אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן יא · ענף ד

ענף ג

והנה מכל מה שנתבאר לעיל, כבר יש בו די והותר לסתור ראיית הפלאה הנ"ל, שהביא ראי' דגט אין צריך קנין כמו מתנה, מדאמרינן בגט גוח"צ בכ"א ולא במתנה, חדא דבאמת קיי"ל כפשטות סוגיות הש"ס ורוב הפוסקים ככולן דגם במתנה אמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד, ואפילו לשיטת הריטב"א והש"ך דבמתנה לא אמרינן ב' קנינים כאחד, מ"מ לאו משום טעמא דמתנה צריכה קנין יותר מגט אתו עלה, רק כמ"ש האחרונים הנ"ל, או משום דחצר של גט הוא מדין יד, ובחצר של מתנה איירי כשהוא מדין שליחות, כמ"ש הח"ס והקצה"ח בזה, וכנ"ל, או כמ"ש לחלק בנודע ביהודה ובספר ברית אברהם ובחידושי הרי"מ בחילוקים אחרים, עיי"ש שכולם לא עלה על דעתם החילוק הזה של ההפלאה דגט אין צריך קנין כ"כ כמו מתנה, דבאמת זה אינו, וכנ"ל, והגם דבאמת גם אחר כל החילוקים הנ"ל עדיין דברי הש"ך צע"ג, וכמש"ל, אבל עכ"פ אין להוציא מזה דבגט לא יהי' צריך קנין המועיל כמו בשאר דברים, מה שסתירתו מבואר בש"ס ופוסקים, וכנ"ל, וכבר כתב הש"ך ז"ל עצמו בחו"מ ס"ס פ"ד שיותר נכון שישארו דברי פוסק בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהלכתא:

ומה שהביא ההפלאה ז"ל עוד ראי' לדבריו הנ"ל דבגט לא בעי קנין המועיל בשאר דברים, מהא דכתבו הרמב"ם והש"ע בהא דכתבו על קרן הפרה לשון מוסר לה את הפרה, אף דלהרמב"ם אין בהמה גסה נקנית במסירה, גם מזה אין ראי' כלל, דפשוט מאוד דמ"ש הרמב"ם והש"ע מוסר לה את הפרה אין כוונתם כלל על קנין מסירה, דז"ל הרמב"ם בפ"ד מה' גירושין ה"ב וג', וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה, כיצד כותב אותו על הנייר המחוק על הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל ידו של עבד ועל קרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה או הנייר המחוק והדפתרא וכיוצא בו בפני עדים, עכ"ל, וכן הוא בש"ע אבה"ע סי' קכ"ד ס"ב, הרי דלא על הפרה לבד כתבו לשון מוסר לה, אלא כללו בלשון זה גם הנייר המחוק ושאר הדברים, והיעלה על הדעת דלכל הדברים האלה סגי בגט קנין מסירה לבד, דהיינו רק לאחוז במקצת הדבר בלא שום הגבהה או משיכה כלל ותתגרש עי"ז, אתמהה, ואפילו אם גם יהיבנא לי' לההפלאה ז"ל דסגי במסירת הפרה, מ"מ היינו דוקא בפרה, דמצינו עכ"פ בקידושין כ"ה ע"ב פלוגתא דתנאי אם בהמה גסה נקנית במסירה, ושוב יש מקום לומר דהגם דבעלמא קיי"ל דגם בהמה גסה אינה נקנית במסירה, מ"מ בגט דקנינו קל דמתגרשת גם בע"כ גם קנין מסירה סגי להפרה, אבל בשאר דברים דאין שום הוי אמינא בהם דיהי' נקנים במסירה, היעלה על הדעת דיהי' סגי בהם מסירה לבד, ואפילו בגט, וא"כ כבר בטלת כל קנין בגט, ובהדיא כתב הרמ"א בסי' קל"ט סי"ד הנ"ל דצריך שיהי' ידיה גבוה ג' טפחים מן הארץ בשעת נתינה, הרי דלא סגי לי' במסירת הגט לבד, עד שיהי' מוגבה על ידה ג' טפחים, וא"כ למה שתק בסי' קכ"ד למ"ש המחבר דמוסר לה הפרה ושאר הדברים, ולא הגיה עליו כלל דלא סגי במסירה, רק צריך הגבהה:

ועוד דאפילו בפרה גופה איך אפשר כלל לומר דהרמב"ם והש"ע יכריעו את הספק הנשאר בירושלמי, ומהיפוך להיפוך מסברת הירושלמי, דבהירושלמי המובא לעיל בתחלת דברינו מסופק אם מהני כשמסר לה הפרה במוסירה, אפיל למ"ד מדת הדין נקנה המקח, דבהמה גסה נקנית במסירה, ואעפ"כ מיבעיא לי' שם משום דאין כולו בידה, ונשאר בספק, והרמב"ם והש"ע יכריעו בזה מהיפוך להיפוך ממש, דהיינו דאפילו למה דפסקו הם דבהמה גסה אינה נקנית במסירה מ"מ בגט סגי במסירה, דבהכי קרינן בי' ונתן בידה, וכמ"ש ההפלאה ז"ל, ואיך אפשר לומר כן כלל:

אלא ודאי פשוט דמ"ש הרמב"ם והש"ע ומוסר לה העבד והפרה וכו', אין הכוונה בזה דמוסר לה במסירה, דהיינו שאוחזת בשערה או בפרומביא שבפיה וכו', אלא ר"ל שמוסר ונותן לה העבד והפרה ושאר הדברים, כל אחד בקנין הראוי לו, באופן שיתקיים עי"ז הונתן בידה, ובפ"א מה' גירושין ה"ו כתב הרמב"ם וז"ל לפיכך אם כתב גט על קרן הפרה נותן לה הפרה, עכ"ל, ומה שכתב בפ"ה כאן לשון מסירה, הוא יען דהתחיל בראש דבריו וכתב בזה"ל וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה, ולכך כתב לשון זה גם בסיום דבריו, וכתב כיצד כותב על הנייר המחוק וכו' ומוסר לה העבד וכו' וכיוצא בו בפני עדים, והיינו פירושא דעדי מסירה שבראש דבריו, ולכך כתב גם כאן לשון ומוסר לה וכו' בפני עדים, אבל פשוט דהמסירה של כל אחד ואחד צריך להיות בקנין הראוי לו, והרמב"ם והש"ע לא נחתו כאן לפרש הקנינים של כל הדברים הנ"ל, ולא באו בזה רק לומר דכשכתבו על דבר שיכול להזדייף צריך שימסור לה הגט בפני עדים, וזה פשוט מאוד, עד שיש לתמוה מאוד על ההפלאה ז"ל איך התחיל כלל להביא ראי' מזה:

ומה שהביא ראי' מהא דאשה מתגרשת בע"כ, אף דלא מצינו קנין בע"כ, כבר כתבתי לעיל דזה הוא דוקא במה שהוא מצד האשה ורצונה, יען דהתורה נתנה הכח והרשות להבעל לגרש אותה גם נגד רצונה, ולכך אמר רחמנא דקונית הגט גם בע"כ, דאל"כ לא יוכל לגרשה לעולם בלא רצונה, או אולי באמת אינה קונית הגט כלל כשהוא בע"כ, ואעפ"כ מתגרשת, יען שהבעל מצדו הקנה לה הגט בקנין גמור בידה או בחצירה, ואינו חסר בזה אלא רצונה לקנות, מה שזה אינו ביד הבעל, לכך אמרינן בזה נתינה בע"כ הוי נתינה, וקרינן בי' ונתן בידה, כיון דמצדו הי' שפיר נתינה וקנין בידה, וכל זה הוא במה שנוגע לרצון האשה ודעתה, אשר זה אינו ביד הבעל, אבל זולת זה במה שביד הבעל לעשות צריך שיקנה לה הגט בידה או בחצירה בקנין גמור ומועיל, דזולת זה לא קרינן בי' ונתן בידה כלל, דנתינה היינו בקנין, וכנ"ל:

וגם הלום ראיתי בספר מגיני שלמה בכתובות דף ל"א ע"א בתו' ד"ה דאי בעי גחין, שהקשה שם על דברי הר"י, במה שמדמה גניבה לגט. דכשתופסו בידו או בפיו אין צריך שום הגבהה כלל, וקניה לה להגניבה, דונתן בידה אמר רחמנא, עיי"ש, וכתב המגיני שלמה שם שלא יכול לירד לסוף דעתו של הר"י ז"ל, דעל כרחך לא דמיא גניבה לגט, דבגט אם נותן בידה מגורשת בלא הגבהה ומשיכה כלל, כמ"ש התו', ואלו במקח וממכר כתבו התו' בר"פ הספינה בב"ב דע"ו ע"א בד"ה אי, דשאר מטלטלין חוץ מספינה ובע"ח לא קנו במסירה, ואפילו אם מסר לו מיד ליד, ואפילו בדעת אחרת מקנה, עד דאיכא משיכה, ומכש"כ גניבה דליכא דעת אחרת, ומה דכתיב בגניבה אם המצא תמצא בידו הגניבה לא מיירי בקנין כלל שקנה לו ידו הגניבה, אלא שמצאנו הגניבה בידו, ולעולם שכבר קנאה בקנין אמר, והחילוק שבין גניבה לגט הוא, משום דגט קני לה גם בע"כ, וכמ"ש רש"י ג"כ טעם זה בגיטין ע"ח לענין קרוב לה שמגורשת, ואמרו שם בגמ' דדוקא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, וכתב רש"י שם דטעם החילוק משום דגט בע"כ קני לה, וה"ה לענין יד חלוק גניבה מגט מטעם זה, וכל יד דאמרינן גבי מציאה דקני משום יד נראה דהיינו משיכה או הגבהה, דהא קתני נפל על המציאה לא קני, משמע אפילו תפסה בידה אלא שלא הגביהה, ובכל דוכתא אמרינן המגביה מציאה וכו', ומציאה וגניבה הוי חד דינא, עכת"ד המג"ש שם ליישב דעת רש"י ז"ל, עיי"ש, ונכדו הפני יהושע שם קילס מאוד את הדברים האלה, וכתב שקורא ע"ז שפתים ישק משיב דברים נכוחים, עיי"ש:

ואני בעניי, אחר כל הקילוס הזה, עפר אני תחת כפות רגלי הגאונים הגדולים האלה, אמנם תורה היא וכו' ואחר המחילה אלף פעמים מכבוד קדושת תורתם אני אומר שאין הדברים האלה נכונים כלל, ולפי דבריהם ז"ל דברי הר"י שבתו' סותרים זה את זה, דבאלו נערות שם הם דברי ר"י, וגם בפ' הספינה שם המה דברי ר"י, וזה פלא, אמנם באמת אין כאן סתירה כלל, דזה שכתב הר"י ז"ל בפא"נ דבגניבה קונה מה שבידו או בפיו גם בלא שום הגבהה ומשיכה, וכמו בגט, דונתן בידה אמר רחמנא, היינו דוקא כשהדבר הנקנה הוא כולו בידו, אבל כשאין כולו בידו, אינו קונה כלל מה שחוץ לידו, אם לא שמגביהו להדבר או מושך אותו, וכמ"ש לעיל בתחלת דברינו בשם הנתיבות, ובראיות מש"ס ופוסקים, אמנם בספינה ובבהמה גסה מצינו בהם קנין גם כשאין כל הספינה או כל הבהמה ביד הקונה, וגם לא הגביה ולא משך אותם, רק שהמקנה מסר הספינה או הבהמה גסה ליד הקונה, והקונה אוחז רק במקצת הספינה, או אוחז בבהמה רק במקצתה, כדאיתא בקידושין כ"ב ובב"ב שם, כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה וכו' קנאה, וע"ז כתבו התו' בפ' הספינה שם בשם הר"י דלא מצינו קנין מסירה אלא בספינה ובעלי חיים, אבל שאר מטלטלי לא קנו במסירה, והיינו כשאין כל הדבר הנקנה בידו, רק שמוסר לו הדבר להקונה, והקונה אוחז רק במקצתו, דזה מקרי קנין מסירה, קנין זה אינו קונה בשאר טלטלין, רק בספינה ובעלי חיים, שוב מצאתי כן בספר המקנה קידושין דכ"ו בד"ה אי נמי שהשיג כן על המג"ש, וכן מ"ש התו' שם דמסירה דספינה אינו קונה באותיות, רק דבעי באותיות משיכה עם המסירה, כוונתם ג"כ על מסירה כזו, שהקונה אוחז רק במקצתו כמו מסירה דספינה, זה לא מהני באותיות, רק בעי משיכה, ועיי"ש בתו' ד"ה ר' נתן שכתבו דכל הנך אותיות דשמעתין צריך לפרש בשק מלא שטרות שאין דרך להגביה דאי לאו הכי היכי מקנין במשיכה ובמסירה, עכ"ל, וכיון דמיירי בשק מלא שטרות שאין דרכו להגביה, שק כזה אי אפשר שיהי' כולו בידו, רק שאוחז במקצתו, וע"ז כתבו התו' דלא סגי באותיות במסירה זו כמו בספינה, רק דבעי משיכה עם המסירה, וכ"כ התו' שם להדיא בד"ה ספינה, וז"ל ושמעינן מינה דמסירה דאותיות לאו היינו אחיזה בעלמא וכו' כדפרישת לעיל, עכ"ל, וכך הם דברי הרא"ש שם, עיי"ש, וכן הנימוקי יוסף שם בהביאו סברת הרמב"ן דאותיות נקנין בקנין מסירה בעלמא, כתב שם וז"ל ומיהו נראה דהכא אלו מסרו במסירה בעלמא דהיינו אחיזת השטר בעודנו בקרקע קנה נמי, עכ"ל, אמנם דעת התו' דאותיות לא נקנו במסירה כזו שאוחז השטר בעודנו בקרקע, דהיינו שאין כל השטר בידו, והוא מונח ע"ג הקרקע, ורק אוחז במקצת השטר, וכמו שאר המטלטלין חוץ מספינה ובעלי חיים שאינן נקנין במסירה כזו, ופשיטא דגם בגט לא מהני ולא קני מסירה כזו כשהגט כתוב על שאר מטלטלין חוץ מספינה ובעלי חיים, דמסירה כזו שאין כולו בידה וגם לא מוגבה ולא נמשך אינו בכלל בידה הכתוב בגט, ואפילו כשכתוב על בע"ח על קרן הפרה נשאר בספק בירושלמי אם מהני בגט מסירה כזו, הואיל ואין כולו בידו, וכנ"ל, אבל כשהדבר הנקנה הוא כולו בידו או בפיו של הקונה בודאי קניא לי' ידו גם בלא שום הגבהה ומשיכה, ואפילו באין דעת אחרת מקנה כמו גניבה, וכמ"ש הר"י בתו' פ' אלו נערות שם, דונתן בידה אמר רחמנא, וכן דעת רש"י ז"ל עצמו שם בפא"נ דל"א ע"ב בד"ה כדרבא דגם בגניבה קניא לי' ידו בלא שום הגבהה ומשיכה, עיי"ש, אלא דהר"י הקשה עליו שם דלזה אין צריך ראי' משבת ולא שום ראי' דקניא לי' ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא, וכנ"ל, עיי"ש:

ובאמת דלא צריכינן למילף דוקא גניבה מגט, דגם בגניבה עצמה כתיב בידו, ומ"ש המגיני שלמה דאם המצא תמצא בידו הגניבה לא מיירי בקנין כלל שקנה לו ידו, אלא שמצאנו הגניבה בידו, ולעולם שכבר קנאה בקנין אחר, תמהני מאוד איך עלה על דעתו הגדולה לומר כן, דא"כ הא דאמרינן בר"פ הזורק ובכמה דוכתי בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ, ואם הקרא איירי שכבר קנאה בקנין אחר רק שנמצאת עתה בידו, א"כ צריכא למימר דגם בנמצאת הגניבה עתה בגגו חצירו וקרפיפו דחייב כפל, פשיטא, דאלא מאי נימא, דאולי גזירת הכתוב הוא דצריך דוקא שנמצא אותו עתה אוחז הגניבה בידו, אז חייב כפל, ולכך צריך רבוי דהמצא תמצא לנמצא בגגו חצירו וקרפיפו, דא"כ אם מצאנו את הגניבה עתה ברה"ר או בסומטא, שהניחה אותה שם אחר שכבר קנה אותה באיזה קנין המועיל, לא יתחייב כפל, דלזה אין לנו רבוי, וזה בודאי מבואר הביטול, דאפילו כשהגניבה לא נמצאת עתה כלל אצלו, כגון שנאבדה או אכלה או זרקה לנהר וכדומה, אם רק עשה בה קנין פעם אחת חייב כפל, כמבואר ברמב"ם הלכות גניבה בפ"א הי"ד, ובפ"ב ה"ד בהראב"ד ובה"ה, ובפ"ג ה"ב, עיי"ש, ומנין לנו רבוי לכל זה, וע"כ צ"ל דלזה אין צריך שום רבוי, דזה דבר פשוט מסברא, דכיון דכבר קנה הגניבה פעם אחת אף אם הגניבה עתה אינה בעולם כלל חייב כפל, וא"כ למה צריך רבוי לנמצא עתה בגגו חצירו וקרפיפו דחייב כפל, פשיטא, ועוד דכיון דמיירי קרא שכבר קנאה בקנין אחר, א"כ למה כתב כלל אם המצא תמצא בידו, דהא אפילו לא נמצאת הגניבה עתה בעולם כלל חיוב כפל, וכנ"ל, א"ו פשוט דהקרא דהמצא תמצא בידו הגניבה מיירי בעיקר קנין הגניבה, דע"י מה שהגניבה בידו היא מצואה אצלו, וקנויה לו, וע"ז אמרו גגו חצירו וקרפיפו מנין דגם זה הוא קנין, ת"ל המצא תמצא מ"מ, וכן פירש רש"י להדיא בב"מ דף נ"ו ע"ב, ובדף י' ע"ב, ובר"פ הזורק, דקרא דבידו וכן הא דמרבינן מהמצא תמצא גגו חצירו וקרפיפו מיירי בעיקר הקנין, בתחלת לקיחת הגניבה, שיתחייב עליה, עיי"ש, וכן הוא בתו' ב"ק ס"ה ע"א בד"ה אין, ואם כי דברי התו' הללו צריכין ביאור, ועיין בחידושי הרי"מ לחו"מ סי' שמ"ח ס"ק ו' מ"ש בזה, ואכתי צ"ע, כי כפי הנראה בקורא לה והיא באה או הכישה במקל גם כשעשה זאת ברשות הבעלים הוי משיכה, דסוף סוף אזלא מחמתי' מרשות הבעלים לרשותו, והוי לי' כאלו הוליך ומשך אותה מרשות הבעלים לרשותו וגם שאר דברי התו' צריכין, ביאור, עיי"ש, מ"מ עכ"פ מבואר בדבריהם דבעיקר הקנין מיירי קרא:

וכן משמע להדיא בגמרא בר"פ הזורק ובב"מ י' ע"ב דלענין תחלת הקנין איירי קרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה, דאל"כ אלא דאיירי קרא דמצאנו הגניבה עתה אצלו, והוא קנאה מקודם בקנין אחר, כמ"ש המג"ש, א"כ איזה צריכותא עושה הגמ' שם בר"פ הזורק לגנב עם גט, וכי מה ענין זה לגט, הלא בגט הוא ענין קנין, שקונית הגט ע"י הנתינה לידה או לגגה וכו', ובגניבה אינו ענין קנין כלל, כי כבר קנאו מקודם בקנין אחר, אלא ענין אחר הוא שנמצא הגניבה עתה בידו או בגגו וכו', ועי"ז הוא מתחייב, ומה ענין זה לגט למילף זה מזה עד שצריך לעשות בזה צריכותא, וכן הא דאמר בב"מ ד"י שם ע"ז דאי חצר מטעם שליחות אתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה, ומה זה ענין לשליחות לד"ע כיון שכבר עשה העבירה מקודם וקנאה בקנין אחר, וע"כ צ"ל דהגמ' מפרש קרא דהמצא תמצא בידו הגניבה לעיקר קנין של הגניבה בתחלת לקיחתה לגנוב אותה, שיקנה אותה ע"י מה שהיא בידו או בחצירו ויתחייב עליה, וכמו שפירשו רש"י ותו', ובזה א"ש הכל, וכל זה פשוט מאוד, לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו:

ולהבין קצת עומק דברי חז"ל אשר הוציאו מקרא דהמצא תמצא לענין קנין דגניבה, נראה לפענ"ד כה שכתבתי לעיל, משום דא"א לומר דכוונת הכתוב הוא על עכשיו בשעת הדין, דצריך שתמצא בידו הגניבה, דהא אפילו אינה עתה בעולם כלל רק שלא טבחו ומכרו בשור ושה חייב כפל, וכנ"ל, וכן א"א לומר דזה קאי על שעת הגניבה, רק הכוונה היא על עיקר הגניבה, ור"ל שגנב אותה ובאה הגניבה לידו, ולא איירי כלל בקנין, דזה אין צריך לכתוב כלל, דהא כבר כתיב לעיל מיניה וכי יגנוב איש וכו', וגם מה זה הלשון דהמצא תמצא בידו, ולא סגי בלשון גניבה לחוד, ולא הי' לו לכתוב אלא וכי יגנוב איש וכו' אם לא טבחו ומכרו משור ועד חמור וכו' שנים ישלם, אלא ע"כ דזה קאי על שעת הגניבה, ובא ללמד בזה על קנין הגניבה, ומשום דמוכי יגנוב איש דלעיל לא שמעינן דצריך שיהי' לו קנין בהגניבה כדי שיתחייב עי"ז, ולכך אשמעינן כאן דצריך שיהי' לו קנין בהגניבה, ומשו"ה כתב לשון דאם המצא תמצא בידו, דזה הוא קצת לשון קנין, ור"ל שצריך שיהי' הגניבה מצואה אצלו וקנויה לו, וזה הוא ע"י מה שהיא בידו, ומהכפל דהמצא תמצא מרבינן עוד קנין חצירו, וז"ב לפענ"ד בעזה"י:

וראיתי בספר אור החיים הקדוש על התורה בענין זה דברים מפליאים, ולפי שנוגע לדברינו ראיתי להעתיק דבריו, וז"ל שם על הפסוק אם המצא תמצא בידו, טעם הכפל לומר אחת לגופה שבאו עדים שגנבה וב' לומר שמצאוה בעין אצלו אבל זולת זה יתחייב בדו"ה שכל שאינה בידו בחזקת מכירה או שחיטה ולא אמר הכתוב שנים לבד אלא בנמצאת ותדע שלאו דוקא מכר או טבח אלא ה"ה נתן או אבד כל שיצאה מרשותו וכן מוכח בש"ס להדיא וה"ה הקדיש, עכ"ל, ואם כדברים האלה נסתרו כל דברינו הנ"ל בדיוק דברי חז"ל:

אבל באמת אחר המחילה רבה מכבוד קדושת תורתו דברים האלה תמוהים מאוד, ואינם מסכימים כלל אל פסקי חז"ל, דפשוט הוא בש"ס דדוקא טבח או מכר חייב בדו"ה, אבל לא זולתם כלל, ואמת דאמרינן בב"ק דע"ט ע"א גנב והקדיש גנב והקיף גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע חובו גנב ופרע בהקיפו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו משלם תשלומי דו"ה, אמנם דוקא הני, משום דכולם בכלל מכירה הם, דגנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, כדאמר בגמ' שם, וגנב והקיף מכירה מעליא היא, וכן גנב והחליף גנב ופרע בחובו ובהקיפו הוי ג"כ מעין מכירה, דנתן השור תמורת דבר אחר, וכמו מכירה דנותן אותו תמור הדמים אשר לוקח עבורו, וכן גנב ונתן במתנה או שלח סבלונות, מתנה הוי ג"כ בכלל מכירה, דאי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהיב לי', אבל כשיצא מרשותו באופנים אחרים אשר אינם בכלל טביחה ומכירה פשיטא דאינו חייב בדו"ה, דטבחו או מכרו כתיב, ועיין בהרמב"ם בפ"ב מה' גניבה שלא הביא הא דגנב והקדיש דחייב בדו"ה, וכתב שם ה"ה בה"ו משום דפסק כמתניתין דגנב והקדיש אינו חייב בדו"ה, והיינו משום דס"ל דלא דמיא למכירה, כדאמר בגמ' שם דע"ו מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, והתו' והראב"ד מחלקים בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח, דקדשי בדה"ב דמיא למכירה וחייב בדו"ה, וקדשי מזבח לא דמיא למכירה, ובהכי איירי מתניתין דלא מחייבא בדו"ה, עיי"ש, וכן לענין הטביחה בהדיא שנינו בב"ק דע"ח ע"ב השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה, הרי דצריך דוקא לענין תשלומי דו"ה טביחה ומכירה וכל דדמי לי', אבל כשיצא מרשותו ע"י אופנים דלא דמי' לטביחה ומכירה אינו חייב בדו"ה, וממילא כשנאבדה או נגנבה או נגזלה ממנו או מתה, או אפילו כשאיבדה הוא, ששרפה או שזרקה לנהר וכדומה, כל דלא דמי לטביחה או מכירה אינו חייב בדו"ה, דלגבי דו"ה דוקא טבחו או מכרו כתיב, וז"פ מאוד:

וכן הא שכתב באוה"ח דלא אמר הכתוב שנים אלא כשמצאוהו בעין אצלו אבל זולת זה יתחייב בדו"ה שכל שאינה בידו חזקת מכירה או שחיטה, ג"כ תמוה מאוד, דא"כ הא דמבואר בש"ש דצריך דוקא עדים שטבח או מכר, וזולת זה אינו חייב בדי"ה, אף כשמודה בעצמו, דמודה בקנס פטור, עיי"ש בב"ק דע"ד ע"ב ודט"ה, ולפמ"ש האוה"ח ע"כ צ"ל דכל זה הוא כשלא נודע אם נמצאת הגניבה בגבולו אם לא, אבל כשנודע ע"י עדים שחפשו אצלו שאין הגניבה נמצאת אצלו חייב בדו"ה אף בלא עדים על הטביחה ומכירה, שכל שאינו בידו בחזקת מכירה או שחיטה היא, וזה דבר זר מאוד לומר כן, וגם כי איזה חזקת מכירה או שחיטה יש בזה עד שנוציא ממון ונחייבו קנס עי"ז, וכי אינו יכול להיות שמתה, או שהשכירה לאחר למלאכה, או שהטמינה במקום סתר, כדרך הגנבים להסתיר ולהטמין הגניבה במקום מוצנע, פן יתוודע דבר מה ויחפשו אצלם, שכל אלה המה דברים שכיחים, ומה מכריח אותנו להחזיק אותה בחזקת מכירה או שחיטה ע"י מה שלא מצאוה העדים אצלו, ולזאת פשוט מאוד דבלא עדי טביחה או מכירה לא מחייבינן לי' בדו"ה בשום אופן, אף כשלא נמצאת הגניבה אצלו, והא דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה לענין כפל, היינו ללמד על הקנין של הגניבה, דצריך שתהי' הגניבה מצואה אצלו וקנוי' לו בשעת הגניבה ע"י מה שהיא בידו, והכפל של המצא תמצא בא ללמד על קנין נוסף, דהיינו קנין של של חצירו, וכמו שדרשו חז"ל אשר כל דבריהם המה דברי א' חיים:

ונחזור לענינינו דבגניבה עצמה מצינו קנין ידו, ומה שהביאו התו' בפא"נ שם מונתן בידה דגט לענין גניבה, כבר כתבתי לעיל דהוא משום דונתן הוא לשון מבואר של קנין, דאין נתינה בלא קנין, משא"כ המצא תמצא דגניבה, אם כי באמת הכוונה היא על קנין, וכנ"ל, מ"מ אינו לשון מבואר כ"כ על קנין, והרי המג"ש באמת ר"ל דאין הכוונה על קנין, וכנ"ל, והגם דהוכחנו לעיל דע"כ הכוונה היא על קנין, מ"מ עכ"פ אינו מבואר כ"כ כמו ונתן בידה, ולכך הביאו התו' מונתן בידה, כי באמת גם מגט יש ללמוד קנין ידו לגניבה, ומ"ש המג"ש דגט שאני משום דהוא גם בע"כ, הלא בר"פ הזורק עביד הגמ' צריכותא דלהכי רבי רחמנא בגנב קנין חצר מהמצא תמצא דאי מגט הו"א משום דהוא בע"כ, והשתא דלא מפליג רחמנא בקנין חצר בין גניבה לגט א"כ שוב גם קנין ידו נוכל ללמוד בגניבה מגט, דכיון דחזינן דגניבה לא גרע מגט לענין קנין חצר אף דאינה בע"כ כמו גט, א"כ ה"ה לענין קנין יד לא יגרע גניבה מגט משום דאינה בע"כ, דאל"כ יהי' חצר עדיף מיד, וזה בודאי אינו, ואדרבא חזינן דבגט צריך רבוי דונתן מ"מ לרבות חצר, ואי לאו הכי הוי אמינא דוקא יד מהני ולא חצר, הרי דמצד הסברא יד עדיף מחצר, וכיון דחצר קונה בגנב מכש"כ יד, וכיון דיש ללמוד קנין ידו בגנב גם מגט להכי מייתו התו' לענין גניבה הקרא דונתן בידה דגט, משום דבונתן מפורש יותר לשון קנין, וכנ"ל:

ועוד י"ל דמשו"ה הביאו התו' מונתן בידה, משום דשם מבואר דידו קניא לי' גם ברשות הבעלים, דכן כתוב ונתן בידה ושלחה מביתו, ופשטות הדברים מורין דבשעת הנתינה והקנאה בידה היא בביתו, וכן מייתו התו' שם מטעם זה גם מהא דקלתה, וכמ"ש לעיל בענף ב', והיינו דאף אם תדחוק בהכתוב לומר דבשעת הנתינה בידה אינה בביתו, רק דכוונת הכתוב בושלחה מביתו הוא, דע"י נתינת הגט בידה הוא משלחה ומרחקה מביתו מבלי שוב אליו עוד, לזה מייתו התו' עוד מהא דקלתה, דמשם מוכח להדיא דגם ברשות הבעל קניא לה ידה, וכנ"ל, והגם דשם ע"ב בד"ה רב אשי קאו התו' על קנין ידו ברה"ר, מ"מ מייתו מגט, משום דשם עדיף יותר, דגם ברשות הבעל קניא לה ידה לפי פשטות הכתוב, וכנ"ל, ומכש"כ בר"ה, משא"כ בגניבה אינו מבואר בכתוב דקניא לי' ידו אפילו ברה"ר, דהגם דמבואר בכתוב קנין ידו בגנב, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בסימטא, ולזה מייתו התו' מגט, דשם מבואר בכתוב דגם ברשות הבעל קניא לה ידה, וכנ"ל, ובאמת יש ללמוד גניבה לענין זה מגט, וכנ"ל:

ומ"ש המג"ש דכל יד דמצינו במציאה היינו דוקא במשיכה או הגבהה, ג"כ תמוה, דהא מבואר בב"מ ד"ט ע"א באוקימתא דרב אשי שם, זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה, והכי קיי"ל בחו"מ סי' רע"א ס"ג, והרי שם זה התפוס במוסירה לא עשה משיכה, ולא הגבהה, דהא לא הגביה כולה, כמבואר שם, ואעפ"כ קנה מה שתפוס בידו, הרי דידו לבד קונה גם במציאה בלא שום משיכה או הגבהה, ומה דקתני נפל על המציאה לא קני, וכתב המג"ש דמשמע אפילו תפסה בידו, משמעות הזה לא ידענא, ופשיטא דמיירי שלא לקח אותה בידו, דאם לקח אותה בידו בודאי קניא לי' ידו, גם בלא שום משיכה והגבהה, וכנ"ל, ומה דאמרינן בכל דוכתי המגביה מציאה, היינו משום דהגבהה הוא קנין כולל, אף מציאה גדולה שאי אפשר ליקח אותה כולה בידו, דבכה"ג לא קנה כולה אלא אם כן הגביה אותה, וכנ"ל, ועוד י"ל דהמגביה מציאה דאמרינן בכל מקום לאו דוקא הגבהה ג"ט או אפילו טפח, אלא כלומר שלוקחה בידו מן הקרקע, ובזה ממילא מגביה אותה, אמנם כשכולה בידו שוב אינו צריך להגביהה יותר, וקנה אותה במה שהיא בידו, ובאין כולה בידו צריך להגביה אותה ג"ט או טפח כדי לקנות אותה, לכל מר כדאית לי', והמגביה מציאה הוא לשון כולל, הגבהה כל שהוא ע"י לקיחתה בידו כשכולה בידו, והגבהה ג"ט או טפח כשאין כולה בידו, וכ"ז פשוט:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה