אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף ו

ענף ה

ובזה ניחא דברי הט"ז באו"ח סי' ל"ד ס"ק ב', שכתב ליישב דברי הרא"ש בהנחת ב' זוגי תפילין דרש"י ור"ת, דאין בזה בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים, דל"ל להרא"ש חילוק זה, לא הי' לו לומר אלא דכאן נתכוין שהשאר והי' רצועות בעלמא, וכתב הט"ז דלא הי' יכול הרא"ש לתרץ כן, דמסקינן בס"פ ראוהו ב"ד דלעבור על בל תוסיף חייב אפילו בלא מתכוין, ע"כ כתב דאין משום בל תוסיף מה"ת בב' זוגות, וכו' עיי"ש, וכתב ע"ז במשבצות שם וז"ל, צ"ע נהי דשלא בכוונה עובר בזמנו, היינו בסתם, אבל אי מפרש שעושה כן משום ספק ליכא בל תוסיף וכו', ומתן ד' שנתערבו במתן א' דנותן במתן ד' דהשאר לשם מים ליכא בת"ו עכ"ל, ולפי מ"ש לעיל שפיר קאמר הט"ז, הואיל דמסקינן דאפילו בלא מתכוון חייב משום בל תוסיף, א"כ ממילא אפילו בעושה מחמת ספק ומכוון בפירוש שלא לשם מצוה בצד הב' עובר עכ"פ בבל תוסיף מדרבנן, וכמו דקיי"ל במתן דמים עצמו כר' יהושע, דלא יתן אלא מתן א', כדי שלא יעבור בבל תוסיף אם יתן מתן ד', והיינו בבל תוסיף מדרבנן, הואיל דבסתם בלא כוונה עובר מדאורייתא, ולכך בעושה מחמת ספק עכ"פ מדרבנן אסור, וכנ"ל, וה"ה בב' זוגות תפילין מספק, אף שמכוון שהשאר יהי' כרצועות בעלמא, מ"מ הי' עכ"פ אסור מדרבנן אם הי' בעיקרו איסור תורה, ולזה כתב הרא"ש דאין בב' זוגות תפילין בל תוסיף מה"ת, אלא מדרבנן, אפילו במכוון לשם מצוה בשניהם, ולזה במכוון שהשאר יהי' כרצועות בעלמא אפילו איסור דרבנן אין בו:

אמנם בדברי הפרמ"ג יש להתבונן, דכאן במשבצות כתב דבעושה מספק ליכא בל תוסיף, ומייתי ראי' מהא דמתן דמים, דנותן במתן ד' דהשאר לשם מים ליכא בל תוסיף, ולכאורה הא זה רק ר"א קאמר דינתנו במתן ד', ואנן הא קיי"ל כר' יהושע, דאמר ינתנו במתן א'. כדי שלא יעבור בבל תוסיף, אף דכשנותן מחמת ספק ותערובות, אפילו בסתם, הוי כמפרש דהשאר שלא לשם מצוה, רק לשם מים, וכנ"ל, ומה גם דהא במקרה זה של תערובות יכול הכהן הזורק לפרש בהדיא שהשאר יהי' לשם מים, וכהנים זריזים הם, ואין לדמות זה להמוצא תפילין דחיישינן דיעשה בסתם, וכנ"ל, דשם לכל מסור, משא"כ כהנים יודעים וזריזים הם, ואעפ"כ אמר ר' יהושע שלא ליתן רק מתן א', דכשנתת מתן ד' עברת על בל תוסיף, וע"כ צ"ל דגם הפרמ"ג דקדק זה מהא דאמר ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, וא"כ ה"ה לבל תוסיף דלא נאמר אלא כשהוא בעצמו, דמאי שנא, וכנ"ל בשם התו', והיינו משום דכשנותן מתן ד' מחמת ספק ותערובות הוי כמפרש שהשאר יהי' לשם מים, וכנ"ל, והא דאמר ר' יהושע ינתנו במתן א', כדי שלא יעבור על בל תוסיף, היינו בל תוסיף מדרבנן, וכנ"ל, והא שכתב הפמ"ג בצ"ע על הט"ז, היינו משום דהי' משמע לי' דהט"ז בל תוסיף דאורייתא קאמר דעובר אף שמתכוין שהשאר יהי' לרצועות בעלמא, וע"ז כתב דצ"ע דבעושה מחמת ספק ליכא בל תוסיף דאורייתא אף למאי דקיי"ל כר' יהושע, וכנ"ל, כן צריך לפרש ע"כ דברי המשבצות כאן:

ולפ"ז צ"ע במה שכתב הפמ"ג בהפתיחה כוללת שם בחלק א' אות ל"ט. דלר' יהושע דהלכתא כוותי' עובר בבת"ו אע"פ שאומר בפירוש שנותן השאר לשום מים אפ"ה הוי בל תוסיף, עכ"ל, ועיי"ש עוד. שהקשה מזה על הר"א מזרחי, שכתב דהא דבזמנו לא בעי כוונה ה"מ בסתמא אבל לשם נוי ליכא בת"ו, דא"כ לר"י אמאי לא יתן מתן ד' לשם הדם של מתן ד', ושל השאר יכוון בפירוש לשום מים, ומשמע אף בפירוש עובר בבל תוסיף, עיי"ש, ולכאורה משמע מזה דלר' יהושע דקיי"ל כוותי' גם כשאומר בפירוש שהשאר יהי' לשום מים עובר בבת"ו מה"ת, וזה סותר למ"ש בעצמו במשבצות הנ"ל, וגם איך אפשר לומר כן כלל, הא ר' יהושע בעצמו אמר לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, וה"ה לבל תוסיף, וכנ"ל מדברי התו':

וע"כ צ"ל דגם בהפתיחה כוונת הפמ"ג לבל תוסיף דרבנן, דגם במכוין בפירוש שהשאר יהי' לשם מים יש בו משום בל תוסיף מדרבנן, לר"י דקיי"ל כוותי', והיינו משום דבזמנו לא בעי כוונה כלל, וגם בסתם עובר מה"ת, ולכך גם כשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה עובר עכ"פ מדרבנן, וכנ"ל, והא שהקשה מזה על הרא"מ, היינו משום דלהרא"מ לשם נוי שרי גם לכתחלה, דמשו"ה לדידי' אוגדין את הלולב לכתחלה שלא במינו לרבנן, וע"ז הקשה הפרמ"ג, דלר"י דקיי"ל כוותי' גם במכוון בפירוש שלא לשום מצוה עובר בבל תוסיף, והיינו מדרבנן עכ"פ, וכנ"ל, אבל מדאורייתא, בעושה מחמת ספק ותערובות, דגם בסתם הוי כמפרש שהשאר לא יהי' לשם מצוה, וכנ"ל, אינו עובי בבל תוסיף, וכר"א ור' יהושע דאמרי תרווייהו לא נאמר בל תוסיף ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו, ולא פליגי בזה, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי, וכנ"ל בשם התו', ובזה דברי הפמ"ג כאן וכאן עולין בקנה אחד, ואין בהם סתירה וקושיא:

וגם בדברי המג"א סי' ל"ד ס"ק ג' יש לדקדק לפי הנ"ל, שכתב דבב' זוגות כשרים עובר בבל תוסיף, ופירשתי דבריו לעיל, דר"ל דדוקא בתפילין דרש"י ור"ת, דממ"נ אחד מהם פסול, ואפילו כי מכוון למצוה בשניהם אין בו בל תוסיף מה"ת, ולזאת כי מכוון דהשאר יהי' כרצועות בעלמא אפילו איסור דרבנן אין בו, אבל בב' זוגות כשרים, דעובר בבל תוסיף מה"ת, אפילו כי מכוון לצאת רק באחד והשאר יהי' רק כרצועות בעלמא עכ"פ אסור מדרבנן, עיי"ש לעיל בענף א', אמנם לפי מה שהעליתי לעיל מדברי הש"ס דזה תלוי באם לעבור בעי כוונה או לא, דבמקום דלעבור בעי כוונה, אבל בסתם אינו עובר מה"ת, רק מדרבנן אסור, אם מכוון על הנוסף בפירוש שלא לשם מצוה גם איסור דרבנן אין בו, א"כ הא כתב המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז דלדידן דקיי"ל בסי' ס' דמצות צריכות כוונה גם לעבור בזמנו בעי כוונה, עיי"ש, וא"כ ממילא במניח ב' זוגות תפילין כשרים, הגם דיש בו בל תוסיף מה"ת, מ"מ אינו עובר מה"ת אא"כ מכוון לשם מצוה בשניהם, אבל בסתם אין בו רק איסור דרבנן, וא"כ כשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה בזוג הב', רק שיהיו כרצועות בעלמא, מהראוי שאפילו איסור דרבנן לא יהי' בזה, ומה מחלק המג"א בזה בין ב' זוגות כשרים ובין אחד פסול:

ונראה דס"ל להמג"א, דהגם דאנן קיי"ל מצות צריכות כוונה, מ"מ מאחר דלאו הלכה פסוקה ומוחלטת היא, דהא פליגי בזה תנאים ואמוראים ופוסקים, וגם בש"ע סי' ס' שם הביא דעות בזה, שי"א דא"צ כוונה, וי"א דצריכות כוונה, ולזאת הגם דכתב בש"ע שם דכן הלכה דצריכות כוונה, מ"מ היינו דוקא להחמיר, להחזירו לעשות המצוה בכוונה אם עשאה מקודם בלא כוונה, אבל להקל עי"ז, להוסיף על המצוה, בכוונה בפירוש שלא לשם מצוה, זה לא אמרינן, דשוב יש לחוש להיפוך, שמא מצות אצ"כ, וגם לעבור בזמנו לא בעי כוונה, וממילא אפילו בכוונה בפירוש שלא לשם מצוה, יש בו עכ"פ בל תוסיף מדרבנן, וכנ"ל, וגם בפשוטו, דהא אנן קיי"ל כר' יהושע במתן דמים, דינתנו במתן א', ולא במתן ד', כדי שלא יעבור על בל תוסיף, אף דכשנותן מחמת ספק ותערובות אין בו בל תוסיף דאורייתא, דהוי כמפרש שהשאר לא יהי' לשם מצוה, וכנ"ל, מ"מ עכ"פ יש בו משום בל תוסיף מדרבנן, וכנ"ל, וא"כ ממילא גם בב' זוגות כשרים, אף שמכוון להדיא שהב' יהי' כרצועות בעלמא, מ"מ יש בו עכ"פ משום בל תוסיף מדרבנן. ושפיר כתב המג"א:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה