מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ו
הכלל היוצא לנו מכל הנ"ל בענף הקודם, דבתיבות כאלו, לשון רבים על רבים, דאיכא לספוקי בהו, אם הפירוש הוא רבים של כל אחד ואחד מן הרבים, או רבים של כל הרבים, אם יש הכרע מן הענין לפירוש אחד, מפרשינן כן, ואם אין הכרע, נקטינן לחומרא:
ובזה נבוא אל הענין שלפנינו, להבין דברי התו' יבמות הנ"ל בשם ר"ת, דאם לעיני פרט לסומין, גם סומא באחת מעיניו פסול, דמאחר דאיכא לפרושי לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, וא"כ סומא באחת מעיניו פסול, ואיכא ג"כ לפרושי לעיני דכלהו זקנים, אבל סומא באחת מעיניו כשר, ואין הכרע לאחד מן הפירושים, המדה היא לנקוט לחומרא, כפירוש הא', דסומא בא' מעיניו פסול:
אבל למה דמסקינן דלעיני לא אתי לפרט לסומין, אלא דצריכי דייני למחזי החליצה והרקיקה, לפי פירוש זה מסתבר לפרש לראיית עיני דכלהו זקנים, דמאחר דהכוונה היא על הראי', לראות החליצה והרקיקה, כשרואה בעין אחת ג"כ רואה, וא"כ יש הכרע מן הענין לפרש כפירוש הב' הנ"ל, וסומא באחת מעיניו כשר:
וע"כ צ"ל כן, דלמאי דמסקינן דלעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, מפרשינן לראיית עיני דכלהו זקנים, וסומא בא' מעיניו כשר, דסגי גם בראי' דעין אחת, דאל"כ אלא דלעיני הזקנים היינו לראיית עיני כל זקן וזקן מהזקנים, דלא סגי בראי' דעין אחת, אלא צריכין לראות החליצה והרקיקה בב' עינים דוקא, א"כ הא דפליגו ר"א וחכמים ביבמות ק"ד ע"א בחלצה בלילה, דר"א פוסל, וחכמים מכשירים, ומוקי פלוגתייהו בגמ' שם דר"א סבר חליצה כתחלת דין דמיא, ות"ק סבר כגמר דין דמיא, עיי"ש, ואי בחליצה בעי דוקא ראי' בב' עינים, א"כ למה הוצרך הגמ' לומר דר"א דפוסל חלצה בלילה ס"ל דכתחלת דין דמיא, והת"ק דס"ל כגמר דין דמיא מכשיר באמת חלצה בלילה, הא אפילו אי חליצה כגמר דין דמיא ג"כ לא נוכל להכשיר חלצה בלילה, דהא סומא באחת מעיניו רואה יותר ביום מכל אדם בלילה, וכיון שסומא באחת מעיניו פסול לחליצה, מטעם דבעינן בחליצה ראי' מעליא בב' עינים, וראי' דעין אחת לא סגי בזה, א"כ מכש"כ דפסול חליצה בלילה, דאפילו כראי' דעין אחת ביום לא הוי, ואינו דומה חליצה בזה לד"מ דגמר דין שלהם כשר בלילה, דבד"מ גם סומא באחת מעיניו כשר, ומזה עצמו ילפינן לי', מדגמר דין של ד"מ כשר בלילה, מכש"כ דכשר בד"מ סומא באחת מעיניו, דרואה יותר ביום מכל אדם בלילה, וכמ"ש הרי"ף בס"פ אד"מ עייש"ה, ועיין מ"ש בזה בסי' הקודם ענף ב', אבל חליצה אם נימא דבעי דוקא ראי' בב' עינים, וחמיר יותר בזה מד"מ, א"כ כש"כ חלצה בלילה פסולה, אף אם חליצה היא כגמ"ד, ואיך מכשיר הת"ק בזה, א"ו דלעיני הזקנים היינו לראיית עיני כל הזקנים, ולא ממעטינן מלעיני אלא אם אינו רואה כלל, אבל גם בראי' דעין אחת סגי, וסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, ולכך גם בחלצה בלילה, אם חליצה היא כגמר דין, החליצה כשרה, כמו בד"מ ממש, והטעם דמפרשינן כן לעיני הזקנים, היינו משום דמאחר דלהמסקנא לא ממעטינן כלל סומים מלעיני, אלא לעיני רק לכדרבא הוא דאתי, דצריכינן דייני למחזי, ולעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, וכיון דרק בראי' תליא מלתא, ממילא מסתבר דגם בראי' דעין אחת סגי, דסוף סוף גם בעין אחת, כשהוא רואה החליצה והרקיקה, הוא רואה, ומה צריך יותר בזה מן הראי' וכיון דיש הכרע מן הסברא לפרש כן, לעיני דכלהו זקנים, הכי מפרשינן, וכנ"ל:
אמנם להאמר מר דלעיני פרט לסומים, שפיר נוכל לומר דגם סומא באחת מעיניו פסול, דלעיני הזקנים היינו לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, דכל זקן צריך שיהי' לו ב' עינים וסומא באחת מעיניו פסול, ולא משום הראי', דא"כ כש"כ לילה, וכנ"ל, אלא דפסול משום מום, והגם דשאר מומין לא פסלה התורה בדייני חליצה דלא בעיא סנהדרין, וכמ"ש בנודע ביהודה שם, וכבר קדמו בדרכי משה בסדר חליצה, עיי"ש, וכ"כ בתשובות רע"ק מה"ת סי' ס"ד, עיי"ש, מ"מ על מומי העינים הקפידה התורה בחליצה, וכדאמרינן בעלמא, כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, עיניה טרוטות כל גופה צריך בדיקה, הרי דמומי העינים יותר גרועים ויותר בלתי נאים משאר מומין, ולזה י"ל דהגם דבחליצה לא בעינן כולך יפה כמו בסנהדרין, אבל הקפידה התורה שיהי' עכ"פ להב"ד עינים יפות, וגם סומא באחד מעיניו פסול, משום מום שבעין, ואין ללמוד מזה לפסול חליצה בלילה, דסומא לא משום חסרון הראי' פסול, אלא משום מום, וכנ"ל, ומאחר דלפי האמר מר דלעיני פרט לסומים, שפיר נוכל לפרש לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, דסומא באחת מעיניו פסול, ממילא הכי מפרשינן לחומרא, וכנ"ל:
ולזה כתבו התו' בשם ר"ת דלמסקנא לא ממעטינן מלעיני פרט לסומים, אלא רק לכדרבא הוא דאתי, דצריכי דייני למחזי, ולעיני הזקנים היינו לראיית הזקנים, וכיון דהכוונה היא רק על הראי', ממילא ע"כ גם לראות בעין אחד סגי, וכנ"ל.
ועוד י"ל בכוונת התו' בפשיטות יותר, וביותר הכרח, דהא כי אמרינן דלעיני פרט לסומין, לא שמעינן כלל דצריכי דייני למחזי, ולא צריכי למחזי כלל, אלא דלעיני הזקנים היינו דהזקנים צריכין שיהי' להם עינים, פרט לסומים, וא"כ היא גופא טעמא בעי, מאחר דלא צריכי למחזי כלל למה הקפידה התורה שלא יהיו סומים, וע"כ צ"ל דזה אינו משום לתא דראי' כלל, אלא דהקפידא היא בעצם על העינים שלא יהיו סומים, והיינו שהעינים יהיו שלמים, ולא יהי' בהם מום, דהקפידה תורה בדייני חליצה על מומי העינים, וכנ"ל, ומאחר דהקפידא היא על מומי העינים, ממילא גם סומא באחת מעיניו פסול, דגם סומא באחת מעיניו מום שבעין הוא, ולפ"ז ע"כ צריך לפרש לעיני הזקנים, לעיני כל זקן וזקן מהזקנים, שכל אחד מהזקנים יהי' לו ב' עינים:
ולזה קאמר ר"ת, דמאחר דלהמסקנא לא ממעטינן סומים מלעיני, אלא לעיני לכדרבא הוא דאתי דצריכי דייני למחזי, וממילא סומא פסול דלא מצי למחזי, אבל מאחר דבראי' תליא מלתא, ממילא סומא באחת מעיניו כשר, דשפיר מצי למחזי בעינו אחת, ולפ"ז ע"כ צריך לפרש לעיני הזקנים, לעיני דכלהו זקנים, וכנ"ל, ודברי התו' בשם ר"ת פשוטים ומוכרחים, דלשון כזה דמשתמע לתרי אפי מפרשינן תמיד כפי הענין, וכנ"ל, ומיושב קושית הנוב"י
ואין להקשות ע"ז ולומר, דאפילו אם אמרינן דלעיני פרט לסומים, אעפ"כ אכתי אינו מוכרח מזה דעיקר הקפידא היא על המום שבעין, דעדיין יש לומר דהקפידא היא על הראי', והגם דלפ"ז לא צריכי דייני למחזי כלל, וכנ"ל, אעפ"כ י"ל דהקפידה התורה על האדם שיהי' יכול לראות, וכמו בדיני ממונות, דלא צריך למחזי כלל, ואעפ"כ סומא בב' עיניו פסול, ולא מחמת מום, דהא סומא באחת מעיניו כשר, אלא משום דהדיין צריך שיהי' בר ראי', וא"כ כמו כן י"ל בדייני חליצה, והגם דגם לפ"ז ע"כ צ"ל דסומא באחת מעיניו פסול בחליצה, דלסומא בב' עיניו לא איצטריך קרא דלעיני, דלא גרע מד"מ וכנ"ל בענפים הקודמים, מ"מ מאחר דחזינן מד"מ דהגם דלית בי' מידי למחזי אעפ"כ צריך הדיין שיהי' בר ראי', א"כ כמו כן יש לנו לומר בחליצה, דטעם פסול הסומא דידה הוא משום דהדיין צריך להיות בר ראי', והחמירה בה התורה עוד יותר מבד"מ, דגם סומא באחת מעיניו פסול, דהגם דבד"מ סגי בבר ראי' כל דהוא, אבל בחליצה צריך הדיין שיהי' בר ראי' שלמה בב' עיניו, וא"כ לפ"ז תקשה לפי האמר מר דלעיני פרט לסומים, וע"כ דגם סומא באחת מעיניו פסול, וכנ"ל, וא"כ איך מכשיר הת"ק חלצה בלילה, ומנ"ל דפסול הסומא באחת מעיניו הוא מטעם מום שבעין, דאין זה ענין ללילה, וכנ"ל, דלמא הפסול הוא משום דבחליצה צריך הדיין להיות בר ראי' שלמה בב' עיניו, וכנ"ל, וא"כ לפ"ז כש"כ לילה דפסול לחליצה, דהא סומא באחת מעיניו רואה יותר ביום מכל אדם בלילה, ואעפ"כ פסול בחליצה, משום דלא סגי בה גם ראי' כזאת, וכנ"ל, ומכש"כ לילה דפסולה לחליצה, אף דהוי כגמ"ד, דחליצה ע"כ חמור יותר לענין זה משאר ד"מ, כמו דחמור יותר מד"מ לענין סומא באחת מעיניו, וכש"כ הוא, וכנ"ל, וכמ"ש הרי"ף ק"ו זה בס"פ אד"מ לענין ד"מ, עיי"ש, וכנ"ל:
אמנם באמת לק"מ מתרי טעמי. חדא דהא אנן קיימינן השתא לפרש דבר התו' על אופן דס"ל גם כאן ביבמות כמו בנדה נ' ע"ב, דלרבנן דר"מ דלא מקשינן ריבים לנגעים גם סומא בב' עיניו כשר בד"מ, וכנ"ל בריש ענף ה', ולפ"ז לא מצינו בשום דוכתא חידוש זה דאפילו בדבר דלית בי' מידי למחזי יהי' קפידא על הדיין שיהי' עכ"פ בר ראי', ואדרבא חזינן בד"מ דלית בי' מידי למחזי לא צריך שיהי' הדיין בר ראי' כלל, אם לא לר"מ דמקיש ריבים לנגעים, גם אפילו סומא בעינו אחת פסול, מטעם דצריך שיהי' בר ראי' שלמה, כמו בנגעים, אבל פשיטא דהאמר מר לעיני פרט לסומים לא קאי אליבא דמ"מ, דלר"מ לא צריך לזה קרא דלעיני, דמהיקישא דריבים לנגעים שמעינן זה, למיפסל בה גם סומא בעינו אחת, וע"כ דהאמר מר הוא אליבא דרבנן דלא מקשינן ריבים לנגעים, וכיון דלרבנן גם סומא בב' עיניו כשר בד"מ, ולא בעינן בהו בר ראי' כלל, א"כ הדרינן לסברא הפשוטה דבדבר דלא צריך למחזי מידי א"צ הדיין להיות בר ראי' כלל, וא"כ מאיזה טעם אמרה תורה בחליצה אליבא דהאמר מר לעיני פרט לסומים, דהא להאמר מר לא צריך למחזי כלל, וכנ"ל, ואין לומר דמה"ט הוא דנהי דלא צריכי למחזי מ"מ ראוים למחזי צריכים להיות, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דז"א דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר שצותה התורה לעשות כן, ולנו הוכחה וגילוי דעת שאין העשיה מעכבת, כמו בבילה וכדומה, אזי אמרינן דעכ"פ ראוי לבילה ולהעשיה הזאת בעינן, אבל בדבר שאין לנו שום גילוי דעת בתורה לעשות כן, כמו ראיית החליצה והרקיקה להאמר מר דלעיני לא אתי כלל לכדרבא דצריכי דייני למחזי, וכנ"ל, לא שייך כלל לומר דמשו"ה אמרה תורה לעיני פרט לסומים כדי שיהי' עכ"פ ראוים לבילה, דהיינו ראוים למחזי החליצה והרקיקה, דכי היכן נזכר בתורה כלל ראיית החליצה והרקיקה עד שנימא דעכ"פ צריכי הדיינים להיות ראוים לראי' הזאת, וע"כ צ"ל דמשו"ה אמרה תורה לעיני פרט לסומים משום דהקפידה התורה בדייני חליצה על מום שבעין וכנ"ל, ומשו"ה גם סומא באחת מעיניו פסול, דמום שבעין הוא, וכנ"ל, אבל אין הפסול בזה משום לתא דראי' כלל, ולזה אין זה ענין ללילה כלל, ומשו"ה לת"ק דחליצה כגמר דין דמי חלצה בלילה כשרה, וכנ"ל, הא חדא ליישב קושיא הנ"ל:
וזאת שנית, דאפילו להפוסלים סומא בב' עיניו בד"מ גם אליבא דרבנן, אשר זאת אומרת, דאפילו בדבר דלית בי' מידי למחזי, וגם אין בו קפידא משום מום, מ"מ בעי עכ"פ הדיין שיהי' בר ראי', ומינה דבחליצה דבעינן לעיני פרט לסומים גם סומא באחת מעיניו פסול, וכנ"ל, מ"מ הוי מסתבר להו לחז"ל דלאו משום לתא דראי' היא זאת, דמאחר דגם בחליצה לא צריך למחזי כלל, לאיזה ענין יהי' הדיין צריך להיות בר ראי' יותר מבד"מ, וע"כ דמשום מום שבעין היא הקפידא הזאת, שלא יהי' סומא אפילו באחת מעיניו, ולזה אין זה ענין לחלצה בלילה כלל, וכנ"ל:
הכלל היוצא לנו מזה, דלמ"ד לעיני פרט לסומים, גם סומא באחת מעיניו פסול לחליצה, וע"כ משום מום שבעין, כי היכי דלא תקשי מחלצה בלילה, וכנ"ל, אלא שר"ת ס"ל דלמסקנא לא קיימא הא דאמר מר לעיני פרט לסומים, רק לכדרבא לבד הוא דאתי, דצריכי דייני למחזי, ומשו"ה פסק דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, דשפיר מצי למחזי גם בעינו אחת, וכנ"ל: