אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף ז

ענף ו

אמנם הראבי"ה, הובא בדרכי משה בסדר חליצה וביש"ש פמ"ח סי' א', כתב דדייני חליצה לא יהיו סומים אפילו באחת מעיניהם, דלעיני הזקנים כתיב, עכ"ל, וכן פסק הרמ"א בש"ע בסדר חליצה ס"א, שלא יהיו הדיינים סומים אפילו באחת מעיניהם, אך נראה מסידור לשון הרמ"א שם דהיינו דוקא לכתחלה, וכמ"ש בראש ההג"ה שם ונוהגין לכתחלה וכו' ושלא יהיו סומים וכו', עיי"ש, אבל מהרש"ל ביש"ש שם האריך בזה, והעלה דדברי ראבי"ה עיקר, וכן נמצא בתשובות מהר"מ מינץ שכתב להחמיר, ולזאת לכתחלה לא ישב סומא באחת מעיניו בחליצה, ואי עביד צריכה חליצה אחריתא היכא שהיבם לפנינו, אבל היכי דנשאת כבר או שהיבם הלך למרחקים בהאי חליצה, כדאי הוא ר"ת וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק, עכ"ל:

אמנם בקרבן נתנאל ר"פ מ"ח אות א' דחה דברי מהרש"ל, והעלה דדוקא לכתחלה סומא באחת בעיניו לא יהי' מדייני החליצה, הא בדיעבד כשרה החליצה, עיי"ש:

ולפענ"ד אין הכרח בדבריו שם כלל לדחות דברי מהרש"ל, ואין לדחות אותם כלאחר יד, כי המעיין שם ביש"ש, יראה שדבר גדול דיבר החכם דעדיף מנביא שם בסוף דבריו, להכריח דגם למסקנא אמרינן לעיני פרט לסומים, מדקאמר והאמר מר לעיני פרט לסומים, ולשון זה דאמר מר משמע הילכתא פסיקתא, כמו ואנו קיימי לן, וא"כ איך יתכן שיאמר אח"כ דרק לכדרבא הוא דאתי, א"כ הא דאמר מר מאי נעביד בי', א"ו מאי דאמר מר וכו' כל דבריו קיימין, אלא הכי קאמר הגמרא שם, דליכא למידק מיני' להכשיר הדיוטות מדאצטריך למעוטי סומים דדילמא לכדרבא לחודה הוא דאתי, אבל לפי האמת שפיר ממעטינן לסומים, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומ"מ אף הא דרבא נשמע מיני', דשקולים הם ויבואו שניהם, עכ"ד המהרש"ל שם:

והנה לפי דרך זה, הרי הוכחה גלוי' ומפורשת מיני' ובי', דלעיני פרט לסומים היינו אפילו סומא באחת מעיניו פסול, דהא מדקאמר בגמרא דאמר מר לעיני פרט לסומים, משמע דלימוד זה הוא חידוש, שחידש לנו האמר מר לדרוש כן, וקשה מה חידוש הוא זה, ולמה צריך לימוד זה כלל, דהא אפילו אם תפרש הקרא רק כפשוטו, דהיינו ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, לראיית הזקנים, שהזקנים יראו זה, כדרבא דאמר צריכי דייני למחזי, וכמו לעיני פרעה ולעיני עבדיו, בשמות ז' כ', ושם י"ט י"א לעיני כל העם, ושם בסוף הספר לעיני כל בית ישראל, וכן ודיברתם אל הסלע לעיניהם, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, וכדומה הרבה, דמתרגמינן בכלן למיחמי, למיחמי פרעה וכו', וכן כלן, עיי"ש, וכן כאן למיחמי, הזקנים, מ"מ עכ"פ שמעינן מזה שהזקנים לא יהיו סומים, דאם הם סומים ממילא אינם יכולים לראות, ומה חידש לן האמר מר בלימוד הזה דלעיני פרט לסומים, ולאיזה צורך הוא הלימוד הזה כלל, מאחר דממילא ידעינן מפשטות הקרא דסומים לא:

ובשלמא לשיטת ר"ת, דלפי המסקנא דלעיני לכדרבא הוא דאתי דצריכי דייני למחזי, שוב לא דרשינן כלל לעיני פרט לסומים, והאמר מר דלעיני פרט לסומים ע"כ לא ס"ל כלל הא דרבא דצריכי דייני למחזי, וכנ"ל בענף הקודם, יש לומר דהיא גופא הוא שחידש לנו האמר מר, דלעיני לא אתי לפשטי' דצריכי דייני למחזי, כמו בשאר מקומות הנ"ל, אלא דאתי לומר שהזקנים צריכים שיהי' להם עינים, פרט לסומים, אבל לשיטת מהרש"ל דהאמר מר היא הילכתא פסיקתא, גם לפי המסקנא דלעיני לכדרבא הוא דאתי, אעפ"כ גם לפ"ז אמר מר דלעיני פרט לסומים, ותרתי שמעינן מלעיני וכנ"ל, לפ"ז צריכינן להבין, מאחר דשמעינן מלעיני דצריכי דייני למחזי, וממילא ידעינן דסומים פסולים, דהא לא מצו למחזי, א"כ לאיזה צורך כלל אנו צריכין עוד את הדרוש הזה של האמר מר לעיני פרט לסומים:

וע"כ צ"ל דאי מפשטות הכתוב דצריכי דייני למחזי, הגם דממילא ידעינן שלא יהיו סומים, אעפ"כ לא ידעינן מזה דסומא הוא פסול בעצם לחליצה, אלא דהפסול הוא מחמת שלא יוכל לראות, וא"כ אם הוא סומא רק באחת מעיניו, דשפיר יוכל לראות בעינו השנית, כשר, ולזה חידש לן האמר דאין הדבר כן, דלעיני פרט לסומים, דלעיני הזקנים היינו שהזקנים יהי' להם עינים, ואל"כ הוי זה פסול בעצם, דעל עינים קפיד רחמנא, שלא יהיו סומים, דמום שבעינים פסול לחליצה, וכנ"ל, וממילא גם סומא באחת מעיניו פסול, וזה הוא שהוסיף וחידש לנו האמר מר, והדבר פשוט ומוכרח מעצמו:

אמנם צריכין אנחנו להבין, דמהיכן הוציא באמת האמר מר לדרוש כן, לעיני פרט לסומים, מאחר דלעיני אתי לכדרבא, דצריכי דייני למחזי, והוא פשוטו של כתוב, וכנ"ל, ומניין לנו לדרוש עוד לעיני פרט לסומים, ומ"ש מהרש"ל שם משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אינו מובן כ"כ, דהגם דפשוטו של התבה לעיני הוא עינים ממש, מ"מ פשוטו של המשך כל המקרא, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, אדרבא הוא לראיית הזקנים. כמו בכל דוכתי הנ"ל דמתרגמינן למחמי, וכן כאן תרגם אונקלוס ותתקריב יבמתיה לותיה לקדם סביא, עיי"ש, ומה"ט ג"כ אינו מספיק כ"כ מ"ש שם מהרש"ל עוד דשקולים הם ויבואו שניהם, דאיך הם שקולים, מאחר דפשוטו של המקרא הוא לראיית הזקנים, ואולי ר"ל דהואיל דפשוטו של תיבת לעיני הוא עינים ממש, ולעומת זה פשוטו של המשך כל המקרא הוא לראיית הזקנים, לזה שקולים הם ב' הפירושים, ויבואו שניהם ודוחק, גם בק"נ שם מפקפק בזה על דברי מהרש"ל הללו, עיי"ש, והמעיין יראה מה שבין דברי לדבריו בזה, ועכ"פ דבר זה צריך ישוב:

ולזה נלפענ"ד, דהאמר מר דייק לי' זה, דאם לעיני הזקנים אין פירושו רק למיחמי הזקנים, ולא יותר, הי' יכול לכתוב בזה לפני הזקנים, דג"כ פירושו למיחמי הזקנים, כמו בשמות ז' שם, וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, דג"כ תרגם יונתן קדם מיחמי פרעה וקדם מיחמי עבדוי, וכן כאן תרגם אונקלוס לעיני הזקנים לקדם סביא, וכדומה הרבה, הרי דלעיני הזקנים ולפני הזקנים פירוש אחד להם, לראיית הזקנים, ומדלא כתבה התורה בזה לפני הזקנים, ודקדקה לכתוב לעיני הזקנים, ע"כ אתי לאשמעינן בזה עוד, דלא סגי בזה שיהי' לפני הזקנים, דהיינו לראיית הזקנים, דאז גם בראי' דעין אחת סגי, אלא צריך דוקא שיהי' ג"כ לעיני הזקנים, דהיינו שהזקנים יהי' להם עינים, פרט לסומים, דפסולים בעצם מחמת מום שבעין, וגם סומא באחת מעיניו פסול, ולזה כתבה התורה לשון זה, לעיני הזקנים, דזה כולל ב' הפירושים, לראיית הזקנים, וגם שהזקנים יהי' להם עינים, וכנ"ל, ותרווייהו אתי לאשמעינן בזה דאל"כ אלא דלעיני לא אתי לאשמעינן רק לכדרבא, דצריכי דייני למחזי, ותו לא, א"כ ביותר הי' צריך למיכתב לפני הזקנים, דלשון זה מבורר יותר, דאין לו שום פירוש אחר אלא לראיית הזקנים, משא"כ לעיני הזקנים הוא לשון בלתי מבורר, אם פירושו לראיית הזקנים, או שהזקנים יהי' להם עינים, או אולי גם שניהם יחד, דהיינו לראיית הזקנים, ושהזקנים יהי' להם עינים, וכנ"ל, ומדלא כתבה התורה לשון מבורר על ראיית הזקנים לחוד, דהיינו לפני הזקנים, רק כתבה לעיני הזקנים, דהוא לשון המשתמע לתרי אפי, ע"כ דלא לראיית הזקנים לחוד הוא דאתי, אלא גם לזה שיהי' עינים להזקנים, פרט לסומים, וכנ"ל:

וגם הא ליכא למימר דילמא לעיני רק להכי הוא דאתי שיהי' עינים להזקנים, פרט לסומים, ולא לכדרבא כלל דצריכי דייני למחזי, ומשו"ה לא כתיב לפני רק לעיני, דז"א, דא"כ דרק להכי הוא דאתי, לאיכות הכשר הזקנים, שלא יהיו סומים, הי' לו לכתוב זה בתחלת הענין, אצל ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, שם הי' צריך הכתוב לרמוז זה, לאיזו זקנים תעלה, לזקנים כאלה שיש להם עינים, פרט לסומים, ושם הי' לו לכתוב לעיני הזקנים, ומדכתבה התורה זאת כאן, וסמכה לעיני הזקנים לוחלצה נעלו ולוירקה, ש"מ מזה ג"כ דצריכי דייני למחזי זאת, ר"ל החליצה והרקיקה, ומדלא כתיב לפני הזקנים, רק לעיני הזקנים, ש"מ ג"כ לפרט לסומים, וכנ"ל, ותרתי שמעינן מינה, דצריכי דייני למחזי, ופרט לסומים, ודוק:

אלא שלפ"ז צריך להבין הא דאמר שם בגמרא דר"י יליף להכשיר הדיוטות מדאצטריך לעיני פרט לסומים, ורבנן סברי דאין מכאן הכרח להכשיר הדיוטות, דלעיני אתי לכדרבא דצריכי דייני למחזי, ור"ל דלא אתי אלא לכדרבא, ולא למעט סומים כלל, ולזה אין ראי' מזה להכשיר הדיוטות, וכמ"ש מהרש"ל הנ"ל דכעת ע"כ אמרינן כן, דרק לכדרבא הוא דאתי, ורק להמסקנא אמרינן דתרתי שמעינן מיני', ולפי הנ"ל קשה דאיך נוכל כלל לדחות דלעיני לא אתי אלא לכדרבא, דהא האמר מר יש לו הכרח לדבריו, דלעיני אתי לפרט לסומים נוסף על הלימוד דצריכי דייני למחזי, מדלא כתיב לפני הזקנים, רק לעיני הזקנים, וכנ"ל, ואכתי יש הכרח מזה להכשיר הדיוטות, מדאצטריך למיכתב לעיני לפרט לסומים, ולא סגי לי' בלפני הזקנים, וסומים דלא ממילא נדע מכולך יפה וכו', וע"כ דלא בעינן סנהדרין:

ובשלמא לפי מ"ש מהרש"ל, דמשו"ה למסקנא שמעינן מיני' תרתי, כדרבא וכהאמר מר, משום דשקולים הם ויבואו שניהם, שפיר דחינן מעיקרא דמזה לא נשמע להכשיר הדיוטות, דשפיר י"ל דסנהדרין בעינן, ולעיני לא אתי אלא לכדרבא, דפרט לסומים מכולך יפה נפקא, ולא צריכינן להוציא זה מלעיני, אבל למסקנא דנפקא לן להכשיר הדיוטות מבישראל כל דהוא לר"י, או מזקני לרבנן, ולא שמעינן עדיין משום מקום פרט לסומים, שפיר נוכל להוציא פרט לסומים מלעיני, נוסף על הלימוד דצריכי דייני למחזי, משום דשני הלימודים האלה שקולים הם ויבואו שניהם, ולזה להמסקנא קיימי שניהם, האמר מר וכדרבא:

אבל לפי דרכינו לעיל, דהלימודים אינם שקולים, אלא שיש הכרח לשניהם גם יחד, וכנ"ל, ומאחר דיש הכרח דלעיני נכתב בכוונה לפרט לסומים, מדלא כתיב לפני, וכנ"ל, א"כ ממילא מוכרח מזה דלא בעינן סנהדרין, ואיך נוכל כלל לדחות זה מעיקרא, ולומר דרק לכדרבא הוא דאתי, דהא מדלא כתיב לפני רק לעיני ע"כ צ"ל דגם לפרט לסומים הוא דאתי, וכנ"ל:

והנראה לפענ"ד בזה, דהא התו' שם ק"א א' בד"ה מיבעיא כתבו דמשו"ה צריך לימוד להכשיר הדיוטות, משום דכתיב השערה דמשמע סנהדרין, עיי"ש, ולזה מאחר דמהשערה הוא משמעות מפורש דבעינן סנהדרין, כשאנו רוצין להכריח נגד זה, ולומר דגם הדיוטות כשרין, צריך שיהי' ההכרח ג"כ חזק וגלוי כ"כ באופן שיהי' בכחו לדחות המשמעות המפורש דהשערה, ולזה קאמר הגמרא, דנהי דהאמר מר יש לו הכרח דלעיני אתי לפרט לסומים, ולא רק לכדרבא לחוד, מדלא כתיב לפני, רק לעיני, וממילא שמעינן מזה דלא בעינן סנהדרין, מ"מ ס"ל לרבנן, דאין ההכרח הזה של לעיני ולא לפני חזק כ"כ, שיהי' בכחו לדחות המשמעות המפורש של השערה דבעינן סנהדרין, ולזאת אלו לא הי' לנו ילפותא אחרת דלא בעינן סנהדרין לא היינו יכולים ללמוד זאת מלעיני, דהיינו אומרים לעולם דבעינן סנהדרין, כהמשמעות המפורש של השערה, ולעיני לא אתי רק לכדרבא לחוד, והגם דלפ"ז יקשה למה לא כתיב לפני, רק לעיני, מ"מ היינו מוותרים על דקדוק זה, דמוטב לסבול הדוחק של דקדוק זה, מלהוציא עי"ז לדחות משמעות המפורש של השערה דבעינן סנהדרין, ולזאת היינו דוחים דרוש זה של לעיני פרט לסומים מפני המשמעות המפורש היוצא מהשערה דבעינן סנהדרין, כי ההכרח דהשערה הוא יותר גדול מהכרת זה דלעיני ולא לפני, כמובן, ולזאת ביותר יש לדחות הכרח זה מפני הכרח דהשערה, אבל לפי האמת, דיש רבוי אחר להכשיר הדיוטות, ולהוציא קרא דהשערה מפשטי', וא"כ שוב אין שום דבר עומד נגד הדרוש הזה דלעיני פרט לסומים, הדרינן להכריח ולדרוש מהא דלעיני ולא לפני פרט לסומים, כדאמר מר, דהלכתא פסיקתא היא, והאמר מר הוא לפי המסקנא, אליבא דאמת, ותרתי שמעינן מלעיני, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה