מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ה
הנה הארכתי עד כה, להראות כי התחלת דברי הנודע ביהודה ודברי מהרש"ל, יש להם מקום גדול וחשוב בכוונת דברי התו' בשם ר"ת, ולא דבר ריק הוא, אבל לקושטא דמילתא נראה לפענ"ד דלא צריכינן כלל לזה, אלא דאפילו נימא דגם ר"ת סובר כמ"ש התוס' בנדה הנ"ל, דלרבנן גם סומא בב' עיניו כשר לדון ד"מ, אעפ"כ ניחא שפיר בפשיטות מ"ש ר"ת כאן, דלמ"ד לעיני פרט לסומים אתי למעט גם סומא באחת מעיניו:
דהנה בעיקר החקירה של הנוב"י, אם לעיני הזקנים היינו לעיני כל זקן וזקן, או לעיני כל הזקנים, כבר מצינו כעין זה בכמה דוכתי בש"ס על אופנים שונים, דבחגיגה דף ג' ע"א איתא, אמר ר' תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שנאמר באזניהם [ר"ל באזני כל אחד ואחד מישראל, לאפוקי חרש באזנו אחת] ופריך והאי באזניהם מיבעי לי' באזניהם דכלהו ישראל [ור"ל דעכ"פ יקרא לכל אחד ואחד באזנו אחת ולא דוקא בב' אזניים] ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקא [ור"ל דאם הוא חרש בב' אזניו לא קרינן בי' נגד, דהקריאה אינה נגדו, דכמאן דליתי' שם דמי, וע"כ דיש לו עכ"פ אוזן פתוח אחד, וא"כ באזניהם ע"כ אתיא לב' אזניים פתוחים לכל אחד ואחד], ופריך אי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעי, [מחמת שהן רחוקים, תוס' שם] כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעי [ור"ל ואף באוזן אחת סגי] ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא, [ור"ל וא"כ באזניהם ע"כ אתיא שכל אחד ואחד מישראל ישמע בב' אזניים], ע"כ הגמרא שם, הרי חזינן דאי לאו דהי' לנו הכרח לזה דבאזניהם היינו באזני כל אחד ואחד מישראל, לא הוי אמרינן כן, רק הוי אמרינן דבאזניהם היינו באזניהם דכלהו ישראל, וכן במגילה ד"ז ע"א איתא, תני רב יוסף וכו' ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בנ' אדם, הרי ג"כ לא אמרינן שתי מתנות לכל אביון ואביון, רק שתי מתנות לאביונים, לכל אחד מתנה אחת, אמנם לעומת זה מצינו ביומא דף ל"ז ע"א, ת"ר ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וכו', יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, ת"ל גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל, אין כאן לשם אלא גורל אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחד, וכו' עיי"ש, הרי דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' וכו', הוי אמינא דונתן אהרן על שני השעירים גורלות היינו דיתן ב' גורלות על כל שעיר ושעיר, ולא ב' גורלות על ב' השעירים, וא"כ לכאורה זה סותר להא דחגיגה ומגילה הנ"ל:
וכבר הקשה הפר"ח באו"ח סי' תרצ"ד על הא דמתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים, למה לא אמרינן ב' מתנות לכל אביון ואביון, כמו דאמרינן ביומא שם דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' וכו' הו"א ב' גורלות לכל שעיר ושעיר, עיי"ש שנדחק בזה:
והתו' בחגיגה שם בד"ה חרש הביאו ירושלמי, ר"י בעי זרש באזנו אחת מהו, אמר ריב"ב פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דתני ר"י ולבני אהרן תעשה כתנות, רבנן אמר שתי כתונות לכל אחד, ר' יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד, הכא נמי, רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד, ור' יוסי אומר אוזן לכל אחד ואחד, עכ"ל הירושלמי:
ובטורי אבן בחגיגה שם כתב, דהסוגיא דחגיגה שם דאי לאו למאן ישמעו הוי אמינא באזניהם דכלהו ישראל, ע"כ אתיא כר' יוסי דירושלמי, דלרבנן אפילו בלא שום הוכחה אמרינן באזניהם שתי אזנים לכל אחד, וכן הא דמגילה שם דב' מתנות לב' אביונים אתיא כר' יוסי, דלרבנן צ"ל ב' מתנות לכל אביון, עיי"ש, וכ"כ באבני שהם במגילה שם ד"ז ע"א, עיי"ש באורך, אמנם לא העיר כלל מסוגיא דיומא דל"ז הנ"ל, דאי לאו דכתיב גורל אחד לד' הוי אמינא ב' גורלות לכל שעיר ושעיר, וכנ"ל, וזה אתיא כרבנן, וא"כ סתם סוגיות הש"ס שבגמרא דידן לכאורה סותרין זו את זו, וגם באבני שהם שם בסוף דבריו הקשה על הסוגיא דחגיגה הנ"ל דפריך כ"כ בפשיטות על ר' תנחום באזניהם מיבעי לי' באזניהם דכלהו ישראל, ומאי קושיא, ודלמא ר' תנחום כרבנן ס"ל, דב' כתונות לכל אחד, וה"נ ב' אזנים לכל אחד, עיי"ש:
ולזה נראה לפענ"ד, דהגמרא דידן לא ס"ל כלל להא דירושלמי, דהאי באזניהם וכדומה יהי' תלוי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן בכתנות, מדלא אישתמיט הגמרא דידן בשום דוכתי להביא פלוגתא זו כלל, ומה גם לענין אזניהם וכדומה, אלא ס"ל לגמ' דידן, דכל היכי דכתיב לשון כזה, באזניהם וכדומה, לשון רבים על רבים, אינו מוכרע כלל אם כוונת הרבוי שם היא על כל יחיד ויחיד מן הרבים, אם על הרבים בכללם יחד, והא דפליגו ר' יוסי ורבנן בכתנות, דרבנן אמרי ב' כתונות לכל אחד, ור' יוסי אמר כתנות לכולם, לא מרצונם הפשוט אמרו כל אחד פירושם בזה, דמניין להם לכל אחד להחליט פירושו בזה, בהיות הלשון בלתי מוכרע, ויש לומר כן כמו שיש לומר כן, אלא דרבנן ור' יוסי כל אחד הי' לו הכרע מן הכתוב או מן הענין כפירושו, וא"כ פשיטא שאין ללמוד מזה למקומות אחרים שכתוב בהם לשון כזה, אשר אין שם שום הכרע לאחד מן הפירושים, כמו שיש בזה:
ואולי דייקי ר' יוסי ורבנן פירושיהם בזה, מדחזינן שם בשמות כ"ח מ', כתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים וכו', והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, ובהלבשה כתיב שם כ"ט ח', ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, וכן הוא בפ' צו בהלבישה, ומדכתיב וחגרת אותם אבנט לשון יחיד, הרי חזינן דמה דכתיב בהעשיה ועשית להם אבנטים, הפירוש הוא אבנטים לכולם, לכל אחד ואחד אבנט, ולזאת ס"ל לר' יוסי כיון דכתיבי בהעשיה יחד, ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים, כמו דאבנטים היינו אבנטים לכולם כמו כן כתנות היינו כתנות לכולם, ורבנן סברי, כיון דגם בהלבשה, דדקדק לומר אבנט לשון יחיד, ואעפ"כ נאמר והלבשתם כתנות, ש"מ דהא כדאיתא והא כדאיתא אבנטים לכולם, לכל אחד אבנט, וכתנות לכל אחד ואחד, ומשמעות דורשין איכא בין ר' יוסי ורבנן בכתנות, אבל בשאר דוכתי היכי דכתיב לשון כזה הוא בלתי מוכרע, בין לר' יוסי ובין לרבנן, אם לא שיש שם ג"כ איזה הכרע מהכתוב או מהענין לאחד מן הצדדים, אבל זולת זה, מאחר דהוא ספק אם הפירוש הוא כך או כך, אם הוא לענין מצוה או איסור אזלינן בי' לחומרא, כדין כל ספק דאורייתא, ואם הוא בענין ממון, אמרינן בי' קולא לנתבע, כמו בכל ספק ממון:
ולזה בהא דחגיגה, דר' תנחום בא להוציא קולא מבאזניהם, ומפרש באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, לאפוקי חרש באזנו אחת דפטור מן הקהל ומן הראיה, פריך הגמ' שפיר דהאי באזניהם מבע"ל באזניהם דכלהו ישראל, ור"ל מאחר דיש ג"כ לפרש באזניהם דכלהו ישראל, ולאשמעינן אתא דחרש בב' אזניו פטור, מנ"ל לפרש באזניהם דכל אחד ואחד מישראל, ולהוציא עי"ז קולא, לפטור חרש באזנו אחת מן הראיה, אדרבא יש לנו למיזל בזה לחומרא, ולפרש באזניהם דכלהו ישראל, ולאפוקי חרש בב' אזניו, אבל חרש באזנו אחת חייב בראיה, ולזה משני דחרש בב' אזניו דפטור כבר שמעינן מנגד כל ישראל, ושצריך לשמוע שמעינן מלמען ישמעו, וע"כ באזניהם אתא לאשמעינן באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, ולאפוקי חרש באזנו אחת דפטור מהקהל ומראיה, וא"כ הרי יש הכרח לפירוש זה
וכן לעומת זה בהא דיומא, דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, מאחר דיש לפרש ב' גורלות על ב' השעירים, ויש ג"כ לפרש ב' גורלות על כל שעיר ושעיר מב' השעירים, אית לן למיזל לחומרא, וליתן ב' גורלות על כל שעיר ושעיר, אי לאו דכתב רחמנא גורל אחד לד' וכו', לגלויי דהפירוש הוא ב' גורלות על ב' השעירים, וזה הוא דאמרינן שם יכול יתן שנים על זה וכו', לא משום דכן הוא הפירוש המוכרע, אלא משום דאין לנו הכרע, יש לנו לומר כן לחומרא, וכנ"ל:
אמנם בהא דמגילה, במתנות לאביונים, הואיל דיש לפרש כך וכך, ב' מתנות לב' אביונים, וכן ב' מתנות לכל אביון ואביון מהאביונים, מאחר דהוא דבר שבממון, יש לנו לומר בזה קולא לנתבע, ואינו צריך ליתן אלא ב' מתנות לב' אביונים, וזה הוא מה שתני רב יוסף שם שתי מתנות לשני בני אדם, והגם דהוא ספק ממון עניים, מ"מ כבר נודע דגם בספק ממון עניים אמרינן בי' קולא לנתבע, והמוציא מחבירו עליו הראי', כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים דף ז' ע"א, וכאשר האריך מזה הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד, וכן נראה דעת הגר"א שה בס"ק ט"ו ובסי' רנ"ח ס"ק א', עיי"ש ודוק. ועיין בס' מאזניים למשפט בדיני תפיסה סי' ג', ובתשובת בגדי כהונה חו"מ סי' ז':
ובזה יתיישבו דברי רב יוסף הנ"ל כמין חומר, דתני שתי מתנות לשני בני אדם, ויש לדקדק למה שינה בזה מלשון הכתוב, ולא אמר שתי מתנות לשני אביונים, ולפי הנ"ל יתיישב שפיר, דכלפי דרב יוסף לא תני כן ב' מתנות לב' מהכרע הלשון, רק מאחר דאין בזה הכרע אזיל בי' לקולא לנתבע, ויקשה לכאורה ע"ז דהא הוא ספק צדקה, ויש לומר בו ספק איסורא לחומרא, ולזה דקדק רב יוסף ואמר ב' מתנות לב' בני אדם, לומר שדין האביונים בספק ממון המגיע להם במתנותיהם כדין שאר בני אדם בספק ממון שלהם, דאמרינן בי' קולא לנתבע, וכנ"ל, והם בזה כשאר בני אדם, ולזה שינה מלשון הכתוב ואמר שתי מתנות לשני בני אדם, וזה נכון
ונ"ל עוד, דהא דאמרינן להחמיר בתיבות אלו שאין להם הכרע, ובממון קולא לנתבע וכנ"ל, אינו דוקא מכח ספק, אלא דכך היא המדה להחמיר בכזה, וכמו דאמרינן בעלמא דהיכי דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא לחומר מקשינן, ואף דמסתעף מחומרא זו ג"כ קולא מקלינן ג"כ, וכמו ביבמות ח' א' לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, דכל העריות אסורות ליבום כמו אחות אשה, עיי"ש, ואף דמזה נסתעף קולא, דשרינן להו לעלמא בלא חליצה, מקלינן ג"כ, וכן בקידושין ס"ח א' קולא וחומרא לחומרא מקשינן, דבכל עריות אין קידושין תופסין והולד ממזר, אף דבא מזה קולא, דשרינן לה לעלמא בלא גט, מקלינן ג"כ, ולא אמרינן דמאחר דאיכא לאקושי לאחות אשה או לאשת אח, וכן לאחות אשה או לנדה, מספיקא ניזול הכא לחומרא והכא לחומרא, דהיינו דנימא דכל העריות אסורות להתיבם, דשמא לאחות אשה מקשינן להו, אמנם לשרינהו לעלמא צריכות חליצה, דדלמא לאשת אח מקשינן להו, וכן מכל העריות הולד ממזר, דדלמא לאחות אשה מקשינן להו, ואעפ"כ צריכות גט להתירן לעלמא, דשמא לנדה מקשינן להו, זה לא אמרינן, וע"כ צ"ל דזה דאמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, אין זה מחמת ספק, אלא דכן היא המדה דלחומרא מקשינן, בתורת ודאי, והטעם בזה הוא, דמאחר דבאו הענינים בתורה באופן זה דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא, וע"כ נצטרך מספק לילך בזה לחומרא, ולזה אמרינן דבאמת בלי ספק כוונת נותן התורה ית"ש בזה כן הוא, לאקושי בזה לחומרא, דאל"כ לא הי' באים הענינים בתורה באופן הזה דיהי' בו לאקושי לקולא ולחומרא ומספק נצטרך להחמיר, היפך כוונת התורה, וע"כ דבאמת גם כוונת התורה בזה כן הוא להקיש לחומרא, ולזאת מאחר דהא דלחומרא מקשינן הוא בתורת ודאי, אם רק עיקר הנידון של ההיקש הוא לחומרא, אף דעי"ז נסתעף קולא, מקילינן ג"כ, וכנ"ל, דבתורת ודאי מקשינן להו לאחות אשה, דבעיקרו הוא לחומרא, ולא לאשת אח ולנדה, וז"ב ופשוט:
וה"ה בנ"ד, בתיבות שאין להם הכרע אם הפירוש כך או כך. מאחר דמספק ע"כ נצטרך לפרש לחומרא, וכנ"ל, שוב אמרינן דבל"ס באמת הפירוש כך הוא לחומרא, דאל"כ לא היתה התיבה נכתבת באופן זה דנצטרך בזה להחמיר היפך הכוונה, וע"כ דבאמת הכוונה היא כך לחומרא, וכן בממון, מאחר דמספק ע"כ נאמר בו קולא לנתבע, וכנ"ל, שוב אמרינן דבל"ס הפירוש באמת כן הוא, וכנ"ל, [ועיין במילואים לסימן זה מה שכתבתי עוד בזה]:
ואין להקשות, דא"כ אכתי אינו מיושב הא דפריך בחגיגה שם ואימא באזניהם דכלהו ישראל, וכתבתי לעיל דהיינו משום דזה הוא לחומרא, לחייב חרש באזנו אחת בראי', ולפי מ"ש כאן נראה לכאורה דאדרבא, דבעיקרו יש יותר חומרא אם נפרש באזניהם של כל אחד ואחד מישראל, דאם הפירוש כך הוא צריך כאו"א מישראל לשמוע דוקא בב' אזניו, ואם אזנו אחת סתומה באיזה דבר באופן שאינו שומע בו אינו יוצא י"ח, ואם הפירוש הוא באזני דכלהו ישראל, די לו גם בשמיעה כזאת באזנו אחת סתומה, וא"כ אדרבא בעיקרו יש חומרא לפרש באזניהם של כאו"א מישראל, וממילא בודאי הפירוש כך הוא, וכנ"ל, והגם ששוב מסתעף מזה קולא לפטור חרש באזנו אחת מן הראי', מ"מ נוכל להקל בזה, וכנ"ל:
אמנם לקושטא דמלתא זה אינו, דבאמת אין שום חומרא יוצאת מהפירוש דבאזניהם של כאו"א מישראל, דאפילו אם נפרש כן, ג"כ אינו מזיק כלל אם אזנו אחת סתום באיזה דבר ושומע רק באחת, דמאחר דיכול להוציא הסתימה מן האוזן ולשמוע בב' אזניו, אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ואפילו לכתחלה די לו בשמיעה זאת דאזנו אחת, וכמ"ש התו' בנדה ס"ו ע"ב בד"ה כל דמשו"ה די בבית הסתרים ראוי לביאת מים, ולא בעי אפילו לכתחלה ביאת מים, משום דגבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם, אין סברא לומר דלכתחלה ליבעי ביאת מים, דכיון דבדיעבד טהור, לכתחלה נמי לא בעי, משא"כ בילה ומקרא ביכורים וקריאת חליצה מצות נינהו, הילכך לכתחלה ליעבד, עכ"ל התו' שם, וה"ה בנ"ד, מאחר שלא הקפידה תורה אלא על השמיעה, כדכתיב למען ישמעו. וכיון דבדיעבד עכ"פ די באזנו אחת אף אם הפירוש הוא באזניהם של כאו"א מישראל, מטעם דכל הראוי לבילה וכו', וכנ"ל, אין סברא לומר דלכתחלה בעי בב' אזניו, ומשו"ה די לו גם לכתחלה באזנו אחת מטעם זה דכל הראוי לבילה וכו':
באופן דלענין זה אין שום נ"מ אם הפירוש הוא באזניהם דכלהו ישראל או אם באזניהם של כאו"א מישראל, דבין כך ובין כך די לו אפילו לכתחלה בשמיעה דאזנו אחת לבד אף שהשני סתום באיזה דבר, וכנ"ל, אלא דהנ"מ בין ב' פירושים הנ"ל הוא, דאם הפירוש הוא באזניהם של כאו"א מישראל, א"כ חרש באזנו אחת פטור מזה ומן הראי', ואם הפירוש הוא באזניהם דכלהו ישראל, גם חרש באזנו אחת חייב בזה, וכן בראי', וא"כ הוי הפירוש דבאזניהם דכלהו ישראל להחמיר, ומשו"ה פריך הגמ' שפיר ואימא באזניהם דכלהו ישראל, דמאחר דאין הכרע בהפירוש של באזניהם מהראוי לנו לנקוט הפירוש לחומרא, וכנ"ל:
ועוד י"ל דאפילו הכרע יש כאן דהפירוש הוא כך באזניהם דכלהו ישראל מדכתיב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם וכו' למען ישמעו וכו', הרי דכל המכוון הוא למען ישמעו וכו', ולזה די גם באוזן אחת, דמ"מ הוא שומע, ולזה יותר נוטה לפרש באזניהם דכלהו ישראל, דגם חרש באזנו אחת חייב בזה, דסוף סוף הוא שומע באזנו הב', ולזה פריך הגמ' ואימא באזניהם דכלהו ישראל, אלא דמשני דא"כ באזניהם למה לי כלל, דהא מלמען ישמעו נפקא, וע"כ באזניהם אתיא ללמוד באזניהם של כאו"א מישראל, וללמד דחרש באזנו אחת פטור מן הראי':