אור ברסלב
מנחת יהודה אבן העזר חלק ג סימן טו › ענף טו"ב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף טו"ב

ענף ט"ז

ומ"ש עוד הגפ"נ שם באות ז' ליישב שיטת הראבי' דסומא בא' מעיניו פסול מקושית ר"ת דהא מסקינן דלעיני אתיא כדרבא לכ"ע, וכתב דס"ל לראבי' דאמר מר לעיני פרט לסומים הילכתא היא אלא הא דרבא לאסמכתא בעלמא, והא דקאמר שם דמיבעיא לי' לכדרבא, היינו דא"א להוכיח מזה להכשיר הדיוטות דהוי מצי למימר דעיקר קרא לכדרבא, אבל באמת כי ילפינן הדיוטות ממקום אחר אמרינן דעיקר קרא דלעיני לפרט לסומים ודרבא לאסמכתא, עכ"ד:

ולכאורה דברים הללו לא יתכנו, וא"א לאומרם כלל, דמאחר שאתה אומר דהומ"ל דעיקר קרא לכדרבא, מכלל דאין הכרע יותר לומר לעיני פרט לסומים מלומר דאתי לכדרבא, דאם יש יותר הכרע לזה מלזה א"כ הדר יש להכריח מזה להכשיר הדיוטות, מאחר דיש הכרע דלעיני לפרט לסומים הוא דאתי, ומדאיצטריך וכו', וע"כ דאין הכרע, וכך יש לומר דעיקר קרא לכדרבא כמו לכדאמר מר, וא"כ אפילו כי ילפינן הדיוטות ממקום אחר, אכתי איך אמרינן דעיקר קרא לכדאמר מר ודרבא רק אסמכתא היא, דמהיכי תיתי לנו לומר כן, מאחר דב' הפירושים שקולים הם, ואי משום דאמר מר הילכתא היא, למה לא נימא בהיפוך, דעיקר קרא לכדרבא, דהיינו לעיני הזקנים למיחמי הזקנים, ודאמר מר הוא אסמכתא, והאמר מר גופי' מאין לו להכריע כזאת דלעיני פרט לסומים ולא לדצריכי דייני למיחזי, מאחר דאין הכרע לזה יותר מלזה:

ולזה יותר נראה בזה לפ"ז כמ"ש ביש"ש שם, דב' הפירושים, של האמר מר ושל רבא, שקולים הם ויבואו שניהם, דהי מנייהו מפקת, ותרתי שמעינן מלעיני, והיינו לבתר דידעינן להכשיר הדיוטות, דלא נשמע פסול סומים רק מלעיני, אמרינן מאחר דשקולים הם יבואו שניהם, ובאמת לעיני אתי לשניהם, אבל הוכחה מזה להכשיר הדיוטות מדאיצטריך לעיני וכו' אין כאן, דהומ"ל דלעיני באמת לא איצטריך לפרט לסומים, רק לכדרבא לחוד הוא דאתי, ועכ"פ שוב אינו מיותר, עיי"ש ביש"ש ובמש"ל ענף ז':

מיהו יש ליישב ג"כ דברי הגפ"נ, די"ל דלעולם יש הכרע דלעיני אתי לפרט לסומים, דאי לכדרבא דצריכי דייני למיחזי הוי מצי למיכתב לפני הזקנים, דג"כ הוי שמעינן מזה דצריכי דייני למיחזי, וכנ"ל בשם הרמב"ם והתו' דבפניו הוי כמו לעיניו, דצריך למיחזי, ומדדקדק הכתוב לכתוב לעיני הזקנים, ש"מ דאתי לאשמעינן שהזקנים יהיו להם עינים, פרט לסומים, ואעפ"כ א"א להכריח מזה להכשיר הדיוטות ולהוציא עי"ז קרא דהשערה מפשטי' ולומר דלאו דוקא הוא, דהדקדוק הזה של לעיני ולא לפני אינו חזק כ"כ להוציא עי"ז קרא דהשערה מפשטי', ולזה הומ"ל דלעולם השערה דוקא הוא, דבעינן סנהדרין, ולעיני אתי לכדרבא, דמוטב יותר לוותר על הדקדוק של לעיני ולא לפני מלהוציא עי"ז מקרא מפורש דהשערה מפשטי', וזהו כוונת הגמ' שם באמרם ואידך מיבעיא לי' לכדרבא, והיינו כנ"ל, אבל למאי דילפינן להכשיר הדיוטות ממקום אחר, וכבר ידעינן דהשערה הוא לאו דוקא, שוב שפיר דייקינן הדקדוק הזה של לעיני ולא לפני להכריח מזה דלעיני אחי לפרט לסומים, ודרבא הוא רק אסמכתא, בהיות כי קרא דהשערה שוב אינו לנגד זה, כי בל"ז ידעינן דהשערה הוא לאו דוקא, כן נראה ליישב בזה דברי הגפ"נ, והוא כעין שכתבתי לעיל בענף ז' לפי דרכינו בזה, עיי"ש:

אמנם לקושטא דמילתא, מאחר דאתינן להכי דמהדיוק של לעיני ולא לפני מכריעינן דלעיני אתי לפרט לסומים, ושאין בכח הדיוק הזה להוציא עי"ז קרא מפשטי', א"כ איך יש בכח הדיוק הזה להוציא על ידו קרא דלעיני הזקנים מפשטי', דהא ודאי פשטי' דקרא דלעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, וכנ"ל בענף ז', ולא עוד אלא שגם הוכחה גדולה יש לזה הפירוש, מדנסמך הך לעיני הזקנים גבי ונגשה יבמתו אליו וחלצה, ואי לפרט לסומים הוא דאתי, שהזקנים צריכים שיהי' להם עינים, בראש הענין אצל הזקנים הראשון שבענין הי' צריך לכתוב הך לעיני, דהיינו ועלתה יבמתו השערה לעיני הזקנים, לומר לך לאיזה זקנים תלך לחלוץ בפניהם לזקנים שיש להם עינים פרט לסומים, ומדכתבה התורה הך לעיני באמצע הענין, אצל ונגשה וכו' וחלצה, ש"מ דלאו לענין הכשר הזקנים עצמם הוא דאתי, שלא יהי' סומים, אלא לדצריכי לראות הנגישה והחליצה והרקיקה, ואיך א"כ יש בכח הדיוק של לעיני ולא לפני לדחות כל זה, ולומר משום זה דעיקר קרא דלעיני הוא רק לפרט לסומים, ודצריכי דייני למיחזי הוא רק אסמכתא, אלא ברור שזה ליתא, רק העיקר בזה הוא כמ"ש ביש"ש דלראבי' תרתי שמעינן מלעיני, דצריכי דייני למיחזי, ופרט לסומים, וכמו שביארתי הדבר לעיל בענף ז' דבאמת יש הכרח לשניהן, דמהדיוק של לעיני ולא לפני יש הכרח לומר דאתי לפרט לסומים, ומדנסמך לעיני הזקנים לוחלצה וירקה ולא בראש הענין ש"מ ג"כ דצריכי דייני למיחזי החליצה והרקיקה, כפשט הכתוב, ותרתי שמעינן מלעיני הזקנים וחלצה וכו', וזה ברור ונכון, וכמו שביארתי זה ביתר שאת לעיל, עיי"ש, וח"ו לומר כ"כ בנקל על דרשת חז"ל דהיא רק אסמכתא, אם לא במקום שיש הוכחה גלוי' ומפורשת לזה:

והגם דהרש"ל והב"ח והב"ש כתבו באמת דמימרא דרבא היא רק אסמכתא, מ"מ היינו דוקא במאי דאמר דצריכי דייני למיחזי רוקא דכתיב לעיני הזקנים וירקה, דוירקה אינו סמוך ללעיני הזקנים, זה היא אסמכתא, והוכיחו זה מדברי הרמב"ם שכתב דבדיעבד גם כשלא ראו הרוק כשר וא"צ לחזור ולרוק, והיינו משום דאין זה לימוד גמור, רק אסמכתא בעלמא לכתחלה, וכנ"ל, אבל עיקר הפירוש של רבא על לעיני הזקנים דצריכי דייני למיחזי, והיינו למיחזי החליצה, דסמוך אל לעיני הזקנים, לעיני הזקנים וחלצה, זה אינו אסמכתא, אלא אדרבא עיקרו של הכתוב, ורבא לא הי' צריך לאשמעינן זה כלל, כי כתוב הדר ומפורש הוא, וכנ"ל בענף י"א, וזה הוא דאמרינן בגמרא שם ואידך האי לעיני מיבעיא לי' לכדרבא, הרי דהא דרבא דצריכי דייני למיחזי הוא עיקרו של כתוב, ולא אסמכתא, והיינו החליצה דסמוך אצל לעיני הזקנים, אבל הרקיקה לעיני הזקנים היא אסמכתא:

ולפמ"ש אני בעניותי לעיל דהרמב"ם לא הכשיר בדיעבד אלא כי לא חזו דייני הרוק כשיצא מפיה, אבל אם לא ראו הרוק נגד פניו כלל צריכה לחזור ולרוק, א"כ אין בדברי רבא שום אסמכתא כלל, אלא דלעיני הזקנים דצריכי דייני למיחזי קאי על כל מה שכתב בהענין, אוחלצה ואוירקה, הכל צריך להיות לעיני הזקנים, וזה שאמר רבא לעיני הזקנים וירקה הוא דרשה גמורה, אלא דרבא חידש והחמיר משום זה דצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דיבמה, דבזה רואים עיקר הרקיקה, ופרט זה הוא רק לכתחלה למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד גם כשלא ראו כשיצא הרוק מפיה רק אח"כ כשהוא נגד פניו ג"כ כשר, דגם בזה מתקיים שפיר לעיני הזקנים וירקה, וכנ"ל בענף י"ב, עיי"ש:

ומ"ש הגפ"נ עוד שם עפ"י קושית הנ"י והרש"ל, דמנ"ל מלעיני פרט לסומים להכשיר הדיוטות, דלמא סנהדרין הוא דלא בעינן, הא מומחין עכ"פ בעינן, כמו בד"מ, ולעיני פרט לסומים היינו אפילו סומא בא' מעיניו, דבד"מ כשר ובחליצה פסול, וכתב ליישב דר' יהודה לשיטתי' דס"ל דגם בד"מ לא בעינן מומחין מה"ת, וא"כ מהיכי תיתי נימא בחליצה דבעי מומחין, ורבנן דר"י מסתמא הוא ר"מ, ור"מ ס"ל דגם בד"מ סומא בא' מעיניו פסול, וא"כ אי נימא דבחליצה בעי מומחין כבד"מ, ממילא גם סומא בא' מעיניו פסול כד"מ, ול"ל לעיני פרט לסומים, וע"כ דלא בעי מומחין, ולזה פריך בגמרא שפיר גם לרבנן דר"י ההוא לעיני מאי עביד לי', והוכרח הגמ' לומר אליבייהו דרבנן ור"י דלעיני לא אתי לפרט לסומים רק לכדרבא, אבל האמר מר דהילכתא היא ס"ל דבד"מ בעי מומחין מה"ת, וסומא בא' מעיניו כשר בד"מ כרבנן דר"מ, וא"כ שפיר יכול לומר לעיני פרט לסומים, ואעפ"כ לא נשמע מזה להכשיר הדיוטות, די"ל דמומחין עכ"פ בעינן, כמו בד"מ, ולעיני פרט לסומים היינו אפילו סומא בא' מעיניו, דבד"מ כשר ובחליצה פסול, ולזה קאמר האמר מר לעיני פרט לסומים, ודרבא דצריכי דייני למיחזי. אסמכתא היא, עכת"ד הגפ"נ שם בתו' ביאור:

הנה מלבד מה שכתבתי והוכחתי לעיל דלראבי' גם האמר מר דלעיני פרט לסומים ס"ל הא דרבא, דלעיני הזקנים וחלצה היינו דצריכי דייני למיחזי, ולא בתורת אסמכתא, אלא בתורת לימוד גמור, דתרתי שמעינן מלעיני לפי האמת, וכנ"ל, אלא אף גם זאת, לא ידענא מה הוסיף בזה לחזק דבריו דלהאמר מר הא דרבא רק אסמכתא היא, דהא אפילו לפי דבריו, דדוקא לר' יהודה לשיטתי' ולרבנן דידי' שמעינן מלעיני פרט לסומים להכשיר הדיוטות, מ"מ לא הי' להם לר"י ולרבנן משום זה שום הכרח לומר דלעיני לא אתי לפרט לסומים אלא לכדרבא, דשפיר היו יכולים לומר דלעיני אתי לפרט לסומים, ובאמת שמעינן מזה להכשיר הדיוטות, וזקני אתי להוסיף עוד שנים, ובאמת בעינן ה' דיינים בחליצה, ואיזה הכרח יש בזה דלא כן הוא, ואמת כי להגמרא הי' הכרח לומר כן אליבא דרבנן דס"ל חליצה בג' דזקני אתי לרבות הדיוטות, וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לרבנן דלעיני לא אתי לפרט לסומים, רק לכדרבא, דאי הוי ס"ל דלעיני אתי לפרט לסומים א"כ ממילא נשמע מזה להכשיר הדיוטות, וכנ"ל, ונשאר זקני להוסיף עוד ב', וע"כ דס"ל דלעיני אתי רק לכדרבא, אבל רבנן עצמם איזה הכרח הי' להם משום זה לומר דלעיני לא אתי לפרט לסומים יען דיהי' נשמע מזה להכשיר הדיוטות, ומה בכך, יהי' באמת כך, ומזקני יהי' נשמע עוד ב', ויהי' באמת חליצה בה' דיינין, וכנ"ל, ומכש"כ לר"י דהוה ס"ל חליצה בה', גם להגמרא אין הכרח מזה דלא ס"ל הא דלעיני פרט לסומים, דלדידי' בודאי י"ל דס"ל לעיני פרט לסומים, ומזה נשמע לדידי' להכשיר הדיוטות, וע"כ זקני אתי לרבות עוד ב', ולזה ס"ל באמת דחליצה בה', ואעפ"כ חזינן דהגמ' פריך בפשיטות לר' יהודה ואידך נמי מיבעיא לי' לכדרבא, ומשני אה"נ וכו', הרי דלר"י ולרבנן אין להם שום הכרח שלא לומר דלעיני אתי פרט לסומים יען דיהי' נשמע מזה לדידהו להכשיר הדיוטות, ואעפ"כ אמרינן כן אליבייהו בפשיטות דס"ל דלעיני לא אתי לפרט לסומים, רק לכדרבא, וע"כ צ"ל בזה אחת משתים, או דסבירא להו וגם לסתם הגמרא דיותר מוכרע לומר דלעיני אתי לכדרבא מלומר דאתי לפרט לסומים, וזה הוא כדעת ר"ת וסייעתו דלמסקנת הגמ' נדחה הא דאמר מר לגמרי, או כדעת הראבי"ה, דאין כוונת הגמ' לומר דר"י ורבנן לית להו הא דאמר מר לעיני פרט לסומים, אלא דאי אפשר לדידהו להוכיח מזה להכשיר הדיוטות, דיש לדחות ולומר דלעיני לא אתי לפרט לסומים אלא לכדרבא, וא"כ מה נרויח בזה שכתב הגפ"נ יען דהאמר מר ס"ל דבד"מ בעי מומחין מה"ת, וסומא בא' מעיניו כשר, וא"כ לא שמעינן להכשיר הדיוטות מלעיני פרט לסומין, לכך אמר לעיני פרט לסומין, ודרבא אסמכתא היא, דאיך תלוי זה בזה, דמה לי בזה אם מלעיני פרט לסומין נשמע להכשיר הדיוטות או לא נע, הלא בין כן ובין כך אין הכרח מזה שלא לומר לעיני פרט לסומים, וכנ"ל, ואעפ"כ קאמר סתם הגמ' דבין לר"י ובין לרבנן אין הכרח לומר לעיני פרט לסומים, כי י"ל דלעיני אתי רק לכדרבא, ובמה יפה כחו של האמר מר בזה דאמר בהחלט לעיני פרט לסומים, ואף כי לומר כמ"ש הגפ"נ דדרבא רק אסמכתא היא:

וכן מ"ש שם עוד הגפ"נ לתרץ הא דקמ"ל רבא, הא מפורש בספרי לעיני וירקה דצריכין הדיינים לראות הרוק, אלא דהומ"ל דהספרי ס"ל דא"צ מומחין בד"מ מה"ת, וא"כ א"א למעט סומא מלעיני, מדאיצטריך ריבוי להדיוטות, ואי לעיני פרט לסומים ממילא כבר נשמע מזה להכשיר הדיוטות, וכנ"ל, ולמה צריך עוד ריבוי לזה, וע"כ דלעיני לא אתי לפרט לסומים, וא"כ לעיני מיותר, ולזה דרש לי' הספרי לעיני וירקה דצריכי דייני לראות הרוק, אבל רבא דס"ל דמה"ת בעינן מומחין בד"מ, וא"כ אפילו אי אמרינן לעיני פרט לסומים ג"כ לא שמעינן מזה להכשיר הדיוטות, דאכתי י"ל דבעינן מומחין כבד"מ, וא"כ שפיר צריך ריבוי להדיוטות, ולזה ס"ל לרבא באמת כהאמר מר דלעיני אתי לפרט לסומים, וא"כ שוב אין לנו קרא דצריכי דייני למיחזי, ולזה הוצרך לאשמעינן דצריכי דייני למיחזי מאסמכתא בעלמא, עכת"ד בתוספת ביאור:

וגם זה תמוה מאוד, וכמו שכתבתי לעיל, דכל זה הי' ניתן להאמר אם זה דמבואר ביבמות ק"א דחליצה בג' משום דזקני איצטריך לרבויי הדיוטות הי' יסוד מוחלט מבלי שום אפשרות לומר אחרת, אבל הלא באמת אין הדבר כן, דהא חזינן דר' יהודה הי' חולק ע"ז ואמר דחליצה בה', וא"כ אפילו אם נימא דהספרי ס"ל דמה"ת לא בעינן מומחין בד"מ, וממילא הוי שמעינן מלעיני פרט לסומים להכשיר הדיוטות, וכנ"ל, מ"מ מה הכריח זה להספרי שלא לדרוש לעיני פרט לסומים, רק לדצריכי דייני למיחזי, הלא שפיר הי' יכול לומר דלעיני אתי לפרט לסומים. ונשמע באמת מזה להכשיר הדיוטות, וזקני לא אתי לרבות הדיוטות, דהא לא איצטריך, רק דאתי להוסיף עוד ב' דיינים, ובאמת חליצה בחמשה, ואם האמר מר ורבא דרשו לעיני פרט לסומים, ודצריכי דייני למיחזי הוא רק לאסמכתא, כדברי הגפ"נ, ע"כ צ"ל דיש הכרעה לזה לדרוש עיקר הקרא דלעיני לפרט לסומים, ולא לדצריכי דייני למיחזי, א"כ איזה דבר עמד נגד זה להספרי שלא לדרוש כן, רק בהיפוך, וע"כ דזה ליתא כלל, אלא צ"ל בזה אחת משתים, או דהספרי מכריע להיפוך, דלעיני לא אתי לפרט לסומים, רק לדצרוכי דייני למיחזי, וזה הוא לדעת ר"ת, או כדעת הראבי"ה דגם הספרי יסבור כהאמר מר, ואעפ"כ דורש לעיני וירקה דצריכי דייני למיחזי, ותרתי שמעינן מלעיני, וכנ"ל, ולפ"ז מה יתן ומה יוסיף מה דס"ל להאמר מר ורבא דמה"ת בעינן מומחין בד"מ, שיהי' יכולין עי"ז להכריע בהיפוך מהספרי, דעיקר הקרא דלעיני אתי לפרט לסומים, ודצריכי דייני למיחזי הוא רק אסמכתא בעלמא, דהא גם הספרי אף אם נימא דס"ל דלא בעינן מומחין מה"ת בד"מ, ג"כ לא הי' מוכרח כלל עי"ז לדרוש לעיני לדצריכי דייני למיחזי, וכנ"ל, וממש בזה כמו רבא דס"ל דבעי מומחין, ואעפ"כ דרשו כן, ובמה מצא רבא שלא לדרוש כן רק לאסמכתא בעלמא, וע"כ דזה ליתא כלל, וא"כ הדקו"ל מה חידש רבא:

אמנם באמת הוא הדבר אשר דיברתי לעיל, דעיקר חידושו של רבא אינו שהדיינים צריכים לראות הרוק, דזה מבואר במשנה שם ק"ו ע"ב, וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים, ומפורש הטעם בספרי דכתיב לעיני וירקה, וכנ"ל, וזה הוא לימוד גמור, לא אסמכתא, דלעיני הזקנים קאי על כל הכתוב בהענין, וכנ"ל, אלא העיקר מה דאתי רבא לאשמעינן הוא, דיען דכתיב לעיני הזקנים וירקה, דהיינו דהדיינים צריכים לראות הרקיקה, משו"ה צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה, דאז בשעת יציאת הרוק מפיה היא עיקר הרקיקה, ולזה צריכין הדיינים לראות זה. וזה הוא באמת רק לכתחלה למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד שכבר רקקה בפניו, אף שלא ראו הדיינים כשיצא הרוק מפיה, רק שראו הרוק נגד פניו, כשר וא"צ לחזור ולרוק, דבהכי ג"כ מתקיים שפיר לעיני הזקנים וירקה, וכנ"ל בענף י"ב, וזה הוא שאמר רבא צריכי דייני וכו' לכתחלה, כמ"ש ה"ה בפ"ד מה' יבום הכ"ג על פסק הרמב"ם שם דבדיעבד כשר אף שלא ראו הדיינים בשיצא הרוק מפיה, ור"ל אבל עכ"פ ראו הרוק נגד פניו, וכנ"ל, וז"ב:

וגם בעיקר הדבר שכתב הגפ"נ דלהכי פריך גם לרבנן דר"י ואידך ההוא לעיני מאי עביד לי', משום דסתם רבנן דר"י ר"מ הוא, ור"מ ס"ל דסומא בא' מעיניו פסול גם בד"מ, ואי אמרינן דבעי מומחין בחליצה כבד"מ א"צ למעט אפילו סומא באחת מעיניו, וע"כ דלא בעי מומחין, ואני תמה, דאיך תלוי זה בזה, פסול סומא במומחין, ואפילו אי לא בעי מומחין מי ניחא לר"מ מה דאיצטריך לעיני למעט סומא בא' מעיניו, דהא טעמי' דר"מ דפוסל בד"מ סומא באחת מעיניו הוא משום דמקיש ריבים לנגעים, כמבואר בנדה דף נ', וא"כ מאחר דחליצה דין מד"מ היא, כמבואר ביבמות ק"ד וברש"י שם, והגפ"נ עדיין קאי כעת בהשיטה דמה"ת ד"מ היא, ובפרט לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא כמבואר בכתובות נ"ו ע"ב, בודאי הוא ד"מ מה"ת, וא"כ חליצה היא ג"כ בכלל ריבים דאיתקש לנגעים, ופסול בה ג"כ סומא בא' מעיניו כבנגעים, ומה נפקא לן בזה אי בעי מומחין אי לא, ואפילו אי לא בעי מומחין מי לא איתקש לנגעים, אתמהה, והרי לקושטא דמלתא חליצה כשרה בהדיוטות ואעפ"כ הוי ס"ד דגמרא שם בדק"ד לומר דר"א דפוסל חלצה בלילה הוא משום דמקיש ריבים לנגעים, אלא דהגמ' דחה זה דא"כ יהי' גמ"ד ג"כ פסול בלילה בד"מ עיי"ש, ועכ"פ חזינן דמאן דמקיש ריבים לנגעים גם חליצה איתקש לנגעים אף דכשרה בהדיוטות, וא"כ לר"מ דמקיש ריבים לנגעים, אף אם נימא דלא בעינן מומחין בחליצה אעפ"כ קשה ל"ל לעיני למעט סומים, ואפילו סומא בא' מעיניו, דהא בלא"ה הרי איתקש לנגעים, דפסול בהו סומא ואפילו באחת מעיניו, ומאחר דבין כך ובין כך קשה לר"מ ל"ל לעיני לפרט לסומים, א"כ לא שמעינן מזה כלל דלא בעינן מומחין מדאיצטריך לעיני, דאפילו אי לא בעינן מומחין אכתי קשה ל"ל לעיני, וא"כ כך י"ל דבעינן מומחין כמו די"ל דלא בעינן מומחין, מאחר דלענין לעיני אין בין זה לזה כלום:

והא ודאי אין לומר דהא דפריך לר"מ האי לעיני מאי עביד לי' אינו משום לתא דהכשר הדיוטות מלעיני פרט לסומים, אלא באמת משום הא גופי' דס"ל לר"מ דאיתקש ריבים לנגעים, וממילא ידעינן מזה פסול סומא בא' מעיניו בחליצה, א"כ האי לעיני מאי עביד לי', דזה אינו, דא"כ הוי זה קושיא בפני עצמו לר"מ, ואין מקומה כאן גבי הכשר הדיוטות, ומדהקשה הגמ' קושיא זו כאן ודאי משמע דמשום דנשמע הכשר הדיוטות מלעיני פרט לסומים מקשה כן, וא"כ קשה דאיך נשמע כן לר"מ, דדילמא מומחין עכ"פ בעינן, וכנ"ל:

ולא עוד, אלא דלפענ"ד גם קושיא זו דל"ל לעיני לר"מ הא בלא"ה איתקש לדידי' ריבים לנגעים, לא קשיא כלל, דנהי דשמעינן שפיר מהיקש זה פסול סומא באחת מעיניו לחליצה, מ"מ לא נשמע הפסול בזה אלא משום לתא דראי', וכמו בנגעים דכתיב בהו לכל מראה עיני הכהן, דצריך לראות לכל מראה עיניו, דהיינו בב' עינים. וכמו כן בחליצה לא סגי לראות בעינו אחת רק בב' עינים, אבל אם רואה בב' עיניו, רק שיש לו איזה מום בעיניו, באופן דאינו מזיק להראי', כגון עיניו למעלה או למטה ממקום הראוי, ושאר כיוצא בהן, המבוארים ברמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש ה"ו, לא שמענו מזה דיפסול בחליצה, ואפילו במום שמכהה קצת מאור עיניו כתב בנוב"י תנינא חאבה"ע סי' קנ"א בסד"ה וגם ובד"ה ומעתה שיש מקום לומר שכשר בד"מ אפילו לר"מ, עיי"ש, ולזה כתב רחמנא בחליצה לעיני פרט לסומים, ר"ל דהתורה הקפידה בחליצה שהזקנים יהי' עינים, פרט לסומים, שפסולים בעצם, לאו דוקא משום הראי', אלא משום מום שבעין, וממילא ה"ה כל מום שבעין פסול לחליצה, דמאי שנא, וכנ"ל בענף י':

וכיון שכן, ממילא שוב לא נשמע לר"מ מלעיני פרט לסומים להכשיר הדיוטות, דאכתי י"ל דעכ"פ מומחין בעינן, ולעיני איצטריך לפסול סומא משום לתא דמום, וכנ"ל, וא"כ קשה מאי פריך הגמ' על רבנן דר"י ואידך האי לעיני מאי עביד לי', דנהי דלר"י עצמו נוכל לומר דמשום דס"ל דבד"מ לא בעי מומחין מה"ת להכי שמעינן מלעיני להכשיר הדיוטות, וכנ"ל, אבל לרבנן דר"י, לו יהי' דהוא ר"מ, מ"ח לא שמעינן הכשר הדיוטות מלעיני, וכנ"ל, וא"כ מאי פריך לדידהו ואידך וכו':

הן אמת דהגפ"נ עצמו שם בסוף האות הדר תברי' לגזוזי' בזה, שכתב דבאמת אין קושיא כלל דנימא דבעי מומחין כבד"מ, דמאחר דרק משום הכתובה הוי חליצה כד"מ, א"כ כתובה היא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא לא הוי כד"מ, עיי"ש, אמנם כבר העליתי לעיל בעזה"י דמדאורייתא הוי חליצה כד"מ, אף דכתובה דרבנן עיי"ש בענף ב', ובפרט לפמ"ש הגפ"נ עצמו דסתם רבנן דר"י היינו ר"מ, ור"מ ס"ל כתובה דאורייתא:

ולא עוד אלא שלולא דמסתפינא הייתי אומר דאפילו בלא הכתובה חליצה הוא כד"מ מה"ת, דכבר כתבתי לעיל בריש ענף ד' דסגנון הדין של חליצה דשמעינן מהשערה הוא, דזה שקובלת היבמה לפני הב"ד מאן יבמי וכו' לא אבה יבמי, כנראה דתובעת שייבם אותה, והוא משיב ע"ז, ועומד ואומר לא חפצתי לקחתה, זה הוא ענין הטענות שלהם, והפס"ד של הב"ד בזה הוא, ונגשה וכו' וחלצה, לומר שפטור מלקחתה רק שיחלוץ לה, עיי"ש, והנה אם לוקח אותה הוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה, כנודע, ודעת הרמב"ם דשלשתן הן מה"ת, ולדעת הרא"ש וה"ה עכ"פ כסות ועונה הם מה"ת, כמובא בב"ש סי' ס"ט ס"ק א', עיי"ש, וא"כ כשתובעת אותו לקחתה, ממילא תובעת אותו מה"ת בחיוב ממון, שיתחייב לה עי"ז מזונות וכסות, או עכ"פ כסות לחוד, והוא אינו רוצה בזה, והפס"ד בזה הוא שפטור, וכנ"ל, וא"כ הוי זה ד"מ מה"ת:

אמנם כבר כתבתי לעיל בסי' הקודם ענף א', ליישב קושיית הנ"י דלמא מומחין בעינן, בפשיטות, עפ"י מה שהקשו התו' שם ביבמות ק"א בד"ה מיבעיא, דלמה צריך ריבוי להדיוטות, ואמאי לא משמע לי' מהזקנים אפילו זקני השוק כבפ"ב דסוטה ופ"ק דסנהדרין, ותירצו דשאני הכא דכתיב השערה דמשמע סנהדרין, עיי"ש, ולפ"ז מאחר דזאת עכ"פ שמעינן בכל אופן מדאיצטריך לעיני פרט לסומין דלא בעינן סנהדרין, דסנהדרין מכולך יפה נפקא דכל מום לא יהי' בהם, וע"כ דלא בעינן סנהדרין, וא"כ שמעינן מזה דהשערה לא אתי לאוריי על סנהדרין, וממילא שמעינן ממשמעות דהזקנים דאפילו זקני השוק, ושוב לא צריך שום יתור יותר לרבות הדיוטות ממש, ולזה בין לר"י ובין לרבנן, בין למאן דלא בעי מומחין מה"ת בד"מ ובין למאן דבעי מומחין, שמעינן שפיר מלעיני פרט לסומין להכשיר בהדיוטות, ובזה אתיא שפיר בפשיטות כל הסוגיא שם, וממילא נופל בזה כל הבנין של הגפ"נ הנ"ל להכריח מזה דהא דרבא דצריכי דייני למיחזי רק לאסמכתא בעלמא הוא, אליבא דהראבי"ה:

ומ"ש הגפ"נ שם דכבר כתב דלשיטת ר"ת ע"כ הא דרבא אינו אלא לכתחלה, כבר נתבאר לעיל בענף הקודם דליתא, וכן מ"ש על הקושיא שעל הראבי' מהא דחלצה בלילה, לפי הנ"ל אין מקום לדבריו, והקושיא כבר נתיישבה בטוב בדברינו שם ובענפים הקודמים בס"ד, עיי"ש:

קיצור הדברים, דהא דצריכי דייני למיחזי החליצה והרקיקה הוא לימוד גמור אליבא דכ"ע, וממילא הוא לעיכובא, וכמו חלצה בפני ב' או בפני גרים, וכנ"ל, ורק למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה הוא רק לכתחלה, אלא דלר"ת נדחה עי"ז הא דאמר מר לעיני פרט לסומים, ולראבי"ה תרתי שמעינן מלעיני, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה