אור ברסלב
מנחת יהודה אבן העזר חלק ג סימן טו › ענף י"א

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף י"א

ענף י

וגם הלום ראיתי אחרי רואי, בשו"ת גבעת פנחס להגאון בעל הפלאה ז"ל סי' מ"ג, ולהיות כי נמצא שם איזה דברים נגד קצת מדברינו הנ"ל, לזאת אמרתי לעבור על כל דבריו שם ולהביאם בכור הבחינה:

הנה דבריו שם סובבים הולכים על מעשה שהי', שאחד מדייני החליצה לא ראה חליצת הנעל, אם החליצה כשרה, ואם נוכל לצרף לראי' זו אחד מן הנוספים, וע"ז צידד הרבה להכשיר החליצה בדיעבד אף שהב"ד לא ראו חליצת הנעל, ולזה יש לצרף עכ"פ אחד מן הנוספים, כיון דגם בל"ז יש לצדד הרבה להקל, ע"כ תוכן דבריו שם, עיי"ש:

ומריש אמינא כי דעת מהרש"ל ביש"ש פמ"ח סי' ל"ט והב"ש בסי' קס"ט ס"ק ל"ט להדיא בהיפוך מזה, כי ברור מללו שם דכל שלא ראו ג' גוף חליצת המנעל החליצה פסולה, עייש"ה, והכי מסתבר ודאי, דהא בחליצה כתיב ככה עיכובא, והגם דקיי"ל כר"ע שם ק"ד ע"ב ככה יעשה לאיש כל שהוא מעשה באיש מעכב, דהיינו חליצת הנעל, אבל המעשה הזו באיש צריכה להיעשות כפי כל חוקותיה שחקקה לה התורה, ואי לאו הכי מעכב, אף שגוף מעשה החליצה נעשית, וראי' לזה מהא דקיי"ל חלצה בפני שנים פסולה, אף שגוף מעשה החליצה נעשית, מ"מ כיון שלא נעשית כפי חק התורה בפני ג', מעכב ופסול, ואמת כי ר"ש ור"י הסנדלר דמכשרו שם חלצה בפני שנים, וכן ר"ע דמכשיר שם אפילו חלץ בינו לבינה, ע"כ צ"ל דסבירא להו דדוקא גוף המעשה באיש מעכב, הא כל שנעשה גוף המעשה באיש, דהיינו החליצה, אף שלא נעשה כפי חק התורה, שוב אינו מעכב, אבל הא אנן לא קיי"ל כן, רק חלצה בפני שנים פסולה, וא"כ אדרבא שמעינן מזה להיפוך, דכל שלא עשתה המעשה באיש כפי מצות התורה מעכב, אף שגוף המעשה עשתה, וכנ"ל:

ומ"ש הגבעת פנחס שם אות ח', דהא דקיי"ל דבעינן דיינים לעיכובא, היינו משום דדמי לדיני ממונות, כדאיתא בסוגיא דחלצה בלילה, אבל זה הוא אליבא דכ"ע דקראי דחליצה אינן אלא לכתחלה, דרק המעשה באיש מעכב אבל שאר מילי לא מעכבי, ולא נעביד בזה פלוגתא יתירה, עיי"ש:

מה מאוד תמהני עליו, דא"כ הבה"ג וסייעתו דפסקו כשמואל, דשנים שדנו ד"מ דיניהם דין, כמובא לעיל ענף ד', איך יתרצו הא דקיי"ל כאן בחליצה חלצה בשנים חליצתה פסולה, וביותר תמוה דהא רב נחמן ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, כמ"ש התו' והרא"ש בריש סנהדרין דמשו"ה פסק בה"ג כשמואל משום דרב נחמן סובר כוותי', עיי"ש, ואיך אמר רב נחמן גופי' כאן דאין הלכה כאותו הזוג דמכשרי בדיעבד חלצה בשנים, וע"כ צ"ל דאין הטעם בזה משום לתא דדיני ממונות כלל, אלא משום דמאחר דכתבה התורה כאן בחליצה דצריך שיהי' בפני ג', ולזה הגם דעשתה גוף המעשה באיש, שחלצה נעלו, מ"מ מאחר דלא עשתה המעשה הזאת כמצות התורה, בפני ג', משו"ה מעכב מככה ופסול, כאלו לא עשתה המעשה באיש כלל, וכנ"ל:

ועוד דלפי דברי הגבעת פנחס הנ"ל דכ"ע ס"ל דקראי דחליצה מלבד גוף המעשה באיש אינם אלא לכתחלה, ופלוגתת הת"ק והנהו תנאי היא רק בזה, דת"ק ס"ל דד"מ בשלשה לעיכובא, והנהו תנאי ס"ל דבדיעבד שנים שדנו דיניהם דין, א"כ הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין, וכן הא דאמרינן שם בריש סנהדרין רבא לית ליה דשמואל ורב אחא ברי' דרב איקא אית לי' דשמואל, למה לא פריך הגמרא על שמואל ועל רבא ורב אחא לימא כתנאי, כמו שדרך הגמרא בכל מקום להקשות כן, א"ו דס"ל להגמ' בפשיטות דטעמי' דהת"ק דפוסל חלצה בשנים אינו כלל משום דיני ממונות, אלא משום ככה דכתיב בחליצה, דמעכב כל שלא עשתה המעשה באיש כפי מצות התורה, וכנ"ל, ולזה הא דשמואל דב' שדנו ד"מ דיניהם דין יכול להיות אתיא אליבא דכ"ע, ולהכי לא פריך על שמואל לימא כתנאי, והגם דרבא דס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין בודאי הוא נגד הנהו תנאי דמכשרי חלצה בשנים, אף דחליצה כד"מ דמיא, מ"מ אין להקשות מזה על רבא, דהא אין הלכה כאותו הזוג, ואמר לך רבא, כמו דאין הלכה כמותם במאי דס"ל דקראי דחליצה הם רק לכתחלה, כמו כן אין הלכה כמותם במה דס"ל שנים שדנו דיניהם דין, ולזה לא שקיל וטרי הגמ' כלל מזה גם לא על רבא, ועוד י"ל דגם זה אינו מוכרח כלל דהנהו תנאי דמכשרי חלצה בשנים יסברו דב' שדנו ד"מ דיניהם דין, די"ל דלא מחשבו חליצה לד"מ כלל, וכמו שמוכרח לומר כן אליבא דר"ע דמכשיר גם בחלץ בינו לבינה, וכמ"ש הגבעת פנחס שם אליבא דר"ע, עיי"ש, והא דנקט המשנה אליבא דהנהו תנאי חלצה בשנים, היינו להודיעך כחו דת"ק, דאפילו חלצה בשנים פוסל, אבל הנהו תנאי יש לומר דאפילו בחלץ בינו לבינה מכשרי, וכנ"ל, ומשו"ה מייתי ע"ז מיד מעשה דר"ע דהכשיר אפילו בחלץ בינו לבינה:

ולא עוד אלא להסוברים דגם בדיינים אם נמצא קרוב או פסול כל הב"ד בטל א"כ ע"כ צ"ל דהתנאים המכשירין מכשירין ג"כ בחלץ בינו לבינה, דהרי מכשרי ג"כ בנמצא אחד מהם קא"פ כמבואר במשנה, וכיון שכל הב"ד בטל הוי לי' כחלץ בינו לבינה, ואעפ"כ מכשרי, ועפ"ז י"ל דמשו"ה נקט במשנה שניהם, חלצה בשנים, או שנמצא אחד מהם קא"פ, לאשמעינן רבותא אליבא דת"ק ואליבא דהתנאים המכשירין, דק"ק פוסל אפילו חלצה בשנים, ור"ש ור"י הסנדלר מכשירין אפילו בנמצא א' מהם קא"פ דהוי כחלץ בינו לבינה, וכנ"ל:

ועכ"פ זאת שפיר מוכרח דלהח"ק דקיי"ל כוותי' דפוסל חלצה בשנים, אין הטעם משום הדיני ממונות שבו, דא"כ איך פסק ר"נ כמותו, בהיותו סובר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, וגם אמאי לא מקשה הגמ' מזה לשמואל, א"ו טעם הפסול שבזה הוא משום הככה יעשה לאיש דכתיב בחליצה, דכל שלא נעשה המעשה באיש כפי מצות התורה בג', מעכב ופסול, דככה עיכובא הוא גם לכה"ג, כנ"ל:

ועוד נראה דגם ממקומו עצמו מוכרע כן שאין הפסול בזה משום הד"מ שבו, דהא מבואר בתו' נדה דמ"ט ע"ב בסד"ה חדא וברא"ש פ' מ"ח סי' ב' לחד תירוצא דמה שפסול בחליצה משום לתא דדיני ממונות, אם קבלו עליהם החולץ והחולצת כשר, כמו בד"מ, עיי"ש ובפ"ת סי' קס"ט ס"ק ד', וא"כ בחלצה בשנים, מאחר דחליצה מעושית פסולה, וע"כ מיירי דחולצין שניהם מרצונם הטוב, וכיון דחולצין בפני שנים א"כ היינו קבלו עלייהו, ועיין בסמ"ע סי' ה' ס"ק ז' דגם כששולחין אחריו ובא בלא סירוב הוי כקבלו עליהם, ואפילו להסוברים דקבלה בפירוש דוקא בעינן בפסולין, מ"מ מודים בבאים מעצמם לפני כשר דהוי כקבלו עלייהו, כדאיתא בירושלמי שהובא בש"ך סי' ג' ס"ק י', עיי"ש, ואפילו אם תמצא איזה אופן דמשכחת לי' חלצה בשנים בלא קבלו עלייהו, מ"מ פשיטא דלאו דוקא בהכי מיירי, דהא סתמא קתני חלצה בשנים פסול, ויש ג"כ בכלל זה אף שבאו שניהם מרצונם הטוב לחלוץ בפניהם וקבלו עלייהו, גם לא אישתמיט שום אמורא או שום פוסק מלהודיענו חידוש זה דבקבלו עליהם אחד או שנים וחלצה בפניהם דתהי' החליצה כשרה, א"ו ל"ש ופסול, ואם תאמר כהגבעת פנחס, דהפסול של חלצה בשנים הוא משום הד"מ שבו, א"כ למה יהי' פסול בקבלו עלייהו, א"ו דהפסול לאו משום הכי הוא, אלא משום דבחליצה גופי' כתיב ג' דיינים, וכל שלא עשתה המעשה באיש דהיינו החליצה כדכתיב בפרשה בפני ג', מעכב אפילו בדיעבד ופסול, וכנ"ל:

ונראה עוד דלאו דוקא משום החליצה לבד פסול בחלצה בשנים, אלא גם משום האמירה והרקיקה, דנהי דהאמירה והרקיקה לא מעכבי כל עיקר, מ"מ עכ"פ ראוי לאמירה ורקיקה בעינן, וכשאינו ראוי מעכבין, והיינו דבעינן שיהי' ראוי לאמירה ורקיקה כמצותו, בפני ג', ובחלצה בשנים אינו ראוי לאמירה ורקיקה כמצותו בפני ג', ולזה גם האמירה והרקיקה מעכבין, ופסול בדיעבד גם עבורם, וכמ"ש כיוצא בזה הב"ש בסי' קס"ט סוף ס"ק ל"ט, עיי"ש, ודוק, מיהו י"ל דזה שפיר הוי ראוי לילך בפני ג' או להביא ג' לכאן ולומר ולרוק לפניהם, משא"כ בסומא בב"ש שם:

כלל הדברים, דהאמירה והרקיקה צריכין שיהי' ראוין להיעשות כמצותן, ואי לאו הכי מעכבין, והמעשה באיש דהיינו חליצת הנעל צריכה שתיעשה כמצותה, ואי לאו הכי מעכבת, ואף שעצם המעשה באיש נעשה, אבל לא כמצותה בכל הפרטים, וכן לעצם האמירה והרקיקה ראוי, אבל לא לכמצותן בכל הפרטים, כל זה מעכב, ופסולה החליצה גם בדיעבד, וכל זה ברור ומוכרח, וכנ"ל:

ובר מן דין יש לתמוה על הגבעת פנחס, דמתרץ לפי שיטתו הא דחלצה בלילה דפסול, משום דהוי' כד"מ, ומה יענה הגאון ז"ל להא דחליצה בפני ב"ד של גרים דפסול, עד שיהא אביו ואמו מישראל, ופסול זה היינו אפילו דיעבד החליצה פסולה, וזה נכלל בכלל מה דקתני במשנה דק"ד ע"ב שם, חלצה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה, ופסול היינו הפסול לחליצה, ויש בכלל זה ג"כ גר שאין אביו ואמו מישראל, וקתני חליצתה פסולה דיעבד, והכי משמע בהרמב"ם בפ"ד מה' יבום ה"ה, עייש"ה, וכן מבואר להדיא בטור וש"ע סי' קס"ט ס"ב, שכתבו שם וז"ל, נמצא אחד מהם קרוב או פסול או גר פסול, ואפילו הי' אביו גר ואמו ישראלית פסול, עד שיהא אביו ואמו מישראל, וכו', ומיהו חליצה פסולה מיהא הויא לפוסלה על האחים, עכ"ל, הרי להדיא דחליצה לפני גר גם בדיעבד פסולה, והרי בדיני ממונות גר דן את גר חבירו אפילו לכתחלה, ובאמו מישראל דן אפילו ישראל, כמבואר שם ביבמות ק"ב, וכאן בחליצה אפילו בדיעבד החליצה פסולה, אפילו בחליצת גרים, עד שיהיו אביו ואמו מישראל, וכנ"ל, ומאיזה טעם היא זאת לפסול החליצה אפילו דיעבד, מאחר שגוף המעשה באיש שמעכב עשתה, וע"כ צ"ל דכל שלא עשתה המעשה באיש כמצותה, בב"ד של ישראל, מעכב ופסול, וכן כל שהאמירה והרקיקה אינן ראוין להעשות כמצותן, בפני ב"ד של ישראל, מעכבין, ופסולה החליצה, וכנ"ל:

ובהיות כן, כל שלא ראו ג' הדיינים חליצת הנעל, מאחר דהתורה אמרה לעיני הזקנים וחלצה נעלו, דהיינו דצריכי דייני למיחזי חליצת הנעל, וא"כ לא נעשה המעשה באיש כפי מצות התורה, שלא הי' חליצת הנעל לעיני הזקנים, כמו שאמרה התורה, מעכב והחליצה פסולה, מככה יעשה לאיש, ככה ככל מצות התורה, וכנ"ל:

והגם דרבא אמר ג"כ צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה, ואעפ"כ כתב הרמב"ם בפ"ד מה' יבום הפ"ג וז"ל, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר, וכשר היינו שכבר יצאה בדיעבד ידי מצות רקיקה, ושוב אינה צריכה לחזור ולרוק עוד הפעם לראיית הדיינים, כמ"ש הב"ש בסי' קס"ט ס"ק ל"ט, הרי חזינן דראי' זו של הדיינין אינה מעכבת כ"כ, ואף דרקיקה כל עיקרה אינה מעכבת אף שלא רקקה כלל, מ"מ היינו שהחליצה כשרה, והיא מותרת לשוק, אפילו בלא הרקיקה, אבל מ"מ מצות רקיקה לא קיימה, ולמה לא תהא צריכה לחזור ולרוק עוד הפעם לראיית הדיינים, כדי לקיים מצות רקיקה כהוגן, וע"כ צ"ל דנהי דצריכי דייני למיחזי, מ"מ היינו לכתחלה, אבל אין קפידא כ"כ בראי' הזאת להצריכה בדיעבד לחזור ולרוק עוד הפעם בשביל זה, וא"כ כיון דראי' הזאת קילא כ"כ, לכאורה י"ל דה"ה כשלא ראו הדיינים חליצת הנעל אין זה מעכב, דהא חזינן דראי' זו רק לכתחלה נאמרה, וכנ"ל:

אמנם כבר כתבו ביש"ש ובב"ש שם, דהיינו טעמי' דהרמב"ם דבלא ראו הדיינין הרוק דכשר, משום דס"ל דדרשת רבא לעיני הזקנים וירקה, דצריכי דייני למיחזי הרוק, אינו לימוד גמור, אלא אסמכתא, דלעיני הזקנים לא קאי אלא אדסמיך לי', דהיינו על וחלצה נעלו, דצריכי דייני למיחזי חליצת הנעל, אבל וירקה לא קאי על לעיני הזקנים, דוירקה בפניו כתיב, וקאי וירקה על בפניו, ולא על לעיני הזקנים, אלא למצוה לכתחלה אמר רבא זה ואסמכי' אקרא דלעיני הזקנים וירקה, ולזה בדיעבד כשר, אבל ראיית חליצת הנעל, דהוא לימוד גמור, פשטי' דקרא, מעכב אפילו בדיעבד, עיי"ש בדבריהם ז"ל:

והרמב"ם דייק לי' זה דדרשת רבא אינו אלא אסמכתא, כמ"ש ה"ה שם, מדלא אמר רבא אי לא חזו דייני רוקא לאו כלום הוא, כמו שאמר שם מקודם אכלה תומא ורקתה לא עשתה ולא כלום, וכאן שינה ואמר צריכי דייני למיחזי, ש"מ דרק לכתחלה הוא דצריכי למיחזי, וע"כ משום דאין זה אלא אסמכתא, וכנ"ל:

והא דשבק רבא הלימוד העיקרי דצריכי דייני למיחזי חליצת הנעל, ונקט האסמכתא דצריכי למיחזי הרקיקה, היינו משום דהלימוד העיקרי הוא פשטי' דקרא, ולא צריך רבא לאשמעינן זה, וכמו דלא צריך לאשמעינן דצריכה היבמה לחלוץ הנעל, דכן כתיב להדיא, וה"ה זה כתוב להדיא, ונגשה וכו' לעיני הזקנים וחלצה נעלו, דהיינו שתחלוץ נעלו לראיית הזקנים, ולזה לא אמר רבא זה, רק אתי לאשמעינן דגם הרקיקה צריכי דייני למיחזי, אמנם זה הוא רק אסמכתא, דבאמת לא קאי לעיני הזקנים על וירקה, וכנ"ל:

והא דאמר שם בדף ק"א, דלעיני מיבעיא לי' לכדרבא דצריכי דייני למיחזי וכו', הרי דלימוד גמור הוא, דהא מצריך לעיני להכי, ולא לפרט לסומים, עיי"ש, [ומהרש"ל שם השיג באמת על הרמב"ם מכח זה, עיי"ש,] אבל באמת לק"מ, דפשוט מאוד דאין כוונת הגמ' לומר דלעיני אתי לכדרבא לגמרי, דצריכי דייני למיחזי הרקיקה, דהא מדברי רבא עצמו שמעינן דאין זה אלא אסמכתא, וכנ"ל, אלא כוונת הגמ' היא דלעיני לא אתי לפרט לסומים, אלא לכדרבא דצריכי דייני למיחזי, אבל היינו למיחזי החליצה, כדכתיב לעיני הזקנים וחלצה, ויען כי מדרבא נשמע דמפרש לעיני הזקנים לראיית הזקנים, לזה אמר לכדרבא, דהיינו לראיית הזקנים, ולא לפרט לסומים, אבל לא למה שמסמיך רבא לעיני הזקנים על וירקה, רק כפשטי' דקרא, לעיני הזקנים וחלצה, דצריכי דייני למיחזי החליצה, וז"פ:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה