מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ט
והואיל דקאימנא בהך ענינא, ומידי עברי עיוני בזה, ראיתי לקצת מרבותינו האחרונים ז"ל שכתבו בזה דברים חדשים, אשר לא שערום רבותינו הראשונים ז"ל, לזאת אמרתי להאריך קצת בזה, כדי להעמיד האמת על מכונו, ולברר שדברי הראשונים ז"ל הם עיקר, ולאורם נסע ונלך, ושאין לנטות מדבריהם ימין ושמאל:
וזה יצא ראשונה, הנה ראיתי בספר הפלאה בכתובות דף פ"ו שכתב דאין לדמות קנין הגט לשאר קנינים, דנימא כיון שהיא קונה הגט ממילא מתגרשת, אלא אדרבא כיון דקרינן בי' ונתן בידה ומתגרשת בו ממילא הגט שלה, אף שלא הקנה לה הגט בקנין המועיל בשאר דברים, וראי' לזה דהא מתגרשת בע"כ, והגט שלה, אף דלא מצינו קנין בע"כ, וכן בכתב לה על קרן הפרה כתבו הרמב"ם והש"ע דמוסר לה את הפרה, אף דקיי"ל דאין בהמה גסה נקנית במסירה, וכן מהני בגט גיטה וחצירה באים כאחד להתגרש בו מדין חצר, אף שהש"ך כתב בחו"מ סי' ר"ב ס"ק ג' דבקנין חצר לא מהני כשחצירו ומתנתו באים כאחד, אלא ע"כ צ"ל דבגט שאני, דע"י מה שמתגרשת בו ממילא נעשה שלה, אף שלא הקנה אותו לה בקנין המועיל בשאר דברים, וכן להיפוך אם מקנה לה הגט בק"ס, כיון שלא נתגרשה בו, גם הגט לא קנתה, דקנין הגט אינו תלוי בקנין רק בהגירושין, וכנ"ל, ומ"ש הב"י באבה"ע סי' קכ"ד שכיון שקנתה העבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה, ומשמע מדבריו דצריך להקנות לה כמו בשאר קנינים, וכבר הוכחנו מכמה הוכחות דאין ענין זה לזה כלל, וכ"כ הר"ן דלא מהני קנין אגב בגט, עכ"ד בשינוי לשון קצת ובתוספת ביאור, ועיי"ש היטב ותראה שזה כוונתו:
ולפענ"ד אחר המחילה רבה מכ"ת הקדושה דברים האלה אינם מחיוורין כלל, ודברי הב"י נכונים ואמיתים, דודאי אף כשנותן לה הגט בידה או בחצירה צריך שיהי' באופן שיהי' בזה קנין המועיל, ועי"ז היא מתגרשת, דזולת זה אין כאן נתינה כלל, ולא קרינן בי' ונתן, וכנ"ל, בענף ו' והתורה אמרה ונתן בידה ושלחה מביתו, שע"י הנתינה בידה, דהיינו בקנין, וכנ"ל, יתהוה השילוח שלה מביתו, דהיינו הגירושין, ולא שע"י השילוח מביתו יתהוה הונתן, וזה פשוט מאוד, ואם כדברי הפלאה ז"ל דע"י נתינה בעלמא בידה או בחצירה אף באופן שאין בזה קנין המועיל היא מתגרשת, וממילא נעשה הגט שלה, א"כ הא דכתיב בגט ונתן בידה, ומרבינן ג"כ גגה חצירה וקרפיפה, עדיין אין מוכרח מזה כלל דידה וחצירה יהי' בהם שום קנין כלל, דאפילו אם אין בהם שום קנין כלל מ"מ כיון שרק בא הגט לידה וחצירה ומתגרשת בו, ממילא עי"ז נעשה הגט שלה, וא"כ צא ופרנס לי ההוא דר"פ הזורק, דעביד הגמ' צריכותא למה ריבתה התורה חצר בגנב נילף מגט, ולפי הנ"ל אין לגנב ענין כלל עם גט למילף מיניה קנין חצר, דשאני גט דאין צריך בו קנין כלל, וא"כ יש לומר דהתורה גילתה בו דכיון שבא לידה או לחצירה היא מתגרשת בו, וממילא עי"ז שמתגרשת בו נעשה הגט שלה, אבל לעולם חצר בעצם אין בו שום קנין כלל, וא"כ בגנב דבעי קנין להתחייב בו, מאן לימא לן דחצר הוי שום קנין כלל, ומתחייב בגניבה על ידו:
ואין לומר דאנן הכי קאמרינן, דכיון דכתיב ידו בגנב א"כ שמעינן דיד יש בו קנין, דהא גנב בעי קנין, וממילא ילפינן מגנב לגט, דגם ידה דכתיב בגט יש בה קנין, וכיון דמרבינן בגט גם גגה וחצירה וכו' וחצר מטעם יד אתרבאי א"כ ממילא אתרבי גם לקנין כמו יד, וממילא יש ללמוד גנב מגט לקנין חצר:
אבל זה אינו דלפי דברי הפלאה הנ"ל גם קנין יד לא שמעינן בגט, וכנ"ל, ומגנב לא נוכל למילף זה, די"ל שאני גנב דמשו"ה אמרה התורה דיד הוי בו קנין משום דקנסי' רחמנא, כדאיתא שם בגמ', אבל בגט לא הוי ידה קנין כלל, רק דהתורה גילתה בגט דמכיון שרק בא הגט מידו לידה היא מתגרשת, וע"י הגירושין ממילא נעשה הגט שלה, וגם חצירה מרבינן בגט על אופן הזה, דמתגרשת ע"י חצירה וממילא נעשה עי"ז הגט שלה, אבל לעולם י"ל דקנין בעצם אין בו בחצירה, ואיך יש ענין כלל למילף גנב מזה לענין קנין חצר, וכנ"ל:
וכן הא דפריך שם בגיטין דע"ח ובב"ב דפ"ה ע"ב אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ש"מ דקנה, ולפי דברי ההפלאה הנ"ל מהיכן שמעינן זה כלל מגט דאפילו אם בעלמא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מ"מ בגט שפיר היא מתגרשת בזה, דכיון שרק נתן הגט בכלי שלה דהיא כחצירה כמ"ש בש"מ ב"מ ט' היא מתגרשת ע"י חצירה, וממילא נעשה הגט שלה, וכמו כן הא דפריך שם בגיטין כ"א וע"ח על רבא דאמר נתן ביד עבדה ישן ומשמרתו הר"ז גט אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, ולדברי ההפלאה הנ"ל מאי פריך, דמה בכך דבעלמא לא קני ואעפ"כ בגט לא בעי כלל שיהי' בו קנין המועיל, אלא כיון שרק נתנו ליד עבדה דהוא כחצירה אפילו אין בזה קנין מ"מ היא מתגרשת ע"י חצירה, וממילא נעשה הגט שלה, וכנ"ל:
ואפילו אם נרצה לדחוק עצמינו ולדחות את כל הראיות האלה, ונאמר דהא דבעי למילף בר"פ הזורק קנין חצר בגנב מגט, הגם דלפי דברי ההפלאה הנ"ל אין מוכרח מגט דיש בחצר קנין כלל, וכנ"ל, מ"מ י"ל דהיינו הוא דדחי בגמ' שם וקאמר דאי אשמעינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתי' בע"כ אימא לא, ור"ל דשאני גט כיון דגם בע"כ מגרשה הרי חזינן דלא בעי בגט קנין המועיל, דלא מצינו קנין בע"כ, וע"כ דעי"ז דמתגרשת ממילא נעשה הגט שלה, [וכמ"ש הוכחה זו בעצמה בהפלאה הנ"ל], ולכך גם ע"י חצירה מתגרשת אפילו אם חצר לא הוי קנין כלל, וכנ"ל, אבל גנב דליתא בע"כ ובעי קנין אימא לא, דחצר לא הוי קנין כלל, וכנ"ל:
וכן הא דפריך שם כליו של לוקח ברשות מוכר הוא וש"מ דקנה, יש לומר דהכי פריך, דע"כ צ"ל דגם בעלמא קנה משום דהרשות בטל לגבי הכלי, ולכך שפיר הוי זה הכלי חצירה אף שעומדת ברשות הבעל, ולכן מתגרשת עי"ז, דאי בעלמא לא קנה, והיינו משום דהכלי בטל לגבי הרשות, א"כ ממילא אין הכלי שלה שעומדת ברשות הבעל חצירה כלל דהא בטל לגבי רשות הבעל, ונמצא שלא נתן הגט בחצירה כלל, ואיך תתגרש בזה:
וכן הא דפריך על רבא והא חצר מהלכת לא קנה, ג"כ יש לומר דהכי פירושו, דכיון דנקטינן דחצר מהלכת לא קנה, וע"כ הטעם הוא כמ"ש רש"י בב"מ ט' ע"ב בד"ה מי קני, דלא אתרבי מאם המצא תמצא בידו אלא גגו חצירו וקרפיפו דלא נייד והוי משתמר, עכ"ל, וא"כ ממילא גם בגט לא נתרבה מונתן מ"מ אלא גגה וכו' דלא נייד, אבל לא חצר מהלכת דנייד, וכיון שכן שפיר פריך אמאי בנתן ביד עבדה מגורשת, דהא לא נתן הגט כלל בחצירה דנתרבה בגט, דחצר מהלכת לא נתרבה כלל, והוי זה כלא נתן בחצירה כלל, וכן יש לדחוק עוד במקומות אחרים כעין זה:
אמנם אפילו אם נסבול כל הדחוקים האלה, אשר באמת כל מעיין הישר הולך יראה דפשטות ואמיתת הדברים של הראיות הנ"ל אין מורין כן, אלא דהגירושין תלוין בקנין הגט, דע"י שהגט נקנה לה בקנין ידה וחצירה היא מתגרשת, וכן משמע להדיא מלשון רש"י והרשב"ם והתו' והר"ן במקומות הנ"ל, עיי"ש, אלא אפילו אם נרצה לדחוק עצמינו בכל הנ"ל, מ"מ אכתי מה נוכל לומר בהא דכתבו התו' והרא"ש בגיטין דף כ"א ע"ב, דהא דמכשיר אביי בכתבו על עלה של עציץ נקוב דשקיל לי' ויהיב לי' ניהלה, היינו דוקא דנתנו לה בפסיקת היניקה, כגון בעליה וכדומה, דכל זמן שלא פסקה יניקת העלה אין האשה קונה את הגט במשיכת העציץ או בהגבהתו ואעפ"י שהעציץ בידה, עיי"ש, ולדברי ההפלאה הנ"ל מה בכך שלא קנתה הגט. מ"מ כיון דהניח הגט דהיינו העציץ בידה או בחצירה קרינן בי' ונתן בידה ומתגרשת בו, וממילא הגט שלה, ואין שום הכרח כלל דמיירי אביי בפסיקת היניקה דוקא, דאפילו בלא פסיקת היניקה, כיון שנתן לידה העציץ ומשכה או הגביהה אותו דזה הוי ג"כ בכלל בידה, וכנ"ל, אף שלא קנתה אותו עי"ז, מ"מ לדעת ההפלאה ז"ל דלא תלוי כלל בהקנין רק במה שהוא בידה, א"כ גם זה הוא בכלל בידה, דהוא בכח ירה, וכנ"ל, ודוק, ועי"ז היא מתגרשת, וממילא הגט שלה, גם בלא שום קנין המועיל:
וכן הא דהקשו התו' בכתובות דל"א ע"א בד"ה דאי בעי על רש"י דמה שתופס בידו או בפיו אין צריך שום הגבהה דונתן בידה אמר רחמנא, עיי"ש, ושם ע"ב בד"ה רב אשי כתבו דאין צריך שום ראי' להביא דקניא לי' ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא, עיי"ש, ולדברי הפלאה הנ"ל מה ראי' כלל מגט לענין קנין בשאר דברים, דלעולם אימא לך דידו לא קניא לי' כלל, ובגט שאני דכיון שרק הניח הגט בידה וקרינן בי' ונתן בידה אף דלא הוי קנין מ"מ היא מתגרשת, וממילא הגט שלה:
ועוד אני עומד ושואל, לדברי הפלאה הנ"ל מנא לן כלל קנין יד וחצר בעלמא, דאם תאמר דילפינן במה מצינו מגנב, אני אומר מה לגנב משום דקנסי' רחמנא, וכמו דאמר בש"ס שם, אבל לעולם בעלמא יד וחצר לא קנו, ואם תאמר גט יוכיח דקני בי' יד וחצר, אני אומר מנא לך הא דבגט יש בו קנין יד וחצר כלל, דלעולם אין קנין יד וחצר אלא בגנב משום דקנסי' רחמנא שיתחייב עי"ז, וגט שאני דגם בלא שום קנין רק ע"י מה שבא הגט מידו לידה או לחצירה היא מתגרשת, ועי"ז שמתגרשת בו ממילא נעשה שלה, וכדברי ההפלאה הנ"ל, ובב"מ י"א אמרינן דילפינן מציאה מגט לענין קנין חצר, עיי"ש, ולדברי ההפלאה הנ"ל מנא לן מגט קנין חצר כלל, דהלא בגט לא צריך למיתי עלה משום קנין כלל, וכנ"ל
אלא ודאי ליתנייהו להני מילי כלל, אלא דעיקרא דהך מילתא היא, דבגט אין שום התחלה להגירושין עד שיהי' לה קנין בהגט דונתן בידה דאמר רחמנא היינו נתינת קנין, ולא הנחה בעלמא בידה, דזה לא מקרי נתינה, וכנ"ל, וגם התורה אמרה ונתן בידה ושלחה מביתו, דע"י הנתינה של קנין בידה יתהוה השילוח שלה מביתו, דהיינו הגירושין, וכנ"ל, וכן מרבינן בזה בזה חצירה מונתן מ"מ, דע"י הנתינה של קנין בחצירה ג"כ היא מתגרשת, [ועיין היטב בגיטין כ"א א' קנאתהו ומתגרשת בו וברש"י שם, והרי זה מבואר כמ"ש]:
ובזה א"ש הסוגיא דר"פ הזורק הנ"ל כפשטה, דכיון דשמעינן בגט קנין ידה וחצירה מונתן בידה, וכנ"ל, נילף גנב מגט, ולזה קאמר דלא הוי מצינן למילף גנב מגט. משום דאיכא למיפרך ולומר מה לגט דקני בי' חצירה משום דקנינו קיל דאפילו בע"כ מתגרשת, משא"כ גנב, וכן גט מגנב לא הוי מצינן למילף משום דהו"א מה לגנב משום דקנסי' רחמנא, אבל השתא דכתיבן תרווייהו גט וגנב, ממילא ילפינן קנין יד וחצר בכל הדברים במה הצד מגנב וגט, ואם תאמר מה לגנב דקנסי' רחמנא גט יוכיח, מה לגט שכן הוא בע"כ גנב יוכיח, וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן וכו' וקני בהו יד וחצר אף כל וכו', וכנ"ל בענף ד':
וכן הסוגיות שבדף ע"ח שם אתיין שפיר כפשטן, דאם כליו של לוקח ברשות מוכר וכן חצר מהלכת לא קנה, גם בגט לא היתה מגורשת, דאין התחלה לגירושין כלל בלא קנין בהגט, וכנ"ל:
ולכן ג"כ שפיר הכריחו התו' והרא"ש בגיטין כ"א הנ"ל דע"כ מיירי אביי בפסיקת היניקה, דאל"כ כיון שאין העלה שהוא הגט נקנה לה ע"י ידה וחצירה, דדינו כקרקע, ממילא אינה מתגרשת, דאין כאן ונתן, וכן שפיר כתבו התו' בכתובות הנ"ל דקנין יד שמעינן מונתן בידה, דכיון דזה שהניח הגט בידה קרי' רחמנא ונתן א"כ היינו קנין, דאין נתינה בלא קנין וכנ"ל ובזה נבין עומק דברי התו' בכתובות שם, דשם קאי אגונב חלבו של חבירו, וכן על גונב כיס בשבת, ומייתי ראי' דידו קונה בהם גם בלא הגבהה מונתן בידה דכתיב גבי גט, ולמה לא הביאו מגניבה גופה דג"כ כתוב בה בידו, אם המצא תמצא בידו הגנבה, אלא משום דבגנבה אינו מפורש כ"כ בתורה להדיא לשון קנין, דהמצא תמצא אינו מוכרח כ"כ להדיא שהוא לשון קנין, ולכך מייתי מגט, דכתיב בי' ונתן בידה, וונתן הוא להדיא לשון קנין, דאין נתינה בלא קנין, וכנ"ל:
ובהיות כן דברי הב"י פשוטים ונכונים מאוד, דודאי הא דתנן כותבין על קרן הפרה ונותן לה את הפרה ועל יד של עבד ונותן לה את העבד, דצריך להקנות לה את הפרה או את העבד באחד מדרכי הזכי' והקנין, דאל"כ אין כאן נתינה, וכנ"ל, ועוד יתבאר זה לפנינו בעזה"י:
ומעתה נבוא אל הראיות אשר הביא ההפלאה ז"ל לנגד זה, מה שהביא בסוף דבריו מהר"ן דאין אשה מתגרשת באגב, אין מזה ראי' כלל דלא ליבעי בגט קנין המועיל, דשם היינו טעמא משום דהתורה אמרה בגט ונתן בידה, ובזה נכלל ב' דברים, אחד, דבעי נתינה להגט דהיינו קנין, וכנ"ל, והב' דהקנין הזה צריך שיהי' בידה, דהיינו קנין של יד, וכנ"ל, ולזה אמרינן דכשמקנה לה הגט באגב, הגם דקרינן בי' ונתן, אבל לא בידה, ולכך אינה מתגרשת, דתרתי בעינן, ונתן, בקנין, והקנין יהי' קנין ידה, משא"כ אגב, הגם דהוא קנין אבל אינו קנין ידה, אבל לומר דיהי' הכל תלוי בידה, דאם הוא בידה אף במקום דלא הוי קנין עי"ז דתהי' מגורשת, זו מנין לנו משם, ואדרבא דכמו דאמרינן באגב דהגם דהוי קנין וקרינן בי' ונתן אעפ"כ אינה מגורשת, משום דלא קרינן בי' בידה, כמו כן יש לנו לומר גם בהיפוך, דהגם אם הוא בידה, רק דאין קנין עי"ז, ע"י איזה אופן המונע הקנין, דג"כ אינה מגורשת, משום דאין כאן ונתן, ואנן תרתי בעינן, ונתן, בידה, וכנ"ל:
ומזה הטעם עצמו ג"כ אין ראי' ממה דאין אשה מתגרשת בק"ס, דהגם דשמעינן משם דונתן לבד דהיינו קנין אינו מועיל בגט בלא בידה, אבל אכתי אין להכריח מזה דבידה לבד בלא ונתן יהי' מועיל בגט. ואדרבא יש לנו לומר כמו דזה בלא זה לא מהני בגט כמו כן לא מהני זה בלא זה, דתרתי בעינן, ונתן, בידה, וכנ"ל, מלבד מ"ש בזה יפה בקצה"ח סי' ר"ב ס"ק ד', דבגט כתיב ונתן, וחליפין הם דרך מקח וממכר, עיי"ש, ומ"ש ההפלאה ז"ל דכשמקנה לה הגט בק"ס הואיל ואינה מתגרשת בו גם הגט לא קנתה, זה אמת, והטעם הוא משום דכיון דאינו מקנה לה הגט אלא כדי שתתגרש בו עי"ז, וכיון דבאמת אינה מתגרשת ע"י ק"ס, ומטעמים הנ"ל, א"כ אדעתא דהכי לא הקנה לה, והוי קנין בטעות וחוזר, אבל עדיין לא נוכל להוציא מזה ההיפוך, דכשהיא מתגרשת קונית הגט גם בלא קנין כלל, דזה לא יצויר כלל, דאין שום התחלה לגירושין בלא קנין וכנ"ל:
ודע דהא שכתב הב"י שם באבה"ע סי' קכ"ד דכיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה נתגרשה, כוונתו באחד מדרכי הזכי' המועילים בגט, דהיינו שנתנו להעבד בחצירה, או שנתנו לה ע"י קנין משיכה או הגבהה, ועיין בחו"מ סי' קצ"ו ובנתיבות שם ס"ק ב', אבל בקנין כסף וק"ס, וכן בשטר או בחזקה, אינה מתגרשת לפי דעת הר"ן ורוב הפוסקים דאין קנין אגב מועיל בגט, וה"ה שאר הקנינים חוץ מידה וחצירה, ויותר נראה בזה דהב"י סתם דבריו יען דלא נחית כאן להכריע בפלוגתת רש"י והר"ן לענין גירושין ע"י אגב, ולכך סתם וכתב כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', דהיינו לרש"י באחד מכל דרכי הזכיה, באיזה קנין שהוא, דכלהו נתרבו מונתן מ"מ, וכנ"ל, ולהר"ן וסייעתו באחד מדרכי הזכי' הכלולים בידה וחצירה דוקא:
ובזה נ"ל ליישב דברי רבינו ירוחם התמוהים שהביא הב"י שם אשר דברי הב"י הנ"ל סובבים עליו, שכתב על הא דכותבין על יד של עבד ונותן לה את העבד, ובכפות כמו שפירשתי בנתינת הגט, עכ"ל, ודחה הב"י דבריו, דדוקא בכתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו, שאינה קונה הגט אלא מטעם חצר, הוא שהצריכו שיהא כפות, כי היכי דלא ליהוי חצר מהלכת, אבל הכא שהגט כתוב על ידו של עבד כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה, שהרי זכתה בגופו של גט. עכ"ל הב"י שם, ולפי הנ"ל יש לומר דרבינו ירוחם ס"ל כדעת הר"ן דאין אגב ולא שאר הקנינים חוץ מהכלולים בידה וחצירה מועילים בגט, ולפ"ז בהא דנותן לה את העבד א"א לומר בכסף ובק"ס ובשטר וחזקה, דכל זה אינו מועיל בגט, וע"כ צ"ל ע"י שנותנו לה בחצירה או ע"י קנין משיכה והגבהה, והוה דחיקא לי' לרי"ו לאוקמא מתניתין דנותן לה ע"י הגבהה ומשיכה, דלאו אורחא דמלתא שהאשה תגביה את העבד, ואין זה לפי כחה של אשה, גם משיכת העבד צריך להיות בכח, תקפו ובא אצלו, ולא מהני בעבד גדול קראו ובא אצלו, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ו שם, וג"כ אין זה מדבר ההוה באשה, ולומר דהמשנה מיירי ע"י חצירה הי' צריך לומר ונותן לה את העבד בחצירה, ולזה הוי מסתבר לי' לרי"ו לאוקמא מתניתין דמיירי שנותן לה העבד ע"י שטר או חזקה, והגם דאין אשה מתגרשת בקנין שטר וחזקה, מ"מ כיון שעכ"פ קנתה העבד בשטר או חזקה, והעבד הוא כחצירה, נמצא דיד העבד אשר הגט כתוב עליו המחוברת בהעבד, הוי כמונחת בחצירה, ומתגרשת ע"י חצירה, דחצירה וגטה באים כאחד, וע"כ צ"ל דמיירי בכפות, דאל"כ הוי חצר מהלכת ולא קני, ודוק:
או י"ל דרי"ו מוקי לה למתניתין דמיירי שנותן לה העבד בחצירה, דע"י הגבהה ומשיכה לאו אורחא דמילתא, וכנ"ל, והתו' כתבו בב"ק די"ב ע"א בד"ה למה לי עומדין בתוכה, דע"כ לאו מטעם חצר קנה העבדים, דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו, ואפילו עומד בצד שדהו, דהוי עבד כצבי רץ כדרכו, עיי"ש, ולכך כתב רי"ו דהמשנה איירי שהעבד הוא כפות, ונותנו בחצירה, דאז שפיר הוי משתמר לדעתה וקני' לה חצירה להעבד, וס"ל לרי"ו כהרמב"ם דבכפות לחוד סגי דיהי' משתמר לדעתה, או דמיירי רי"ו בכפות בידיו ורגליו, וס"ל כהריצב"א שהביא הרא"ש, עיין בב"י באבה"ע ס"ס קל"ט, או דכוונת רי"ו דמיירי בכפות וישן, וקיצר כאן בזה, כי עיקר מקומו בהא דנתן גט ביד עבדו וכו', ובודאי שם כתב דעתו בבירור בזה אם סגי בכפות לחוד או דבעינן נמי ישן, ומשם נלמוד לכאן:
שוב ראיתי בב"י בחו"מ סי' ר"ב בשם רי"ו דס"ל דבחד מנייהו סגי, או בכפות בידיו וברגליו או בישן וכפות ברגליו, ולא זכיתי להבין מ"ש הב"י שם שאינו יודע מניין לו זאת, דהלא זה הוא כשיטת הריצב"א ממש:
ונחזור לענינינו, דמ"ש ההפלאה ז"ל עוד ראי' לדבריו הנ"ל מהא דגיטה וחצירה באים כאחד, אף שכתב הש"ך דלא אמרינן במתנה חצירו ומתנתו באים כאחת, וע"כ דבגט לא בעינן קנין כמו מתנה, זה הוא תדע מן הקושיא, דהלא דברי הש"ך הללו כבר מחו להו מאה עוכלי בעוכלא, ובאמת השיגו עליו בזה כל הבאים אחריו מזה עצמו מהא דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד, ולא עוד אלא שהביאו ראי' גם ממתנה עצמה דאמרינן בה מתנתו וחצירו באים כאחד, מהא דב"מ י"א ע"ב עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, ולקצת אוקימתות וכן היא מסקנת ר"פ שם בתורת חצר קנה, והרי שם קנין המטלטלין והחצר הי' כאחד, עיי"ש, עיין במחנה אפרים בה' קנין חצר סי' י"ד, ובמהרי"ט סי' ס"ה, ובקצות החושן סי' קצ"ח ס"ק ב', ובסי' ר"ב ס"ק ג', ובנתיבות סי' ר"ב ס"ק א', שכולם הוכיחו בזה בראיות מן הש"ס דלא כהש"ך, ובנתיבות שם מיישב קצת דברי הש"ך והסיע כוונתו לדבר אחר, אבל בעיקר הדין פסק שם בפשיטות דאמרינן במתנה מתנתו וחצירו באים כאחד, עיי"ש, ועיין בקצה"ח סי' קפ"ט ובנתיבות בסוף הקדמתו לסי' ר':
שוב ראיתי בקצה"ח סי' ר' ס"ק ה' שכתב ג"כ דדוקא בגט אמרינן גיטה וחצירה באים כאחד. דגט לא בעי זכיה, דהא מתגרשת בע"כ ואין זכיה בע"כ, וע"כ לא בעינן בגט רק ונתן, וכשגיטה וחצירה באים כאחד שפיר קרינן בי' ונתן, משא"כ במתנה דבעי זכיה לא אמרינן בה שטרו וחצירו באים כאחד, עיי"ש, ולפי חילוק הזה יש לקיים ג"כ דין הש"ך הנ"ל, דהגם דהקצה"ח לא כתב זה רק על הנידון דשם בנותן בית לחבירו והניח לו את השטר מתנה בהבית, דשם קנין השטר והבית תלוין זה בזה, דא"א לזה בלא זה ולזה בלא זה, מ"מ י"ל לפ"ז דגם באופן שאין קנין החצר והמתנה תלוין זה בזה רק שבאים כאחד ג"כ לא אמרינן במתנה מתנתו וחצירו באים כאחד, ולא קשה על זה מגט דשאני מתנה מגט, וכנ"ל, וא"כ סותר הקצה"ח, בזה את דברי עצמו, מה שכתב בסי' קצ"ח ובסי' קפ"ט הנ"ל, ושם לא נחית לחילוק הזה שבין מתנה לגט, ואולי לא כתב הקצה"ח חילוק הזה אלא היכא שהמתנה והחצר תלוים זב"ז וזב"ז, כנידון דידי' שם בסי' ר' הנ"ל, אבל באופן שאינם תלוים זב"ז וזב"ז רק שבאים כאחד, אין לחלק חילוק הזה בין מתנה לגט, וכמו שבאמת מוכח להדיא מהא דב"מ י"א הנ"ל דגם במתנה כה"ג אמרינן דמתנתו וחצירו באים כאחד, וכנ"ל:
אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל דבגט בעינן קנין גמור המועיל גם בשאר דברים, דאל"כ אין כאן ונתן כלל, דאין נתינה בלא קנין, אלא דלא בעינן בי' דעתה, אבל מה שזולת זה צריך להיות קנין הגט קנין גמור בכל פרטי דיני הקנין, באופן שלא יהי' מחוסר לההקנאה אלא דעתה, שבאם רק היתה רוצית לזכות בהגט היתה זוכה בו ע"י הקנין הזה, ובזה קרינן בי' ונתן, אבל לא זולת זה כלל, וכנ"ל באריכות, א"כ אין לחלק כלל את החילוק של הקצה"ח הנ"ל בין מתנה לגט, אפילו באופן שהמתנה והחצר תלוים זב"ז וזב"ז בקנינם, דכיון דחזינן דבגט הוי בכה"ג קנין, ואמרינן בי' גיטה וחצירה באים כאחד, וע"כ צ"ל דאם הי' רצונה לזכות בהגט היתה זוכה בו עי"ז, דאל"כ אין זה קנין המועיל בגט, ולא קרינן ונתן, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דיכולה לזכות בהגט ע"י זה דגטה וחצירה באים כאחד אם רק היתה רוצית לזכות בו, א"כ ממילא ה"ה במתנה כה"ג יש לנו לומר כיון דרוצה לזכות בהמתנה זוכה בה עי"ז דמתנתו וחצירו באים כאחד, אף דהמתנה והחצר תלוים זב"ז וזב"ז בקנינם, וכמו בגט:
אמנם אף שדחינו את החילוק הנ"ל של הקצה"ח בין מתנה לגט, מ"מ בעיקר הנידון של הקצה"ח שם בנותן בית לחבירו והניח לו את שטר המתנה בהבית הדין עם הקצה"ח, והדבר פשוט מאוד דלא זכה לא בהשטר ולא בהבית, וכמ"ש הקצה"ח שם, דאיך יזכה המקבל בביתו ובשטרו של הנותן בלא שום פעולת קנין כלל, לא בהבית ולא בהשטר, ובמה יצאו מרשות הנותן, והחילוק שבין זה לגט דאמרינן בי' גיטה וחצירה באים כאחד הוא פשוט מאוד, דשם בגט כשהבעל נותן הגט לחצירה החצר הוא בעצם של האשה, וגם אפילו כשנותן הגט בחצירו ומקנה לה חצירו, הרי היא עושה קנין בהחצר, והחצר הוא בעצם שלה, רק כל זמן שרשות בעלה עליה מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכאשר נסתלק רשות בעלה מעליה ע"י מיתה או ע"י גירושין הרי ממילא החצר שלה, ואינה צריכה לעשות בו שום קנין מחדש שתקנה אותו עי"ז, כי הרי הוא בעצם שלה גם מקודם, רק כל זמן שהי' רשות בעלה עליה שלה שלו, וכאשר נסתלק רשות בעלה מעליה ממילא הרי הוא שלה לבד, ולכך כשנותן לה הגט בחצר שלה, או בחצר שלו והיא עושית קנין בהחצר, כיון שאין צריך בזה לקנין בהחצר רק סילוק רשותו מעליה בלבד, בזה אמרינן כיון דבא לסלק רשותו מעליה בנתינת הגט להחצר חצירה וגיטה באים לה כאחד, וממילא יש להאשה קנין בהגט מכח החצר, וקרינן בי' ונתן ומתגרשת, וכן בעבד, הגם דגופו קני לו לרבו, ויד עבד כיד רבו, מ"מ כיון העבד מוחזק בעצמו ובידו, ואינו צריך אלא סילוק רשות רבו שיעבודו ממנו, וממילא עצמו וידו שלו, בלי שום צורך לקנין אחר, ומהאי טעמא סגי בשטר שחרור אם רק כותב בו אין לי עסק בך, כמבואר בקידושין ו' ע"ב וביו"ד סי' רס"ז המ"א, דאין צריך בזה יותר רק לסלק רשותו ממנו, וממילא הוא לעצמו, וכנ"ל, ולכך כשהאדון בא לסלק שיעבודו ורשותו ממנו ונותן השטר שחרור בידו אמרינן גיטו וידו באים כאחד, משא"כ במתנה כשבא ליתן ביתו לחבירו ומניח לו השטר מתנה בבית הזה, כיון שאין לו להמקבל עדיין שום שייכות בהבית בלא קנין, רק שצריך בזה קנין שעל ידו יצא הבית מרשותו של נותן לרשותו של המקבל, ואין כאן שום קנין אחר רק מה שהשטר מתנה מונח בבית הזה, בזה לא אמרינן חצירו ושטרו באים לו כאחד בלא שום קנין כלל לא בהשטר ולא בהבית:
ובקיצור דשאני סילוק מקנין, דסילוק רשותו מעליה ומחצירה או מהעבד מהני ע"י גיטה וחצירה או גיטו וידו באים כאחד, אבל להקנות החצר לחבירו לא מהני ע"י שטרו וחצירו באים כאחד כשלא עשה שום קנין אחר בהחצר או בהשטר זולת זה, וממילא לא קנה לא החצר ולא השטר, וז"ב ופשוט לפענ"ד:
אמנם זה הוא כשלא עשה קנין בהחצר, שקנין החצר וקנין המתנה שבתוכו תלוין זה בזה, שא"א לזה בלא זה ולזה בלא זה, אבל כשקונה החצר בקנין הראוי לו שיקנה עי"ז בבת אחת גם המטלטלין המונחים בו מדין חצר, זה שפיר יש ללמוד מהא דגיטה וחצירה באים כאחד, כמו בהא דאמרינן בר"פ הזורק תיזיל ותיחוד ותפתח, והיינו כדי לקנות הגט בבת אחת בתורת חצר, כמו שפירשו שם הראשונים ז"ל החולקים על רש"י שם, וכן בגיטין כ"א נתן גט ביד עבדו כפות או בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו, דגיטה וחצירה באים לה כאחד, הרי דקונית החצר והגט ע"י החצר כאחת, וה"ה במתנה כה"ג כשעשה המקבל קנין בהחצר קונה בבת אחת ע"י החצר גם המטלטלין המונחים בו מדין חצר, דבזה אין לחלק בין סילוק לקנין, דהא המקבל מתנה עושה קנין בהחצר כמו התם, ואדרבא זה עדיף מהנך, דשם אפילו אחר הקנין שלה בהחצר צריכה עוד סילוק רשות הבעל מעליה כדי שיקנה לה חצירה את הגט, ואעפ"כ אמרינן דכל זה בא לה כאחד, דהיינו קנין של החצר וסילוק הרשות של הבעל מעליה וקנין הגט ע"י החצר כל אלו באים לה בבת אחת, ומכש"כ במתנה כשעשה קנין בהחצר, דשוב אין צריך שום סילוק רשות כלל, דאמרינן בה דקנין חצירו וקנין המטלטלין שבתוכו באים לו כאחד, לקנות המטלטלין שבתוכו מדין חצר, ומלבד זה הלא מצאנו כן להדיא גם במתנה עצמה בב"מ י"א הנ"ל, וכנ"ל:
וכן במתנה אפילו אם הוא באופן שהחצר והמתנה תלוים זב"ז וזב"ז, רק שאין צריך קנין בהחצר רק סילוק רשות הנותן מעליו, זה ג"כ שפיר יש ללמוד למתנה מגט, דאמרינן בזה מתנתו וחצירו באים לו כאחד כמו בגט, והיינו הך דהמהרי"ט סי' ס"ה הובא בקצה"ח ס"ס קפ"ט, דהמפקיד יכול להקנות להנפקד את הדבר המופקד אצלו ע"י חצירו אשר הדבר מונח בו, דחצירו ומתנתו באים לו כאחד, והסכים לזה הנתיבות בסוף הקדמתו לסי' ר', עיי"ש
באופן דאין שום חילוק בהא דגיטה וחצירה באים כאחד בין גט למתנה כלל, רק עיקר החילוק הוא בין סילוק לקנין, היכי דקנין החצר והמתנה שבתוכו תלוים זה בזה, וא"א לזה בל"ז ולזה בל"ז, דבאופן כזה אין שום התחלת קנין כלל לא בהחצר ולא בהמתנה שבתוכו, ולכך לא מהני, וכנ"ל, ובזה נסתר ראיית ההפלאה הנ"ל:
שוב ראיתי בפני יהושע בקידושין דכ"ז שפקפק ג"כ על דברי הש"ך הנ"ל במ"ש דלא אמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד דמלבד דאמרינן כן בגט גיטה וחצירה באים כאחד מבואר בב"ק י"ב ובב"מ י"א ע"ב דגם במתנה אמרינן כן, עיי"ש, ובזה נסתר מ"ש בנודע ביהודה תנינא חאו"ח ס"ס ס"ג ליישב דברי הש"ך, דאולי יש לחלק דהיכי דמקנה לו בכוונה החצר רק כדי שיקנה המטלטלין שבתוכו ולא שיחזיק בו לחלוטין קונה גם בחצירו ומתנתו באים כאחד, והש"ך לא קאמר אלא כשכוונתו לקנות שניהם יחד לחלוטין, עיי"ש, והרי בסוגיא דב"ק י"ב הנ"ל החזיק בעבדים קנה מטלטלין בעודן עליו וכפות מטעם חצר, עיי"ש, והתם מקנה לו שניהם כאחת לחלוטין, דהא זה קאי על רישא דברייתא שם מכר לו וכו' עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים קנה מטלטלין, הרי דמכר לו שניהם כאחת לחלוטין ואעפ"כ קונה שניהם כאחד, וגם בלא"ה לא הבנתי הלא בסי' קצ"ח ס"ה מיירי בשוכר את מקומו רק כדי לקנות המטלטלין ואעפ"כ כתב שם הש"ך ס"ק ז' דשניהם כאחד לא, עיי"ש, וגם עיקר החילוק לא מסתבר כלל, ואדרבא אם באנו לחלק בזה איפכא מסתברא, ואין להאריך בזה, וכבר כתב בשו"ת ברית אברהם חאו"ח סו' כ"ח בסוף התשובה בהגה דתירוצו של הנוב"י על הש"ך לא נהיר אצלו כלל, עיי"ש, ובאמת דמב' הסגיות דב"ק י"ב וב"מ י"א הנ"ל מבואר דאין שום חילוק בזה כלל, דבין כוונתו לקנות שניהם לחלוטין ובין כוונתו לקנות המקום רק כדי לקנות המטלטלין בשניהם אמרינן חצירו וקנינו באים כאחד, וכנ"ל: