אור ברסלב
מנחת יהודה אבן העזר חלק ג סימן טו › ענף י"ג

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף י"ג

ענף י"ב

ומעתה מאחר שנתברר לנו בעזה"י דהנכון כדעת מהרש"ל והב"ש דכשלא ראו הדיינים חליצת הנעל החליצה פסולה, דככה יעשה לאיש כתיב, כל שהוא מעשה באיש דהיינו חליצת הנעל מעכב כשלא נעשה כפי כל מצותיה, ומידי דהוי אחלצה בפני שנים או בפני ב"ד של גרים דפסול מה"ט, וכנ"ל באורך, מעתה נבא אל מ"ש בגבעת פנחס שם לצדד ההיפוך בזה:

והנה יסוד דבריו בזה הוא, מ"ש הרמב"ם הנ"ל דמה דאמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא וכו' דכתיב לעיני הזקנים וירקה, הוא רק לכתחלה, אבל בדיעבד כשר וא"צ לחזור ולרוק, הרי דלעיני הזקנים הוא רק לכתחלה, ומ"ש הב"ש דדוקא לענין הרקיקה כתב הרמב"ם כן, משום דדרשת רבא לעיני הזקנים וירקה הוא רק אסמכתא, אבל לעיני הזקנים וחלצה, דסמוך לי', הוא לימוד גמור, ומש"ה גם בדיעבד מעכב כשלא ראו חליצת הנעל, זה לא נראה לו כ"כ להגבעת פנחס, דהא בריש פמ"ח משמע דדרשה גמורה היא דרשת רבא, דקאמר דלעיני לכדרבא וכו', ואיך שבק עיקר דרשא לעיני הזקנים וחלצה, ונקט האסמכתא לעיני הזקנים וירקה, וע"כ דגם לעיני הזקנים וירקה היא דרשה גמורה, גם טעם הלבוש בזה, דלעולם דרשה גמורה היא, אלא משום דלא סמוך לוירקה הוא רק לכתחלה, משא"כ לוחלצה דהוא סמוך הוא לעיכובא, הוא דחוק מאוד, ולזה נראה יותר דדרשא גמורה היא, אלא דס"ל לרבא דכולי מלתא דלעיני הזקנים אינו אלא לכתחלה, גם לעיני הזקנים וחלצה, עכת"ד, ועיי"ש:

ובאמת שזה תמוה ביותר, דמאחר דאמרינן דדרשה גמורה היא, לעיני הזקנים וחלצה, לעיני הזקנים וירקה, א"כ מהיכי תיתי לומר דזה הוא רק לכתחלה, אבל בדיעבד לית לן בה, אפילו שלא לחזור ולרוק, ומה נשתנה זה מהא דוירקה בפניו, דהרקיקה צריכה להיות נגד פניו, ומה"ט בהיא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח להרוק קודם שהגיע לנגד פניו לא עשתה כלום, וצריכה לרוק פעם אחרת, ולמה לא אמרינן כן גם בלעיני הזקנים וירקה, כיון דדרשה גמורה היא דהרקיקה צריכה להיות לראיית הזקנים, אם לא ראו צריכה לרוק פעם אחרת, ומכש"כ כשלא ראו המעשה באיש, דהיינו החליצה, למה לא נימא דמעכב ופסול, כמו דאמרינן בחלצה בשנים ובחלצה בפני ב"ד של גרים, וכי במאי עדיף הלימוד מזקני שנים ואין ב"ד שקול הרי ג', וכן הלימוד מבישראל ולא ב"ד של גרים, מהלימוד מלעיני הזקנים וחלצה, דצריכי דייני למיחזי החליצה, דנימא דאלו לעיכובא וזה רק ללכתחלה, ורבא גופי' מנ"ל זאת דלעיני רק לכתחלה, ומ"ש הגפ"נ שם מטעמיה שיבוארו בסמוך בס"ד, גם אנחנו נבאר בסמוך בעזה"י שאין שום הכרח וראי' וטעם לזה מכל מה שהביא שם:

וע"כ צ"ל דהא ליתא, רק מה דנראה מדברי רבא דלא אמר זה אלא לכתחלה, כמ"ש הרמב"ם וה"ה שם, הוא כמ"ש הב"ש וכ"כ מהרש"ל והב"ח שם, דלעיני הזקנים וירקה הוא רק אסמכתא, דלא קאי אלא על וחלצה דסמוך לי', ובחליצה באמת מעכב ראיית הזקנים, אבל ברקיקה הוא רק לכתחלה, מכח האסמכתא, ומה שהקשה ע"ז הגפ"נ מהא דקאמר דלעיני מיבעיא לי' לכדרבא וכו', ואיך שבק עיקר דרשא ונקט האסמכתא, אין זה קושיא כלל, דהא הגמרא לא נחית שם לפרש מה דצריכי דייני למיחזי, אם החליצה אם הרקיקה, אלא דעיקר מגמת הגמרא שם היא לומר דלעיני לא אתי לפרט לסומים כדאמר מר, אלא לדצריכי דייני למיחזי, ולזה הביא ע"ז הא דרבא, דמפורש בדבריו דלעיני הזקנים היינו דצריכי דייני למיחזי, וקאמר ע"ז דלעיני אתי לכדרבא, ור"ל דצריכי דייני למיחזי, ולא לפרט לסומום, והגם דרבא נקט לי' בדרך אסמכתא על הרקיקה, וקרא לאו להכי אתי, רק על החליצה, זה מובן לכל המדייק בדברי רבא, דלא אמר זה אלא לכתחלה, דעיקר הקרא דלעיני קאי על וחלצה דסמיך לי', ולא נחית הגמרא לפרש זה כאן, ולא בא הגמ' לומר כאן אלא דלעיני לכדרבא ולא לכדאמר מר, וכנ"ל, וז"פ:

שוב ראיתי בשו"ת דברי חיים להגה"ק מצאנז ז"ל בח"א, אבה"ע סי' ק"ה, שכתב כעין זה, וכתב עוד דכזה שכיח בש"ס דהגמ' מנקיט רק האסמכתא:

ומכש"כ לפי מה שכתבתי אני בעניותי לעיל, דגם הרמב"ם ס"ל דדרשת רבא לעיני הזקנים וירקה דרשה גמורה היא, ולזה כשלא ראו דייני הרוק כלל צריכה באמת לרוק פעם אחרת, ולא הכשיר הרמב"ם בדיעבד אלא כשלא ראו יציאת הרוק מפיה, דפרט זה לא אמרו רבא אלא לכתחלה, למצוה מן המובחר, לראות עיקר הרקיקה, וכנ"ל, ולפ"ז בודאי א"ש בפשיטות הא דקאמר הגמ' דלעיני מיבעיא לי' לכדרבא, דדרשת רבא בעיקרה, לעיני הזקנים וירקה, דרשה גמורה היא, וה"ה ומכש"כ דדרשינן לעיני הזקנים וחלצה, דסמיך לי', אלא דזה פשיטא ולא איצטריך רבא לאשמעינן, וכנ"ל, ועכ"פ שוב אין ראי' כלל מהא דמכשיר הרמב"ם בדיעבד דלעיני הזקנים הוא רק לכתחלה, דז"א דהרמב"ם לא מכשיר אלא במאי דהוא רק למצוה מן המובחר לכתחלה, אבל עדיין קרינן בי' לעיני הזקנים וירקה, וכנ"ל, אבל כשלא ראו הרוק כלל, דלא קרינן בי' כלל לעיני הזקנים וירקה, גם הרמב"ם אינו מכשיר הרקיקה, וצריכה לרוק פעם אחרת לעיני הזקנים, וכנ"ל, וכשלא ראו חליצת הנעל החליצה פסולה, דככה יעשה לאיש כתיב לעיכובא, וכנ"ל:

ומ"ש הגבעת פנחס עוד ראי' שם באות א' מהא דצריכי דייני למקבע דוכתא, דיליף רבא מקרא, ואעפ"כ אינו מעכב בחליצה, ולא אמרינן דבעינן שתהי' המעשה באיש דוקא לפני הזקנים דקבעי דוכתי, אלא אמרינן דדוקא עיקר המעשה מעכב, עכ"ד, לפענ"ד אין מזה ראי' כלל, דהא רבא מפיק לי' זה דצריכי דייני למקבע דוכתא מדכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ופירש"י שם בר"פ מ"ח דק"א ע"ב בד"ה השערה מקום מזומן לכך משמע, עכ"ל, וכבר נודע מ"ש התו' דמשו"ה צריך ריבוי להדיוטות דהשערה משמע סנהדרין, וכנ"ל בסימן הקודם, וכיון שבאמת מרבינן הדיוטות, הרי חזינן דהשערה הוא לאו דוקא, אלא שדיבר הכתוב בהוה, לילך אל מקום מושב הסנהדרין, כי שם ימצא תמיד ג' מזומנים, אבל באמת גם בג' מן השוק סגי, וכנ"ל, וכיון דהשערה הוא לאו דוקא, א"כ גם קביעות מקום לחליצה דילפינן מהשערה הוא לאו דוקא, אלא דלכתחלה אמר רבא למקבע דוכתא, כדי לצאת גם ידי פשטות הכתוב דהשערה, דמשמע מקום מזומן לכך, וכמו דאמרינן שם דף ק"ג ע"ב לענין הקנאת הנעל להיבם, דהגם דבאמת נעלו לאו דוקא הוא, דנעל נעל ריבה נעל של כל אדם, ונעלו היינו נעל הראוי לו, אעפ"כ אמר ר' יוסף לכתחלה להקנות הנעל להיבם, עיי"ש, והיינו כדי לצאת לכתחלה גם ידי פשטות הכתוב, וכמו כן אמה רבא לכתחלה למקבע דוכתא, כדי לצאת ידי פשטות הכתוב דהשערה, הגם כי השערה הוא באמת לאו דוקא, ואחשוב כי בימי הסנהדרין הי' המנהג לילך לחליצה אל מקום מושב הסנהדרין, כדכתיב ובועז עלה השערה, והי' זה מעין ענין יבום וחליצה, כנודע, וכהיום דבעו"ה אין סנהדרין צריכין לכתחלה למקבע דוכתא, וכל זה כדי לקיים גם פשטות הכתוב דהשערה כפי האפשר, אבל בדיעבד אין כל זה מעכב, דמריבוי דהדיוטות שמעינן דהשערה הוא לאו דוקא, וכנ"ל, אבל לעיני הזקנים דדוקא ודוקא הוא, דצריכי דייני למיחזי החליצה, פשיטא דמעכב אפילו בדיעבד, דלאו דוקא עיקר המעשה באיש מעכב, אלא גם כשלא נעשה המעשה באיש כפי כל חקותיה ומצותיה שצותה התורה מעכב, כמו חלצה בשנים ובב"ד של גרים, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה