"פ קתני במתניתין בזה היתה עומדת ברה"ר, ועיין בתו' ע"ח ב' בד"ה ר' יוחנן לחד תירוצא דאפילו לרב אשי בב"מ דד' אמות אינן קונות ברה"ר הכא מיירי ברה"ר ממש, ועיין בב"ש סי' קל"ט ס"ק כ', וגם מסתימת הירושלמי משמע דס"ל דמתניתין דזרקו לה קרוב לה מיירי ברה"ר ממש אליבא דכל האוקימתות, עיי"ש, ולכך מיבעי' לי' לר' ירמי' מה הוא הדין בזרקו לה קרוב לה בחצר שאינה של שניהן, אם זה דומה לרה"ר, דג"כ בקרוב לה מגורשת, או דלמא זה גרע מרה"ר, דברה"ר יש לכל אדם חלק בו, משא"כ בחצר שאינה של שניהן דאין להאשה שום חלק בו, וע"ז שפיר אמר ר"א בשם ר"ח דצריכא לרבנן כי אין זה מבואר בשום מקום, ור' אבין אמר דזה תלי' במחלוקת רב ור"ח רבה, דלרב דאמר אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן, ומדלא אמר רבותא יותר דגם ברה"ר אין משיכה קונה, שמע מיניה דרב ס"ל דמשיכה קונה גם ברה"ר ממש, ואעפ"כ אמר דבחצר שאינה של שניהן אין משיכה קונה, הרי דלרב חצר שאינה של שניהן גרע לענין קנין מרה"ר, וה"ה בזרקו קרוב לה, אף דברה"ר מגורשת, אבל בחצר שאינה של שניהן אינה מגורשת, ולר"ח רבה דאמר משיכה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהן, הרי חזינן דמשוה חצר שאינה של שניהן לרה"ר לענין קנין, א"כ ה"ה בזרקו קרוב לה בחצר שאינה של שניהן מגורשת כמו ברה"ר, וכן מדברי הרב המגיד בפ"ה מה' גירושין הי"ג שפירש כן דברי הירושלמי דמיירי לענין זרקו לה קרוב לה, שכתב על מה שכתב הרמב"ם שם זרקו לה ברה"ר או ברשות שאינה של שניהן קרוב לו וכו', וכתב שם ה"ה שכן הם מוקשים בדיני ממונות וכן נראה כאן מן הירושלמי, עכ"ל, עיי"ש, וע"כ כוונתו על הירושלמי הנ"ל באיבעיא דר' ירמי', דהירושלמי מדמי גט לדיני ממונות, דכמו דהם מוקשים לר' חייא בדיני ממונות כמו כן הם מוקשים לענין גט בזרקו קרוב לה, וכנ"ל, דבמקום אחר לא מצינו בירושלמי פ' הזורק שמדבר מחצר שאינה של שניהן:
ולפי פירוש זה אין שום ראי' כלל מהירושלמי דאשה מתגרשת ע"י משיכת הגט כשאין כולו בידה, דהא הירושלמי לא מיירי כאן ממשיכה כלל:
ענף ג
אמנם נראה להביא ראי' מדברי התוספות בגיטין דף כ"א ע"ב בד"ה יצא ומדברי הרא"ש שם דאשה מתגרשת בהגבהת הגט או במשיכתו אף שהגט יוצא גם מחוץ לידה, שכתבו שם וז"ל דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה וכו' דאכתי חשיבי מחוברין והא דמכשיר אביי משום דשקיל לי' ויהיב לי' ניהלה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ, עכ"ל התו' והרא"ש שם, עיי"ש, הרי דמשמע להדיא מדבריהם ז"ל דהא דמתגרשת לאביי בכתב הגט על עלה של עציץ נקוב היינו בקניית הגט ע"י משיכה או הגבהה בפסיקת היניקה:
ואין לומר דמיירו שם כשכל הגט בידה, דהיינו שהעציץ אינו רחב, וכולו עומד על פס ידה, וגם העלה שהגט כתוב עליו הוא נגד אויר ידה למעלה, ואינו יוצא כלל חוץ לידה מן הצד, ומה שבולט למעלה נגד אויר ידה קנתה מטעם חצר, כמו נגד אויר חצירה, כמ"ש לעיל בשם הנתיבות, והוי זה שפיר כולו בידה, וכנ"ל בפתיחת דברינו, דא"כ דהתו' והרא"ש איירו בהכי למה להו להזכיר בדבריהם משיכה והגבהה כלל, דהא בכה"ג דכל הגט בידה וכן כשכולו נגד אויר ידו למעלה אין צריך משיכה והגבהה כלל, דקני' לה ידה, כמ"ש התו' בכתובות דף ל"א ע"א בד"ה דאי בעי, ובב"ק דכ"ט ע"ב בד"ה אלא, והרא"ש בעירובין פ"ז סוף סי' ח', ובנתיבות שם סי' קצ"ח בביאורים ס"ק ג' ובחידושים ס"ק ו', ובתו"ג הנ"ל. א"ו דמיירו באין כולו בידה:
וגם אין לומר דהתו' והרא"ש שפיר מיירו כשהעלה שהגט כתוב עליו הוא כולו נגד אויר ידה, אלא דהעציץ הוא רחב ויוצא גם מחוץ לידה, ולהכי בעו משיכה או הגבהה כדי שתקנה גם העציץ, ושלא יעכב שלילת קנין העציץ את קנין העלה שהוא הגט, ולעולם קנין הגט הוא ע"י מה שהוא כולו נגד אויר ידה, אבל זה אינו, דמלבד דפשטות לשון התו' והרא"ש הנ"ל מורה דלקנין העלה גופי' מצרכו משיכה או הגבהה בפסוקת יניקת העלה, וע"כ דמיירו באין כל העלה נגד אויר ידיה, וכנ"ל, אלא דמלבד זה גם עיקר הדבר אינו, דגם בכה"ג כשהעלה הוא כולו נגד אויר ידה אף שהעציץ יוצא גם מחוץ לידה אין צריך משיכה והגבהה כלל, דגוף הגט דהיינו העלה שפיר קנתה במה שהוא כולו נגד אויר ידה, דהיינו כולו בידה, וכנ"ל, ושלילת קנין של העציץ פשיטא דאינו מעכב בזה לקנין העלה, דהגם את"ל דהעלה כל זמן שהוא מחובר בקרקע העציץ הוא דבר אחד עם הקרקע והעציץ, וא"כ בהיות העציץ יוצא גם מחוץ לידה מן הצד, אף שהעלה כולו הוא נגד אויר ידה למעלה, מ"מ הוי כחפץ אחד שמקצת ממנו מונח בידו או בחצירו ומקצתו חוץ לידו וחצירו, דבקנין הגבהה כהאי גוונא כשמגביה מקצת החפץ ומקצתו מונח ע"ג קרקע אינו קונה אף מקצתו המוגבה, כמבואר בב"מ דף ט' דבעינן דוקא שיהי' כולו מוגבה מן הקרקע, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא בקנין הגבהה, אבל מה שהוא בידו או בחצירו דהוא כידו קני שפיר, אף דחלק ממנו הוא חוץ לידו וחצירו ואותו חלק פשיטא דלא קנה, מ"מ מה שבידו או בחצירו שפיר קנה, כמבואר בב"מ שם במסקנא באוקימתא דרב אשי זה קנה חמור ובית פגי' וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה, עיי"ש, והכי קיי"ל בחו"מ סי' רע"א, ועיי"ש בב"מ ד"ח ע"א בתוד"ה אלא מסיפא, ובפני יהושע שם, ובהיות כן בנ"ד שפיר קנתה גוף הגט שהוא העלה אם העלה הוא כולו בידה דהיינו נגד אויר ידה, אף אם חלק מהעציץ יוצא מחוץ לידה וזה לא קנתה, מ"מ אותו החלק שהוא בידה ונגד אויר ידה שפיר קנתה, וכנ"ל, ולא צריך שום משיכה או הגבהה לזה:
וגם במה שנוגע לאותו חלק העציץ שמחוץ לידה אין צריך משוכה או הגבהה ולא שום קנין כלל, דהא הא דבעי למיחיב לה כל העציץ ולא סגי בנתינת העלה שהגט כתוב עליו לחוד, הוא ע"כ כדי שלא יהי' מחוסר קציצה, דהגם שלא יקצץ העלה קודם הנתינה, מ"מ כיון שלא יתן לה רק העלה, והעציץ יעכב לעצמו, א"כ בהכרח יפריד העלה מהעציץ אחר הנתינה ויקח לו את העציץ שלו וישאר בידה העלה, גם זה מקרי מחוסר קציצה, כמ"ש בגט פשוט סי' קכ"ד ס"ק ט"ז ובתורת גיטין שם ס"ק ד', עיי"ש שהוכיחו כן מהתו'
ובע"כ צ"ל כן דמה דצריך ליתן לה כל העציץ הוא רק מטעם זה דמחוסר קציצה, דאי אפשר לומר דהטעם הוא משום דאם לא יתן לה העציץ כולו הוי שיור בהגט, דהא כבר העלה בתו"ג שם ובחידושי גמרא דאינו מזיק כלל אם שייר גליון הגט לעצמו, עיי"ש, דלא כהפני יהושע, וא"כ בנ"ד דהגט כתוב על העלה הוי העציץ כגליון הגט, דאין בזה משום שיור בגט, וע"כ צ"ל דהא דאינו רשאי לעכב העציץ לעצמו הוא משום דהוי מחוסר קציצה, דכיון שהעלה עומד להיקצץ אחר הנתינה הוי זה כמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, וכנ"ל, וכיון שכן, אם נותן לה כל העציץ, שיהי' כל העציץ שלה, רק היא לא קנתה לעת עתה אלא העלה בלבד, דהיינו שהעלה הוא כנגד אויר ידה, והעציץ יוצא גם מחוץ לידה מן הצד, וכנ"ל, שפיר הוי גיטא מעליא, דהא העלה שהוא גוף הגט שפיר קנתה, וכנ"ל, והגם שלא קנתה עדיין כל העציץ, דהיינו אותו החלק אשר יוצא חוץ לידה, בלא הגבהה או משיכה, מ"מ זה הוי כגליון הגט, ולא הוי שיור בגט, וכנ"ל, ומחוסר קציצה נמי לא הוי, כיון דהוא באמת נותן לה כל העציץ, ורצונו שיהי' כל העציץ שלה, וא"כ שוב אינו עומד העלה להיקצץ, ולא הוי מחוסר קציצה:
ובהיות כן, אפילו אם נרצה לדחוק עצמינו בלשון התו' והרא"ש הנ"ל, ונימא דמיירו בכה"ג, שהעלה הוא כולו נגד אויר ידה, רק לא כל העציץ, אכתי קשיא למה הזכירו בדבריהם משיכה והגבהה כלל, דהא גם בלא זה שפיר היא מתורשת מטעם ידה, ולמה לי בזה משיכה או הגבהה כלל, וכנ"ל:
ועוד דא"כ למה לא הזכירו בדבריהם כלל קנין ידה, דעכ"פ הי' צריכין ג"כ להזכיר בדבריהם דגם מטעם ידה אינה קונית להעלה בעוד שלא פסקה יניקתו מן הקרקע, דהא לפ"ז זה הוא עיקר הקנין בהגט ע"י מה שהוא בידה, ולמה הניחו התו' והרא"ש העיקר, שהוא קנין ידה, ותפסו הטפל, הגבהה ומשיכה, א"ו פשוט דהתו' והרא"ש דיברו בהוה, שהעלה יוצא ומתפשט גם מחוץ לידה מן הצד, כדרך העלים שבעציץ, ובפרט עלה המספקת לכתוב עליה את כל הגט, סתמא דמילתא היא גדולה ומשוכה, ויוצא גם מחוץ לידיה מן הצד, ולזה הצריכו משיכה או הגבהה, שתקנה עי"ז את הגט, שהוא העלה, וס"ל דשפיר מתגרשת האשה ע"י קנין הגבהה או משיכה בהגט, אף שאין כל הגט באויר ידה, וכמ"ש בתו"ג הנ"ל, וע"כ צ"ל דכיון דכל הגט מוגבה או נמשך מכחה שפיר מקרי זה כולו בידה, וכמו שכתבתי לעיל:
אמנם לכאורה עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק על ראי' זו, ולומר די"ל דהתו' והרא"ש ס"ל כרש"י בר"פ הזורק דאשה מתגרשת גם באגב, דהא התו' שם לא השיגו כלל על רש"י בזה, וגם הרא"ש לא הביא שם דברי רש"י בזה ולהשיג עליו, כמו שעשו בזה הרשב"א והר"ן, עיי"ש, וע"כ צ"ל לפי שיטה זו, דהגם דרחמנא אמר ונתן בידה, מ"מ מדאמרינן שם בר"פ הזורק אין לי אלא בידה גגה חצירה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ, הרי דמרבינן מונתן כל אופני נתינה, ולאו דוקא גנה חצירה וקרפיפה, אלא ה"ה קנין אגב וכל הקנינים, [לבד מק"ס, כמ"ש בב"ב קנ"א ב' גט לאו בר קנין הוא, ועיין בקצות החושן סי' ר"ב ס"ק ד' דהיינו טעמא משום דבגט כתיב ונתן, וחליפין הוא דרך מקח וממכר], ובהיות כן שפיר כתבו התו' והרא"ש דאשה מתגרשת בהגבהה או במשיכה, אבל לפי דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן דאשה אינה מתגרשת באגב, וע"כ צ"ל לפי דעתם, דהגם דמרבינן מונתן מ"מ, לא מרבינן אלא גגה חצירה וקרפיפה, המבואר בברייתא שם, אבל שאר קנינים לא, ובהיות כן אין לך בגט אלא או ידה או חצירה, ולכך אינה מתגרשת בקנין אגב, ולפ"ז י"ל דגם ע"י הגבהה או משיכה שלא בידה אינה מתגרשת, דאין זה בכלל בידה, דבידה דוקא הוא, וממילא דגם כשמגבהת או מושכת הגט בידה ממש אם אין כולו בידה אינה מתגרשת, מחמת ספק של הירושלמי דכולו בידה בעינן. וא"כ נפלינן בזה ברברבתא, בפלוגתא דקדמאי:
ואין לומר דאכתי יש להקל בזה מטעם ס"ס, דכיון דנקטינן השתא דגם התו' והרא"ש ס"ל כרש"י דאשה מתגרשת באגב. א"כ פשיטא דיש לחשוב דעה הזאת עכ"פ לספק, וא"כ יש כאן ס"ס, ספק שמא כרש"י וסייעתו דאשה מתגרשת באגב, וה"ה בכל הקנינים וכנ"ל, ואת"ל כהרמב"ן וסייעתו דאין אשה מתגרשת באגב, ובעינן דוקא ידה או חצירה, שמא סגי גם שמקנת הגט בידה, דהא זה ספק הוא בירושלמי, וכנ"ל, אבל זה אינו, דמלבד דאין זה פשוט כ"כ להקל בגירושין מכח ס"ס, דהוא נגד חזקת איסור של אשת איש, וגם לחשוב לספק בעיא דלא איפשיטא בירושלמי הוא קשה מאוד, וכאשר כבר דיברו בכל זה רבותינו ז"ל בדיני הס"ס. עיי"ש ביו"ד סי' ק"י בש"ך ובאחרונים, אמנם מלבד כל זה, מאן יאמר לן כפירוש הב' של רבינו עקיבא ז"ל הנ"ל, דספיקו של הירושלמי הוא אם בעינן כולו בידה, ודלמא הוא כפירוש הא' הנ"ל, והיינו דזה פשיטא דלפי הצד דבעינן דוקא בידה צריך שיהי' כולו בידה, רק דספיקו של הירושלמי הוא אם בידה דוקא או דגם שאר כל הקנינים מהני בגט, ולפ"ז בעיית הירושלמי היא ממש פלוגתת רש"י והרמב"ן הנ"ל, ורש"י ז"ל מסתמא הי' לו הכרח מתלמודא דידן דגם באגב אשה מתגרשת, והרמב"ן ז"ל וסייעתו לא ס"ל הכרח הזה, רק מכריחים ההיפוך מתלמודא דידן, דמדהוצרך רבא לאקנויי ניהלה דוקא אותו המקום שהגט מונח בו מכלל דבאגב אינה מתגרשת, וסוף כל סוף פלוגתת רש"י והרמב"ן הוא ספיקו של הירושלמי ממש, וא"כ אם נימא דהגבהה ומשיכה ג"כ אינם נכללים בכלל בידה, רק דומין בזה לקנין אגב, א"כ הגם שהאשה עשתה הגבהה או משיכה בהגט בידיה, רק שלא היה כולו בידה, אין כאן רק ספק אחד, והיינו אם בידה הוא דוקא, ובהיות כן צריך להיות דוקא כולו בידה, ואם לאו אינה מתגרשת, או דגם שאר קנינים מהני בגט, אף שאינו בידה כלל, ואין כאן ס"ס כלל:
והגם דהגאון רע"ק ז"ל כתב דיותר נראה לו כפירוש הב' הנ"ל, מ"מ אינו מוכרח, ואיך נעשה מזה ס"ס, ולא עוד אלא שלולא שאיני כדאי הייתי אומר דאדרבא דיותר נראה כפירוש הא', דאין סברא כלל לפי הצד דבעינן בידה דוקא שלא יהי' צריך להיות כולו בידה, דהרי התורה אמרה ונתן בידה, והיינו הספר כריתות צריך שיתן בידה, ואיך נימא אנן דיהי' סגי גם במקצתו בידה, ואם יתן מקצת הגט בחצירה ומקצתו חוץ לחצירה היעלה על הדעת לספק בזה אם היא מגורשת עי"ז, בודאי דלא, וכמו כן אם אמרינן דשום קנין אחר לא מהני בגט רק דצריך להיות מונח בידה דוקא פשיטא דכל הגט צריך להיות בידה, דמה שאינו בידה מהגט אין בו קנין המועיל בגט, אף שמוגבה או נמשך או נמסר, וכ"כ התו"ג שם בפשיטות דאם נימא דהגבהה לא מהני בגט הי' צריך שלא יצא הגט כלל חוץ לידה, דלא עדיף מחצירה וכנ"ל, ומכריח באמת מזה דהגבהה מהני בגט, עיי"ש, ולא מייתי שם כלל דברי הירושלמי רק כתב כן מסברתו בפשיטות, ובאמת שפשוט הוא מאוד להמעיין, ואיך נימא דהירושלמי מסופק בזה, ועוד דהרי בירושלמי שם בגיטין פ"ק סוף הלכה א' אמר ר' מנא גופי' בפשיטות דבעינן שיהי' כולו בידה, וז"ל שם ר' עזרא בעי קומי ר' מנא איש ואשה שהי' תפושין בגט וכו' א"ל דברי הכל הוא הכא אפילו כולו בידה וחוט אחד בידו אינו גט דכתיב ונתן בידה, עד שיהא כולו בידה, עכ"ל הירושלמי שם, הרי דר' מנא עצמו אמר בפשיטות דצריך שיהי' כולו בידה, וכאן נשאר בספק, והגם דשם הוא ענין אחר, דעדיין הוא אגוד ביד הבעל, ובגמרא דידן אמר בכזה בב"מ ז' ע"א ובגיטין ע"ח ע"א דהיינו טעמא דכריתות בעינן וליכא, מ"מ הרי חזינן דהירושלמי מפיק זה מונתן בידה עד שיהא כולו בידה, ואולי כוונת הירושלמי ליתן טעם בזה אף כשהוא באופן דהוא אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו והיא יכולה לנתקו ולהביאו אצלה, דע"ז לא סגי הטעם דכריתות בעינן, כמבואר שם בגמ' דידן, ועיין בנתיבות סי' קצ"ה, ולכך אמר משום דבעינן שיהי' כולו בידה, ובגמ' דידן מיירי שהגט כולו בידה רק משיחה בידו, ועכ"פ הרי חזינן דפשיטא לי' זה להירושלמי דבעינן שיהא כולו בידה, ולמה נשאר כאן בפ"ב בספק, א"ו דעיקר הספק של הירושלמי הוא דאולי גם שאר קנינים מהני בגט, וא"כ אין צריך להיות בידה כלל, רק שיהי' כולו נקנה לה, משא"כ בפ"ק דחוט אחד מהגט עצמו בידו אין כולו נקנה לה, ודוק:
ובהיות כן דעיקר הספק של הירושלמי הוא אם גם שאר הקנינים מהני בגט או דבעינן דוקא בידה, וא"כ היינו פלוגתת רש"י והרמב"ן אם אשה מתגרשת באגב, ואם נדמה הגבהה ומשיכה ג"כ לקנין אגב בזה, ונימא דג"כ אינן בכלל בידה, והתו' והרא"ש דס"ל דאשה מתגרשת בהגבהה או משיכה הוא יען דס"ל ג"כ כרש"י דאשה מתגרשת באגב, א"כ בנותן הגט לידה ויוצא גם מחוץ לידה, הגם שידה מוגבהת ג"ט, באנו למחלוקת הזו, ואין כאן רק ספק אחד, אי כרש"י וסייעתו או הרמב"ן וסייעתו, וכנ"ל:
שוב ראיתי בתורת גיטין סי' קכ"ד ס"ק ז' ובחידושי גמרא דף כ"א ע"ב בתו' ד"ה יצא, שהוכיח מדכתבו התו' והרא"ש הנ"ל דאביי מיירי שנתנו לה בפסיקת היניקה, ולמה לא אפילו בלא פסיקת היניקה, רק שקנתה העלה בחזקה, וע"כ דסבירא להו כדעת החולקים על רש"י, דקנין אגב אינו מועיל בגט, וה"ה קנין חזקה, רק ידה וחצירה מועיל בגט, וה"ה משיכה והגבהה דהם ג"כ בכלל בידה, עיי"ש שכתב דהדרש של ונתן בידה הוא שיהא הגירושין נגמרין בקנין הניתן מיד ליד, דהיינו משיכה והגבהה, ולאפוקי חזקה ואגב, עייש"ה, אמנם גם אפילו למה שכתבתי לעיל להסביר לפי דעת התו"ג את הדרש של ונתן בידה, דכולל כל קנין הנעשה בהגט ביד או בכחה, אעפ"כ א"ש מה דס"ל להתו' והרא"ש דחזקה אינה בכלל זה, משום דהכח של החזקה אשר היא עושית בהעציץ אינו פועל על כל הגט, רק על מקצתו, דהיינו שמנכשת או עודרת בקרקע של העציץ, וכמ"ש רש"י שם בגיטין דכ"ב ע"א, ונמצא דאין הכח שלה אשר עושית בהחזקה הזו פועל על כל הגט כלל דהיינו העלה, וא"כ הגם דנימא לפי מ"ש לעיל, דגם חזקה הוי קנין של יד וכח בהדבר הנקנה, מ"מ כיון שאין הכח של החזקה פועל על כל הגט א"כ אין כולו בידה, ודומה זה ממש לקנין מסירה דג"כ הוא קנין של יד, ואעפ"כ כיון דאין הכח פועל על כולו מספקא לי' להירושלמי אם מגורשת עי"ז הואיל דאין כולו בידה וכנ"ל, וה"ה בקנין חזקה:
ויהי' איך שיהי' עכ"פ שמעינן מדברי התו' והרא"ש דאין אשה מתגרשת ע"י קנין חזקה, וכדעת החולקים על רש"י, דאין אשה מתגרשת באגב, וכדומה בשאר קנינים, חוץ מידה וחצירה, וכן משמע להדיא בהרא"ש בפ"ב דגיטין ריש סי' כ"ג עיי"ש, ואעפ"כ כתבו בפשיטות דבמשיכה והגבהה מתגרשת, והיינו ע"כ אפילו באין כולו בידה, וכנ"ל באריכות, וע"כ נשמע מזה כדעת התו"ג דמשיכה והגבהה המה בכלל בידה, וכיון שכל הגט נמשך או מוגבה מכחה הוי זה שפיר כולו בידה, וכנ"ל:
ענף ד
ועוד נראה לפענ"ד דיש להכריח גם מהש"ס דאשה מתגרשת בהגבהת הגט או במשיכתו אף שאין כולו בידה, דהרי עיקר הספק אשר יש בזה הוא, דדלמא לא מרבינן מונתן מ"מ אלא גנה חצירה וקרפיפה המבואר בברייתא, דדמייו לידה, ומשום ידה או שלוחה אתרבאי, אבל שאר קנינים לא מרבינן, ואף גם זאת דאולי הגבהה ומשיכה לאו בכלל בידה הוא, אלא צריך שיהי' בידה ממש, וממילא בעי שיהי' כולו בידו, וכנ"ל, וא"כ יגיד עליו ריעו, דהא בר"פ הזורק שם דמייתי התנו רבנן ונתן בידה אין לי אלא ידה גנה חצירה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ, ואמרינן שם ותניא נמי הכי גבי גנב ירו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, ועביד שם צריכותא למה לא נילף חדא מאידך, עיי"ש, הרי דשניהם גט וגנבה המה במשקל אחד, והרי מבואר בב"ק דף ע"ט ובכתובות דף ל' ול"א דהגנב מתחייב בהגבהת הגניבה או במשיכתה, עיי"ש, וע"כ מיירי שם באין כולו בידו, דבכולו בידו לא צריך הגבהה ומשיכה כלל, דקני' לי' ידו, וכנ"ל בשם התו' והרא"ש, וע"כ דמיירי באין כולו בידו, ומנא לן זה, והלא בגנבה לא כתיב רק ידו, וגגו חצירו וקרפיפו לא מרבינן אלא מהמצא תמצא מ"מ, אבל הגבהה ומשיכה מניין לנו בגנב, וע"כ צריך לומר בזה אחת משתיים, או דמהמצא תמצא מ"מ מרבינן כל הקנינים, ולאו דוקא גגו חצירו וקרפיפו לבד, או דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, וא"כ אף אנן נימא כן בגט, דאשה מתגרשת ג"כ ע"י הגבהת הגט או משיכתו, וילפינן זה, או מונתן מ"מ, וזה הוא כדעת רש"י דמרבינן מונתן מ"מ כל הקנינים, אפילו קנין אגב, או דהגבהה ומשיכה בכלל בידה הם, ויהי' איך שיהי', עכ"פ אשה מתגרשת בהגבהה או במשיכה, וכמו גנב:
והגם דבר"פ הזורק שם אמרינן דלא מצינן למילף גט מגנב, דדלמא רחמנא קנסי' עיי"ש, מ"מ אנן לא אתינן למילף דין הגט מדין הגנב, רק אנן הכי קאמרינן, מדחזינן בגנב דלא כתיב רק ידו, וגגו חצירו וקרפיפו לא הוי ידעינן אלא מרבוייא דהמצא תמצא מ"מ, ואעפ"כ אמרינן דגם בהגבהה או במשיכה חייב, וע"כ צ"ל דהגבהה ומשיכה אפשר להוציא, או מרבוייא דהמצא תמצא מ"מ, או מבידו, דגם הם בכלל בידו הוא, וא"כ למה לא נימא כן גם אנו גבי גט דאשה מתגרשת גם בהגבהת הגט או במשיכתו, דהא גם בגט כתב רחמנא אותם הדברים ממש כמו בגנב, דהיינו בידה, ורבוייא דונתן מ"מ, וזה לאו מילף הוא, אלא גלוייא מלתא בעלמא הוא דנוכל להוציא מדברים אלו גם הגבהה ומשיכה, וכנ"ל, וממילא גם בגט כן הוא, ולפענ"ד זאת היא ראי' ברורה שאין עליה תשובה:
שוב ראיתי שצריך אני עוד לפרש את שיחתי בראי' הזו, דלכאורה יש לפקפק בזה, לפי מה דקיי"ל כר' יוחנן בב"מ מ"ז ע"א דדבר תורה מעות קונות, ולא משיכה, כמבואר בבכורות י"ג ע"ב, ומשיכה היא רק תקנת חכמים, ומבואר ברמב"ן ובריטב"א ובהר"ן, פ"ק דקידושין במשנה דנכסים שאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה, דלר' יוחנן ה"ה קנין הגבהה הוא רק תקנת חכמים, עיי"ש, וכיון דלר' יוחנן דקיי"ל כוותי' קנין משיכה והגבהה המה רק מתקנת חכמים, א"כ בגט מלבד מה שיש עוד לעיין בזה אי קנין דרבנן מהני בי' להתיר איסור א"א דאורייתא, אף גם זאת אינו מוכרח דקנין משיכה והגבהה יהי' תחת סוג ונתן בידה האמור בגט, או תחת סוג הרבוי של גגה חצירה וקרפיפה דנתרבה מונתן מ"מ, דשמא לא מרבינן אלא דוקא גגה חצירה וקרפיפה, ולא קנינים אחרים, וגם תחת סוג של בידה אולי אינו נכנס משיכה והגבהה, ואין זה ענין ללמוד ממה דמהני משיכה והגבהה בגנב לחייבו עי"ז בכפל ובאונסין, כיון דכל עיקרן של קנין משיכה והגבהה הוא רק מתקנת חכמים, ויש לומר דבגנב כיון דקני הגניבה ע"י משיכה והגבהה מתקנת חכמים ממילא נתחייב עי"ז, משא"כ בגט, אם אין קנין משיכה והגבהה תחת סוג בידה האמור בגט או תחת סוג הרבוי של ונתן מ"מ, אף דקונית הגט עי"ז אינה מגורשת, וכמו דבעי בירושלמי לענין קנין מסירה, דאף דשורת הדין נקנה מקח מ"מ שניא הכא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה:
אמנם לקושטא דמלתא כבר כתב בנתיבות ר"ס קנ"ח דדוקא במקח וממכר דאיכא מעות אין משיכה קונה מה"ת אלא מעות, אבל במקום דליכא מעות כגון מציאה והפקר משיכה קונה מה"ת, עיי"ש, ובאמת שכבר הקדימו אותו בזה רבותינו בעלי התוספות דבמתנה ומציאה והפקר דליכא מעות משיכה קונה מה"ת אליבא דכ"ע, כמ"ש בשיטה מקובצת פ' הזהב בשם התו', וכן הוא בתו' בכורות י"ג ע"א בסוף ד"ה מיד עמיתך, עייש"ה, ובע"ז דף ע"א ע"א בתו' ד"ה פרדשני כתבו דבמציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודי דקני נכרי במשיכה או בהגבהה, עיי"ש, ומינה דה"ה לר' יוחנן בישראל, ודוק:
ובלי ספק דאביהון דכלהון הוא גניבה, דכתיב בה אם המצא תמצא בידו הגניבה, ובכלל בידו נכלל ג"כ הגבהה ומשיכה, ומזה ילפינן לכל דברים שבממון היכא דליכא מעות דקני בהו משיכה והגבהה מן התורה, דאם לא מגניבה, מנא ידעינן קנין משיכה והגבהה מה"ת כלל, והיכי רמיזא, א"ו מגניבה ילפינן להו, וכ"כ רש"י בב"מ י"א ע"א בד"ה ומר סבר, דגבי ממון ילפינן קנין חצר מאם המצא תמצא דגניבה, עיי"ש, וה"ה דילפינן קנין משיכה והגבהה בממון מאם המצא תמצא בידו דגניבה, וכנ"ל:
ובזה מסולק תמיהת החתם סופר בחיו"ד סי' ש"י בד"ה אמנם מעל התו' הנ"ל דלמ"ד ד"ת מעות קונות ולא נאמר בו קנין משיכה כלל, א"כ מנ"ל שיקנה מתנה ומציאה במשיכה, הי' ראוי דלא יועיל בהם שום קנין אחר עד שיביאנו אל ביתו ממש, עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא, דקנין משיכה והגבהה היכא דליכא מעות אתיא לן מגניבה, דכתיב בה תמצא בידו, ובכלל בידו נכלל גם משיכה והגבהה, וכמו דילפינן חצר בממון מגניבה, וכנ"ל:
ובאמת מדוע לא נאמר כן דבידו כולל גם משיכה והגבהה, הלא ר"ל יליף משיכה מה"ת מדכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, והיינו משיכה, וה"ה הגבהה, וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין שם, ועיין בחתם סופר שם ס"ס שי"ג, ור' יוחנן לא פליג אלא משום דאצטריך לי' מיד למעוטי קרקע מאונאה, הא לאו הכי שפיר יש ללמוד משיכה ממיד גם לר' יוחנן, וא"כ גבי גניבה דכתיב בה בידו למה לא יהי' בכלל זה גם משיכה והגבהה, וכמ"ש בתו"ג לענין גט. וכנ"ל:
ונ"ל עוד דכל הקנינים דממון הן הקנינים דנכללו בכלל יד כמו ידו ומשיכה והגבהה והן קנין חצר כלהו ילפינן להו במה הצד מגניבה וגט, דכתיב בהו בידו בידה, וגם מרבינן בהו קנין חצר כדאיתא בר"פ הזורק ובכמה דוכתי, ומזה ילפינן דה"ה בכל עניני ממון, ואם תאמר מה לגניבה דקנסי' רחמנא, גט יוכיח, מה לגט שכן ישנו בע"כ, גניבה יוכיח, הצד השוה שבהן דלית בהן מעות וקני בהו יד וחצר, אף מתנה ומציאה והפקר דלית בהן מעות קני בהן יד וחצר, ובכלל יד הוא ג"כ משיכה והגבהה, וכנ"ל:
ובמקח וממכר דאיכא מעות ס"ל לר' יוחנן באמת דלית בי' קנין אחר מה"ת אלא מעות, דזה לא נוכל ללמוד מגניבה וגט. דלא דמי, דשם ליכא מעות, משא"כ ביש מעות לא גמר המוכר ומקנה בלא מעות ור"ל יליף קנין יד במקח וממכר מאו קנה מיד עמיתך, וממילא גם קנין חצר יש במקח וממכר לדידי' מה"ת, דכיון דאית בי' קנין יד מה"ת שוב שפיר יש ללמוד בו גם קנין חצר מגניבה וגט, דכיון דחזינן דאף דיש בו מעות לא הקפידה תורה על קנין מעות דוקא, וקני בי' קנין של יד, משיכה והגבהה וכדומה, ה"ה דקני בי' חצר דנתרבו משום יד או משום שליחות, כמו גניבה וגט, ודוק
ולהיות כי ילפינן קנין חצר במציאה וכדומה במה הצד מגניבה וגט וכנ"ל, לכך פליגי ר"י ור"ל בב"מ דף י' ע"ב היכי דלא שייך קנין חצר משום שליחות רק מטעם יד כמו בקטנה אי ילפינן מציאה מגט, אף דהוי ממונא מאיסורא, כיון דכל עיקרו של חצר אתיא במה הצד מגניבה וגט, או דלא ילפינן ממונא מאיסורא לענין חצר משום יד, רק ממון מממון מציאה מגניבה ילפינן לענין זה, כן נראה לפענ"ד בזה, ודוק:
ונחזור לענינינו, דבגניבה קני שפיר משיכה והגבהה מה"ת אפילו לר' יוחנן, דהיכי דליכא מעות מודה ר' יוחנן דקני בי' משיכה והגבהה מה"ת, וכנ"ל, והא דכתבו התו' בע"ז ע"ב ע"א בסד"ה ומאי דלמ"ד עכו"ם קונה בכסף, אף דגם לדידי' במציאה ומתנה דליכא כספא קני במשיכה והגבהה, מ"מ בגזל אינו קונה במשיכה, דלא דמי למציאה ומתנה דבהתירא אתי לידי', אבל גזל דבאיסורא אתי לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל, עכ"ל, אמנם היינו דוקא בעכו"ם, ומטעם שיתבאר לפנינו, אבל בישראל אדרבא עיקר קנין משיכה והגבהה כתיב בגניבה, אם המצא תמצא בידו, ובידו כולל גם משיכה והגבהה, וכנ"ל, ואין צריך ללמוד גניבה ממציאה ומתנה, ואדרבא מציאה ומתנה ילפינן מגניבה, וכנ"ל, אבל בעכו"ם למ"ד דקונה בכסף דאמרינן דבמציאה ומתנה דליכא כסף קונה במשיכה והגבהה, וצריך להבין מנא לן קנין משיכה והגבהה בעכו"ם כלל, הלא בידו רק בישראל כתיב, וכבר תמה בזה החתם סופר שם בסי' ש"י בד"ה ולפ"ז, עד שביקש להוציא דברי התו' מפשטן, ולומר דכוונת התו' במ"ש דבמציאה ומתנה לכ"ע קונה העכו"ם במשיכה, היינו במשיכה לביתו ממש, דבזה שפיר קנה, לא מדין קנין משיכה של תורה, אלא מצד מנהג העולם עפ"י שכל אנושי, עיי"ש, אך מלבד שזה דחוק, וכל מעיין באמת יראה שלא כוונו התו' לזה, רק לקנין משיכה של תורה ממש, אף גם מה יעשה עם ההגבהה, אשר כתבו התו' שם דע"א ע"א בסד"ה פרדשני דבמתנה ומציאה דליכא כספא כ"ע מודי דקני נכרי במשיכה או בהגבהה, ומנ"ל זה, וכנ"ל:
וע"כ צ"ל כיון דלמ"ד דעכו"ם קונה בכסף דרשינן וכי תמכרו ממכר לעמיתך, לעמיתך במשיכה הא לעכו"ם בכסף, כמבואר בבכורות י"ג, ולכאורה למה צריך לעמיתך למעט עכו"ם מקנין משיכה, הלא גם בלא המיעוט מהיכי הוי תיתי לן קנין משיכה בעכו"ם, הלא התורה וקניניה רק לישראל נאמרו, וע"כ צ"ל כיון דזה שמעינן עכ"פ מק"ו, דעכו"ם יש לו איזה קנין תורה בממונו של ישראל [מלבד הקנין שעפ"י שכל האנושי לפי הנוהג שבעולם, עיין בחתם סופר שם בסי' ש"י] כדאמר בבכורות שם, אם גופו של ישראל קני לי' לעכו"ם ממונו לא כש"כ, עייש"ה, וכיון דיש לו קנין תורה בממונו של ישראל כמו ישראל מישראל, מסברא הוי מוקמינן לי' לקנין זה בדדמי, כמו הקנין של ישראל, דהיינו משיכה, ולזה מיעטה התורה מלעמיתך, דעכו"ם אינו קונה במשיכה כמו ישראל, רק בכסף, וכיון דהמיעוט הזה הוא רק במקח וממכר דאית בי' מעות, ממילא היכי דליכא מעות כמו במתנה ומציאה והפקר אוקמינן לי' להעכו"ם בהקנין של ישראל, דהיינו משיכה והגבהה, דהא זה שפיר שמעינן מהק"ו דהעכו"ם יש לו קנין תורה בממונו של ישראל, ומכש"כ בממון של עכו"ם חבירו, ומכש"כ במציאה והפקר דאין לו בעלים כלל דיש לו בהם קנין תורה, וכיון דליכא מעות בהנך מילי דמתנה ומציאה, ע"כ הקנין תורה שלהם שיש להעכו"ם בהם הוא במשיכה והגבהה, כמו ישראל, דהא בזה ליכא מיעוט דעמיתך, והמיעוט הוא רק במקח וממכר דאיכא מעות:
ולפ"ז שפיר כתבו התו' הנ"ל דבגזל דבאיסורא אתי לידי' לא מהני משיכה, דהיכי דבאיסורא אתי לידי' לא שמעינן בעכו"ם שום קנין תורה כלל, וזה לא אתי מק"ו הנ"ל אם גופו קני וכו', די"ל מה לגופו דבהתירא אתי לידי', מרצונו של הישראל הנמכר לו לעבד, דלית בי' מניעה מצד המקנה, אבל בגזל דבאיסורא אתי לידי', ויש בו מניעה מלקנות מצד המקנה, לעולם אימא לך דלית לי' לעכו"ם בזה שום קנין תורה כלל, וממילא לא קני במשיכה והגבהה, ולא דמי למציאה ומתנה, דשם בהתירא אתי לידי', ולית בהו מניעה מלקנות מצד המקנה, וממילא נשמע בהו קנין תורה לעכו"ם מהק"ו הנ"ל, וכיון דלית בהו מעות ע"כ קני בהו משיכה והגבהה כמו ישראל, וכנ"ל, משא"כ גזל דליכא למילף מהק"ו הנ"ל, וכנ"ל:
וכל זה הוא למ"ד דבמקח וממכר עכו"ם קונה בכסף דוקא, אבל למ"ד משיכה קונה בעכו"ם אף במקח וממכר, הגם דלדידי' ישראל לא קני במקח אלא בכסף, דאמרינן הואיל דאית בי' מעות לא גמר המוכר ומקנה כל כמה דלא קבל המעות, ויש בזה מניעה מצד המקנה ולא קני, ואעפ"כ עכו"ם קני במשיכה אף דאיכא מעות ויש בזה קצת מניעה מצד המקנה, הרי חזינן דקנין משיכה אלים בעכו"ם כ"כ עד דקני בי' אפילו היכי דיש מניעה מצד המקנה, א"כ ממילא ה"ה בגזל, הגם דבאיסורא אתי לידי', ויש בו מניעה מלקנות מצד המקנה, אעפ"כ ג"כ קני עכו"ם במשיכה, כנלפענ"ד ברור ונכון בפשט דברי התו' הנ"ל בעזה"י:
וראיתי בחידושי הרי"מ בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ב' שנתקשה בדברי התו' אלו, במה שתלו קנין משיכה בעכו"ם בגזל בקנין משיכה במקח, דמה ענין זה לזה, ועוד דא"כ דתלוי זה בזה, קשה לר' יוחנן דס"ל דישראל במקח מה"ת בכסף, איך נתחייב הגזלן באונסין במשיכה, ועיי"ש מה שכתב לפרש דברי התו', והמעיין יראה שא"א להעמיד דבריו ז"ל שם בדברי התו', אמנם לפי מה שכתבתי לעיל א"ש הכל, דדוקא בעכו"ם דלא כתיב בי' שום קנין בגזל ובגניבה תלו התו' קנין משיכה דידי' בגזל בקנין מקח, וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא, אבל בישראל דעיקר קנין משיכה והגבהה דידי' כתיב בגניבה, ולא צריך ללמוד גניבה משום דבר, ואדרבא מציאה ומתנה דקנו בהו משיכה והגבהה ילפינן מגניבה, וכנ"ל, א"כ אינו תלוי קנין גניבה בקנין מקח כלל, דבגניבה גופה כתבה התורה קנין משיכה והגבהה, וכנ"ל:
מיהו בעיקר הדבר כתב גם בחידושי הרי"מ שם דמשיכה קונה בגנב מה"ת, מקרא דהמצא תמצא בידו, ולר' יוחנן דמעות קונות מה"ת ע"כ צ"ל דשאני בגנב דליכא מעות, עיי"ש, וכבר כתבתי דמזה ילפינן מתנה ומציאה והפקר דלית בהו כספא דקנו מה"ת במשיכה והגבהה אליבא דכ"ע, לשיטת התו' הנ"ל אשר גם הנתיבות ז"ל כיוון לדעתם ופסק כן:
ואפילו לדעת הרמב"ן אשר הובא בשיטה מקובצת בפ' הזהב שם, דס"ל דלר' יוחנן ה"ה מתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה, אלא בחליפין ואגב וחצר, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא מתנה, אבל גניבה דכתיב בה בידו שפיר קני בה משיכה והגבהה מה"ת, דמשיכה והגבהה נכללים בכלל בידו, וכמו דדריש ר"ל משיכה ממיד עמיתך, וכמ"ש בתו"ג וכנ"ל:
ותדע לך שכן הוא, חדא, דאיך אפשר לומר דהא דמצינו קנין הגבהה ומשיכה בגניבה דהוא רק מתקנת חכמים, דהא כתבו התו' בפ"ק דב"מ ד"ו ע"א בד"ה ארבע אמות והרא"ש שם דהגם דתיקנו רבנן קנין של ד' אמות במציאה ובמתנה ובמקח וממכר בקידושין ובגיטין מ"מ בגנב לא תקנו רבנן שיקנה לו ד' אמות, עיי"ש, הרי דלא תקנו רבנן קנין לגנב, וטעם גדול יש בזה, דכיון דע"י הקנין נגמר העבירה ונעשה גנב עליו, ואיך יתקנו לו רבנן קנין לסייע אותו לעבור העבירה, ולהביאו עי"ז לעשיית העבירה, שוב מצאתי כן בש"מ כתובות ל"א ע"ב, וכיון שכן איך אפשר לומר דקנין הגבהה ומשיכה דמצינו בגנב הוא מתקנת חכמים, א"ו דקנינים אלו הם בגנב מדאורייתא, ונכללו בכלל בידו, וכנ"ל. [מיהו לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ט' אין זה מוכרח]:
ועוד נראה לפענ"ד יתר על כן דממקומו הוא מוכרע לומר כן, דהא זה דהגנב אינו מתחייב אלא א"כ עשה איזה קנין בהגניבה מבואר בש"ס דהוא דבר תורה, דהא בגמ' יליף קנין חצר מהמצא תמצא דגניבה, ואמרינן בכמה דוכתי ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, וכל זה הוא לענין קנין, דקני הגנב את הגניבה ע"י קנין ידו וחצירו, ועי"ז נעשה עליו גנב ומתחייב בכפל ובאונסין, וכמו שפירש רש"י שם בר"פ הזורק, ובב"מ דף נ"ו ע"ב, ובתו' ב"ק ס"ה ע"א בד"ה אין לי, ועיין בתו' ב"ק ע"ט ע"א בסד"ה או, שכתבו דאין לחלק כלל בין קניית גנב לשאר קניות מדדרשינן גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן בגטין לענין גט ונתן בידה, עכ"ל התו' שם, ויבואר עוד כל זה ביתר ביאור בהמשך דברינו לקמן, ועכ"פ נשמע מכל זה דזה שהגנב צריך לעשות קנין בהגניבה להתחייב עליה הוא מה"ת, וקנינים שלו נכללו בב' דברים, אחד, בבידו הכתוב בפירוש, והב', גגו חצירו וקרפיפו דנתרבו מרבויא דהמצא תמצא מ"מ:
והנה בהכתוב שם מפורש בזה שור וחמור ושה, אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים וכו', ואי נימא דבידו דכתיב בגנב היינו בידו דוקא, והגבהה ומשיכה לא נכללו בכלל זה, א"כ בע"כ צריך שיהי' הגניבה כולה בידו ולא יצא כלל מחוץ לידו, וזה פשוט מאוד דשור או חמור או שה אי אפשר שיהי' כולו בידו, וע"כ צ"ל דבידו היינו רשותו, כמו ויקח את כל ארצו מידו, ולא ידו ממש, ולפ"ז הלא מבואר ומוכרח בהכתוב קנין חצר, וא"כ מה זה דאמרינן ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, ולמה לי לזה הרבוי דהמצא תמצא, הלא גם בלא הרבוי איך אפשר לומר כלל דידו היינו דוקא ידו ממש, דאיך יכולין שור וחמור ושה להיות כולו בידו, וכנ"ל, א"ו פשוט דאף דבידו הוא ידו ממש אעפ"כ הוא לאו דוקא דצריך להיות הגניבה דוקא בידו, אלא דנכלל בכלל בידו כל הקנינים של יד, דהיינו גם משיכה והגבהה, וזה שפיר יכול להיות גם בשור וחמור ושה, ולכך צריך דוקא הרבוי של המצא תמצא לקנין חצר:
הרי נתברר מכל זה מה שכתבתי לעיל, דגם להרמב"ן קני בגניבה משיכה והגבהה מן התורה לכ"ע, דזה נכלל בכלל בידו:
ועוד אני אומר דגם במציאה והפקר מודה הרמב"ן דמשיכה והגבהה קונה בהן מה"ת אליבא דכ"ע, ודוקא במתנה כתב הרמב"ן דלא קני בה משיכה והגבהה מה"ת לר' יוחנן, דהא חזינן בב"מ די"א דבין לר' יוחנן ובין לר"ל ילפינן מציאה לענין חצר או מגט או מגניבה, עיי"ש, וא"כ כמו דילפינן מציאה משם לענין חצר, ה"ה דיש ללמוד מציאה משם לענין משיכה והגבהה דקני במציאה מה"ת כמו התם:
והרמב"ן ז"ל לא כתב זה אלא במתנה, דס"ל להרמב"ן דהא דלר' יוחנן מעות קונות מה"ת ולא משיכה, לאו דוקא במכר משום דאית בי' מעות, אלא דכל שיש בממון דעת אחרת מקנה צריך מעשה הקנין להיות גם מצד המקנה, ולא סגי בי' משיכה והגבהה ומסירה, דקנינים אלו עושה רק הקונה, שהוא מושך או מגביה או אוחז בשערה וכו', וזה הוא עיקר הקנין, נמצא שאין המקנה עושה בהקנין כלום, והגם שהמקנה מוסר לו בידו, מ"מ אין זה מעיקר הקנין, רק שהוא מושיט לו הדבר, תדע דהא אין צריך למסור לו מיד ליד כלל בקנינים האלו, ואפילו בקנין מסירה, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה, הרי דהושטה זו אינה מן הקנין, ובדעת אחרת מקנה צריך שיעשה המקנה פעולה בעיקר הקנין להקנותו, ולכך במקח מעות קונה, דאז עושה המקנה מעשה בעיקר הקנין, שמקבל המעות, ועי"ז מקנה לו החפץ, ובמתנה דליכא מעות צריך להיות חליפין, דג"כ עושה המקנה מעשה בעיקר הקנין, שמקבל הסודר ועי"ז מקנה לו החפץ, או שמקנה לו באגב, דג"כ כל עיקר הקנין הוא מצד המקנה, שמקנה לו הקרקע ואגב זה המטלטלין, אבל משיכה והגבהה ומסירה דהקונה עושה כל הקנין, ואין בו שום מעשה מצד המקנה כלל, לא קני מה"ת בדעת אחרת מקנה, וכנ"ל:
ומ"ש הרמב"ן ג"כ חצר במתנה, ונתקשו בזה הקצות החושן ר"ס קצ"ח, ובחתם סופר חיו"ד סי' ש"י שם, ובחידושי הרי"מ סי' קצ"ח ס"ק ב' שם, דכיון דחצר משום יד או משום שליחות אתרבאי, ובהיות כי מתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה וא"כ לא קני לי' ידו במתנה, ואיך יקנה לו חצירו, וכי יהי' חצירו עדיף מידו עצמו, עיי"ש בדבריהם ז"ל, וצריך להבין קושייתם, כי לכאורה לא קשה מידי, דהא ודאי אם חצירו קני במתנה מכש"כ ידו ממש, אך היינו דוקא כשכולו בידו, הא אם אין כולו בידו אי אפשר לו לקנות כולו בתורת יד וחצר, דהא גם בחצר אם מקצתו בחצר ומקצתו חוץ להחצר לא קני כולו, כנ"ל, ובזה צריך למיתי עלה מדין קנין משיכה או הגבהה, או מסירה בבהמה וספינה, וזה ס"ל להרמב"ן דאינו קונה במתנה, שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי ברפ"ב דבכורות שכתב ליישב כן את דברי הרמב"ן:
אמנם זה קשה, כיון דהרמב"ן ס"ל דלמ"ד מעות קונות לא ילפינן מתנה מגנב לענין קנין משיכה והגבהה, דמתנה שאני דהוי דעת אחרת מקנה וצריך בה מעשה קנין מצד המקנה וכמו מקח, וכנ"ל, וא"כ גם קנין יד וחצר אין ללמוד למתנה מגנב, דגם קנין יד וחצר אין בו מעשה קנין כלל מצד המקנה:
וזה הי' כוונת הגאונים הנ"ל בקושייתם, דזה הי' פשוט אצלם מאוד דבכלל קנין של יד נכלל גם משיכה והגבהה וכדומה, וכיון דחזינן דהרמב"ן ס"ל דמתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה לר' יוחנן, הרי דלר' יוחנן אין קנין יד כלל במתנה מה"ת, אף בכולו בידו, דמאי שנא ממשיכה, דכיון דבכלל קנין של ידו נכלל ידו ממש ומשיכה והגבהה וכדומה, אי אפשר לחלק הקנין של יד ולומר דבכולו בידו ממש קני במתנה מה"ת, ומשיכה והגבהה וכדומה לא קני במתנה מה"ת, דמאן פליג לי' להקנין של יד במתנה, ואי' הסכינא חריפא דאפסקי' להקרא בזה, וע"כ צ"ל דבאמת אין במתנה קנין של יד כלל מה"ת, והיינו משום דלא נוכל ללמוד מתנה מגנב דכתיב בי' בידו, דשאני מתנה מגנב, ולפמש"ל הוא משום דמתנה הוא דאח"מ וכנ"ל] וא"כ כיון דקנין של יד אין במתנה מה"ת, מכש"כ קנין קצר, ואיך כתב הרמב"ן קנין חצר במתנה מה"ת, וקנין יד לא, ובאמת שזאת היא קושיא עצומה מאוד:
ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא, דהרמב"ן ז"ל ס"ל דעד כאן לא בעינן בדעת אחרת מקנה שיהי' בו מעשה קנין מצד המקנה, אלא דוקא היכי שהקנין תלוי במעשה, דבזה צריך בדאח"מ שיהי' גם להמקנה חלק במעשה הקנין, כמו בכסף וחליפין, וכנ"ל, משא"כ כשהקונה עושה את כל מעשה הקנין ולא המקנה כלל, כמו משיכה והגבהה ומסירה, זה לא מהני בדאח"מ, אבל היכי שהקנין אינו תלוי במעשה כלל, כגון קנין יד וחצר, דבזה אין צריך שיעשה שום מעשה כלל, לא מצד הקונה ולא מצד המקנה, דאפילו כשנכנס הדבר הנקנה מעצמו לחצירו או לידו של הקונה, או שהי' שם בידו וחצירו מקודם ההקני', ג"כ קני' לי' ידו וחצירו בלא שום מעשה כלל, דזה עצמו שמונח כולו בידו או בחצירו זה הוא עיקר הקנין, ולכך כיון שאין הקנין הזה תלוי בשום מעשה כלל, אילו מזיק גם בדאח"מ כמו מתנה מה שהמקנה אינו עושה מעשה בעיקר הקנין, דהא עיקר הקנין הזה אינו תלוי במעשה כלל, וגם מצד הקונה אין שום מעשה בעיקר הקנין, דאפילו כשהקונה מכניסה לידו או לחצירו, מ"מ אין ההכנסה זו שלו מעיקר הקנין, דגם בלא זה הי' סגי, ועיקר הקנין הוא רק מה שמונח בידו או בחצירו, וכנ"ל, ובזה אין בו שום מעשה, ולכן סגי בזה אפילו בדאח"מ במה שהמקנה רק מקנה לו להקונה את הדבר הנקנה מרצונו הטוב, ואין צריך דוקא שהוא יניח את הדבר הנקנה ביד הקונה או בחצירו, דכיון דבעיקר הקנין הזה אין בו שום מעשה מצד הקונה, סגי גם להמקנה בלא שום מעשה, רק שיהי' מצדו ההקנאה מרצונו, וזה דומה לקנין אגב, שג"כ אין המקנה עושה שום מעשה בהמטלטלין אשר מקנה לחבירו, רק שמקנה לו המטלטלין מרצונו אגב הקרקע, וסגי בזה גם במתנה, כמ"ש הרמב"ן, ואף דהוא דאח"מ מ"מ סגי בזה, יען דגם מצד הקונה אין שום מעשה בהמטלטלין בקנין הזה של אגב, ודוקא בקנין אשר תלוי במעשה ומעשה הקנין הוא רק מצד הקונה ולא מצד המקנה כלל הוא דלא מהני בדאח"מ, אבל בקנין שאין בו מעשה כלל גם מצד הקונה, אינו מזיק מה שאין בו מעשה גם מצד המקנה, וסגי בזה רק בהקנאת המקנה מרצונו, וה"ה בקנין יד וחצר, וכנ"ל, ואפילו בחצר שאינה משתמרת דבעינן שיהא הקונה עומד בצדו, ולדעת הרבה פוסקים אשר גם הרמב"ן בתוכם ה"ה במתנה כמבואר בחו"מ ר"ס ר' ובש"ך שם, מ"מ גם זה אשר הוא עומד בצדו אין בו שום מעשה כלל, וגם בעומד בצדו מקודם ההקנאה קני לי' חצירו בצירוף עמידתו בצדו בלא שום עשיית מעשה כלל, נמצא דעיקר הקנין אינו תלוי בשום מעשה, וזה מהני גם בדאח"מ, וכנ"ל: