מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ד
ועוד נראה לפענ"ד דיש להכריח גם מהש"ס דאשה מתגרשת בהגבהת הגט או במשיכתו אף שאין כולו בידה, דהרי עיקר הספק אשר יש בזה הוא, דדלמא לא מרבינן מונתן מ"מ אלא גנה חצירה וקרפיפה המבואר בברייתא, דדמייו לידה, ומשום ידה או שלוחה אתרבאי, אבל שאר קנינים לא מרבינן, ואף גם זאת דאולי הגבהה ומשיכה לאו בכלל בידה הוא, אלא צריך שיהי' בידה ממש, וממילא בעי שיהי' כולו בידו, וכנ"ל, וא"כ יגיד עליו ריעו, דהא בר"פ הזורק שם דמייתי התנו רבנן ונתן בידה אין לי אלא ידה גנה חצירה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ, ואמרינן שם ותניא נמי הכי גבי גנב ירו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, ועביד שם צריכותא למה לא נילף חדא מאידך, עיי"ש, הרי דשניהם גט וגנבה המה במשקל אחד, והרי מבואר בב"ק דף ע"ט ובכתובות דף ל' ול"א דהגנב מתחייב בהגבהת הגניבה או במשיכתה, עיי"ש, וע"כ מיירי שם באין כולו בידו, דבכולו בידו לא צריך הגבהה ומשיכה כלל, דקני' לי' ידו, וכנ"ל בשם התו' והרא"ש, וע"כ דמיירי באין כולו בידו, ומנא לן זה, והלא בגנבה לא כתיב רק ידו, וגגו חצירו וקרפיפו לא מרבינן אלא מהמצא תמצא מ"מ, אבל הגבהה ומשיכה מניין לנו בגנב, וע"כ צריך לומר בזה אחת משתיים, או דמהמצא תמצא מ"מ מרבינן כל הקנינים, ולאו דוקא גגו חצירו וקרפיפו לבד, או דהגבהה ומשיכה המה בכלל בידו, וא"כ אף אנן נימא כן בגט, דאשה מתגרשת ג"כ ע"י הגבהת הגט או משיכתו, וילפינן זה, או מונתן מ"מ, וזה הוא כדעת רש"י דמרבינן מונתן מ"מ כל הקנינים, אפילו קנין אגב, או דהגבהה ומשיכה בכלל בידה הם, ויהי' איך שיהי', עכ"פ אשה מתגרשת בהגבהה או במשיכה, וכמו גנב:
והגם דבר"פ הזורק שם אמרינן דלא מצינן למילף גט מגנב, דדלמא רחמנא קנסי' עיי"ש, מ"מ אנן לא אתינן למילף דין הגט מדין הגנב, רק אנן הכי קאמרינן, מדחזינן בגנב דלא כתיב רק ידו, וגגו חצירו וקרפיפו לא הוי ידעינן אלא מרבוייא דהמצא תמצא מ"מ, ואעפ"כ אמרינן דגם בהגבהה או במשיכה חייב, וע"כ צ"ל דהגבהה ומשיכה אפשר להוציא, או מרבוייא דהמצא תמצא מ"מ, או מבידו, דגם הם בכלל בידו הוא, וא"כ למה לא נימא כן גם אנו גבי גט דאשה מתגרשת גם בהגבהת הגט או במשיכתו, דהא גם בגט כתב רחמנא אותם הדברים ממש כמו בגנב, דהיינו בידה, ורבוייא דונתן מ"מ, וזה לאו מילף הוא, אלא גלוייא מלתא בעלמא הוא דנוכל להוציא מדברים אלו גם הגבהה ומשיכה, וכנ"ל, וממילא גם בגט כן הוא, ולפענ"ד זאת היא ראי' ברורה שאין עליה תשובה:
שוב ראיתי שצריך אני עוד לפרש את שיחתי בראי' הזו, דלכאורה יש לפקפק בזה, לפי מה דקיי"ל כר' יוחנן בב"מ מ"ז ע"א דדבר תורה מעות קונות, ולא משיכה, כמבואר בבכורות י"ג ע"ב, ומשיכה היא רק תקנת חכמים, ומבואר ברמב"ן ובריטב"א ובהר"ן, פ"ק דקידושין במשנה דנכסים שאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה, דלר' יוחנן ה"ה קנין הגבהה הוא רק תקנת חכמים, עיי"ש, וכיון דלר' יוחנן דקיי"ל כוותי' קנין משיכה והגבהה המה רק מתקנת חכמים, א"כ בגט מלבד מה שיש עוד לעיין בזה אי קנין דרבנן מהני בי' להתיר איסור א"א דאורייתא, אף גם זאת אינו מוכרח דקנין משיכה והגבהה יהי' תחת סוג ונתן בידה האמור בגט, או תחת סוג הרבוי של גגה חצירה וקרפיפה דנתרבה מונתן מ"מ, דשמא לא מרבינן אלא דוקא גגה חצירה וקרפיפה, ולא קנינים אחרים, וגם תחת סוג של בידה אולי אינו נכנס משיכה והגבהה, ואין זה ענין ללמוד ממה דמהני משיכה והגבהה בגנב לחייבו עי"ז בכפל ובאונסין, כיון דכל עיקרן של קנין משיכה והגבהה הוא רק מתקנת חכמים, ויש לומר דבגנב כיון דקני הגניבה ע"י משיכה והגבהה מתקנת חכמים ממילא נתחייב עי"ז, משא"כ בגט, אם אין קנין משיכה והגבהה תחת סוג בידה האמור בגט או תחת סוג הרבוי של ונתן מ"מ, אף דקונית הגט עי"ז אינה מגורשת, וכמו דבעי בירושלמי לענין קנין מסירה, דאף דשורת הדין נקנה מקח מ"מ שניא הכא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה:
אמנם לקושטא דמלתא כבר כתב בנתיבות ר"ס קנ"ח דדוקא במקח וממכר דאיכא מעות אין משיכה קונה מה"ת אלא מעות, אבל במקום דליכא מעות כגון מציאה והפקר משיכה קונה מה"ת, עיי"ש, ובאמת שכבר הקדימו אותו בזה רבותינו בעלי התוספות דבמתנה ומציאה והפקר דליכא מעות משיכה קונה מה"ת אליבא דכ"ע, כמ"ש בשיטה מקובצת פ' הזהב בשם התו', וכן הוא בתו' בכורות י"ג ע"א בסוף ד"ה מיד עמיתך, עייש"ה, ובע"ז דף ע"א ע"א בתו' ד"ה פרדשני כתבו דבמציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודי דקני נכרי במשיכה או בהגבהה, עיי"ש, ומינה דה"ה לר' יוחנן בישראל, ודוק:
ובלי ספק דאביהון דכלהון הוא גניבה, דכתיב בה אם המצא תמצא בידו הגניבה, ובכלל בידו נכלל ג"כ הגבהה ומשיכה, ומזה ילפינן לכל דברים שבממון היכא דליכא מעות דקני בהו משיכה והגבהה מן התורה, דאם לא מגניבה, מנא ידעינן קנין משיכה והגבהה מה"ת כלל, והיכי רמיזא, א"ו מגניבה ילפינן להו, וכ"כ רש"י בב"מ י"א ע"א בד"ה ומר סבר, דגבי ממון ילפינן קנין חצר מאם המצא תמצא דגניבה, עיי"ש, וה"ה דילפינן קנין משיכה והגבהה בממון מאם המצא תמצא בידו דגניבה, וכנ"ל:
ובזה מסולק תמיהת החתם סופר בחיו"ד סי' ש"י בד"ה אמנם מעל התו' הנ"ל דלמ"ד ד"ת מעות קונות ולא נאמר בו קנין משיכה כלל, א"כ מנ"ל שיקנה מתנה ומציאה במשיכה, הי' ראוי דלא יועיל בהם שום קנין אחר עד שיביאנו אל ביתו ממש, עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא, דקנין משיכה והגבהה היכא דליכא מעות אתיא לן מגניבה, דכתיב בה תמצא בידו, ובכלל בידו נכלל גם משיכה והגבהה, וכמו דילפינן חצר בממון מגניבה, וכנ"ל:
ובאמת מדוע לא נאמר כן דבידו כולל גם משיכה והגבהה, הלא ר"ל יליף משיכה מה"ת מדכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, והיינו משיכה, וה"ה הגבהה, וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין שם, ועיין בחתם סופר שם ס"ס שי"ג, ור' יוחנן לא פליג אלא משום דאצטריך לי' מיד למעוטי קרקע מאונאה, הא לאו הכי שפיר יש ללמוד משיכה ממיד גם לר' יוחנן, וא"כ גבי גניבה דכתיב בה בידו למה לא יהי' בכלל זה גם משיכה והגבהה, וכמ"ש בתו"ג לענין גט. וכנ"ל:
ונ"ל עוד דכל הקנינים דממון הן הקנינים דנכללו בכלל יד כמו ידו ומשיכה והגבהה והן קנין חצר כלהו ילפינן להו במה הצד מגניבה וגט, דכתיב בהו בידו בידה, וגם מרבינן בהו קנין חצר כדאיתא בר"פ הזורק ובכמה דוכתי, ומזה ילפינן דה"ה בכל עניני ממון, ואם תאמר מה לגניבה דקנסי' רחמנא, גט יוכיח, מה לגט שכן ישנו בע"כ, גניבה יוכיח, הצד השוה שבהן דלית בהן מעות וקני בהו יד וחצר, אף מתנה ומציאה והפקר דלית בהן מעות קני בהן יד וחצר, ובכלל יד הוא ג"כ משיכה והגבהה, וכנ"ל:
ובמקח וממכר דאיכא מעות ס"ל לר' יוחנן באמת דלית בי' קנין אחר מה"ת אלא מעות, דזה לא נוכל ללמוד מגניבה וגט. דלא דמי, דשם ליכא מעות, משא"כ ביש מעות לא גמר המוכר ומקנה בלא מעות ור"ל יליף קנין יד במקח וממכר מאו קנה מיד עמיתך, וממילא גם קנין חצר יש במקח וממכר לדידי' מה"ת, דכיון דאית בי' קנין יד מה"ת שוב שפיר יש ללמוד בו גם קנין חצר מגניבה וגט, דכיון דחזינן דאף דיש בו מעות לא הקפידה תורה על קנין מעות דוקא, וקני בי' קנין של יד, משיכה והגבהה וכדומה, ה"ה דקני בי' חצר דנתרבו משום יד או משום שליחות, כמו גניבה וגט, ודוק
ולהיות כי ילפינן קנין חצר במציאה וכדומה במה הצד מגניבה וגט וכנ"ל, לכך פליגי ר"י ור"ל בב"מ דף י' ע"ב היכי דלא שייך קנין חצר משום שליחות רק מטעם יד כמו בקטנה אי ילפינן מציאה מגט, אף דהוי ממונא מאיסורא, כיון דכל עיקרו של חצר אתיא במה הצד מגניבה וגט, או דלא ילפינן ממונא מאיסורא לענין חצר משום יד, רק ממון מממון מציאה מגניבה ילפינן לענין זה, כן נראה לפענ"ד בזה, ודוק:
ונחזור לענינינו, דבגניבה קני שפיר משיכה והגבהה מה"ת אפילו לר' יוחנן, דהיכי דליכא מעות מודה ר' יוחנן דקני בי' משיכה והגבהה מה"ת, וכנ"ל, והא דכתבו התו' בע"ז ע"ב ע"א בסד"ה ומאי דלמ"ד עכו"ם קונה בכסף, אף דגם לדידי' במציאה ומתנה דליכא כספא קני במשיכה והגבהה, מ"מ בגזל אינו קונה במשיכה, דלא דמי למציאה ומתנה דבהתירא אתי לידי', אבל גזל דבאיסורא אתי לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל, עכ"ל, אמנם היינו דוקא בעכו"ם, ומטעם שיתבאר לפנינו, אבל בישראל אדרבא עיקר קנין משיכה והגבהה כתיב בגניבה, אם המצא תמצא בידו, ובידו כולל גם משיכה והגבהה, וכנ"ל, ואין צריך ללמוד גניבה ממציאה ומתנה, ואדרבא מציאה ומתנה ילפינן מגניבה, וכנ"ל, אבל בעכו"ם למ"ד דקונה בכסף דאמרינן דבמציאה ומתנה דליכא כסף קונה במשיכה והגבהה, וצריך להבין מנא לן קנין משיכה והגבהה בעכו"ם כלל, הלא בידו רק בישראל כתיב, וכבר תמה בזה החתם סופר שם בסי' ש"י בד"ה ולפ"ז, עד שביקש להוציא דברי התו' מפשטן, ולומר דכוונת התו' במ"ש דבמציאה ומתנה לכ"ע קונה העכו"ם במשיכה, היינו במשיכה לביתו ממש, דבזה שפיר קנה, לא מדין קנין משיכה של תורה, אלא מצד מנהג העולם עפ"י שכל אנושי, עיי"ש, אך מלבד שזה דחוק, וכל מעיין באמת יראה שלא כוונו התו' לזה, רק לקנין משיכה של תורה ממש, אף גם מה יעשה עם ההגבהה, אשר כתבו התו' שם דע"א ע"א בסד"ה פרדשני דבמתנה ומציאה דליכא כספא כ"ע מודי דקני נכרי במשיכה או בהגבהה, ומנ"ל זה, וכנ"ל:
וע"כ צ"ל כיון דלמ"ד דעכו"ם קונה בכסף דרשינן וכי תמכרו ממכר לעמיתך, לעמיתך במשיכה הא לעכו"ם בכסף, כמבואר בבכורות י"ג, ולכאורה למה צריך לעמיתך למעט עכו"ם מקנין משיכה, הלא גם בלא המיעוט מהיכי הוי תיתי לן קנין משיכה בעכו"ם, הלא התורה וקניניה רק לישראל נאמרו, וע"כ צ"ל כיון דזה שמעינן עכ"פ מק"ו, דעכו"ם יש לו איזה קנין תורה בממונו של ישראל [מלבד הקנין שעפ"י שכל האנושי לפי הנוהג שבעולם, עיין בחתם סופר שם בסי' ש"י] כדאמר בבכורות שם, אם גופו של ישראל קני לי' לעכו"ם ממונו לא כש"כ, עייש"ה, וכיון דיש לו קנין תורה בממונו של ישראל כמו ישראל מישראל, מסברא הוי מוקמינן לי' לקנין זה בדדמי, כמו הקנין של ישראל, דהיינו משיכה, ולזה מיעטה התורה מלעמיתך, דעכו"ם אינו קונה במשיכה כמו ישראל, רק בכסף, וכיון דהמיעוט הזה הוא רק במקח וממכר דאית בי' מעות, ממילא היכי דליכא מעות כמו במתנה ומציאה והפקר אוקמינן לי' להעכו"ם בהקנין של ישראל, דהיינו משיכה והגבהה, דהא זה שפיר שמעינן מהק"ו דהעכו"ם יש לו קנין תורה בממונו של ישראל, ומכש"כ בממון של עכו"ם חבירו, ומכש"כ במציאה והפקר דאין לו בעלים כלל דיש לו בהם קנין תורה, וכיון דליכא מעות בהנך מילי דמתנה ומציאה, ע"כ הקנין תורה שלהם שיש להעכו"ם בהם הוא במשיכה והגבהה, כמו ישראל, דהא בזה ליכא מיעוט דעמיתך, והמיעוט הוא רק במקח וממכר דאיכא מעות:
ולפ"ז שפיר כתבו התו' הנ"ל דבגזל דבאיסורא אתי לידי' לא מהני משיכה, דהיכי דבאיסורא אתי לידי' לא שמעינן בעכו"ם שום קנין תורה כלל, וזה לא אתי מק"ו הנ"ל אם גופו קני וכו', די"ל מה לגופו דבהתירא אתי לידי', מרצונו של הישראל הנמכר לו לעבד, דלית בי' מניעה מצד המקנה, אבל בגזל דבאיסורא אתי לידי', ויש בו מניעה מלקנות מצד המקנה, לעולם אימא לך דלית לי' לעכו"ם בזה שום קנין תורה כלל, וממילא לא קני במשיכה והגבהה, ולא דמי למציאה ומתנה, דשם בהתירא אתי לידי', ולית בהו מניעה מלקנות מצד המקנה, וממילא נשמע בהו קנין תורה לעכו"ם מהק"ו הנ"ל, וכיון דלית בהו מעות ע"כ קני בהו משיכה והגבהה כמו ישראל, וכנ"ל, משא"כ גזל דליכא למילף מהק"ו הנ"ל, וכנ"ל:
וכל זה הוא למ"ד דבמקח וממכר עכו"ם קונה בכסף דוקא, אבל למ"ד משיכה קונה בעכו"ם אף במקח וממכר, הגם דלדידי' ישראל לא קני במקח אלא בכסף, דאמרינן הואיל דאית בי' מעות לא גמר המוכר ומקנה כל כמה דלא קבל המעות, ויש בזה מניעה מצד המקנה ולא קני, ואעפ"כ עכו"ם קני במשיכה אף דאיכא מעות ויש בזה קצת מניעה מצד המקנה, הרי חזינן דקנין משיכה אלים בעכו"ם כ"כ עד דקני בי' אפילו היכי דיש מניעה מצד המקנה, א"כ ממילא ה"ה בגזל, הגם דבאיסורא אתי לידי', ויש בו מניעה מלקנות מצד המקנה, אעפ"כ ג"כ קני עכו"ם במשיכה, כנלפענ"ד ברור ונכון בפשט דברי התו' הנ"ל בעזה"י:
וראיתי בחידושי הרי"מ בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ב' שנתקשה בדברי התו' אלו, במה שתלו קנין משיכה בעכו"ם בגזל בקנין משיכה במקח, דמה ענין זה לזה, ועוד דא"כ דתלוי זה בזה, קשה לר' יוחנן דס"ל דישראל במקח מה"ת בכסף, איך נתחייב הגזלן באונסין במשיכה, ועיי"ש מה שכתב לפרש דברי התו', והמעיין יראה שא"א להעמיד דבריו ז"ל שם בדברי התו', אמנם לפי מה שכתבתי לעיל א"ש הכל, דדוקא בעכו"ם דלא כתיב בי' שום קנין בגזל ובגניבה תלו התו' קנין משיכה דידי' בגזל בקנין מקח, וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא, אבל בישראל דעיקר קנין משיכה והגבהה דידי' כתיב בגניבה, ולא צריך ללמוד גניבה משום דבר, ואדרבא מציאה ומתנה דקנו בהו משיכה והגבהה ילפינן מגניבה, וכנ"ל, א"כ אינו תלוי קנין גניבה בקנין מקח כלל, דבגניבה גופה כתבה התורה קנין משיכה והגבהה, וכנ"ל:
מיהו בעיקר הדבר כתב גם בחידושי הרי"מ שם דמשיכה קונה בגנב מה"ת, מקרא דהמצא תמצא בידו, ולר' יוחנן דמעות קונות מה"ת ע"כ צ"ל דשאני בגנב דליכא מעות, עיי"ש, וכבר כתבתי דמזה ילפינן מתנה ומציאה והפקר דלית בהו כספא דקנו מה"ת במשיכה והגבהה אליבא דכ"ע, לשיטת התו' הנ"ל אשר גם הנתיבות ז"ל כיוון לדעתם ופסק כן:
ואפילו לדעת הרמב"ן אשר הובא בשיטה מקובצת בפ' הזהב שם, דס"ל דלר' יוחנן ה"ה מתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה, אלא בחליפין ואגב וחצר, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא מתנה, אבל גניבה דכתיב בה בידו שפיר קני בה משיכה והגבהה מה"ת, דמשיכה והגבהה נכללים בכלל בידו, וכמו דדריש ר"ל משיכה ממיד עמיתך, וכמ"ש בתו"ג וכנ"ל:
ותדע לך שכן הוא, חדא, דאיך אפשר לומר דהא דמצינו קנין הגבהה ומשיכה בגניבה דהוא רק מתקנת חכמים, דהא כתבו התו' בפ"ק דב"מ ד"ו ע"א בד"ה ארבע אמות והרא"ש שם דהגם דתיקנו רבנן קנין של ד' אמות במציאה ובמתנה ובמקח וממכר בקידושין ובגיטין מ"מ בגנב לא תקנו רבנן שיקנה לו ד' אמות, עיי"ש, הרי דלא תקנו רבנן קנין לגנב, וטעם גדול יש בזה, דכיון דע"י הקנין נגמר העבירה ונעשה גנב עליו, ואיך יתקנו לו רבנן קנין לסייע אותו לעבור העבירה, ולהביאו עי"ז לעשיית העבירה, שוב מצאתי כן בש"מ כתובות ל"א ע"ב, וכיון שכן איך אפשר לומר דקנין הגבהה ומשיכה דמצינו בגנב הוא מתקנת חכמים, א"ו דקנינים אלו הם בגנב מדאורייתא, ונכללו בכלל בידו, וכנ"ל. [מיהו לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ט' אין זה מוכרח]:
ועוד נראה לפענ"ד יתר על כן דממקומו הוא מוכרע לומר כן, דהא זה דהגנב אינו מתחייב אלא א"כ עשה איזה קנין בהגניבה מבואר בש"ס דהוא דבר תורה, דהא בגמ' יליף קנין חצר מהמצא תמצא דגניבה, ואמרינן בכמה דוכתי ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, וכל זה הוא לענין קנין, דקני הגנב את הגניבה ע"י קנין ידו וחצירו, ועי"ז נעשה עליו גנב ומתחייב בכפל ובאונסין, וכמו שפירש רש"י שם בר"פ הזורק, ובב"מ דף נ"ו ע"ב, ובתו' ב"ק ס"ה ע"א בד"ה אין לי, ועיין בתו' ב"ק ע"ט ע"א בסד"ה או, שכתבו דאין לחלק כלל בין קניית גנב לשאר קניות מדדרשינן גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן בגטין לענין גט ונתן בידה, עכ"ל התו' שם, ויבואר עוד כל זה ביתר ביאור בהמשך דברינו לקמן, ועכ"פ נשמע מכל זה דזה שהגנב צריך לעשות קנין בהגניבה להתחייב עליה הוא מה"ת, וקנינים שלו נכללו בב' דברים, אחד, בבידו הכתוב בפירוש, והב', גגו חצירו וקרפיפו דנתרבו מרבויא דהמצא תמצא מ"מ:
והנה בהכתוב שם מפורש בזה שור וחמור ושה, אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים וכו', ואי נימא דבידו דכתיב בגנב היינו בידו דוקא, והגבהה ומשיכה לא נכללו בכלל זה, א"כ בע"כ צריך שיהי' הגניבה כולה בידו ולא יצא כלל מחוץ לידו, וזה פשוט מאוד דשור או חמור או שה אי אפשר שיהי' כולו בידו, וע"כ צ"ל דבידו היינו רשותו, כמו ויקח את כל ארצו מידו, ולא ידו ממש, ולפ"ז הלא מבואר ומוכרח בהכתוב קנין חצר, וא"כ מה זה דאמרינן ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ, ולמה לי לזה הרבוי דהמצא תמצא, הלא גם בלא הרבוי איך אפשר לומר כלל דידו היינו דוקא ידו ממש, דאיך יכולין שור וחמור ושה להיות כולו בידו, וכנ"ל, א"ו פשוט דאף דבידו הוא ידו ממש אעפ"כ הוא לאו דוקא דצריך להיות הגניבה דוקא בידו, אלא דנכלל בכלל בידו כל הקנינים של יד, דהיינו גם משיכה והגבהה, וזה שפיר יכול להיות גם בשור וחמור ושה, ולכך צריך דוקא הרבוי של המצא תמצא לקנין חצר:
הרי נתברר מכל זה מה שכתבתי לעיל, דגם להרמב"ן קני בגניבה משיכה והגבהה מן התורה לכ"ע, דזה נכלל בכלל בידו:
ועוד אני אומר דגם במציאה והפקר מודה הרמב"ן דמשיכה והגבהה קונה בהן מה"ת אליבא דכ"ע, ודוקא במתנה כתב הרמב"ן דלא קני בה משיכה והגבהה מה"ת לר' יוחנן, דהא חזינן בב"מ די"א דבין לר' יוחנן ובין לר"ל ילפינן מציאה לענין חצר או מגט או מגניבה, עיי"ש, וא"כ כמו דילפינן מציאה משם לענין חצר, ה"ה דיש ללמוד מציאה משם לענין משיכה והגבהה דקני במציאה מה"ת כמו התם:
והרמב"ן ז"ל לא כתב זה אלא במתנה, דס"ל להרמב"ן דהא דלר' יוחנן מעות קונות מה"ת ולא משיכה, לאו דוקא במכר משום דאית בי' מעות, אלא דכל שיש בממון דעת אחרת מקנה צריך מעשה הקנין להיות גם מצד המקנה, ולא סגי בי' משיכה והגבהה ומסירה, דקנינים אלו עושה רק הקונה, שהוא מושך או מגביה או אוחז בשערה וכו', וזה הוא עיקר הקנין, נמצא שאין המקנה עושה בהקנין כלום, והגם שהמקנה מוסר לו בידו, מ"מ אין זה מעיקר הקנין, רק שהוא מושיט לו הדבר, תדע דהא אין צריך למסור לו מיד ליד כלל בקנינים האלו, ואפילו בקנין מסירה, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה, הרי דהושטה זו אינה מן הקנין, ובדעת אחרת מקנה צריך שיעשה המקנה פעולה בעיקר הקנין להקנותו, ולכך במקח מעות קונה, דאז עושה המקנה מעשה בעיקר הקנין, שמקבל המעות, ועי"ז מקנה לו החפץ, ובמתנה דליכא מעות צריך להיות חליפין, דג"כ עושה המקנה מעשה בעיקר הקנין, שמקבל הסודר ועי"ז מקנה לו החפץ, או שמקנה לו באגב, דג"כ כל עיקר הקנין הוא מצד המקנה, שמקנה לו הקרקע ואגב זה המטלטלין, אבל משיכה והגבהה ומסירה דהקונה עושה כל הקנין, ואין בו שום מעשה מצד המקנה כלל, לא קני מה"ת בדעת אחרת מקנה, וכנ"ל:
ומ"ש הרמב"ן ג"כ חצר במתנה, ונתקשו בזה הקצות החושן ר"ס קצ"ח, ובחתם סופר חיו"ד סי' ש"י שם, ובחידושי הרי"מ סי' קצ"ח ס"ק ב' שם, דכיון דחצר משום יד או משום שליחות אתרבאי, ובהיות כי מתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה וא"כ לא קני לי' ידו במתנה, ואיך יקנה לו חצירו, וכי יהי' חצירו עדיף מידו עצמו, עיי"ש בדבריהם ז"ל, וצריך להבין קושייתם, כי לכאורה לא קשה מידי, דהא ודאי אם חצירו קני במתנה מכש"כ ידו ממש, אך היינו דוקא כשכולו בידו, הא אם אין כולו בידו אי אפשר לו לקנות כולו בתורת יד וחצר, דהא גם בחצר אם מקצתו בחצר ומקצתו חוץ להחצר לא קני כולו, כנ"ל, ובזה צריך למיתי עלה מדין קנין משיכה או הגבהה, או מסירה בבהמה וספינה, וזה ס"ל להרמב"ן דאינו קונה במתנה, שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי ברפ"ב דבכורות שכתב ליישב כן את דברי הרמב"ן:
אמנם זה קשה, כיון דהרמב"ן ס"ל דלמ"ד מעות קונות לא ילפינן מתנה מגנב לענין קנין משיכה והגבהה, דמתנה שאני דהוי דעת אחרת מקנה וצריך בה מעשה קנין מצד המקנה וכמו מקח, וכנ"ל, וא"כ גם קנין יד וחצר אין ללמוד למתנה מגנב, דגם קנין יד וחצר אין בו מעשה קנין כלל מצד המקנה:
וזה הי' כוונת הגאונים הנ"ל בקושייתם, דזה הי' פשוט אצלם מאוד דבכלל קנין של יד נכלל גם משיכה והגבהה וכדומה, וכיון דחזינן דהרמב"ן ס"ל דמתנה אינה נקנית מה"ת במשיכה לר' יוחנן, הרי דלר' יוחנן אין קנין יד כלל במתנה מה"ת, אף בכולו בידו, דמאי שנא ממשיכה, דכיון דבכלל קנין של ידו נכלל ידו ממש ומשיכה והגבהה וכדומה, אי אפשר לחלק הקנין של יד ולומר דבכולו בידו ממש קני במתנה מה"ת, ומשיכה והגבהה וכדומה לא קני במתנה מה"ת, דמאן פליג לי' להקנין של יד במתנה, ואי' הסכינא חריפא דאפסקי' להקרא בזה, וע"כ צ"ל דבאמת אין במתנה קנין של יד כלל מה"ת, והיינו משום דלא נוכל ללמוד מתנה מגנב דכתיב בי' בידו, דשאני מתנה מגנב, ולפמש"ל הוא משום דמתנה הוא דאח"מ וכנ"ל] וא"כ כיון דקנין של יד אין במתנה מה"ת, מכש"כ קנין קצר, ואיך כתב הרמב"ן קנין חצר במתנה מה"ת, וקנין יד לא, ובאמת שזאת היא קושיא עצומה מאוד:
ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא, דהרמב"ן ז"ל ס"ל דעד כאן לא בעינן בדעת אחרת מקנה שיהי' בו מעשה קנין מצד המקנה, אלא דוקא היכי שהקנין תלוי במעשה, דבזה צריך בדאח"מ שיהי' גם להמקנה חלק במעשה הקנין, כמו בכסף וחליפין, וכנ"ל, משא"כ כשהקונה עושה את כל מעשה הקנין ולא המקנה כלל, כמו משיכה והגבהה ומסירה, זה לא מהני בדאח"מ, אבל היכי שהקנין אינו תלוי במעשה כלל, כגון קנין יד וחצר, דבזה אין צריך שיעשה שום מעשה כלל, לא מצד הקונה ולא מצד המקנה, דאפילו כשנכנס הדבר הנקנה מעצמו לחצירו או לידו של הקונה, או שהי' שם בידו וחצירו מקודם ההקני', ג"כ קני' לי' ידו וחצירו בלא שום מעשה כלל, דזה עצמו שמונח כולו בידו או בחצירו זה הוא עיקר הקנין, ולכך כיון שאין הקנין הזה תלוי בשום מעשה כלל, אילו מזיק גם בדאח"מ כמו מתנה מה שהמקנה אינו עושה מעשה בעיקר הקנין, דהא עיקר הקנין הזה אינו תלוי במעשה כלל, וגם מצד הקונה אין שום מעשה בעיקר הקנין, דאפילו כשהקונה מכניסה לידו או לחצירו, מ"מ אין ההכנסה זו שלו מעיקר הקנין, דגם בלא זה הי' סגי, ועיקר הקנין הוא רק מה שמונח בידו או בחצירו, וכנ"ל, ובזה אין בו שום מעשה, ולכן סגי בזה אפילו בדאח"מ במה שהמקנה רק מקנה לו להקונה את הדבר הנקנה מרצונו הטוב, ואין צריך דוקא שהוא יניח את הדבר הנקנה ביד הקונה או בחצירו, דכיון דבעיקר הקנין הזה אין בו שום מעשה מצד הקונה, סגי גם להמקנה בלא שום מעשה, רק שיהי' מצדו ההקנאה מרצונו, וזה דומה לקנין אגב, שג"כ אין המקנה עושה שום מעשה בהמטלטלין אשר מקנה לחבירו, רק שמקנה לו המטלטלין מרצונו אגב הקרקע, וסגי בזה גם במתנה, כמ"ש הרמב"ן, ואף דהוא דאח"מ מ"מ סגי בזה, יען דגם מצד הקונה אין שום מעשה בהמטלטלין בקנין הזה של אגב, ודוקא בקנין אשר תלוי במעשה ומעשה הקנין הוא רק מצד הקונה ולא מצד המקנה כלל הוא דלא מהני בדאח"מ, אבל בקנין שאין בו מעשה כלל גם מצד הקונה, אינו מזיק מה שאין בו מעשה גם מצד המקנה, וסגי בזה רק בהקנאת המקנה מרצונו, וה"ה בקנין יד וחצר, וכנ"ל, ואפילו בחצר שאינה משתמרת דבעינן שיהא הקונה עומד בצדו, ולדעת הרבה פוסקים אשר גם הרמב"ן בתוכם ה"ה במתנה כמבואר בחו"מ ר"ס ר' ובש"ך שם, מ"מ גם זה אשר הוא עומד בצדו אין בו שום מעשה כלל, וגם בעומד בצדו מקודם ההקנאה קני לי' חצירו בצירוף עמידתו בצדו בלא שום עשיית מעשה כלל, נמצא דעיקר הקנין אינו תלוי בשום מעשה, וזה מהני גם בדאח"מ, וכנ"ל:
ועיין בקצות החשן סי' שמ"ח ס"ק ב' ובסי' רמ"ג ס"ק י' דבגנבה צריך דוקא מעשה דנעל החצר, אבל מ"מ היינו דוקא לענין החיוב של אונסין וכפל, זה אינו בלא מעשה כמו דילפינן לה בב"מ מ"ד מאם לא שלח ידו, אבל לענין הקנין של חצר אין מוכרח להיות מעשה וכנ"ל, ומשו"ה חצר במציאה ומתנה הגם דילפינן מגנבה, אעפ"כ פשוט בכמה דוכתי דקונה בהן החצר בלא שום מעשה, וכנ"ל, ותדע דהא בר"פ הזורק בעי למילף חצר בגט מגנב, הרי דיש ללמוד קנין חצר מגנב אף בלא עשה הקונה שום מעשה, ודוק:
הכלל העולה מכל הנ"ל, דעיקר קנין ידו וחצירו בממון כתיב בגנב, ובכלל ידו הוא ג"כ משיכה והגבהה, ומציאה והפקר ילפינן מגנב לכל הקנינים הנ"ל של ידו וחצירו, והם קונים בהם מה"ת אליבא דכ"ע, ומקח וממכר לכ"ע לא נוכל למילף מגנב שיקנה בו קנין ידו וחצירו מה"ת, רק ר"ל יליף קנין משיכה מה"ת במקח וממכר מאו קנה מיד עמיתך, ונכלל בזה גם הגבהה ומסירה, וממילא ה"ה קנין חצר יש ללמוד בו מגנב, וכנ"ל, ולר' יוחנן דלא יליף ממיד עמיתך באמת אין במו"מ שום קנין אחר מה"ת אלא מעות, וקנין יד וחצר במו"מ המה רק מתקנת חכמים, וכל הנ"ל הוא אליבא דכל הפוסקים, כי פליגי התו' והרמב"ן במתנה, דלהתו' גם לר' יוחנן כל קניני יד וחצר במתנה הוא מה"ת, דילפינן גם מתנה מגנב, ולהרמב"ן לא ילפינן לר' יוחנן מתנה מגנב אלא לענין קנין יד וחצר היכי שכולו בידו או בחצירו, אבל לא לענין קנין משיכה והגבהה, דשאני גנב דאין שם דאח"מ, אבל מתנה דיש בו דאח"מ לא מהני בה קנין התלוי במעשה של הקונה לבד כגון משיכה והגבהה ומסירה, יען דכל מעשה הקנין בזה הוא רק מצד הקונה ולא מצד המקנה כלל, ובדאח"מ צריך שיהי' מעשה הקנין גם מצד המקנה:
והגם דגם גט הוא דאח"מ ואעפ"כ אשה מתגרשת בהגבהה ובמשיכה, כמ"ש לעיל, וכמו שיתברר עוד לפנינו, נראה דשאני גט ממתנה, הואיל דכתיב בי' ונתן בידה וטלי גיטיך מע"ג קרקע לא מהני, א"כ חזינן דהנתינה שלו לידה היא מן הקנין, דהא בלא זה לא סגי, וא"כ הוא עושה מעשה בעיקר הקנין, במה שנותן הגט לידה, ומשו"ה מתגרשת שפיר מה"ת אף במשיכה והגבהה אף דהוא דאח"מ, משא"כ מתנה דגם טלי מע"ג קרקע מהני, א"כ במשיכה והגבהה ומסירה אין להמקנה שום חלק במעשה הקנין כלל, דאפילו אם הוא נותן המתנה ליד המקבל מ"מ נתינה זו לידו אינה מן הקנין כלל, דהא גם בלא זה הוי סגי, ובדאח"מ צריך שיהי' גם להמקנה חלק בהמעשה של עיקר הקנין, וכנ"ל:
והנה יצאתי מענין לענין והארכתי עד כה לבאר אגב אורחא את דברי התו' והרמב"ן כפי הנראה לפענ"ד, יען כי לא נתבררו הדברים כל צורכן בדברי רבותינו האחרונים ז"ל, ותורה היא וכו', אמנם גם בחידושי הרי"מ שם כתב בדעת הרמב"ן דדוקא במתנה כתב כן, אבל במציאה והפקר מודה דקני בהו משיכה והגבהה מה"ת גם לר' יוחנן, עיי"ש, והיינו משום דילפינן להו מגנב, וכנ"ל:
ועכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל דבגניבה קני משיכה והגבהה מה"ת אליבא דכ"ע, דזה נכלל בכלל בידו דכתיב בגניבה, וכנ"ל, וא"כ נתחזקה ראייתינו הנ"ל, דלפ"ז גם בגט דכתיב בי' ונתן בידה יש לנו לומר כן דמתגרשת ע"י משיכת הגט או ע"י הגבהתו, אף שאין הגט כולו בידה, דמשיכה והגבהה נכללים ג"כ בכלל בידה, וכמו דדרשינן גבי גנב, דמאי שנא, וכנ"ל:
ואין להתעקש ולומר דעדיין אין הכרח כ"כ מראי' זו דגם בהגבהת או משיכת הגט מכחה שלא בידה כלל דג"כ מתגרשת, די"ל דזה דמצינו בגנב דחייב בהגבהה או במשיכה, היינו דוקא בהגבהה או במשיכה בידו, דזה נוכל להוציא מבידו, דאף שאין כולו בידו, מ"מ כיון שכולו נגבה או נמשך ע"י ידו כלל בידו הוא, וזה עצמו אמרינן גם בגט דמתגרשת ע"י הגבהה או משיכה בידה אף שאין הגט כולו בידה, דזה הוא ג"כ בכלל בידה, וכנ"ל, אבל הגבהה ומשיכה מכחו ואינו מחזיק הדבר בידו כלל י"ל דלאו בכלל בידו הוא, וגם בגניבה באמת לא מתחייב עי"ז, דלא נוכל להוציא זה מבידו:
אבל באמת כד מעיינינן שפיר בזה חזינן דהא לאו מלתא היא כלל דכיון דזה עכ"פ נשמע ומוכרח דבידו הוא לאו דוקא, אלא דנכלל בכלל בידו גם כל הקנינים של יד, דהיינו משיכה והגבהה אף שאין כולו בידו, וכנ"ל, וכיון דבכלל קנין משיכה והגבהה הוא ג"כ משיכה והגבהה מכחו שלא בידו כלל, א"כ ממילא גם משיכה והגבהה מכחו נכלל בכלל בידו, דהא בבידו ע"כ נכלל גם קנין משיכה והגבהה, וכנ"ל, ובכלל קנין משיכה והגבהה נכלל ג"כ משיכה והגבהה מכחו אפילו שלא בידו כלל, ותדע לך שכן הוא, דאל"כ הא דקיי"ל בעלמא דלא בעינן דוקא משיכה והגבהה בידו, אלא דגם ע"י משיכה והגבהה מכחו ג"כ קני, כגון במשיכה, קורא לה והיא באה או הכישה במקל ורצתה לפניו, כמבואר בקידושין כ"ב ע"ב, ובהגבהה, זיל טרוף אקן כי היכי דלגבינהו בסוף חולין, ועיין בתו' ב"ק צ"ח ע"א בד"ה וה"מ, וב"מ ט' א' בד"ה הואיל, וברא"ש שם, ובחו"מ סי' רס"ט ס"ה, וכן קנין הפיל ע"י חבילי זמורות לפירוש הר"מ בקידושין כ"ו בתו' ד"ה א"נ, ובגניבה גופה מצינו הגבהה בפיו, באלו נערות דל"א ע"א, אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ופירש"י למטה מג"ט דלאו הגבהה היא, עיי"ש, ומדלא אמר גחין ומניחו בפיו, רק גחין ואכיל, משמע דגם האכילה צריך להיות בגחינה, אף שהוא שלא כדרך אכילה, וע"כ משום דכשאכיל אותו אח"כ בזקיפה כבר הגביה אותו בפיו קודם האכילה, וקני' לי' בהגבהה, עיי"ש ודוק, ומנא לן כל הקנינים האלו אשר אינם נעשים בידו כלל, וע"כ צ"ל דגם זה נכלל בכלל בידו דכתיב בגניבה, דמה לי הגבהה ומשיכה בידו ומה לי הגבהה ומשיכה באחד משאר אברי גופו, ומה לי הגבהה ומשיכה בידו ושאר אברי גופו ומה לי הגבהה ומשיכה ע"י הכח של ידו ושל שאר אברי גופו, הלא הצד השוה שבהם שכל זה נמשך או מוגבה מכחו, אלא יען דלפי האורחא דמילתא הגבהה או משיכה נעשה בידו, ולכך כתבה התורה בידו, אבל באמת כוונת התורה היא על משיכה והגבהה מכחו, באיזה אופן שהוא, ומגניבה אנו לומדים לשאר דיני ממון, וכנ"ל, ולזה לא מצינו שום הפרש בכל הדברים בין קנין משיכה והגבהה ביד ובין קנין משיכה והגבהה מכחו, וכמ"ש לעיל בשם הקצות החשן סי' קצ"ז ס"ק א' וסי' רע"ג ס"ק ד'. ועיין בב"ק ג' ע"ב ברש"י ד"ה כחו הוא והיינו אדם גופו, עכ"ל:
וזה לשון החתם סופר בחיו"ד ס"ס שי"ג, כי דבר הנקנה מיד ליד שבקרא כולל משיכה וכל אביזרייהו, והיינו הגבהה ומסירה וקורא לה והיא באה ורכוב ומנהיג, וכל כיוצא בזה, הכל בסוג משיכה דקרא, ופשוט, עכ"ל אות באות, ואף אנו נאמר דה"ה בידו דכתיב בגניבה כולל כל זה, דמאי שנא וכנ"ל, וא"כ ה"ה ונתן בידה דכתיב בגט נכלל בו גם הגבהה ומשיכה מכחה, וכנ"ל:
באופן דדבר ד' אמת בפיו של רבינו התורת גיטין דאשה מתגרשת גם ע"י הגבהת או משיכת הגט מכחה שלא בידה כלל, דגם זה נוכל להוציא מבידה, וכנ"ל, והגם דהתו"ג סותר בזה דברי עצמו אשר כתב בנתיבות סי' קפ"ח ס"ק א' בד"ה נסתפקתי, ששם כתב דלא מהני הגבהה בגט כשלא נטלה בידה, דבגט ידה דוקא בעינן, עיי"ש, מ"מ סוגיא שבמקומה מה שכתב בזה בהלכות גיטין עדיף, וגם דבריו שבתו"ג כתב באחרונה, והם עיקר, וכמו שנתברר לעיל בדברינו באריכות. והא דבנתן גט לעבדה דלא סגי אפילו באינו כפות מטעם הגבהה לפי דברי הנתיבות שם דהגבהה ע"י פועל שאב"ש מהני, היינו משום דהא לא ציותה את העבד להגביה הגט, עיי"ש, והא דמציאת עבד כנעני לרבו, משום דמה שקנה עבד קנה רבו, ודוק:
הנה הארכתי קצת בזה לברר דאשה מתגרשת בהגבהת הגט מכחה או ע"י משיכתו מכחה שלא בידה כלל כדעת התו"ג מפני שהאמת כן הוא לפענ"ד, וכנ"ל, אבל לענין השאלה שלפנינו אין אנו צריכין לזה, כי אפילו אם ירצה מי להתעקש גם אחר כל הדברים והאמת האלה, ולומר דוקא דיש לחלק בין משיכה והגבהה בידה ובין מוגבה ונמשך מכחה, ושאין להכריח מהראיות הנ"ל אלא דמתגרשת בהגבהה ומשיכה בידה דוקא, ולא במוגבה ונמשך מכחה, מ"מ הא זה עכ"פ שפיר שמעינן מהראיות הנ"ל, מהתו' והרא"ש, וכן ממה דמצינו בגנב, דמתגרשת בהגבהה ומשיכה אף שהגט יוצא גם מחוץ לידה, דבכולו ביד אין צריך שום הגבהה ולא משיכה, וכנ"ל באריכות, ובגנב נשמע גם מהכרח של הכתוב דשור חמור ושה דמיירי באין כולו בידו ואעפ"כ מתחייב ע"י הגבהה או משיכה, דזה נכלל בכלל בידו, ונשמע מזה דה"ה בגט דנכלל בכלל בידה גם הגבהה ומשיכה אף שהגט יוצא גם מחוץ לידה ואין כולו בידה, וכנ"ל, ואותה אנו מבקשין דתהי' מגורשת בהגבהת הגט אף דיוצא מחוץ לידה, והיינו טעמא דזה שפיר מקרי כולו בידה, דבידה הוא לאו דוקא, אלא דנכלל בזה גם כח ידה, וכיון שכל הגט מוגבה או נמשך מכח ידה שפיר הוי זה כולו בידה, משא"כ קנין מוסירה דירושלמי, דשם אין כח ידה פועל על כל הפרה, וא"כ אין כולו בידה, ולכך מספקא לי' אם מגורשת בזה, וכנ"ל:
ותדע לך שכן הוא, דיש חילוק גדול בין קנין משיכה והגבהה ובין קנין מוסירה, דהרי חזינן דמשיכה והגבהה קונין גם בגניבה ומציאה והפקר, והיינו טעמא משום דבידו דגניבה כולל גם משיכה והגבהה, ומשם ילפינן למציאה והפקר, וכנ"ל, אבל מוסירה לא קני במציאה והפקר, כמבואר בב"מ ח' ע"ב, מאי לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו ובמציאה והפקר מאן קא מסר לי' דליקני, עיי"ש, וה"ה והוא הטעם בגניבה דלא קני במוסירה, וע"כ צ"ל דמוסירה לא נכלל בכלל בידו דכתיב בגניבה, דדוקא משיכה והגבהה דפועל בכחו על כל הדבר הנקנה שכולו נמשך או מוגבה מכחו, זה שפיר נכלל בכלל בידו, דבידו היינו כחו, וכנ"ל, אבל מוסירה דאינו אוחז אלא במקצתו, ועל השאר אינו פועל בכחו כלל, אין זה כולו בידו, ולא נכלל בכלל בידו, ולכך בעינן בקנין זה דעת אחרת מקנה, דכשיש דאח"מ בצירוף דמקצתו בידו קני בספינה ובבעלי חיים, ולזה מיבעיא לי' להירושלמי בקנין מוסירה גבי גט מהו, מי אמרינן דכיון דגם גט הוא דאח"מ, ושורת הדין נקנה מקח, ולכך מגורשת, או דילמא כיון דמוסירה לא נכלל בכלל בידה, דהא אין כולו בידה, וכנ"ל, לא מהני בגט, וזה הוא לפירוש הא' של רע"ק ז"ל, ולפירוש הב', האיבעיא של הירושלמי היא, דאפשר דבגט דהוא דאח"מ שפיר נכלל בכלל בידה אף קנין שרק מקצתו בידה, כמו מוסירה, ודוק, אבל משיכה והגבהה פשיטא דמהני בגט, אף שיוצא הגט מחוץ לידה, דכיון שכל הגט נמשך או מוגבה מכחה, ופועלת בכחה על כל הגט, שפיר הוי זה כולו בידה, ונכלל בכלל בידה הכתוב בגט, וכנ"ל:
ובאמת שגם מהירושלמי הזה עצמו יש להוכיח כן, דאי כדעת רבינו עקיבא ז"ל, דגם בהגבהת הגט אם יוצא גם מחוץ לידה יש ג"כ ספיקו של הירושלמי, א"כ למה בעי ר' זעירא הבעיא שלו באופן רחוק, על המשנה דכותבין על קרן הפרה וכו', כשמסר לה הפרה במוסירה, ולמה לא בעי בפשיטות על מעשים בכל יום, דנותן לה הגט הכתוב על הנייר לידה המוגבהת, מהו הדין אם הגט יוצא מחוץ לידה, א"ו דבזה אין שום ספק כלל, דזה שפיר הוי כולו בידה, והספק הוא רק בקנין מוסירה, וכנ"ל:
ובזה אתיין שפיר דברי הרמ"א, שלא כתב ליזהר בהנתינה מעיקר הדין אלא שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים, עיי"ש בסי' קל"ט סוף סט"ו, אבל להיות הגט כולו בידה וגם להכניס הגט אח"כ תחת בגדיה לא כתב אלא מצד המנהג, וכנ"ל, והיינו טעמא, משום דמעיקר הדין אם רק ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים שפיר מתגרשת אף שאין הגט כולו בידו, ואף שאינה מכניסה אותו אח"כ תחת בגדיה, דכיון שכל הגט מוגבה ג' טפחים מכח ידה שפיר הוי זה כולו בידה, ומתגרשת ע"י ההגבהה, ובאמת כי לזה הצריך הרמ"א שיהי' ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים, כדי שתהי' מגורשת אף כשיצא הגט גם מחוץ לידה, וכמ"ש בתו"ג בזה, עיי"ש:
ובזה יצאנו בנידון השאלה שלפנינו הנ"ל מחשש הזה, דאף שהגט הי' יוצא מחוץ לידה לצד ידה, וגם לא הכניסתו תחת בגדיה, אעפ"כ שפיר היא מגורשת מעיקר הדין ע"י הגבהה, יען שידיה הי' גבוהים הרבה יותר מג' טפחים מן הארץ, וכנ"ל: