מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ג
אמנם הח"ס שם בחלק או"ח סי' קט"ז קי"ז כתב שדברי הש"ך הללו המה דברי הריטב"א בקידושין דכ"ו ע"א בד"ה אמר חזקי', עיי"ש, ולפע"ד אין דברי הריטב"א עולין בקנה אחד עם דברי הש"ך כלל, דז"ל הריטב"א שם על הא דיליף קנין אגב מויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות, וליכא למימר דהתם מדין חצרים זכו בהם שהמה חצר המשתמרת, דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימה כלל, ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר עכ"ל, וכתב שם הח"ס לפרש דבריו, דבחצר אינו קונה בקנין אחד אלא אחר שהקנה להם העיירות צריך לחזור ולהקנות להם המתנות שחצרם יקנה להם, משא"כ באגב נקנה בבת אחת וקנין אחד, והיינו כהש"ך, אלא שצ"ע דמיד בדיבור שאחר זה הקשה הריטב"א אי ס"ד בעינן ציבורין תיפוק לי' משום חצירו. ותי' באינה משתמרת, וקשה הלא לפי דברי עצמו לק"מ, מטעם חצר צריך לעשות קנין חדש אחר קנין החצר, דהיינו שיאמר אח"כ תקני לך חצירך מטלטלין שלי, משא"כ באגב, וצע"ג לכאורה, עכ"ל הח"ס שם, ונדחק שם מאוד בישוב קושיא זו, עיי"ש, ולפענ"ד אין זה כוונת הריטב"א כלל דמדין חצר צריך לעשות קנין מחדש, דחידוש זה של ב' הקניות מדין חצר מאן דכר שמי' בדברי הריטב"א שם, אלא דכוונת הריטב"א פשוטה דדוקא מדין אגב זוכה הקונה בשניהם כאחת, אבל מדין חצר הגם דהמקנה מקנה לו שניהם בפעם אחת, אבל הזוכה אינו יכול לזכות בשניהם כאחד, אלא דמתחלה זוכה בהחצר, ומאחר דנעשה החצר שלו מיד ברגע שאח"כ זוכה שוב בהמטלטלין המונחין בו מדין קנין חצר, וגם כוונת המקנה מעיקרא כן הוא, כשמקנה לו הקרקע והמטלטלין מדין חצר כאחד, אמרינן דכוונתו היא שיקנה מתחלה הקרקע ומיד ברגע שאח"כ יקנה לו חצירו את המטלטלין שבו, דשניהם כאחד בלא קדימה כלל מדין חצר ס"ל להריטב"א דאי אפשר, דמתחלה צריך להתהוות חצירו ואח"כ קניא לי' חצירו המטלטלין שבו, אבל שניהם כאחד לא משכחת לה מדין חצר, ובהיות כן לישנא דעם ערים דמשמע שזכו בשניהם כאחד ע"כ צ"ל דהוא מדין אגב, דמדין חצר אינו בא הזכיה בשניהם כאחד, אלא מתחלה באה הזכיה בהחצר וברגע שאח"כ זוכה בהמטלטלין, וכנ"ל, אבל לעולם ס"ל להריטב"א דאפילו כשההקנאה היא מדין חצר סגי בהקנאה אחת, שיאמר לו לך חזק וקני בהקרקע ועי"ז תקנה המטלטלין שבתוכה מדין חצר, או אף שלא אמר כלום רק שלאחר פיסוק המקח או המתנה עמו על הקרקע ועל המטלטלין עושה הזוכה קנין בהקרקע בפניו, ואז אמרינן דזוכה מתחלה את הקרקע, וברגע שאחר כך את המטלטלין שבה מדין חצר, מבלי שום צורך להקנות לו שוב את המטלטלין אחר קניית החצר, כי כבר הקנה לו מקודם את הקרקע עם המטלטלין בפעם אחת, וכוונתו כן הי' שיקנה מקודם את הקרקע, ומיד ברגע שאח"כ יקנה את המטלטלין ע"י חצירו, וכנ"ל, ולכן שפיר הקשה הריטב"א אח"כ, דאי ס"ד דבעינן ציבורין למה לי אגב, הלא קניא לי' חצירו, מבלי שום צורך לקנין עוד מחדש, מאחר דכבר גילה דעתו המזכה שיקנה את המטלטלין ע"י קנין הקרקע ממילא אמרינן דקונה מתחלה את הקרקע וברגע שאח"כ את המטלטלין מדין חצר, דמאחר שהוא מקנה לו את המטלטלין מאי איכפת לי' להמקנה אם הקונה זוכה בהמטלטלין כאחת עם הקרקע או אם זוכה בהם ברגע שאח"כ, ולכן אומדן דעת היא זאת שרצונו להקנות לו בכל אופן המועיל, וממילא הוא קונה המטלטלין ברגע שאח"כ מדין חצר, ולא צריכינן לאגב, ולזה מתרץ הריטב"א דנ"מ בחצר שאינה משתמרת, פירוש וגם אינו עומד בצדו דאז לא קני מדין חצר:
שוב ראיתי בהגהת אמרי ברוך בחו"מ סי' ר"ב, ונראה מדבריו שם שמפרש ג"כ דברי הריטב"א כמו שפירשתי, עיי"ש:
אמנם דעת הש"ך נראה דלא סגי לקנות מדין חצר בהקנאה אחת של הקרקע והמטלטלין, רק דלאחר שקנה החצר צריך להקנות לו את המטלטלין שבתוכו, עיי"ש בסי' קצ"ח ובסי' ר"ב, וא"כ אין זה כדעת הריטב"א:
הן אמת כי דברי הש"ך נפלאים גם בזה, דאפילו לפי שיטתו דלא אמרינן חצירו וקנינו באים כאחד, מ"מ למה יהי' צריך דוקא להקנות לו המטלטלין אחר קניית החצר, ולמה לא נימא דכיון שגמר עמו מקודם את המקח או את המתנה של הקרקע ושל המטלטלין המונחין בה, ושוב אמר לו לך חזק וקני הקרקע, והמטלטלין שבתוכה מדין חצר, או אפילו לא אמר כלום רק שעשה הקנין של הקרקע בפניו, דקנה מתחלה הקרקע, ומיד ברגע שאח"כ קניא לי' חצירו את המטלטלין שבו, וכנ"ל, וכבר עמדו בזה בשו"ת ברית אברהם חלק או"ח סי' כ"ח אות ז' ט' י' ובחידושי הרי"מ חו"מ סי' קצ"ח ס"ק י"א, ומה שרצה בברית אברהם באות ז' שם ליישב דכיון דבשעת קנין החצר א"א לו לקנות המטלטלין וברגע שאח"כ אין המוכר מקנה לו כלום. והוי זה כמו חצירה הבאה לאחר מיכן דלא מהני, עיי"ש, ומלבד מה שדחה זה הוא ז"ל בעצמו שם בסוף אות ט' דלא דמי זה לחצירה הבאה לאחר מיכן, עיי"ש, מלבד זה הוא תמוה מאוד, דגם חצירה הבאה לאח"כ עצמו דלא מהני הוא רק בגט משום דלא הוי נתינה מידו לידה, ובגט בעינן נתינה מידו לידה, דונתן בידה כתיב. אבל במקח וממכר ומתנה פשיטא דגם חצירו הבאה לאח"כ קנה, דאם יאמר אדם לחבירו חפץ זה שלי כשיבוא לחצירך תקנה אותו ע"י חצירך פשיטא דקונה אותו כשבא אח"כ לחצירו, וגדולה מזו מצינו בר"פ המפקיד בל"ב דרבא נעשה כאומר לו [פירש"י בשעה שמסרה לו] לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבותיה קנוי' לך, והיינו כשתהי' הפרה אז בחצירו, כמ"ש רש"י שם בד"ה א"נ, וממילא ה"ה באם מניח חפץ שלו בחצר של מאן דהוא, ואומר להזוכה כשתקנה החצר מפלוני ויהי' החצר שלך תקנה זה החפץ שלי ע"י חצירך, דודאי קונה החפץ אח"כ כשנעשה החצר שלו, ובהדיא שנינו בב"ב דפ"ה ע"א דבמוכר מטלטלין לחבירו והיו ברשות הלה המופקדים אצלו דלא קנה עד שישכיר לו הנפקד להלוקח את מקומו, עיי"ש, והיינו ממש חצירו הבאה לאחר מיכן, וקנה, ולא משמע כלל בש"ס ופוסקים דיהי' המוכר צריך להקנות המטלטלין להלוקח עוד הפעם לאחר ששכר מקומו מהנפקד, אלא כיון ששכר את מקומו בפני המוכר, או בצווי שלו כדי שיקנה עי"ז, מיד קנה המטלטלין מדין חצר, ומכש"כ בנ"ד דהמוכר מקנה לו להלוקח את מקום המטלטלין כדי שיקנה עי"ז את המטלטלין, אפילו אם נימא דא"א לב' הקנינים לחול כאחד מדין חצר, מ"מ למה לא נימא דהקנאה זו של המקנה מועלת שיקנה מקודם את המקום וברגע שאח"כ לאחר שכבר יהי' חצירו יקנו לו המטלטלין מדין חצר, וכנ"ל, ומ"ש בחידושי הרי"מ שם ליישב דהש"ך מיירי היכי דיש קפידא על ב' קנינים כאחד, או דהחזיק שלא בפניו בהקרקע, והמוכר לא אמר לו רק לך חזק וקני, דאז לא קנה המטלטלין אח"כ, דצ"ל לו ג"כ משוך וקני, אם לא שהי' חצירו מכבר, דאז בדיבור בעלמא שקיבל עליו למכור לו מיד קנה, עיי"ש, אפילו אם נדחוק עצמינו בזה בדברי הש"ך בסי' ר"ב, במה שעיקר חסר מן הספר ואין הלשון מורה עלי', אבל עדיין יקשה על מ"ש הש"ך בסי' קצ"ח בשוכר את מקומו דצריך להקנות לו המטלטלין אחר שכירת המקום, ושם בודאי אין קפידא על ב' הקנינים כאחד, וגם עיקר שכירת המקום שם הוא כדי שיקנה עי"ז המטלטלין, וזה הוי כמשוך וקני, ומהני אפילו כשעשה הקנין בהמקום שלא בפני המוכר, כמ"ש בחידושי הרי"מ עצמו שם, וגם בלא כל זה למה לנו לאוקמי שם דמיירי כשיש קפידא על ב' הקנינים כאחד, או דעשה הקנין בהמקום שלא בפני המוכר, כדי שנצטרך לדחוק עצמינו עוד בדוחק אחר דמיירי ג"כ שמקנה לו המקום מחדש אח"כ, ולמה לא בפשוטו דאין קפידא כלל שיהי' ב' הקנינים כאחד, רק העיקר ששוכר המקום כדי שיקנה עי"ז את המטלטלין, יהי' הקנין איך שיהי', וכנ"ל, וקנין השכירות עשה בפני המוכר, דאז שפיר נוכל לומר דקנה הקרקע וברגע שאח"כ המטלטלין, בלי שום קנין אחר מחדש אחר שכירת המקום, וע"כ צ"ל דבכל ענין מצריך הש"ך קנין מחדש אחר שכירת המקום, ותמוה למה צריך לזה, וכנ"ל:
ולכאורה הי' אפשר לומר בדעת הש"ך, דכבר נודע מ"ש הט"ז בחו"מ סי' קפ"ט בתירוץ הב' דהמפקיד אינו יכול להקנות להנפקד את הדבר המופקד אצלו ע"י מה שמונח בחצירו, דהרשות שהדבר מונח בו הוא של המפקיד, דהא השאיל לו המקום הזה לשמירת ממונו, עיי"ש, וכן עלה על דעת חכם אחד בתשובת מהרי"ט, אמנם המהרי"ט חלק ע"ז, דשפיר קני הנפקד ע"י חצירו, והסכים עמו הנתיבות בסוף הקדמתו לסי' ר', עיי"ש, ובאמת שכן מבואר להדיא בחו"מ סי' רמ"א ס"ב, דבנתן לו הפקדון שהי' מופקד אצלו הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד, עכ"ל, והיינו ע"כ משום דקניא לי' חצירו, וזה הוא מהרמב"ם פ"ג מה' זכי' ומתנה, ובנתיבות שם הביא בשם המהרי"ט ג' טעמים ע"ז, וביאר אותם, א'. דבמה קנה המפקיד המקום הזה, לא בכסף ולא בחזקה, והגם דזה ודאי דלתשמיש קונה אותו בשימוש בעלמא בלבד, אבל אין זה קנין הגוף לקנות על ידו בתורת חצר, רק שעבוד וקנין פירות בעלמא לתשמיש, ולקנות מדין חצר ע"י חצר השאול צריך שיהי' לו בו קנין הגוף לפירות, דהיינו ע"י חזקה דנעל גדר, ב'. דכיון דלא יחד לו מקום, והנפקד יכול לפנותו ממקום זה למקום אחר, שפיר הוי זה חצר הנפקד, ג' כיון דהמפקיד מקנה לו הפקדון הרי חצירו ומתנתו באים לו להנפקד כאחד, עיי"ש בנתיבות, ולפ"ז אם אחד מקנה חצירו לחבירו, ושעי"ז יקנה המטלטלין המונחים בו, לדעת הש"ך דאין ב' הקנינים יכולים לחול כאחד, רק דנימא דמתחלה קונה החצר וברגע שאח"כ יקנו לו המטלטלין ע"י חצירו, בזה שפיר יש לומר כיון דלא קנה מתחלה אלא החצר, א"כ כיון שעדיין המטלטלין של המקנה מונחין בהחצר, מקום המטלטלין רשותו של המקנה הוא, ואיך יקנה הקונה ברגע שאח"כ את המטלטלין ע"י חצירו, הלא אותו המקום של המטלטלין הוא חצירו של המקנה, דבשלמא בשאר מפקיד הגם שחפצים שלו מונחים בהמקום, מ"מ כיון דלא עשה חזקה בגופו של המקום, כמו נעל גדר, רק חזקת פירות של שימוש בעלמא, לא אלימא חזקה זו להקנות לו המקום בקנין הגוף, אלא אין לו עי"ז רק קנין פירות בעלמא לשימוש ולא הוי זה חצירו לענין קנין, אבל כאן דמתחלה הי' גוף החצר שלו לגמרי, אלא שעתה הקנה אותו לחבירו, וכיון דבמקום הזה השאיר עדיין החפצים שלו, יש לומר דנשאר לו עדיין במקום הזה קנין הגוף שלו שמקודם לפירות השימוש, וגם אין לו רשות להקונה לפנות החפצים ממקום הזה למקום אחר, כיון דשייר המקנה לעצמו המקום הזה לשימוש, ולא דמי לשאר מפקיד בסתם ולא יחד לו מקום, כמובן, וממילא בטלו בנידון זה ב' טעמים הראשונים של המהרי"ט הנ"ל, וע"כ צריך לבוא בזה לטעם הג', דכיון דמקנה לו ברגע שאח"כ המטלטלין שלו המונחים שם א"כ הרי חצירו ומתנתו באים לו להקונה כאחד, והרי הש"ך לא ס"ל דחצירו ומתנתו באים כאחד, ובזה א"ש דברי הש"ך מקושיא הנ"ל, דהש"ך לשיטתו לא הי' יכול לומר דמתחלה קונה החצר וברגע שאח"כ המטלטלין, דאכתי מוכרח לומר גם בזה חצירו ומתנתו באים כאחד, וכנ"ל, כן הי' מקום לומר לכאורה:
אבל לקושטא דמלתא גם זה א"א לומר בדעת הש"ך, דא"כ גם בב' קנינים להדיא, שמקנה לו מתחילה החצר, ואח"כ המטלטלין, ג"כ א"א לו לקנות המטלטלין ע"י חצירו, דסוף סוף צריכינן לבוא בזה לחצירו ומתנתו באים כאחד, ולפ"ז אי אפשר לקנות מטלטלין של חבירו ע"י חצירו אלא כשבאו המטלטלין להחצר אחר שכבר הי' חצירו, אבל אם הי' מונחין בהחצר מקודם דנעשה חצירו שוב אי אפשר לו בשום אופן לקנות המטלטלין ע"י חצירו, דבכל אופן חצירו ומתנתו באים בזה כאחד, וכנ"ל, ובאמת כן כתב בשיטה מקובצת אשר הובא בקצה"ח סי' קצ"ח ס"ק ב', אבל הרי הש"ך לא ס"ל כן, אלא הגם דהמטלטלין מונחים בהחצר מקודם דנעשה חצירו יכול המקנה להקנות לו מתחלה את החצר ואח"כ המטלטלין, הגם דלא ס"ל להש"ך דחצירו ומתנתו באים כאחד, וע"כ צ"ל דגם בזה יש לומר טעם הא' של המהרי"ט הנ"ל, והיינו דהמקנה לא השאיר לו לאחר קנין החצר בהמקום שהמטלטלין שלו מונחים שם אלא שעבוד בעלמא קנין פירות לתשמיש, ושוב לא הוי זה חצירו כלל לענין קנין, רק חצירו של הקונה, ולכך קונה אח"כ על ידו את המטלטלין, וא"כ לפ"ז שוב גם בקנין אחד יהי' סגי, דהיינו דיקנה מתחלה החצר וברגע שאח"כ את המטלטלין, וכנ"ל, ולכן דברי הש"ך צע"ג גם בזה:
והנה בקצה"ח שם כתב דדברי הש"מ הנ"ל המה כדברי הש"ך, אמנם המעיין שם בש"מ יראה שדבריו רחוקין מאוד מדברי הש"ך, וכנ"ל, דלהש"מ א"א לו כלל לקנות מטלטלין ע"י חצירו אלא כשבאו המטלטלין להחצר אחר שנעשה חצירו, לא זולת כלל, ולהש"ך גם כשהי' המטלטלין בהחצר מקודם דנעשה חצירו יכול להקנותו בב' קנינים, מתחלה החצר ואח"כ המטלטלין, אלא דבקנין אחד א"א לו לקנות מדין חצר, וכנ"ל:
סוף דבר אתה רואה דהריטב"א והש"מ והש"ך המה ג' דעות מחולקות, דלהריטב"א גם בקנין אחד יכול להקנות החצר והמטלטלין, אלא שאין הקנין של שניהם חל ברגע אחת מדין חצר, רק מתחלה קונה החצר ואח"כ המטלטלין, ולהש"ך בקנין אחד מדין חצר אי אפשר, רק בב' קנינים, ולהש"מ כל שבאו המטלטלין להחצר מקודם דנעשה חצירו שוב אי אפשר לו לקנות המטלטלין כלל ע"י מה שנעשה אח"כ חצירו מדין חצר, וזה דלא כמו שנראה מדברי הח"ס שם שהשוה ג' דעות הנ"ל, והמעיין באמת יראה דליתא, וכנ"ל:
אמנם גם דברי הש"מ נפלאים מאוד מאתנו, דמלבד שכל הסוגיות הנ"ל סותרות לזה, ב"ב פ"ד ב' שוכר את מקומו, ושם פ"ה עד שישכור את מקומו, וב"מ י"א מקומו מושכר לו, וב"ק י"ב, וכנ"ל, שמכל זה מבואר דגם כשלא נעשה חצירו עד אחר שבאו המטלטלין לתוכו ג"כ נקנים לו המטלטלין בקנין חצר, וכנ"ל, אבל מלבד זה נפלאים דברי הש"מ גם מצד עצמם, והמה כהלכתא בלא טעמא, דאיזה טעם יש לנו לומר בזה, ולמה אינו קונה המטלטלין מדין חצר בשום אופן כשנעשה חצירו אחר ביאת המטלטלין לתוכו, ובשלמא במכירה ומתנה דאית בעלים להמטלטלין יש מקום לומר הטעם כמו שכתבתי לעיל, דבכל אופן צריכין לבוא בזה לחצירו וקנינו באים כאחד, וזה לא ס"ל לשיטה זו, וכנ"ל, אבל הלא הש"מ כתב זה גם על מציאה והפקר, דמשו"ה לא נקנה המציאה לבעל הגל מדין חצר, יען דלא הי' חצירו בשעה שבא המציאה לתוכו, ובמציאה והפקר לא שייך טעם זה, דהגם דנימא דלא קנה המציאה מיד כשנעשה חצירו, כאחד עם החצר, יען דלא ס"ל חצירו וקנינו באים כאחד, אבל למה לא נקנית לו המציאה אח"כ, אחר שכבר נעשה חצירו, דבזה כיון דהדבר המונח בו הוא הפקר ואין לו בעלים, א"כ בשעה שנתהוה חצירו נעשה גם המקום של המציאה חצירו לגמרי, ואין שום שייכות לאדם אחר גם להמקום הזה, וכיון שכבר נעשה חצירו לגמרי, למה לא נקנית לו המציאה אח"כ ע"י חצירו, אף אם לא נימא חצירו וקנינו בכ"א, אבל מה לנו להאריך בזה, די לנו מה דחזינן שכל הראשונים אשר הקשו קושיא זו על הא דמצא בגל דלקני לי' חצירו, ולא תירצו כהש"מ, והוכרחו לומר תירוצים אחרים ע"ז. עיי"ש בתו' והרא"ש והנ"י ובמרדכי שהמציאו מחמת קושיא זו דין חדש, דאין חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא דוקא העשוים להימצא עיי"ש, והובא דין זה ברמ"א בחו"מ סי' רס"ח ס"ג, ועיי"ש בנתיבות, הרי דכל הפוסקים הראשונים הנ"ל לא ס"ל הא דהש"מ, ומ"ש בקצה"ח שם דכ"כ גם בהגה"א כהש"מ, המעיין שם בהגה"א יראה דדבריו הם דברי המרדכי ממש, ולא מטעם זה דהש"מ אתי עלה, אלא משום דאינו דבר ההוה להימצא ולא נתכוון המוכר להקנות ולא הקונה לקנות, עיי"ש, באופן דשיטת הש"מ היא דעה יחידה ונפלאה, ולא קיי"ל כוותיה:
מיהו גם שיטת הריטב"א הנ"ל צ"ע, דלפי דבריו דמטעם חצר א"א לזכות כאחת, א"כ הא דמצינו בעבד ובגט ידו וגטו חצירה וגטה באים כאחד, והיינו ב' קנינים כאחד, וכנ"ל, ע"כ צ"ל בזה כמ"ש הח"ס הנ"ל, דהיינו דוקא היכי דהחצר הוא מדין יד, כגון בעומד בצדו, דומיא דיד דעבד דילפינן מיניה, אבל באינו עומד בצדו דהוא מדין שליחות לא מצינן למילף מעבד, ומסברא לא נוכל לומר ב' קנינים כאחד מדין חצר, והא דמבואר בכל הסוגיות הנ"ל דקני המטלטלים ע"י שכירת המקום, ואף שאינו עומד בצדו, ע"כ צ"ל דלא קני בבת אחת, רק דמתחלה קונה הקרקע, וברגע שאח"כ המטלטלין, וכנ"ל, אבל קשה דהא הריטב"א גופי' ס"ל בהא דתיזול ותיחד דמטעם חצר אמר רבא דתתגרש, גם לפי הס"ד דרבא דלא ידע ולא למד עדיין מיד דעבד הא דגטה וחצירה באים כאחד, וכנ"ל, וע"כ צ"ל בזה כמו שכתבתי לעיל, דהא דהי' צריך רבא לחדש ולמילף מיד דעבד דגוח"צ בכ"א היינו דוקא היכי דב' הקנינים תלוים זה בזה, ואי אפשר לחול זה בלא זה וזה בלא זה, אבל היכי דהקנינים אינם תלוים זה בזה, כגון במקנה לחבירו חצירו ומטלטלין שבתוכו כאחת דקנין החצר אינו תלוי בקנין המטלטלין זה הי' רבא יודע גם מקודם מסברא או מהמשניות דב"ב ודמעשר שני, דשוכר את מקומו, ומקומו מושכר לו, דב' הקנינים יכולים לחול כאחת, דשם בגט ע"כ צ"ל גם לפי הס"ד דרבא דב' הקנינים באים כאחת, דהא בהס"ד לא עלה על דעת רבא קושיית רב עיליש דמה שקנתה אשה קנה בעלה, וכן הא דאמרינן שם דלבסוף איגלאי מלתא דארוסה הואי, ואמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה, עיי"ש, וא"כ אי אפשר לומר דדעת רבא הי' דתקנה מתחלה החצר וברגע שאח"כ את הגט, ועי"ז תתגרש, דהא בכה"ג דבשעת רגע חלות הקנין של הגט שוב אינה צריכה שום קנין בהמקום ולא שום סילוק מהבעל, דכבר נעשה המקום שלה לגמרי ברגע הקודם, א"כ ברגע שאח"כ כשנעשה הגט שלה ע"י חצירה לא יצא הגט מרשות הבעל לרשותה, דהא מרשותו של הבעל כבר יצא הגט גם מקודם רגע ההקנאה של הגט, שנסתלק מקודם רשותו מהמקום ונעשה שלה לגמרי, וגם אז ברגע שנסתלק רשותו של הבעל מן המקום ונעשה שלה, גם אז לא נוכל לומר דיצא הגט מרשות הבעל לרשותה, דהא עכשיו אתה אומר דברגע ההוא שנעשה שלה עדיין אין זה חצירה וידה שתקנה על ידו, וא"כ לא בא אז הגט מרשות הבעל לרשותה דלהוי כאלו בא מיד הבעל לידה, דהא ברגע הזו עדיין לא הי' המקום הזה רשותה וחצירה וידה לענין גט, וזה דומה למ"ש הרמ"ה הובא בטור וש"ע אבה"ע סי' קל"ט ס"ב דאם בשעת הנתינה לחצירה לא עמדה בצדו לא מקרי זה שבא מיד הבעל לחצירה, יען דאין זה חצירה וידה לענין גט ולכן אף כשבאה אח"כ לצדו ואמר לה הא גיטיך לא מהני, דאז שוב הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, עיי"ש, ולפי מ"ש התורת גיטין שם בס"א גם הרשב"א והר"ן ס"ל כן דהנתינה לחצירה שאינה עומדת בצדו לא מיחשב נתינה לידה, רק דאינהו ס"ל דכיון דאין החצר שלה לגמרי עד שעת חלות הגט, דקודם לזה מה שקנתה אשה קנה בעלה, א"כ בשעת חלות הגט יצא הגט מרשותו לרשותה, עיי"ש, אבל בנ"ד דלפי הס"ד דרבא דלא עלה על דעתו הא דמה שקנתה אשה קנה בעלה, או בארוסה דלא קנה בעלה, וא"כ ברגע הקנין שלה את המקום נסתלק רשות הבעל מהמקום לגמרי, אבל אעפ"כ לא בא אז הגט עדיין מרשות הבעל לרשותה, דהא ברגע הזו עדיין אין זה רשותה וחצירה וידה שתקנה על ידו, וכנ"ל, וברגע שלאחריו כשקונית הגט ע"י מה שמונח בחצירה, אז שוב לא הי' זה רשותו כלל דלהוי כאלו בא אז מרשות הבעל לרשותה, והוי זה כטלי גיטיך מע"ג קרקע אליבא דכ"ע, גם להרשב"א והר"ן שלא בא הגט מידו לידה, ואיך תתגרש בו, ועיי"ש בתו' ד"ה ותיזול ובתו"ג סי' קל"ט סוף ס"א ותבין זה, וע"כ צ"ל דדעת רבא הי' גם בהס"ד דתתגרש ע"י חצירה בב' הקנינים של החצר והגט כאחת, דבזה שפיר בא הגט מרשות הבעל לרשותה, ולא הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, כמ"ש התו' שם בד"ה ותיזול הרי חזינן דב' קנינים ע"י חצירה כאחת היכי דאין קנין החצר תלוי בקנין של הדבר המונח בתוכו, זה הוי ידע רבא גם מקודם, מסברא או מהמשניות הנ"ל, וזה לא הי' צריך רבא למילף מיד דעבד, וא"כ ממילא אין לחלק בזה בין היכי דהחצר הוא מדין יד או מדין שליחות, כיון דלא מיד דעבד צריכינן למילף זה, רק מסברא ידעינן זה, וכנ"ל, וא"כ גם שיטת הריטב"א צע"ג:
שבתי וראיתי דיש ליישב שיטת הריטב"א מקושיא זו, דבאמת דברי התו"ג הנ"ל צ"ע, שכתב בדעת הרשב"א והר"ן דגם אינהו ס"ל דהנתינה לחצירה שאינה עומדת בצדה וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי לא מיחשב נתינה לידה, רק דאעפ"כ מהני לדידהו כשבאה אח"כ בצד החצר, או שאמרה אח"כ תזכה לי חצירי, והבעל אומר לה הא גיטיך, מטעם דע"י מה שקנתה אשה קנה בעלה לא נסתלק רשות הבעל מחצירה עד שעת חלות הגט, ולכך הוי אז כשאומר לה הא גיטיך כאלו נתנו אז מידו לידה, דאז בא הגט מרשות הבעל לרשותה, עיי"ש בתו"ג, וזה תמוה מאוד, דא"כ גם בדחאתו הרוח את הגט לחצירה, ואח"כ אמר לה הבעל הא גיטך ג"כ תהי' מגורשת לפ"ז, דהא בשעת חלות הגט בא הגט מרשותו לרשותה ע"י סילוקו של הבעל מהמקום, והרי הר"ן לא כתב כן, דז"ל הר"ן בפ' הזורק במשנה דאמר לה כנסי שט"ח זה, וה"ה כשנתנו לה לשם פקדון או שנתנו בחצירה לשם גירושין ואח"כ אמר לה הא גיטיך ועומדת בצד חצירה מתגרשת, כיון שמיד הבעל בא לידה או לחצירה, ומיהו אם דחאתו הרוח ונתנו בחצרה אע"פ שאמר לה הא גיטיך אינה מגורשת, דהו"ל כטלי גיטיך מע"ג קרקע דאמרינן בגמרא דאינה מגורשת, משום דליכא נתינת בעל, עכ"ל, הרי דהר"ן מחלק בין נתנו הבעל לחצירה שאינה עומדת בצדו ובין דחאתו הרוח לחצירה, וע"כ דלאו משום הטעם שכתב בתו"ג אתי עלה, דלטעם של התו"ג אין חילוק בין זה לזה, דבשניהם לא הי' נתינה של הבעל לידה, ובשניהם יש לומר דבשעת חלות הגט בא הגט מרשות הבעל לרשותה ע"י סילוקו של הבעל מהחצר, וכנ"ל, ומדמחלק הר"ן ביניהם ע"כ צ"ל דלאו מהאי טעמא שכתב התו"ג אתי הר"ן עלי', דגם הר"ן ס"ל בזה כהרמ"ה דמשום סילוקו של הבעל מחצירה לא הוי כבא הגט מרשותו לרשותה, ולכך בדחאתו הרוח לחצרה אעפ"י שאמר לה אח"כ הא גיטיך אינה מגורשת, והא דמגורשת בנתן הגט לחצירה ואינה עומדת בצדו, ואח"כ כשבאת ועומדת בצדו אמר לה הא גיטיך, היינו משום דבא הגט מיד הבעל לחצירה, והרי זה מבואר דלא כמ"ש התו"ג, אלא דהר"ן שפיר מחשיב לנתינה מה שנתן הבעל לחצירה אף שלא עמדה אז בצדו:
אמנם באמת צריך להבין סברת הרשב"א והר"ן בזה, דכיון דבשעת הנתינה לחצירה לא עמדה בצדו וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי, הרי לא נתן הבעל אז לא לידה ולא ליד שלוחה, ואיזה תועלת כלל יש בנתינה הזו, וכמו שתמה באמת בזה בתו"ג:
ונראה לפענ"ד לבאר הדברים, ולהבין פלוגתת הרמ"ה והרשב"א בזה, דהרי חזינן בגיטין ע"ח א' אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו וכו' נתן בידה והיא ישנה ניעורה קוראה והרי הוא גטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך, ובגמ' שם מייתי דר"ש ב"א פליג ע"ז, ואומר לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך, ופירש"י לעולם אינו גט, הואיל ובא לידה שלא בהכשר עד שיטלנו וכו' עכ"ל, והלכה כרבי שם וכסתם משנה, כמ"ש באבה"ע ס"ס קל"ח:
ולכאורה טעמא לא ידעינן לזה, דהלא טעמו של רשב"א טעמא תירוצא הוא, דכיון דרחמנא אמר ונתן בידה, ואותה הנתינה לידה הי' שלא בהכשר, א"כ אין נתינה זו כלום, ואח"כ כשאומר לה הא גיטיך ושוב אינו נותן לה מחדש, הו"ל כטלי גיטיך מע"ג קרקע, דאין כאן נתינה לידה מהבעל:
ונראה בזה, דהנה הא דכתב רחמנא בגט ונתן בידה נכללו בזה ב' דברים, א'. הנתינה החומרית שמיד הבעל ליד האשה, והב'. הנתינה הקניינית, שהבעל יקנה לה הגט לשם גירושין, דנתינה בעלמא לידה בלא הקנאת הגט לא מקרי לפי האמת נתינה כלל, וכמו שהארכתי בזה לעיל בראיות ברורות, וגם צריך שיהי' הנתינה בתורת גט, אמנם גם בנתינה קניינית בלבד לשם גירושין בלא נתינה חומרית מידו לידה ג"כ לא סגי, דהא מהאי טעמא בטלי גיטיך מע"ג קרקע אינה מגורשת, משום דאין כאן נתינה חומרית מידו לידה, הגם דשפיר יכולה לקנות הגט גם כשנוטלתו מע"ג קרקע עפ"י הצווי שלו, וכמו דמהני בכל הקניית מטלטלין כשאמר לו המקנה להקונה לך משוך וקני, אבל בגט בעינן ג"כ נתינה חומרית מידו לידה, מלבד הנתינה הקניינית לשם גירושין, וכנ"ל:
והנה באמר לה כנסי שט"ח זה, או ששלפתו מאחוריו ועייק לה חרציה וסייע לה בלקיחתה כדמוקי לי' שם בגמ', וכן נתנו לידה כשהיא ישנה, בכל אלו יש כאן נתינה חומרית מידו לידה, אבל נתינה הצוריית דהיינו הקנאה בתורת גט אין כאן, ונתינה חומרית לבד לא סגי, וכנ"ל, ולכך ס"ל לרשב"א דנתינה זו אינה נחשבת לכלום, ולכך אפילו כשאומר לה אח"כ הא גיטיך, ונשלם בזה גם הנתינה הקניינות לשם גירושין, אעפ"כ לא מהני, דכיון דנתינת הגט כולל נתינה חומרית מידו לידה וגם נתינה קניינות לשם גירושין, צריכין להיות ב' נתינות הללו ביחד, דהיינו שבשעת הנתינה מידו לידה צריך שתהא הוא ניעורה. ושיאמר לה הא גיטיך, דאז הנתינה החומרית והקניינית לשם גירושין באים כאחת, וזה הוי נתינה מעלייתא דאמר רחמנא, משא"כ בנ"ד דבשעה שהיתה הנתינה החומרית מידו לידה לא הי' אז נתינה הקניינית לשם גירושין, דהא היתה אז ישנה, ואינה בת קנין דלא מינטר בידה, או דלא נתן לה אז בתורת גט, ובשעה שאומר הא גיטיך ויש כאן הנתינה הקניינית לשם גירושין אז אין כאן נתינה חומרית מידו לידה, ולהיות כי חדא בלא אידך לא סגי בגט, וכנ"ל, לכך ב' הנתינות הללו אינן כלום, ואינה מגורשת, עד שיחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך, זאת היא סברת רשב"א:
אמנם רבי ס"ל דדוקא נתינה קניינית לבד בלא נתינה חומרית כלל לא מהני בגט אבל בנ"ד דשפיר הי' מקודם בשעת נתינת הגט נתינה חומרית מידו לידה, רק שהי' מחוסר נתינה הצוריית, דהיינו ההקנאה של הגט לשם גירושין, וכיון שאומר לה אח"כ הא גיטיך ויש כאן ג"כ הנתינה הקניינות לשם גירושין, מצרפינן ב' הנתינות להדדי, דהיינו נתינה החומרית שמקודם אל הנתינה הקניינית לשם גירושין של עכשיו, ובצירוף שניהם שפיר יש כאן נתינה מעלייתא, והוי נתינה אריכתא כך הוא סברת רבי, והכי קיי"ל, וכנ"ל:
ומעתה נבוא לדין החצר, הנה בתורה כתוב בגט ונתן בידה, אכן מרבינן ג"כ חצירה, מונתן מ"מ, וא"כ הוי כאלו הי' כתוב ונתן בידה או בחצירה, ובהיות כן מה שמניח הבעל את הגט בידה או בחצירה זאת היא הנתינה החומרית, שנותן הגט לידה, או לחצירה, אמנם שיהי' ג"כ בזה הנתינה הצוריית הקניינית, צריך כשנותן בידה שתהא ניעורה ויתננו לה בתורת גט, וכשנותן בחצירה שיהי' בזה ג"כ נתינה הקניינית צריך שתהא עומדת בצד חצירה, או שתאמר תזכה לי חצירי והוא חצר המשתמרת, אף שאינה עומדת בצדו, הא לאו הכי אין חצירה קונה לה בגט דחוב הוא לה, כמבואר כל זה בש"ס ופוסקים, ולזה ס"ל להרשב"א והר"ן דכי היכי דבנתן בידה והיא ישנה מהני מה שאומר לה אח"כ כשניעורה הא גיטיך, הגם דבשעת הנתינה לידה לא הי' אז רק נתינה חומרית לבד, וכשאומר אח"כ הא גיטיך אין כאן רק נתינה הקניינית לבד, אעפ"כ קיי"ל בזה כרבי דמצרפינן נתינה החומרית שמקודם עם נתינה הקניינית שלאח"כ דלהוי בצירוף שניהם נתינה מעלייתא, ומגורשת עי"ז, וכנ"ל, ה"ה כשנותן הגט בחצירה, והיא אינה עומדת בצד חצירה, וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי, ואח"כ כשבאת לצד חצירה, או שאמרה אח"כ תזכה לי חצירי, אמר לה הבעל הא גיטיך, ג"כ מגורשת עי"ז, דהגם דבשעת הנתינה לחצירה לא הי' אז רק נתינה חומרית, שנתן הגט לחצירה, אבל לא נתינה קניינית כלל, ואח"כ כשבאת לצד חצירה או שאמרה תזכה לי חצירי והוא אומר לה אז הא גיטיך, אין כאן רק נתינה קניינית לבד, מ"מ מצרפינן ג"כ נתינה החומרית שמקודם עם נתינה הקניינית שלאח"כ, ובצירוף שניהם שפיר הוי נתינה מעלייתא, וכמו ידה ממש, וכנ"ל, כך היא סברת הרשב"א והר"ן בזה, ומשו"ה כתב הר"ן שם בר"פ הזורק דכשנתן הגט לחצירה ואח"כ אמרה תזכה לי חצירי, דבשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידה ולא שליח דידי', ואין לך לומר שיהא אלא כאלו נתנו בידה לפקדון, עכ"ל, ור"ל דהגם דבשעת הזריקה שלו לחצירה לא הי' אז נתינה קניינית דנהוי החצר כשלוחה, אבל עכ"פ נתינה חומרית הי' בזה, שנתן הגט לחצירה, והוי כאלו נתנו בידה לפקדון דנהי דלא קנתה הגט אבל עכ"פ נתינה חומרית הוי בזה, שנתן הגט לידה, ומהני כשאומר לה אח"כ הא גיטיך, וה"ה בזה מהני כשאומר לה אח"כ כשאומרת תזכה לי חצירי הא גיטיך, דהנתינה לחצירה שנתן מקודם הוי נתינה חומרית עכ"פ, הגם שאינה קניינית, ובצירוף הנתינה הקניינית שאח"כ הוי נתינה מעלייתא, וכנ"ל:
אמנם הרמ"ה ס"ל דכשנותן הגט לחצירה שאינה עומדת בצדו לא מהני מה שאומר לה אח"כ כשבאת בצדו הא גיטיך, רק צריך שיחזור ויתננו לה ויאמר הא גיטיך, דהנתינה שנתן מקודם לחצירה כשלא היתה עומדת בצדו לא נחשבת לכלום, אף לא לנתינה חומרית, ואין זה דומה לנתן בידה והיא ישנה, דשם כיון דכתוב בתורה ונתן בידה, ופשיטא דגם כשהיא ישנה הוי זאת ידה, רק שאינה אז בת אגרושי ובת קנין, ולא הוי זאת נתינה קניינית, אבל מ"מ עכ"פ נתינה חומרית היא זאת, שנתן הגט לידה, ולכך שפיר מצרפינן הנתינה חומרית הזאת אל הנתינה הקניינית שאח"כ מה שאומר לה כשניעורה הא גיטיך, וכנ"ל, אבל בחצר מידי כתיב באורייתא ונתן בחצירה, כמו שכתוב ונתן בידה, דנימא דבנתינה לחצירה, איך שהוא, אפילו אינה עומדת בצדו, כבר עשה בזה הנתינה החומרית עכ"פ, שנאן בחצירה, הלא בתורה לא כתוב כלל חצירה בהדיא, אלא דמרבינן חצירה מונתן מ"מ, וכיון דאמרינן בגמרא דחצר דגט משום יד אתרבאי ולכך בעינן שתהא עומדת בצדו דומיא דידה בסמוכה לו, כמבואר שם בר"פ הזורק, א"כ לא אתרבי חצירו בגט אלא בעומדת בצדו, דומיא דידה, וחצר לא כתיב באורייתא, אלא ידה, רק דמרבינן ג"כ חצר כשעומדת בצדו, דהוא ג"כ כידה, וכן כשאומרת מקודם תזכה לי חצירי לא גרע עכ"פ משלוחה, אבל אם בשעת נתינת הגט לחצירה לא עמדה בצדו, וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי, א"כ הרי לא נתן הגט לא לידה ולא ליד שלוחה, וא"כ אין כאן נתינה כלל, אפילו נתינה חומרית, דלא מצינו נתינה אלא לידה, או ליד שלוחה, דהוא כידה, אבל כשלא הי' הנתינה לא לידה ולא ליד שלוחה אין כאן נתינה כלל, ומה בכך שנתן לחצירה, כיון דאין זה חצר שנתרבה לענין גט, וא"כ לא לבד שאין בזה נתינה קניינית, אלא אפילו נתינה חומרית אין כאן, כיון שלא נתן הגט לחצר שהוא דומיא דידו או דומיא דשלוחו הכתוב בגט, וכיון דלא הי' כאן נתינה חומרית כלל, ס"ל לרמ"ה דאינה מגורשת עד שיחזור ויתננו לה כשבאת לצד חצירה ויאמר לה הא גיטיך, אבל באמירת הא גיטיך לחוד לא סגי, דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, כיון שלא הי' כאן נתינה חומרית מידו לידה או ליד שלוחה כלל, וכנ"ל:
אמנם עדיין אין דברי הרשב"א והר"ן מיושבים כל הצורך, דלכאורה סברת הרמ"ה מוכרחת יותר, דכיון דלא מרבינן אלא חצירה דהוא דומיא דידה בעומדת בצדו, או דומיא דשלוחה באומרת תזכה לי חצירי, א"כ כשנתן בחצירה דאינה עומדת בצדו וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי, גם נתינה חומרית לא הוי, דהא לא נתן כלל לחצר שהוא דומיא דידה או דומיא דשלוחה דאיתרבי בגט, וכנ"ל:
ואולי יש לומר דסברת הרשב"א והר"ן הוא כך, דכמו דחזינן בנתן בידה והיא ישנה דנחשב עכ"פ לנתינה חומרית, הגם דבלי ספק דמ"ש בתורה ונתן בידה הכוונה היא בידה כשהיא ניעורה, וא"כ כשנתן בידה והיא ישנה למה יהי' זה נחשב לנתינה כלל, ואפילו לנתינה חומרית, דהא לא נתן כלל לידה כזה שכיוונה אלי' התורה, ודוקא בנתן בידה לשם פקדון בזה נוכל לומר דעכ"פ יש בזה נתינה חומרית, דהא נתן בידה כשהיא ניעורה, אבל כשהיא ישנה לכאורה גם נתינה חומרית אין כאן, דהא ליד כזה לא כיוונה התורה כלל, וע"כ צ"ל דכיון דאינו מחוסר בזה שיהי' יד כפי כוונת התורה אלא להקיץ אותה משנתה, וזה סמה בידן, ולכך לא מיחשב זה כמחוסר מעשה, ושפיר נוכל לחשוב זה לנתינה חומרית עכ"פ, וא"כ ה"ה בנתן בחצירה שאינה עומדת בצדו, כיון דהחצר הוא שלה, ואינו מחוסר בזה דליהוי ידה אלא ביאתה וקריבתה אל החצר, מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, כבשבת דף ק"ד ע"ב, ומחשבינן נתינה זו עכ"פ לנתינה חומרית כאלו נתן לידה בלא הקנאה, וכן באומרת אח"כ תזכה לי חצירי כיון דלא הי' מחוסר בשעת נתינה אלא אמירה זו שפיר מחשבינן לה גם עכשיו עכ"פ כנתינה חומרית ליד שלוחה, ואין לומר דאמירת תזכה לי חצירי הוי כמינוי שליחות, ומינוי שליחות פשיטא דהוי מעשה רבה, דזה אינו דבחצר אינה צריכה למנות אותו כלל, דממילא הוי שלוחה במידי דזכות, אלא יען דגט חוב הוא לה צריך להיות האמירה שלה תזכה לי כי היכי דלהוי גילוי דעת חזק מצדה דניחא לה, ולכך לא הוי אמירה זו כמחוסר מעשה, ואין זה דומה לחצירה הבאה אח"כ, שנתן הגט לחצר חבירו ואח"כ הקנה חבירו החצר לה, דשם לא הי' החצר שלה בשעת נתינה, והי' צריך לזה מעשה רבה של חבירו להקנות לה החצר שיהי' שלה, ולכך לא הוי זה כנתן בידה, אבל כשהחצר הוא שלה בעת הנתינה, ואין צריך עוד שיהי' ידה אלא קריבה שלה אל החצר, או אמירתה תזכה לי כי היכי דלהוי שלוחה, זה אינו כמחוסר מעשה, ונחשב עכ"פ לנתינה חומרית לצרפה אח"כ אל הנתינה הקניינית כשבאת בצדו או שאמרה תזכה לי חצירי ואומר לה הא גיטיך, וכמו בנתן בידה כשהיא ישנה דמחשבינן זה עכ"פ לנתינה חומרית הואיל ואינו מחוסר מעשה רבה אלא להקיץ אותה משנתה, וכנ"ל:
ויהי' איך שיהי' בזה, עכ"פ זה ברור דהרשב"א והר"ן מחשבו נתינת הבעל לחצירה שאינה עומדת בצדו וגם לא אמרה מקודם תזכה לי חצירי לנתינה מעליא, הגם שאינה קניינית כלל, אבל עכ"פ היא נתינה חומרית, ובצירוף הקניינית שאח"כ ע"י אמירת הא גיטיך לאחר שבאת בצדו או לאחר אמירתה תזכה לי חצירי מגורשת, כי שפתי הר"ן ברור מללו כן דנתינה חומרית עכ"פ הוי זאת, ושהוי כמו נתן בידה לפקדון, ומשום זה מחלק הר"ן בין נתן הבעל לחצירה שאינה עומדת בצדו ובין דחאתו הרוח לחצירה, וכנ"ל, ובהיות כן פשוט דאין שום חילוק בזה בין כשיש לבעל פירות בנ"מ שלה, ובין שאין לו פירות, כמו בארוסה, או שכתב לה דו"ד אי"ל בנכסייך, דבכל ענין היא מגורשת להרשב"א והר"ן כשבאת בצדו אח"כ או שאמרה אח"כ תזכה לי חצירי והבעל אומר לה הא גיטיך, ודלא כמ"ש בתו"ג בזה:
ולפ"ז נבא לנידון שלפנינו, בהא דאמר רבא תיזול ותיחוד, לפי הס"ד דלא ידע עדיין הא דגיטה וחצירה בכ"א, דלפי שיטת הרמ"ה דבשעת הנתינה לחצירה צריך דוקא שיהי' החצר דומיא דידה או שלוחה הכתוב בגט, הא לאו הכי אין זה נתינה כלל, דלא נתן לחצירה כזה שנתרבה לענין גט, א"כ ע"כ צ"ל דגם לפי הס"ד ידע רבא דהיכי דאין קנין החצר תלוי בקנין הדבר המונח בו אמרינן דב' הקנינים באים כאחד, לכך מתגרשת מדין חצר בב' הקנינים כאחד, ע"י מה דתיזול ותיחוד, ולא הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע הואיל דבא הגט מרשותו לרשותה, וכמ"ש התו' שם, דאי אפשר לומר דלפי הס"ד הי' סובר רבא דתקנה מתחלה החצר וברגע שאח"כ הגט, דא"כ הוי לי' כטלי גיטיך מע"ג קרקע, דהא בשעת הרגע שקנתה החצר ויצא הגט מרשותו לא בא אז לרשותה וחצירה דנתרבה לענין גט, דהא ברגע הזו הגם שקנתה המקום, אבל עדיין אין זה חצירה וידה לקנות על ידו, וברגע שאח"כ כשנעשה חצירה וידה לקנות על ידו וקונית הגט, אז כבר לא הי' הגט ברשות הבעל מרגע הקודם לו, ונמצא שלא בא הגט מרשותו לרשותה, והוי כטלי גיטיך מע"ג הקרקע, וע"כ צ"ל דגם לפי הס"ד אמר רבא דתתגרש ע"י ב' הקנינים כאחד, וכנ"ל:
אבל לפי שיטת הרשב"א והר"ן דאם רק נתן הגט בחצירה אף שלא הי' אז החצר דומיא דידה או שלוחה ג"כ הוי זה עכ"פ נתינה חומרית לצרף אותה אח"כ אל הנתינה הקנינית, וכנ"ל, א"כ יש לומר דבהס"ד לא הוי ס"ל לרבא כלל ב' קנינים כאחד, אף היכי דאין קנין החצר תלוי בקנין הגט המונח בו, אלא דרבא הוי ס"ל אז דתקנה בתחלה החצר וברגע שאח"כ הגט, ועי"ז תתגרש, ולא הוי זה כטלי גיטיך מע"ג קרקע, יען דברגע שקנתה החצר יצא הגט מרשותו לרשותה, והגם דלא קנתה אז עדיין הגט ולא הוי בזה עדיין נתינה קניינית, אבל עכ"פ הוי בזה נתינה חומרית ע"י מה שיצא הגט מרשותו לרשותה, והוי כאלו נתן בידה כמ"ש התו' שם, והגם דלא הוי אז המקום עדיין רשותה וחצירה וידה לענין קנין, ואין זה חצר דנתרבה לענין גט, מ"מ כיון דאינו מחוסר מעשה שיהי' חצר כזה, רק מחוסר זמן, דברגע שאח"כ ממילא יהי' החצר חצר כזה דנתרבה לענין גט ולקנות על ידו, והזמן ממילא אתיא, שוב קרינן לשיטת הרשב"א והר"ן בנתינה לחצירה כזה ונתן בידה, והוי עכ"פ בזה נתינה חומרית לחצירה, וכשקונית ברגע שאח"כ את הגט ממילא מצרפינן נתינה החומרית שמקודם אל הנתינה הקניינית שאח"כ ומתגרשת עי"ז, אבל לעולם לא הוי ס"ל לרבא בהס"ד מסברא ב' קנינים כאחת אף היכי דאין תלוי קנין החצר בקנין מה שבתוכו:
ובזה יש לומר דרש"י דפירש בהס"ד מטעם אגב והרשב"א והר"ן דפירשו גם בהס"ד מטעם חצר אזלי לשיטתייהו, דזה ס"ל לכ"ע דבהס"ד לא הוי ס"ל לרבא כלל ב' קנינים כאחת מדין חצר, ולזה רש"י ס"ל כהרמ"ה, ומשו"ה לא הי' יכול לפרש דתתגרש מדין חצר ע"י דתקנה בתחלה החצר וברגע שאח"כ הגט, דזה הוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע, וכנ"ל, ולכך הוכרח לפרש בהס"ד מדין אגב, וס"ל לרש"י דדוקא כשמתגרשת ע"י מה שהגט הוא בידה או בחצרה אז צריך לנתינה חומרית ג"כ, שהבעל יתן הגט לידה או לחצירה, אבל כשמתגרשת ע"י מה שמקנה לה הגט באגב אז אין צריך לשום נתינה חומרית כלל, דזה גופה מה שמקנה לה הגט הוי הנתינה, ודוק, אמנם הרשב"א והר"ן לשיטתייהו, דס"ל דכל שנותן לחצר שלה, אף דהוא באופן שאינו קונה, ואינו דומיא דידה או שלוחה הכתוב בגט, אעפ"כ שוב לא הוי זה כטלי גיטיך מע"ג קרקע, וכנ"ל, לכך פירשו גם בהס"ד דמדין חצר אמר רבא דתתגרש, והיינו דמתחלה תקנה החצר וברגע שאח"כ הגט, וכנ"ל:
והנה הריטב"א בפ' הזורק כתב ג"כ כהר"ן, דדוקא בדחאתו הרוח לחצירה לא מהני שיאמר לה אח"כ הא גיטיך, אבל בנתנו הבעל לחצירה ואח"כ באת בצדו ואמר לה הא גיטיך מגורשת, עיי"ש, ולזה פירש ג"כ דמדין חצר אמר רבא דתתגרש גם בהס"ד, והיינו דמתחלה תקנה החצר וברגע שאח"כ הגט, וכנ"ל, אבל ב' קנינים כאחת מדין חצר לא הוי ס"ל לרבא כלל בשום אופן בהס"ד מסברא, ורק לבתר כן יליף רבא מיד דעבד דבאים כאחת, וכיון שכן שפיר יש לומר דלא אמרינן ב' קנינים באים כאחת מדין חצר אלא היכי שהחצר הוא מדין יד, דומיא דיד דעבד דילפינן מיני', אבל לא היכי דאין החצר אלא מדין שליחות, וכנ"ל, וא"ש שיטת הריטב"א דמדין חצר אי אפשר לזכות כאחת, רק מדין אגב, והיינו בחצר שאינו עומד בצדו, דאינו מדין יד, וכנ"ל:
אמנם אעפ"כ נראה לפענ"ד להוכיח דהרשב"א והר"ן לא ס"ל כהריטב"א בזה לחלק בהא דבאים כאחד בין היכי דהחצר הוא מדין יד או מדין שליחות, דהא כתבו הרשב"א והר"ן שם בפ' הזורק דהיכי דאמרה תזכה לי חצירי מתגרשת אף שאינה עומדת בצדו, והיינו מדין שליחות, כיון דניחא לה בכך ואומרת תזכה לי חצירי, עיי"ש, ומסתימת דבריהם משמע ודאי דלאו דוקא איירי בארוסה שאין לבעל פירות או בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך, אלא ודאי מיירי בפשוטו כי אורחא דמילתא דאית לי' לבעל פירות, וא"כ יקשה ע"ז קושיית הגמ' היכי מתגרשת ע"י חצירה הא מה שקנתה אשה קנה בעלה, וע"כ צ"ל בזה כמו שמתרץ רבא גיטה וחצירה באים כאחד, הרי דגם כשהחצר הוא מדין שליחות ס"ל להרשב"א והר"ן גוח"צ בכ"א, הגם דלא הוי דומיא דיד דעבד ממש, ואין לומר בזה דשאני סילוק מקנין, דשם כיון דהחצר הוא שלה אין ב' קנינים באים כאחד, רק סילוקו של הבעל מהחצר וקנין הגט באים כאחד, וזה שפיר אמרינן גם מסברא, אף היכא דאין החצר מדין יד, וכמ"ש הח"ס, דזה אינו דהא חזינן דבגמ' מקשה על המשנה דהזורק לחצירה דמגורשת מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני בכותב לה דו"ד אי"ל בנכסייך, ורבא מתרץ ע"ז גיטה וחצרה בכ"א, וקאמר שם בגמ' דיליף לה מיד דעבד, ובתר דסברה וגמרה מיד דעבד אמר לההיא תירוצא, עייש"ה, הרי דגם סילוק וקנין דבאים כאחד היכי דתלוים זב"ז וזב"ז לא הוי ידעינן מסברא, רק מיד דעבד, ואעפ"כ ס"ל להרשב"א והר"ן דלא צריך דוקא לזה שיהי' החצר מדין יד, דומיא ממש דיד דעבד, אלא אפילו היכי דאין החצר מדין יד אלא מדין שליחות ג"כ אמרינן סילוק וקנין באים כאחד, הרי דס"ל להרשב"א והר"ן דהא דילפינן מיד דעבד אין צריך דוקא שיהי' החצר מדין יד, דומיא דיד דעבד ממש, וא"כ ממילא ה"ה בב' קנינים באים כאחד דילפינן מיד דעבד ג"כ אין צריך דוקא שיהי' החצר מדין יד, אלא אף דהוא רק מדין שליחות אמרינן ב' קנינים באים כאחד, ואין לחלק בזה בין יד לשליחות, וז"ב:
הן אמת דלכאורה הי' עולה על הדעת חילוק אחר בדעת הריטב"א, דלעולם אינו מחלק כלל בין יד לשליחות, אלא דמחלק בין גט לשאר דברים הנקנים, והיינו טעמא, דכיון דקיי"ל בחו"מ סי' קצ"ה ס"ז דבכל הקנינים יכול לחזור בו וכ"ד, ולזה ס"ל להריטב"א דבשעת קניית החצר אי אפשר שיזכה לו החצר מיד כאחת את המטלטלים המונחים בו, דכיון דהמקנה יכול עוד לחזור בו מהקנאת החצר עד תוכ"ד, א"כ עדיין אין החצר שלו בהחלט דנימא דיזכה לו חצירו זה את הדבר המונח בו, ודוקא מדין אגב יכול להקנות לו הקרקע והמטלטלין כאחת, דשם אין הקרקע קונה לו המטלטלין דנימא דכיון דאין הקרקע עדיין בהחלט שלו עד לאחר כדי דיבור אינו יכול עדיין לקנות המטלטלין, אלא דהמקנה מקנה לו שניהם כאחת, הקרקע והמטלטלין, וכך הוא דרכו של הקנין הזה, ובאמת יכול לחזור בו משניהם עד תוכ"ד, ומה בכך, אבל מדין חצר, דחצירו קונה לו המטלטלין, בזה שפיר יש סברא לומר דכל זמן דאין החצר עדיין בהחלט שלו, דהיינו עד לאחר כדי דיבור, שהוא זמן החזרה, אין החצר קונה לו המטלטלין, ולזה כתב הריטב"א דמדין חצר א"א לזכות בשניהם כאחת, ור"ל עד אחר כדי דיבור, וכנ"ל והא דאמרינן בגט דע"י מה דתיזול ותיחד גיטה וחצירה באים כאחת, והיינו ע"כ מיד בשעת החזקה שלה, דא"א לומר דלאחר כדי דיבור אז היא קונית החצר והגט כאחת, דאז שוב כלה החזקה שלה, וא"א לה לקנות החצר ע"י החזקה שעשתה מקודם, כמבואר בחו"מ ס"ס קצ"א בהגה לענין קני לאחר ל', דבחזקה לא קני, דאז כלתה לה החזקה שלו, עיי"ש, וע"כ דבשעת החזקה שלה בהמקום קונית החצר והגט בב"א, אף דהוא תוכ"ד, שאני התם בגטו, דבגירושין לא מהני חזרה תוכ"ד, כדאיתא בנדרים דף פ"ז ע"א, וכתב שם הר"ן הטעם דכיון דהוא דבר גדול כ"כ אין אדם עושה אותו אלא בהסכמה גמורה, עיי"ש, ולכך כיון דהגירושין שם תלוין בקנין החצר, וקנין החצר הוא לצורך הגירושין, אמרינן דגם הקנאת החצר לה הוא עושה בהסכמה גמורה, וגם מהקנאת החצר אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, וכיון דבגט החצר נעשה בהחלט שלה מיד, שפיר החצר יכול לזכות עבורה הגט כאחת, משא"כ בשאר דברים הנקנים, דמהני בהו חזרה תוכ"ד, א"א לקנות המטלטלין מדין חצר עם החצר כאחת, רק עד לאחר כדי דיבור של קנין החצר, וכנ"ל. שוב ראיתי דלא צרכינן כלל לזה, אלא דגם בגט שפיר י"ל דגוף החצר קנתה מיד בשעת החזקה, דהא גם בלא הגט יש לאשה יד לקנות את גוף הדבר, רק דיש לבעלה עדיין שעבוד ע"ז, מה שקנתה אשה קנה בעלה, סילוק שעבוד זה וגיטה באים לה כאחת אח"כ לאחר כדי דיבור, ובזה מיושב קושיית הגרש ירחים על התו'], כך הי' נראה לכאורה לומר בדעת הריטב"א, ובזה שוב אין לנו סתירה מבוארת מדברי שאר הראשונים:
אמנם כד מעיינינן שפיר בזה א"א לומר כן, דמלבד דלשון הריטב"א שם אינו מורה ע"ז, דהריטב"א לא כתב שם אלא דלזכות שניהם כאחת בלי קדימה כלל א"א מדין חצר, אבל תוכ"ד מאן דכר שמי', ועיקר חסר מן הספר, וגם דלפ"ז באמת קשה מה מקשה הריטב"א אח"כ אי אגב בעי ציבורין תיפוק לי' מדין חצר, והלא נ"מ גדולה יש בין זה לזה, דאי מדין אגב קנה מיד את המטלטלין, אף דיכול לחזור בו עד כ"ד, מ"מ כי לא הדר בי' נעשו המטלטלין למפרע שלו מיד, משא"כ מדין חצר אינו קונה המטלטלין עד אחר כדי דיבור של קניית הקרקע, ובהפרש זמן של תוכ"ד כבר יכול להיות נפקותא לכמה דברים אם קנה אז הדבר, ואם ההפרש הוא על רגע כמימרא וכנ"ל שפיר מקשה הריטב"א, דבזה אין שום מציאות נ"מ, דמה יוכל להתהוות ברגע כמימרא, אבל בהפרש דכדי דיבור שפיר יוכל להתהוות בזה הזמן עם המטלטלין הנקנין כמה דברים, כמו קידושי אשה, וכדומה, וא"כ יש נ"מ גדולה בזה בין קנין אגב ובין קנין ע"י החצר, ומה מקשה הריטב"א לפ"ז, אלא שאפילו אם נניח כל זה, אבל מעיקרא דדינא פירכא, דהרי כל עיקרו של דבר זה דגוח"צ בכ"א לא למדנו אלא מיד דעבד, ובשחרורו של עבד נראה ברור דמהני חזרה תוכ"ד, כמו בכל השטרי קנין דעלמא, דהא כללא כיילו בגמ' שם והלכתא כל תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש, וכתבו שם הראשונים ז"ל דהא דבפרק יש נוחלין לא חשיב אלא תרי, לבר מעכו"ם וקידושין, לא פליג אהך, אלא ששם קיצר, דמגדף בכלל עכו"ם, ומגרש בכלל מקדש דאיתקש יציאה להוי', עיי"ש בר"ן, וכיון דחזינן דבנדרים לא סמך על הקיצור, ונחית לחשוב בפרטות כל הדברים דלא מהני בהו חזרה תוכ"ד, ולא חשב שחרור דעבד, אלמא דשחרור דעבד באמת מהני בי' חזרה תוכ"ד, כמו בכה"ת כולה, וגם הטעם שכתב שם הר"ן על הא דלא מהני חזרה בתוכ"ד בהנך ד', משום דחמירי כולי האי ואין דם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, עיי"ש, זה ג"כ לא שייך על שחרור דעבד, דאינו רק קנין כספו, ואינו חמור יותר אצל האדם משאר מתנה שנותן לחבירו, ואעפ"כ מהני במתנה, אפילו בשטר, חזרה בתוכ"ד, וה"ה בשחרור דעבד, וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"ו מה' עבדים והש"ע ביו"ד סי' רס"ז סמ"ה, שכתבו בששה דברים שוים שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר הדברים הרי הם כשאר כל השטרות, עכ"ל, ועיי"ש, והרי זה מבואר כמו שכתבתי, וכן נראה מסתימת כל הפוסקים, דלא אשתמיט חד מנייהו לאשמעינן חידוש הזה דבשחרור דעבד לא מהני חזרה דתוכ"ד כמו בגט, א"ו דבאמת מהני, וכנ"ל, וכיון שזכינו לדין דבשחרור דעבד מהני חזרה דתוכ"ד, ואעפ"כ קיי"ל דמשתחרר בשטר ע"י עצמו, דאמרינן בי' גיטו וידו באים כאחד, אף דבשעת הרגע שבא ידו עדיין יכול האדון לחזור בו עד כדי דיבור, ואעפ"כ כשלא חזר בו אח"כ אמרינן דבשעת הרגע שבא ידו היתה ידו זאת קונה לו הגט שחרור, ובא כאחת עם ידו, הרי חזינן דגם חצירו יכול לקנות לו כאחת ברגע ההקנאה שלו גם את המטלטלין המונחין בו, אף דיכול אז עדיין לחזור בו מהקנאת החצר עד כדי דיבור, וכמו ידו דעבד, דהא ילפינן חצירה מיד דעבד:
ואין להתעקש עוד ולומר, דביד דעבד באמת אינו משתחרר מיד בשעת נתינת הגט שחרור לידו, כל זמן דיכול עוד האדון לחזור בו, רק לאחר כדי דיבור מן הנתינה, והשטר שחרור עדיין ביד העבד, אז אמרינן דגיטו וידו באין לו כאחת, דזה אינו, דמלבד דלכאורה נראה דהחזרה דתוכ"ד היא מעת חלות הקנין, ואם אחד יתן שטר מתנה לחבירו ויתנה עמו שלא יקנה המתנה עד לאחר ל' יום, נראה דמשעת חלות הקנין דהיינו מהתחלת ליל הל"א יכול עוד לחזור בו עד כדי דיבור, ולפ"ז תמיד כשבא לו ידו יכול עוד האדון לחזור בו בתוכ"ד, ואם נאמר הסברא הנ"ל דכל זמן שיכול עוד האדון לחזור בו לא הוי עדיין ידו וחצירה לקנות ע"י הגט והשחרור, א"כ לא משכחת לעולם הא דגיטו וידו באים כאחד, וכיון דאינו קונה כאחת הגט גם יד אין לו, ולא משכחת לי' כלל דהעבד ישתחרר בשטר ע"י עצמו, וע"כ ליתא לסברא זו, אלא דגם בזמן שיכול עוד האדון לחזור קניא לי' ידו את הגט כאחד, ועי"ז הוא משתחרר, וגם דאם נימא כנ"ל, דידו אין בא לו להעבד עד אחר כדי דיבור מן הנתינה, דרק אז קונה ידו וגיטו כאחת, א"כ בשעת הנתינה לא נתן ליד העבד, דהא מחוסר עוד הקנאה להיד שתהי' שלו, ודוק, ואח"כ כשבא לו ידו הוי כטלי שחרורך מע"ג קרקע, דס"ל להריטב"א גופי' בקידושין דלא מהני, כנודע, אלא שמלבד כל זה, הדבר בעצם הוא דבר זר מאוד, ומוקצה מן הדעת, לומר דהעבד אינו משתחרר בעת נתינת שטר השחרור לידו, רק עד אחר כדי דיבור, ובתוך הזמן הזה יהי' עוד דינו כעבד, והעדות אשר יראה אז יהי' פסול, וכדומה, ואם לא יחזיק הגט שחרור בידו עד לאחר כדי דיבור, ומכש"כ כשיתקר או ישרף בתוך אותו הזמן של תוכ"ד, לא יהי' משוחרר כלל, ישתקע הדבר ולא נאמר דברים זרים כאלה, ופשוט מאוד דמשתחרר מיד בעת שיתן האדון השטר שחרור לידו, והראיות על זה אך למותר המה, וע"כ דליתא לסברא הנ"ל, אלא דשפיר קניא לי' ידו הגט שחרור כאחת, מיד בשעת הנתינה, אף דיוכל האדון עדיין לחזור בו, מ"מ כל כמה דלא הדר ידו הוא, וכנ"ל, וממילא ה"ה לחצר דילפינן מיני':
ובאמת כי לאחר העיון היטב נראה דאין זה סברא כלל, לומר דע"י מה דמהני חזרה בתוכ"ד מהקנאת החצר, עדיין אינו שלו בהחלט, ואינו קונה לו עדיין את המונח בו, דזה הי' שייך שפיר לומר, אם הי' אמרינן דמשו"ה בתוכ"ד יכול עוד לבטל את הקנין, יען דהקנין לא נתחזק היטב עד לאחר כדי דיבור, ובהיות כן שפיר הי' סברא לומר, כיון דבתוכ"ד עדיין לא נתחזק קנין החצר, עדיין אינו שלו שיקנה לו את המונח בו. אבל באמת אין הדבר כן, אלא הא דיכול לחזור בו תוכ"ד, אינו משום חלישת הקנין, אלא יען דע"י חזרתו בתוכ"ד משוה להקנאתו קנין בטעות מעיקרו, וכמ"ש בקצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב' מהש"ס והרמב"ם, עיי"ש, וזה הוא שפיר כשחוזר בו בתוכ"ד, אבל כשאינו חוזר בו בתוכ"ד, ונתגלה לנו שלא הי' הקנין בטעות, א"כ ממילא ידעינן שהי' לו להקונה קנין חזק בהחצר מעיקרו, מיד בשעת הקנין, ולמה לא יקנה לו חצירו אז את המונח בו, ואי משום דאז לא נודע עדיין זה, מה בכך, והגע עצמך, מי שמכר חצירו לחבירו על תנאי אם יעלה המוכר לארץ ישראל בתוך ל' יום יהי' קנוי לו מעכשיו, ועלה בסוף ל', ונמצא המקח קיים למפרע, הכי נימא דעד אותו הזמן שעלה לא קניא לי' החצר הזה להלוקח את הדבר המונח בו. משום דלא נודע אז בשעתו אם החצר שלו, הא ודאי דלא, אלא פשוט מאוד דכשנתוודע אח"כ ע"י עלייתו דהחצר הי' אז של הלוקח אמרינן דקניא לו חצירו להלוקח אז את הדברים המונחים בו, ודומה לזה באבה"ע סי' קמ"ו ס"ד, מי שנתגרשה על תנאי, וקדשה אחר קודם שיתקיים התנאי, אם נתקיים התנאי אח"כ מקודשת, עיי"ש, אף שלא נודע בשעת הקידושין עדיין אם היא פנוי', ומכש"כ בנ"ד שאחר כדי דיבור כשלא חזר בו נודע לנו מה שהי' באמת גם אז, רק שלא נודע לנו בשעתו, והיינו שהקנאה שלו לא היתה בטעות, וכנ"ל, וזאת אפילו במקום דתלוי בברירה מהני, דזה הוי כמו וכבר בא החכם למזרח, ובפרט שגם אפילו בשעתו לא הי' מקום כ"כ להסתפק בזה, כי רובא דרובא כשמקנים דבר לחבירו אין ההקנאה בטעות, ואינם חוזרים בם בתוכ"ד, רק שישנו במציאות על צד המיעוט והזרות שיחזור בו תוכ"ד ויעשה ההקנאה שלו קנין טעות, אבל מ"מ כל זמן דלא הדר בי' אין לנו לספק כלל בזה, ומכש"כ כשעבר הזמן דתוכ"ד וראינו דלא הדר בי' ונודע לנו בבירור גמור שלא הי' קנין טעות, ושהי' לו להקונה קנין חזק בהחצר מיד בהרגע של ההקנאה, פשיטא דיש לנו לומר דחצירו הי' קונה לו מיד בשעת הקנאה את הדבר המונח בו, ואין זה צריך לפנים:
וכיון שנתברר לנו כל זאת, דאין שום סברא כלל לומר דבתוכ"ד של הקנאת החצר לא יקנה לו החצר את המונח בו, ושא"א לומר כן כלל, כי ידו דעבד הוי תיובתי', ושאין דברי הריטב"א מורים ע"ז כלל, וכנ"ל, ע"כ צ"ל דהא שכתב הריטב"א דלזכות בשניהם כאחת מדין חצר א"א, היינו דא"א שיבואו ב' הקנינים ברגע אחת, רק דמתחלה קונה החצר, וברגע שאח"כ כשכבר הוא חצירו קונה את הדבר המונח בו, וכנ"ל, והא דמצינו בגט גוח"צ בכ"א, ע"כ צ"ל דיש חילוק בזה בין היכי דהחצר הוא מדין יד ובין היכי דאינו רק מדין שליחות, וכמ"ש הח"ס, ובזה כבר הוכחנו לעיל מדברי הרשב"א והר"ן דהם ז"ל לא ס"ל החילוק הזה, אלא דגם היכי דהחצר הוא מדין שליחות ג"כ אמרינן גוח"צ בכ"א, וא"כ נראה דלא ס"ל להרשב"א והר"ן הא דהריטב"א, אלא דגם מדין חצר אפשר לזכות בשניהם כאחת, וכמו דבאמת פשטות כל הסוגיות הנ"ל ופשטות דברי כל הפוסקים מורין כן, דהא דקונה המטלטלין ע"י שכירת המקום, היינו משום דב' הקנינים באים כאחת, ומדין חצרו, ואין חילוק בזה בין עומד בצדו דהוא מדין יד ובין אינו עומד בצדו והוא חצר המשתמר דאינו אלא מדין שליחות, אלא דבכל ענין אמרינן ב' קנינים כאחד מדין חצר, וכמו שכתבתי לעיל באריכות, והכי קיי"ל, וכנ"ל:
ומה שכתב הח"ס שם, דכמעט מוכח כן כדברי הריטב"א, דלזכות בשניהם כאחת מדין חצר ח"א, מתוך קושייתו של הריטב"א, דמנ"ל מהא דויתן להם אביהם וכו' קנין אג"ק, ודלמא משום חצירים זכו בהמתנות, וע"כ צ"ל כמו שמתרץ הריטב"א ע"ז, דלישנא דקרא משמע דזכו בשניהם כאחת, וזה א"א מדין חצר, וע"כ הוא מדין אגב, עיי"ש, ואני בעניי האמת אגיד כי לא זכיתי להבין תירוץ הריטב"א בזה כלל, ותמהני על הח"ס ז"ל איך נתפייס בתירוץ זה, דלפמ"ש הח"ס עצמו דע"כ צ"ל בדעת הריטב"א דמחלק בין יד לשליחות, דהיכי דהחצר הוא מדין יד, דהיינו בעומד בצדו, גם הריטב"א ס"ל דיכול לזכות בשניהם כאחת מדין חצר, א"כ עדיין קשה מנ"ל קנין אגב, ודלמא מדין חצר זכו בהמתנות, ובאמת עמדו בצד הערים או בתוכם בשעה שעשו חזקה בהערים לקנות אותם, ושפיר זכו בהערים ובהמתנות מדין חצר כאחת, וקרא דויתן וכו' מתנות רבות וכו' עם ערים מצורות היינו דלכל אחד מהם נתן עיר ובה מתנות רבות, והחזיקו כל אחד בעיר שלו לקנות העיר והמתנות כאחת, או אפילו אם הפירוש שנתן לכל אחד ערים ומתנות רבות, יש ג"כ לומר שהמתנות הי' מונחים בעיר אחת, וכל אחד עשה חזקה בהעיר אשר בה המתנות לקנות עי"ז גם שאר הערים, כדין עשר שדות בעשר מדינות, דבמתנה כיון שהחזיק באחד מהם קנה כולם, כמבואר בחו"מ סי' קצ"ב סי"ב, וכיון שעמד בצד או בתוך העיר אשר בה המתנות בשעה שהחזיק בה, ממילא קנה ג"כ כאחת את המתנות, מדין חצר, ולדעת היש חולקין שם במתנה, דצריך דוקא להחזיק בכל שדה ושדה, א"ש בפשיטות יותר, דבכל עיר ועיר הי' בה מתנות, ועשו חזקה בכל עיר ועיר, לקנות אותה ואת המטלטלין המונחין בה כאחת מדין חצר, ע"י עמידתם בצד או בתוך העיר בשעת החזקה:
ואולי ס"ל להריטב"א, דלא מסתבר כלל לומר דבני המלך יהושפט הטריח אותם אביהם לנסוע אל הערים אשר נתן להם, לקנות אותם ע"י חזקה, במקום אשר הי' יכול להקנות אותם להם במקומו בנקל ע"י שטר או ע"י ק"ס, והמטלטלין יקנו ג"כ במקומם, או ע"י אגב, או ע"י שמונחים בחציריהם, כי המה ערים מצורות, והיינו חצר המשתמרת, דלא בעינן במתנה עומד בצדו, ולמה זה יטריח את בני המלך לדלג על הערים על לא דבר, ולזה ס"ל להריטב"א דבודאי עשה המלך כן, שהקנה להם הערים במקומו ע"י שטר או ק"ס, וא"כ א"א לומר דמדין חצר זכו בהמטלטלין, דמדין חצר א"א לזכות בשניהם ברגע אחת כשאינו עומד בצדו, וכנ"ל, ולישנא דעם ערים משמע שזכו בשניהם כאחת בלי קדימה כלל:
ואין להקשות עוד דאכתי מנ"ל קנין אגב, ודלמא בק"ס הקנה להם אביהם הערים והמתנות כאחת, י"ל דלשון ויתן לא משמע בק"ס, דק"ס דרך מקח וממכר הוא, כדאמרינן בב"מ י"א ע"ב, דמשו"ה לא הקנה להם ר"ג את המעשרות בק"ס, משום דנתינה כתיבא בהו, וחליפין דרך מקח וממכר הוא, עי"ש, וכן כתב בקצה"ח סי' ר"ב ס"ק ד', דמשו"ה בגט לא מהני ק"ס אליבא דכ"ע, משום דונתן בידה כתיב, וחליפין דרך מו"מ הוא, עיי"ש, ועוד י"ל דלישנא דעם ערים משמע דהערים הי' עיקר הנתינה והקנין, והמתנות טפלים אל הערים בקנינם, וזה הוא שפיר בקנין אגב, או אפילו בקנין חצר ג"כ קנין המתנות מכח קנין של הערים, ומשו"ה מקשה הריטב"א דילמא מדין חצר, אבל בק"ס קנין של המתנות והערים שוה, ואין קנין המתנות בא מכח קנין הערים, ולא שייך ע"ז לישנא דעם ערים, אלא כך הי' לו לכתוב ויתן להם אביהם מתנות רבות וכו' וערים מצורות, אבל לישנא דעם ערים משמע דקנין של המתנות נטפל ובא מכח הערים, וזה הוא קנין אגב קרקע, כי קנין חצר א"א לומר, דעם ערים משמע שזכו בשניהם כאחת, וזה א"א מדין חצר, כן נפלענ"ד בדעת הריטב"א בזה, ושמחלק בזה בין חצר שמדין יד ובין חצר שמדין שליחות, וכמ"ש הח"ס:
אמנם יען כי הוכחתי לעיל מדברי הרשב"א והר"ן דלא ס"ל חילוק זה, אלא ס"ל דגם היכי דהחצר הוא מדין שליחות ג"כ אמרינן בי' ב' קנינים באים כאחד, ושכן מורין פשטות הסוגיות ודברי הפוסקים, וא"כ צריכין אנו ליישב קושיית הריטב"א, דמנ"ל קנין אגב, דילמא זכו בהמתנות מדין חצר, כי הלא נקטינן דגם מדין חצר זוכים בהקרקע והמטלטלים כאחד, ולזה נראה לפענ"ד ליישב קושיא זו בפשיטות, דהלשון של ויתן להם אביהם מתנות וכו' עם ערים, אינו מורה על קנין חצר, דמלשון זה משמע דהנתינה והקנין של המתנות הי' קנין של עם, דהיינו אגב קרקע, שהקנה להם המתנות עם הערים ואגבן, אבל קנין חצר אינו קנין של עם. אלא קנין של תוך, ר"ל שמקנה להם המתנות ע"י מה שמונחים בתוך חצירם, וחצירם קונה להם, וא"כ כך הי' לו לכתוב ויתן להם אביהם ערים מצורות ביהודה ומתנות רבות וכו' בתוכם, אבל השתא דכתיב ויתן וכו' מתנות וכו' עם ערים, לא משמע קנין חצר, אלא קנין אגב קרקע, וז"פ, או כלך לדרך זה, דא"כ דעיקר הקנין של המתנות הי' מדין חצר, ע"י מה שהי' מונחים בתוך הערים, הי' צריך הכתוב עכ"פ לרמז לנו זאת, מה שהי' עיקר הקנין, והי' צריך לכתוב בהסגנון הנ"ל, ויתן להם ערים וכו' ובתוכם מתנות וכו', אבל השתא דכתיב ויתן להם מתנות וכו' עם ערים, ומזה אינו מוכרח כלל דהמתנות הי' מונחים בתוך הערים, ולמה השמיט הכתוב את העיקר, וע"כ צ"ל דבאמת לא הי' הקנין מדין חצר, רק אגב קרקע, ואין להקשות על זה גופא למה באמת הי' צריכין בזה לאגב קרקע ולא מדין חצר, י"ל או דבאמת לא הי' המתנות מונחים כלל בתוך הערים, או למאי דבעי שם אם אגב בעי ציבורין, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהי' המתנות מונחים בתוך הערים, ג"כ י"ל דאעפ"כ לא זכו בהם מדין חצר, יען דלא הי' חצר המשתמר, דהגם דהי' ערים מצורות, מ"מ י"ל דלא הי' הפסק בין המתנות להחכמים של אביהם, ובהכי לא הוי משתמר לגבייהו דהקונים, כמ"ש התו' בב"מ י"א ע"ב בד"ה וכי, עיי"ש, ואפילו להפוסקים דס"ל דבמתנה ומכר לא בעינן דוקא שיהי' משתמר לדעת הקונה, וסגי במה שמשתמר לדעת המקנה, דפסקו כר"פ בב"מ שם י"א ע"ב דדעת אחרת מקנה שאני, והכריע הרמ"א כמותם בחו"מ ר"ס ר', מ"מ הלא הש"ך שם ס"ק א' הקשה מאוד ע"ז, דהלא סתם כל הסוגיא דקידושין דכ"ז שם מוכח להדיא דלא ס"ל הא דר"פ, אלא דמדין אגב הקנה להם ר"ג להזקנים, עיי"ש, ומה שמתרץ שם הנתיבות ס"ק א' דהסוגיא דקידושין לא פליגא על ר"פ ועל הסוגיא שבב"מ, אלא דר"פ בב"מ דאמר מדין חצר כוונתו על העישור שנתן לר"י, והסוגיא דקידושין דמייתי משם לדין אגב היינו מהעישור שנתן לרע"ק, עיי"ש, ומלבד ששפיר דחה כל דבריו בזה בשו"ת מהריא"ז ענזיל בסי' א' ובסי' ג', אשר כתב זאת אליו ז"ל בעצמו, עיי"ש, אמנם מלבד זה אני תמה מאוד איך אפשר לומר כן כלל, הלא בסוגיא דקידושין בהאיבעיא דקרקע במכר ומטלטלין במתנה מהו לא הביאו אלא הא דעישור וכו' נתון ליהושע וכו' לבד, ומזה פשטו דמהני בכה"ג קנין אגב, ושוב בהאיבעיא דקרקע לזה ומטלטלין לזה דלא יכול לפשוט מהעישור דר' יהושע הביאו מהעישור דרע"ק עבור העניים, עיי"ש, הרי להדיא דהסוגיא דקידושין מייתי גם מהעישור דר"י לדין אגב, וע"כ צ"ל דלא ס"ל הא דר"פ, וע"כ ר"ג מדין אגב הקנה להם, גם לר"י, ולעומת זה חזינן דהסוגיא שבב"מ ס"ל דמדין חצר הקנה להם ר"ג, גם לרע"ק, דהא אמרו שם וכי ר"י ורע"ק בצד שדהו של ר"ג הי' עומדין, ועל ההוא מרבנן דאמר אג"ק הקנה להם אמר רבא וכי לא הי' להם סודר לקנות בו וכו', הכל בלשון רבים, הרי דהסוגיא שם ס"ל דגם לרע"ק הקנה ר"ג מדין חצר, ולא מדין אגב, דטובת הנאה אינה ממון לקנות באגב, וכמו דלא הקנה לו בק"ס, וע"כ צ"ל דגם במעשר עני דרע"ק לא הי' לו לר"ג אלא טה"נ, וגם דשפיר הי' רע"ק יכול לזכות להעניים מדין חצר, כמ"ש בתשובת מהריא"ז ענזיל שם, עיי"ש שדבריו נכונים בזה, אמנם מה שכתב עוד גם הוא ז"ל שם ליישב קושיית הש"ך, דהסוגיא דב"מ לא אמר מדין חצר, אלא על התרומת מעשר שהי' בתוך העישור של ר"י, דזה לא הי' יכול ר"י לקנות מדין אגב, יען דלא הי' בזה לא לר"ג ולא לר"י רק טוה"נ ליתנו לאחרים, וזה אינו נקנה באגב, וע"כ מדין חצר, אבל זולת זה הי' הקנאת כל העישורים להזקנים רק מדין אגב, דהגם דלהנותנים לא הי' להם אלא טוה"נ, אבל להמקבלים הי' ממון גמור שלהם, וטוה"נ כזה הוא ממון, ושפיר נקנה באגב, ומזה מייתי הסוגיא דקידושין ראיות לדין אגב, דזה ע"כ לא הי' יכול להיות מדין חצר מטעם שכתב שם, עיי"ש באריכות, ומלבד דגם זה נסתר מכח מה שכתבתי לעיל, דהסוגיא דב"מ מוכחת להדיא דבין לר"י ובין לרע"ק הקנה ר"ג רק מדין חצר את העישורים שלהם, ולא מדין אגב, דטוה"נ אינה ממון לקנות באגב, ולא מפליג כלל בין טוה"נ לטוה"נ, אלא שמלבד זה המעיין שם בתשובת מהריא"ז ענזיל יראה שבמחכ"ת דבריו בזה תמוהין מאוד, ואין להם קיום לפי האמת, וכבר השגתי עליו בארוכה בגליון הספר, וכאן אין המקום להאריך בזה, וכן מ"ש בח"ס חחו"מ סי' ס"ו דהסוגיא דקידושין שפיר ס"ל כר"פ, ואעפ"כ הביאו מזה ראי' לדין אגב, מהעישור שנתן ר"י לראב"ע, דבזה א"א לומר מדין חצר, יען דהעישור הזה לא הי' משתמר לא לדעת ראב"ע הזוכה, וגם לא לדעת ר"י הנותן, דהא הי' מעורב עם פירותיו של ר"ג, וע"כ הי' זה מדין אגב, ומזה מייתי הסוגיא דקידושין ראי' לדין אגב, עיי"ש, וזה ג"כ תמוה מאוד, דהא הסוגיא דקידושין לא מייתי כלל הא דאמר ר"י עישור וכו' נתון לראב"ע, רק הא דעישור וכו' נתון ליהושע, והא דעישור וכו' נתון לעקיבא, ומזה מייתי ראי' לדין אגב, ואיזה מקום יש בזה לומר דהגמ' מייתי מהעישור דר"י, וכן מעישור דרע"ק, והכוונה היא להביא ראי' מהעישור של ראב"ע, אין זה אלא תימה:
באופן שדברי הש"ך הנ"ל והראשונים אשר הביא שם נשארו בתוקפם, דע"כ הסוגיא דקידושין לא ס"ל כר"פ דדאח"מ שאני, מדמייתי ראיות מעישור דר"י ומעושור דרע"ק לדין אגב, ולא דחי זה דשם הי' מדין חצר, וע"כ ס"ל דמדין חצר א"א, יען דלא עמדו בצדו, וגם לא הי' משתמר לדעתם, ודלא כר"פ דדאח"מ שאני, וע"כ צריך ליישב דעת הפוסקים כר"פ, דס"ל דהגם דזה אמת דהסוגיא דקידושין לא ס"ל כר"פ, מ"מ הסוגיא שבמקומה עדיף, דהיינו הסוגיא דב"מ דאיתאמרא אצל דיני החצר ועל המשנה דחצר, וכיון דבסוגיא זו הביא דברי ר"פ, דהוא בתרא, ורב אשי מתרץ דבריו, אית לן למיפסק כן, כך צ"ל בדעת הפוסקים הללו:
ועכ"פ זאת ברור דהסוגיא דקידושין לא ס"ל הא דר"פ, וכנ"ל, ולכך שפיר מיבעיא שם אי אגב בעי ציבורין, וע"כ קרא דויתן להם אביהם וכו' איירי שהמתנות הי' מונחים בהערים, ואעפ"כ הי' צריכין לאגב, ולא מדין חצר, יען דהמתנות הי' מעורבים בשל אביהם, ולא הוי זה משתמר לדעתם, ולפי הסוגיא הזאת דלא ס"ל כר"פ לא קני להו מדין חצר, וכנ"ל:
ואפילו לפי מה שנראה מדברי העיטור שהביא הש"ך בסי' ר"ג ס"ק א' וכן מצדד הש"ך עצמו שם דגם הסוגיא דקידושין ס"ל כר"פ, עיי"ש, מ"מ י"ל דהיינו דוקא לפי האמת דמסקינן דאגב לא בעי ציבורין, וא"כ שפיר י"ל כר"פ דבדאח"מ לא בעינן שיהי' משתמר לדעת הקונה, והא דבויתן להם אביהם מתנות וכו' הי' צריכין לאגב ולא קנו מדין חצר, י"ל משום דלא הי' המתנות מונחים בתוך הערים, אבל לפי הצד דאגב בעי ציבורין, וע"כ צ"ל דהי' המתנות שם מונחים בתוך הערים, לפי צד הזה בודאי היינו מוכרחים לומר דלא כר"פ, דאי כר"פ למה הי' צריכין שם לאגב כלל, ולמה לא מדין חצר, וע"כ צ"ל לפ"ז דלא כר"פ, וא"כ י"ל דמשו"ה לא קנו שם מדין חצר, יען דהמתנות הי' מעורבים עם החפצים של אביהם, ולא הי' הפסק ביניהם, וא"כ אין זה משתמר לדעת הקונים, ולכך לא קנו מדין חצר, והי' צריכים בזה לקנין אגב, ודינו של ר"פ תלוי באמת בהאיבעיא הזאת אם אגב בעי צבורין או לא, ולפי מאי דמסקינן הלכתא דאגב לא בעי ציבורין באמת קיי"ל כר"פ, וכנ"ל: