מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ה
הכלל היוצא לנו מכל הנ"ל, דרק בזה חלוק גט משאר כל הקנינים, במה דמתגרשת בע"כ, ובשאר הקנינים אין קנין בע"כ, אבל זולת זה צריך להיות הקנין בגט באופן המועיל כמו בגניבה ומקח וממכר, דאל"כ אין כאן ונתן בידה כלל, דאין נתינה בלא קנין, וכנ"ל, ועיין בתו' ב"ק דע"ט ע"א בד"ה או, בסוף הדיבור, שהוכיחו התו' דקניית גנב צריך להיות קנייה גמורה כמו שאר קנייות של דיני ממונות, מדדרשינן גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין כמו דדרשינן גבי גט ונתן בידה, משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות, עיי"ש, הרי דבגט פשיטא דצריך להיות קנין גמור, והיינו מדכתיב ונתן בידה ואין נתינה בלא קנין, וכנ"ל:
והא דאמרינן בגיטין ע"ח לענין קרוב לה מגורשת לגיטין אמרו כן ולא לדבר אחר, שאני התם דקרוב לה אינו דין תורה רק תקנת חכמים הוא, ובגיטין הי' נראה להם לתקן תקנה זו ולא בדבר אחר, וז"ל הרמב"ן ז"ל שם בחידושיו, ותקנת עגונות היתה להם, וכדאמרינן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, אלמא תקנתא דרבנן היא בגיטין, ומשום לתא דידהו תקינו בקידושין משום ויצאה והיתה, עכ"ל, וכן הם דברי הרשב"א והר"ן שם, הרי דהכריחו מהא דלגיטין אמרו ולא לדבר אחר דקרוב לה הוא רק תקנתא דרבנן, והיינו משום דבקנין שמעיקר הדין אין לחלק בין גט ובין דבר אחר, דכל שאינו קנין בדבר אחר אינו קנין בגט, וכנ"ל, ורק במה שהוא מתקנת חכמים אמרו כן, דלגיטין תקנו משום תקנות עגונות, ובדבר אחר לא תקנו:
ורש"י שכתב דלכך דוקא לגיטין אמרו משום דגט בע"כ קנוי לה, ע"כ צ"ל דהכי קאמר, דלכך תקנו חכמים בגט שתהי' מגורשת בקרוב לה, משום תקנתא דידי', דהא חזינן דהתורה נתנה לו רשות לגרשה בע"כ, והקנתה הגט להאשה בע"כ, ולכך הקילו עליו גם החכמים ואמרו דגם בקרוב לה קונית הגט ומגורשת, משום דאל"כ תהי' האשה יכולה להישמט ולהתרחק ממנו שלא יהי' יכול ליתן לה הגט לידה, ולא יהי' יכול לגרש אותה בע"כ, ולכך תקנו דיכול להשליך לה הגט קרוב לה ותהי' מגורשת בזה, משא"כ בדבר אחר דלית בי' האי טעמא לא תקנו קנין של קרוב לו, אבל במה שהוא קנין מעיקר הדין אין לחלק כלל בין גט לד"א, וכנ"ל, זולת בבעל כרחה, דבשאר הדברים אין קנין בע"כ, ובגט מתגרשת בע"כ, או מטעם דרחמנא אקני לה הגט גם בע"כ, יען דכך הוא רצונו ית"ש שיהי' הבעל יכול לגרשה בע"כ, וזה הוא כמ"ש רש"י בגיטין הנ"ל, או כמ"ש רש"י בעירובין דהאשה אינה צריכה כלל לקנות הגט רק שתהא נתינה מעלייתא בקנין מצד הבעל, ואז נתינה בע"כ הוי נתינה גבי גט, וכנ"ל:
ומ"ש בקצה"ח סי' ר' ס"ק ה' דגט לא בעי זכיה, מדמתגרשת בע"כ, ואין זכי' בע"כ, וגם מדקיימא לן כתבו על איסורי הנאה כשר, ואין זכי' באיסורי הנאה, א"ו דלא בעי זכי' בגט רק ונתן בידה, עיי"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל כל היכי דמניעת הזכי' היא מצדו אין כאן ונתן בידה כלל, דאין נתינה אלא בקנין:
ומה דאמרינן שם בגיטין דף כ' אמר ר"ח יכילנא למיפסל כל גיטי דעלמא, א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' [פירש"י היא נותנת שכר הסופר] ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן [ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו דהפקר ב"ד הפקר. רש"י] ואלא משום דכתיב ונתן [בר נתינה שיהא שוה פרוטה. רש"י.] והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא תדע וכו', עכ"ל הגמ' שם, אין הכוונה דבגט לא בעינן נתינה של הקנאה וזכי', אלא סגי בנתינה והנחה בעלמא בידה, ומשו"ה כשר אפילו אם הנתינה הוא באופן דלא יהיב לה מידי, רק שנתן והניח הגט בידה, דזה אינו, דא"כ הא דאמרינן שם בגיטין כ' ע"ב וע"ה ע"א הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת, ופירש"י שם ושם דלא יהיב לה ולא מידי ורחמנא אמר ונתן בידה, עכ"ל, ואם בגט סגי נתינה של הנחה בידה בעלמא למה אינה מגורשת כשמחזיק הנייר לעצמו, הלא מ"מ הניח הגט בידה, ומקוים בזה מה דאמרה תורה ונתן בידה, א"ו הא בורכא, אלא דבגט בעינן נתינה של הקנאה וזכי', ואי לאו הכי אין כאן ונתן בידה דאמר רחמנא, דאין נתינה אלא בקנין, וכנ"ל:
וגם שם היכי דהאשה נותנת שכר הסופר שפיר נותן לה הגט בנתינה של הקנאה וזכי', דהא אקנויי אקנו לי' רבנן המעות שהיא נותנת להסופר, וממילא נעשה הגט של הבעל, כמ"ש הרמב"ן הובא בב"ש סי' ק"ך ס"ק ב', ולשיטת שאר הפוסקים הסופר מקנה לו הגט להבעל, עיי"ש, ויהי' איך שיהי' עכ"פ הגט נעשה של הבעל, וממילא כשנותן לה הגט שלו, הרי נותן לה נתינה של הקנאה וזכי', אלא דבהס"ד הוי ס"ל דונתן דכתיב בגט היינו נתינה של ממון, שיהי' בו בכדי שיעור נתינה, עכ"פ שוה פרוטה, והיינו נתינה של הנאה, ונתינה כזו אין כאן היכא שהיא נותנת שכר הסופר, דהגם דבאמת הגט שלו ונותן לה הגט בהקנאה, אעפ"כ לא יהיב לה מידי נתינה של הנאה והרוחה, כיון דהיא נתנה שכר הסופר ושילמה עבור הגט, והגם דרבנן הקנו לו הגט כדי שתתגרש עי"ז, מ"מ אין לה שום הרוחה והנאה מן הגט ע"י הגירושין, דאם לא הי' הגירושין פשיטא דג"כ הי' הגט שלה, דהרי שילמה עבורו, ובלא הגירושין לא הקנו לו רבנן להבעל, ונמצא דאין לה הרוחה והנאה בגוף הגט ע"י נתינתו לה, וא"כ אין זה נתינה של ממון והנאה, ועיי"ש בפני יהושע, וע"ז אמר דילמא נתינת גט היא, פירוש דאין הכוונה של ונתן בידה דצריך שיהי' בכדי שיעור נתינה, שוה פרוטה, דהיינו נתינה של ממון והנאה, אלא דהכוונה של ונתן בידה היא נתינת גט, דצריך שיתן ולהקנות לה הגט שיהי' שלה, אבל אין צריך דוקא שיהי' שוה פרוטה, כי בגט לא בעינן נתינה של ממון והנאה, תדע דהא כתבו על איסוה"נ כשר, אבל נתינה של הקנאת גוף הגט בודאי בעינן, דאל"כ אין כאן ונתן כלל, וכנ"ל:
וכן כל הני נתינות דמייתו התו' התם לדוגמא לגט דלא בעינן בהו שוה פרוטה, כחליפין ותרומה, עיי"ש בד"ה דילמא, היינו דוקא דלא בעינן בהו בכדי שיעור נתינה, אבל עכ"פ נתינה של קנין וזכי' צריך להיות בהם, דפשיטא דבתרומה אף שחטה אחת פוטרת את הכרי, אבל עכ"פ צריך ליתן החטה לכהן בנתינה של הקנאה וזכי', שתהי' שלו, וכן בקנין חליפין אף דלא בעינן שוה פרוטה, אבל מ"מ צריך להקנות הסידור להמקנה, כמבואר בב"מ דף ז' ע"א, האי סודרא וכו' דכמאן דפסיק דמי וקני, עיי"ש, והיינו משום דבלא הקנאה אין כאן נתינה כלל, וכמו דאמרינן בב"מ שם הכא נתינה בעינן והא איכא, עיי"ש, וה"ה בגט אין נתינה אלא בקנין, וכנ"ל, וזה פשוט מאוד:
ומ"ש הקצות החשן מדמתגרשת בע"כ ואין זכי' בע"כ, כבר כתבתי לעיל בענף ו' ובענף י"ב דדוקא לענין בע"כ, דכיון דמניעת הזכי' היא רק מצדה, מחמת אי רצונה לקנות ולהתגרש, וכיון דהתורה נתנה רשות ויכולת להבעל לגרש אותה בע"כ, ממילא אקני לה רחמנא הגט גם בע"כ, דאל"כ לעולם לא יוכל לגרש אותה נגד רצונה, ובזה לבד חלוק באמת גט משאר דברים, דרחמנא אקני לה הגט גם בע"כ, יען דכך הוא רצונו ית"ש שהאשה תתגרש גם בע"כ, וכנ"ל בשם רש"י בגיטין וב"מ:
או דהיינו טעמא דגרושי בע"כ, דכיון דמצד הבעל שפיר הוי נתינה והקנאה מעלייתא בכל הפרטים, ולא חסר בזה אלא רצונה לקנות, בכגון זה אמרינן בגט דנתינה בע"כ הוי נתינה אליבא דכ"ע, ובאמת אינה קונית הגט בע"כ, ואעפ"כ שפיר קרינן בי' ונתן בידה, יען דמצדו הי' הקנאה ונתינה מעלייתא, וכנ"ל בשם רש"י עירובין, והרשב"א בגיטין לתירוץ הב':
וכבר חשבתי להעמיד צד האחרון הזה גם בדעת הקצה"ח, במה שכתב דגט לא בעי זכי' אלא ונתן בידה, דר"ל דלא בעי דוקא שתזכה בו, מדמתגרשת בע"כ ואין זכי' בע"כ, אלא דסגי רק בונתן בידה, פירוש במה שהנתינה מצדו היא נתינה והקנאה מעלייתא בכל הפרטים, וכנ"ל:
אלא דלא יתיישב לפ"ז הראי' שהביא מגט שכתבו על איסורי הנאה דכשר, אף דאין זכי' באיסורי הנאה, אלמא דגט לא בעי זכי' עיי"ש, והרי באיסורי הנאה מניעת הקנין והזכי' היא מצדו, דלא נתן לה אלא דבר שאין זכי' וקנין נתפס בו, אפילו אם היתה רוצית לקנותו, וא"כ אין כאן נתינה של הקנאה כלל, וגם בלא זה, כמו דאמרית דבאיסורי הנאה אין הזוכה יכול לזכות בו. יען דהוא כעפרא בעלמא, כמו כן אין המקנה יכול להקנותו מטעם זה, וא"כ בודאי אין כאן נתינה של הקנאה גם מצד הבעל, ואעפ"כ הוי ניחא לי' להקצה"ח ז"ל בזה, יען דגט לא בעי זכי' אלא ונתן בידה, עיי"ש, מכלל דס"ל להקצה"ח דבגט לא בעי כלל נתינה של הקנאה וזכי' גם מצד הבעל, אלא ונתן בידה, ור"ל נתינה והנחה בידה בעלמא, וזה ודאי ליתא, וכנ"ל, ופלא גדול על הקצה"ח ז"ל בזה אם כן הי' דעתו:
אמנם בעיקר הדבר כבר העלה בשו"ת ברית אברהם חלק או"ח סי' כ"ו דשפיר יש הקנאה וזכי' באיסורי הנאה, עיי"ש וגם בסי' כ"ז שם, וכן העלה בשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' מ"א. ובאמת הביאו ראי' לזה שני הגאונים הנ"ל מהא דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, דהא בגט בעינן נתינה של הקנאת הגט, וכנ"ל, וע"כ דיש הקנאה וזכיה באיסורי הנאה, עיי"ש באריכות גדול, ועיין מה שכתבתי בזה בסי' שלאחר זה:
ולפ"ז י"ל דה"ה שטר מתנה שכתבו על איסורי הנאה כשר, דשפיר קרינן בי' ספר המקנה, ודלא כמ"ש בקצה"ח, ועיין מה שכתבתי בסי' שאחר זה בענף י"ח ובענף כ"ג:
ומ"ש עוד בקצה"ח שם ליישב עפ"י דבריו הנ"ל מה שהוקשה לו בהא דקיי"ל דשטר שחרור שנכתב שלא לשמו פסול, דכיון דגופו של שחרור הוא הרי את בן חורין, הרי את לעצמך, עצמך קנוי לך, א"כ אמאי לא קני עצמו בתורת שטר, ומה שנא מכותב לאחר עבדי קנוי לך דנקנה לו בשטר זה, ולא בעי לשמה, ומ"ש הוא מאחר, ולשמואל דכל דאינו עבד איש מותר בבת חורין, כיון דקני נפשי' בשטר ממילא מותר בבת חורין, ותירץ עפ"י הנחתו הנ"ל, דדוקא גט ושחרור לא בעי בהו זכי', ולכך אמרינן בהו גיטו וידו גיטה וחצרה באים כאחת, וזה הוא בנכתב לשמה, דהוא בתורת שחרור, אבל בשלא לשמה כיון דאינו בתורת שחרור אלא בתורת קנין בעי זכי' בהשטר, והעבד אין לו יד לזכות, ולא אמרינן בזה גיטו וידו באים כאחת, עיי"ש, ובספר אבני מילואים סי' ל"ד הביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן ביבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה וקדם, שכתב להסתפק בעכו"ם שמכר עצמו לישראל דקונה אותו קנין הגוף גם בלא טבילה, אם יכול להשתחרר בגט שחרור, דכיון דעכו"ם ליתי' כלל בתורת גיטין הכי אית לי' יד, דבשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה לה מאשה, וגיטו וידו באין כאחד לשחרור, אלא עכו"ם היכי מקבלי לי', עכ"ל הרמב"ן שם, הרי דכתב הרמב"ן דדוקא לשחרור אמרינן גיטו וידו באין כאחד, דגמיר לי' מאשה, ולא לשאר דברים, והיינו מטעם הנ"ל, דבשחרור לא בעי זכי', משא"כ בשאר דברים, עיי"ש בקצוה"ח ובאב"מ:
אמנם לפענ"ד נראה שאין דבריו בזה מוכרחים כלל, דאף אם היינו אחראין לתירוץ שלו בקושיא הנ"ל, אעפ"כ אינו מוכרח דוקא לומר דבשחרור לא בעי זכי', דלעולם גם בגט ושחרור בעינן בהנתינה שלהן כל דרכי זכי', שיהי' באופן שבאם רק האשה והעבד ירצו לזכות בהן יהי' יכולין לזכות בהן ע"י נתינה זו, דאל"כ אין כאן ונתן כלל, מלבד דעתם של האשה והעבד אין צריך לזה, וכמו שהארכתי בזה לעיל, ואעפ"כ מחלק הרמב"ן ז"ל בזה בין גט ושחרור לשאר דברים, כי באמת דבר זה לומר גיטו וידו באים כאחד, היכי דגיטו וידו תלוין זה בזה וזה בזה, שאי אפשר שיהי' זה גיטו אם אין זה ידו, ואי אפשר שיהי' זה ידו אם אין זה גיטו, מצד הסברא לא הוי אמרינן זה שבאים כאחד, וכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, אלא הואיל דגמרינן לה לה מאשה דגם עבד משתחרר ע"י עצמו בשטר, כמ"ש רש"י בקידושין דף כ"ג בסוף ע"א, עיי"ש, א"כ ע"כ חזינן דהתורה חדשה לנו את החידוש הזה דאמרינן בזה גיטו וידו באים כאחד, ומזה למד רבא בר"פ הזורק דה"ה בגט אמרינן גיטה וחצרה באים כאחד, דהא גט ושחרור גמרינן אחד מחבירו מלה לה, וסובר הרמב"ן דכיון דדבר זה חידוש הוא, ואינו מושג כ"כ עפ"י הסברא, ולא מצינו זה אלא בגט ושחרור, יש לומר דדוקא בהם חדית רחמנא זאת, ולא בשאר דברים, ולכך בנכרי שאינו בתורת שחרור, י"ל דלא אמרינן כן מסברא דבאים כאחד, ולית לי' יד, וכיון דנקטינן דדוקא בגט ושחרור חידש רחמנא זאת, א"כ ממילא צריך שיהי' נכתב לשמו, כדין שחרור, אבל בלא לשמה, דאין תורת שחרור עליו, לא אמרינן שטרו וידו באים כאחד, באופן שנוכל לומר תירוצו של הקצה"ח בעצמו מבלי שנצטרך לומר דבגט ושחרור לא בעי זכי':
אבל באמת אין אנו צריכין בזה לתירוץ הזה כלל, וגם אין תירוץ זה מספיק, דא"כ בשטר ע"י אחרים יקנה עצמו אף שלא נכתב לשמה, ולא שמענו חילוק זה, וכבר העיר ע"ז הקצה"ח עצמו, והניח בצ"ע, ועוד דהא הרמב"ן כתב שם דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שאף עכו"ם יוצא בגט ע"י עצמו, הרי דס"ל להרמב"ם דאף בשטר בעלמא אמרינן שטרו וידו באים כאחד, דהא עכו"ם אינו בתורת שחרור, והוא רק שטר בעלמא, וא"כ מה יתרץ הרמב"ם על קושיא הנ"ל של הקצוה"ח, וגם אפילו הרמב"ן שם לא החליט בהיפוך, אלא שמסתפק בזה, וכתב שיש בו בית מיחוש, עיי"ש, ולמה לא הכריח כדעתו הנ"ל מכח קושית הקצוה"ח הנ"ל, מיהו זאת יש לדחות ולומר דלהרמב"ם הוי זה הגט של העכו"ם הקנוי בקנין הגוף ג"כ ענין שחרור, ולא שטר בעלמא, ובזה הוא שמסופק הרמב"ן אם כן הוא, אבל זולת שחרור וגט לכ"ע בודאי לא אמרינן באים כאחד, וכנ"ל, אמנם הא המהרי"ט ח"א סי' ס"ה כתב בפירוש דגם במתנה אמרינן מתנתו וחצרו באים כאחד, והביאו הקצה"ח בסי' קפ"ט, והנתיבות בפתיחה לסי' ר' בסופה, עיי"ש, ואיך יתרץ המהרי"ט קושית הקצה"ח הנ"ל:
ולזאת נראה לפענ"ד דקושיא זו מעיקרא ליתא, דאיך מדמה הקצה"ח הקנאת העבד להעבד עצמו להקנאת העבד לאחר, והמה רחוקים זה מזה מאוד, הן מצד הדבר הנקנה, והן מצד הקונה, דמצד הדבר הנקנה החילוק הוא, דבשלמא כשמקנה העבד לאחר, דהעבד נשאר עבד, רק שיוצא מרשותו של אדון זה לרשותו של אדון זה, נקנה לו בשטר, דעבד נקנה בשטר, אבל כשמקנה העבד להעבד עצמו, דבזה נסתלק העבדות שלו לגמרי, לזה לא סגי בשטר בעלמא, אלא צריך לזה שטר שחרור שיהי' כתוב לשמו, וכדין וכדת השחרור, כמ"ש בתורה או חפשה לא ניתן לה, וגמרינן לה לה מאשה, שלהסתלק מהיות עבד לגמרי צריך ליתן לו שטר חופש אשר יהי' דומה בדיניו לגט אשה, ולא סגי בשטר בעלמא:
ויש להטעים זה עוד יותר, דהא הא דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר וחזקה ילפינן לה בקידושין כ"ב ע"ב מוהתנחלתם אותם לרשת אחוזה הקישו הכתוב לאחוזה, עיי"ש, וזה הוא שפיר כל זמן שנשאר עדיין עבד, כגון שמקנה אותו לאחר, אבל כשמקנהו לעצמו, דיוצא בהקנאה זו מתורת עבד לגמרי, שוב לא הוקש לאחוזה, ולא מהני בי' קנין שטר בעלמא, דהא עכשיו אינו קונה עבד, רק בן חורין, ועיין בתומים ס"ס צ"ה שהעלה דבן חורין לכ"ע לא הוי כקרקע, והסכים עמו בנתיבות שם, ולכך אינו נקנה לעצמו קנין עולמית בשטר בעלמא, אלא צריך בזה גט שחרור כדינו:
והא דהמפקיר עבדו יצא לחירות בלא גט שחרור, ולשמואל אין צריך גט שחרור כלל אפילו להתירו בבת חורין, כמבואר בפ' השולח, שאני הפקר דאין צריך שום קנין כלל לזה שיתהוה הפקר, אלא כיון שמסלק רשותו ממנו ומפקירו לכל, בדיבור בעלמא נעשה הפקר, ועיין מה שכתבתי בסי' שאחר זה בענף כ"ד, ולכך כשמפקיר העבד, ומסלק רשותו ממנו, ונעשה הפקר לכל, ממילא קודם וזוכה העבד בעצמו מן ההפקר, ויוצא לחירות, רק שצריך גט שחרור להתירו בבת חורין, ולשמואל כיון שנעשה הפקר בלא בעלים, ואינו עבד איש, שוב אינו עבד כלל, ומותר בבת חורין גם בלא גט שחרור, אבל כשאינו מפקירו לכל, רק שנותנו לאדם פרטי, דבזה אינו יוצא מרשותו בדיבור בעלמא, רק צריך לזה קנין, כסף או שטר או חזקה, וזהו שפיר כשנותנו לאדם אחר, אבל כשנותנו להעבד עצמו, שעי"ז נסתלק ממנו העבדות לגמרי ונעשה בן חורין, דבזה לא מהני קנין שטר בעלמא, וכנ"ל, א"כ ממילא לא יצא עדיין כלל ע"י השטר מרשות האדון, והוא עדיין עבד כמקודם, רק צריך בזה גט שחרור כדינו, דע"י הגט שחרור נסתלק רשות האדון ממנו, וממילא זוכה העבד בעצמו, וזה הוא כשכתב הגט שחרור בלשון סילוק וחירות, דהיינו הרי אתה בן חורין, או אין לי עסק בך, ואעפ"כ אף שכתב בלשון סילוק ולא בלשון קנין, מ"מ צריך דוקא להיות נכתב לשמו, וככל דיני גט שחרור, דאל"כ לא מהני סילוק משלו, כשהסילוק אינו עבור כל העולם כהפקר, רק עבור אדם פרטי, אפילו כשכתב לו הסילוק בשטר, כדאמרינן בר"פ הכותב וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר וכו', עיי"ש וברש"י, ולזה צריך דוקא שיהי' הגט שחרור נכתב לשמו, וגם בכל פרטי דיני הגט שחרור, אשר גמרינן לה לה מאשה, דאז גזירת הכתוב הוא שיסתלק האדנות שלו ממנו עי"ז, וממילא הוא זוכה בעצמו, וכנ"ל, ובזה מיושב קושית התו' בר"פ הכותב שם בד"ה ואין, עיי"ש ודוק, אמנם כשהגט שחרור כתוב בלשון קנין כגון עצמך קנוי לך, או הרי את לעצמך, ניחא בפשיטות דרחמנא אמר דע"י גט שחרור הזה הנכתב לשמו ובכל פרטי דיניו נסתלק האדנות ממנו וקונה את עצמו, ודוק היטב בכל זה:
אמנם מדברי התו' בר"פ הכותב שם ומדברי התו' ביבמות דף מ"ח ע"א בסד"ה המפקיר נראה לכאורה דכל הלשונות של גט שחרור הם ענין הקנאה שמקנה הרב את העבד להעבד עצמו, עיי"ש, ויהי' איך שיהי', עכ"פ אין לדמות שטר הקנאה בעלמא, אשר מקנה האדון את העבד להעבד עצמו, לגט שחרור הכתוב כדינו בכל פרטיו, גם לא להמפקיר עבדו, וגם לא להקנאת העבד בשטר לאחר, וכנ"ל, ועיין בתו' גיטין ל"ח ע"א בד"ה המפקיר ובמהרש"ל שם וביבמות מ"ח ע"א בד"ה המפקיר, ובקידושין ט"ז ע"א בד"ה לימא:
אמנם כל הנ"ל הוא רק לרווחא דמילתא, אבל העיקר נראה דאין שום דמיון כלל הקנאת העבד להעבד עצמו ע"י שטר בעלמא להקנאת העבד בשטר לאמר, והחילוק הוא מצד הקונה, דבשלמא אדם אחר שפיר יכול לקנות את העבד, אבל העבד איך יכול הוא כלל לקנות את עצמו כל זמן שלא נסתלק העבדות ממנו, הלא הקונה בעצמו אינו של עצמו, ואיך הוא יכול לקנות שום דבר שיהי' שלו, והוא עצמו אינו שלו, אלא של רבו, ומשו"ה כל מה שקנה עבד קנה רבו, וה"ה את עצמו אינו יכול לקנות, והוא עדיין של רבו כמקדם, והגם דאם נימא שקונה את עצמו בשטר הזה ממילא שוב אינו של רבו וא"כ שוב יכול לקנות את עצמו, אבל איך יכול הוא כלל להתחיל לקנות את עצמו בעודו משועבד לרבו, ולא נשתחרר ממנו כלל, ואם הי' העבד יכול לקנות את עצמו כל זמן היותו עדיין עבד, לא היינו צריכים כלל לשום שטר לקנין זה, רק הי' סגי שיאמר לו האדון בעל פה איזה לשון של שחרור, והעבד יקנה את עצמו, דהרי הוא מוחזק בעצמו, ואין לך קנין יותר גדול מזה, וזה ודאי ליתא, והטעם פשוט מאוד, דהגם דיש כאן קנין גדול, שהעבד מוחזק בעצמו, והאדון מרוצה שיקנה את עצמו, אבל אין כאן קונה, דהקונה אינו של עצמו, וכנ"ל, ומפורש אמרו כן בקידושין ט"ז ע"א, דמש"ה לא סגי בעבד עברי דלימא לי' באפי תרי זיל, משום דעבד עברי גופו קנוי, ואף דהוא מוחזק בעצמו אעפ"כ לא מהני, ועיי"ש בתו' סד"ה והרב, ומכש"כ עבד כנעני, דגופו קנוי לרבו בקנין עולמית ומוחלט, דודאי לא מהני בי' שום קנין, אפילו קנין זה שמוחזק בעצמו, שיקנה את עצמו אפילו ברצון רבו, כל זמן היותו עבד, וכנ"ל, ומעתה מה יוסיף תת כח אם גם רבו כותב לו זאת בשטר, הרי את לעצמך, או עצמך קנוי לך, אם אין השטר נכתב לשמו ובשאר פרטי דיני השחרור, כדי שישתחרר על ידו ויסתלק מעליו רשות רבו עפ"י גזירת הכתוב. רק שיקנה העבד את עצמו ע"י שטר זה, כמו שאחר קונה אותו ע"י שטר בעלמא, והלא העבד אינו יכול לקנות את עצמו כלל בשום קנין שבעולם כל זמן שלא נשתחרר ונסתלק העבדות ממנו, ואינו דומה בזה לאחר, וכנ"ל, ומשו"ה צריך דוקא גט שחרור הנכתב לשמו, וכן בכל פרטי דיניו, אשר גמרינן לי' מגט אשה, ובזה נשתחרר ויוצא מרשות רבו עפ"י מימרא דרחמנא, ואז יכול הוא לקנות את עצמו, ולא זולת זה כלל, והפקר שאני, דכשמפקירו לכל העולם נסתלק רשותו ממנו בדיבור בעלמא, וממילא יכול העבד לזכות בעצמו, וכנ"ל, משא"כ קנין של שטר או שום קנין אחר לא מהני שיקנה העבד את עצמו כל זמן שהוא עדיין עבד ולא נסתלק רשות רבו מעליו, אם לא שכותב לו גט שחרור כדינו, שעי"ז נסתלק רשות רבו ממנו וקונה את עצמו, וכנ"ל, וזה פשוט וברור: