אור ברסלב
מנחת יהודה אבן העזר חלק ג סימן טו › ענף י"ד

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף י"ד

ענף י"ג

ומ"ש עוד הגפ"נ שם באות ב', והביא דברי הב"ש סי' קס"ט ס"ק ל"ט, שמדייק מדברי התו' יבמות ק"ג ע"א בד"ה והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה, וא"ת מהיכי ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים והו"א דה"ה לפני יבם, א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו, קמ"ל דלא, עכ"ל התו', והנה הא דהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה, לפי פשטות הלשון היינו דוקא דיעבד, וכמו שפסק באמת הרמב"ם בפ"ד מה' יבום ה"ח, עיי"ש, וא"כ קושית התו' ע"ז היא, מהיכי ס"ד למעוטי סומא אפילו בדיעבד דאיצטריך לאשמעינן דכשרה, וע"ז תירצו מדכתב לעיני הזקנים הו"א דה"ה לפני היבם, הרי דס"ל להתו' דלעיני הזקנים מעכב אפילו בדיעבד, ומשום זה הי' הו"א לומר דה"ה דבעינן לפני היבם ומעכב דיעבד, ופירש הב"ש דהא דלעיני הזקנים מעכב דיעבד היינו כשלא ראו החליצה, דהוא לימוד גמור לעיני הזקנים וחלצה, ומשום זה הי' הו"א לומר דגם ביבם סומא פסולה החליצה דיעבד, משום שלא ראה החליצה, אבל משום הרקיקה לא הי' הו"א לפסול ביבם סומא לפי תירוץ זה, דגם ראיית הדיינים אינו מעכב ברקיקה, ואפילו ביבם סומא דאינו ראוי לבילה, דהיינו לראות הרוק, ג"כ אינו מעכב, דכל עיקרו של ראיית הרוק דילפינן מלעיני הזקנים וירקה הוא רק אסמכתא לפי דעת הב"ש, וכנ"ל, אבל לפי תירוץ הב', דמשום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו, הי' הו"א למיפסל אפילו דיעבד ביבם סומא, הי' ההו"א לפסול משום הרקיקה, דהגם דרקיקה אינה מעכבת כל עיקר, מ"מ ראוי לבילה עכ"פ בעינן, דהיינו ראוי לרוק בפניו, שהוא לעיניו, משא"כ ביבם סומא אינו ראוי אפילו לרוק לעיניו, מעכב ופסולה החליצה גם דיעבד, דהא מקרא מפורש הוא וירקה בפניו, דהיינו לעיניו, והי' ההו"א דמשום זה אם לא ראה היבם הרקיקה צריכה לרוק פעם אחרת, וכשהוא סומא דאינו ראוי לבילה, דהיינו לראות הרקיקה, הרקיקה לעיניו מעכבת, ופסולה החליצה גם דיעבד, משא"כ ראיית הזקנים את הרוק, דהיא רק אסמכתא, ומשו"ה כשלא ראו הרוק אינה צריכה אפילו לחזור ולרוק לפי דעת הב"ש בדברי הרמב"ם והש"ע, וכנ"ל, ולזה גם ראוי לבילה אינו מעכב בזה, וכנ"ל, עכת"ד הב"ש שם בקצת תוספת ביאור, ועכ"פ שמעינן לפ"ז גם מהתו' דכשלא ראו הדיינים חליצת הנעל החליצה פסולה גם דיעבד, וכנ"ל:

וע"ז כתב הגפ"נ שם דאינו מוכרח, דהב"ח כתב שם דיש לפרש דברי התו' לענין לכתחלה, די"ל דחולצת מן הסומא הוא אפילו לכתחלה, והא דקתני החולצת מן הסומא כשירה בדיעבד, משום סיפא דקתני פסולה נקט הכי, וכמ"ש כן הנמוק"י, עיי"ש, וע"ז הקשו התו' דמהיכי ס"ד למעוטי סומא לכתחלה, ותירצו מדכתיב לעיני הזקנים דלכתחלה צריכי דייני למיחזי, והו"א דה"ה לפני יבם, אבל פסול דיעבד אין גם בראיית הזקנים, עיי"ש בב"ח ובגפ"נ:

אמנם באמת הב"ח לא כתב זה שם אלא לצדד כן בדרך אפשר, אבל בסוף לא מסיק כן, וכתב וז"ל, אלא דלפ"ז היו דבריהם סתומים והוי להו לפרש, ועוד דבר"פ מ"ח וכו' ולפיכך נראה דדעת התו' כדפרישית לעיל, עכ"ל, ור"ל דאלו הי' דעתם כהנ"י דסומא חולץ לכתחלה, רק דמשום סיפא דקתני פסולה נקט ברישא לענין סומא לשון דיעבד, כל כגון זה הי' להם להתו' לפרש, ומדסתמו ולא פירשו כלום בזה, ע"כ צ"ל דס"ל דהדברים כפשטן, דרק בדיעבד החולצת מן הסומא כשירה, ועוד דבריש פ' מ"ח ק"א א' בד"ה זקני משמע להדיא מדבריהם כן, דרק בדיעבד חליצת סומא כשירה, שכתבו שם וז"ל, ואמר ר"י דהזקנים דלעיני איצטריך למיכתב, דאי הוה כתב ונגשה יבמתו לעיניהם, ה"א אי יבם סומא לא יחלוץ, ולהכי כתיב לעיני הזקנים, אבל חלצה מן הסומא חליצתה כשרה, עכ"ל התו' שם, הרי שדקדקו התו' לכתוב לשון דיעבד, אבל חלצה וכו', ולא כתבו אבל יבם סומא חולץ, משמע דרק בדיעבד חליצת סומא כשרה, ולא לכתחלה, והא שכתבו מקודם דהו"א דיבם סומא לא יחלוץ. ע"כ צ"ל דר"ל דהו"א דלא יחלוץ כלל אפילו כשאין שם אח אחר אלא הוא, וכדומה, דהוא כדיעבד, ואולי לזה דקדקו ולא כתבו אינו חולץ, רק לא יחלוץ, דזה יותר נוטה ללשון דיעבד, וכנ"ל, ודוק, ועכ"פ חזינן דהתו' ס"ל דרק בדיעבד חליצת סומא כשרה, ולזה סיים הב"ח ולפיכך נראה דדעת התו' כדפרישית לעיל, ור"ל כדפירש לעיל דהתו' לענין דיעבד איירי, וכנ"ל, ומכח זה כתב ג"כ הב"ש בסוף הס"ק הנ"ל דמשמע מתו' דיבם סומא אין חולץ לכתחלה, וברור דהתו' ס"ל כן, וכנ"ל:

אמנם מ"ש הגפ"נ עוד, דאפילו אם כן הוא כוונת התו', דהי' הו"א לפסול חליצת סומא בדיעבד, מלעיני הזקנים וה"ה לפני היבם, אעפ"כ אין שום ראי' מדבריהם לעכב אם לא ראו, דאפילו אם בלא ראו החליצה כשר, רק דלכתחלה בעינן לראות, וה"ה ליבם, אעפ"כ ביבם סומא ממילא פסול משום דאינו ראוי לבילה, ר"ל לראות החליצה, וכמ"ש הב"ש עצמו לענין הרקיקה לפי תירוץ הב' של התו', וכנ"ל:

אמת שכן הוא שי"ל כן, ואין הכרח לזה מדברי התו' דפסול בלא ראו, אבל הלא הב"ש לא כתב זה בדרך הכרח, להכריח כן מהתו', רק בדרך פירוש, דמאחר דלעיני הזקנים וחלצה אינו אסמכתא עכ"פ, אלא לימוד גמור, וזה נשמע בכל אופן גם מדברי התו' אפילו לפי פירושו של הגפ"נ, דבאסמכתא לא שייך לומר כל הראוי לבילה, רק חומרא בעלמא לכתחלה, וע"כ דהוא לימוד גמור, פשוטו של מקרא, דהחליצה צריכה להיות לראיית הזקנים, וא"פ מהיכי תיתי נצטרך לומר בזה דוקא משום כל הראוי לבילה, ולמה לא נימא בפשוטו, דכל שהדיינים לא ראו חליצת הנעל, אף שאינם סומים, מ"מ החליצה פסולה, דככה יעשה לאיש כתיב, דכל שלא נעשה המעשה באיש כפי כל מצות התורה מעכב, והחליצה פסולה, וכמו דאמרינן בחלצה בשנים או בב"ד של גרים, וכנ"ל, ולזה פירש הב"ש כן בדברי התו':

ומ"ש הגפ"נ שם עוד, דלהרמב"ם דסומא אינו חולץ לכתחלה, דוירקה בפניו היינו לעיניו, א"כ מנ"ל להברייתא דבדיעבד כשר, ולמה לא נפסול בזה החליצה משום שאינו ראוי לבילה, דהיינו שאינו ראוי לרוק בפניו לעיניו, וע"כ צ"ל דבפניו לאו ביטול הרקיקה, אלא לכתחלה במצות רקיקה, ואע"ג דבפניו כתיב בסמיכות גבי וירקה אפ"ה אינו אלא לכתחלה, וה"ה בלעיני הזקנים דאינו אלא לכתחלה, עכת"ד שם בסוף אות ב', עיי"ש:

לפענ"ד דברים הללו תמוהים מאוד, דהלא זאת אומרת דהגם דוירקה בפניו היא מצוה גמורה, שתרוק לעיני היבם, אעפ"כ אין זה רק מצוה לכתחלה בעלמא, ולא לפסול עי"ז דיעבד כלל, ואפילו לא כדי לומר בו עי"ז כל הראוי לבילה וכו', ומדמינן לזה דה"ה לעיני הזקנים הוא כמוהו רק לכתחלה בלבד, ולא זולת, ולפ"ז רק לכתחלה הוא דצריכי דייני למיחזי החליצה והרקיקה, אבל בדיעבד אף שלא ראו כלום, ואפילו אם גם הם סומים לגמרי, שאינם אפילו ראוים לראות, מ"מ הכל כשר, החליצה והרקיקה, ולפ"ז לדעת התו' ורוב הפוסקים דלהמסקנא לא אתי לעיני רק לכדרבא דצריכי דייני למיחזי, אין לנו שום מקום לפסול בדיעבד החליצה בפני דיינים סומים מלעיני, וגם אפילו להאמר מר דלעיני אתי פרט לסומים, מ"מ לפי הנ"ל לעיני הוא רק לכתחלה, וא"כ אין לנו שום מקום לפסול בדיעבד החליצה בפני דיינים סומים אלא משום דחליצה דומה לד"מ, וא"כ למה דצידד הגפ"נ שם אות ד' דרק מדרבנן הוא כד"מ, יהי' חליצה בפני ב"ד סומים כשרה בדיעבד מדאורייתא, ובקבלו עלייהו ב"ד סומים, תהי' החליצה כשרה בדיעבד גם לדידן, לפי דעת התו' נדה והרא"ש לחד שינויא, הובא לעיל בענף י"א, ואין כל זה אלא תימה, והנהן דברים שאין הדעת סובלתן, ונגד סוגיא דעלמא, וסתירה מפורשת לזה מדברי התו' הנ"ל, שכתבו לחד תירוצא דמשו"ה הוי ס"ד למיפסל חליצת סומא אפילו בדיעבד, משום דכתיב לעיני הזקנים והו"א דה"ה לפני היבם, הרי דלעיני הזקנים יש בו פסול דיעבד, ואפילו אם תאמר כמ"ש הגפ"נ דהפסול דיעבד הוא רק בסומא משום שאינו ראוי לבילה, וכנ"ל, מ"מ שוב עכ"פ לא נוכל לדמות הא דלעיני הזקנים לוירקה בפניו דגם פסול משום כל הראוי לבילה אין בו:

אמנם גם עיקר הדבר שכתב הגפ"ל, דבפניו לאו ביטול הרקיקה אלא לכתחלה במצות רקיקה, ג"כ תמוה מאוד, דהא מבפניו נפקא לן ג"כ דהרקיקה צריכה להיות נגד פניו, ומהאי טעמא קיי"ל בקלטתו הרוח קודם שהגיע כנגד פניו לא עשתה כלום, וצריכה לחזור ולרוק, ועיין ביש"ש שם ס"ס ל"ט דאפילו חליצה פסולה לא הוי, וכ"כ הב"ש שם ס"ק מ' דאינו פוסל כלל לפי משמעות הש"ס והפוסקים, [זולת לפמ"ש רי"ו, אמנם לפענ"ד גם זה אינו מוכרח, ועיין בביאורי הגר"א על פירוש סדר חליצה ס"ק פ"ד, ודוק.] הרי דקרא דבפניו אינו רק על לכתחלה, אלא דבל"ז אינה רקיקה כלל, ואיה הסכינא חריפא להפסיק הקרא דבפניו, ולומר דלענין המשמעות היוצא ממנו שיהי' נגד פניו הוא ביטול הרקיקה זולת זה, ולענין המשמעות היוצא ממנו שיהי' לעיניו הוא רק לכתחלה בעלמא, א"ו הא ליתא כלל, אלא כל הנאמר בהענין, הן בהחליצה, הן בהרקיקה, הן בהאמירה, לא רק לכתחלה נאמר, אלא כל שלא עשתה הדברים כפי כל הכתוב בהם לא עשתה כלום, אם לא כשבא הדבר רק על דרך אסמכתא, או שיש איזה ריבוי או גילוי דעת מהכתוב להכשיר גם בלא זה, אבל זולת זה כל הכתוב בהם גם לדיעבד נאמר, דאם לא עשתה כפי הכתוב הוי כלא עשתה כלל, לא חלצה, או לא רקקה, או לא אמרה, אלא דהחליצה מעכבת, דכל שלא עשתה החליצה כמצותה לא הותרה לשוק, והרקיקה והאמירה אינם מעכבים ההיתר לשוק, אם לא כשאינו ראוי להאמירה והרקיקה כמצותן:

והא דחליצת סומא כשרה בדיעבד להרמב"ם דבפניו היינו לעיניו ולא פסלינן בזה בסומא מטעם כל הראוי לבילה וכו', כבר נתקשו בזה הב"ש שם ס"ק מ"ח והמשנה למלך פ"ד מה' יבום ה"ח, עיי"ש שהשיגו על ה"ה בזה, והב"ש שם תירץ דבפניו היינו לעיניו הוא רק אסמכתא, ועיקר הפירוש של בפניו הוא שיהי' הרוק נגד פניו, ולזה רק לכתחלה סומא אינו חולץ, עיי"ש, וממילא דלפ"ז אין ללמוד ממנו לדבר אחר שהוא עיקרו של כתוב:

אמנם לפענ"ד י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם דכך הוא עיקר המשמעות של וירקה בפניו שיראה הרקיקה, וכן נראה מדברי התו' הנ"ל שכתבו דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו, ואעפ"כ שמעינן מבפניו ג"כ שיהי' הרקיקה נגד פניו, דשקולים הם ב' הפירושים ויבואו שניהם, והא דחליצת סומא כשרה בדיעבד, היינו כמ"ש התו' הנ"ל בדק"א ע"א בד"ה זקני, דזקני דלעיני איצטריך, דאי הוי כתיב לעיניהם הו"א דיבם סומא לא יחלוץ, ולכך כתיב לעיני הזקנים, הא חלצה מן הסומא כשרה, עכ"ל התו' שם, הרי להדיא דמהזקנים דלעיני ילפינן דחלצה מן הסומא כשרה, והיינו כמו שכתבתי לעיל דדרשה דרבא לעיני הזקנים וירקה דרשה גמורה היא, דלעיני הזקנים קאי על כל הנאמר בהענין, לעיני הזקנים וחלצה וכו' וירקה וכו', שכל זה צריך להיות לעיני הזקנים, וגם הרמב"ם ס"ל כן, ולא הכשיר בדיעבד אלא כשלא ראו הב"ד כשיצא הרוק מפיה, דזה הוא רק למצוה מן המובחר לכתחלה, לראות עיקר הרקיקה, בשעת יציאת הרוק מפיה, ובב"י כתב דרבא דייק לי' זה מדלא כתיב וירקה לעיני, דאז הוי משמע דאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו, אבל השתא דכתיב לעיני וירקה בעינן דלחזי כי נפיק רוק מפומה, עכ"ל הב"י, ודיוק זה הוא רק אסמכתא, ולכך הכשיר הרמב"ם בדיעבד כשלא ראו כשיצא הרוק מפיה, אבל בלא ראו דייני הרוק כלל כנגד פניו גם הרמב"ם מודה דצריכה לחזור ולרוק לעיניהם דבעיקרו לעיני הזקנים וירקה דרשה גמורה היא, דצריכי דייני למיחזי הרקיקה, ולזה מאחר דלא כתיב ונגשה וכו' לעיניהם וחלצה וכו' וירקה וכו', רק לעיני הזקנים וחלצה וכו' וירקה וכו', מזה שמעינן דדוקא לעיני הזקנים צריך להיות החליצה והרקיקה, ולא לעיני היבם, ומזה שמעינן דחלצה מן הסומא כשרה, והא דכתיב וירקה בפניו היינו דהרקיקה צריכה להיות נגד פניו, ואעפ"כ לכתחלה צריך היבם לראות הרוק, כדי לקיים לצאת גם ידי פשטות הכתוב דוירקה בפניו דהוי כמו לעיניו, ולכך לכתחלה סומא אינו חולץ, וכנ"ל לענין הקנאת המנעל להיבם, דאף דנעל נעל ריבה נעל של כל אדם, אעפ"כ לכתחלה צריכין להקנות לו הנעל, כדי לצאת גם ידי פשטות הכתוב דנעלו, וה"ה הכא ברקיקה אף דמיתורא דהזקנים ילפינן דדוקא הזקנים צריכים לראות ולא היבם, אעפ"כ לכתחלה צריכינן לצאת גם ידי פשטות הכתוב דבפניו, דיראה היבם את הרוק, ולכך סומא אינו חולץ לכתחלה, בשביל שאינו רואה הרוק, כמ"ש הרמב"ם, אבל בדיעבד כשחלצה מן הסומא החליצה כשרה, ולא שייך בזה למיפסל משום שאינו ראוי לבילה, דהיינו לראות הרוק, דהא מעיקר הדין אינו צריך היבם לראות כלל הרוק, מלעיני הזקנים, וכנ"ל, ולא מצרכינן אפילו לכתחלה לראות אלא כדי לקיים ולצאת גם ידי פשטות הכתוב דבפניו, ודי בזה להצריך לראות לכתחלה, אבל לא לפסול עי"ז בדיעבד כלל, אפילו בסומא, דאינו ראוי לראות, וז"פ וברור:

ולפענ"ד שזהו כוונת התו' הנ"ל בדק"ג ע"א בד"ה והחולצת, שכתבו דמשו"ה הו"א דחליצת סומא פסולה, משום דכתיב לעיני הזקנים והו"א דה"ה לפני היבם, א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו, קמ"ל דלא, עכ"ל, ולא ביארו לנו למה באמת לא, ובפרט לפי טעם הב' דבפניו הוי כמו לעיניו, דבאמת כן הוא, אלא סמכו התו' עצמם על מ"ש לעיל בדק"א, דהזקנים דלעיני דמיותר אתי לאורויי לן דדוקא לעיני הזקנים צריך להיות החליצה והרקיקה, אבל לא לעיני היבם, ורק לכתחלה סומא אינו חולץ, לצאת גם ידי פשטות הכתוב דבפניו, וכנ"ל, ודברי התו' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר:

באופן שמ"ש הגפ"נ שם אות ב', דאף דבפניו סמוך לוירקה אעפ"כ אינו אלא לכתחלה, וה"ה בקביעות דוכתא דאינו אלא לכתחלה, זה אמת הוא, ולא מטעמי', דאלו הוא ז"ל סבור דוירקה בפניו דהיינו לעיניו הוא לימוד גמור, וכן קביעות דוכתא דילפינן מהשערה הוא לימוד גמור, ואעפ"כ אינם אלא לכתחלה, ולמד הגפ"נ מזה דה"ה לעיני הזקנים וחלצה וכו' וירקה אף דהוא לימוד גמור אעפ"כ אינו אלא לכתחלה, ולא בדיעבד כלל, וכנ"ל, אבל לא כן הוא אלא הא דוירקה לפניו, דהיינו לעיניו, אינו אלא לכתחלה, היינו משום דיש שם יתור הזקנים דלעיני, דילפינן מיני' דלעיני הזקנים דוקא, ולא לעיני היבם, ורק לכתחלה סומא אינו חולץ כדי לצאת גם ידי פשטות הכתוב דוירקה בפניו, וכנ"ל, וכן קביעות דוכתא דילפינן מהשערה כבר יש שם ריבוי דהדיוטות דילפינן מיני' דהשערה הוא לאו דוקא, אלא רק לכתחלה בעינן למיקבע דוכתא לצאת גם ידי פשטות הכתוב דהשערה, וכנ"ל, אבל הא דלעיני הזקנים וחלצה וכו' וירקה וכו', דלימוד גמור הוא, לא רק לכתחלה נאמר, אלא גם לדיעבד ולעכב, וכנ"ל, מלבד ראיית הרוק כשיוצא מפי היבמה, דזה לא אמרה רבא אלא למצוה מן המובחר, או מכח האסמכתא, מדלא כתיב ויראה לעיני, רק לעיני וירקה, כמ"ש הב"י, זה הוא רק לכתחלה, כמ"ש הרמב"ם, אבל לא זולת זה כלל, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה