מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ח"י
ומ"ש עוד הגפ"ג שם אות ח', כבר נתבאר סתירתו לעיל בענף י"א:
ומ"ש הגפ"נ עוד שם באות ט', דאפילו לדברי הלבוש וב"ש דמכשירין ברקיקה משום דעיקר קרא לא קאי ארקיקה, ה"נ י"ל דעיקר קרא דלעיני הזקנים לא קאי נמי על חליצה, אלא על ונגשה יבמתו אליו, וזה לשון הספרי ונגשה יבמתו אליו מלמד שצריכה להתייחד עמו לעיני הזקנים, הרי מפורש דעיקר לעיני קאי על ונגשה, וכן במשנה העתיקה כלישנא דקרא ונגשה יבמתו אליו וכו', נמצא אין חילוק בין חליצה לרקיקה, עכת"ד:
ואני אומר שבאמת כן הוא שאין חילוק בזה בין חליצה לרקיקה, אבל לא כמו שחשב הוא ז"ל דלעיני בעיקרו לא קאי על שניהם רק על ונגשה, אלא בהיפוך, דלעיני קאי אכלהו, על ונגשה, ועל וחלצה, ועל וירקה, ותדע לך שכן הוא, דהרי זה לשון הספרי שם, וירקה בפניו, לעיני הזקנים וירקה, רוק הנראה לעיני הזקנים, מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים, עכ"ל, הרי דכמו שדורש הספרי מלעיני הזקנים שמתייחדת עמו לעיני הזקנים, כמו כן דורש מזה שצריך שיהי' רוק הנראה לעיני הזקנים, ולא משמע כלל שיהי' זה רק אסמכתא, ואדרבא דורש זה בתחלה, ומכש"כ דהחליצה צריכה להיות לעיני הזקנים, דוחלצה סמוך יותר אל לעיני הזקנים מוירקה, וזה לא איצטריך הספרי להשמיענו, דממילא נשמע, וכש"כ הוא, וכן הוא באמת משמעות הכתוב לאחר עומק העיון דלעיני קאי אכלהו, דאין זה סברא כלל לומר דלעיני הזקנים לא קאי אלא על הקודם לו, דהיינו על ונגשה אליו לבד, דמה בצע בנגישה הזאת בלבד שתקפוד עליה התורה שתהי' דוקא לעיני הזקנים, וע"כ דלעיני הזקנים קאי אדקמיה ואדבתריה, דהנגישה אליו והמליצה והרקיקה הכל יהי' לעיני הזקנים, ולזה כתיב לעיני הזקנים באמצע, בין ונגשה אליו ובין וחלצה וכו' וירקה, לומר דקאי אדקמי' ואדבתרי', ואלו הי' כחוב לעיני הזקנים אחר כולם, דהיינו ונגשה יבמתו אליו וחלצה וכו' וירקה בפניו לעיני הזקנים, הוי אמינא דלא קאי אלא על הסמוך לו מלפניו, דהיינו על וירקה בפניו, דזה צריך להיות דוקא לעיני הזקנים, ולא יותר, ולהכי כתב רחמנא לעיני הזקנים באמצע, לאשמעינן דקאי אכלהו, אלפניו ואלאחריו, דבזה א"א לומר דקאי על שלפניו לחוד, דאין זה סברא כלל, וכנ"ל, ומעתה מאחר דלעיני הזקנים קאי אחליצה וארקיקה, לא בתורת אסמכתא, רק בתורת לימוד גמור, ממילא הוא לעיכובא, דכל שלא חזי דייני החליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת, וכל שלא ראו הרקיקה צריכה רקיקה אחרת, והרמב"ם שכתב דבדיעבד כשר, היינו רק כשלא ראו הרוק כשיצא מפיה, אבל ראו הרוק נגד פניו, דלראות הרוק כי נפיק מפומא דיבמה לא אמרה רבא אלא למצוה מן המובחר לכתחלה, בלשון צריכי דייני למיחזי, כמ"ש ה"ה שם, אבל כשלא ראו הרוק כלל צריכה רקיקה אחרת, וכנ"ל:
ואפילו לפי דברי הלבוש והב"ש דעיקר קרא דלעיני הזקנים לא קאי ארקיקה, מ"מ אוחלצה דסמיך לי' פשיטא דקאי, דא"א כלל לומר דלא קאי על ונגשה לבד, דזה אין סברא כלל, וכנ"ל, וע"כ דקאי גם על שלאחריו, עכ"פ אוחלצה, וכנ"ל:
ומ"ש הגפ"נ עוד שם באות י', דקצת יש משמעות בהא דב' מנעלים זעג"ז וקרעתו לעילאי ושלפתי' לתתאי, דאמרינן דחליצה איכא, אף שלא ראו הדיינים שמיטת רוב העקב מחמת דליכא גילוי כרעא, עיי"ש, הדבר פשוט מאוד דשפיר יכולים הדיינים לראות בכה"ג שמיטת הנעל מהעקב, ואף שאין רואין העקב, ולא כל הנעל שבמקום העקב, מחמת הנעל העליון שמכסה שם, מ"מ מה בכך, סוף סוף יכולים לראות מחמת הקרע שבנעל העילאי מקצת מן הנעל התתאי וחליצתו מן הרגל, ובהכי סגי, דשפיר מתקיים בזה לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, דהזקנים רואים חליצת הנעל מעל הרגל ועיין במ"ש לקמן סי' ענף ב' ומשם תלמוד לכאן:
ומה"ט נדחה ג"כ מ"ש הגפ"נ עוד שם ראי' מפסד"ח אות נ"ג, שיקשור כנף מכנסיים למעלה כדי לראות שלא יהי' שם חציצה ברגלו, ולמה לא אמר משום ראיית הדיינים גופי', וע"כ דאין זה מעכב, עכ"ד, ותמהני עליו, דאיך הוי ניחא לי' בזה, ואם אפילו אינו מעכב בדיעבד, מ"מ עכ"פ לכתחלה צריכי דייני למיחזי רוקא, ומכש"כ החליצה, וכנ"ל, וא"כ אכתי קשה למה לא אמר ביותר משום ראיית הדיינים גופי', והרי חציצה ודאי אינו מעכב דיעבד, כמ"ש בב"ש סי' קס"ט ס"ק כ"ה ובטיב חליצה אות ס"ב, ואעפ"כ אמר להגביה המכנסיים כדי לראות שאין בו חציצה, ולמה לא אמר משום ראיית הדיינים גופי', אבל הדבר פשוט כמש"ל, דלא צריכי דייני למחזי אלא חליצת הנעל מעל הרגל, וזה שפיר יכולים לראות אף אם המכנסיים יכסו את חלק הנעל שעל השוק למעלה מהעקב, כי הלז עכ"פ רואים שאוחזת את הנעל למטה כנגד העקב ושומטת אותו מעל רגלו, ובהכי סגי, ומה בכך שאינם רואים את הנעל כולו, ראיית נעל לא שמענו, רק ראיית חליצת הנעל מעל רגלו, וזה שפיר רואים אף בכה"ג, ולזה לא אמר להגביה ולקשור המכנסיים למעלה משוקו אלא כדי לראות שאין בו חציצה בשוק שבמקום הנעל:
כלל הדברים, שאין להגפ"נ שום ראי' להכשיר החליצה שלא ראו ג' את חליצת הנעל, וממילא הדרינן למה שכתבנו לעיל בענף י"א, להכריח כדעת המהרש"ל והב"ש, דכל שלא ראו ג' חליצת הנעל החליצה פסולה, וכמו בחלצה לפני שנים או לפני ב"ד של גרים דהחליצה פסולה, וכנ"ל:
וראיתי בשו"ת דברי חיים ח"א, באבה"ע סי' ק"ה, נ"ק תשובה על מעשה כזו ממש שהשיב עליה הנפ"ל הנ"ל, שלא ראה אחד מן הדיינים חליצת הנעל, והנה מה שהאריך שם בענין אם מהני ידיעה בלא ראי' בדיני אישות, אינו ענין לחליצה דכתיב בה להדיא לעיני הזקנים, ודרשינן דצריכי דייני למיחזי, הרי דראי' בעינן כאן, ומ"ש שם די"ל דהקרא דוקא ברקיקה גילה שצריך לעיני הדיינים, משום שהוא דרך ביוש ככה יעשה לאיש, והקפידה התורה שהדיינים יראו הרוק שיוצא מפיה לבזותו, דאינו דומה ביוש הנעשה בראי' לידיעה, אבל בחליצת הנעל סגי בידיעה לחוד, עכ"ד, לפענ"ד אי אפשר לומר כן כלל, דאם כוונתו דלעיני הזקנים לא קאי אלא על הרקיקה לבד לא זולת, א"כ למה לא כתבה התורה לעיני הזקנים אצל וירקה בפניו, וכך הי' צריך לכתוב וירקה בפניו לעיני הזקנים, ואי משום הא שכתב הב"י שהביא שם דלהכי נכתב לעיני הזקנים קודם וירקה בפניו ללמד שצריכין לראות הרוק מיד בהתחלה כשיוצא מפיה, מלבד דלימוד זה אינו עיקרו של כתוב, רק לאסמכתא בעלמא נאמר, כמו שפסק הרמב"ם דבדיעבד כשר גם כשלא ראו כשיצא הרוק מפיה, והכי דייק לישנא דרבא כמ"ש ה"ה, וכנ"ל, והיינו משום דאין לימוד זה אלא אסמכתא בעלמא, וכנ"ל, אלא אף גם זאת דעכ"פ הי' לו לכתוב לעיני הזקנים וירקה בפניו, ולא לכתוב לעיני הזקנים אחר ונגשה, מופלג כ"כ מוירקה, אשר רק עליו קאי, וע"כ צ"ל דלהכי כתב רחמנא לעיני הזקנים אחר ונגשה וכו' משום דבאמת קאי ג"כ על ונגשה, וכמו דאמר בספרי ע"ז מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים, וכנ"ל, וא"כ הרי חזינן מזה דלאו דוקא משום הביוש של הרקיקה הקפידה התורה שיהי' לעיני הזקנים, דהא גם בהנגישה כן הוא, וכיון שכן, מאין הרגלים לומר לאפקועי לעיני הזקנים מוחלצה דסמיך לי', ולשדי' על וירקה לחוד המופלג ממנו, מכח הביוש אשר יש ברקיקה ולא בחליצה, דהא חזינן דלאו דוקא משום לתא דביוש הקפידה תורה שיהי' לעיני הזקנים, דונגשה וכו' לעיני הזקנים יוכיח, וכנ"ל:
ואפילו את"ל דלהש"ס דידן באמת לא קאי לעיני הזקנים אדלקמי', על ונגשה, רק אדבתרי', מדלא נזכר דרשא דספרי הנ"ל בש"ס דידן, א"כ כש"כ דע"כ אתה צ"ל דלעיני הזקנים לא קאי דוקא על וירקה לחוד אלא גם על וחלצה דסמוך לי', דאל"כ אין כאן מקומו של לעיני הזקנים כלל גבי וחלצה, רק סמוך לוירקה הי' צריך לכתוב האי לעיני הזקנים, וכנ"ל:
ועוד דבר מן דין ובר מן דין, איך אפשר לומר כל דרבא מוציא הלעיני הזקנים מפשטי' וממשמעי', דלא קאי אוחלצה דסמוך לי', רק אוירקה המופלג ממנו, יען דרקיקה הוא ענין ביוש, ולעיני הזקנים הביוש הוא ביותר, דמאן לימא לן דטעמא דלעיני רק משום הכי הוא ולא משום איזה ענין אחר, שיהי' כדאי עי"ז להוציא קרא ממשמעותי' ועוד דהא אנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, כנודע, וגם כי מאן יאמר לן דהרקיקה משום ביוש היא, ועיין בפירוש סדר חליצה אות פ"ב דרק קריאת ככה הוא להלבינו, וככה גם אחליצה קאי, ואדרבא דהוא עיקר המעשה באיש, ולפי חכמת האמת יש ברקיקה הזאת ענין אחר לגמרי, ויהי' איך שיהי' א"א לומר כן כלל דלעיני הזקנים לא יהי' קאי על וחלצה דסמיך לי' רק על וירקה, וכנ"ל, והספרי ורבא דלא הזכירו ראיית החליצה רק ראיית הרוק, היינו משום דצריכי דייני למיחזי החליצה לא איצטריכי לאשמעינן, דהא זה הוא פשוטו של הכתוב, לעיני הזקנים וחלצה, ועיקר מה דצריכי לאשמעינן הוא, דלעיני הזקנים קאי גם על וירקה, וכנ"ל:
ומ"ש הד"ח עוד שם עפ"י דברי הב"י, דרבא יליף מדלא כתיב, וירקה לעיני, רק לעיני וירקה, דלא סגי להדיינים לראות הרוק לאחר שיצא מפיה, רק צריכי למיחזי כי נפיק רוק מפומה, ש"מ דדוקא גבי רקיקה שכתוב לעיני קודם וירקה דרשינן שהדיינים יראו הרקיקה, אבל גבי נעל דכתיב וחלצה וגו' לעיני, שפיר י"ל כיון דרואין המנעל אצל האשה הוי כחלצה לעיניהם, עכ"ד, תמהני מאוד, דמלבד דזה אחר המחילה רבה מכתה"ק הוא כשגגה היוצאה מלפני השליט, דהא באמת בקרא כתיב לעיני קודם וחלצה, לעיני הזקנים וחלצה וכו', אלא אף גם זאת, דאפילו אם הי' כתוב כן וחלצה וכו' לעיני הזקנים, אעפ"כ לא היינו יכולים לומר כלל דיהי' סגי רק במה שרואים הנעל ביד האשה, דהא לא ראו החליצה של הנעל כלל, וקרא כתיב וחלצה נעלו לעיני הזקנים, דחליצת הנעל תהי' למיחזי הזקנים, וע"כ לא כתב הב"י גבי רקיקה, אלא דאם הי' כתיב וירקה קודם לעיני, לא היו צריכין למיחזי דוקא מיד בתחלת הרקיקה, כי נפיק הרוק מפומה, אלא הוי סגי ג"כ לראות הרוק לאחר שיצא מפיה, דהיינו בעוד הרוק הולך מכחה נגד פניו, דבהכי ג"כ שפיר מתקיים וירקה בפניו לעיני הזקנים, דזה שרואים הרוק הולך מכח רקיקתה נגד פניו, היינו שרואים הרקיקה שלה, וכנ"ל בענף י"ב, ובצירוף ידיעתם הברורה שהרוק הוא ממנה, דהא רק היא עומדת אז באותו הרגע נגד פניו, ואין אחר, שיהי' הרוק ממנו, ע"י ידיעה ברורה הזאת בצירוף ראייתם הרקיקה הולכת נגד פניו שפיר קרינן בזה וירקה בפניו לעיני הזקנים, ועיין בסימן ענף ב', ואפילו לעיני הזקנים וירקה קרינן בזה מעיקר דרשת הכתוב, אלא רק בתורת אסמכתא אמרה רבא מדכתיב לעיני קודם וירקה צריכי למיחזי כי נפיק רוקא מפומא, וכנ"ל בענף י"ב, וזה ניחא שפיר ברקיקה דכל זמן שרואים הרוק הולך מכחה הם רואים עדיין הרקיקה שלה, אבל בחליצה, מה שרואים הנעל ביד האשה לאחר החליצה שוב אין רואים בזה שום ענין חליצה כלל, דכבר כלה אז חליצתה לגמרי, ולא קרינן בזה אפילו וחלצה וכו' לעיני הזקנים, וכנ"ל, ומכש"כ דלפי האמת כתיב גם בחליצה לעיני הזקנים וחלצה, וכנ"ל:
ודברי המגיה שם אשר כתב להגיה וליישב דברי הד"ח אינם נכונים כלל, כי אפילו לדברי מהרש"ל לא נשמע עדיין מונגשה אל הזקנים כלל ענין החליצה, אלא דנשמע מזה לפי דבריו דצריכי דייני למיחזי, והדר כתיב וחלצה, נשמע מכל זה דצריכי דייני למיחזי החליצה, וא"כ עכ"פ כתיב ראיית הדיינים קודם וחלצה, והוי ממש כמו וירקה, דכתיב לעיני קודם וירקה, וא"כ לא תיקן המגיה כלום בזה, עיי"ש ותבין, ובפרט דסוף סוף הוא מוכרח לבוא שם בזה להסברתו הקודמת דלעיני לא קאי אוחלצה רק על וירקה מטעם בזיון, וכנ"ל, עיי"ש, וזה כבר דחינו לעיל:
כלל הדברים, דאין לדברי הד"ח אלו על מה לסמוך, ופשיטא דחליצה לא גרע לענין לעיני הזקנים דסמיך לי' מוירקה המופלג ממנו, אלא דלדברי הרש"ל והב"ח והב"ש אליבא דהרמב"ם עיקר הקרא דלעיני לא קאי אלא על וחלצה דסמיך לי', אבל לעיני הזקנים וירקה הוא רק אסמכתא, ולטניותינו עיקר הקרא דלעיני קאי על כל האמור בהענין על ונגשה, ועל וחלצה, ועל וירקה, וכנ"ל מהספרי, ורק למיחזי כי נפיק רוקא מפומא דיבמה הוא אסמכתא, וכנ"ל, ומה שהקשה ביש"ש ע"ז דמנ"ל דלעיני קאי גם על וירקה, דלמא לא קאי רק על וחלצה, לפענ"ד לא קשיא כלל, דמצינו כן הרבה פעמים בש"ס דדרשינן קרא לדסמיך לי' וגם לשלאחריו, ואחד מהם בזבחים צ"ג ע"ב במשנה, והכיבוס במקום קדוש, ושבירת כ"ח במקום קדוש, ומריקה ושטיפה בכ"נ במקום קדוש, ושם בדצ"ד ע"ב, מנה"מ דת"ר תכבס במקום קדוש, שבירת כ"ח מניין ת"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, מריקה ושטיפה בכ"נ מניין ת"ל ואם בכלי נחושת בשלה ומורק ושוטף במים, עכ"ל, וכתב התוי"ט שם בשם הכ"מ פ"ח מה' מעשה הקרבנות הי"א, פירוש דכיון דכתיב וי"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא, בתרי' גרירא, עכ"ל הכ"מ שם, וה"נ בנ"ד דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וכו' וירקה וכו', כיון דכתיבו ויוי"ן בתר לעיני הזקנים דכתיב ברישא בתרי' גרירו:
ומעתה מאחר שנתברר לנו בעזה"י דפשיטא דעיקר קרא דלעיני הזקנים דצריכי דייני למיחזי קאי אוחלצה, ממילא מעכב זה גם בדיעבד, דהיכא דלא חזו ג' חליצת הנעל, החליצה פסולה, כדעת מהרש"ל והב"ש, וכמו שביררנו לעיל בענף י"א בס"ד, וגם הד"ח עצמו מסיים שם שקשה לעשות מעשה נגד היש"ש והב"ש ז"ל בזה, אמנם לפענ"ד אפילו סניף אין מזה כי ברור כדעת מהרש"ל והב"ש בזה, וכנ"ל:
שוב ראיתי בספר טיב חליצה אות פ"ב, שקיל וטרי בזה לכאן ולכאן, אם דייני לא ראו החליצה אם החליצה פסולה, ולהיות כי מסקנתו שם בזה"ל, ומשו"ה נראה דפשיטא בלא ראו החליצה הוי פסולה, לזאת לא ראיתי להאריך בכל פרטי דבריו שם, אך מפני שסיים שם ע"ז וצ"ע, לזאת אמרתי לכתוב פה על איזה פרטים שבדבריו שם אשר הביאו אותו אל הצ"ע הזה, מ"ש מהרמב"ם דלעיני וירקה אינו אלא לכתחלה, וא"כ ה"ה לעיני וחלצה, עיי"ש, כבר כתב הב"ש דדוקא בלעיני וירקה כתב הרמב"ם כן, משום דזה הוא רק אסמכתא, אבל לעיני וחלצה, דסמיך לי', דהוא לימוד גמור, מעכב אף בדיעבד, ולפי מש"ל אף לעיני וירקה הוא לימוד גמור ופוסל באמת הרקיקה כי לא חזו, רק הרמב"ם לא אמרו אלא כי לא חזו הרוק כשיצא מפיה, דזה הוא רק אסמכתא לכתחלה, ולא זולת, ומ"ש הטי"ח שם דלעיני הזקנים לא עדיף מקריאה ורקיקה דכתיבי ולא מעכבא משום דאונס מעשה באיש, וכש"כ ראיית הדיינים, כבר כתבתי לעיל דכל שלא נעשה המעשה באיש דהיינו החליצה כפי כל חוקותיה ומשפטיה מעכבת מככה, אף דעצם החליצה נעשית, וראי' ברורה מהא דחלצה בפני שנים או בפני ב"ד של גרים דהחליצה פסולה, וכנ"ל בענף י"א באורך, ובזה שכתבתי נסתלק הצ"ע של הטי"ח, והדין דין אמת וברור בלי שום פקפוק דכל שלא ראו ג' חליצת הנעל החליצה פסולה, כדעת מהרש"ל והב"ש, וגם ברקיקה אין להכשיר בדיעבד אלא כשלא ראו הרוק כשיצא מפיה, אבל כשלא ראו כלל את הרוק הולך נגד פניו, וא"כ לא ראו הרקיקה כלל, צריכה לרוק פעם אחרת, וכנ"ל בענף י"ב, ועיין בטי"ח שם אות פ"ו:
מיהו בעיקר הדין שכתבו הגפ"נ והד"ח שם, לצרף לזה את הנוספים, בזה ודאי הדין עמם, ולא יאונה לצדיקים כאלו כל און, גם מ"ש בר"ח שם ליישב את הנ"י, כבר קדמו בזה הנתיבות בסי' ז' ס"ק ב', וכבר כתבתי ע"ז הנראה לענ"ד בסימן הקודם ענף ב' ג' וד', עיי"ש.
מילואים לסי' זה.
למה שכתבתי בסי' זה ענף ה', דפירכת הגמ' בחגיגה ג' ע"א היא, לילך לחומרא בפירושא דבאזניהם, ולחייבו לחרש באזנו אחת בראי':