מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן טו · ענף ב
ולפענ"ד דברי התו' פשוטים מאוד ומוכרחים, וכאשר יתבאר לפנינו בעזה"י, וראשון תחלה נאמר, דבאמת יש לקיים גם דברי הנוב"י הנ"ל, דס"ל להתו' בשם ר"ת, דאם לעיני אתי לפרט לסומים, ע"כ אתי למעט גם סומא באחת מעיניו, דסומא בב' עיניו בלא זה ידעינן דפסול כדיני ממונות, ומה שהקשה הנוב"י ע"ז, דמה"ת לא מיחשב חליצה אפילו כד"מ, כיון דלא הוה דין אלא משום גביית הכתובה, וכתובה היא מדרבנן, הנה בנוב"י עצמו שם בסי' קי"ד בד"ה ואמנם, כתב דחליצה אין צריך שום טעם ושום ראי' שהוא דין, ומקרא מלא הוא, ועלתה יבמתו השערה, ותרגומו לתרע בית דינא, וכו', וא"כ הא דחליצה צריך דיינים מבואר בקרא, וכו', והא שכתב רש"י שם וחליצה דין הוא דגובה כתובתה, כוונתו בזה, דלהכי מדמינן לה לדיני ממונות ולא לדיני נפשות, לפי שאין כאן לתא דנפשות, אבל יש כאן דיני ממונות לענין כתובה, וכו', אבל לא בשביל זה מיקרי דין, דבלא"ה מיקרי דין, מדכתיב השערה, אבל ע"י הכתובה מיקרי ד"מ ולא ד"נ, עכ"ל הנוב"י שם, הרי דגם אם הכתובה אינה מה"ת ג"כ חליצה הוה דין, דגם בלא הכתובה חליצה מיקרי דין, מדכתיב השערה:
ומעתה נראה לפענ"ד דע"כ צ"ל דבאמת עם הדמיון שמדמינן חליצה לד"מ בשביל הכתובה ג"כ הוא מן התורה, דאל"כ הא דפליגי ר"א ורבנן ביבמות ק"ד ע"א בחלצה בלילה אי כשרה אי פסולה, דמר מדמי לה לגמר דין, ומר מדמי לה לתחלת דין, כמבואר שם בגמרא, ואי נימא דמן התורה חליצה אינה דומה לד"מ, יען דכתובה היא מדרבנן, א"כ כיון דזאת עכ"פ אין להכחיש דחליצה מיקרי דין גם מן התורה, כדכתיב השערה, וכנ"ל, וא"כ ממילא תפול השאלה איזה דין הוא זה מה"ת, מאחר דדיני ממונות אינו, וע"כ צ"ל דמה"ת זה דומה לדיני מלקיות, וכעין דאמרינן בשלהי יבמות אליבא דר' טרפון, דס"ל בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה, משום דכיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי, ופירש רש"י שם דהבא על אשת איש בחנק, עיי"ש, הרי דע"י מה דשרינן איסור חנק נחשב כדיני נפשות, וה"ה בחליצה, כיון דשרינן ע"י החליצה זקוקה ליבם לעלמא, כדיני מלקיות דמי, דהנושא זקוקה ליבם לוקה, מלאו דלא תהי' אשת המת החוצה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' יבום הי"ח, ובפ' י"ט מה' סנהדרין ה"ד, ל"ת קנ"ה, והואיל דע"י החליצה שרינן איסור מלקות כדיני מלקיות דמי:
והגם דאנן קיי"ל כר"ע דעדי נשים אין בודקים אותם בדרישה וחקירה, משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא כיון דאיכא כתובה למישקל, אז יותר נוטה לד"מ מלד"נ, דכשמעידים על היתר האשה לשוק, מיד מעידים כאחד שמגיע לה ממון, דהיינו הכתובה, אבל אינם מעידים כלל בעצם על נפשות, לא לחיוב ולא לפטור, כי עדיין לא בא מי עליה מבלעדי אישה, רק ע"י עדותם אם יבא מי עליה שוב לא יתחייב מיתה, ולזה יותר מסתבר לחשוב זה לד"מ, אשר מעידים על חיוב של ממון עכשיו, מלחשוב זה לד"נ, אשר עדיין אין מעידים עכשיו על נפשות כלל, וכל זה כשיש כתובה למישקל, אבל מן התורה דאין כאן כתובה, ואעפ"כ קראתה התורה לחליצה דין, וכנ"ל, על כרחך אין לך עצה אחרת אלא לומר שהוא דין מדיני מלקות, הואיל דבאה להתיר איסור מלקות של הזקוקה ליבם, וכנ"ל:
וכיון שכן, מן התורה חליצה בלילה בודאי פסולה לכ"ע, דבין אם חליצה היא כתחלת דין, ובין אם היא כגמר דין, בדיני מלקות גם גמר דין פסול בלילה, כמו בד"נ, כמבואר ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין, ששם בהלכה א' חשב הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות, ואחד מהם הוא, ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה, ד"נ דנין ביום וגומרין ביום, ובהלכה ד' שם כתב וז"ל, אחד דיני נפשות, ואחד דיני מלקיות, ואחד דיני גלות, הדינים האלה שוים בהן, אלא שהמלקות בשלשה, עכ"ל, ולא זכיתי להבין תמיהת הלח"מ שם דהרי ד"מ נמי בשלשה, עיי"ש, והלא זה הוא שכתב הרמב"ם דבכל הדינים האלה שוים דיני מלקיות לד"נ, אלא בזה לבד חלוק, שהמלקות בשלשה, כדיני ממונות, ולא כד"נ,] ועיי"ש בהגהת יד איתן דהרמב"ם הוציא זה מסנהדרין ל"ג ע"ב, חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח, חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע, עיי"ש, וכיון שדיני מלקיות גם גמר דין שלהן פסול בלילה, ממילא חליצה דלפי הנ"ל הוא מן התורה מדיני מלקיות, ג"כ פסולה בלילה מה"ח אליבא דכ"ע, וכנ"ל:
ולפ"ז יקשה מאוד, איך יפלגו ר"א ורבנן בחלצה בלילה, אי החליצה פסולה דדומה לתחלת דין, אי כשרה דדומה לגמר דין, והלא מה"ת בודאי החליצה פסולה, איך שהוא, דהיא מדיני מלקיות, וכנ"ל, וא"כ הגם דבתר כן תקנו רבנן כתובה, ונעשה ענין החליצה גם דיני ממונות, משום הכתובה, מ"מ איך נוכל להכשיר חלצה בלילה אף אם יהי' חליצה גמר דין, דנהי דמצד דיני ממונות שיש בה, גמ"ד כשר בלילה, מ"מ מצד דיני מלקיות שיש בה מה"ת, פסולה בלילה אף אם היא כגמר דין, וכנ"ל, ואיך בשביל תקנתא דרבנן נבא להקל בפסול תורה:
והא דקיי"ל בעדי נשים כר"ע דא"צ דו"ח, משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי, הגם דכתובה היא רק מדרבנן, ואעפ"כ מקילינן בשביל זה, שאני התם, דר"ע ס"ל דמה"ת אין בעדי נשים משום לתא דדין כלל, לא ד"מ, דמה"ת ליכא כתובה, ולא ד"נ, דלר"ע אין זה סברא לומר דכיון דשרינן עי"ז א"א לעלמא כד"נ דמי, ולמשוי עי"ז עדי נשים מה"ת כד"נ, דסוף סוף השתא עדיין אינם מעידין על נפשות כלל, וכנ"ל, וכיון דמה"ת אין בעדי נשים משום לתא דדין כלל, רק הם עדי איסור והיתר, אלא דבתר דתקון רבנן כתובה נעשה העדות הזאת כד"מ, כיון דאיכא כתובה למישקל, ממילא א"צ דו"ח כד"מ, ואין בזה שום קולא כלל על דברי תורה, דמה"ת אין זה דין כלל, ועיין ברשב"א סוף יבמות שם ודוק ובריטב"א שם וברמב"ן ונ"י שם, משא"כ בחליצה, דהתורה קראתו דין, כדכתיב השערה, וכנ"ל, ובהיות כי אין כתובה מה"ת, ע"כ צ"ל דכאן בחליצה עשאתו התורה דין, משום דבאה להתיר זקוקה ליבם לעלמא, ולהתיר איסור מלקות, והוא דין מדיני המלקיות, וכנ"ל, והגם דלר"ע אין זה סברא, וכנ"ל, מ"מ ה"מ בעלמא בסתם, אבל כאן בחליצה דהתורה קראתו להדיא דין, אין לך עצה אחרת אלא לומר כן, באופן דמה"ת חליצה היא מדיני מלקיות, ופשיטא דפסולה בלילה אף אם היא כגמר דין, וכנ"ל, ואיך נימא דלבתר דתקנו רבנן כתובה נכשיר חליצה בלילה לת"ק מפני שהיא כגמ"ד, וניקל על דברי תורה:
א"ו ע"כ צ"ל דגם מה"ת חשבינן חליצה לד"מ משום הכתובה, ולא לדיני מלקיות כלל, דאין זה סברא כלל אליבא דר"ע דקיי"ל כוותי', משום דעדיין אין הדבר נוגע כלל בחיוב מלקות ובפטור מלקות, וכנ"ל, ולא מיבעיא לדעת הסוברים דכתובת בתולה היא דאורייתא ודאי ניחא, אלא אפילו לפי דעת רוב הפוסקים דאין כתובה מה"ת כלל, מ"מ הא כתב הרמב"ן בפירוש התורה בפ' תצא, על פסוק וענשו אותו מאה כסף האמור במוצא שם רע, וז"ל, כי המנהג לכתוב לבתולות מוהר חמשים כסף, והנה זה הוציא עליה שם רע, בעבור ששנאה, ורצה להוציאה בלא כלום, ולכן ענשו הכתוב במאה כסף, כי התורה תענוש בכפל, כענין שנים ישלם, אעפ"י שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמהם או ישאנה בסתם, אבל המנהג הי' לכתוב מוהר לבתולות, כמ"ש כמוהר הבתולות, והרוב יעשו כן, ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת, למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה, יכתוב לה גט ויפטר ממנה, דכתיב כי שנא שלח, עכ"ל הזהב של הרמב"ן ז"ל שם.
הרי דהא דכתובה מדבריהם, היינו דמה"ת אין חיוב לכתוב כתובה, רק מדבריהם, אבל מ"מ המנהג הי' גם בזמן התורה לכתוב כתובה, וע"ז נוסד כל הדין של מוציא שם רע, שיוציא עליה שם רע כדי לפטור עצמו מהכתובה אשר כתב לה, ולכך תעניש אותו התורה בכפלים, וממילא ה"ה בחליצה, שגם מה"ת כשחולצת מגיע לה מנכסי בעלה הכתובה שכתב לה בעלה כפי המנהג, ולזה גם מה"ת הוי חליצה דיני ממונות:
והגם דבנשאת אלמנה לכ"ע אין לה כתובה מה"ת, וגם לא מצינו בזה מנהג, כי כמוהר הבתולות כתיב, מ"מ מאחר דרוב נשים בתולות נשאות, וממילא רוב החולצות דנשאות בתולות מגיע להן כתובה, הנכתב להן מצד המנהג, והוי דיני ממונות, וכיון דרוב החליצות הם דיני ממונות, משום לא פלוג בין חליצה לחליצה השוותה התורה מידותיה למשוינהו לכל החליצות כדיני ממונות, אפילו חליצה של נשאת אלמנה, ותדע לך שכן הוא, דהרי גם לדידן יש להקשות כזאת דהא סתמא תנן חלצה בלילה ר"א פוסל, והכי קיי"ל בסתמא, ובל"ס שיש ג"כ בכלל זה חליצת ארוסה, והרי ארוסה אין לה כתובה אפילו מדבריהם לרוב פוסקים ולמה יפסל בה חלצה בלילה, דאפילו הוי חליצה כתחלת דין, מ"מ בארוסה דאין לה כתובה, אין זה דיני ממונות כלל, שנפסול בה תחלת דין בלילה, וע"כ צ"ל דחכמים השוו מידותיהן להשוות דין החליצה בכללה לדיני ממונות אפילו במקום דאין בו שום לתא דממון, הואיל דרוב החליצות יש בהן ענין ממון, דהיינו גביית הכתובה, וזה עצמו נוכל לומר ג"כ על התורה, דהשוותה מידותיה בלא פלוג למשווי ענין החליצה בכללה לדיני ממונות, משום דרובן ועיקרן של החליצות נוגעין לממון של גביית הכתובה, וכנ"ל:
וכמו במוציא שם רע, דענשה אותו התורה במאה כסף, כפליים על הכתובה שרצה להפסידה, וכנ"ל, ואעפ"כ סתמא נאמר הדין של מוציא שם רע, ובל"ס דאפילו אם יארע לפעמים הוצאת שם רע היכא דלא כתב לה כתובה, רק מחמת השנאה הגדולה אשר יש לו עליה לא די לו בשילוחה לבד, רק רוצה עוד לביישה בהוצאת ש"ר, או גם לסבב לה מיתה עי"ז, אעפ"כ דין של התורה לענשו במאה כסף לא ישתנה בזה, הגם דלא שייך בזה הטעם של הכפל שרצה להפסידה, דהא אין לה כתובה, מ"מ דין אחד להם, והיינו משום דהתורה גזרה הדין עפ"י הרוב, דהרוב של מוש"ר שייך בהו טעם של הכפל של הכתובה שרצה להפסידה, וכנ"ל, וממילא שוב לא פלוג בין מוש"ר זה למוש"ר זה דלא שייך בו הטעם, וכולם בעונש הזה, כי התורה לא נתנה דבריה לשיעורין, וה"ה בחליצה, דהתורה גזרה הדין עפ"י הרוב, והשוותה ענין החליצה בכללה לדיני ממונות, אף במקום דלא שייך בי' ממון, כגון באלמנה, משום דרוב החליצות, יש בהן ממון של הכתובה, וכנ"ל:
בשגם דהא בכתובות י' ע"ב אמרינן, דלכך נקראת אלמנה, על שם מנה של הכתובה, ופריך בגמרא שם, אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר, ומשני דעתידין רבנן דמתקנו לה מנה, ופריך ומי כתב קרא לעתיד, ומשני אין דכתיב וכו' אלא דעתידה הכי נמי דעתידה, עיי"ש, ומאחר שכן, שוב אין להפליא כלל אם התורה השוותה מידותיה להשוות גם חליצת נשאת אלמנה לד"מ, משום לא פלוג של רוב החליצות, ובצירוף דלעתיד גם חליצת נשאת אלמנה עצמה יהי' בה ענין ממון, של מנה דיתקנו לה רבנן, וכמו השם שקראה לה התורה על העתיד:
וגם כי אין מוכרח כלל דהמנהג של כתיבת הכתובה לא הי' רק לבתולות, כי שפיר י"ל דהמנהג הי' לכתוב כתובה לכל הנשים הנישאות, אלא דלבתולות כתבו יותר, וזהו כמוהר הבתולות, דהיינו חמשים כסף, דמוהר אלמנות לא הי' כ"כ, רק פחות מזה, כמו עכשיו, ואין סתירה לזה ממאי דפריך בגמרא הנ"ל אלמנה דכתיבא באורייתא מא"ל, והוצרך לומר על שם העתיד, ולהנ"ל למה לא אמר דעל שם המנהג נקראת כך, הגם דלא הי' חיוב מה"ת לכתוב, אמנם כבר כתבו התוס' שם בד"ה אלמנה, דעיקר קושית הגמ' היא, יען דמנה לא הי' בימי משה, ולכן א"א לומר על שם מנה, דאז לא הי' מנה, רק ככר, וע"כ צ"ל על שם העתיד, אבל לעולם י"ל דכתובה הי' נהוג אז גם לאלמנה, וכנ"ל: