מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ח
שוב ראיתי ונתתי אל לבי להתבונן בדברי הגאון החסיד ז"ל בספר המקנה הנ"ל, שכתב להדיא דבקנין הגבהה צריך שיעשה מעשה דוקא, ואי אפשר להזניח את דבריו ז"ל לגמרי, ועיינתי שם בקידושין דף כ"ו ע"א בד"ה אי נמי לחבילי זמורות, וראיתי שאין דרך לנטות בדבריו ימין ושמאל מהבנה הפשוטה הנ"ל, דבקנין הגבהה צריך דוקא שיעשה מעשה בפועל, וזה תוכן דבריו שם, דבכולו בידו אין צריך שום הגבהה ושום מעשה, רק שאפילו הניח לו חבירו החפץ בידו המונחת ע"ג קרקע ג"כ קנה, אבל באין כולו בידו רק מקצתו בזה בעינן הגבהה דוקא שיעשה מעשה, אבל אם חבירו נתן קצתו לידו אינו קונה כל הטלית הנגרר אם לא שהגביהו ועשה מעשה בידו לקנות בהגבהתו, עכ"ל, ודברים האלה מורין דכשחבירו נתן קצתו לידו המוגבהת ועומדת לא סגי בזה לקנין הגבהה, רק צריך שיעשה מעשה בפועל להגביהו:
והנה כבר כתבתי לעיל דמהרמ"א וכל הפוסקים נראה דכשנותן הגט ליד האשה המוגבהת ג' טפחים מן הארץ אף שאין כולו בידה מגורשת מדין הגבהה, ואינה צריכה מעיקר הדין להגביה ידיה עוד כדי לקנותו:
ולזאת הי' נראה לפענ"ד לומר בדעת המקנה, דהגם דס"ל דבקנין הגבהה צריך לעשות מעשה בפועל להגביהו, מ"מ אין צריך להיות פעולת המעשה בשעת ההגבהה דוקא, אלא כל שעשה מעשה כדי שיהי' הדבר מוגבה אח"כ ע"י מעשה הזאת, אף שבשעת ההגבהה ממש אינו עושה שום מעשה בפועל אעפ"כ קונה ע"י הגבהה זו, ותדע לך שכן הוא, שהרי בהגבהת הפיל ע"י החבילי זמורות שם כתבו התו' בשם הרב משולם דהיינו שמגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן, עכ"ל, והרי התם הוא רק מוגבה מכחו, והמעשה בפועל שבהגבהה הזו הוא מה שמגביה החבילה זמורות למעלה, ובודאי לא מיירי דוקא במציאות רחוק, שבעת הזאת ממש אשר הוא עוסק עדיין בהגבהת החבילי זמורות למעלה או בתוכ"ד של ההגבהה שאז קופץ הפיל למעלה ומגביה עצמו, א"ו מיירי כאורחא דמילתא, שלאחר שהגביה החבילה למעלה ומחזיק אותה שם בלי שום פעולה ותנועה כלל והפיל רואה זאת הוא קופץ למעלה ומגביה עצמו לאוכלה, וא"כ אין המעשה בפועל בשעת הגבהה ממש ואעפ"כ קונה:
וגדולה מזו כתב בקצות החשן סי' רע"ג ס"ק ד', במשים במצודה דג מת והדגים מתאספים ובאים סביבותיו דקונה הדגים קנין גמור מדינא, משום דהמה מגביהים עצמם ובאים סביב דג המת, והוי זאת הגבהה מכחו דקני, כמו פיל בחבילי זמורות לפירוש הרב ר' משולם הנ"ל, עיי"ש:
וגם הנתיבות שם לא פליג עליו בזה אלא משום דשאני בחבילי זמורות דעדיין לא כלה המעשה שלו בשעת הגבהת הפיל, דהא מחזיק עוד אז החבילי זמורות בידו, משא"כ במשים דג מת במצודה. ונותן המצודה לתוך הים ומסלק ידו ממנה, והדגים מגביהם עצמם אח"כ עי"ז, נמצא שבשעת הגבהת הדגים כבר נסתלק המעשה שלו, ולא מקרי זה הגבהה מכחו, אלא גורם בלבד, וזה דומה לתלה חבילי זמורות על כלונס והלך לו משם ואח"כ בא הפיל והגביה עצמו ואכל דלא קנה, כיון דלא הוי ההגבהה בשעת מעשה, עיי"ש:
ומשמע להדיא דדוקא בסילק ידו מהחבילי זמורות הוא דלא קני, כיון שכבר נסתלק המעשה שלו, הא כשמחזיק אותן עדיין בידו, שעדיין לא כלה המעשה שלו, אף שכבר הוא זמן רב מהמעשה בפועל אשר עשה, מה שהגביהן להחבילי זמורות למעלה, וכעת שוב אינו עושה מעשה בפועל, רק מחזיק אותן בידיו למעלה, והפיל קופץ ומגביה עצמו לאכול שפיר קנה, הואיל דעכ"פ לא נסתלק המעשה שלו גם עכשיו בשעת הגבהת הפיל את עצמו:
וממילא דהוא הדין ומכש"כ במי שרוצה להקנות דבר לחבירו בהגבהה, והקונה מגביה ידיו למעלה מג"ט מן הארץ ופושט אותם, כדי שהמקנה יתן הדבר לידיו ויהי' מוגבה בידיו, והמקנה נותן הדבר לידיו. אף שאין כולו בידיו וגם שוב אין מגביה ידיו עוד, מ"מ שפיר קנה החפץ בהגבהה הזו אשר מוגבה בידיו למעלה מג"ט מן הארץ, ואף אם נימא דבקנין הגבהה צריך שיעשה מעשה בפועל שיהי' מוגבה, מ"מ גם כאן עשה מעשה בפועל, במה שהגביה מקודם את ידיו למעלה מג"ט ופשט אותם לקבל החפץ כדי שיהי' עי"ז החפץ מוגבה בידיו לאחר שיתננו המקנה לידיו, ונמצא שהי' בכאן גם מעשה בפועל בהגבהה הזו, והגם דבשעת ההגבהה ממש הוא מחזיק ידיו למעלה בלי תנועה, ושוב אינו עושה אז מעשה בפועל, מ"מ די בזה המעשה בפועל אשר עשה לצורך הגבהה זו מקודם, דהיינו מה שהגביה ידיו למעלה ועדיין לא נסתלקה לגמרי המעשה שלו בהיותו עדיין מחזיק ידיו למעלה, וא"כ כשנותן המקנה מקצת החפץ בידו, והוא מוגבה כולו בכח ידו למעלה מג"ט מן הארץ, לא גרע זה עכ"פ מחבילי זמורות, דקונה הפיל ע"י הגבהה אף שלא הי' המעשה בפועל בשעת ההגבהה ממש, וכנ"ל, והתם הוא רק הגבהה מכחו, ומכש"כ כאן דמוגבה בידו ממש:
ואין לומר דשאני התם, דזה גופי' מה שהפיל מגביה עצמו ע"י החזקתו בידו החבילי זמורות זה הוי המעשה של ההגבהה, וזה נחשב כאלו הקונה בעצמו עשה המעשה הזו, יען שע"י גרמתו וכחו נעשה זאת, דא"כ גם הכא ע"י הגבהתו ופשיטתו של הקונה את ידו לקבל עושה המקנה מעשה ומניח הדבר ביד הקונה המוגבהת והפשוטה לקבל, ונמצא שמעשה זו שבשעת הגבהה באה ע"י גרמתו וכחו של הקונה, והוי ג"כ כאלו הוא בעצמו עשה המעשה הזאת:
ומ"ש המקנה ז"ל דבקנין הגבהה צריך דוקא שיעשה מעשה, ולא סגי בנתן חבירו לידו המוגבהת, היינו לאפוקי כשלא עשה הקונה מעשה בפועל כלל בהגבהה זו, כגון שהי' ידו מוגבהת באויר למעלה מג"ט לצורך דבר אחר ובא המקנה ונתן מקצת החפץ לידו המוגבהת, בזה ס"ל להמקנה דאינו קונה ע"י הגבהה הזאת, משום שלא עשה שום מעשה בפועל לצורך הגבהה הזאת, ובהגבהה צריך שיעשה מעשה בפועל, ולא סגי במה שהחפץ מוגבה מעצמו בידו, ומה שעשה מעשה בפועל מקודם והגביה ידיו למעלה, זה לא נחשב לו להגבהה הזו, הואיל דלא הגביה את ידיו לצורך הגבהה הזאת של החפץ ולא הי' המעשה הזו לשם קנין, וזה הוא שכתב המקנה "אם לא שהגביהו ועשה מעשה בידו לקנות בהגבהתו", עכ"ל, ור"ל שהמעשה בפועל אשר הוא עושה בההגבהה צריך שיעשה כדי לקנות, משא"כ בהגביה את ידו מקודם לצורך דבר אחר, והגם דכתבי הראשונים ז"ל דבדעת אחרת מקנה לא בעינן דעת קונה, מ"מ כבר כתב הנתיבות בסי' ר' ס"ק י"ד דהיינו דוקא שבשעת מעשה הקנין נתכוון עכ"פ המקנה להקנותו בזה, משא"כ כשגם המקנה לא נתכוון אז להקנותו בזה, עיי"ש, וה"ה בנ"ד שבשעה הגביה הקונה את ידיו לצורך דבר אחר לא הי' אז כוונת הקנאה גם מהמקנה, ולזאת אין המעשה בפועל של הגבהת ידיו בלא שום כוונת קנין מצטרף כלל אל קנין ההגבהה של החפץ
ובלא זה נראה, דכיון דלא הגביה ידיו לצורך הגבהת החפץ כלל, אין לזה שום שייכות עם ההגבהה של החפץ שלאח"כ, והוי כלא עשה בזה מעשה בפועל כלל:
ובזה שוב אין סתירה כלל לדברי המקנה מהרמ"א וכל הפוסקים הנ"ל בסידורי הגיטין שלהם, שנראה מדבריהם דכשנותן הגט ליד האשה המוגבהת ג"ט אף שאין כולו בידה מגורשת מדין הגבהה, דשאני התם דהאשה מגבהת ידיה מקודם ופושטת אותם כדי לקבל הגט, והיינו המעשה בפועל שהיא עושית בהגבהת הגט, שמגבהת ידיה כדי שיהי' הגט מוגבה אח"כ ע"י ידיה כשיבוא לידיה מהבעל, ומשו"ה כשנותן אח"כ הבעל הגט לידה המוגבהת קנתה הגט בהגבהה זו ומתגרשת בו, אף שלא הגביהה את ידיה עם הגט עוד יותר, וכנ"ל, משא"כ המקנה ז"ל מיירי היכי שלא עשה הקונה מעשה בפועל כלל, כגון שהי' ידיו מוגבהין ועומדין מקודם לצורך דבר אחר, וכנ"ל:
ובזה אתיין דברי הט"ז הנ"ל כפשטן. דלהכי בנותן העירוב על ידו התלוי' באויר צריך להגביה טפח, דאל"כ אין כאן דין הגבהה, ומיירי הט"ז כשלא הגביה ידו לצורך זה לקבל העירוב, רק שהי' ידו תלוי' באויר לצורך דבר אחר, וכמש"ל, ובהיות כן כשמניח העירוב על ידו המוגבהת ועומדת לא עשה שום מעשה בפועל לצורך הגבהה הזאת, ובאופן זה אין הגבהה קונה, וכנ"ל, ולפי פירוש זה ע"כ צ"ל דהט"ז מיירי דאין העירוב כולו בידו, דבכולו בידו גם בלא הגבהה ובלא שום מעשה הוי קנין, וכמ"ש גם המקנה הנ"ל, וע"כ מיירי באין כולו בידו, דבזה צריך קנין הגבהה, ואין קנין הגבהה בלא מעשה בפועל, וכנ"ל, ומה שסתם הט"ז בזה, היינו משום דקאי שם על דברי הש"ע שכתב ומגביהו טפח, וע"כ מיירי באין כולו בידו, דבזה צריך הגבהה, וכנ"ל, וע"ז קאי הט"ז וכתב דגם בהניחו כך על ידו התלוי' באויר צריך להגביה ידו טפח, וק"ל:
אמנם לפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבתי לעיל דבגט אף שהיתה ידה מוגבהת ותלוי' באויר לצורך דבר אחר ובא הבעל ונתן הגט לידה, אף שאין כולו בידה, וכן בנתן לתוך קלתו התלוי' בה למעלה מג"ט, דמגורשת מדין הגבהה, ולפי הנ"ל אפילו בגט דלא בעינן דעתה לקנות אעפ"כ לא מצרפינן פעולת הגבהת ידיה שמקודם לצורך דבר אחר אל הגבהת הגט שבידיה שלאח"כ, והגם שהגט מוגבה בידיה אח"כ, אעפ"כ הוי כאלו לא עשתה שום מעשה בפועל כלל בהגבהה זו, ואין זה הגבהה של קנין, ואינה מתגרשת בזה, וה"ה בנותן לתוך קלתו התלוי' בה:
אמנם כל זה הוא לפי דעת המקנה הנ"ל, דס"ל דבקנין הגבהה צריך שיעשה דוקא מעשה בפועל, ולא סגי במה שמוגבה בידו או מכחו לבד, וכנ"ל:
אבל דעת התורת גיטין והגט מקושר שהבאתי לעיל נראה להדיא דזה גופי' הוי קנין הגבהה מעליא מה שהחפץ מוגבה ג"ט ביד הקונה או מכחו, אף שלא עשה מעשה בפועל כלל בהגבהה הזו, רק שחבירו הניח לו החפץ לידו המוגבהת ותלוי' באויר מקודם לצורך דבר אחר, או אפילו שרק חבירו עשה כל הפעולה שיהי' מוגבה מכחו, ולא הוא כלל, עיין בתו"ג שם שכתב בדעת הרשב"ם דמה שמתגרשת בנתן לתוך קלתה התלוי' עליה, היינו מדין הגבהה, דמוגבה הגט מכחה, אף שהיא לא עשתה שום מעשה בפועל כלל בהגבהה זו, כי פשיטא דלא מיירי דוקא שתלתה קלתה עליה במכוון לצורך נתינת הגט לתוכו, דא"כ שרצונה לקבל הגט למה לה לזה לתלות קלתה עליה, הלא תוכל לקבל אותו בידיה, א"ו פשוט דמיירי כי אורחא דמלתא, שתלתה קלתה עליה לצורך דברים אחרים, כדרך הנשים, ואח"כ זרק לה הבעל גט לתוכו, וכן משמעות לשון של הזורק הוא בע"כ, דכשהוא מרצונה, נותן לה, ולא זורק, וז"פ, וכן בספר גט מקושר אות ר"כ מוכיח כן מדברי התו' פא"נ בהא דקלתה תלוי' עליה דבמוגבה ג"ט מתגרשת מדין הגבהה, גם העלה שם דהא שכתב במרדכי בשם ר"פ שלא יזרוק לה הגט בתוך מלבושים שאולים, היינו בנגררים בארץ, אבל במוגבהים ג"ט מן הארץ שפיר מתגרשת מדין הגבהה כשזורק לה הגט בתוך המלבושים, עיי"ש, הרי להדיא דשפיר הוי הגבהה מה שמוגבה מכחה ג"ט אף שלא עשתה בזה שום מעשה בפועל, וכנ"ל, דזה גופי' מה שהחפץ מוגבה בידו או מכחו הוי מעשה הגבהה, שפועל בכחו על החפץ שיהי' מוגבה, ושפיר קני בזה:
ובאמת כי אין להמקנה ז"ל ראי' מכרעת לזה שכתב דבקנין הגבהה צריך דוקא שיעשה מעשה בפועל, כי מהמחבר בש"ע שכתב בסדר הגט ותגביה ב' ידיה אחר הנתינה לידיה, בודאי אין ראי', דשם בע"כ צ"ל דאין זה מעיקר הדין, רק לחומרא ומנהגא בעלמא לכתחלה, דהא שם איירי בפושטת ידיה כדי לקבל הגט, ובכגון זה הלא משמע להדיא בכל סידורי גיטין מקדמונים דסגי בנתינה לידה לבד, וכמש"ל, וע"כ דרק לחומרא כתב המחבר זה, וכמ"ש ג"כ בביאורי הגר"א ובספר גט מקושר, וכנ"ל, ובסדר גיטין של מהר"מ שכתב שתגביה ידיה אחר הנתינה ג"ט, וביאר דעתו בבריכת המים דהגבהה זו צריכה להיות מעיקר הדין, כדי שתקנה הגט עי"ז, כבר כתבתי לעיל שבמחכ"ת דבריו תמוהים, וגם נסתרים מהרמ"א וכל סידורי גיטין מהקדמונים, דנראה דעתם להדיא דכל שידיה מוגבהים ג"ט מגורשת בנתינת הגט לידה בלבד, אף ששוב לא הגביהה ידיה יותר אחר הנתינה, ואפילו אין כולו בידה, דקונית הגט במה שמוגבה בידיה, אלא שכתבנו דס"ל להמקנה דדוקא בגט שעכ"פ פושטת ידה כדי לקבל אותו וזה גופי' הוי מעשה בפועל בהגבהה זו, משא"כ בהניח לו המקנה בידו המוגבהת מקודם לצורך דבר אחר, שאין כאן מעשה בפועל כלל בהגבהה זו, זה לא קני, ושיש לפרש כן גם בדברי הט"ז באו"ח סי' שס"ו הנ"ל, אמנם עכ"פ אין זה מוכרח בדברי הט"ז, כי שפיר יש לפרש דבריו כמו שכתבתי לעיל, דמשו"ה מצריך להגביה ידו טפח בהניחו העירוב על ידו של חבירו התלוי' באויר משום דאל"כ אין כאן הוכחה ופירסום שדעתו לזכות בו עבור בני החצר, וכנ"ל באריכות, ואדרבא נראה לפענ"ד שמוכרח לפרש כן בדברי הט"ז, דאי אפשר לומר דלצורך עיקר הקנין הצריך הט"ז להגביה ידו המוגבהת ועומדת עוד טפח, יען דבהגבהה זו שמקודם לא עשה מעשה בפועל, וכנ"ל, ולכך מצריך הט"ז להגביה ידו עוד כדי שיהי' בזה מעשה בפועל, דא"כ אכתי קשה למה הצריך שיגביה ידו טפח, דהא אפילו אם נימא דקנין הגבהה לא סגי בלא מעשה בפועל מ"מ אפילו בהגבהה כל שהוא סגי בזה, כיון דעושה מעשה בפועל ומגביה ידו והדבר שבידו מוגבה טפח, דהוא שיעור הגבהה בעירוב, ואף שבמעשה בפועל לא הגביהו טפח מ"מ סגי בזה, דהא אפילו רק במוגבה מכחו כתבו התו' בב"מ ד"ט בד"ה הואיל בהא דזיל טרוף אקן דלגבהנהו דסגי במה שהגבהו על ידו יותר ממה שהי' תחלה ומפריחים קצת למעלה, עיי"ש, משמע להדיא דאין צריך שיגבהו על ידו ג' טפחים דוקא או אפילו טפח, רק בהגבהה כל שהוא על ידו סגי, כיון דבלא"ה מוגבהים מן הארץ ג"ט, והט"ז עצמו בחו"מ סי' רס"ט ס"ה וכן הב"ח והסמ"ע ובדרישה שם הוציאו כן מדברי התו' הללו ופסקו כן, עייש"ה, וא"כ מכש"כ כשמוגבה בידו ממש מן הארץ כשיעור הגבהה, אף אם נימא דבהגבהה צריך דוקא מעשה בפועל, אעפ"כ סגי בזה בהגבהה עוד כל שהוא, ולמה כתב הט"ז באו"ח שם להגביהו טפח, א"ו משמע דזה שהצריך הט"ז שם להגביה את ידו טפח לאו משום לתא דקנין אתי עלה, אלא כמו שכתבתי לעיל, כדי שיהא ניכר ומפורסם שזוכה עבור בני החצר, ולכך מצריך להגביה ידו טפח, דפחות מהגבהת טפח עדיין אין עי"ז היכר ופרסום, תדע דהא הרמב"ם שהביא הט"ז שם באותו ס"ק סמוך ממש לשם ס"ל דאף בנותן כל אחד משלו צריך אחד מהם להגביהו טפח כי היכי דליהוי היכירא, עיי"ש, הרי דלהכירא צריך לכל הפחות הגבהת טפח, ולכן כתב הט"ז להגביה ידו טפח, ובהיות כן אינו מוכרח כלל לומר דהט"ז ס"ל בזה כדעת ספר המקנה הנ"ל.
ומצד הסברא נראה לפענ"ד כדעת התורת גיטין והגט מקושר הנ"ל, דלקנין הגבהה סגי שיהי' מוגבה בידו או מכחו ג"ט. אף שלא עשה שום מעשה בפועל כלל בזה, דכיון דזה עכ"פ ידעינן דבקנין הגבהה אינו צריך דוקא להגביה בפועל בידו או מכחו כל הג' טפחים, אלא רק צריך שיהי' הדבר מוגבה בידו או מכחו ג' טפחים, דזה נשמע שפיר ומוכרח מהא דזיל טרוף אקן דלגבהנהו, אף שאינם מגביהים עצמם מכחו ג' טפחים רק שמפריחים עי"ז קצת למעלה הוי הגבהה, יען דעכ"פ מוגבהים מכחו ג"ט מן הארץ, וגדולה מזו נשמע מהא דניתק טלית מע"ג עמוד גבוה ג' דהוי הגבהה, אף דלא הגביה למעלה כלל את הטלית, רק ע"י מה שמוגבה על ידו ג' טפחים, כמבואר כל זה בתו' והרא"ש ב"מ ד"ט ובחו"מ סי' רס"ט ס"ה, עייש"ה, וכיון שכן מסתבר ודאי דכל שמוגבה הדבר בידו או מכחו ג"ט. אף שלא עשה בזה שום מעשה בפועל כלל שיהי' הדבר מוגבה עי"ז, שפיר הוי זה הגבהה מעליא, דמהי תיתי לנו לחדש זאת ולומר דבקנין הגבהה צריך שיעשה מעשה בפועל כלל, דממ"נ אין לך לומר בזה אלא אחת משתיים, או דצריך דוקא שיגביה בפועל למעלה בידו או מכחו, או דאין צריך דוקא שיגביה בפועל למעלה, אלא שיהי' מוגבה בידו או מכחו ג"ט, וכיון דחזינן דאין צריך דוקא שיגביה בפועל למעלה כלל אלא די במה שמוגבה בידו או מכחו ג"ט, וכנ"ל, א"כ ממילא אין צריך בזה שום מעשה בפועל כלל כדי שיהי' הדבר מוגבה עי"ז, דמהיכי תיתי לנו לחדש זאת, אלא כל שהדבר מוגבה בידו או מכחו ג"ט שפיר הוי זה קנין הגבהה, ודוק:
שוב האיר ד' את עיני ומצאתי הדבר מבואר בש"ס בע"ז דף ע"א ע"ב, דאמרינן שם על הא דאמר להו רב להני סבוייתא [מוכרי יין] כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו וכו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכי שקילתו דמי יין נסך קא שקילתו, ומוקמינן לה שם דמיירי בכייל ורמי למאנא דעכו"ם, דכשבא היין להכלי נאסר מקמי דנעשה של העכו"ם ע"י משיכה, וע"ז פריך הגמרא שם, סוף סוף כי מטא לאוירא דמאנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעותא דמאנא, ופירש"י כי מטא לאוירא דמאנא דעכו"ם קנייה עכו"ם בהגבהה, עכ"ל, וע"ז משני הגמ' אי דנקיט לי' עכו"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא, והכי קיי"ל דבתפס העכו"ם הכלי בידו אף שהוא ברשות המוכר מותר למדוד לו היין גם קודם נתינת המעות, דמיד שבא היין לאויר הכלי קנאו העכו"ם בהגבהה, ולא נאסר עד שבא לשולי הכלי, כמ"ש ביו"ד סי' קל"ב ס"ב בהגה, עיי"ש, הרי להדיא דכשנותן היין להכלי המוגבהת ועומדת ביד העכו"ם, אף שהעכו"ם אינו עושה שום מעשה בפועל להגביה ידו עם היין עוד יותר, אעפ"כ שפיר קניא לי' להיין בהגבהה במה שמוגבה מכח ידו:
ובריטב"א בע"ז שם הקשה, האיך קונה מדין הגבהה כי מטא לאוירא דמאנא, דהא לא עביד כלום, ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה, או שקורא לה והיא באה שהוא כמשיכה, או כההוא דפיל בחבילי זמורות, או כההוא דזיל טרוף הקן דלגבהו וכו', וי"ל דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי, ואלו נח חשיבה הגבהה, ומעכשיו הוא מיישר הכלי יפה בענין שיבוא היין לאוירא ולא ישפך לחוץ, הא חשיב לן מעשה לקנות בו מדין הגבהה, עכ"ל הריטב"א שם:
והמעיין היטב בדברי הריטב"א הללו יראה דמעיקרא לא הוי קשיא לי' אלא על קנין הגבהה מכי מטא לאוירא דמאנא, אבל מכי נח בהכלי דקונה בהגבהה זו, על זה לא הוי קשיא לי' כלל, וכן כתב להדיא בתירוצו דכשנח חשיבא הגבהה, והיינו דכשהוא נח בהכלי והוא מחזיק הכני בידו, נמצא שהוא פועל בכח ידו על הכלי ועל כל מה שנח בתוכה שיהי' מוגבהים מן הארץ ג' טפחים ולא ירדו למטה, וזה גופי' הוי מעשה מעליא, וקני שפיר מדין הגבהה, רק על זה דקני מדין הגבהה מכי מטא לאוירא דמנא, דמחזיק הכלי אינו פועל בכח ידו כלל על היין שהוא באויר הכלי שיהי' מוגבה ולא ירד למטה, דאדרבא הרי הוא באויר ויורד בקילוח למטה, ע"ז הקשה הריטב"א שפיר איזה הגבהה ואיזה מעשה הגבהה יש בזה, וע"ז תירץ דכיון שסופו לנוח בכלי כמונח דמי, והוא עשה מעשה לזה בהיישרת הכלי שיבוא היין לאויר הכלי ויהי' סופו לנוח, חשיב זה מעשה הגבהה לקנות בו:
וא"כ שמעינן מדברי הריטב"א הללו כדעת התו"ג והגט מקושר הנ"ל, דכשהמקנה נותן הדבר ליד הקונה המוגבהת ועומדת, ונח בידו, ונמצא דפועל בכח ידו על הדבר ההוא שיהי' מוגבה, אף שאין כולו בידו, שפיר קנה הדבר מדין הגבהה, אף שלא הגביה ידו מקודם לצורך זה, דבנח בכלי המוגבהת בידו לא הוצרך הריטב"א לתירוצו לצרף לזה המעשה של היישרת הכלי, משום דזה גופי' אשר נח בהכלי המוגבהת בידו הוי מעשה הגבהה מעליא, ושוב אין צריך יותר, וכנ"ל:
וממילא קם דינא מה שכתבתי לעיל, דגם בנתן הגט ליד האשה המוגבהת ועומדת לצורך דבר אחר, אף שלא הי' כולו בידה, וגם שוב לא הגביהה יותר את ידה עם הגט, ואדרבה זרקה אותו ואינה חפיצה בו, אעפ"כ היא מגורשת בזה מדין הגבהה, וכמ"ש לעיל באריכות, וה"ה והוא הטעם אפילו לא נתן הגט לידיה, רק שנתנו לה באופן שיהי' מוגבה מכחה, כגון לתוך קלתו התלוי' בה למעלה מג"ט, כיון שפועלת בכחה על הגט שיהי' מוגבה ג"ט, שפיר הוי זה מעשה הגבהה מעליא, לקנות הגט עי"ז, ומתגרשת בזה אפילו בעל כרחה, וכנ"ל:
ואולי יאמר הגאון המקנה ז"ל דזה שכתב הריטב"א בתירוצו דע"י היישרת הכלי חשיב לן מעשה, הוצרך לזה גם על נח בכלי, דהגם דחשיב הגבהה כשנח כמ"ש הריטב"א, אבל מ"מ מעשה לא הוי זה, רק בצירוף היישרת הכלי שמקודם חשיב מעשה וקני, ויש מקום לזה לדחוק כן בדברי הריטב"א ז"ל, ודוק, אבל באמת אין כוונת הריטב"א כן, וגם פשטות דבריו ז"ל אין מורין כן, וכנ"ל:
אמנם אפילו אם תדחוק כן בדברי הריטב"א, מ"מ עכ"פ זה מוכרח מהגמ' דע"ז שם, דכשהקונה מגביה ידו ופושט אותה ופותחה כדי לקבל החפץ, והמקנה מניח לו החפץ לידו המוגבהת, דקני החפץ בהגבהה הזו שמוגבת בידו, אף שאין החפץ כולו בידו, וגם לא הגביה עוד את ידו יותר אחר הנחת החפץ עליה, דהא זה לא גרע עכ"פ מהא דהעכו"ם מיישר הכלי כדי לקבל היין בתוכה, דמכי מטא היין לאוירא דמנא קנייה לי' בהגבהה, אף שאין כל הכלי ביד העכו"ם, וגם אין מגביה כלל הכלי אחר ביאת היין לאוירה בשעת שפיכת היין לתוכה, ואעפ"כ הוי זה קנין הגבהה, משום דמצרפינן היישרת הכלי שמקודם אל ההגבהה של אח"כ, ובהכי חשיב לן מעשה, כמ"ש הריטב"א, ומכש"כ בנ"ד שהחפץ נח בידו המוגבהת, אפילו את"ל דצריך עוד מעשה בפועל לזה, דודאי מצרפינן מעשה דהגבהת היד ופשיטתה והיישרתה כדי לקבל החפץ אל ההגבהה הזו שאח"כ, דיהי' חשיב לן מעשה בהכי, וכמו שכתבתי לעיל דע"כ מוכרח לומר כן אפילו לדעת ספר המקנה:
ואין להתעקש עוד ולומר דעדיין אין מזה הכרח כ"כ, די"ל דהגמרא מיירי שם דהיישרת הכלי של הנכרי היא עכ"פ בתוכ"ד של השפיכה לתוך הכלי, בזה שפיר מצרפינן מעשה של היישרת הכלי אל ההגבהה הבאה אח"כ בתוכ"ד, והוי כמעשה בפועל בשעת הגבהה ממש, דתוכ"ד כדיבור דמי, אבל היכי דשותה בנתינת החפץ אל יד חבירו המוגבהת, יותר מתוכ"ד מעת הגבהת היד ופשיטתה כדי לקבל החפץ, וכמו בגט דאחר הגבהת ופשיטת ידיה יש יותר הרבה מתוכ"ד עד הנתינה לידיה, בזה עדיין יש לומר דלא מצרפינן המעשה הזה דהגבהת היד ופשיטתה אל ההגבהה שאח"כ דיהי' חשיב בזה מעשה הגבהה בפועל:
אבל זה טעות, דאם נעשה חילוק הזה א"כ מאי פריך הגמ' בפשיטות על רב, למה הי' צריך להזהיר את המוכרי יין לקבל המעות מן הנכרי קודם שפיכת היין להכלי, והלא מכי מטא היין לאוירא דמאנא קניי' העכו"ם בהגבהה, ויין נסך לא הוי עד דמטא לתחתית הכלי, ולפי חילוק הנ"ל מאי פסקא להקשות כזאת, והלא כמה וכמה פעמים יש שהקונה מגביה הכלי ומיישר אותה ועומד הכן כדי לקבל בתוכה היין, והמוכר שוהה אח"כ במדידת היין וכדומה יותר מתוכ"ד עד שהוא שופך אל הכלי, וזה שכיח עפ"י הרוב, ובפרט כשיש קונים הרבה [עיי"ש בתו' ד"ה ש"מ] וכל אחד רוצה שישפוך המוכר להכלי שלו קודם, ועומד הכן בכלי שלו שישפוך לתוכו, ובתוך כך המוכר שוהה בהמדידה לכלי של חבירו וכדומה יותר מתוכ"ד, ואם באופן כזה לא מצרפינן המעשה של היישרת הכלי אל ההגבהה שאח"כ, ולא קנה בהגבהה הזו, א"כ שפיר הי' צריך רב להזהיר שיקחו המעות מקודם, ומאי פריך הגמרא, ואין לומר דכוונת קושיית הגמ' היא כך, דכיון דיש עצה, לשפוך היין אל הכלי בתוכ"ד של היישרת הכלי, ובזה מכי מטא לאוירא דמאנא קניי', א"כ הי' לו לרב להזהיר על זה, דישגיח ישראל המוכר דהנכרי יישר הכלי, בתוכ"ד של השפיכה, ובזה לא צריך דוקא לקחת ממנו המעות מקודם, אבל זה אינו, דמלבד דלא נזכר כלל בגמ' מזה, ועיקר חסר מן הספר, וכל כי האי הוי לי' לפרש, וסתימת לשון הגמ' בודאי משמע דבכל גוונא מכי מטא לאוירא דמאנא קניי', אלא שגם בלא זה א"א לומר שקושיית הגמ' היא באופן זה, דהא התו' שם בסד"ה שקילו זוזי הקשו למה הצריכם רב לשקול זוזי מקודם, ולמה לא למדם להדיח כלי העכו"ם או למדוד בכלי ישראל, ותירצו משום דבכך יש לטעות כמה פעמים, עיי"ש, ומכש"כ שבקל יש לטעות לשפוך היין לתוך הכלי לאחר כ"ד של היישרת הכלי, בהיות הרבה פעמים הקונה עומד הכן מקודם עם הכלי לשפוך לתוכה, וכנ"ל, ואם נימא דלא קני מכי מטא לאוירא דמנא אא"כ הי' שפיכת היין לתוכה בתוכ"ד של היישרת הכלי, מאי פריך הגמ', הא בקל יש לטעות בכך:
אלא ודאי הא בורכא, ואין חילוק בזה כלל, דלעולם מצרפינן המעשה בפועל שמקודם ושגם עתה עדיין לא נתבטלה, אל ההגבהה שאח"כ, אפילו ביותר מתוכ"ד, וכמו שהכרחתי זה גם לעיל, ולכך שפיר פריך הגמ' על רב מכי מטא לאוירא דמאנא קניי' בהגבהה, ע"י צירוף המעשה של היישרת הכלי שמקודם, ואפילו אם שוהה המוכר הרבה אח"כ עד ששופך היין אל הכלי, אעפ"כ מצרפינן המעשה של היישרת הכלי שמקודם אל ההגבהה שלאח"כ וקני, וזה ברור ומוכרח מהגמ', וגם הכי משמע ודאי מסתימת הפוסקים ביו"ד שם דבאוחז הכלי בידו בכל אופן קנה בהגבהה מכי מטא לאוירא דמנא, ומכש"כ כשהחפץ נח בידו המוגבהת, אפילו את"ל דצריך לזה גם מעשה בפועל, דודאי מצרפינן לזה המעשה בפועל של הגבהת ופשיטת ידו מקודם כדי לקבל החפץ. אל ההגבהה שמוגבה בידו עי"ן אח"כ, והוי זה שפיר קנין הגבהה, ומזה סיוע שיש בו ממש להרמ"א וכל הסידורי גיטין מהקדמונים, אשר משמע מדבריהם להדיא דבגט אין צריך יותר מעיקר הדין אלא שהבעל יתן הגט ליד האשה המוגבהת ג"ט ופשוטה לקבל, ובזה אף שאין כולו בידה, וגם לא הגביה ידה עם הגט עוד יותר, אעפ"כ הוא מגורשת, מדין הגבהה, וכנ"ל, ובע"כ צריך לפרש דעת המקנה ז"ל כמ"ש לעיל, דמ"ש דבהגבהה צריך דוקא שיעשה מעשה, כוונתו לאפוקי כשהניח לו המקנה על ידו המוגבהת של הקונה אשר הגביה אותה מקודם לצורך דבר אחר, ולא לצורך הקבלה וההגבהה של החפץ הזה, דבאופן זה הוי כאלו לא עשה מעשה בפועל כלל בהגבהה זו, ולא קני לדעת המקנה ז"ל:
ובהיות כן בנידון השאלה שלנו הנ"ל בפתח דברינו, שהאשה הגביה ידיה ופשטה ופתחה אותן כדי לקבל הגט, כנהוג, והבעל נתן הגט לידיה המוגבהות, אף שלא הי' כולו בידה, וגם שוב לא הגביהה ידיה עם הגט אח"כ עוד יותר, מ"מ קנתה אותו בהגבהה זו אשר מוגבה בידיה אליבא דכ"ע, אף לדעת ספר המקנה הנ"ל, ומגורשת:
אמנם האמת אגיד ולא אכחד, שאחר כל הטרחות והיגיעות להעמיד דברי המקנה ז"ל, שלא יהי' נסתרים מהגמ' ומכל הפוסקים הנ"ל, עיינתי שוב הפעם היטב בכל דברי המקנה ז"ל שם, וראיתי שא"א להעמיד בדעתו ז"ל כמו שכתבתי לעיל, אלא דאינו מחלק כלל בין פשט ידו והגביה אותה כדי לקבל, ובין היתה מוגבהת לצורך דבר אחר, רק ס"ל דאפילו כשפשט ידו למעלה מג' כדי לקבל את דבר הנקנה, וחבירו מניחו בידו, ג"כ לא קנה בהגבהה זו, עד שיעשה מעשה ויגביהנו, עיי"ש שכתב כן בהא דפ' אלו נערות דצירף ידו למטה מג', דאפילו אם צירף ידו למעלה מג' ג"כ אינו קונה מיד כשבא לידו אלא מדין יד, ולא מדין הגבהה עד שיעשה מעשה ויגביהו, עיי"ש:
הרי דאף שצירף ידו למעלה מג' כדי לקבל החפץ ויהי' מוגבה בידו, אעפ"כ צריך עוד להגביהו כשבא לידו, ואי לאו הכי לא הוי זה קנין הגבהה במה שמוגבה בידו ע"י המעשה של צירוף ידו שמקודם, וזה בודאי נסתר מהגמ' דע"ז הנ"ל, ומדברי הרמ"א וכל סידורי גיטין מהקדמונים הנ"ל:
וביותר תמוהין דברי המקנה, דהרי שם מלבד שצירף ידו לקבל, עוד זאת הוא עושה שמגרר בידו השניה אל ידו הזאת המוגבהת ג', ופשיטא דזה הוי מעשה הגבהה מעליא בשעת הגבהה ממש, דהא עושה מעשה הגרירה בידו השניה אל ידו זאת, אשר הוא מוגבה ג"ט עי"ז, והרי זה ממש כמו ניתק טלית מע"ג עמוד שגבוה ג', דאף דלא הגביה כלל את הטלית למעלה, מ"מ כיון שעשה מעשה בניתוקו שיהי' מוגבה עי"ז ג"ט, שפיר הוי זה קנין הגבהה, כמבואר בתו' והרא"ש ב"מ ט' ובחו"מ סי' רס"ט ס"ה, ומכש"כ כשעושה מעשה בגירורו בידו אחת אל ידו הב' המוגבהת ג"ט, ומוגבה עי"ז בידו הב' ג"ט דהוי קנין הגבהה מעליא, אף אם נניח דבקנין הגבהה צריך דוקא מעשה בפועל, ולכן דברים הללו של המקנה ז"ל אחר המחילה מכ"ת הקדושה תמוהים מאוד, ואי אפשר להעמידם כלל:
וכיון שכן, הדרינן לסברא דידן הנ"ל, דבאמת אין צריך בקנין הגבהה שום מעשה בפועל כלל, לא בשעת הגבהה, וגם לא מקודם, אלא כל שהדבר מוגבה ביד הקונה או מכחו ג' טפחים, זה גופי' הוי מעשה הגבהה מעליא, אף שלא פשט ידו כלל לקבל, רק שהיתה ידו מוגבהת ופשוטה לצורך דבר אחר, ובא המקנה והניח לו החפץ על ידו המוגבהת, או שתלה בו המקנה את החפץ שיהי' מוגבה מכחו ג"ט, והקונה מכוון לקנות קנה, ובגט מתגרשת עי"ז גם בע"כ, וכנ"ל, וגם יש ראי' ברורה לזה מהריטב"א בע"ז הנ"ל, דבנח היין בהכלי המוגבהת ביד העכו"ם שפיר חשיבא הגבהה, ולא הוצרך בזה לתירוצו, לצרף לזה המעשה של היישרת הכלי, דזה גופי' מה שהוא פועל בכחו על היין שיהי' מוגבה עם הכלי הוי שפיר מעשה הגבהה מעליא, וכנ"ל, ואין לנו לכנוס בזה בדוחקים בדברי הריטב"א על לא דבר, מאחר דגם אחר כל הדוחקים א"א להציל את דברי המקנה שלא יהי' תמוהים ונסתרים מדברי הגמ' והפוסקים, וכנ"ל:
באופן דהלכה בזה היא כדברי התו"ג והגט מקושר הנ"ל, דבקנין הגבהה אין צריך שום מעשה בפועל, זולת מה דמוגבה ג"ט בידו של הקונה או מכחו, דזה גופי' הוי מעשה הגבהה מעליא, וכנ"ל, וא"כ נתקיימו ת"ל כל דברינו הנ"ל:
ומכש"כ בנידון השאלה שלנו, דהגביהה ידיה ופתחה ופשטה אותן כדי לקבל הגט, והבעל נתן הגט לידיה המוגבהות, בזה יש לנו ראי' ברורה ומוכרחת מהגמרא דע"ז עצמה, ומדברי הפוסקים ביו"ד שם, ומדברי הרמ"א באבה"ע, ומסידורי גיטין מהקדמונים, דזה שפיר הוי קנין הגבהה מעליא מה שהגט מוגבה בידיה, אף שלא הגביהה ידיה עם הגט עוד יותר אחר שבא לידיה, וגם אין כולו בידה, וגם לא נתנה אותו תחת סרבלה, אעפ"כ שפיר מגורשת בזה מעיקר הדין, ע"י קנין הגבהה אשר הגט מוגבה בידיה, וכל הדברים הנעשים אחר שבא הגט לידיה המוגבהות ג"ט, כגון הקפצת ידיה, והגבהת ידיה עם הגט למעלה, והכנסת הגט תחת סרבלה, וגם הכפלת הגט מקודם כדי שיהי' כולו בידה, כל אלו הדברים המה רק למנהגא ולחומרא בעלמא לכתחלה, אבל בדיעבד אין כל זה מעכב כלל, אלא כל שנתן הבעל הגט לידיה המוגבהות ג"ט כדי לקבל הגט אף שיוצא הגט גם מחוץ לידיה מן הצד, וגם לא עשתה כל הדברים הנ"ל שאחר הנתינה הרי זו מגורשת, מדין הגבהה, ע"י מה שהגט מוגבה בידיה ג"ט, הנלפענ"ד בעזה"י כתבתי:
יום א' פ' תצא ה' אלול תרס"ט לפ"ק פה דאברזינסקי. יהודה ליב הלוי.