אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן יא · ענף ו

ענף ה

הן אמת דהתורת גיטין שם בסי' קל"ט סט"ו כתב, דהגם דאשה מתגרשת בהגבהת הגט או במשיכתו, מ"מ היינו דוקא כשמגרשה מרצונה, אבל כשמגרשה בעל כרחה ומכריח אותה לעשות הגבהה או משיכה שלא בידה אינה מתגרשת, מטעם דכל הקנינים בעינן שיהי' בכוונת קנין, וכשהוא בע"כ אין כאן כוונת קנין, משא"כ חצירה וידה דקונין שלא מדעת קנין, עכ"ד, עיי"ש:

ולפ"ז גם כשנותן הגט בידה אלא שיוצא גם מחוץ לידה, דבזה צריך לבוא מטעם הגבהה כדי לקנות אותו, וכנ"ל, ג"כ אינה מתגרשת אלא כשהוא מדעתה, ודעתה לקנות, אבל לא כשהוא בע"כ, וזה פשוט מאוד, וכן נראה להדיא ממ"ש התו"ג שם דמטעם זה מצריכין שתתן הגט לתוך סרבלה, משום גזירה דלפעמים נותן לה בע"כ, עיי"ש, וע"כ צ"ל בכוונתו דלפעמים אף שהיא עושית כל אשר אנחנו מצווין לה לעשות מ"מ היא עושית הכל בע"כ, דא"א לומר כלל משום גזירה דלפעמים נותן לה בע"כ ממש, דא"כ לא תשמע לו כלל להכניס הגט תחת סרבלה, וע"כ הכוונה כנ"ל משום גזירה דלפעמים היא עושית הכל אבל הכל הוא בע"כ, וכיון שהיא שומעת לנו לכל אשר אנו מצווין אותה, א"כ הרי אנחנו מצווין שיתן הגט לתוך ידיה, והיא פושטת ידיה לקבל אותו עפ"י הציוי שלנו, והרי ידיה קונין גם בלא דעת קנין ולמה לנו להצריכה עוד להכניסו תחת סרבלה, א"ו משום דחיישינן שמא יצא הגט חוץ לידה, וצריך לזה הגבהה, וכשהיא עושית הכל בע"כ אין כאן דעת קנין ואינה מתגרשת, ולכך מצריכין אותה להכניסו תחת סרבלה, דזה הוי כחצירה, דקונה גם שלא מדעת קנין:

ואפילו אם תדחוק בכוונת התו"ג, דהגזירה היא משום דלפעמים נותן לה בע"כ ממש, ואינו נותנו לתוך ידה רק ע"י הגבהה ומשיכה מכחה בע"כ, ולזה מצריכין אותה בכל גט להכניסו תחת סרבלה, וממילא גם כשיתן לה הגט בע"כ ממש יכניסו הוא עצמו בחזקה תחת סרבלה, בהיותו יודע שכך צריך להיות בכל גט שיוכנס תחת הסרבל שלה, דא"כ אכתי קשה למה לי זה כלל, כיון דכל כך הוא בידו להכניסו בחזקה תחת סרבלה א"כ ג"כ יכניסו בחזקה לידה, ואז שוב אין צריך לסרבלה כלל, וע"כ צ"ל ג"כ דהחשש הוא שמא יצא גם מחוץ לידה, כמו שכן הוא ברוב הפעמים, ואז אינה מתגרשת בע"כ אף שידה מוגבהת ג' טפחים, ובשגם כי המעיין בתו"ג שם יראה דהעיקר כמו שפירשתי דבריו לעיל, עיי"ש שכתב ולא הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע וכו', ולפירוש הב' הלא הוא מכניס בחזקה את הגט תחת סרבלה, וע"כ כפירוש הא' הנ"ל, דהיא שומעת לנו, והיא מכנסת אותו תחת סרבלה, רק שהכל הוא בע"כ שלא מרצונה, ולכך לא סגי בזה נתינת הגט לידה מחשש שמא יצא גם מחוץ לידה, ואז אינה מתגרשת בע"כ, וכנ"ל:

אמנם אף שבלי ספק כן הוא דעת התו"ג, מ"מ מה מאוד יש לתמוה על עיקר היסוד שבדבריו בזה, במה שכתב דלהכי בחצירה וידה מתגרשת בע"כ משום דחצירה וידה קונין לא מדעת קנין, משא"כ בהגבהה ומשיכה דבעינן דעת קנין אינה מתגרשת אלא לרצונה:

ומתחלה אני אומר דזה גופי' דחצירו וידו קונין שלא מדעת קנין אינו דבר מוחלט כלל, כמבואר במשנה למלך פי"ז מה' גזילה ואבידה ה"ח בשם התו' ב"ב דף נ"ד ע"א בד"ה אדעתא דציבי, דהא דחצירו וידו קונין לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו, ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות, אבל אם יודע ואין מתכוון לקנות לא קנה, עכ"ל התו' שם, גם המשנה למלך שם הביא ראי' נכונה לזה מב"ק כ"ט, עיי"ש, ואפילו המהרי"ט בסי' ק"ן לא החליט מה שכתב שם דחצירו וידו קונין לו שלא מדעת קנין, ואדרבא הביא שם לבסוף ההוא דפרק הפרה דמ"ט המחזיק בשטרותיו של גר וכו', דמשם משמע אף שבא לידו לא קני בלא כוונת קנין, ומכש"כ חצירו, עיי"ש, ומהא דפ' הפרה עצמו באמת הוציאו התו' הנ"ל מה שכתבו דחצירו וידו כשיודע מהדבר המונח. בהם ואינו מתכוון לקנותו לא קנה, עיי"ש:

ומה שהביא המהרי"ט שם ראי' מהתו' גיטין דס"א בד"ה ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור, נראה דאיצטריך לאשמעינן בתולשן בידו ומפילן אעפ"י שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן, עכ"ל התו' שם, וכתב ע"ז המהרי"ט שם וז"ל אלמא ידו זכתה לו בלא כוונת זכיה, עכ"ל:

ומלבד מה שדחה שם המשנה למלך ראי' זו, נראה לפענ"ד דאין כוונת התו' כלל משום אין דעתו לקנות, דמאי פסקא לומר כן דבאוחז בידו ומפילו אין דעתן לקנות, הלא הוא תולשן רק בשביל עצמו שיהי' שלו, והלא זהו כוונתו זכיה ממש, ומה בכך שמפילן מיד, וגם דא"כ העיקר חסר מדבריהם, דעכ"פ הי' להם להתו' לכתוב כן בפירוש ולא אחז בהן לקנותן אלא להפילן, אלא נלפענ"ד דכוונת דברי התו' הוא כך, יען דרוב הקנינים הם ע"י מה שעושה הקונה בהדבר הנקנה מעשה המורה שהוא שלו, שעושה בו כאדם העושה בשלו, ובזה קונה הדבר ונעשה באמת שלו, וכן הוא קנין ידו וחצירו, דמה שהוא שלו נותן הוא לתוך ידו או לתוך חצירו, [ועיין בנימוקי יוסף בב"מ במשנת ראה אותן רצין אחר המציאה בשם הרנב"ר], וא"כ זה שהוא בידו או בחצירו מורה שהוא שלו, ומשו"ה הוי קנין, וזה הוא שפיר אם לוקח הדבר בידו כדי לעכבו ולהחזיקו בידו זמן מה, אבל אם אין לוקח כלל הדבר בידו כדי להחזיקו ולעכבו, רק אדרבא כדי להשליכו מידו להפילו לארך, כמו בתולש פירות בידו ומפילן, בזה יש מקום גדול לומר דאין זה כלל מעשה קנין, דזה אין מעשה המורה ש וא שלו, דהרי אינו אוחז בהן לעכבן בידו זמן מה כאשר האדם עושה בדבר שהוא שלו, אלא אדרבא אינו אוחז בהן אלא כדי להשליכן ולהפילן, וזה אינו מורה שהוא שלו, ולא קני לי' ידו באופן כזה אף שנתכוון לקנות, דאין זה מעשה קנין, וכמ"ש הרשב"ם כעין זה בפ' חזקת הבתים דנ"ד ע"א בד"ה אדעתא דחיותא, עיי"ש, ולכך אשמעינן תנא דמ"מ הוי זה מעשה קנין, הואיל דמ"מ הי' הפירות בידו, והוי גזל גמור, זה הוא הנראה לפענ"ד בכוונת דברי התו':

ולפ"ז אין זה ענין כלל לאין דעתו לקנות, דכאן שפיר הוי דעתו לקנות, וכנ"ל, ומ"ש התו' ולא אחז בהן אלא להפילן, ר"ל דלא אחז בהן כדי לעכבן בידו זמן מה כאדם העושה בשלו, אלא אדרבא כדי להפילן, וסד"א דלא להוי זה מעשה קנין, וכנ"ל:

ומעתה איני יודע מאין הרגלים להחליט ולומר דחצירו וידו קונין גם שלא מדעת קנין, נגד דברי התו' הנ"ל, אשר ראייתם מוכרחת מההוא דפ' הפרה, וכמ"ש המהרי"ט גופי', וכנ"ל, וגם לא מצינו בראשונים חולק להדיא עליהם, כי מה שכתבו הרשב"א והר"ן בהא דליקט ונתן ביד הר"ז גזל גמור דהרבותא היא אעפ"י שלא נתכוון לזכות, עיי"ש, מ"מ היינו שלא נתכוון בפירוש לזכות, אלא שליקט כדרכו, כמ"ש הרשב"א שם, וכן הוא בהירושלמי אשר הביאו הרשב"א והר"ן ממנו ראי', וכיון שלא נתכוון בפירוש לזכות הוי אמינא דלא קנה, ולכך קמ"ל התנא דמ"מ קנה, דכיון דליקט כדרכו והי' הכוונה בלקיטתו בשביל עצמו שיהי' זה שלו שפיר הוי זה כוונת קנין וכנ"ל, אבל כשלא הי' דעתו כלל על הדבר אשר יודע שהוא מונח בידו או בחצירו שיהי' לצורך עצמו, שלא הי' בו דעת קנין כלל, יש לומר דגם הרשב"א והר"ן ס"ל כהתו' דלא קנה, וכמו דמוכח מפ' הפרה הנ"ל, וכן מ"ש הטור בחו"מ סי' ר' הובא בהרמ"א שם ס"ז וס"ח דאם מדד הלוקח קנה, דמדידתו הוי כמשיכה, עיי"ש, אינו מוכרח כלל לומר כמ"ש הנתיבות שם ס"ק ט"ו דס"ל להטור דידו קונה לו בלא דעת קנין, אלא יש לומר כמ"ש הט"ז שם דהטור ס"ל דזה שפיר הוי כוונת קנין, עיי"ש, ועיין בתשובת רעק"א ז"ל סי' ל"ז:

וגם כי אדרבא אם נימא כהנתיבות דטעמו של הטור הוא משום דס"ל דחצירו וידו קונין שלא מדעת קנין, וכמו שעלה על דעת מהרי"ט, א"כ הרי אדרבא שמעינן מדברי הטור דגם הגבהה קונה שלא מדעת קנין, וכמ"ש הנתיבות עצמו שם לדעת הטור, דהוא מטעם דהגבהה מטעם ידו הוא, וידו קונה לו שלא מדעת קנין כמו חצירו, ולכך גם הגבהה קונה שלא מדעת קנין, עיי"ש, וא"כ גם בגט אין לחלק בין חצירו וידו דהוא בע"כ ובין הגבהה, דהא גם הגבהה קונה שלא מדעת קנין כמו ידו, וה"ה משיכה, דגם משיכה היא בכלל ידו, כמ"ש בתו"ג, וכנ"ל:

שוב ראיתי במחנה אפרים ה' קנין משיכה סי' ד' שהביא בשם הרשב"א והר"ן דבהא דליקט ונתן ביד אעפ"י שלא נתכוון לזכות בלקיטה זו קנה, ולדעתו ז"ל כן הוא גם כוונת התו' בהנזקין הנ"ל, אך מסיק שם דהיינו טעמא דקני גם בלא דעת קנין, כיון דבזכי' מיהו קא עסיק, ובקנין דאורייתא בכה"ג קני גם בלא דעת קנין לרוב הפוסקים, אבל כשאינו מתעסק בזכיית אותו דבר כלל גם ידו לא קני לי' שלא מדעת קנין, והיינו שכתבו התו' בב"ב מפ' הפרה הנ"ל, עיי"ש, ולפי דבריו ז"ל ג"כ אין שום חילוק כלל בין קנין חצר ויד ובין קנין הגבהה ומשיכה, דהיכא דמתעסק בזכיית אותו דבר גם בהגבהה ובכל קנין דאורייתא קני אף שלא כיון לקנות באותה ההגבהה, וכמ"ש להדיא במחנה אפרים שם, וכשאינו מתעסק בזכיה כלל גם חצר ויד אינם קונים שלא מדעת קנין, ועיי"ש עוד מה שכתב בזה בסי' ה' שם דלדעת הרי"ף והרמב"ם יש לומר דחצר קונה גם בלא דעת קנין כלל, אבל עכ"פ יד לכ"ע לא קני בלא דעת קנין כלל, עיי"ש, ובהיות כן מה חילוק יש בין ידה דמתגרשת בה בע"כ ובין משיכה והגבהה:

אמנם כל הנ"ל כתבתי רק לרווחא דמילתא, דאפילו לפי דברי התו"ג דמדמה גירושי בע"כ לקנין שלא מדעת, עדיין אינו מוכרח כלל לחלק בין חצירה וידה ובין הגבהה ומשיכה, דלדעת התו' והמשנה למלך גם חצירה וידה אינן קונין בעלמא שלא מדעת קנין, ואעפ"כ בגט קונין גם בלא דעת קנין, וא"כ ה"ה הגבהה ומשיכה, דמאי שנא, ולדעת הטור כפי מה שפירש בו הנתיבות גם בעלמא הגבהה ומשיכה קונין שלא מדעת קנין כמו חצירה וידה, וכנ"ל, גם לפי מ"ש במחנה אפרים ג"כ אין חילוק כלל לדעת התו' בין חצירה וידה ובין הגבהה ומשיכה לענין זכי' שלא מדעת קנין, ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם עכ"פ יד אינו קונה שלא מדעת קנין כלל, וא"כ לכ"ע אין לחלק בין גירושין ע"י ידה ובין ע"י הגבהה ומשיכה, וכנ"ל:

אבל לקושטא דמילתא עוד הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא על דברי התורת גיטין הנ"ל, שמדמה גט בע"כ לקנין שלא מדעת קונה, דבאמת אין זה ענין לזה כלל, דאפילו אם נניח בהחלט דחצירו וידו קונין גם בלא דעת קנין, מ"מ היינו דוקא כשדעתו היא בשלילה, דהיינו שאין דעתו לקנוח וגם לא שלא לקנות, אבל אם ממאן ומסרב מלקנות פשיטא דגם חצירו וידו אינם קונים, דמי איכא קנין בע"כ, ואם כי דבר זה פשוט הוא מאוד מצד הסברא, מ"מ אביא גם ראיות מפורשות לזה, עיין בב"ב דף קל"ח ע"א דהכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי דלא קני, ועיי"ש ברשב"ם שכתב לפי שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו, ובגיטין דף כ"א ע"א אמרינן מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא, ופירש"י דהא אמרה לא ניחא לי למקני, עיי"ש, ובב"מ דף י"א ע"ב מתנה דמדעתי' לא כ"ש, וכתב שם רש"י ז"ל מתנה דליתה בעל כרחה, דאי אמרה לא בעינא לא קנייה, לא כש"כ דכי אמרה בעינא צריכה שתהא בצד חצר, עכ"ל, הרי להדיא דאפילו חצר ועומד בצדו אינו קונה כשאמר לא בעינא, עיי"ש, ועיין בחו"מ סי' רמ"ה ס"י:

ובאו"ח סי' תמ"ח ס"ב אם נכרי מביא לישראל דורון חמץ חמץ ביום אחרון של פסח וכו' וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו, עכ"ל, וזה הוא מדברי הרא"ש פ' כ"ש שהביא הטור שם, וז"ל ומיהו א"א ז"ל אומר תקנה לזה שיאמר הישראל איני רוצה שיקנה לי רשותי ואז לא יקנה לו בע"כ, ואפשר לומר אפילו בסתם ששתק ולא אמר כלום לא קניא לי' רשותיה כדאיתא בב"מ דהיתירא ניחא לי' דלקני דאיסורא לא ניחא לי' דלקני, עכ"ל הטור, [ואין להביא ראי' מכאן דחצירו קונה לו בלא דעת קנין, מדהוצרך לומר דלהכי בסתם לא קני ושום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני, אלמא דלולא זאת הי' קונה בסתם ע"י רשותו, די"ל דהכא היינו טעמא דקני בסתם אם הי' היתר משום דדעת אחרת מקנה אותו, ובדאח"מ קונה גם בלא דעת קונה, כמ"ש הראב"ד והרשב"א הובא דבריהם בקצות החושן סי' ער"ה ס"ק ד' ובנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד, אבל באין דאח"מ יש לומר דגם רשותו לא קני לי' בסתם כמ"ש התו' ב"ב הנ"ל, ובלא"ה יש לומר דבמתנת היתר בסתם כששותק אמרינן דדעתו לקנות, דמהיכי תיתי לא ירצה לקנות, וכן משמע בב"ב שם, ולכך הוצרך לומר דמשו"ה בחמב"פ גם בסתם לא קני משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני, וז"פ]:

ועכ"פ מבואר דבע"כ לא קני לי' רשותו בשום אופן, וכ"כ הב"י שם בשם הרשב"א בתשובה בשם התו' שמה שמשלחים עכו"ם ככרות לישראל בפסח מותר משום דישראל לא ניחא לי' באיסורא, וכו' שאין חצירו קונה לו בע"כ, עכ"ל, ואעפ"כ חזינן בגט דאשה מתגרשת בע"כ, נגד רצונה, ואיך היא קונית את הגט בהיותה ממאנת ומסרבת מלקבלו ומלקנותו, ואפילו אם גם נותנו לה בעל כרחה בחוזק יד בידה או בחצירה הרי בע"כ גם ידה וחצירה לא קנו לה, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דבגט גזירת הכתוב הוא דלא משגחינן על דעתה כלל, ורק בדעתו תלה רחמנא, כדכתיב והי' אם לא תמצא חן בעיניו וכתב וכו' ונתן בידה ושלחה מביתו, תרצה היא או לא תרצה:

ולהיות כי מבואר בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים דנתינת הגט ליד האשה או לחצירה צריך להיות באופן שהאשה תקנה אותו, ע"כ צ"ל דבגט חידוש הוא שחדשה התורה, ורחמנא אמר דקונית הגט גם בע"כ, וכ"כ בספר גט מקושר בסג"ר אות ר"ח בד"ה אמנם כן, עיי"ש, והגם דהדמיון שהביא שם מגניבה דג"כ קונה בע"כ אינו כלל, דבגניבה אינו בע"כ כלל, דהלא הגנב גונב מרצונו ומביא הדבר לרשותו שיהי' שלו, ורוצה בזה, וא"כ קונה הדבר ברצונו, ורק שאינו רוצה שיתחייב בכפל ובאונסין עי"ז, וזה באמת אינו תולה ברצונו, כי מכיון שקנה הדבר מרצונו ממילא רחמנא חייבי' עי"ז בכפל ובאונסין, אבל עיקר הקנין הלא הי' מרצונו, וכנ"ל, משא"כ בגט בע"כ אינה רוצית כלל בהגט שיהי' שלה, ובהדיא אמרינן בר"פ הזורק דאי אשמעינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתיה בע"כ אימא לא, וגונב ע"מ למיקוט וכדומה, דאין רוצה לקנות, י"ל דבאמת אינו מתחייב באונסין ובכפל, ועיין בקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ב', ומכאן ראי', ויש לתמוה על הגט מקושר בזה, מ"מ גם בלא ראי' נוכל לומר כן. דגט רחמנא אוקמיה ברשותה גם בע"כ, וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בגיטין ע"ח ע"ב בד"ה ולא לדבר אחר וכו' דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה, עכ"ל, וכ"כ בב"מ י"א ע"ב בד"ה מה גט ובד"ה אלא אמר ר"א, עיי"ש, וכיון שכן פשיטא שאין לחלק כלל בגט בע"כ בין ידה וחצירה ובין הגבהה ומשיכה, דהא בעלמא אין קנין בע"כ גם בחצר ויד, רק דבגט גלי רחמנא דכשהוא נותן הגט לידה או לחצירה קונות אותו גם בע"כ, ומתגרשת בו, וכיון דנקטינן דגם משיכה והגבהה הם בכלל בידה הכתוב בתורה כמ"ש התו"ג וכנ"ל, ממילא גם במשיכה והגבהה קונית הגט בע"כ ומתגרשת בו, דבגט גלי רחמנא דגם בע"כ קנוי הוא לה, וכמ"ש רש"י ז"ל, וכנ"ל:

ולכאורה הי' נראה ליתן טעם לזה במה שקונית הגט בע"כ, לפי מ"ש התו' גיטין דע"ה ע"א בסד"ה מכלל, והרא"ש שם, והריטב"א והר"ן, וכ"כ הרשב"א שם בתירוץ הראשון, דהא דס"ל למ"ד שם דנתינה בע"כ שמה נתינה, היינו במה שהמקבל חייב לקבל ורק שיש לו הפסד עי"ז, כמו בבתי ערי חומה, דהתורה נתנה הברירה ביד המוכר שיהי' יכול לפדות בתוך הי"ב חודש, וממילא הלוקח חייב מן הדין לקבל ממנו הפדיון וכן הרי זה גיטיך ע"מ שתתן לי ר' זוז תלה הדבר רק בדעתה, וממילא הוא חייב לקבל ממנה הר' זוז, בכגון זה ס"ל למ"ד דנתינה בע"כ שמה נתינה, עיי"ש בדבריהם ז"ל, ומשמע ודאי מסתימת דבריהם שם דלאו דוקא דהוי נתינה לגבי הנותן לענין קיום התנאי, אלא דג"כ המקבל זכה בו, אף דהוא בע"כ, הואיל דהחיוב עליו לקבל, ולא דמי זה למתנה בעלמא, דאינו זוכה בה בע"כ וכנ"ל, דשם אינו מחויב כלל לקבל אותה, ומי יוכל לזכות אותו בה בע"כ נגד רצונו, משא"כ במה שמחויב לקבל זוכה בו גם בע"כ, וכן משמע מהתו' שם דע"ח ע"ב בד"ה לגיטין אמרו, דעל מ"ש רש"י שם דגט קנוי לה בע"כ כתבו בשמו בלשון זה דבגט נתינה בע"כ הוי נתינה, והקשו ע"ז דלדבר אחר נמי אמרו דנתינה בע"כ הוי נתינה, עיי"ש, הרי דקנייה בע"כ ונתינה בע"כ הוי נתינה דבר אחד הוא להתו', דאל"כ לא קשיא קושייתם כלל, דהרי בגט כתב רש"י דקנוי לה בע"כ, ולדבר אחר לא אמרו רק דהוי נתינה, ולא קנין, וגם למה שינו התו' בזה מלשון רש"י, מקנין לנתינה, א"ו דדא ודא אחת היא, ובמקום דאמרינן דנתינה בע"כ הוי נתינה קניא לי' בע"כ להמקבל:

ולפ"ז בגט כיון דהתורה תלה הדבר רק בדעתו, ונתלה הברירה בידו שיהי' יכול לגרש אותה בכל עת אשר ירצה, ואדעתא דהכי היא נשאת לו מתחלה, וא"כ ממילא כשרוצה לתת לה הגט היא מחויבת לקבלו, ולכן אפילו כשאינה רוצית לקבלו רק שהבעל נותנו לה בע"כ ג"כ הוי נתינה, וקונית הגט, כיון שמן הדין מחויבת היא לקבלו, והוי זה ממש כמו בתי ע"ח הנ"ל, והגם דשם אינו מוחלט בגמ' אי הוי נתינה או לא, ויש בזה תרי לישני בגמרא שם, עיי"ש, מ"מ בגט לכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה, ומטעם שכתב הרשב"א שם, דבגט אינו לוקח משלה כלום, דאין בעלה קנוי לה, ואדרבא הוא בא לפטור עצמו משיעבודו, וזה דומה לפריעת חוב דלכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה, עיי"ש בהרשב"א:

אך לא יתיישב לפ"ז הא דאמרינן בסוף גיטין, דגם בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירשה דג"כ מאי דעבד עבד ומגורשת, ופשוט דהיינו אפילו בע"כ, דאלו מרצונה מותר לו לגרש גם אשתו ראשונה, ואפילו בלא שום דבר, וכמ"ש הרמ"א באבה"ע סי' קי"ט ס"ג, ואין התחלה בזה לבעיות ר"פ שם כלל, וע"כ דמיירי בע"כ, וכיון דבבא לגרשה בלא ערוה ובלא דבר בודאי אין הדין נותן שחייבת לקבל הגט, דהא אין רשאי לגרשה בלא שום דבר, ואדרבא כייפינן לי' שלא יגרשה, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ב', ואעפ"כ כשעבר וגירשה בע"כ מגורשת, ועיין בפ"ת שם ס"ק ז', ולפי הנ"ל איך קנתה הגט בע"כ, בהיותה בלתי מחויבת לקבל הגט, וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דחידוש הוא שחדשה התורה בגט, דקונית אותו בע"כ ומגורשת בו אף במקום שאינה מחויבת לקבלו, וכ"ז כתבתי לפי שיטת רש"י בגיטין הנ"ל:

אמנם בעירובין דף צ"ב ע"ב כתב רש"י בד"ה אינה מתגרשת וז"ל וגט לא קני לאשה וכו' דאשה לא בעי למקני גיטא, עכ"ל, הרי ששם כתב רש"י דהאשה אינה קונית הגט משום שאינה רוצית לקנותו, וע"כ צ"ל לפ"ז כמ"ש הרשב"א שם בדרך השני, דאפילו למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה, היינו דוקא דהוי נתינה מצד הנותן, ונפטר בנתינתו בע"כ מקיום תנאו או משבועתו אשר נשבע ליתן לו וכדומה, כי הוא מצדו כבר עשה את שלו ונתן, והוי נתינה לגבי דידי' אפילו בע"כ של חבירו, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן לו בע"כ לא, שאי אפשר לזכות לו לאדם בע"כ, עיי"ש, ולפ"ז ה"ה בגט, הגם דבגט לכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה, וכמ"ש הרשב"א שם הטעם, וכנ"ל, וכן בפרעון חוב דלכ"ע הוי נתינה בע"כ נתינה, כמ"ש התו' והרשב"א שם, מ"מ היינו דוקא דהוי נתינה מעלייתא מצד הנותן, והלוה נפטר ע"י נתינה זו מחובו, וכן הבעל כבר קיים בנתינה זו דבע"כ מ"ש בחורה ונתן בידה, דהרי כל מה שהי' יכול לעשות בזה מצידו שיתן אותו לידה עשה, ולגבי דידי' שפיר הוי נתינה, ומתגרשת עי"ז, אבל היא לא זכתה הגט בע"כ, ואינה קונית אותו כלל, שאין מזכין לו לאדם בע"כ, אמנם בגט אין צריך רק שהוא יתן לה הגט בידה או בחצירה, ושיהי' נתינה מעלייא מצדו בכל פרטי דיני הנתינה, באופן שאם תרצה לקנות אותו תקנה אותו בזה, וכשהוא כך אף שהיא אינה רוצית לקבלו ולא לקנותו, ובאמת אינה קונית אותו בע"כ, מ"מ כיון דמצדו הוי נתינה מעלייתא כבר קרינן בי' ונתן בידה, ומתגרשת עי"ז:

ולא קשה כלל מה שהקשה ע"ז בספר גט מקושר שם מהרי וזה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת, דהתם כיון דמניעת הקנין שלה בהנייר הוא ממנו, ששייר את הנייר לעצמו, א"כ הרי מצדו לא נתן לה כלום, והתורה אמרה ונתן בידה, והוא לא נתן, ומשו"ה אינה מגורשת, אבל כשהוא מצדו נתן לה נתינה מעליא, ורק שמניעת הקנין הוא ממנה, מחמת שאינה רוצית לקנותו, כיון דבגט לכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה, עכ"פ לגבי דידי', א"כ כבר קרינן בי' ונתן בידה, שהרי הוא מצדו נתן בידה, והוי נתינה, ולכן שפיר מתגרשת עי"ז, וז"פ מאוד לא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו:

וכן הא דמבואר בש"ס וראשונים בכמה דוכתי דכשנותן הגט בידה או בחצרה צריך להיות באופן שיהי' קנין להאשה בהגט, עיין בר"פ הזורק כל הסוגיא וברש"י ור"ן שם, ושם דע"ח ע"א אמרינן ובמיטה שלה מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, וכן פריך שם אהא דקלתה, וכן הוא בב"ב דפ"ה ע"ב, ועיי"ש בלשון הרשב"ם ותו' שם, ובגיטין ע"ח שם בסוף העמוד נתנו ביד עבדה וכו' ישן ומשמרתו ה"ז גט אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, עיי"ש, ושם דע"ט ע"א והא לא מינטר וכו', עיי"ש כל הסוגיא, מכל זה מבואר דנתינת הגט לחצירה צריך להיות דוקא באופן שיהי' לה קנין בהגט, וכן מבואר עוד בכמה דוכתי דכשהבעל נותן הגט לידה צריך להיות באופן שיהי' לה קנין בהגט עי"ז, כמו שיתבאר עוד לפנינו, הגם דלפי מה שכתבתי לעיל בלא"ה האשה אינה קונית את הגט בע"כ, מ"מ עכ"פ מצד הבעל צריך שיהי' הנתינה לידה באופן שתקנה אותו בזה אם תרצה לקנותו אז הוי עכ"פ נתינה מצדו, ומתגרשת עי"ז אף בעל כרחה, דנתינה בע"כ הוי נתינה בגט לכ"ע, לגבי דידי', וכנ"ל, משא"כ אם הבעל הניח הגט בידה או בחצירה באופן שאין קנין עי"ז בהגט להאשה אף אם תרצה לקנותו, א"כ מניעת הקנין שלה את הגט הוא ממנו, מחמת שלא נתנו לה בנתינה מעלייא באופן שיהי' לה קנין בו ע"י נתינתו, וא"כ אין זה נתינה כלל גם מצדו, ולא קרינן בי' ונתן בידה, כי לא נתן כלל, רק הניח הגט בידה, כי ונתן האמור בגט הוא העתקת ונתינת הגט מרשות הבעל לרשות האשה, ולכן צריך להיות הנתינה בידה באופן שיהי' לה קנין בהגט ע"י נתינה זו, אבל זולת זה אף שהניח הגט בידה או בחצירה לא מקרי זה נתינה לידה או לחצירה, רק הנחה בידה או בחצירה, ועדיין לא נסתלק מרשותו כלל, ורחמנא אמר ונתן, והגם דסוף סוף לא קנתה הגט בע"כ נגד רצונה, וכנ"ל, ונמצא שלא בא כלל לרשותה, מ"מ המניעה הזאת מלקנותו היא ממנה, אבל הוא מצדו עשה את שלו ונתן לה את הגט בידה או בחצירה באופן שתוכל לקנות אותו בזה אם רק תרצה, וכיון שמצדו אין שום חסרון בנתינה הזו, רק מצדה מחמת חסרון רצונה, בזה אמרינן דנתינה בע"כ הוי נתינה לגבי דידי', ומצדו קרינן בי' ונתן, וממילא היא מתגרשת עי"ז, משא"כ כשלא נתן לה באופן שיהי' קנין ע"י נתינתו אם תרצה לקנותו. דמניעת הקנין הוא ממנו, והנתינה היא חסרה ופגומה גם מצדו, א"כ אין זה נתינה כלל, ואינה מגורשת:

וגם לפי דרך הזה אין לחלק כלל בגט בע"כ בין חצר ויד ובין הגבהה ומשיכה, דכיון דנקטינן דגם בהגבהת הגט או במשיכתו האשה מתגרשת, דזה ג"כ הוא בכלל בידה, וכנ"ל, ואין מזיק לזה כלל מה שהאשה צריכה לסייע לו להנתינה במעשה הגבהתה או משיכתה, הגם דרק עי"ז נגמר הנתינה, דבלא זה לא הוי קנין ונתינה כלל, ואעפ"כ לא הוי זה כטלי גיטיך וכו', דכיון דהבעל קירב לה הגט ונתנו בידה שתוכל להגביהו או למשכו לא גרע זה מעייק לה חרציה בגיטין ע"ח, ושפיר קרינן בי' ונתן בידה, וכיון שכן אף אם נתן לה הגט והכריח אותה שתגביה דאו תמשוך אותו, דמצדו כבר עשה את כל הנתינה לידה, וקרינן בי' ונתן בידה, אף שהי' בע"כ והיא לא קנתה הגט, מ"מ לגבי דידי' שפיר הוי נתינה, כיון דאין מניעת הקנין מצדו, ורק ע"י חסרון הרצון שלה, ושפיר קרינן בי' ונתן בידה, ומתגרשת עי"ז כמו ע"י חצירה וידה ממש, דמאי שנא, וכנ"ל. ולקמן בענף ז' יתבאר עוד ראי' ברורה לזה מהש"ס:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה