מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ח · ענף ז
יב.
והסופר דפה הגיד לי, כי בהיותו כותב גיטין לפני הרב הצדיק וכו' מו"ה ברוך זצ"ל אב"ד דק"ק גאללוב, צוה לכתוב בהגיטין מבני אשכנז רק שמו ושמה של יהדות שנקראו בשעת הלידה בלבד, ולא שמותם של גיות שנקראו בם בפי כל כלל, ואמר לו ששאל ע"ז לרבינו הקדוש מטשעכינאווי זי"ע, והשיב לו כן, ובלשון הזה, "ח"ו להזכיר שם גיות בגט":
ואם הדבר כן הוא, נראה דטעמו ז"ל הי' כפי מה שכתבתי לעיל עפ"י תשובת מהרי"ק וסייעתו, דכיון דכ"ע ידעי שאין זה שם העצם, אע"ג דכ"ע קרו לה כן וגם חותמת עצמה כן בשם הגיות, מ"מ הכל יודעין דיש לה עוד שם אחר שם העצם, ולכן לא חשיב שם היהדות שלה שמלידה נשתקע, ואדרבא הוא העיקר, ואם כתבו לבדו כשר, דלא כהח"ס, וכנ"ל, והוי פ"ל ז"ל דכיון דקורין לעצמן שם הגיות כדי להתדמות בעו"ה אליהן, אפילו לכתחלה אין לכתוב שם זה בדת משה וישראל, וכמו שכתב ר"ת במומר דאין כותבין רק שם היהדות, וכתב המהרי"ק שם אף דנשתקע שם היהדות ואין בני אדם זוכרים אותו כלל אעפ"כ כותבין רק שם היהדות, ואין זה שינוי השם, משום שהכל יודעין שהי' לו שם יהדות, עיי"ש, והגם דבב"י הקשה ע"ז, מ"מ כבר תירץ הט"ז דברי המהרי"ק, וכתב דגם בש"ע פסק כמהרי"ק עיי"ש, ועיין בב"ש שם ס"ק ו', ובג"פ ס"ק כ"ד, ובתו"ג בחידושים ס"ק י"א, והגם דבג"פ שם ובס"ק ל' פסק למעשה דבנשתקע שם יהדות יכתוב שם יהדות לעיקר ועל שם הגיות דמתקרי, עיי"ש, מ"מ י"ל דנ"ד עדיף, הואיל דלעת הצורך במי שבירך וכדומה קורין אותה בשם היהדות הוי זה יותר שם המובהק מבמומר, וכנ"ל:
אלא דקשה ע"ז, דהא אנן נוהגין גם במומר לכתוב וכל שום, כדי לכלול בו השם של גיות, אף אם היהודים קורין אותו עדיין בשם היהדות, וא"כ אם מדמינן נ"ד לשם המומר, הי' עכ"פ צריך לכתוב וכל שום, ורחוק בעיני לומר דבאמת הי' כותב בכל גט וכל שום, מה שלא הי' נהוג מעולם לכתוב וכל שום בגליל הזה, וכמנהג מדינתינו, ולזאת לא נתברר לי היטב השמועה הזאת, והנכון כמ"ש הח"ס, לכתוב לכתחלה בפירוש גם שם האשכנזי, לשם טפל, דמתקרי או המכונה, וכן אנו נוהגין, וכנ"ל:
יג.
אמנם נראה דאם נקרא בשעת המילה גם בשם כינוי, ד"מ שנקרא בשעת מילה אנשיל, אחר אבות אבותיו שהי' נקראים כן מקדם, ושם הקודש ניתן לו אז אשר, ואח"כ נקרא בפי כל אדאלף, ובשם אשר עולה לתורה, או אפילו אם הוא במקום דלא נקראו לס"ת כלל בשמותיהם, רק יעמוד כהן, לוי, שלישי וכו', וגם מי שבירך אין עושין בשעת העליה, ובשם אנשיל לא נקרא כלל, אזי יש לכתוב בגט אשר המכונה אדאלף, ולא שם אנשיל כלל, דשם אנשיל בודאי הוי נשתקע, דבשלמא שם אשר, אף דלא נקרא בו כלל, אפילו לס"ת, וכנ"ל, מ"מ לא נקרא נשתקע, דמלבד דלפעמים במי שבירך וכדומה נזכר בשם אשר. וכמ"ש הח"ש לגבי אשה, אף גם זאת, דכ"ע ידעי דהשם אדאלף שנקרא בו בפי כל אין זה שם העצם שלו, ושע"כ יש לו שם עברי לשם העצם, ואותו יש לעשות לעיקר, וכנ"ל אבל שם אנשיל הגם דניתן לו לכינוי בשעת מילה, מ"מ לא נקרא בו כלל וכלל, וגם אינו מוכרח כלל מקריאת שם אדאלף דקרו לי' כ"ע דיש לו עוד שם כינוי אחר, דאינו מוכרח אלא דע"כ יש לו מלבד השם אדאלף עוד שם עברי לשם העצם, כמו שיש לכל ישראל, אבל אינו מוכרח כלל דיהי' לו שם כינוי מלבד השם אדאלף דקרו לי' כ"ע, וכיון שכן הוי לי' שם הכינוי של אנשיל נשתקע לגמרי, ואין לכתוב אותו כלל:
יד.
והגם דבמומר כתב הרמ"א בסי' קכ"ט ס"ה דאם הי' לו שם כינוי כשהי' יהודי כותבין לו שם ישראל המכונה פלוני וכל שום, עיי"ש, מ"מ נראה דהיינו דוקא כשלא נשתקע ממנו שם הכינוי, דיש יהודים שקורין לו כן אבל כשנשתקע ממנו שם היהודי אין כותבין רק שם העברי שלו וכל שום, ולא שם הכינוי כלל, דמאחר דכל הטעם שכותבין שם היהודי גם כשנשתקע הוא כמ"ש המהרי"ק יען דכ"ע ידעי דע"כ יש לו שם יהודי משעת לידה, ומאחר דאין הכרח לזה רק על שם העברי, אבל לא על שם הכינוי כלל, וכנ"ל, א"כ ממילא אין לכתוב שם הכינוי כלל, דהוי לי' נשתקע ממש, וכנ"ל:
טו.
ונראה דאפילו למאן דמצריך בשם שנשתקע ב' גיטין כמ"ש בסי' קכ"ט סי"ח, אבל בכינוי שנשתקע כ"ע מודי דאין להצריך בשביל זה ב' גיטין, וראיתי בג"פ שם ס"ק צ"ו שכתב לכתוב בכינוי שנשתקע דהוה מכונה, עיי"ש, ואני בעניי כבר כתבתי בסימן הקודם דלשון זה דהוה מתקרי או דהוה מכונה אין ממנו תועלת כלל לענין שם הנשתקע, והוי כאלו לא נכתב כלל, עיי"ש, ולזה נראה דלכ"ע אין לכתוב בנידון הנ"ל רק גט אחד בלבד, ויכתוב בו אשר המכונה אדאלף, ושם אנשיל לא יזכיר כלל, ומזה תקיש לכל כיוצא בזה:
טז.
כתב מרן הב"י בסי' קכ"ט וז"ל, אם כתב שם דמקום כתיבה לבד, והוא שם שכל הרואה יודע שאינו שם, שאין דרך לקבוע שם לשום אדם בכינוי זה, וכן אם שם דמקום נתינה הוא כינוי שאין דרך לקבוע שם לשום אדם בכינוי זה, נראה מדברי מהרי"ק שורש פ"ו שהוא כשר, דתו ליכא למיחש ללעז, שכבר יודעים שיש לו שם אחר זולת הכתוב בגט, או זולת שם שקורין לו במקום נתינה, וכן משמע מהקונדריסים, עכ"ל הב"י:
ולכאורה מה חילוק יש בין זה ובין מה ששנינו בפ' השולח דף ל"ד ע"ב הי' לו שם אחד בגליל ושם אחד ביהודה וכו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו וכו', ומוקמינן לה שם דמיירי באתחזק בתרי שמי, וכתב שם הרא"ש וז"ל, פירוש שהוחזק בב' המקומות באלו הב' שמות, שידוע הוא שיש לו שני שמות, אבל בני מקום זה אינם מכירים בשם שיש לו במקום אחר, עכ"ל, ועיין בב"י שם, הרי להדיא דאף שיודעים במקום הנתינה שיש לו עוד שם אחר רק שאין מכירין השם אינה מגורשת בשם מקום הכתיבה לבד עד שיכתוב שם מקום הנתינה ושם מקום הכתיבה עמו, שוב ראיתי בספר חמדת שלמה חאבה"ע סי' ע"ב בד"ה "אמנם במה" שכתב דדברי הב"י שם צ"ע, עיי"ש, ואולי כוונתו לקושיא זו, וע"כ צריך לחלק בזה כמו שכתבתי לעול, דדוקא כשיש לו ב' שמות גמורים, אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, אזי אף דיודעים במקום הנתינה דיש לו עוד שם אחר, מ"מ כיון דלא נודע זה ע"י קריאת השם שקוראין לו שם במקום הנתינה, לא הוי כאלו קראו לו גם שם במקום הנתינה בשם של מקום הכתיבה ע"י הידיעה שיודעים מצד אחר שיש לו עוד שם מלבד השם שקורין לו, ולכך פסול אם כתב רק השם של מקום הכתיבה דלא קרו לי' במקום הנתינה, אבל כשהשם של מקום הנתינה הוא רק כינוי בעלמא אשר הכל יודעים ע"י קריאת שם הכינוי הזה דע"כ יש לו מלבד שם זה עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, א"כ כיון דידיעה הזו באה מכח הקריאה של שם מקום הנתינה, הוי כאלו הי' קורין לו גם במקום הנתינה בשם העצם שקורין אותו במקום הכתיבה, ולכך כשר בדיעבד בכה"ג כשכתב השם של מקום הכתיבה בלבד, וכן כשהשם של מקום הכתיבה אשר כתב בהגט הוא שם כזה אשר לעולם אינו שם העצם, ומקריאתו נודע שע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, הוי כאלו כתוב בהגט גם שם העצם שלו שקורין לו במקום הנתינה, הואיל דהידיעה של שם העצם באה מכח קריאת השם של מקום הכתיבה הכתוב בהגט וא"כ בקריאת הגט הוי כקורין גם שם העצם, והבן:
טוב.
ולפ"ז נ"ל פשוט דבכה"ג כשהשם של מ"נ הוא רק כינוי בעלמא שלעולם אינו שם עצם, גם לכתחלה כותבין לעיקר השם של מקום הכתיבה, דהוא שם העצם, ועל שם של מקום הנתינה כותבין המכונה, והגם דהמהרי"ק בשורש צ"ח כתב דלעולם שם מקום הנתינה עיקר, אף דשם של מקום הכתיבה מובהק יותר, או דהוא שם שינוי מחמת חולי, עיי"ש, והביאו הב"י שם, מ"מ היינו דוקא היכי דגם שם של מקום הנתינה הוא שם גמור, אזי כתבינן לי' לעיקר, אף דשם מקום הכתיבה הוא יותר מובהק, אבל היכי דשם של מ"נ הוא רק כינוי בעלמא אשר לעולם אינו שם עצם, דהכל יודעין ע"י קריאת השם הזה דיש לו עוד שם אחר, שם עצם, והוי כאלו קורין לו גם כאן במ"נ באותו שם העצם, וכנ"ל, בודאי שיש לכתוב שם העצם של מקום כתיבה לעיקר ועל שם מ"נ המכונה, ולא גרע זה מאלו לא הי' נקרא כלל בשם העצם, ואף במקום הכתיבה לא הי' נקרא בו, רק בשם הכינוי, וגם הי' עולה וחותם רק בשם הכינוי, ואעפ"כ הי' צריך לכתוב שם העצם לעיקר, וכנ"ל בשם המהרי"ק והתו"ג, ומכש"כ דאין מזיק לזה מה שקורין לו במקום כתיבה בשם העצם, ובקיצור. דבשם כינוי כזה, אף דלא קרו לי' כלל בשם העצם, אעפ"כ הוי כאלו כ"ע קרו לי' גם בשם העצם, וגם במקום הנתינה, וכנ"ל, וממילא יש לכתוב אותו לעיקר, וז"פ וברור לפענ"ד:
אמנם ראיתי בג"פ ס"ק פ"ט שכתב דמי שנקרא במ"כ חיים ובמ"נ ביבאנטי, דכותבין ביבאנטי דמתקרי חיים, עיי"ש, וזה אינו סותר לדברינו הנ"ל, דשאני שם ביבאנטי, דהגם דהוא הלעז של חיים, אעפ"כ הוא ג"כ לפעמים שם עצם בפני עצמו, כמ"ש לעיל בשם הג"פ ס"ק ס"ד וס"ח וע"ו ופ"ז, ואינו מוכרח ע"י קריאת שם ביבאנטי במקום הנתינה שיש לו עוד שם מלבד זה, ולכך כותבים זה השם ביבאנטי שבמ"נ לעיקר, אף דשם חיים של מ"כ הוא יותר מובהק, דהוא שם העצם והעברי, מ"מ כיון דאינו שם של מ"נ אין כותבין אותו לעיקר, רק שם מ"נ כותבין לעיקר, וכנ"ל בשם המהרי"ק, משא"כ כשנקרא במקום הנתינה בשם כזה אשר לעולם אינו שם עצם, רק כינוי, א"כ נודע גם במ"נ ע"י קריאת שם זה דיש לו עוד שם אחר, שהוא שם העצם שלו, והוי כאלו קראו אותו ם במ"נ בשם העצם, א"כ יש לכתוב שם העצם לעיקר, וכנ"ל:
ולפ"ז מ"ש בג"פ שם בשם ספר תומת ישרים, שנשאל במי שנקרא במ"כ אליקום, ובמ"נ אנאשטאש, שהוא פירושו של אליקום בל"י, וכתב דיכתבו אליקום דמתקרי אנאשטאש, וכתב הג"פ ע"ז דלא דק, דשם נתינה הוא עיקר אף דהוא הלעז של מקום כתיבה, ורשם לעיין במהרי"ק שורש צ"ח, עיי"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל אם שם אנאשטאש הוא לפעמים גם שם עצם בפני עצמו, וכמו השם דביבאנטי, בודאי הדין עם הג"פ, אבל אם יהי' שם אנאשטאש לעולם רק שם כינוי, נראה דשפיר הורה ושפיר דק הרב תומת ישרים, ואין ע"ז סתירה כלל מדברי מהרי"ק שורש צ"ח, וכמ"ש לעיל, ותומת ישרים תנחם:
וגם אפילו בשם חיים ביבאנטי אם כתב חיים דמתקרי או המכונה ביבאנטי, וביבאנטי הוא שם מקום הנתינה וחיים שם של מ"כ, נראה דיש להכשיר בדיעבד, אף שלא במקום עיגון ושעת הדחק, עיין בג"פ ס"ק כ"א וס"ק פ"ז, ובב"ש ס"ק ז' וח', ובפתחי תשובה ס"ק ט':
חי.
ואם שם הב' הוא רק קיצור משם הא', כגון יצחק חקין, שמואל מולי, אין צריך לכתוב כלל שם הקיצור, רק שם העצם בלבד, ולפענ"ד נראה מדברי הפוסקים דאף שנקרא בפי כל וגם עולה וחותם רק בשם הקיצור בלבד אעפ"כ אין צריך לכתוב אלא שם העצם בלבד, וכמו שהביא הג"פ ס"ק ס"ז בשם המהרי"א סי' י"ב ומהרי"ו, ומ"ש בש"ע סט"ו מי שיש לו ב' שמות, כבר כתב הג"פ עצמו די"ל דאתי לאפוקי היכי דנקרא מעריסה רק בשם הקיצור, עיי"ש, אך מה אעשה שמסקנת הג"פ אינו כן, ונמשך אחריו התו"ג, דדוקא כשעולה וגם חותם בשם המובהק, ורובא דעלמא קרו לי' בשם הקיצור הוא דאין צריך לכתוב שם הקיצור, אבל זולת זה צריך לכתוב גם שם הקיצור, ויכתוב שם המובהק לעיקר בכל ענין, אף דנקרא בפי כל וגם עולה וחותם תמיד רק בשם הקיצור לבד, עיי"ש בג"פ ס"ק ס"ז וס"ח ופ"ז, דלא כלחם רב, ופרטי דיני שם הקיצור מבואר בב"ש בסדר שמות ובתו"ג: