אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן טו · ענף ג

ענף ב

אלא דלפ"ז צריכין אנחנו ליישב הסוגיא דר"ה כ"ח ע"ב, דאמרינן התם, רבא אמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה, ופריך והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור ולא בעי כוונה, ולפי הנ"ל דר"י לא קאמר דעובר על בל תוסיף אלא מדרבנן, מפני שנראה כמוסיף, א"כ מאי קושיא על רבא, דלעולם לעבור בעי כוונה, אמנם ה"מ מה"ת, אבל מדרבנן גם בלא כוונה אסור, וזה הוא שאמר ר' יהושע במתן דמים שעובר בבל תוסיף מדרבנן, וכנ"ל:

ולהבין זה, נקדים לפרש קושיית אביי שם על רבא דס"ל מצות אצ"כ, אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, ונתקשה בזה הכפ"ת בספר יום תרועה שם, דהא מלקות אינו אלא בעדים והתראה, והיינו שמקבל עליו ההתראה, ואומר ע"מ כן אני עושה, וא"כ זה מכוון לעבור, ופשיטא דלקי, ואין זה ענין לדרבא, ואפילו אם נאמר דמיירי כאן בלא התראה, רק סתם ישן בשמיני בסוכה, ופריך דלרבא דמצות אצ"כ ילקה באי', ור"ל דנימא דיש בזה איסור מלקות דבל תוסיף, אף שלא כיוון לשם מצוה, מ"מ מה זה קושיא, דילמא אה"נ דיש בזה איסור מלקות דב"ת, וע"כ צ"ל דמקשה מהא דקיי"ל דבח' ספק ז' מיתב יתבינן וכו', ולרבא דמצות אצ"כ היכי יתבינן, דהא יש בזה איסור מלקות דב"ת אף שאינו מכוון למצוה, אמנם קשה, דכשעושה מספק הרי מכוון להדיא שלא לשם מצוה, רק לצאת ידי הספק, דילמא הוא ז', ואם הוא ח' יהי' כישיבה בצל בעלמא, ובכה"ג פשיטא דאינו עובר על בל תוסיף, עכת"ד, ולא העלה ישוב ע"ז, עיי"ש, ועיי"ש עוד בסד"ה תו' ד"ה ומנא תימרא:

וראיתי בשו"ת מהריא"ז ענזיל ז"ל, בסוף הספר, בדרוש לשבת שובה, שכתב על דברי יום תרועה הנ"ל וז"ל, ודבריו תמוהים, דהא במתן ד' ומתן א' ודאי לא עביד אלא משום ספק, ואפ"ה ס"ל לר"י ור"א דעבר על ב"ת, עכ"ל, ואחרי המחילה מכתה"ק נהפוך הוא, דדבריו תמוהים, ודברי היום תרועה נכונים מאוד, ואדרבא ממקום שבאת, מדברי ר"א ור' יהושע שם שמעינן זה, דכשמוסיף או גורע מחמת ספק אין כאן בל תוסיף ובל תגרע, דהא אמר ר"א שם לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, ור' יהושע אמר לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, וממילא ה"ה לבל תוסיף, דמאי שנא, וכמו שכתב הט"א הנ"ל, והיינו מטעמא דמאחר שאין כוונתו בזה רק מחמת הספק, כשנתערב כוס בכוסות, או כשנתערב בבלול ונותן מתן ד' אין כוונתו רק מחמת המתן ד' שבו, וכשנותן מתן א' אין כוונתו רק מחמת המתן א' שבו, אבל אין כוונתו כלל וכלל להוסיף על המצוה של מתן א', או לגרוע מן המצוה של מתן ד', א"כ הרי הוא מכוון בהדיא בהוספתו שלא לשם מצוה בשל מתן א', ובהגרעתו שלא לשם מצוה בשל מתן ד', ומשו"ה אין בזה בל תוסיף ובל תגרע אליבא דכ"ע, וכמ"ש ג"כ בטורי אבן הנ"ל באבני מילואים שם, דזה הוא טעמם של ר"א ור"י, במה שאמרו דלא נאמר ב"ת ובת"ג אלא כשהוא בעצמו, עיי"ש, וכ"כ הפרמ"ג באו"ח סי' ל"ד במשבצות ס"ק ב', דהגם דלעבור בזמנו לא בעי כוונה, מ"מ ה"מ בסתם, אבל אי מפרש שעושה כן משום ספק ליכא בל תוסיף, וכדמוכח דוכתי טובא, עכ"ל, ורימז שם ג"כ להא דמתן ד' במתן א', עיי"ש:

ובאמת שכן הוא ג"כ מסברא, דלא מיבעיא לדעת הרשב"ם שהביאו אותו רוב הפוסקים, וכן פסק הב"י בסי' תקפ"ט, דהגם דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה, ה"מ בסתם, אבל במכוון שלא לצאת אינו יוצא, א"כ מכש"כ לענין לעבור על בל תוסיף, כשמכוון שלא לשם מצוה, דאינו עובר, דהא יש יותר סברא להצריך כוונה בלעבור מבלצאת, כדמוכח בר"ה כ"ח ע"ב שם, ובעירובין רפ"י, אלא אפילו לדעת הרא"ה המובא בב"י שם, שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת יצא, מ"מ היינו דוקא בלצאת, דס"ל להרא"ה דכי אמרינן מצות אצ"כ, היינו משום דכשרק נעשה מעשה המצוה סגי, ולא משגחינן כלל במחשבתו, ולכך אפילו מכוון שלא לצאת יצא, דס"ס נעשה מעשה המצוה, אבל כשמוסיף על המצוה, דהוספה זו אינה מצוה כלל, וגם מכוון בפירוש שלא לשם מצוה, במה יהי' זה הוספה על המצוה, לא מצד המחשבה, ולא מצד המעשה, כי המעשה הזאת אינה מצוה כלל, והגם דרבא מסיק שם דגם לעבור בזמנו לא בעי כוונה, כמו לצאת, מ"מ היינו דוקא בסתם, מחזקינן זה להוספה על המצוה, אבל לחשוב הוספה על המצוה גם כשנתכוון בפירוש שלא לשם מצוה, זה לא מסתבר כלל, וכנ"ל, ומכש"כ כשאומר בפירוש או נודע לכל, שאינו עושה הוספה זו רק מחמת ספק, אבל לא לשם תוספת מצוה כלל, בודאי לא מסתבר למיחשב זה לתוספת מצוה כלל:

אמנם בתשובת מהריא"ז ענזיל שם, במחכ"ת אזיל בזה בתר איפכא, וכתב דאפילו לדעת הרשב"ם דבמכוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא, מ"מ בבל תוסיף עובר אף שמגלה דעתו שאינו מתכוון למצוה, עיי"ש סברתו בזה, והא ודאי ליתא, ופשיטא דלא עדיף בזה התוספת מהעיקר, ואדרבא יש סברא בש"ס דגם אי מצות אין צריכות כוונה מ"מ לעבור אפילו בזמנה בעי כוונה, והיינו מטעם דדוקא מצוה לא בעי כוונה, אבל התוספת דאינו מצוה, בלא כוונה לאו כלום הוא, וכנ"ל אלא שהמסקנא היא דגם לעבור בזמנו לא בעי כוונה, ומטעם דכל שעושה התי' כעין קיום המצוה נחשב לתוספת, אבל כשאין התוספת כעין קיום המצוה, דהיינו שמכוון להדיא שלא לשם מצוה, פשיטא שאין כאן מקום כלל לחשוב זה לתוספת מצוה, וז"ב, וגם כי למה לא נימא בלעבור כמו בלצאת, דכמו דאינו יוצא ידי המצוה במבעט בהמצוה ומכוון שלא לצאת בה, כמו כן אינו עובר בבל תוסיף כשנזהר ומכוון שלא לשם תוספת מצוה, והלא מידה טובה מרובה ממידת פרעניות:

אמנם הביאו לזה הנחתו שהניח, דמדברי ר"א ור"י גבי מתן ד' ומתן א' נשמע דגם כשאינו עושה אלא מחמת ספק עובר על בל תוסיף ובל תגרע, ולכך הוכרח ליישב זאת גם אליבא דהרשב"ם, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, דאדרבא מדברי ר"א ור"י שמעינן דבעושה מחמת ספק אין בו בל תוסיף ובל תגרע, א"כ אדרבא צריכים אנחנו ליישב זה גם אליבא דהרא"ה הנ"ל, וכמו שכתבתי לעיל:

ומה שחששו בזה, ר"א לבל תגרע, ור' יהושע לבל תוסיף, אף שאינו עושה רק מחמת הספק, היינו מדרבנן, דנראה כגורע אם נותנן כולן במתן א', וכמוסיף אם נותנן כולן במתן ד', וכנ"ל, ולזה מקשה היום תרועה שפיר על קושית אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, דהא כשעושה מחמת ספק אין בו איסור בל תוסיף מדאורייתא דילקה:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה