מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ז
הן אמת שמזה יש להקשות על הפוסקים דמצות צריכות כוונה, דמאחר דהלכה רווחת היא כר' יהושע דמתן דמים, דר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע, כנודע, וכ"פ הרמב"ם להדיא בפ"ב מה' פהמ"ק הי"א, ובודאי דגם שאר הפוסקים סברי כן, וכנ"ל, ור' יהושע ע"כ סובר בזה דלעבור בזמנו לא בעי כוונה, וכדאמרינן בר"ה כ"ח ב' שם, והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור ולא בעי כוונה, וכמו שפירשתי הדברים לעיל, דאם לעבור בעי כוונה, ממילא בנותן מתן ד' מחמת ספק, או תערובות, גם בל תוסיף מדרבנן אין בו, וע"כ דס"ל לר' יהושע דלעבור בזמנו לא בעי כוונה, וא"כ מכש"כ דלצאת לא בעי כוונה, דאם לצאת בעי כוונה כש"כ דלעבור אפילו בזמנו בעי כוונה, דלעבור ביותר בעי כוונה מלצאת, כדמוכח הסוגיא דר"ה שם, והסוגיא דעירובין צ"ו ע"ב, עיי"ש, וכ"כ המג"א סי' תרנ"א הנ"ל, וכיון דס"ל לר' יהושע דלעבור לא בעי כוונה, מכש"כ דלצאת לא בעי כוונה, וא"כ איך אפשר לפסוק כר' יהושע ולפסוק ג"כ דמצות צריכות כוונה, והם תרתי דסתרי אהדדי:
שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ספ"ג דר"ה, בהליצו על הרי"ף דפסק דמצות צריכות כוונה, שכתב וז"ל, ואע"ג דמתן דמים לר' יהושע בלעבור לא בעי כוונה, דשוחט קדשים לשם חולין כשרין, ועולין לבעלים לשם חובה, ואפילו חטאת, כדאיתא בפ"ק דזבחים, ה"ה לזורק, וכו' אבל כוונה דמצוה בקדשים לא בעינן, ומשום הכי לעבור דידהו לא בעי כוונה לר' יהושע, ומיהו לר' אליעזר בעי כוונה, כדקאמר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, לומר דאע"ג דהוא זורק ד', שלא בכוונת דם בכור אינו עובר על בל תוסיף, והלכך עובר על בל תגרע, דהא חזי דם לזריקה, עכ"ל הרמב"ן שם:
הנה הרמב"ן ז"ל האיר עינינו בזה, די"ל דלעולם ס"ל לר' יהושע דמצות צריכות כוונה, ומכש"כ דלעבור אפילו בזמנו בעי כוונה, וכנ"ל, וקדשים שאני, דהא גם השוחט וה"ה זורק [עיין תו' ריש זבחים] קדשים לשם חולין [דהיינו שידע שהם קדשים ואעפ"כ עשה לשם חולין, כמ"ש רש"י בזבחים מ"ו ע"ב בד"ה לשם חולין, וא"כ היינו בפירוש שלא לשם מצוה] כשרין, ועלו לבעלים לשם חובה, הרי דבקדשים לא די דכשרין, אלא שגם יצא ידי המצוה, אף דכוון בפירוש שלא לשם מצוה, ולזה גם לעבור דידהו לא בעי כוונה לר' יהושע, ואפילו בנותן מתן ד' מחמת ספק ותערובות, שכוונתו היא שדם הבכור לא יהי' לשם מצוה רק מתנה א', והשאר יהי' שלא לשם מצוה, רק לשם מים, אעפ"כ עובר על בל תוסיף, דלעבור דידהו הוא כמו הלצאת דידהו, ולזה, ס"ל ינתנו במתן א', כדי שלא יעבור בבת"ו דאורייתא, אמנם בבל תגרע אינו עובר, דבל תגרע לא נאמר אלא כשהוא בעצמו, אבל כשאינו בעצמו המתן ד', רק מעורב במתן א', ומש"ה נותן מתן א', ואין כוונתו לגרוע מהמתן ד', אינו עובר בזה בבל תגרע, דנהי דהקום ועשה דקדשים לא בעי כוונה גם לעבור, לר' יהושע, אבל השוא"ת דידהו בעי כוונה, אמנם ר"א סבר, דהגם דהלצאת דקדשים לא בעי כוונה, אבל לעבור דידהו בעי כוונה, ולכך אמר ינתנו במתן ד', דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא מעורב, ונותן מתן ד' מחמת הספק ותערובות, שלא לשם בכור, ולזה למה לא יתן מתן ד' ולכך כשאינו נותן, על לא דבר, עובר בבל תגרע:
ואין לומר, דא"כ הא דפריך שם, והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה, נימא דקדשים שאני, דז"א דהא שם קיימינן למ"ד דמצות א"צ כוונה, ואעפ"כ אמר רבא דדוקא לצאת אצ"כ, אבל לעבור צריך כוונה, וע"ז פריך שפיר, דכמו במתן דמים לר"י משוינן לעבור ללצאת בקדשים, ולא בעי כוונה, כמו כן יש לנו להשוות לעבור ללצאת בכל המצות, ולומר דכמו דלצאת א"צ כוונה, כמו כן בלעבור לא בעי כוונה, וע"ז משני רבא דדוקא בזמנו משוינן לעבור ללצאת, ולא שלא בזמנו, ומתן דמים כיון דאי מתרמי וכו' הוי בזמנו, וכנ"ל:
ובזה באמת רווחא שמעתא טובא, וא"צ לדחוק בדברי ר' יהושע דמה שאמר כשנתת עברת על בל תוסיף מדרבנן קאמר, וכנ"ל, אלא כפי פשוטו מדאורייתא, והגם דכשנותן מחמת ספק ותערובות נותן בפירוש שלא לשם מצות בכור, וכנ"ל, מ"מ קדשים שאני, וכנ"ל, ובזה מיושב ג"כ קושית הט"א הנ"ל על הרשב"ם, וגם א"ש הועוד אמר ר' יהושע, דמתחלה אמר דבל תוסיף איכא ובל תגרע ליכא, ולכך לא יתן אלא מתן א', ועוד אמר דאפילו את"ל דגם בל תגרע איכא בזה כמו בל תוסיף, מ"מ שוא"ת עדיף, ולא יתן אלא מתן א':
אמנם ביסוד דברי הרמב"ן ז"ל, שכתב דקדשים ששחטן לשם חולין עלו לבעלים לשם חובה, קשיא לי טובא, דמנ"ל לרבינו הרמב"ן ז"ל זה, ואדרבא אנן איפכא שמעינן, דבזבחים דמ"ו ע"ב אר"י א"ר חטאת ששחטה וכו' לשם חולין כשרה, מתיב רבה וכו' א"ל אביי וכו' הא הי' בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, עיי"ש, הרי דאינו מרצה, והבעלים צריכים להביא אחרת בשביל חובתם, וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מה' פסולי המוקדשין ה"ד, דחטאת ששחטה לשם חולין כשירה ולא עלתה לבעלים עיי"ש, ואין לומר דכוונת הרמב"ן היא היכי שלא ידע שהוא קדשים, רק סבר שהוא של חולין, ושחטו לשם חולין, דבכה"ג פסק הרמב"ם שם בה"א ובהט"ז דהיכי שטעה על עולה וסבר שהיא שלמים, ושחטה לשם שלמים, דעלה ג"כ לבעלים לשם חובה, דעקירה בטעות לא הוי עקירה, עיי"ש ובכ"מ ולכאורה ה"ה כשסבר שהיא חולין ושחטה לשם חולין דעלה לבעלים לשם חובה, מה"ט גופי' דעקירה בטעות לא הוי עקירה, אבל באמת זה אינו, דהיכי שסבר שהיא חולין ושחטה לשם חולין פסול לגמרי, כמבואר בזבחים מ"ו ב' שם, לשם חולין כשירה, משום חולין פסולה, ופירש"י משום חולין, כסבור שהם חולין פסולה, דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים, עכ"ל, וע"כ כוונת הרמב"ן, ששחט לשם חולין, דהיינו שידע שהיא חטאת ושחטה לשם חולין, וכמו שפירש"י שם, דבכה"ג כשירה, אבל אינו מרצה, ולא עלה לבעלים לשם חובה, וכנ"ל:
ולפ"ז לכאורה אין להוציא מזה דבקדשים יוצא ידי המצוה אפילו כשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה, דהא אדרבא בשוחט לשם חולין אינו מרצה, ולא עלה לבעלים, הרי דאינו יוצא בזה ידי מצות הקרבן אשר הוא מצווה להביא מחמת חטאו או מחמת נדרו, אלא שכשר הוא גם בכוונה כזאת, אבל ידי המצוה לא יצא בזה, וא"כ אין זה ענין למתן דמים דר' יהושע, לומר דעובר על בל תוסיף אף שאינו בעצמו ומכוון בפירוש בהשאר שלא לשם בכור, וכנ"ל, דהא בכה"ג שמכוון בפירוש שלא לשם מצוה, גם לצאת אינו יוצא ידי המצוה, וכש"כ לעבור, דאינו מהראוי לעבור בכה"ג:
ונראה בדעת הרמב"ן ז"ל, דס"ל דמצות הבאת הקרבן ומצות עשיית והקרבת הקרבן תרי מילי נינהו, ומי שחטא או נדר הוא מצווה ומחויב להביא הקרבן, ושוב יש מ"ע לעשות הקרבן הזה כמשפטו הכתוב בתורה, שחיטה וקבלה והולכה וזריקה וכדומה, וס"ל להרמב"ן ז"ל, דכששוחט או זורק לשם חולין דקיי"ל דכשרה, ע"כ צ"ל דיצא בשחיטה זו ידי מצות שחיטת הקרבן, ובזריקה זו ידי מצות זריקת הקרבן, דאל"כ לא הי' הקרבן כשר עי"ז, דהוי כאלו לא שחט או לא זרק כלל, וע"כ דיצא בזה ידי המצוה דעשיית הקרבן, תדע דהא נדבה מקרי, דילפינן לי' בזבחים ב' מועשית כאשר נדרת לד' א' נדבה, אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא, עיי"ש, אלמא דעכ"פ יצא בזה המצוה דעשיית הקרבן כמשפטו, ומה שלא עלה לבעלים לשם חובה, זה הוא ענין אחר, דהמצוה דהבאת הקרבן לא יצא בזה, וכדנפקא לי' מועשית כאשר נדרת וכו' אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו וכו':
ונראה דט"ס יש במלחמות, במ"ש ועולין לבעלים לשום חובה, וצ"ל ועולין לבעלים לשם נדבה, וכנ"ל:
שוב מצאתי בתשובות רעק"א שבסוף ספר דרוש וחידוש בשולי המכתב להרב ר"י דק"ק פילא שהגיה בדברי הרמב"ן עיי"ש:
אמנם התו' שנראה מדבריהם דלר' יהושע דאמר לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, ה"ה דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, וכמ"ש לעיל, ומטעם, דכשאינו בעצמו, ונותן מתן ד' רק מפני הספק והתערובות, הרי מכוון בפירוש בהנוסף שלא לשם בכור, וכנ"ל, ע"כ צ"ל דלא ס"ל להתו' להא דהרמב"ן דקדשים שאני, או משום דס"ל, דנהי דהשוחט או הזורק קדשים לשם חולין כשרין, מ"מ ידי המצוה של שחיטת או זריקת קדשים לא יצא בזה, כמו שלא יצא בזה ידי המצוה דהבאת הקרבן, או משום דאפילו אם גם יצא בזה ידי המצוה, מ"מ ס"ל להתו' דבלעבור דידהו שוין הן לכל המצות, דאם כוון בפירוש שלא לשם מצוה אינו עובר, וע"כ צ"ל להתו' כמש"ל, דהא דאר"י כשנתת עברת על בל תוסיף, מדרבנן קאמר, וכנ"ל באורך:
מיהו הפוסקים דמצות צריכות כוונה, שפיר יכולים לתרץ הא דר' יהושע דלעבור ולא בעי כוונה, כמ"ש הרמב"ן, דקדשים שאני, וכנ"ל:
הכלל היוצא לנו מכל הנ"ל, דכשמוסיף מספק אין בו בל תוסיף דאורייתא אליבא דכ"ע, לבד מזריקה דקדשים להרמב"ן וסייעתו, ולפ"ז נשוב לענינינו, דשפיר אמרינן בברייתא דיומא הנ"ל יכול יתן שני גורלות ע"ז ושני גורלות ע"ד, והיינו לחומרא, דלמא כך הוא פירושא דקרא, וכנ"ל, ואין בזה חשש לבל תוסיף, דלמא הפירוש הוא ב' גורלות על ב' השעירים, ונמצא זה מוסיף, דכל שעושה מחמת הספק אין בזה בל תוסיף מדאורייתא, דהוי כאלו פירש להדיא דאם אין הפירוש כך ב' גורלות על כל שעיר ושעיר אינו מעלה ונותן לשם מצוה אלא גורל אחד, והשני יהי' כעץ טפל בעלמא, ובזה אין כאן בל תוסיף דאורייתא, והגם דר' יהושע חושש במתן דמים לבל תוסיף, היינו מדרבנן, או דזריקת קדשים שאני, ואנן בהברייתא דיומא הנ"ל בדאורייתא קיימינן, לפרש הקרא של מצות הגורל, ואין בזה חשש כלל לבל תוסיף מדאורייתא אם יחמיר ויתן מספק ב' גורלות ע"ז וב' גורלות ע"ז, וכנ"ל:
וגם בלא זה נראה, דבנ"ד גם ר' יהושע מודה אפילו למעשה, דמספק הי' ראוי להחמיר וליתן ב' ע"ז וב' ע"ז, ולא לחוש משום בל תוסיף, דהא כתבו רש"י ותו' בזבחים פ' ע"א ובעירובין ק' ע"א בטעמא דר' יהושע דאמר ינתנו במתן א', משום דקיי"ל כל הניתנין במזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר, עיי"ש, ומשמע מזה דאי לאו הכי הי' ר' יהושע מודה דינתנו מתן ד', ולא הי' חושש משום בל תוסיף, ולפ"ז בנ"ד דקיי"ל דהעלאת הגורל מעכבת, כמבואר ביומא מ"א ע"א, ואי הפירוש הוא ב' גורלות על כל שעיר ושעיר, אם לא יעלה רק גורל אחד על כל אחד לא עשה ההגרלה כדבעי ומעכבת, וממילא גם לר' יהושע צריך להעלות וליתן מספק ב' ע"ז וב' ע"ז, ולא לחוש בזה משום בל תוסיף:
והגם דיש לחלק, דשם המצוה של מתן ד' היא ודאי, ולזה אם הי' מעכב הכפרה הי' נדחה מפניו הבל תוסיף שבזה, משא"כ בנ"ד, המצוה דב' ע"ז וב' ע"ז הוא רק מספק, מ"מ הלא לעומת זה גם הבל תוסיף שבכאן הוא רק מספק, ולכאורה גם בלא כל הטורח הנ"ל, הלא כתבו התו' בזבחים פ' ע"ב בד"ה בל תוסיף מהיכי, דכיון דאין בילה אין כאן רק ספק בל תוסיף, משום ספק זה לא יניח קרבנו, עיי"ש, וא"כ גם בנ"ד אין כאן אלא ספק בל תוסיף, ומשום ספק זה אין לו להניח מליתן ב' ע"ז וב' ע"ז, אלא דבאמת אין ראי' משם, דשם המתן ד' הוא בודאי והבת"ו הוא רק ספק אם אין בילה, ולכך אין לו להניח קרבנו ודאי' משום ספק בת"ו, משא"כ בנ"ד, כמו דהבל תוסיף הוא ספק, כמו כן הנתינה של ב' ע"ז וב' ע"ז הוא ספק, ולא עדיף זה מזה, ושוא"ת עדיף, כדאמר ר' יהושע, אבל עכ"פ מאחר דחזינן שם במתן דמים דר' יהושע, דשניהם ודאין, ר"ל המצוה של מתן ד' היא ודאי וגם הבל תוסיף דמתן א' הוא ודאי, ולא עדיף זה מזה, ואעפ"כ אמרינן דאם הי' המתן ד' מעכב הכפרה הי' הבל תוסיף נדחה מפניו, וכנ"ל, א"כ ה"ה בנ"ד דשניהן שווין, הנתינה של ב' ע"ז וב' ע"ז, והבל תוסיף, דשניהם הם רק מספק, ג"כ יש לנו לומר דמאחר דקיי"ל דההגרלה מעכבת יש לנו לומר דנדחה הבל תוסיף מפני הנתינה דב' ע"ז וב' ע"ז:
ועוד נראה דלפי מה שכתבתי לעיל, דר' נראה דלפי יהושע רק מדרבנן קאמר דעובר על בל תוסיף כשאינו בעצמו ונותן מפני הספק והתערובות, א"כ דוקא התם במתן דמים, שהוא רק מאורע בעלמא, שאירע בזה, שנתערב מתן ד' במתן א', בזה העמידו דבריהם, לחוש משום בל תוסיף דדבריהם, במקום ביטול מצות מתן ד' של תורה בשוא"ת, וכנ"ל, אבל בהא דהגרלה, אם הפירוש הוא ב' ע"ז וב' ע"ז, ונמנע מזה לעולם, מבלי ליתן אלא א' ע"ז וא' ע"ז, מחשש דבל תוסיף דדבריהם, א"כ עי"ז יתבטל ויתעקר מצות התורה דהגרלה ב' ע"ז וב' ע"ז לעולם, בכה"ג אין בכח לאיסור של דבריהם לדחות מצוה דאורייתא בתמידות, אפילו בשוא"ת, כמ"ש המג"א בסי' תקפ"ח ס"ק ד' בשם מהר"מ פדוא לענין תקיעת שופר בשבת, דמשו"ה לא נדחה מפני הגזירה דשמא יתקן כלי שיר, דא"כ הי' המצוה נדחה לגמרי גם ביו"ט. ולא העמידו חכמים דבריהם במקום דחיית מצוה של תורה לגמרי, עיי"ש, וה"ה בנ"ד, וכנ"ל:
והגם דשם הוא עקירת מצוה ודאית, וכאן הוא רק ספק אם הפירוש הוא ב' ע"ז וב' ע"ז, מ"מ הלא לעומת זה, התם גם הגזירה דרבנן ודאית, והכא גם האיסור בת"ו דרבנן הוא ספק, דדלמא באמת הפירוש כן, וכשם שהתם אין ודאי דדבריהם עוקרת לגמרי מצוה ודאית של תורה, אפילו בשוא"ת, כמו כן הכא אין ספק דדבריהם עומד במקום עקירת ספק מצוה של תורה, אפילו בשוא"ת, ובזה כבר נתיישב פירוש שלנו הנ"ל בהא דיכול יתן ב' ע"ז וכו', דמחמת הספק בפירושא דקרא קאמר דיעשה כן לחומרא, וכנ"ל: