מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ה
ובזה יתיישב ג"כ קושיית הטו"א, בר"ה שם כ"ח ע"ב, בד"ה מצות, שהקשה על הרשב"ם דס"ל דבמכוון להדיא שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא, וא"כ כש"כ בלעבור, דאינו עובר לכ"ע בכה"ג, וכנ"ל, וא"כ קשה בהא דר"פ המוצא תפילין, דת"ק סבר מכניסן זוג זוג, ור"ג סבר מכניסן שנים שנים, ואמרינן שם בגמ' דפליגי אי מצות צריכות כוונה, דת"ק סבר מצות אין צריכות כוונה ואפילו לעבור, ואפילו אם גם שלא בזמנו, ומשו"ה לא יכניסן שנים שנים, דיעבור על בל תוסיף, ור"ג סבר דבעי כוונה, עיי"ש, ולדעת הרשב"ם הנ"ל אכתי גם לת"ק הי' יכול להכניסן שנים שנים, אלא שיכוון בפירוש שמניח התוספת שלא לשם מצוה, וכן קשה במתן דמים לר' יהושע למה לא יתן מתן ד', אלא שיכוון בפירוש שלא לשם מצות בכור בהנוסף, דבזה לכ"ע אינו עובר, וע"כ צ"ל דלמאן דלא בעי כוונה גם במכוון בפירוש שלא לשם מצוה יוצא ועובר, עכ"ד הט"א, עיי"ש שמכח זה החליט שלא כדעת הרשב"ם:
והנה כבר נודע דהראשונים הביאו דברי הרשב"ם ולא חלקו עליו, וכן הוא דעת התו' והרא"ש בפ' לולב הגזול דל"ט ומ"ב, והכי קיי"ל, וכנ"ל, וח"ו שיהי' סתירה לזה מסוגיות ערוכות שבמקומן, אמנם לפי הנ"ל א"ש, דלמאן דלא בעי כוונה, הגם דכשמתכוין להדיא שלא לשום מצוה אינו עובר מה"ת בבל תוסיף, אעפ"כ יש בו מדרבנן משום בל תוסיף, וכנ"ל, ולזה להת"ק דסובר דלא בעי כוונה, אם יכניס שנים שנים, אפילו אם יכוון להדיא שלא לשם מצוה יהי' בו משום בל תוסיף מדרבנן, וחכמים העמידו דבריהם בזה, ועיין בט"ז באו"ח סי' ל"ד ס"ק ב', ולכך ס"ל לת"ק דלא יכניס אלא זוג זוג, אמנם לר"ג דבעי כוונה שפיר מכניס שנים שנים, אבל לא בסתם, דבסתם עכ"פ אסור לדידי' מדרבנן, אלא שמכוון בפירוש שלא לשם מצוה, ובזה למאן דבעי כוונה גם מדרבנן אין בו איסור, וכנ"ל, וכן במתן דמים לר' יהושע, אפילו אם יכוון בפירוש במתן ד' שלא לשם בכור, אעפ"כ יש בו משום בל תוסיף מדרבנן עכ"פ, דר' יהושע ס"ל דלא בעי כוונה, וכנ"ל, ולזה ס"ל לר"י שוא"ת עדיף, וינתנו במתן א', דחכמים העמידו דבריהם במקום שוא"ת, וכנ"ל:
הן אמת, כי בהך דעירובין אינו נוח לי כ"כ לומר כנ"ל, להעמיד ולהוסיף בדברי ר"ג, דמכניס שנים שנים היינו דוקא שיכוון להדיא שלא לשם מצוה, מה דלא אישתמיט שום אמורא ושום מפרש לפרש דברי ר"ג כן, וע"כ צ"ל דנהי דודאי קושטא הכין הוא, דהגם דבמקום דלעבור בעי כוונה מ"מ מדרבנן אסור גם בסתם, וכנ"ל מהא דאין לו מקום בח', מ"מ כאן משום בזיון דתפילין התירו לו להכניסן שנים שנים בסתם, וויתרו על האיסור של דבריהם שבזה, וא"כ אכתי תקשה קושיית הט"א הנ"ל, גם לחכמים יכניס שנים שנים, רק יכוין להדיא שלא לשם מצוה, והגם דעדיין אסור מדרבנן, מ"מ נדחה בזה האיסור דרבנן משום בזיון דתפילין, דאין במשמע שיפלגו חכמים ור"ג גם בזה אם נדחה האיסור דרבנן במקום בזיון דתפילין אם לא, דא"כ הי' לו להגמ' לומר כן בהדיא:
ולזה נראה לפענ"ד דקושיא זו של הט"א מעיקרא ליתא, ואינה כדאי לדחות עי"ז דברי הראשונים ז"ל, די"ל דחז"ל לא רצו להתיר להכניסן שנים שנים, ולהביא את האדם קרוב לידי עבירה דאורייתא דבל תוסיף, על סמך מחשבתו שבלב, הבלתי רגיל בה, שיתכוין בפירוש שלא לשם מצוה, כי בקל יוכל להיכשל בזה, שבהחפזו להכניסן יעשה כפי דרך הילוכו כפשוטו בסתם, ע"ד להציל אותם מבזיון, מבלי שום כוונה אחרת, ובזה כבר נפל בהלאו דבל תוסיף להת"ק דלא בעי כוונה, ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי, ואם יהי' הדין כמ"ש הט"א אזי עיקר מעשה ההיתר, דהמוצא תפילין בשבת מכניסן שנים שנים, כדי להציל אותם מבזיון, שהוא דבר הנראה לעין, זה יתפרסם בקל אצל העולם דדינא הכי, אבל מה שתלוי היתר זה במחשבה וכוונת הלב, לכוון בפירוש שלא לשם מצוה, דהוא דבר שאינו נרגש בחוש, זה יתעלם מן ההמון [וזה"ש הרא"ש בפ' לוה"ג דמ"ב, דבהא יודע שאינו יוצא בהן אלא דרך גדילתן, ובהא אינו יודע שיתכוין שלא לצאת, עיי"ש, וה"ט דסתם אדם פשוט אינו יודע אלא דבר הנראה לעין, ולא במה שתלוי בכוונה ומחשבת הלב, וכנ"ל, ולזה גם האידנא אנו רואין דהכל יודעין לקחת האתרוג בהיפוך מדרך גדילתו קודם הברכה, אפילו ע"ה ונשים. כי כן רואים בעיניהם מעשה בכל שנה ושנה, אבל אין מי מהם יודע העצה האחרת שכתבו התו' והרא"ש לכוון בפירוש שלא לשם מצוה עד לאחר הברכה, כי בדבר המסור ללב ואינו נראה בחוש לא רבים יחכמו, ולא כמ"ש הט"א שם על דברי הרא"ש שדברי תימה הן דמאן מפיס דבהא ידע ובהא לא ידע, ועוד אדרבה איפכא מסתברא וכו', עיי"ש, אבל הדברים פשוטים כמ"ש, דדבר הנראה לעינים הכל יודעים בקל, ולא דבר המסור ללב], ולזה רוב העולם כשימצאו תפילין בשבת יכניסן שנים שנים בלי שום כוונה, רק להצילן מבזיון, ויעבור בבל תוסיף לת"ק, ולזה ס"ל באמת להת"ק דלא יכניסן אלא זוג זוג, כדי שלא יעבור בקל על בל תוסיף:
אבל לר"ג דבעי כוונה לשם מצוה לעבור על בל תוסיף, שוב אין חשש בהכנסתן שנים שנים לבל תוסיף דאורייתא, דלזה ודאי לא יבא, בלבשו בשבת בשדה ב' זוגות תפילין, כדי להכניסן למקום משומר, שיתכוין בזה לשם מצות חפילין, בהיותו יודע כי שבת היום, ואינו זמן הלבשת תפילין לשם מצוה, ומה גם ב' זוגות כאחת, מה שגם בחול אינו עושה, רק בל"ס יעשה כפשוטו בסתם לשם הצלת התפילין מבזיון, ולא לשום כוונת מצוה, ובזה לר"ג דבעי כוונה אינו עובר, ומה דנראה כמוסיף ואסור עכ"פ מדרבנן זה נדחה מפני בזיון התפילין, וכנ"ל, ולכך ס"ל לר"ג דמכניסן שנים שנים:
קיצור הדברים, דהגם דגם לת"ק יש עצה להכניסן שנים שנים, ע"י שיתכוין בפירוש שלא לשם מצוה, מ"מ מאחר דאנן ידעינן דהרוב לא יכוונו כן, וגם בהיפוך לשם מצוה ג"כ לא יכוון שום אחד בזה, רק סתם, ע"ד להציל התפילין מבזיון, ולזה פליגי בזה הת"ק ור"ג, דלת"ק דלא בעי כוונה לא יכניס רק זוג זוג, ולר"ג דבעי כוונה מכניסן שנים שנים, וכנ"ל:
וכבר מצינו כזאת בסוכה בשמיני, כשאין לו מקום אחר צריך לעשות מעשה ולפחות אותה, וכנ"ל, ולמה לו זאת, והלא יכול לכוון בפירוש שלא לשם מצוה, ובזה גם מדרבנן אינו עובר שלא בזמנו, דבעי כוונה לכ"ע, וכנ"ל, אלא חז"ל לא רצו לסמוך על כוונה ומחשבת הלב הבלתי רגיל בה לבד, כי בקל לא יכוין כן, וכנ"ל:
אמנם בהא דמתן דמים לר' יהושע דאמר ינתנו במתן א', דאם יתן במתן ד' יעבור בבל תוסיף, שם לא שייך החשש דלא יכוין בפירוש שלא לשם מצות מתן בכור, דהא שם מכוין תמיד במתן ד' שלא לשם מצות מתן א', דבכוס בכוסות כשנותן מכל כוס מתן ד' מחמת ספק שמא זה הוא של מתן ד', וכן בבלול כשנותן מתן ד' מחמת שמעורב בו של מתן ד', בין כך ובין כך, זה התוספת על מתן א' שנותן, הוא נותן רק לשם מצוה של מתן ד', עולה או שלמים, וממילא הוי זה בפירוש שלא לשם מצות בכור, וכן בכל דבר מצוה שהוא עושה מחמת הספק, דהיינו שעושה המצוה מחמת שמא הדבר הוא כך, ממילא זאת אומרת שבאם הדבר אינו כך אינו עושה זאת לשם מצוה, דאל"כ למה לא עשה המצוה בסתם, יהי' הדבר איך שהוא, ולא דמי זה לעושה דבר מצוה במחשבה לאיזה ענין של רשות, דשם הגם שלא כוון לשם מצוה, מ"מ גם בפירוש שלא לשם מצוה לא כוון, אבל בעושה הדבר לשם מצוה, ואעפ"כ אינו עושה זה בסתם, רק מחמת שמא הדבר הוא כך, הרי זה מורה באצבע דאם אין הדבר כך אינו עושה זאת לשם מצוה, והרי הוא מכוון בפירוש שאם אין הדבר כך אינו חפץ לעשות בזה מצוה, וזה הטעם עולה יפה לכוס בכוסות, וכן בבלול כשנותן מתן ד' בשביל דם של מתן ד' שבו, הרי זאת אומרת שבשביל מתן א' שבו אינו נותן זה, דאל"כ למה אינו נותן בסתם, וכנ"ל, וא"כ הרי מכוון בפירוש שאינו חפץ לעשות המצוה של מתן ד' בהדם של מתן א' שבו, וכ"כ ביום תרועה שם בסד"ה תו' ד"ה ומנא תימרא, בתפילין דרש"י ודר"ת, כיון דאין מניחן להוסיף, אלא מחמת הספק, אין זה בל תוסיף, והרי הוא כאלו מתנה דיוצא בהכשר והשאר כרצועות בעלמא, עיי"ש, והיינו כנ"ל, ודוק:
ומעתה מאחר דכשנותן מתן ד' מחמת ספק ותערובות דמים לעולם אינו מכוון אחרת בזה רק בפירוש שלא לשם מצוה בשל מתן א', וא"כ אין בזה בל תוסיף, וכדקאמר ר' יהושע בעצמו לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, וממילא ה"ה לבל תוסיף דלא נאמר אלא כשהוא בעצמו, דמ"ש, וכנ"ל בשם הט"א ואבני מלואים שם, והיינו באמת מטעם הנ"ל, ועיי"ש באבני מלואים, וכן משמע להדיא מהתו' שם ד"ה ל"נ בת"ג דלר' יהושע גם בל תוסיף לא נאמר אלא כשהוא בעצמו, מדהוצרכו לומר אליבא דר' יהושע דאמר לא נאמר בת"ג אלא כשהוא בעצמו, והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקקנו ליתן ד', עכ"ל, דלשון זה משמע דהי' יכול ליתן ד', אלא דלמה נזקקנו ליתן ד', כיון שיכול ג"כ ליתן אחד, ויוצא באחד, וע"ז יש לגמגם הרבה, דלמה לא יעשה כמצותו של מתן ד', כיון דיכול ליתן, וכאשר התפלא בזה בט"א שם, ולמה לא כתבו דלכך לר' יהושע יתן מתן א', דאין בזה בל תגרע יען שאינו בעצמו, אבל מתן ד' לא יוכל ליתן, דיעבור בזה בבל תוסיף, אף שאינו בעצמו, א"ו ס"ל להתו' בפשיטות דלר' יהושע כשם שלא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו כך לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, וכנ"ל, וכן לר"א כשם שלא נאמר בח"ו אלא כשהוא בעצמו, כך לא נאמר בת"ג אלא כשהוא בעצמו, ולכך כתבו התו' שם בד"ה לא נאמר בת"ו, והלכך טוב שלא יגרע המצוה, עכ"ל, ולא כתבו ביותר דאינו רשאי לגרע דיעבור בבת"ג, א"ו דס"ל להתו' דגם בבל תגרע אינו עובר לר"א כשאינו בעצמו:
ומאחר שכן, שוב יש להפליא מאוד, על מה שמיד תוכ"ד סתר ר' יהושע את דברי עצמו, ואמר עוד כשלא נתת עברת על בל תגרע וכו' כשנתת עברת על בל תוסיף וכו', והלא מקודם אמר בעצמו לא נאמר בת"ג אלא כשהוא בעצמו, וה"ה לבת"ו, וכנ"ל, והיינו מטעם דכשאינו בעצמו ומוסיף או גורע מחמת תערובות וספק, הרי זה מכוון בפירוש שלא לשם תוספת מצוה של מתן א', ושלא לשם גרעון מצוה של מתן ד', וכנ"ל, ואין בזה שום חשש שלא יכוון כן, דתמיד מכוין כן, וכנ"ל, וא"כ מ"ט דר' יהושע, ומאי קאמר דיש בזה בת"ו ובת"ג:
ואפילו אם נרצה לדחוק עצמינו, ולומר דזה שאמר ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, לדבריו דר"א קאמר ולי' לא ס"ל, דכלפי שאמר ר"א ל"נ בת"ו אלא כשהוא בעצמו, ע"ז א"ל ר' יהושע לדבריך גם בת"ג לא נאמר אלא כשהוא בעצמו, אבל לקושטא דמילתא ס"ל לר' יהושע דגם כשאינו בעצמו עובר בבת"ו ובבת"ג, וזה"ש כשלא נתת עברת וכו' כשנתת עברת וכו', מ"מ עדיין קשה על ר"א, דהוא אמר מדעתי' דנפשי' לא נאמר בת"ו אלא כשהוא בעצמו, וא"כ ה"ה לבת"ג לא נאמר אלא כשהוא בעצמו, וכנ"ל, וא"כ איך אמר ר"א מקודם לר' יהושע הרי עובר בבל תגרע, וגם יקשה עדיין קושית הט"א על הא דעירובין ק', דאמרינן שם דלר"א דינתנו במתן ד' אם עלה באילן ירד, הא לא דמי זל"ז, דבמתן דמים מאחר דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, א"כ לא עביד איסורא כשנותן מתן ד', משא"כ באילן אם ירד עביד איסורא, עיי"ש, וגם קשה עדיין קושית הט"א הנ"ל על ר' יהושע, דלדידי' גם מתן א' לא יתן, כדי שלא יעבור על בל תגרע, והגם דמתן א' מעכב, מ"מ אטו משום שלא יפסל הקרבן יעבור בלאו דבל תגרע, עיי"ש, וע"כ צ"ל כדי ליישב כל זה, דהגם דר"א ור' יהושע תרווייהו ס"ל לפי האמת דלא נאמר בל תוסיף ובל תגרע אלא כשהוא בפני עצמו, מ"מ עכ"פ איסור דרבנן יש גם כשאינו בפני עצמו, דנראה כמוסיף בשל מתן א' או כגורע במתן ד', וכנ"ל, ולכך אמר ר"א הרי הוא עובר בבל תגרע, ור"ל מדרבנן עובר, ולכך כיון דבין כך ובין כך יעבור בזה איסור דרבנן, או בל תוסיף כשיתן מתן ד', או בל תגרע כשיתן מתן א', טוב יותר שיתן מתן ד', כדי לקיים מצוה דאורייתא של מתן ד' בהדם של מתן ד', אף שיעבור עי"ז בבל תוסיף מדרבנן בהדם של מתן א', משלא יתן אלא מתן א', ויעבור ג"כ בבל תגרע מדרבנן, ונוסף ע"ז לא יקיים עי"ז המצוה דאורייתא של מתן ד', בהדם של מתן ד':
אמנם כשאמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף, הבין ר"א מזה שכוונת ר' יהושע היא על בל תוסיף מדאורייתא, דאי מדרבנן, מהראוי הי' שיודחה מפני קיום מצוה דאורייתא של מתן ד', וכנ"ל, וע"כ מדאורייתא קאמר, ולכך א"ל ר"א דמדאורייתא לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, וע"ז א"ל ר' יהושע לא נאמר בת"ג אלא כשהוא בעצמו, ור"ל בהא מודינא לך דמדאורייתא אין כאן בל תוסיף, דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, אבל גם בל תגרע אין כאן מדאורייתא, דגם בל תגרע לא נאמר אלא כשהוא בעצמו, ומה שאמרתי הרי הוא עובר בבל תוסיף היינו מדרבנן, ואעפ"כ הואיל ואין כאן לאו של תורה דבל תגרע כשלא יתן מתן ד', טוב יותר שלא ליתן רק מתן א', כדי שלא יעבור אפילו בבל תוסיף דרבנן כשיתן מתן ד', וע"ז אמר ועוד אמר ר' יהושע, [ולפענ"ד דהאי ועוד אינו טעם נוסף על טעם הקודם, אלא ר"ל ועוד אמר ר"י לפרש דבריו, אבל באמת זה נכלל בכלל דבריו הראשונים, שאמר הרי הוא עובר בבל תוסיף, וע"כ רק מדרבנן, וכנ"ל, וקשה הרי להיפוך איכא ג"כ בל תגרע מדרבנן, וע"כ דעדיף לי' בל תוסיף מבל תגרע, מפני שזה הוא במעשה, וזה הוא בשוא"ת, וא"כ האי ועוד היינו הך, אלא שמפרש דבריו יותר] כשלא נתת עברת על בל תגרע [ור"ל מדרבנן] ולא עשית מעשה, וכשנתת עברת בבל תוסיף [מדרבנן] ועשית מעשה, ור"ל ולזה שוא"ת עדיף, ונדחה המצוה דאורייתא של מתן ד' בשוא"ת מפני האיסור דרבנן של בל תוסיף, אמנם לומר שלא יתן כלל אפילו מתן א' כדי שלא יגרום בפועל האיסור של בל תגרע מדרבנן, כמ"ש הט"א, זה לא אמרינן, דמה שמעכב ופוסל הקרבן לא דחינן מפני איסור דרבנן, וכנ"ל בענף ב', ומיושב בזה ג"כ הא דעירובין ק' הנ"ל, דלר"א דאמר ינתנו במתן ד' ה"ה דבעלה באילן ירד, דכמו דבירידה מן האילן עביד איסור דרבנן, כמו כן בנתינת מתן ד' עביד עכ"פ איסור בל תוסיף דרבנן בהדם של מתן א' שבו, וכנ"ל באורך בענף ב':
והא שכתבו התו' בר"ה דכ"ח ע"ב שם בד"ה ומנא תימרא, וז"ל, אבל כאן [במתן דמים] שאין מתכוין להוסיף, ואינו עושה אלא מחמת ספק, אין לו לעבור אי לאו משום דחשיב זמניה, עכ"ל, ר"ל דאי לאו משום דחשיב זמניה גם מדרבנן אין לו לעבור, הואיל דבסתם שלא בזמנו בלא כוונת מצוה אינו עובר מדאורייתא, ולזה בעושה מחמת ספק, דהוי כמפרש שלא לשם מצוה לפי צד הב' וכנ"ל, גם מדרבנן אין לו לעבור, אלא ע"כ משום דאי איתרמי וכו' חשיב זמניה, ובסתם עובר מדאורייתא, ולזה בעושה מספק עובר עכ"פ מדרבנן, וכנ"ל בענף ד':