מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן יא · ענף ב
וגם ראיתי בחתם סופר חאו"ח סי' קט"ו וקט"ז ובחחו"מ סי' ס"ו שכתב ליישב דברי הש"ך הנ"ל מהא דגוח"צ באים כאחד, דשאני סילוק מקנין, דבגט סילוק יד הבעל וגיטה באים כאחד אמרינן, אבל בהקנאה לומר דקנין החצר והמטלטלין באים כאחד מדין חצר לא אמרינן, והא דתיזול ותיחוד בר"פ הזורק לאו בתורת חצר נתגרשה רק בתורת אגב כמו שפירש"י שם, ומשם ראי' כהש"ך, מדלא פירש"י מדין חצר, עיי"ש:
וכבר כתבתי לעיל דהיכי דעושה קנין בהחצר אי אפשר לומר חילוק הזה דבין סילוק לקנין, דהא בגיטין כ"א בנתן הגט ביד עבדו או בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו אמר רבא דמגורשת, והיינו ע"כ מדין חצר, דגיטה וחצירה נקנים לה כאחד, וכמבואר שם בגמרא ובפירש"י, עיי"ש, וגם לישנא דרבא בר"פ הזורק אהא דתיזול ותיחוד משמע דמטעם חצר אמר דמגורשת, דקאמר שם הדר אמר רבא ל"ש ארוסה וכו' גיטה וחצירה באים כאחד, עיי"ש, ואי מדין אגב הי' לו לומר גיטה וקרקעה באים כאחת, ולמה לו להזכיר לשון חצר כלל בזה, א"ו דמדין חצר אמר רבא דמגורשת:
וכבר הקשו לו להחתם סופר ז"ל עצמו בסי' קט"ז שם מהא דגטין כ"א, ונדחק מאוד ליישב דברי עצמו, ותורף דבריו שם הוא, דכיון דרבא לא יליף להא דגוח"ל בכ"א אלא מיד דעבד, וא"כ דוקא היכי דהחצר הוא מטעם יד הוא דמהני ב' קנינים כאחד, דומיא דיד דעבד, אבל היכי דהחצר הוא מטעם שליחות זה לא נוכל למילף מיד דעבד, ורק מצד הסברא אמרינן גם בזה סילוק וקנין באים כאחד, אבל לא ב' קנינים באים כאחד, ובזה קאמר הש"ך דינו הנ"ל היכי דהחצר הוא מטעם שליחות לא מהני חצירו ומתנתו באים כאחד, אבל בגט דהחצר הוא מדין יד שפיר אמרינן בי' גם ב' קנינים כאחד, עכת"ד ז"ל שם:
ותמהני דהא הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק ז' קאי על מ"ש בש"ע שם וכן השוכר המקום וכו' קנה המטלטלין שבו וכו' והוא שתהא חצר המשתמרת וכו' או שהוא עומד בצד המקום ההוא, עכ"ל המחבר שם, וע"ז כתב הש"ך דהיינו דוקא שאח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא, עיי"ש, והרי בעומד בצד המקום ההוא החצר קונה מטעם יד, ואעפ"כ כתב הש"ך דשניהם כאחד לא, ומשמע ודאי מסתימת דבריו דקאי אתרווייהו הנזכרים שם בש"ע, על חצר המשתמרת ועל עומד בצד המקום ההוא, הרי דהש"ך ז"ל אינו מחלק כלל בזה בין היכי דהחצר הוא מדין יד או מדין שליחות, וכן בסי' ר"ב ס"ק ג' כתב הש"ך דמהר"ן והה"מ מוכח דאפילו בחצר המשתמר לא מהני ציבורין ומטעם דאין חצירו קונה בחצירו ומתנתו באים כאחד, עיי"ש, והרי דעת הר"ן הוא דחצר המשתמרת במתנה וכדומה קונה מטעם יד אף באינו עומד בצדו, כמ"ש בשמו הנתיבות בהקדמתו לסי' ר' מהנימוקי יוסף פ"ק דב"מ, עיי"ש, ואעפ"כ כתב הש"ך אליבי' דלא אמרינן בזה חצירו ומתנתו באים כאחד:
והגם דגם הקצוה"ח בסי' קצ"ח ס"ק ב' רצה ליישב כן דברי הש"ך דאפשר יש לחלק בין חצר דאיתתא בגט דהוא מטעם יד ובין חצר דגברי דהוא רק מדין שליחות, עיי"ש, היינו משום דהקצה"ח אזיל לשיטתו בסי' קצ"ד ס"ק ג', ששם כתב דחצר דגברא לעולם הוא רק מדין שליחות ולא מדין יד אפילו בעומד בצדו, עיי"ש, אבל לקושטא דמילתא כפי מה שהעלה בנתיבות בהקדמתו לסי' ר' שם דבעומד בצדו לכ"ע גם חצר דגברא הוא מטעם יד, ולהר"ן אם הוא רק משתמר לדעתו אף שאינו עומד בצדו הוא מטעם יד, וקטן שאני דחצירו של קטן ודאי לאו מטעם יד הוא בכל ענין, עיי"ש בטוב טעם ודעת, וכ"כ הגאון מהרש"ק בתשובת נחלת שבעה ובנודע ביהודה תנינא חאו"ח סי' ס"ג שם דבעומד בצדו גם חצר דגברא הוא מטעם יד, ולכך גם עכו"ם כשעומד בצדו קונה מטעם חצר, עיי"ש, וכן הוא דעת החתם סופר עצמו שם, כי כן נראה להדיא מדבריו שם במ"ש ליישב דברי הריטב"א, עייש"ה ותבין דדעתו ז"ל כן הוא, דגם חצר דגברא מדין יד הוא, כשעומד בצדו, או שהוא משתמר, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ובהיות כן א"א ליישב כן את דברי הש"ך שהוא מחלק בזה בין שליחות ליד, דהא כתב כן גם על עומד בצדו, וגם בחצר המשתמרת לדעת הר"ן, וכל זה הוא מדין יד, וכנ"ל, ואעפ"כ כתב הש"ך דלא אמרינן בזה חצירו ומתנתו בכ"א:
ולעומת זה הלא מוכח מב"מ י"א ע"ב דאמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד אפילו באינו עומד בצדו וגם אינו חצר המשתמרת לדעתו, הגם דזה הוא רק מטעם שליחות, עייש"ה ובתו' שם ד"ה וכי, וכמ"ש בקצה"ח ראי' זו ג"כ לדחות החילוק הנ"ל בין היכי שהחצר הוא מדין יד ובין שהוא רק מטעם שליחות, ומ"ש בחת"ס שם לדחות ראי' זו, יתבאר לפנינו בעזה"י שאין זה דחי' כלל, ושראי' ברורה היא, ובהיות כן א"א לחלק כלל בדינו של הש"ך הנ"ל בין היכי שהחצר הוא מדין יד או מדין שליחות כדי ליישב עי"ז את דברי הש"ך, דעדיין יקשה עליו מהא דב"מ הנ"ל, מלבד דמדברי הש"ך ז"ל עצמו מוכח דאינו מחלק בזה, וכנ"ל:
אמנם אפילו לפי דברי הח"ס ז"ל דיש חילוק בזה בין יד לשליחות, אעפ"כ עדיין אינו עולה יפה בזה מ"ש ליישב את דברי רש"י, דמשו"ה לא פירש בהא דתיזול ותיחוד דמגורשת מדין חצר, משום דאין ב' קנינים באים כאחד, והלא בגט חצר מטעם יד הוא ומהני ב' קנינים כאחד, וכהא דגיטין דף כ"א הנ"ל, אלא דהח"ס ז"ל כתב שם ליישב גם זה, דמדאמר רבא מידי דהוי כיד עבד למ"ד בשטר ע"י עצמו, משמע דאמר למילתי' אפילו לאידך מ"ד דבשטר ע"י עצמו לא, אלא יליף הסברא, כי היכי דלמ"ד ע"י עצמו גיטו וידו באים כאחד, ה"ה לראבר"ש דאמר ע"י עצמו לא, בהאי סברא לא פליגי דבאים כאחד, אלא לראבר"ש כיון שאינו גזירת הכתוב אין אומרים ב' קנינים כאחד, רק סילוק וקנין באים כאחד אמרינן גם אליביה מצד הסברא, ומשו"ה פירש רש"י דהוא מדין אגב כדי שיהי' עולה יפה גם לראבר"ש, עיי"ש:
וכמה רב מהדוחק יש בדברים האלה, דמאחר דגם הא דסילוק וקנין באים כאחד לא אמרה רבא מסברא, רק הוצרך ללמוד אותו מיד דעבד למ"ד בשטר ע"י עצמו, א"כ מנ"ל לרבא דגם אידך מ"ד דס"ל ע"י עצמו לא מודה בזה, ולמה לא נימא דחולק גם ע"ז כמו שחולק על כרחך על ב' קנינים הבאים כאחד, ומ"ש שם הח"ס לעיל מזה דודאי לא יחלוק ראבר"ש על הא דמתגרשת בחצירה, זה אמת, דהא חצירה מרבינן מרבויא דונתן מ"מ אליבא דכ"ע, אבל מן התורה אין חצירה משועבד לי' להבעל כלל, דהא פירות הוא רק תקנת חכמים תחת פרקונה, כמבואר בכתובות, וגם הסתם משנה דר"פ הזורק דמתגרשת בחצירה ג"כ יכול להיות גם אליבא דראבר"ש דס"ל בעבד בשטר ע"י עצמו לא, רק דמיירי אליבי' בכתב לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי על שדה זו, וכדמוקי לה דבי ר' ינאי שם, אבל מה דאמר רבא שם דגם בלא כתב לה כן מתגרשת, דגוח"צ באים כאחד, מנ"ל לרבא לומר זה גם אליבא דראבר"ש, כיון דלא יליף זה אלא אליבא דמ"ד דפליג על ראבר"ש, וכנ"ל, א"ו דרבא באמת לא אמר זה אלא אליבא דמ"ד דעבד בשטר ע"י עצמו, דקיי"ל כוותי', אבל לראבר"ש פשיטא דכמו דלא אמרינן בעבד גיטו וידו באים כאחד, ולכך ע"י עצמו לא, כמו כן לא אמרינן אליבי' גוח"צ בכ"א, וכנ"ל, וכיון דרבא לא אמרה רק אליבא דת"ק דראבר"ש א"כ הי' יכול רש"י לפרש שם דהוא מטעם חצר, דהא בגט חצרה הוא מטעם יד, וכנ"ל:
אבל העיקר בדברי רש"י הוא כמ"ש הפני יהושע בר"פ הזורק שם, דרש"י לא פירש מטעם אגב אלא בההתחלה לפי הס"ד דלא הוי ידע רבא עדיין מהא דגיטה וחצירה באים כאחד, רק דלא הוי סליק אדעתי' קושית רב עיליש שם מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשו"ה אמר דתיזול ותיחוד ותקנה החצר, והוי קשיא לי' לרש"י דכיון דלא הוי ידעינן עדיין מהא דגוח"צ בכ"א איך תוכל להתגרש כלל מדין חצר ע"י קנין המקום עם הגט כאחד, דזה אי אפשר לומר כלל דכוונת רבא בתחלה הי' דתקנה תחלה החצר ואח"כ כשיהי' החצר שלה תקנה הגט המונח בו ותתגרש בו, דהא בכה"ג שקנתה המקום מקודם ושוב אינה צריכה לפי הס"ד דרבא בשעת חלות הגט לשום הקנאה או סילוק מהבעל לענין המקום, וא"כ לא יצא הגט מרשותו לרשותה, אליבא דכ"ע רק שהי' מונח ברשותה מקודם, והוי זה כטלי גיטיך מע"ג קרקע, שלא בא הגט מידו לידה, דהא אמרת דברגע שנסתלק רשותו מהמקום ונעשה שלה עדיין לא הוי זה חצרה וידה דמשו"ה עדיין אין קנין על ידו עיי"ש בתו' ד"ה ותיזול ובתורת גיטין סי' קל"ט סוף סעיף א', ודוק, ומשו"ה פירש רש"י דמטעם אגב אמר רבא מעיקרא דתתגרש, אבל בתר דאסיק רבא דגוח"צ בכ"א שפיר י"ל דמתגרשת מדין חצר, וכמו דאמר רבא בגיטין דכ"א, וכנ"ל:
אמנם הרשב"א והר"ן וסייעתם השיגו על רש"י גם בזה, דגם מעיקרא לא אמר רבא דתתגרש באגב, דאין אשה מתגרשת באגב, אלא דמדין חצר אמר רבא דתתגרש, והגם דרבא לא הוי ידע עדיין מהא דגוח"צ בכ"א, מ"מ היינו דוקא היכי דחצירה וגיטה תלוים זב"ז וזב"ז, דאין שום התחלה לזה בלא זה ולזה בלא זה, זה לא הוי ידע רבא מסברא, והי' צריך ללמוד אותו מיד דעבד, אבל היכי דלא תלוי זב"ז וזב"ז, כמו בהס"ד דלא אסיק רבא אדעתי' קושיית רב עיליש דמה שקנתה אשה קנה בעלה, או בארוסה, דקנין החצר אינו תלוי בהגט, ויכולה לקנות החצר שיהי' שלה לבדה גם בלא הגט, רק דהבעל רוצה שתקנה החצר והגט כאחד כדי שתתגרש עי"ז, זה הוי ידע רבא מסברא גם מקודם דב' הקנינים יכולים לחול כאחד, כי באמת זה יותר יש לומר מצד הסברא גם בלא ראי' אף שהם ב' קנינים כאחד, מהיכי שתלוים זב"ז וזב"ז, וא"א להיות שום התחלה לזה בלא זה ולזה בלא זה, אף דלא הוי ב' קנינים רק סילוק וקנין, וזה הוא בהיפוך ממש מסברת הח"ס ז"ל הנ"ל, אמנם האמת כן הוא וברור להמעיין:
וגם הי' רבא לומד זה מהא דתנן בב"ב פ"ד ב' אם הי' פיקח שוכר את מקומו, ושם פ"ה א' ברשות הלה וכו' עד שישכור את מקומו ודוק:
וכיון שכן שזה לא הוצרך רבא ללמוד מיד דעבד, וגם מעיקרא הוי ידע זה מסברא וממשנה הנ"ל דב' קנינים יכולים לחול כאחד, א"כ ממילא גם היכי דהחצר אינו מטעם יד רק מטעם שליחות ג"כ אמרינן באופן זה חצירו וקנינו באים כאחד, דקני החצר והמתנה שבתוכו כאחד, וכמו שבאמת משמע כן להדיא מהסוגיא דב"מ י"א ע"ב דגם באינו עומד בצד החצר ואינו משתמר קני במתנה כשחצירו ומתנתו באים כאחד, מהא דעישור וכו' נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, וכנ"ל, וראי' ברורה הוא זאת, מלבד מה שכתב לנכון בקצה"ח סי' קצ"ח להוכיח דשם הקנינים הי' כאחד עפ"י דברי המהר"מ שבמרדכי, אף גם פשטות הלשון מורה כן שבפעם אחת הקנה להם ר"ג, עיי"ש, ומ"ש הח"ס שם לדחות ראי' זו, די"ל דהתם בדיבור בעלמא שאמר עישור וכו' נתון ליהושע שוב אינו יכול לחזור בו, דהו"ל כמכירי כהונה, ומשו"ה נקנה בקנין קל ע"י חצירו כאחת, עיי"ש, הנה לדבריו ז"ל לא הי' צריך לדחוק בכך לומר דע"י דיבור בעלמא יהי' כמכירי כהונה, ועדיפא הי' לו לומר דר' יהושע הי' עני, ובתורת עני נתן לו המעשר אף דקנס עזרא ללוים, כמ"ש התו' בקידושין דף כ"ז א' בד"ה נתון, וכן לרע"ק נתן עבור העניים, ומתנה לעני הוי נדר ואסור לחזור בו, כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח סי"ב, מיהו י"ל דהח"ס הוצרך לזה בשביל ר"א בן עזריה דהי' עשיר, ושם במשנה ט' פ"ה דמעשר שני איתא דאמר ר' יהושע עשור וכו' נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו, והגם שכתב הח"ס בחחו"מ סי' ס"ו דראב"ע ודאי רק בתורת אגב קנה ולא בתורת חצר, דהא לא הי' משתמר לא לדעתו ולא לדעת ר"י המקנה לו, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא לפי מסקנת הגמ' בב"מ שם, אבל בהס"ד הוי ס"ל ע"כ דגם ראב"ע בתורת חצר קנה להתרומת מעשר, עיי"ש בח"ס, ומשו"ה הוצרך הח"ס בחאו"ח שם לומר דבשביל דהוי כמכירי כהונה וא"י לחזור בו הי' די בקנין קל ע"י חצירו כאחת:
אמנם אם הי' בזה מקום לדחות ראיית הקצה"ח הנ"ל, א"כ נופל בזה כל השקלא וטרי' שבגמ' שם, להוכיח מזה דחצירו קונה אף שאינו עומד בצדו ואינו משתמר לדעתו, דשאני הכא כיון דאסור לחזור בו שוב נקנה בקנין קל, א"ו ליתא דאין הקנין תלוי בזה כלל, ותדע דהא אפילו אם הי' באמת מכירי כהונה ג"כ אין בו בחזרתו אלא משום מחוסר אמנה, כמו במתנה מועטת, כמ"ש בקצה"ח סי' ר"ד ס"ק ג' בשם התו' פ' י"נ, עיי"ש, והרי פשיטא דאפילו בנתן מעות בעד מקח דיש בו אפילו מי שפרע כשחוזר בו, ואעפ"כ אם מקנה לו אח"כ החפץ בקנין חצר בודאי דצריך בו כל פרטי דיני קנין חצר כמו במתנה, ואי לאו הכי לא קני, ולדעת הש"ך כשחצירו וקנינו באים כאחד לא קני, אף דאסור לחזור בו ומאררין אותו בב"ד במש"פ אם חוזר בו, מ"מ במה שנוגע להקנין צריך להיות הקנין כהלכתו, וכמו מתנה ממש, וזה פשוט מאוד, ולכן אין בזה שום דחי' לראי' הנ"ל, ושפיר שמעינן משם דאפילו היכי דהחצר אינו מדין יד רק מדין שליחות אעפ"כ אמרינן בי' חצירו ומתנתו באים כאחד, ועיין בלח"מ בפ"ג מה' מכירה ה"י בסוף הדיבור שם כתב סברא להיפוך, דהיכי דמקנה לו הקרקע והמטלטלין שניהם יחד עדיף מהיכי שהי' החצר שלו מקודם ואח"כ מקנה לו בתוכו מטלטלין, דשם לא קיי"ל כר"פ וצריך חצר המשתמרת או עומד בצדו גם במתנה, ובשניהם כאחד גם באינו עומד בצדו ואינו משתמר קנה מדין חצר, דמגו דקנה זה קנה זה, עיי"ש שכתב להעמיד כן בדברי הריב"ש אליבא דהרמב"ם:
אמנם לדינא העלה גם הח"ס שם בחחו"מ סי' ס"ו דלא כהש"ך, אלא כהסמ"ע סי' ר"ב דאמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד, שהרי כן פסקו הטור והש"ע ביו"ד סי' ש"ך ס"ו בקנין בכור, שיקנה לו המקום להנכרי והמקום יקנה לו חלק בהאם, עיי"ש, ומשמע מזה דמיד בקנין המקום מקנה לו המקום כאחד חלק בהאם מדין חצר, מבלי צורך עוד לשום הקנאה אח"כ, ואמת כי לפי מ"ש הח"ס הנ"ל דיש לחלק בזה בין כשהחצר הוא מדין יד או מדין שליחות אין מזה הכרעה כ"כ, כי ע"כ צ"ל דמיירי שם בעומד הנכרי בצד המקום ההוא, דאז קני לי' החצר מדין יד, דאל"כ אין חצר קונה לנכרי מדין שליחות, דאין שליחות לנכרי, וכמ"ש בתשובת נ"ש ונוב"י הנ"ל ובנתיבות, וכיון דמיירי שם ע"כ בחצר מדין יד משו"ה אמרינן בי' דב' הקנינים באים כאחד, וכמו יד דעבד, אבל עדיין לא שמעינן מזה דגם באופן דאין בהחצר רק מדין שליחות דג"כ אמרינן בי' דבאים כאחד:
הן אמת כי מסתימת דברי הרא"ש והטור וש"ע הנ"ל משמע דבכל ענין קני לי' החצר להגוי, אפילו באינו עומד בצדו, כי קשה עלי מאוד לומר דיסתמו דבריהם כ"כ בעת אשר באו להורות לעם ד' את המעשה אשר יעשו, ויסמכו בזה על המבין הגדול אשר יבין מעצמו דהנכרי צריך דוקא להיות עומד בצדו, ולזה באמת יותר נוטה דכוונתם הוא דקני אפילו באינו עומד בצדו, וע"כ צ"ל בזה כמ"ש במהרי"ט אלגאזי ברפ"ב דבכורות ובקצה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' דחצר קונה לנכרי גם מדין שליחות, עיי"ש, ולפ"ז שפיר יש הכרעה משם לדין זה דבאים כאחד:
אמנם לא צריכינן להביא כזאת ממרחק, דגם במקומו בסי' קצ"ח ס"ה מורין פשטות הדברים דלא כהש"ך, דכן כתוב שם וכן השוכר המקום וכו' קנה המטלטלים שבו, עכ"ל, משמע מזה דבזה לבדו ששכר את המקום באחד מדרכי קניית השכירות כבר קנה את המטלטלין שבו, וזה הוא דברי הרמב"ם מהמשנה דב"ב הנ"ל אם הי' פיקח שוכר את מקומו, דמשמע ג"כ דבזה לבד סגי, מבלי שום צורך להקנאת המטלטלין אח"כ, רק סגי במה שדיבר עמו מקודם שמוכר לו המטלטלין והשכיר לו אח"כ המקום כדי שיקנה אותם ע"י חצירו, דחצירו ומתנתו באים כאחד, ושם מסיים הה"מ והש"ע בזה"ל והוא שתהא חצר המשתמרת וכו' או שהוא עומד בצדו, הרי דגם באופן דהחצר הוא מדין שליחות כגון בחצר המשתמרת אף באינו עומד בצדו ג"כ אמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד, ועיין בסי' רצ"ה ס"ה וס"ו לשון המחבר מהרמב"ם דמורה ג"כ דבשכירת המקום לבד סגי, וכן הוא בסי' ר"ג ס"ט, וכ"כ בחידושי הרי"מ בסי' קצ"ח ס"ק י"א דלשון הרמב"ם והש"ע לא משמע כן כלל כמ"ש הש"ך, וכן לשון שוכר את מקומו דב"ב, ומקומו מושכר דפ"ק דב"מ, דמשמע שבזה לחוד ששוכר המקום קונה המטלטלין עכ"ל, ועיי"ש:
וממילא דלפ"ז מ"ש הרמ"א בסי' ר"ב ס"ב די"א דאפילו בציבורים צריך לומר אגב, ע"כ צ"ל כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד', דמיירי דוקא בחצר שאינו משתמר לדעתו, דבמשתמר לדעתו קונה כאחת בתורת חצר, ומה שהשיג עליו הש"ך שם ס"ק ג' וכתב דמהר"ן והה"מ מוכח דאפילו בחצר המשתמרת לא מהני ציבורין, וכן מוכח להדיא בהשגת הראב"ד, עיי"ש, וכן משמע מסתימת דברי הטור ומור"ם. עכ"ל, עפר אני תחת כפות רגליו, ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה, דאיך מוכח זה מכל הנ"ל, והנה הר"ן בפ"ק דקידושין כתב דמשו"ה פסק הרמב"ם דבציבורין לא בעי אגב משום דהוי לי' קרקע זה כחצירו וחצירו של אדם קונה, ואין דבריו מחוורין שאם כן הי' לו לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה וכו', עכ"ל הרי דהר"ן לא השיג על הרמב"ם אלא מדלא פירש דדוקא בחצר המשתמרת, הא אלו הי' הרמב"ם מפרש דמיירי דוקא בחצר המשתמרת לא הי' לו להר"ן ז"ל על זה שום תלונה, דשפיר קני לי' חצרו, וא"כ אדרבא מוכח להדיא מדברי הר"ן כהסמ"ע, דבחצר המשתמרת מהני ציבורין גם בלא אגב, דקניא לי' חצירו את הדבר המונח בו, עמו כאחת, אלא משום דהרמב"ם לא פירש דדוקא בחצר המשתמרת, ומשמע מזה דאפילו בחצר שאינה משתמרת ס"ל להרמב"ם דציבורין מהני בלא אגב, וע"ז כתב הר"ן שאין דבריו מחוורין, וסיים שם הר"ן וז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל, והיינו דגם הראב"ד ז"ל הבין מסתימת דברי הרמב"ם דגם בחצר שאינה משתמרת לא בעי אמירת אגב בציבורין, וע"ז השיג עליו, אבל כשציבורין בחצר המשתמרת גם הראב"ד ז"ל ס"ל דשפיר קני גם בלא אגב, מדין חצר, דמשנה מפורשת היא אם הי' פיקח שוכר את מקומו, וכן עישור וכו' נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, וכנ"ל:
והגם דהראב"ד השיג שם על הרמב"ם ממה דאמרינן והלכתא ציבורין לא בעינן אגב וקני בעינן, ואי איתא דבציבורין לא בעי אגב היכי פסקה למילתי' והא זמנין דציבורין בעינן ואגב לא בעינן, עכ"ל, ואם נימא כמו שכתבתי דבחצר המשתמרת מודה הראב"ד דלא בעינן אגב בציבורין, א"כ יקשה הראב"ד לנפשי' הא זמנין דציבורין בעינן ואגב לא בעינן, והיינו בחצר המשתמרת, והיכי פסקה למילתי' לומר דציבורין לא בעינן אגב בעינן, הא לא קשיא, דהגמרא שם לא קאמר, אלא היכי דלית בי' קנין חצר, וצריך למיתי עלה רק מדין קנין אגב, כגון בחצר שאינה משתמרת, אז היא מילתא פסוקה דצבורין לא בעינן ואגב בעינן, אבל היכי דיש בו קנין חצר, כגון בחצר המשתמרת, או אפילו באינה משתמרת ועומד בצדה, פשיטא דחצירו של אדם קונה לו, ומזה לא איירי שם הגמרא כלל, והראב"ד לא השיג אלא על דעת הרמב"ם כפי מה שנראה מסתימת דבריו דבציבורין לא בעינן אגב בכל ענין, אף בחצר שאינה משתמרת ואינו עומד בצדה, וא"כ שפיר השיג דמה פיסקא לומר כלל דציבורין לא בעינן אגב בעינן, הא תמיד בקנין אגב כי היכי דמהני אגב בלא ציבורין כמו כן מהני ציבורין בלא אגב, וע"כ דבקנין אגב היכי דלא שייך בי' קנין חצר לא מהני ציבורין בלא אגב, וכ"כ להדיא בתשובת הריב"ש סי' ר"ג הביאו הלח"מ שם בפ"ג מה' מכירה הי' דהשגת הראב"ד על הרמב"ם היא דאפילו בציבורים בעינן דוקא שיאמר אגב, ולא מיקנו מדין חצר אפילו בדעת אחרת מקנה, דלא קיי"ל כר"פ בב"מ י"א ע"ב דאמר דבדאח"מ לא בעינן עומד בצד שדהו ולא חצר המשתמרת, עיי"ש, הרי דעיקר השגתו של הראב"ד על הרמב"ם היא דוקא על חצר שאינה משתמרת ואינו עומד בצדה, יען דלא קיי"ל כר"פ, אבל בחצר המשתמרת או בעומד בצדה שפיר ס"ל גם להראב"ד דלא בעינן בזה אגב כשצבורין בתוכה, דקניא להו להמטלטלין מדין חצר וכנ"ל:
ומעתה נבוא לדברי הרב המגיד, שכתב בפ"ג מה' מכירה ה"ט כדברי הר"ן, דמשו"ה לא בעי הרמב"ם אגב בציבורין משום דקניא לי' חצרו, ולזה נוטה קצת לשון ההלכות שלא הזכיר אגב אלא בשאינן צבורין, ואעפ"כ אין הדבר מוכרח מדברי ההלכות, וצ"ע עכ"ל, ולכאורה כיון דהה"מ מטעם קנין חצר אתי עלה בדברי הרמב"ם דלא בעי אגב בציבורין, א"כ ע"כ מיירי בחצר המשתמרת או בעומד בצדו, ואעפ"כ נסתפק בזה אם דעת הרי"ף כן הוא, והניח הדבר בצ"ע, וע"כ צ"ל דהצ"ע הוא משום דחצירו וקנינו באים כאחד, וכדעת הש"ך:
אמנם לקושטא דמילתא הא ליתא, חדא דא"כ הי' צריך הה"מ לפרש זה, דמיירי הרמב"ם כאן בחצר המשתמר לדעתו או עומד בצדו, כמו שפירש הה"מ כן לעיל בפרק הזה ה"ז, ועוד דהא לעיל בה"ז כתב הה"מ בפירוש דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם בצבורין צריך אגב אם לא הוא דוקא בחצר שאינה משתמרת וגם אינו עומד בצידה, דלהרמב"ם קנה מדין אגב, ולהראב"ד צריך אגב בפירוש, אבל בחצר המשתמרת או עומד בצדו קונה מדין חצר אליבא דכ"ע, עיי"ש היטב בדברי הה"מ ותראה שכן הוא, ובהיות כן ע"כ צ"ל דמ"ש הה"מ כאן בה"ט דלהכי לא בעי הרמב"ם אגב בצבורין משום דהו"ל כחצירו וחצירו של אדם קונה לו, כוונתו דאף דחצירו אינו קונה לו בעלמא אא"כ הוא משתמר לדעתו או שעומד בצדו, מ"מ כאן שמקנה לו הקרקע והמטלטלין כאחת עדיף טפי, ובכה"ג קניא לי' חצירו בצירוף הקנין מעין אגב אף שאינו משתמר ואינו עומד בצדו, והוא קנין מורכב מחצר ומאגב, וזה הוא כעין שפירש הלח"מ שם סוף ה"י את דברי הריב"ש דקנין הקרקע והמטלטלין כאחת עדיף דמגו דקני זה קני זה, עיי"ש, וזה רצה הה"מ להוכיח גם מלשון ההלכות שלא הזכיר אגב אלא בשאינן צבורין, מכלל דבצבורין לעולם לא בעינן אגב אף באינו משתמר ואינו עומד בצדו, וע"ז כתב שאין הדבר מוכרח מדברי ההלכות, והניח הדבר בצ"ע, והיינו הכל באינו משתמר לדעתו וגם אינו עומד בצדו, דבעלמא לא קני לי' חצירו בכה"ג, רק לחדש כאן ולומר דבמקנה לו הקרקע והמטלטלין כאחת יהי' עדיף טפי וקונה לו חצירו גם באינו משתמר וגם אינו עומד בצדו, זה הוא באמת דבר הצ"ע, ואינו מוכרח מדברי ההלכות, אבל בחצר המשתמר לדעתו או עומד בצדו פשיטא דלא בעינן אגב בצבורין, דקניא לי' חצירו, דעכ"פ לא גרע היכי דהקנה לו שניהם כאחת מקנין חצר דעלמא, והיינו הך דינא דמתניתין בב"ב שוכר את מקומו, ושאר דוכתי הנ"ל, ומוזכר שם בהרמב"ם ה"ז, וזה הוא אליבא דכ"ע, לא יחלוק אדם בו, וכנ"ל:
וכן המשמעות מסתימת דברי הטור ומור"ם שכתב הש"ך ז"ל לא הבינותי, דהלא הטור בודאי לא סתם כלל בזה, דז"ל הטור בסי' ר"ב שם, אבל צריך שיאמר לו קנה קרקע זה וקנה אגביו מטלטלין, שאם לא אמר כן אינן נקנין אגביו אפילו אם הם בתוכו, עכ"ל, הרי דהטור דקדק וכתב דאינן נקנין אגביו, וזה שפיר הי' יכול הטור לסתום, דבתורת אגב אינן נקנין בשום אופן, אפילו כשהם מונחין בחצר המשתמרת או עומד בצדו, ואי דאז נקנין עכ"פ מדין חצר, הלא הטור לא סתם וכתב דאינן נקנין כלל, אלא דבתורת אגב אינן נקנין, והנ"מ מזה היא לחצר שאינה משתמרת ואינו עומד בצדה, דבזה לא קני כלל כשלא אמר אגב:
וגם הרמ"א שם שכתב בזה"ל, וי"א דאפילו הם צבורים בתוכה צריך שיאמר קנה אגב קרקע, פשוט מאוד שג"כ כוונתו כן, דאי לא אמר הכי לא קנה מדין אגב, דבהכי איירי בסי' זה מקנין אגב, ולא מקנין חצר כלל, וקאמר דאם לא אמר אגב לא קנה מדין אגב, וזה שפיר הוא בכל אופן, וכנ"ל, ונ"מ לחצר שאינה משתמרת ואינו עומד בצדה, שאז לא קנה כלל, וכנ"ל, ובחצר המשתמר או עומד בצדו בודאי קנה עכ"פ מדין חצר גם בלא אמירת אגב, אלא שאין דין זה מקומו בסי' זה, וכבר הזכירו המחבר בש"ע לעיל בסי' קצ"ח ס"ב דבשוכר את מקומו קנה המטלטלין שבתוכו אם הוא חצר המשתמר או עומד בצדו, והרמ"א שם לא הגיה על זה כלום, כי זה הוא דבר מוסכם, ומקורו הוא מהמשנה דב"ב ומכמה דוכתי בש"ס, ולא יחלוק על זה שום אדם, וכנ"ל:
באופן דאין סתירה כלל משום פוסק לדברי הסמ"ע, ואדרבא מהש"ס ופוסקים מוכח כדעת הסמ"ע, דגם בקניני ממון אמרינן חצירו וקנינו באים כאחד, אם הוא רק חצר המשתמרת אף שאינו עומד בצדה, הגם דאז החצר אינו רק מדין שליחות, מ"מ אמרינן בי' ב' קנינים כאחד, וכן הוא דעת כל האחרונים שהשיגו על הש"ך, וכן פסקו ב' גדולי האחרונים הנתיבות והחתם סופר להלכה ולמעשה: