אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף ג

ענף ב

וגם בלא כל הנ"ל, פשוט דמ"ש רש"י דחליצה הוי דין משום דגובה כתובתה, יש בכלל הכתובה ג"כ נדונייתה שהכניסה לו, דגובית זה ג"כ ע"י חליצתה, וכמ"ש רש"י ותוס' בכתובות דמ"ז ע"ב על מה דאיתא שם תקנו קבורתה תחת כתובתה, דכתובתה היינו נדונייתה, עיי"ש, וא"כ הא מבואר בכתובות דנ"ב ע"ב דנדוניא שנותן האב לבתו הוא דאורייתא, עיי"ש גבי הא דאר"י משום רשב"י מפני מה התקינו כב"ד כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, [ופירש"י שם, ויתן לבתו נדוניא יפה, עיי"ש] ומי איכא מידי וכו'. הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב קחו נשים וכו' ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו', הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתי נסבי לה, עכ"ל הגמ' שם:

אמנם הרמב"ם כתב בר"פ כ' מה' אישות וז"ל, צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, עיי"ש, וצ"ע דהא בגמ' הנ"ל אמרו ע"ז דדאורייתא הוא, וכנ"ל, וכבר הקשה כן הלח"מ שם, ותירץ דסובר הרמב"ם דאסמכתא בעלמא היא, ולפענ"ד קשה לומר כן, דהא הגמרא פריך שם, על הא דתקנו רבנן כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברחא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא, וע"ז משני הא נמי דאורייתא הוא, וכנ"ל, ואי נימא דזה הוא רק אסמכתא בעלמא, אבל באמת עיקרו הוא רק מדרבנן, שיתן לבתו, א"כ אין קושית הגמ' ומי איכא מידי וכו' מיושבת כלל בזה, דכי בשביל אסמכתא בעלמא יבטלו מה דאמר רחמנא ברא לירות ברתא לא תירות, אתמהה:

הן אמת, כי לכאורה יש להוכיח כן מהסוגיא דשם, דזה הוא רק תקנתא דרבנן, דשם איתא, רב פפא איעסק לי' לבריה בי אבא סוראה, אזל למיכתב לה כתובתה, [ופירש"י דשם יפסוק אביה ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב] שמע יהודה בר מרימר נפק אתא וכו' א"ל ניעול מר בהדאי, חזייה דלא הוי ניחא לי', א"ל מאי דעתיך משום וכו' לא תיהוי בעיבורי אחסנתא וכו' וכש"כ מברא לברתא, האי נמי תקנתא דרבנן היא, דאר"י משום רשב"י הנ"ל, עיי"ש, ולמה לא אמר דדאורייתא הוא שיתן לבתו, וכנ"ל, וע"כ דלא הוי רק אסמכתא בעלמא, ועיקרו הוא רק תקנתא דרבנן, שוב ראיתי במהרש"א שם שהקשה כן, דהא דאורייתא היא, ותירץ דאפשר דאין זה אלא סמך בעלמא, עיי"ש, אמנם כבר כתבתי לעיל דקשה מאוד לומר כן, דא"כ לא תירץ הגמ' כלום על קושיית ומי איכא מידי הנ"ל, ועיקר תירוץ חסר מן הספר, וגם לא שמענו מעולם דהגמ' יאמר על אסמכתא בעלמא הלשון הזה הא נמי דאורייתא הוא:

ולזה נראה לפענ"ד דאין ראי' כלל מזה דלא הוי אלא אסמכתא, דהא לשון הגמ' לעיל הא נמי דאורייתא הוא דכתיב וכו' הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי וכו', הרי דמדאורייתא אין החיוב שיתן לה לבתו כבנו, נדוניא יפה, רק דניתיב לה מידי וכו', אבל חכמינו ז"ל תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ ויכתוב לבתו כבנו, דהיינו נדוניא יפה, כמו שפירש"י הנ"ל, ומתחלה פריך הגמ' ע"ז, איך יתקנו רבנן נגד התורה, דתירות ברתא, ומשני דזה אינו נגד התורה, דגם התורה תצוה ליתן לבתו כדי להשיאה, ולא חשה בזה דתירות ברתא, וכיון שכן שאין בצורך נשואיה חשש לירושת הבת, ממילא תקון רבנן כב"ד, כדי שיתן לה כבנו נדוניא יפה, משום חינא ביותר:

והנה ר"פ דאזל לבי אבא סוראה לכתוב כתובה, פירש"י דשם יפסוק אביה, ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב, הרי דגם בלא הליכת יהודה בר מרימר עמו לשם ג"כ הי' אבא סוראה פוסק נדוניא לבתו כנהוג, רק ר"פ רצה שיהודה ילך ג"כ עמו, שאז לכבודו יפסוק נדוניא יותר גדולה, וזה שוב אינו נוגע לדאורייתא, כי מדאורייתא סגי דניתיב לה מידי, דבר מה, וזה הי' אבא סוראה נותן גם בלא הליכת יהודה לשם, רק הליכת יהודה לשם נוגע בתקנתא דרבנן, דיתן לה נדוניא יפה, לכבודו של יהודה, ולזה כדחזייה ר"פ דלא הוי ניחא לי' ליהודה בזה, אמר לו מאי דעתיך וכו' האי נמי תקנתא דרבנן הוא, ולא אמר לו דדאורייתא היא, דדין דאורייתא כבר הי' נותן אבא סוראה מעצמו, גם בלא הליכת יהודה, ויהודה לא הוי ניחא לי' דיוסיף ליתן בשביל כבודו, וע"ז א"ל ר"פ דתקנתא דרבנן היא, והיינו דתקנו כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, נדוניא יפה, אבל לעולם עיקר הנתינה לבתו כדי להשיאה, י"ל דדאורייתא הוא, וכפשטות לשון הגמ' הא נמי דאורייתא הוא, וכנ"ל, ומעתה הרמב"ם שכתב צוו חכמים שיתן מנכסיו מעט לבתו וכו', צ"ע דהא נתינת מעט דאורייתא היא, וכנ"ל:

ולכאורה הי' נראה, דהרמב"ם כתב כן לפי שיטתו הידועה, דכל דבר שאינו מפורש בתורה, אלא שחז"ל הוציאו כן ממדרש הכתובים, הגם דהוא דאורייתא, ודינו כדבר תורה, אעפ"כ נקרא מד"ס, עיין בה"ה ובכ"מ בפ"א מה' אישות ה"ב, ולזה נדוניית הבת הגם דדאורייתא היא, וכנ"ל, מ"מ מאחר דאינו מפורש בכתוב, אלא שחז"ל דייקו כן מהכתוב, משו"ה כתב הרמב"ם ע"ז צוו חכמים, שוב ראיתי בהגהות יד איתן שעל הרמב"ם שכתב כן, אמנם באמת גם זה א"א לומר, דמאחר דהגמ' אמרה בפירוש על נדוניית הבת הא נמי דאורייתא היא, וכל כה"ג דחז"ל אמרו בהדיא דדאורייתא היא, גם הרמב"ם ס"ל דנקרא דבר תורה, וכמ"ש בספר המצות שם:

ועוד יש להתבונן, דבקידושין דכ"ט ע"א ת"ר האב חייב בבנו וכו' ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ושם ד"ל ע"ב אמרינן ולהשיאו אשה מנ"ל, דכתיב קחו נשים וכו' וקחו לבניכם נשים, עיי"ש, והרמב"ם לא הביא בשום מקום בחיבורו הגדול הא דחייב להשיא לבנו אשה, וגם לא הא דחייב ללמדו אומנות, וצ"ע למה, דהא ברייתא מוסכמת היא בש"ס:

ואשר נראה לפענ"ד בזה הוא כך, דס"ל להרמב"ם דבאמת אין ללמוד מהני קראי דירמיה שום מצוה ושום חיוב תמידי לעשות הדברים הנזכרים שם, דסגנון הכתובים שם כך הוא, דכלפי דנביאי השקר נבאו להם דבזמן קרוב ישיבו לארצם, וא"כ אין כדאי לעסוק בבבל בבנין ובנטיעה וכדומה, כי במעט קט יסעו מפה, וישיבו בנים לגבולם, ולזה אמר להם ירמי' מפי ד' שאין הדבר כן, רק יהיו בבבל שבעים שנה, ולזאת יעסקו פה בישובו של עולם, כנהוג לעשות בארץ מושבת, דהיינו שיבנו בתים, ויטעו כרמים, ויקחו נשים, כי לזמן ארוך היא הישיבה פה, עיי"ש ותראה שכן הוא המכוון, ומעתה ממה שאמר שם, קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים, אין ללמוד מזה מצוה וחיוב תמידי על איש ישראל, להשיא אשה לבנו, וליתן בתו לאיש, מה דאינו מבואר בתורה, כמו דאין אנו לומדין ממה שאמר שם, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריו, דמצוה וחוב הוא על אנשי ישראל לבנות בתים ולנטוע גנות במקום מושבם, אלא אמרינן דהנביא אמר להם שם לעסוק בישובו של עולם כפי מנהגו של עולם, דהיינו לבנות בתים ולנטוע כרמים, אבל לא שיהי' בזה איזה מצוה וחיוב תמידי לעשות כן, וה"ה די"ל כן במה שאמר קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, דיעשו בזה כפי מנהג העולם, שעושין כן, ליקח נשים לבניהם וליתן בנותיהם לאנשים, אבל לא שיהי' בזה איזה מצוה וחיוב תמידי לעשות כן:

והא דקאמר הש"ס בכתובות שם על נדוניית הבת, הא נמי דאורייתא היא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו', וכנ"ל, אין הכוונה שיש על זה מצוה וחיוב מדאורייתא, דזה לא נשמע כלל משם, וכנ"ל, אלא כוונת הגמ' כך היא, דבאמת חזינן דהי' המנהג מימי קדם לתת נדוניא לבתו כדי להשיאה, וכמו שפירש"י בפ' ויצא על הפסוק הלא נכריות נחשבנו לו, אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו, בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות, כי מכרנו לך בשכר הפעולה, עכ"ל רש"י שם, אלא שיש מקום לומר דעפ"י התורה אין ראוי לעשות כך, וניתנה תורה ונתחדשה הלכה, דברא לירות ברתא לא תירות, ולזאת אין לאדם מישראל לעשות כן לתת נדוניא לבתו ולגרום דתורות ברתא, וזה הי' קושיית הגמ' בכתובות שם על הא דתקנו רבנן כב"ד כדי שיתן לבתו כבנו, איך יתקנו רבנן דחירות ברתא, מה שהוא נגד רצון התורה, וע"ז משני שפיר הא נמי דאורייתא הוא, ור"ל דהא דליתן נדוניא לבתו כדי להשיאה, נמי לאו מנהגא בעלמא הוא, אלא דבר שהתירה אותו התורה, והרשתה לנהוג כן, מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' הא קמ"ל דניתוב לה מידי וכו', הרי דהרשתה התירה התורה לנהוג כן, מדירמי' צוה אז לנהוג בזה כן כמנהג העולם, ואם הי' זה דבר נגד התורה, לא הי' הנביא מצוה לנהוג כן, לעבור על ד"ת, ולא משמע כלל דלא הי' זה רק הוראת שעה אז, א"ו ע"כ דהתורה התירה זה, וא"כ שוב יש רשות ביד חכמים לתקן כב"ד, כדי שיתן לבתו לצורך נשואין כלבנו.

ועכ"פ לא מצינו בזה מצוה וחיוב תמידי מן התורה ליתן נדוניא לבתו, אלא מנהג מימי קדם, והתורה התירה זה, ועיין ברמב"ן עה"ת בפ' משפטים על פסוק כמשפט הבנות יעשה לה, וז"ל שם, על דרך הפשט יתכן שיאמר, שאם ייעדנה הקונה לבנו וכו', כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה, שיתן לה משלו כמוהר הבתולות, וצוה בזה כאשר צוה בהענקה, והכל חסד מאתו יתעלה, וע"ד רבותינו והוא האמת וכו' עכ"ל, ועיי"ש, הרי דאפילו לדרך הפשט לא ציותה התורה ליתן בתורת חיוב וצווי אלא לאמה העברי', כענין הענקה, אבל על בתו עצמו לא מצינו צווי וחיוב, רק מנהג ודרך העולם, כמשפט הבנות, והתורה התירה זה, כדמוכח מירמי' הנ"ל, אמנם חז"ל צוו כן, בתורת צווי וחיוב, ליתן נדוניא דבר מה לבתו, כדי להשיאה, וקבעו בזה שיעור, עישור נכסי, כבכתובות שם, ותקנו ג"כ כב"ד, כדי שיתן לבתו כבנו, נדוניא יפה, אמנם על נדוניא יפה לא צוו בתורת חיוב, וכמו שאמר יהודה בר מרימר שם לר"פ בדנ"ג ע"א, על תנקה זו, ה"מ מדעתי' לעשויי' נמי, בתמיה, עיי"ש:

וזה הוא שכתב הרמב"ם הנ"ל, צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, כי הגם דבגמרא אמר ע"ז דדאורייתא הוא, היינו דהתורה התירה זה, כפי מנהג העולם ומשפט הבנות, וכנ"ל, אבל בדרך צווי וחיוב, צוו חכמים ע"ז, ליתן מעט מנכסיו לבתו, דהיינו עישור נכסי, וכנ"ל, כנלפענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל בזה:

אמנם הא דלא הביא הרמב"ם בהלכותיו הא דחייב להשיא לבנו אשה וללמדו אומנות, עדיין אינו מיושב בהנ"ל, דאפילו נימא גם בקחו נשים לבניכם, דאינו נשמע משם מצוה וחיוב תמידי להשיא לבנו אשה, רק דה"ק שיעשו בזה כפי מנהגו של עולם, וכנ"ל, וכן מפסוק ראה חיים עם האשה אינו מוכרח דהאב מחויב ללמדו אומנות, דאב מאן דכר שמי' התם, רק דהם מצוות וחיוב מדרבנן להשיא לבנו אשה וללמדו אומנות, ואסמכינהו אקראי הנ"ל, מ"מ עכ"פ הי' לו להרמב"ם להביא זה, וכן יש לתמוה על שלא הביא הרמב"ם הא דקידושין פ"ב ע"א, סתם משנה, ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים, וצ"ע:

ועכ"פ נתברר לנו מכל הנ"ל דנדוניית הבת היא דאורייתא, דהיינו דזה הי' מנהג העולם מאז, והוא מותר גם עפ"י התורה, וכנ"ל, ומסתמא דכמו עתה כן אז, לא ניתן הנדוניא להבעל בהחלט, רק להבת, והבעל או שקיבל עליו אחריות הנדוניא, והוא משתמש ונושא ונותן בה כבשלו, והיא נכסי צאן ברזל שלה, או שלא קבל עליו אחריות, רק אוכל הפירות ממנה, והיא נכסי מלוג שלה, ועכ"פ בין כך ובין כך, כשחולצת היא גובה הנדוניא שלה, ובזה גם מה"ת חליצה הוה כד"מ, וזה הי' יכול להיות גם בנשאת אלמנה, או שאביה נתן לה איזה נדוניא, כדי להשואה, או שהיא עצמה הכניסה נדוניא מה שניתן לה מעזבון בעלה הראשון, ואם גם כבר יש מיעוטא דמעוטי שנשאת בלא נדוניא, מ"מ התורה עשאה לחליצה כד"מ עפ"י הרוב, וכנ"ל:

ומעתה אחרי כל הנ"ל, שוב אין אנו צריכים לדחוק עצמינו ולומר, דהא דפליגי ר"א ורבנן בחלצה בלילה, אי כשר, דדומה לגמר דין, אי פסול, דדומה לתחלת דין, דהיינו דוקא לבתר דתקון רבנן כתובה, דאז חליצה דומה לד"מ, אבל מדאורייתא לא, וכדמשמע מדברי הנוב"י, אלא דגם מדאורייתא הוי חליצה כד"מ, דנהי דאין חיוב כתובה ונדוניא מדאורייתא, מ"מ הכי נהוג עלמא גם בימי נתינת התורה, לכתוב כתובה, וליתן נדוניא לבנות, ולזה גם אז, כשחולצת גובה כתובתה ונדונייתה, וממילא גם אז הוה חליצה כדיני ממונות, וכנ"ל:

ובהיות כן שפיר מוכח דאי אמרינן דלעיני אתי פרט לסומים, ע"כ אתי למיפסל גם סומא באחד מעיניו, דסומא בב' עיניו בלא"ה פסול, כמו בד"מ, ולא צריך קרא, וכמ"ש הנוב"י שם בתחלה:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה