מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ה
וגם מה שלא קפצה ידיה אחר הנתינה נראה פשוט שאין זה מזיק כלל להגירושין מצד עיקר הדין, וכן מה שלא הגביהה ידיה למעלה אחר הנתינה כנהוג כל זה אינו מעכב בדיעבד, ואמת כי המחבר כתב באבה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט ספ"ה וז"ל אחר שהניח הגט בידה וסילק ידו מכל וכל אז תקפוץ ידה ותחזק בגט ותגביה שתי ידיה למעלה, עכ"ל, מ"מ נראה שכל זה אינו מעיקר הדין, רק לכתחלה מנהגא בעלמא, כי הקפצת ידיה מצינו שהזהירו הראשונים ז"ל שלא תקפוץ ידיה עד שסילק הבעל ידיו לגמרי, מחשש טלי גיטיך וכו', עיין בגיטין ע"ח ב' בתו' ד"ה אם וברא"ש ור"ן שם, ובאבה"ע סי' קל"ח, אבל שיהי' זה הכרח כלל שתקפוץ דוקא ידיה אח"כ מעיקר הדין אין בזה שום טעם, ועיין בב"מ ז' ע"א בתו' ד"ה אם בסוף הדיבור, וכן הרמ"א בסי' קל"ט סי"ד לא כתב זה רק בתורת מנהג, וז"ל ונהגו עוד שלאחר שנתן לה הגט תסגור ידיה וכו', עיי"ש, וכן משמע בביאורי הגר"א שם סי' קנ"ד ס"ק קכ"ד, שלא כתב מקור לההקפצה הזאת רק ממ"ש לעיל ספ"ג שלא תקפוץ ידיה עד וכו', עיי"ש ודוק:
הן אמת כי בדרכי משה סי' קל"ט אות ד' כתב בשם סדר גיטין וז"ל ומעשה אירע לפני הר"ף באשה שסייעה לה אשה אחרת לקפוץ ידיה והצריכה הר"ף לקבל הגט פעם שנית וכו' ומטעם זה נהגו להסיר כל דבר מידה שמא יהי' צר לה בידה ותקפוץ ידיה משום זה והוי כקפצה על יד דבר אחר, עכ"ל, ומדברים האלה משמע לכאורה דהקפצת ידיה היא דבר המעכבת אף בדיעבד, אמנם תימה גדולה לומר כן, וכנ"ל, ולזה נראה ברור דכל זה הוא רק לחומרא בעלמא היכי דאפשר, ולא מעיקר הדין כלל, וסהדא רבה על זה הוא רבינו הרמ"א ז"ל, שלא כתב הא דהקפצת ידיה רק מצד המנהג, וכנ"ל, וגם לא זכר כלל מכל הדברים של סדר גיטין הנ"ל בשו"ע, ולא כתב שם בסי' קל"ט סי"ד אלא ז"ל ותזהר שלא יסייע לה שום אדם בקבלתו גם לא יהא שום דבר כגון טבעת בידה וכיוצא בזה בשעת קבלתו, עכ"ל, הרי שלא הזהיר הרמ"א על סיוע משום אדם אלא בקבלתו, ולא הזכיר כלל שום זהירות בזה בהקפצתה, וכן שלא יהא שום דבר וכו' בשעת קבלתו, ולא הזכיר ההקפצה כלל בזה, והגם די"ל דההקפצה נכלל בזה במ"ש בקבלתו, הואיל דכבר כתב מקודם דנהגו עוד שתסגור ידיה, וא"כ גם זה בכלל הקבלה, מ"מ עכ"פ אין הזהירות בההקפצה שלא יסייע לה אחר וכדומה רק מצד המנהג, דלא יהי' הטפל חמור מעיקר ההקפצה שלא כתבה הרמ"א רק מצד המנהג, ומכש"כ שלא להצריכה גט פעם שנית מחמת חסרון ההקפצה או אי זהירתה, וזה פשוט מאוד בדעת הרמ"א, ותדע דהרי לא הביא כלל בהגהת שו"ע מעשה דהר"ף הנ"ל להצריכה לקבל הגט פעם שנית מחמת הסיוע מאדם אחר בההקפצה, א"ו דהר"ף לא עשה כן אלא לחומרא בעלמא, והרמ"א השמיטו לגמרי, דלא ס"ל החומרא הזו כלל, ומכש"כ במקום דאי אפשר לקבל הגט פעם שנית כמו בנ"ד ברור דגם הר"ף לא הי' מחמיר בזה:
וגם הגבהת שתי ידיה למעלה אחר הנתינה, הגם שכתב זה המחבר בשו"ע, וכנ"ל, מ"מ נראה דאין זה מצד עיקר הדין כדי שתקנה הגט ע"י הגבהה הזו, אלא למנהגא בעלמא לכתחלה כתבו המחבר, דהרי חזינן להרמ"א ז"ל בסי' קל"ט סי"ד וסט"ו שכתב שם כל דיני נתינת הגט לידה, שיהי' ידיה פתוחות מתחלת הנתינה עד סופה, ושלא יהי' קטפרס ושיהי' ידיה מוגבהים ג"ט מן הארץ, ושלא יסייע לה שום אדם בקבלתו, ושתסיר הטבעת, ואפילו מה שהוא מצד המנהג כתב שם, דהיינו שתסגור ידיה אחר הנתינה ושתכניסו תחת בגדיה, עיי"ש, ואעפ"כ לא הזכיר שם כלל שתגביה ידיה למעלה אחר הנתינה, ואי אפשר לומר כלל דהרמ"א סמך עצמו על הכפלת הגט כדי שיהי' כולו בידה אשר כתב בר"ס קל"ו, או על הכנסת הגט תחת בגדיה שכתב בסי' קל"ט, דעי"ז שפיר היא מתגרשת גם בלא הגבהה, וכנ"ל, דהא כבר נתברר בדברינו לעיל דלא על זה סמך הרמ"א, דהא לא כתב דברים אלו גם שניהם כי אם מצד המנהג, ולא מעיקר הדין כלל, וגם דהא על הכפלת הגט כתב הרמ"א בסי' קנ"ד דיש שכתבו שלא לכפול, ועל הכנסת הגט תחת בגדיה, הלא כתב הרמ"א בסי' קל"ט סי"ד בהגה דלכתחלה אין לגרש ע"י נתינה לתוך מלבושיה, רק ע"י נתינה לידה ממש, ואפילו בדיעבד וכו', עיי"ש, ואיך אפשר לומר כלל דעל זה סמך הרמ"א, א"ו פשוט דהעיקר מה שסמך הרמ"א עליו הוא קנין ההגבהה, וכנ"ל, ואעפ"כ לא הזכיר כלל שתגביה ידיה למעלה, וכן בסדר גיטין שבדרכי משה לא כתב הכפלת הגט רק מצד המנהג ושיש נוהגין שלא לכפלו, עיי"ש, גם א"א לומר דסמך שם על הכנסת הגט תחת הסרבל המוזכר שם, מטעם הנ"ל, וע"כ צ"ל גם שם דסמך הרמ"א על קנין הגבהה, ואעפ"כ לא נזכר שם כלל מזה שתגביה ידיה למעלה אחר הנתינה, וכן בסדר הגט של מהר"י מינץ שבתשובות מהר"מ פאדוא מייתי שם איזה סידורי גיטין מקדמונים, ובכולם לא נזכר מהכפלת הגט כלל, ואדרבא בהסידור ממהרי"ק שם כתב שיהי' הכתב נראה מבחוץ, וגם אי אפשר לומר כלל שסמכו עצמם על הכנסת הגט תחת בגדיה, דהא זה דלכתחילה אין לגרש ע"י נתינה לתוך מלבושיה רק ע"י נתינה לידה ממש וכנ"ל הוא מהמרדכי וסמ"ק וכ"ב והגהמ"י, כמ"ש בב"י שם, ובודאי לא יחלקו הסידורים ע"ז, וגם דהא בהסידור של מוהר"ר יחיאל בן אברהם ובהסידור של מהרי"ק שם לא נזכר כלל מזה שתכניס הגט תחת בגדיה, עיי"ש, וע"כ דכל הסידורים הנ"ל סמכו עצמם ג"כ על קנין הגבהה, ואעפ"כ בכולם לא נזכר כלל מהגבהת ידיה למעלה אחר הנתינה, עיי"ש, וכן בסדר הגט שבהרא"ש והטור סוף סי' קנ"ד ליתא כלל להגבהה הזאת:
א"ו דהרמ"א מאחר שכתב שם בסי' קל"ט ס"ס ט"ו וכן בסדר גיטין שבד"מ שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים בשעת קבלת הגט, ממילא תו לא צריך שתגביה עוד ידיה למעלה אחר הנתינה, דכיון שנתן הבעל הגט לידה המוגבהת ג' טפחים מן הארץ, וא"כ הגט מוגבה מכח ידה ג"ט, שפיר קנתה הגט בהגבהה הזאת, ושוב אינה צריכה כלל להגביה אותו עוד, וכן בסדר הגט שבהרא"ש והטור ושבתשובות מהרמ"פ הנ"ל הגם ששם לא נזכר זהירות הזה שיהי' ידיה מוגבהים מן הארץ ג' טפחים, מ"מ סתמא דמילתא כשהאשה עומדת ופושטת ידיה לקבל גטה ידיה גבוהים הרבה מן הארץ, יותר הרבה מג' טפחים, וממילא קנייא הגט בזה, וכנ"ל, ושוב אינה צריכה שום הגבהה עוד, ומשו"ה לא נזכר שם כלל שתגביה ב' ידיה לאחר הנתינה, דזה אינו מן הצורך כלל:
וממוצא הדברים נשמע אגב אורחא, דגם מכל סידורי גיטין הנ"ל מוכח להדיא מה שבררנו לעיל, דאשה מתגרשת ע"י הגבהת הגט אף שאין כולו בידה, דהא בכל הסידורים הנ"ל לא נזכר כלל מהכפלת הגט כדי שיהי' כולו בידה, וגם ברובם לא נזכר גם הכנסת הגט תחת בגדיה, ואפילו באותם שנזכר זה לא נוכל לומר כלל דעל זה סמכו, וכנ"ל, וע"כ דסמכו על קנין הגבהה, אשר סתמא דמילתא ידיה מוגבהים יותר הרבה מג' טפחים מן הקרקע בעת קבלת הגט, וכנ"ל:
והמחבר שכתב בשו"ע בסדר הגט שתגביה ב' ידיה אחר הנתינה, ע"כ צ"ל דלכתחלה לחומרא בעלמא מצד המנהג כתב זה, והיינו טעמא, משום דהמחבר לא כתב הזהירות הזה שהזהיר הרמ"א שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים, ולזה חשש שמא יהי' לפעמים ידיה בתוך הג"ט סמוך לקרקע, ולכך משום לא פלוג הצריך שתמיד תגביה ב' ידיה עם הגט למעלה אחר הנתינה, בכדי שאפילו כשלא יהי' ידיה מוגבהים ג"ט בעת קבלת הגט אעפ"כ תקנה הגט באותה הגבהה שאח"כ, אבל מודה גם המחבר, כשידיה מוגבהים ג"ט מן הקרקע בשעת קבלת הגט, דשפיר קנתה הגט ע"י הגבהה זו, ומתגרשת אף שלא הגביה ידיה כלל יותר אחר הנתינה:
אמנם מדברי הרמ"א משמע שאינו מצריך כלל הגבהת ידיה אחר הנתינה אף מצד המנהג, מדלא הזכיר מזה כלל בסי' קל"ט, אף שכתב שם כל דיני נתינה, וגם אפילו מה שהוא בהנתינה רק מצד המנהג, וכנ"ל, וכן בסי' קנ"ד בסדר הגט לא הזכיר הרמ"א מזה כלל, ואין לומר דשם סמך על מ"ש המחבר שם דתגביה ב' ידיה, דא"כ למה כתב שם בספ"ג דלא יהי' ידיה בתוך ג"ט סמוך לארץ, כיון דסופה להגביה ידיה אחר הנתינה, ותרתי למה לי, א"ו דהרמ"א לא מצריך הגבהת ידיה אחר הנתינה כלל, וכן בסדר גיטין שבד"מ לא הזכיר מזה כלל, והיינו טעמא משום דכיון דהרמ"א הזהיר להשגיח שלא יהי' ידיה בתוך הג"ט סמוך לארץ בשעת קבלת הגט ממילא תו לא צריך כלל, וכנ"ל:
וכן משמע להדיא בתורת גיטין שם בסי' קל"ט סט"ו, דכשהבעל נותן לה הגט באופן שיהי' מוגבה מכחה, אף שהיא לא עשתה שום פעולה בהגבהה זו, רק שממילא הגט מוגבה מכחה, כמו בקלתה שכתב שם, וכן בנותן לידה המוגבהת ג"ט שכתב הרמ"א, שפיר היא מתגרשת ע"י הגבהה הזו, עיי"ש:
וכן נראה מביאורי הגר"א שם בסי' קנ"ד בסדר הגט, דעל מה שכתב המחבר שם ותגביה שתי ידיה למעלה, כתב הגר"א שם בס"ק קכ"ה וז"ל, ותגביה וכו' כדי לקנותו ומדינא אין צריך, עכ"ל, וע"כ צ"ל דמשו"ה מדינא א"צ הגבהה זו, יען דבלא"ה ידיה גבוהים מן הארץ ג"ט בשעה שעומדת לקבל גטה, וקנתה הגט ע"י הגבהה זו, וכנ"ל, דאין לומר דכוונת הגר"א היא משום דכשהגט בידה אין צריך שום הגבהה כלל, וכנ"ל בשם התו' והרא"ש, דהא עפ"י רוב יוצא הגט חוץ לידה, ולזה צריך הגבהה מדינא, וכנ"ל, ובפרט דבמחבר לא נזכר כלל מהכפלת הגט, וא"כ פשיטא דיוצא הגט הרבה חוץ לידה, ושפיר צריך הגבהה מדינא, ולכך כתב המחבר ותגביה שתי ידיה, א"ו כוונת הגר"א היא דלכך מדינא א"צ משום דגם בלא זה יש הגבהה, דסתמא דמילתא כשעומדת לקבל הגט ידיה גבוהים הרבה מן הארץ, וע"י הגבהה זו שפיר קנתה הגט, ומתגרשת בו, וכנ"ל, וכ"כ להדיא בספר גט מקושר בסג"ר אות נ' ואות רל"ה דאם ידיה גבוהים ג"ט מן הארץ שפיר הוי זה הגבהה ג"ט, ורק משום חשש שמא יהי' ידיה סמוכים לדבר שעומד שם הצריכה להגביה ידיה, עיי"ש:
ואמת כי דבר זה שלא יהי' ידיה תוך ג"ט של דבר אשר עומד שם נראה דתלוי בפלוגתת הסמ"ע והט"ז בחו"מ סי' רס"ט ס"ה, דהסמ"ע ס"ל שם בס"ק ז' דדבר המונח על הדף אף שהדף גבוה ג', רק שמונח על הארץ כמו עמוד, אם הגביה את הדבר על גבי הדף צריך שיהי' מוגבה ג"ט מהדף, והט"ז חולק שם דעיקר הקפידא הוא שיהי' ג"ט מן הארץ, ולכן אף במגביהו על הדף סגי לי' בהגבהה כל שהוא, יען דמוגבה עי"ז ג"ט מן הארץ, עייש"ה, וכ"נ שם מהב"ח דסגי בהגבהת ג"ט מהקרקע אף שהדף מונח ע"ג קרקע וממעט החלל, של הג"ט, עייש"ה, וכ"כ בספר גט מקושר עצמו בסג"ר סוף אות רכ"ג דהשלחן אינו מפסיק, ומייתי ראי' נכונה לזה מהגבהת פיל בחבילי זמורות בקידושין דף כ"ו, דפירש"י שמוליכו על חבילי זמורות הגבוהין ג' מן הארץ ובהכי חשיב הגבהה ג', עיי"ש, אלמא דהחבילי זמורות אין מפסיקין, וכן הרמ"א ז"ל לא הזהיר ע"ז, אלא שלא יהי' ידיה תוך ג"ט הסמוכים לארץ, עיי"ש בספר ג"מ, ומשו"ה לא כתבתי לעיל בדעת המחבר, דמשום חשש ידיה סמוכים לדבר אשר עומד שם הצריך להגביה ידיה אחר הנתינה, אף שזה הוא חשש יותר קרוב מהחשש של ידיה סמוך לקרקע שכתבתי לעיל, והג"מ לא כתב חשש זה אלא בדעת מהר"מ בסדר גיטין, שהוא ז"ל לשיטתו אשר כתב באות רכ"ג שלא יהי' ידיה תוך ג"ט סמוכים לארץ או לשלחן עיי"ש, ובאמת כי הרשב"א בקידושין שם הקשה על רש"י דלא הוי הגבהה כלל ע"ג הזמורות, עיי"ש, ומשו"ה הצריך באות רל"ה להגביה ידיה ג"ט אחר הנתינה מחשש דשמא יהי' ידיה סמוכים לדבר אשר עומד שם:
אמנם לקושטא דמילתא א"א לומר כן בדעת מהר"מ, דמכיון שכתב להזהיר באות רכ"ג שלא יהי' ידיה תוך ג"ט סמוכים לארץ או לשלחן מה מקום עוד לחוש לזה שמא יהי' ידיה סמוכים לדבר אשר עומד שם, הלא כבר הזהיר ע"ז שלא יהי' כן, וע"כ צ"ל בדעתו ז"ל דס"ל דאף שידיה מוגבהים ג"ט אעפ"כ לא סגי בזה לקנות הגט עי"ז, עד שתגביה ידיה עם הגט ג"ט אחר הנתינה, וכ"כ מהר"מ עצמו להדיא בספר בריכת המים דמשו"ה הצריך להגביה ידיה ג"ט אחר הנתינה כדי לקנות הגט עי"ז, דזה הוא עיקר הקנין, עיי"ש:
אמנם מלבד שדבריו ז"ל בזה המה תמוהים מניה ובי', דמאחר שלא סמך כלל על מה שכתב באות רכ"ג שלא יהי' ידיה תוך ג"ט הסמוכים לארץ או לשלחן, ומשו"ה כתב באות רל"ה שתגביה ידיה ג"ט אחר הנתינה, א"כ למה ולאיזה צורך כתב זה כלל באות רכ"ג שלא יהי' ידיה תוך ג"ט הסמוכים לארץ וכו', כיון שאין זה מעלה ומוריד כלל לדעתו ז"ל, אלא אף גם זאת דדבריו ז"ל נסתרים בזה מהרמ"א ומכל הסידורי גיטין מקדמונים הנ"ל, אשר לא הזכירו כלל מהגבהת ידיה אחר הנתינה, וע"כ משום דזה עצמו אשר נותן הגט לידיה המוגבהות ג"ט זה עצמו הוי הגבהה מעליא לקנות הגט עי"ז, וכנ"ל, וכבר תמה בזה על מהר"מ ז"ל בהגהות של הגאון מוהר"ר ברוך פרענקיל ז"ל דכיון שהיד למעלה מג"ט מן הארץ הוי התפיסה ביד הגבהה, עיי"ש, ועוד נדבר בזה יותר בארוכה לקמן בתוך דברינו:
ובדברי המחבר יותר נ"ל דמה שכתב בסדר הגט ותגביה ב' ידיה למעלה אינו לשם קנין כלל, דא"כ הי' צ"ל ותגביה ב' ידיה ג' טפחים, או טפח, או כך הי' לו לכתוב ותגביה ב' ידיה לקנותו, וכמ"ש לעיל בסי"ג והבעל יגביהם לקנותם, אלא נ"ל דהוא רק הגבהה למעלה בעלמא כדי לפרסומי מילתא דגירושין, וכמ"ש בסדר הגט דמהר"י מינץ שם אות י"ז דהשליח צריך להגביה ב' ידיו כשהבעל נותן הגט לידו כדי שיהי' מפורסם, עיי"ש, וה"ה דעבדינן כך בהנתינה ליד האשה, כדי שיהי' נתינת הגט מפורסמת ונראית לכל העומדים שם, דהא מה"ט מכנפינן עשרה שיהי' בשעת נתינת הגט, כדי שיהי' דבר הגירושין מפורסם, אשר תצא עי"ז מחזקת א"א אשר היתה מוחזקת בזה עד עתה אצל כל העולם:
וכן המנהג של הקפצת ידיה והכנסת הגט תחת בגדיה אשר כתב הרמ"א, נ"ל פשוט דאין בזה משום לתא דקנין כלל, דאין שום צורך לשום קנין אחר, אחר נתינת הגט לידיה המוגבהות ג"ט, וכנ"ל, רק דזה הוא ג"כ כדי לפרסם הדבר עי"ז שהגט הוא שלה, ולכן היא עושית בו כאדם העושה בשלו, שמחזקת בו ומכנסת אותו בחיקה, דבזה ניכר ונתפרסם לכל שהגט הוא שלה, והגם דלפי האמת גם בנתינתו לידה המוגבהת ג"ט בלבד נעשה הגט שלה, דקנתה אותו ע"י הגבהה הזו, וכנ"ל, מ"מ עדיין אין זה נודע ונתפרסם לכל, דלאו כולי עלמא דיני גמירי, ולכך מצרכינן לקפוץ ידיה ולהכניס הגט תחת בגדיה, דבזה נודע ונתפרסם לכל שהגט הוא שלה, ואולי גם זה הוא טעמו של המחבר במ"ש שתגביה ידיה אחר הנתינה, דבזה נודע יותר להעולם דקנתה הגט, ולכך הרמ"א שכתב המנהג של הכנסת הגט תחת בגדיה, כדי לפרסם עי"ז לכל שהגט שלה שוב לא הצריך הגבהת ידיה למעלה אחר הנתינה, ויהי' איך שיהי' טעם המנהג, מ"מ זה ברור דכל המעשים האלה של אחר הנתינה לידה המה רק מצד המנהג, ולא מעיקר הדין כלל, דמעיקר הדין אין צריך לא הקפצת ידיה ולא הגבהת ידיה למעלה אחר הנתינה ולא הכנסת הגט תחת בגדיה, אלא מיד שנתן הבעל את הגט לידה המוגבהת ג' טפחים קנתה הגט ע"י הגבהה הזו אשר הגט מוגבה בידה, ומתגרשת בו, וזה מוכרח מהרמ"א, ומסידורי גיטין של הקדמונים, אשר ברובם לא נזכר כלל מכל זה, וגם לא מהכפלת הגט כדי שיהי' כולו בידה, רק נתינה לידיה בלבד, אלמא דבזה לבד שפיר מתגרשת, מטעם ההגבהה שע"י הנתינה לידה המוגבהת ועומדת לקבל גטה, וכמו שכתבתי לעיל באריכות,
אמנם מדברי הט"ז באו"ח סי' שס"ו ס"ק ו' יש לכאורה סתירה לכל הנ"ל, ששם כתב על מ"ש בשו"ע דכשמזכה העירוב ע"י אחר צריך שיגביהנו הזוכה מן הקרקע טפח, וכתב שם הט"ז וז"ל ואם הניחו על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח, עכ"ל, וכן פסק הרב בשו"ע שם, עיי"ש, ולכאורה משמע מזה דבקנין הגבהה צריך שיעשה מעשה, שיגביה בפועל, ולא סגי במה שהמזכה מניח הדבר בידו המוגבהת של הזוכה, וכאשר כן נראה לכאורה ג"כ מפשטות דברי ספר המקנה בפ"ק דקידושין דף כ"ו ע"א בד"ה אי נמי, עיי"ש:
ומה שרמז בספר גט מקושר בסג"ר אות נ' לדברי התו' ב"מ ט' ע"א בד"ה הואיל ויכול לנתקו, אין משם ראי' כלל לנותן בתוך יד חבירו המוגבהת דיקנה מטעם הגבהה, דשם כשמנתק הטלית מע"ג העמוד שגבוה ג"ט הרי עושה מעשה בניתוקו שיהי' הטלית מוגבה עי"ז מכחו ג"ט, וכן בכל הני דמייתו התו' שם באדי' אדיוה ובמנקף בראש הזית ובטרוף אקן בכולם עשה איזה מעשה בפועל בכדי שיהי' מוגבה על ידו, משא"כ כשהמזכה מניח על ידו המוגבהת של הזוכה, שהזוכה לא עשה שום מעשה בפועל כלל בשעת ההגבהה, רק דממילא מוגבה בידו, מנין לנו דזה הוי הגבהה וקונה, וכן הא דמייתי הג"מ שם באות רל"ה מהא דצירף ידו למטה מג' בכתובות דל"א ע"ב, דמשמע דכשידיו גבוהות ג"ט הוי הגבהה, לא ידעתי מהיכן משמע משם כן, עיי"ש היטב ברש"י ותו', ואפילו אם הי' שום משמעות משם דבצירף ידו למעלה מג' קונה מטעם הגבהה, מ"מ אכתי י"ל דדוקא התם שגירר בידו האחת לידו השניה המוגבהת ג"ט, דעשה מעשה בפועל בגרירתו שיהי' מוגבה עי"ז ג"ט, זה הוי הגבהה, משא"כ כשלא עשה שום מעשה כלל, וכנ"ל:
אמנם יען כי מהרמ"א ומדברי כל הגדולים הראשונים והאחרונים הנ"ל נראה להדיא דכשהבעל נותן הגט לידיה המוגבהות ג"ט אף שהגט יוצא גם מחוץ לידה מ"מ שפיר מתגרשת בזה מעיקר הדין, דקנתה הגט מטעם הגבהה, אף ששוב לא הגביהה ידיה עוד יותר, וכנ"ל, וא"כ בע"כ צריכין אנו ליישב את דברי הט"ז באופן שלא יהי' מהם סתירה לזה:
ולכן נראה לפענ"ד, דזה שהצריך שם הט"ז להגביה ידו טפח אף דבלא"ה ידו תלוי' באויר, אין הטעם משום דהגבהה אינו קונה כשלא עשה מעשה בפועל שיהי' מוגבה עי"ז, אלא דטעמו של הט"ז הוא משום דכשהניחו המזכה על ידו של חבירו התלוי באויר, ואמר לו זכה בזה לפלוני ופלוני, וחבירו אינו עושה שום מעשה כלל, מנין אנו יודעים שהסכים לדבריו ונתכוון לזכות עבורם, ואפילו אם באמת נתכוון לזכות עבורם כיון דאין אנחנו מכירין זה מתוך מעשיו הוי דברים שבלב ואינם דברים, והרי בתוספתא שהביא רש"י בעירובין דף פ' איתא דגם כשמגביהו מן הקרקע טפח אומר זכיתי להם, עיי"ש, אלא שהב"י בסי' שס"ו כתב ע"ז וז"ל ונראה שאעפ"י שלא יאמר זכיתי להם מהני וכו' וברייתא אורחא דמילתא נקט, עכ"ל, והיינו משום דכיון שאחר אמירת המזכה זכה בזה לפו"פ הלך והגביהו מן הקרקע הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהסכים לדברי המזכה וזכה להם, וזה לא הוי דברים שבלב כיון דאיכא אומדנא דמוכח לכל העולם שכן הוא, וכמ"ש הקצות החושן והנתיבות בסי' י"ב בשם המהרי"ט, ולכך מהני שפיר אף כשאינו אומר זכיתי להם, משא"כ כשמניחו המזכה על ידו של חבירו התלוי' באויר ואומר לו זכה בזה לפו"פ, והוא אינו עושה שום מעשה שיורה ע"ז שהסכים לדבריו של המזכה לזכות להם, זה הוי דברים שבלב ממש, ולכך הצריך הט"ז שיגביה ידו טפח, כדי להורות לנו ע"י מעשה זו שכוונתו לזכות להם, ואה"נ דסגי בזה אם אינו מגביהו עוד יותר רק שאומר בפיו זכיתי להם, דזה גופי' שמונח על ידו המוגבהת ותלוי' באויר שפיר הוי הגבהה מעליא, וכן אפילו אם אינו אומר כלל זכיתי להם, רק שהמזכה אומר להזוכה הנני רוצה לזכות על ידך לפו"פ, והזוכה פשט ידו לקבל ממנו העירוב, והניחו המזכה על ידו הפשוטה והמוגבהת של הזוכה, שפיר סגי בזה, ואין צריך שוב להגביה ידו עוד יותר, דכיון שפשט ידו לקבל, שפיר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמסכים לדברי המזכה ומתכוון לזכות להם, וזוכה להם על ידי ההגבהה אשר מוגבה ע"י ידו המוגבהת, וכנ"ל, והט"ז לא הצריך להגביהו טפת אלא כשהניחו המזכה על ידו התלוי' באויר מקודם לצורך דבר אחר, ואמר לו זכה בזה לפו"פ, והוא לא ענה ע"ז שום דבר, בזה קאמר הט"ז דצריך להגביה ידו טפח, כדי שיהי' עי"ז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מסכים לדברי המזכה וזוכה להם, וכנ"ל:
ותדע לך שכן הוא, דהא הט"ז לא מפליג שם כלל בין כולו בידו או לא, ומשמע ודאי מסתימת דבריו דאף בכולו בידו מצריך עוד להגביהו טפח, ובכולו בידו הלא בודאי קונה אף בלא שום הגבהה, א"ו דלהכי מצריך הט"ז להגביהו עוד טפת משום דאם לא כן אין כאן הוכחה שדעתו לזכות בו עבורם
ודומה לזה, מצינו לענין קידושין, באבה"ע סי' כ"ח ס"ד בהגה ובח"מ ובב"ש שם ס"ק י"ב, ובסי' ל' ס"ו, ובר"ס מ"ב בהגה ובח"מ שם ס"ק ב' ובב"ש שם ס"ק ג', והעולה משם הוא, דכשלא נתרצית מעיקרא לאיקדושי לי', ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה, וזרק לה הקידושין לתוך חיקה ושתקה, אפילו לא השליכה הקידושין מחיקה לא הוי קידושין, דכיון שלא גילתה דעתה שנתרצית לקידושין ולא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קידושין, והא דלא מחאי בפירוש וגם הניחה אותה לזרוק הקידושין לתוך חיקה, משום דלא איכפת לה וכו', עיי"ש, וממילא דהוא הדין והוא הטעם כשנתן הקידושין לתוך ידה התלוי' באויר מקודם לכן לצורך דבר אחר, ולא פשטה אותה לשם זה לקבל הקידושין, דג"כ לא עבדה מעשה דמוכח על ריצוי הקידושין, וכמ"ש הח"מ שם להוכיח מלשון הריב"ש שכתב והיא פושטת ידה ולוקחה הטבעת, משמע מלשון זה שכל שאינה פושטת יד לקבל הקידושין כיון דלא עבדה מעשה דמוכח על ריצוי הקידושין אין זה קידושין, עיי"ש בח"מ, וא"כ ה"ה בנ"ד, בהניח העירוב על ידו של חבירו התלוי' באויר מקודם לכן לצורך דבר אחר, דלא עביד מעשה לפשוט ידו כדי לקבל העירוב ולזכות בו, וא"כ לא מיבעיא כשלא אמר לו זכה בזה לפו"פ עד אחר שהניח העירוב על ידו, והוא לא ענה ע"ז שום דבר, פשיטא שאין בזה שום גילוי דעת שמרוצה לזכות להם, דזה הוי ממש כמו שתיקה דלאחר מתן מעות, דמבואר בש"ס ובאבה"ע סי' כ"ח ס"ד שם דלא הוי קידושין, עיי"ש, אלא אפילו כשאמר לו מקודם זכה בזה לפו"פ ואח"כ הניחו על ידו של חבירו התלוי' באויר, ג"כ אין שום גילוי דעת על ריצוי שלו לזכות עבורם, כיון שלא עשה שום מעשה המוכח על הסכמתו לדברי המזכה לזכות עבורם, וכמו בקידושין הנ"ל לדעת הח"מ וב"ש, ועיין בפתחי תשובה שם בסי' מ"ב ס"ק ד' שהביא בשם החתם סופר סי' פ"ד דהאמת בזה כמ"ש הב"ש ולא כמ"ש המגיה בט"ז:
והגם דאנחנו באים ליישב בזה דברי הט"ז, ודעת הט"ז גופי' באבה"ע סי' ל' ס"ק ב' דלא כהח"מ והב"ש, אלא דזה שכתב הרמ"ה בזרק לה קידושין בתוך חיקה ואישתיקא לא הוי קידושין, היינו דוקא בשדיתינהו, אבל בלא שדיתינהו כיון דאמר לה מקודם לשון קידושין והיא שתקה הוי קידושין גמורין, דהשתיקה מוכחת על הריצוי שלה לקידושין, עיי"ש, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בקידושין, השתיקה מוכחת על הרצון, דאי לאו דנתרצית לא היתה שותקת על זה, דהיתה חוששת דע"י שתיקתה יוכל לצאת עליה שם מקודשת, דהעולם יחשבו דמדשתקה מסתמא נתרצית, ומדלא חששה לזה ושתקה שמע מינה דבאמת נתרצית להקידושין, משא"כ בנ"ד אין השתיקה מוכחת כלל על הרצון שלו לזכות עבורם, די"ל דהא דשתק הוא משום דלא איכפת לי' כלל בדברי המזכה אשר אמר לו שיזכה בעבורם, ולמה לו לדבר ולמחות בזה, ואיזה חשש יש לו בזה אם ע"י שתיקתו יטעה הרואה ויחשוב שזכה עבורם, יחשוב הרואה בזה מה שיחשוב, ומאי איכפת לי' בכל זה, ולזאת גם הט"ז מודה כאן דאין השתיקה ראי' על הסכמתו לדברי המזכה לזכות עבורם:
והגם די"ל בזה ג"כ לאידך גיסא, דאפילו לדעת הח"מ והב"ש דבקידושין בעינן גילוי דעת של דיבור או מעשה המוכחת על הרצון שלה, מ"מ בזכיית העירוב גם בלא זה סגי, דבשלמא קידושין דהיא מילתא דתליא בקפידא, דלא בכל זמן ולא לכל איש אשה רוצה להתקדש, ולכן אמרינן דכל כמה דלא גילתה דעתה בדיבור וגם לא עשתה מעשה אשר מוכח על הריצוי שלה להקידושין לא מוכח כלל דנתרצתה להקידושין, ולכך אינה מקודשת, משא"כ בזכיית העירוב לבני החצר דאין בזה שום קפידא בשום אופן לזכות עבורם, וגם הוא קצת מצוה, וניחא לי' לאינש למיעבד מצוה, מהיכי תיתי נימא דלא הסכים לדברי המזכה לזכות עבורם, וא"כ גם בלא שום דיבור ובלא שום מעשה כלל יש לנו לומר דהוא אומדנא דמוכח דזכה עבורם:
אמנם אף אם נימא דהסברא נותנת כן, ועפ"י הדין כן הוא, מ"מ עכ"פ לכולי עלמא דלא נחתו כ"כ לעומק הדין לא ניכר ולא נודע הדבר שזכה עבורם אם לא הי' שום דיבור ולא שום מעשה המורה ע"ז, ולכך הצריך הט"ז בהניח על ידו התלוי' באויר להגביה ידו טפח, כדי שיהא נודע וניכר גם לכולי עלמא שזכה עבורם, ואולי שלכוונה הזאת לגלות שטעם הדין הזה הוא משום היכירא, סמך הט"ז ענין לו מה שכתב שם בסמוך ממש באותו הס"ק, שכתב הב"י דלהרמב"ם אפילו בנותן כל אחד משלו צריך להגביה אחד טפח, מטעם דלהוי היכירא, אלא דבתוספתא איתא דא"צ לזה כשהם נותנים, עיי"ש, והיינו דכשהם נותנים משלהם א"צ עוד היכר, אבל כשמזכה עבורם בודאי צריך היכירא שזכה עבורם, ולכך הצריך הט"ז להגביה ידו טפח, וכנ"ל, אבל לעולם דגם הט"ז ס"ל דהגבהה קני אף שלא עשה שום מעשה בפועל שיהי' מוגבה מכחו, רק שחבירו הניח לו החפץ על ידו המוגבהת, וכמו שמוכח מהרמ"א וכל הגדולים הנ"ל דמעיקר הדין סגי בגט מה שנותן לה הבעל הגט לידיה המוגבהים ג"ט אף שהגט יוצא גם מחוץ לידה, ואפילו אם שוב לא הגביה את ידיה כלל עוד יותר, וגם לא הכניסתו כלל תחת בגדיה, וכנ"ל, והטעם בזה הוא, דכיון שקודם נתינת הגט עסוקים באותו ענין זמן רב, והרב שואל אותה אם תרצה לקבל הגט, והיא משיבה הין, ושוב אומר לה הרב שתגביה ידיה ותפשוט אותם כדי לקבל הגט, והיא עושית כן, הרי אנו יודעין מדיבורה וממעשיה שרוצית לקבל הגט ולזכות בו, ולכן כששוב מניחו הבעל להגט על ידיה המוגבהות ג"ט אף שיוצא גם מחוץ לידיה מ"מ שפיר מתגרשת בו, דקנתה הגט בהגבהה זו, במה שמוגבה הגט ע"י ידיה המוגבהות, ואין צריך לזה שום הגבהה עוד מעיקר הדין, וכנ"ל:
ועוד נ"ל פשוט דבגט אין אנו צריכין לזה כלל, אלא דאפילו אם הי' במציאות כזה, שאירע שלא דיברו עמה כלל מעסק הגט קודם הנתינה, ולא ידעה כלל מזה שבעלה רוצה לגרשה, ורק במקרה אירע שהיתה ידה מוגבהת ותלוי' באויר לשום צורך דבר אחר, ובא הבעל פתאום והניח הגט בידה המוגבהת, ואמר לה הרי זה גיטיך, שאין כאן שום דיבור ולא שום מעשה ולא שום הוכחה המורה שנתכוונה לקנות את הגט ולהתגרש בו, ואף אם גם זרקה מיד תוכ"ד את הגט מידה, אחר שהי' מונח איזה רגע על ידה המוגבהת, וצעקה שאינה חפיצה בהגט, אעפ"כ שפיר היא מתגרשת עי"ז, אף שהי' הגט יוצא גם מחוץ לידה, דקנתה הגט ע"י מה שהי' מוגבה על ידה המוגבהת, ומתגרשת בו, ואף שלא היתה רוצית כלל לקנות הגט ולהתגרש, מ"מ כיון שהבעל נתנו לה לידה המוגבהת ג"ט הרי אשה מתגרשת בע"כ, וקונית גם הגט בע"כ: