אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ח

סימן ז

להיות כי בסימן הקודם דיברנו מדינים שבאבה"א סי' קכ"ט, לזאת הנני להעתיק בסי' זה כל הנמצא כתוב אצלי על סימן קכ"ט הנ"ל, וזה יצא ראשונה.

בעזה"י בדיני ב' שמות טפל ועיקר שבאבה"ע סי' קכ"ט.

א.

מי שיש לו שני שמות, בין ששניהם מלידה, ובין שבא לו אחד לאחר מכן, [עיין בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק ג' וד' וצ"ב וצ"ג, דלא כנראה קצח מדברי מהרי"ק בריש שורש פ"ו] ורק לא מחמת חולי, [דבזה אין דינו כן, כמו שיתבאר לפנינו בעזה"י, והגם דהג"פ שם ס"ק צ"ב כתב דגם שינוי השם מחמת חבה חזקה דינו כשינוי מחמת חולי, מ"מ נראה מהתורת גיטין שם בחידושים ס"ק כ"ז דלא פסק כן, וחזקתי דבריו בגליון התו"ג שלי ובגליון הפתחי תשובה שבאבה"ע שלי, עיי"ש] ואינו נקרא בשניהם יחד, רק קצת קורין אותו בשם זה וקצת בשם זה, ושני השמות שוין דהיינו ששניהם בלשון עברי, או שניהם בלע"ז, וגם אין שום יתרון לאחד על חבירו מהיתרונות שיתבארו לקמן בעזה"י, אזי אזלינן בתר השם דקרו לי' רובא, אותו השם כותבין לעיקר, ועל השני דמתקרי, או דמתקריא באשה, והיינו הא דפ' השולח ל"ד ע"ב רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום ולא שרה וכל שום, עיי"ש, ובזה איירי הרמב"ם הביאו המחבר שם ס"א דכותבין השם שרגילין ויודעין בו ביותר, עיי"ש:

ב.

ואם שם אחד הוא עברי ושם אחד לע"ז, ושניהם שמות העצם, [דאם הלע"ז הוא רק שם כינוי לשם העברי דין אחר לו, ויתבאר לקמן בעזה"י], ויותר אין שום יתרון לאחד על חבירו מהיתרונות שיתבארו לפנינו, בזה דעת הב"י גבי שמחה אליגאריא דג"כ אזלינן בתר השם דקרו לי' רובא, אמנם אנחנו נמשכים אחר הרמ"א ז"ל דבכה"ג עושים שם העברי לעיקר, אף דרובא קרו לי' בשם הלע"ז, [עיין בהגה שם סט"ז, ובדרכי משה שם אות כ"ג כתב להדיא כן, עיי"ש, וכ"כ בשמו הב"ש שם ס"ק ל"א, עיי"ש, ודלא כהג"פ שם ס"ק פ"א בדעת הרמ"א, כי במכ"ת לא ראה דברי הרמ"א בד"מ בזה, עיי"ש], ואין חילוק בזה בין איש לאשה, [כמ"ש הרמ"א שם, אף דאינה עולה לתורה, מ"מ יתרון זה דשם עברי לבד עושה אותו לעיקר נגד שם הלע"ז, אף דרובא קרו לה בשם הלע"ז, ומה שהתנה הרמ"א שם באיש שם עברי שעולה בו לתורה, היינו משום דכיון דאיש סתמו עולה לתורה, משו"ה צריך בזה שיעלה לתורה בשם העברי, ולאפוקי שלא יעלה לס"ת ויחתום בשם הלע"ז, דאז שם הלע"ז עיקר, דשם שעולה וחותם בו הוא עיקר גם נגד שם שינוי מחמת חולי, וכמו שיתבאר לפנינו, ומכש"כ נגד שם עברי, אף דהוא שם לע"ז, דשמ"ח אף דהוא לע"ז עדיף משם עברי, כמו שיתבאר, ומכש"כ שם העליה וחתימה דעדיף משמ"ח דדוחה מעלת שם העברי אף דהוא לע"ז, ולכן התנה הרמ"א באיש, שדרכו לעלות לס"ת ולחתום, דבעינן שיעלה בשם העברי לס"ת, ואז אף אם חותם עצמו בשם הלע"ז, וגם כולי עלמא קרו לי' רק בשם הלעז, מ"מ שם העברי עיקר, דמוקמינן העליה נגד החתימה, ונמצא דמצד העליה והחתימה אין לשום אחד יתרון על חבירו, [עיין בג"פ שם ס"ק צ"ח וצ"ט ובתו"ג ס"ק כ"ה], וא"כ שם עברי עיקר נגד שם הלע"ז, אף דרוב הפעמים קרו לי' בשם לעז, ועיין בתו"ג ס"ק י"ט ומה שכתבתי שם על הגליון]:

ג.

ואם שם אחד נשתנה מחמת חולי, אז אף אם הוא שם לע"ז ושם הראשון הוא עברי, וגם רובא קרו לי' בשם ראשון, אעפ"כ כותבין שם שני לעיקר, ועל הראשון דמתקרי, או לאשה דמתקריא:

במה דברים אמורים כשאין שום יתרון לשם אחד על חבירו מצד העליה לס"ת והחתימה, כגון באשה, או אפילו באיש, וכגון שעולה וחותם לפעמים בזה ולפעמים בזה, או שעולה תמיד בזה וחותם תמיד בזה, או שעולה וחותם תמיד בשניהם יחד ולפעמים בזה ראשון ולפעמים בזה ראשון, או שעולה תמיד בזה ראשון וחותם תמיד בזה ראשון, בכל הנך גווני עושים שם החולי עיקר, אף דהוא לעז ושם הראשון הוא עברי, אף דכ"ע קרו לי' רק בשם הראשון, [עיין בתו"ג שם סס"ק כ"ד, ומה שכתבתי שם על הגליון בס"ק כ"ה]:

ד אבל אם עולה לס"ת וחותם תמיד רק בשם אחד לבד, אף דהוא שם הראשון, וכולי עלמא קרו לי' לגמרי רק בשם השני שמחמת חולי, [עיין בג"פ שם ריש ס"ק צ"ח] אעפ"כ שם הראשון שעולה וחותם בו הוא העיקר, וכותבין אותו קודם. ועל השני דמתקרי, וה"ה אם אפילו עולה וחותם בשניהם ביחד, אלא שתמיד מקדים שם הראשון לשם השני, אף אם כ"ע קרו לי' בשם השני. כותבין שם הראשון שעולה וחותם בו ראשון לעיקר, ועל השני דמתקרי, [עיין בג"פ ס"ק צ"ט ובתו"ג בחידושים ס"ק ל"א ובהגהות שעל סדר הגט אות י"ט], כגון מי ששמו יוסף ונשתנה שמו מ"ח לישראל, והכל קורין אותו ישראל, רק שעולה וחותם יוסף ישראל, כותבין יוסף דמתקרי ישראל, (ג"פ שם דלא כמהרי"ו, והסכים עמו בתו"ג שם] ומכש"כ אם גם נקרא בפי כל יוסף דכותבין יוסף דמתקרי ישראל, הגם כי לא נקרא כלל בשם ישראל לחוד, [עיין במהרי"ו שהובא בג"פ שם, אמנם כתבתי זה לפי דעת התה"ד ומהרי"ו, אשר, נמשכו אחריהם הרמ"א וכל האחרונים ז"ל, דבשמ"ח אף דעולה וחותם בשניהם יחד מ"מ כותבין ביניהם דמתקרי אם נקרא בפי כל רק באחד, אבל בספר גט מקושר יש לו דעת אחרת בזה, עיין בפתחי תשובה שעל סדר גיטין למהר"מ אות י"ט ס"ק ט"ז]:

ונ"ל דה"ה אם חותם לפעמים בזה ולפעמים בזה, או בשניהם יחד ולפעמים בזה ראשון ולפעמים בזה ראשון, באופן דאין הכרע מהחתימה, ולס"ת עולה רק בשם הראשון, או להיפוך שעולה לס"ת בשניהם באופן שאין הכרע מהעלי' לס"ת, וכנ"ל, וחותם רק בהראשון, אף דכ"ע קרו לי' בשם השני שמ"ח, אעפ"כ העלי' לס"ת לבד או החתימה לבד עושה שם הראשון לעיקר, וכותבין אותו קודם, ועל השני דמתקרי, [כן נלפענ"ד מלשון הקונדרס שהביא הב"י, שכתב בריש דבריו וז"ל, ששמם מובהק עפ"י העלי' לס"ת או עפ"י חותמו וכו', משמע מזה דגם עפ"י אחד מהם שמם מובהק, ועיין מה שכתבתי בגליון התו"ג בס"ק כ"ה]:

ה.

יתר על כל הנ"ל, אם שם אחד הוא רק שם כינוי, וכל העולם יודעים שאין דרך כלל ליתן שם כזה בשעת לידה לשם העצם, ושע"כ יש לו מלבד השם הזה עוד שם אחר שניתן לו בשעת לידה לשם העצם, וזה השם הוא רק שם כינוי בלבד, אזי אף אם כולי עלמא קרו לי' רק בשם הכינוי לבד, וגם עולה לס"ת וחותם רק בשם הכינוי לבד, אעפ"כ כותבין השם שניתן לו בשעת לידה לשם העצם לעיקר, ועל שם הכינוי שנקרא בו בפי כל כותבין המכונה אם הוא שם לעז ואם הוא שם קודש דמתקרי, (זה יש ללמוד ממ"ש מהרי"ק בשורש פ"ו בשם אלי' ובלי, במי שנקרא בשעת מילתו אליהו ואח"כ נקרא בפ"כ בל"י, וכתבו בגט רק שם אלי', דאם במקום כתיבת ונתינת הגט אין רגילות בני אדם להיות נקראים בשם בלי כלל לעיקר השם בשעת מילה ולעלי' לס"ת, והכל יודעין שזה הוא רק כינוי בעלמא, ושיש לו שם אחר שנתנו לו בעת המילה לעיקר השם, א"כ אפילו לא הי' מכירים ויודעים כלל בשם אלי', והכל קוראים לו בלי, מ"מ הכל יודעין שע"כ יש לו שם אחר שנקרא בעת הלידה, ולא הוי נשתקע, וכשר אם נכתב שם אלי' של המילה לבד, עיי"ש במהרי"ק, והביא דבריו בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק ד', והסכים עמו בזה דבכה"ג אין משגיחין על קריאת הרוב, רק אפילו אם כ"ע קורין לו בלי כותבין אליהו, דמתקרי או המכונה בלי, יען דהכל יודעים דזה השם בלי שקורין לו כ"ע הוא רק חניכה, ושע"כ יש לו שם עיקר אחר, עיי"ש, ומשמע להדיא מדבריו שם דבכה"ג היכי דשם בלי אין רגילות לשום אדם לקרות כן לשם העצם אלא לכינוי בעלמא אפילו אם כ"ט קרו לי' רק בשם בלי וגם עולה וחותם רק בשם בלי ולא בשם אליהו כלל, אעפ"כ כותבין בגט אליהו דמתקרי בלי, עייש"ה ותראה שכן הוא, והגם דבסוף ס"ק ס"ח כתב הג"פ דמדברי מהרח"ש סי' י' יראה דאם הי' עולה לס"ת בשם קונפראדו אע"ג דידוע דאינו אלא כינוי ויש לו שם העצם הי' עושה עיקר משם קונפראדו, עיי"ש, מ"מ דעת הג"פ עצמו אינו כן, וכמו שיראה המעיין בדבריו בס"ק ד' הנ"ל, וכנ"ל וכ"כ בס' דברי אמת סי' י' בשם פרח שושן וכן פסק להדיא בתורת גיטין שם ס"ק ב', דאפילו אם הכל קורין אותו בשם הכינוי, ואפילו עולה לתורה וחותם עצמו בשם הכינוי, כיון שידוע ששם זה אינו שם העצם, רק שם כינוי, צריך לכתוב שם הלידה לעיקר, ולשם הכינוי דמתקרי, עכ"ל, ולפענ"ד גם מדברי מהרח"ש הנ"ל אין הכרח לנגד זה, ודוק, וגם במהרי"ק עצמו מבואר דאפילו לא הי' מכירים כלל בשם אליהו במקום כתיבת ונתינת הגט, דכ"ע קרו לי' בלי, וגם עולה וחותם בשם בלי] אעפ"כ לא חשיב שם אליהו נשתקע, כשהוא בכה"ג דכ"ע ידעי דשם בלי הוא רק שם כינוי ושע"כ יש לו שם עצם אחר, ומשו"ה כשר באם כתב שם אליהו לבד, עייש"ה, ומאחר דבכה"ג לא הוי שם העצם נשתקע, והוי כאלו קרו לי' כ"ע בשם העצם, וכמו שיתבאר עוד לפנינו, ממילא יש לכתוב אותו לעיקר ועל שם הכינוי דמתקרי:

ולא דמי זה להא שכתב הב"י לענין חיים ביבאנ"ט, דאם נקרא בשעת לידתו חיים, ואח"כ קורין אותו ביבאנ"ט, וגם עולה לס"ת וחותם בשם ביבאנ"ט, דשם ביבאנ"ט עיקר, וכותבין ביבנ"ט דמתקרי חיים, ואם אין קורין אותו כלל בשם חיים אין כותבין אלא ביבאנ"ט לחוד, ואם כתב ג"כ שם חיים משמע מתוך הקונדריסים גבי רבקה חנה דאינה מגורשת, וכן אשה ששמה מלידה שמחה ואח"כ נקראת אליגארוא"ה, אזלינן בתר שם דקרו לה רובא, ואותו כותבים עיקר, ועל האחר דמתקרי, עיי"ש בב"י, הרי דאף דביבאנ"ט הוא כינוי ופירוש של חיים, ואליגריא"ה או פריידא הוא כינוי ופירוש של שמחה, אעפ"כ אזלינן בזה בתר רובא, דאם הרוב קורין בשם הכינוי כותבין אותו לעיקר, ואם לא נקראו כלל בשם העצם חשבינן לי' לנשתקע, ופסול כשכותבין גם אותו בגט, וע"כ לא נחלק הרמ"א בד"מ שם אלא בשמחה אליגרי"א, דהוא שם עברי נגד שם לע"ז, ומשו"ה נחשב לעיקר אף במיעוט קורין בשם עברי נגד הרוב של לע"ז, וכנ"ל, אבל זולת זה גם הרמ"א מודה דאין יתרון כלל לשם העצם נגד שם הכינוי, ואם לא קרו לי' כלל בשם העצם, חיים או שמחה, חשיב נשתקע, וכן אם הרוב קורין ביבאנ"ט וגם עולה וחותם בשם ביבאנט, גם הרמ"א מודה דכותבין ביבאנ"ט דמתקרי חיים, דשם העלי' וחתימה עדיף טפי משם עברי, וכנ"ל, הרי חזינן דגם בשם העצם נגד שם כינוי אזלינן בתר הקריאה, ובתר קריאת הרוב.

אמנם באמת חילוק גדול יש בין זה לנ"ד, נידון של המהרי"ק וג"פ ותו"ג הנ"ל, דשמות ביבאנ"ט ואליגריאה הגם דהם שמות הלע"ז של חיים ושמחה, מ"מ לפעמים הם גם שמות העצם בפני עצמם, כמ"ש בג"פ ס"ק ס"ד וס"ח וע"ו ופ"ז, וכן שם פריידא הוא שם העצם בפני עצמו, ולזאת אם כולי עלמא קרו לי' ביבאנ"ט, וגם עולה וחותם בשם ביבאנ"ט, אין מוכרח מזה דיש לו עוד שם עצם אחר, דהא גם ביבאנ"ט יכול להיות שם העצם שלו, ולכן הוי שם חיים נשתקע, וה"ה והוא הטעם היכי דכ"ע קרו לה רק בשם אליגריא"ה או פריידא, וגם במי שבירך וכדומה, הוי שם שמחה נשתקע, דגם אליגריאה או פריידא יכול להיות שם העצם שלה, וממילא כשהמיעוט קורין לו חיים, או קורין לה שמחה, מאחר דהישות של שמות אלו בא רק מקריאת המיעוט, דאל"כ היו חשובין נשתקעו לגמרי, וכנ"ל, לא נוכל לחשוב אותם ע"י קריאת המיעוט לעיקר, רק לטפל, [זולת שם שמחה להרמ"א, דנחשב לעיקר ע"י שהוא שם עברי, משא"כ שם חיים, הואיל דעולה וחותם ג"כ בשם ביבאנ"ט, שם העלי' וחתימה אף דהוא לעז עדיף משם עברי], משא"כ בשם כינוי כזה כמו בלי, שלעולם אין שום מציאות שיהי' זה שם העצם, א"כ אפילו אם כ"ע קרו לי' וגם עולה וחותם רק בשם הכינוי לבד, אעפ"כ כ"ע ידעי דאין זה עיקר שמו, ושע"כ יש לו עוד מלבד שם זה שם העיקר שנקרא בו לשם העצם, א"כ לא הוי שם העצם נשתקע, דמקריאת כל העולם בשם כינוי הזה ידעינן דיש לו עוד שם עצם, וכיון דהישות של שם העצם בא מקריאת כל העולם בשם הכינוי הזה, הוי כאלו נקרא בפי כל גם בשם העצם, וממילא יש לנו לכתוב שם העצם לעיקר, הואיל דאין מעליותא לשם הכינוי עליו במה שנקרא בו בפי כל, דגם שם העצם הוי כנקרא בו בפי כל, דמשו"ה לא חשיב נשתקע, וכנ"ל, וא"כ ממילא שם העצם והעיקר עדיף טפי משם הכינוי, וצריך לכתוב אותו לעיקר, ועל הכינוי דמתקרי או המכונה, וכמ"ש הג"פ והתו"ג הנ"ל, ועיין בג"פ ס"ק ס"ח ופ"ז שכתב ג"כ החילוק הזה נגד דעת הלחם רב בענין שם הקיצור):

ענף ב

ו. ולפ"ז נ"ל פשוט דה"ה שם ליב, הירש, וואלף, וכדומה, דהכל יודעין דהם רק שמות של כינוין ולעולם אין שום אדם נקרא בשמות אלו בלבד לשם עצם, אלא כל מי שנקרא כן יש לו שם אחר של עברי לשם העצם, לליב יהודה או ארי', להירש צבי או נפתלי, לוואלף זאב או בנימין, וכדומה בשאר שמות כאלו, א"כ הגם דכ"ע קרו לי' ליב וכדומה, וגם עולה וחותם רק בשם ליב וכדומה, אעפ"כ כותבין בגט שם העצם לעיקר, ועל שם ליב וכדומה המכונה:

ואין שום טעם לחלק הואיל דכינוי ליב וכדומה ניתן לו מיד בשעת לידה לכינוי לשם העצם, משא"כ שם בלי שבתשובת מהרי"ק דבא לו אח"כ, כמבואר שם, דמאחר דעיקר הטעם הוא שם כיון דכ"ע ידעי שיש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, חוץ משם הכינוי בלי, לא חשיב שם העצם נשתקע והוי כאלו כ"ע קורין לו בו, וכנ"ל, ומשו"ה כותבין אותו לעיקר, משום דהוא שם העצם, א"כ ה"ה נמי שם ליב וכדומה, מה בכך דכינוי זו ניתן לו מיד בשעת המילה לכינוי לשם העצם, מ"מ כיון דהכל יודעין שזה הוא רק כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, ממילא לא הוי שם העצם נשתקע, וצריך לכתוב אותו לעיקר, הואיל דהוא שם העצם והעיקר שלו:

ואדרבא סברת הב"ח הובא בג"פ ס"ק ס"ד, דשם שניתן לו מיד בשעת מילה לכינוי לשם העצם, יותר יש לחשוב אותו לטפל לשם העצם, משם כינוי שבא לו אח"כ, וכן שם כינוי המסתעף משם העצם, יותר יש לחשבו לטפל לשם העצם, משם כינוי אשר אינו מסתעף ומסובב כלל משם העצם, עיי"ש בב"ח סי' קכ"ט בד"ה כתב בהגהת ש"ע סי"ד, ובמה שכתבתי שם על הגליון, וא"כ הרי הדברים ק"ו, דאם בשם בלי, אשר ניתן לו לכינוי אח"כ, וגם אינו מסתעף כלל משם העצם אלי', ואין לו שייכות אליו כלל, [כמבואר בג"פ שם ס"ק ד' דבלי בלשון תוגרמה הוא דבש, כלומר שהוא מתוק כדבש, עיי"ש], אעפ"כ אמרינן דאף שאינו נקרא כלל וכלל בשם העצם אלי', מ"מ כיון דכ"ע ידעי שבלי אינו שם העצם שלו, ושע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, עי"ז לא נשתקע עדיין שם העצם אלי', וחשיב עיקר לגבי שם בלו, מכש"כ שם ליב וכדומה, דניתן לו מיד בשעת מילה לכינוי לשם העצם, וגם מסתעף משם העצם, באופן דכ"ע ידעו דליב הוא כינוי משמות פרטים אלו, יהודה או ארי', וכן הוא בכל השמות הדומים לשם ליב, דודאי אמרינן דאף דנקרא בפ"כ וגם עולה וחותם רק בשם ליב וכדומה, מ"מ כיון דכ"ע יודעים דליב וכדומה אינו שם העצם שלו, רק כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, דשם העצם שלו עדיין לא נשתקע, וחשיב עיקר לגבי שם הכינוי, וכותבין בגט יהודה או ארי' המכונה ליב, וכדומה בשמות שכיוצא בו:

אמנם ראיתי בג"פ ס"ק ע"ו וס"ק פ"א בשם מהרח"ש שהקשה על הב"י בהא דשמחה אליגריא, דכותבין שם אליגריא דקרו לה רובא לעיקר, אף דיוצא משם שמחה העברי, הא סתמא כתבו יהודה דמתקרי ליאון, ולא חילקו אם יהודה קורין אותו הרוב או שם ליאון, אמנם יראה שכוונת הרב דגם ביהודה שקורין אותו ליאון בכי הא מיירי שקורין אותו הרוב יהודה וכו', ואם הרוב קורין אותו ליאון, או שקורין אותו כן בס"ת, ודאי שכותבין ליאון דמתקרי יהודה, עכ"ל, והנה זה מבואר שלא כדברינו הנ"ל, דהגם דכתב כל זה לפי דעת הב"י בהא דשמחה אליגריא, אבל לדעת הרמ"א דשם עברי עיקר נגד שם הלעז, פשיטא דגם בשמחה פריידא וגם ביהודה ליב, אף דהרוב קורין בשם הלעז מ"מ כותבין שם העברי לעיקר, וכנ"ל באות ב', מ"מ עכ"פ זה יש להוציא מדברי מהרח"ש, מדמדמי לי' להא דיהודה ליב לשמחה אליגרי"א ולחיים ביבאנט, דגם להרמ"א אם עולה לתורה בשם ליב דכותבין שם ליב לעיקר, ליב דמתקרי יהודה, דשם העלי' לס"ת הוא עיקר נגד שם עברי, וכנ"ל, ואם לא נקרא כלל בשם יהודה אין לכתבו בגט כלל, ואם כתבו פסול, וכמו בחיים ביבאנט שכתב הב"י, וכנ"ל, וא"כ דברי המרח"ש סותרים לדברינו הנ"ל:

אמנם מה מאוד יש לתמוה על דברי מהרח"ש בזה, לאה נטה בשביל הקושיא משמחה אליגריא מדרך הפשוט והאמת שהלך בו בתחלה בהקושיא, דסתמא כתבו יהודה דמתקרי ליאון, ולא חילקו אם יהודה קורין אותו הרוב או שם ליאון, ובודאי שהאמת כן הוא, וגדולה מזו, דאפילו אם כ"ע קרו לי' בשם ליאון, ולא יהודה כלל, אעפ"כ כותבין שם יהודה לעיקר, כי מה בין זה לאלי' ובלי, דאפילו אם כ"ע קרו לי' וגם עולה וחותם רק בשם בלי ולא בשם אלי' כלל, אעפ"כ כותבין אלי' דמתקרי או המכונה בלי, הואיל דנודע לכל שיש לו ע"כ עוד שם עצם חוץ מהכינוי בלי, וה"ה ומכש"כ ביהודה ליאון, וכנ"ל, וכ"כ המהרח"ש עצמו בשם גראסיוזה ושבתולה, דאף דכ"ע קרו לה רק בשם שבתולה, מ"מ כיון דידוע לכל ששבתולה אינו שם עצם, רק כינוי, ושע"כ יש לה עוד שם אחר, שם עצם, כותבין גראסיוזה המכונה שבתולה, עיי"ש בג"פ ס"ק ד' וס"ח שהביאו, וא"כ ה"ה ביהודה ליאון, וכנ"ל, ומה שקשה ע"ז מהא דשמחה אלוגריא ומחיים ביבאנט, דאזלינן בהו בתר הקריאה של השם, ובתר קריאת הרוב, כבר כתבתי לעיל ליישב ולחלק בין זה לזה בטוב טעם, דדוקא שם ביבאנט ואליגריא דהם לפעמים ג"כ שמות העצם בפני עצמם, לכך כשקורין להו כ"ע רק בשמות אלו, ולא בשם חיים ושמחה כלל, אינו מוכרח כלל דיש להם עוד שם אחר מלבד שם ביבאנט ואליגריאה, דכבר יכול להיות דביבאנט ואליגריאה הם שמות העצם שלהם, ולכך הוי שם חיים ושמחה נשתקע, ואין לכתוב אותם בגט כלל, וממילא אם אפילו פורתא קרו להו בשם חיים ושמחה, כיון דהישות של שמות אלו בא רק ע"י קריאת המיעוט, לא נוכל לחשוב אותם יותר משם טפל, ולזאת כותבין לעיקר שם ביבאנט ואליגריאה דקרו להו רובא, משא"כ שם בלי, ושבתולה, וליאון או ליב, וכדומה, דאין מציאות כלל בשום אופן שיקרא אדם באחד משמות אלו לבד לשם עצם, א"כ אפילו אם כ"ע קרו להו וגם עולים וחותמים רק באחד משמות אלו לבד, אעפ"כ הכל יודעים שאין זה רק שם כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם אחר מלבד זה לשם העצם, ממילא עי"ז לא הוי שם העצם נשתקע, אף דלא נקרא כלל וכלל בשם העצם, ומאחר דהישות של שם העצם בשמות אלו אינו בא מקריאת איזה מיעוט רק מקריאת כל העולם בשם הכינוי ידעינן דיש עוד שם העצם, הוי כאלו נקרא מכ"ע בשם העצם, וממילא יש לכתוב אותו לעיקר נגד שם הכינוי, כיון דהוא שם העצם, וזבו"פ:

שוב ראיתי בפתחי תשובה סי' קכ"ט ס"ק נ"ג, דנראה מדבריו ג"כ דמי שנקרא בפי כל רק בשם הירש וכדומה, ובשם הקודש צבי לא נקרא כלל, הוי שם צבי נשתקע, ואין לכתבו בגט כלל, ומדמה זה לחיים ביבאנט שכתב הב"י, ודוקא בקיצור השם לא הוי שם העצם נשתקע אף אם כ"ע קרו לי' רק בשם הקיצור, ולא בשם העצם כלל, דכ"ע ידעו זה דאינו רק שם הקיצור, ושיש לו עוד שם עצם, משא"כ בשם כינוי דומה לחיים ביבאנט, עייש"ה בכל הס"ק ההוא, וכבר כתבתי לעיל דזה אינו, דכינוי הירש וכדומה, שהכל יודעים שאינו שם העצם, רק כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם העצם אשר שם הירש וכדומה הוא הכינוי שלו, זה לא דמי להא דחיים ביבאנט דהוא לפעמים גם שם העצם, ביבאנט לבד, וכנ"ל, רק זה דומה לשם בלי וכדומה, וכנ"ל, ודינו ממש כקיצור השם, שכתב הפ"ת שם וכן בג"פ דהגם דכ"ע קרו לי' וגם עולה וחותם רק בשם הקיצור, אעפ"כ לא הוי שם העצם נשתקע וחשיב עיקר, הואיל דכ"ע ידעו שזה הוא רק שם הקיצור, ושע"כ יש לו גם שם העצם, וה"ה שם הירש וכדומה, דאין שום מציאות כלל שיהי' לפעמים שם העצם, כ"ע ידעו שזה הוא רק שם הכינוי, ושע"כ יש לו עוד גם שם העצם, ולזאת הגם דכ"ע קרו לי' וגם עולה וחותם רק בשם הירש לבד וכדומה, אעפ"כ לא הוי שם העצם נשתקע, ואדרבא הוא עיקר, וכנ"ל:

אמנם ראיתי בפ"ת שעל סדר גיטין ממהר"ם, אות י"ט ס"ק ב', שכפי הנראה הרגיש בזה, ושיכל את ידיו, וכתב בתוך המוסגר שם דשם הירש הוא ג"כ לפעמים שם בפני עצמו, עיי"ש, וזה ודאי ליתא. כנודע לכל, דאין מציאות כל וכלל לשם הירש, או ליב, או וואלף, וכדומה, שיהי' שם בפני עצמו, בלא שם העצם של עברי, ולזאת אינו דומה כלל לשם בובאנט או ווריידא שכתב במוסגר שם, רק דומה לשם בלי ושבתולה, וכנ"ל, וכ"כ להדיא בג"פ ס"ק ס"ד דלא מצינו לשום אדם שנקרא בשם העצם ליב, אלא לעולם הוא נטפל לשם יהודה, או ארי', וה"ה שם ווייביש לעולם הוא נטפל לשם הקודש, עיי"ש, וה"ה שם הירש לעולם הוא נטפל לשם הקודש, צבי או נפתלי, ולזאת לעולם לא חשיבי שמות העצם של כינוים כאלו נשתקעו, ואדרבא חשיבי עיקר, בכל אופן, וכנ"ל:

ומ"ש בפ"ת שם בשם הטיב גיטין דבכה"ג דנקרא רק בשם הירש ולא בשם צבי כלל הוי שם צבי נשתקע, ואין לכתבו כלל, דגם נשתקע בקריאה אף שלא נשתקע בידיעה חשיב נשתקע, עיי"ש, תמהני מאוד על דברים אלו, דדברי מהרי"ק גבי שם אלי' ובלי הנ"ל, ודברי מהרח"ש גבי שם גראסיוזה ושבתולה הנ"ל, ודברי הג"פ והתורת גיטין הנ"ל, הוי תיובתייהו, אמנם באמת בכינוים כאלה כבלי ושבתולה והירש, דלעולם אינם שמות העצם, אף דכ"ע קורין רק בהכינוי, ולא בשם העצם כלל, מ"מ לא חשיב שם העצם נשתקע כלל אף בקריאה, דהוי כאלו כ"ע קרו להו בשם העצם, וכנ"ל, וכמו שיתבאר עוד לפנינו ביותר ביאור:

ולהיות כי אין הספר ט"ג לפני לעמוד על סוף דעתו בזה, לזאת חשבתי למשפט לקיים דברי הט"ג והפ"ת, עפ"י מה שראיתי מובא בשם הט"ג בשם בונם צבי, שהמגרש אמר שכך שמו מלידה, ואין לו שם הקודש תמורת שם בונם, שנקרא כן אחר אשה שהי' שמה בונא, וראה זה חדש הוא, לא עלה כזאת על לבי מעולם, שיהי' במציאות במדינתינו שם כינוי לעצם, בלא שם הקודש, ולזאת י"ל דס"ל להט"ג והפ"ת דכבר יכול להיות דגם שם הירש וליב וכדומה יהי' לפעמים שם העצם, בלא שם הקודש עמו, באופן זה, היכי דנקרא לפעמים אחר אשה שהברת שמה קרוב לשמות אלו, ובהיות כן, דמשכחת לפעמים ששם הירש וכדומה הוא שם העצם בפני עצמו, א"כ דומה זה ממש לחיים ביבאנ"ט ולשמחה אליגריא"ה, דאזלינן בהו בתר הקריאה לענין נשתקע, ובתר קריאת הרוב לענין עיקר וטפל, הואיל דביבאנ"ט ואליגרי"א הם לפעמים שמות העצם בפני עצמם, וכנ"ל, וה"ה שם צבי הירש וכדומה דמשכחת לה שיהיו שם הירש וכדומה שמות בפני עצמם, ודוקא שם בלי, דלא נקרא אלא לגיגועים וחבה, וכן שם שבתולה, דנקראת כן על שם שנולדה בשבת, לא משכחת בהו כלל שיהיו לפעמים שמות העצם, משא"כ שם הירש וליב וכדומה משכחת בהו שפיר שיהי' שם העצם, וכנ"ל:

אמנם כד דייקינן שפיר נראה דלאו מילתא היא החילוק הזה בין שם הירש וכדומה לשם בלי ושבתולה, דאם יכול להיות מציאות לשם הירש וכדומה שיהי' שם עצם בפני עצמו, ע"י שנקרא אחר אשה שהברת שמה קרובה לשם הירש וכדומה, כמו כן שפיר יכול להיות המציאות הזה בשם בלי ושבתולה במקומות אשר שמות כינוין כאלה נוהגין שם, שנקרא בלי אחר אשה ששמה הי' בלהה או בילא, ואין לו שם הקודש, וכן באשה שפיר יכולה להיות נקראת שבתולה אחר איש ששמו הי' שבתי, ועי"ז אין לה שם עצם אחר, ואעפ"כ אינן דומים שמות אלו, בלי ושבתולה, לביבאנ"ט ואליגרי"א, דביבאנ"ט ואליגרי"א שכיח שיהי' ג"כ שמות עצם בפני עצמם, ולכך כשכ"ע קורין להם רק בשם ביבאנ"ט ואליגרי"א, יוכל השומע לחשוב שכן הוא שם העצם שלהם, ולכך הוי שם הקודש שלהן אשר לא נקראו בו כלל נשתקע, אבל שם בלי ושבתולה, דלא שכיח ואין רגילות כלל שיהי' שמות אלו שמות עצם, ולזאת אף אם במקרה רחוק יכול להיות מציאות שיקראו מי בשמות אלו לשמות עצם, מ"מ סתמא דמלתא, כשנקרא אדם בשמות כאלו, אין עולה על לב שום איש לחשוב שאלו הם שמות העצם שלו, ולתלות במקרה רחוק הזה, שנקרא על שם אשה, ואשה על שם איש, אלא חושבים שבודאי אין שמות אלו שמות העצם שלהם, רק יש להם עוד שם עצם מלבד שם זה, ולכך לא הוי שם העצם נשתקע, אף שלא נקראו כלל בשם העצם, וכנ"ל, וה"ה הוא הטעם בשם הירש וליב וכדומה, דאין שום רגילות שיקרא איש בשם כזה לשם העצם, בלא שם קודש, ולזאת הגם דבמקרה רחוק על צד האלף יוכל להיות כזה, שיהי' שם כזה שם העצם בפני עצמו, בלא שם קודש, וכנ"ל, מ"מ אינו עולה כזאת על לב שום איש, רק חושבים עפ"י הרגילות התמידי שזה הנקרא בשם הירש וליב וכדומה בודאי יש לו שם קודש לשם עצם, ולכך לא הוי שם העצם נשתקע, אף דלא נקרא בו כלל:

וז"ל הג"פ בריש ס"ק ע"ו, דאינו מצוי ורגיל שיקרא ליאון או בלי או גיליב"י או קומפוראדו או שבתולו בשם העצם, אלא על הרוב הם כינוין בעלמא וכו' ולעולם יש לו שם העצם שנקרא בשעת מילה ובו עולה לס"ת, עכ"ל, הרי דכמו ליאון כן בלי ושבתולו, דרק על צד המצוי והרגיל והרוב אינם שם העצם, אבל אינו נמנע מהם לגמרי המציאות מלהיות לפעמים עפ"י מקרה רחוק מאוד גם שם העצם, ואעפ"כ אמרינן בשם בלי ושבתולה דלעולם לא הוי שם העצם שלהם נשתקע, אף דלא נקראו בו כלל, וכנ"ל, וא"כ ה"ה שם ליאון וליב והירש וכדומה הוי ממש לענין זה כשם בלי ושבתולה, ולא כשם ביבאנ"ט ואליגריא"ה, וכנ"ל:

וממוצא הדברים הנ"ל תבין ותשכיל, דמ"ש בפ"ת שם ס"ק מ"ג בשם הגאון מהרי"מ מבריסק דכתב בגט זיסקינד ליב דמתקרי אלכסנדר יהודה, מטעם דנקרא בפי כל וגם חותם עצמו בשם זיסקינד ליב, עיי"ש, ולפי הנ"ל במחכ"ת לאו שפיר עביד, מתרי טעמי, חדא דהא שם זיסקינד ליב כיון דהכל יודעין שאין זה רק שם כינוי, ושכל מי שיש לו שמות כאלו ע"כ יש לו עוד שמות אחרים שהם שמות העצם שלו, א"כ אפילו אם כ"ע קרו לי' זיסקינד ליב, וגם היה עולה לס"ת וחותם זיסקינד ליב, הי' צריך לכתוב שם העצם אלכסנדר יהודה לעיקר, ועל זיסקינד ליב המכונה, וכנ"ל:

ז.

ותו דאף אם הי' מצוי ורגיל שיהי' שם זיסקינד ליב לפעמים גם שם העצם בפני עצמו, מ"מ כיון דלא כתב שם רק שחותם עצמו בשם זיסקינד ליב, מכלל דהי' עולה לתורה בשם הקודש אלכסנדר יהודה, וכמ"ש גם הפ"ת שם, וא"כ היינו הך דינא דהרמ"א בסט"ז הנ"ל, מי שיש לו שם עברי שעולה בו לתורה ויש לו עוד שם לעז עושים שם העברי לעיקר, וכו' עיי"ש, ומשמע ודאי מסתימת ומדקדוק לשונו הזך דכל שיש לו שם עברי ועולה בו לתורה עושים אותו לעיקר, יהי' באיזה אופן שיהי' בשם הלעז, אף אם חותם עצמו וגם כ"ע קרו לי' בשם הלעז, והיינו טעמא, משום דאוקי העליה לתורה נגד החתימה, ונמצא דאין שום יתרון לשום אחד מן השמות מחמת העליה והחתימה, וממילא שם העברי מכריע, דשם עברי עיקר נגד שם הלע"ז, אף דרוב הפעמים נקרא בשם הלע"ז, אם רק שם העברי לא נשתקע, כמו באשה, וכנ"ל, ואף לפי מ"ש התו"ג שם ס"ק י"ט והגט מקושר דהיינו דוקא כששם הלעז יוצא משם העברי, כמו שמחה אליגרוא"ה או פריידא, וכן חיים ביבאנ"ט, אז מקדימין שם העברי, עיי"ש, מ"מ הא גם כאן שם זיסקינד ליב יוצא משם העברי אלכסנדר יהודה, והי' צריך לעשות לעיקר ולהקדים השם העברי, וז"פ וברור:

וכן מעשים בכל יום במי ששמו ליב או הירש וכדומה, שנקרא כן בפי כל, ולס"ת עולה בשם הקודש, יהודה או צבי וכדומה, דעושים שם הקודש לעיקר, ומקדימין אותו, ולא נשמע מעולם לחקור בזה איך חותם עצמו, וע"כ דאיך שחותם עצמו שם עברי שעולה בו לתורה עיקר, וכנ"ל:

ענף ג

ח.

זה שהעלינו לעיל הוא כלל גדול למדינות אשכנז, שכולם נקראים בשעת לידה בשם יהדות שהחזיקו בו אבותינו מקדמונים, בין איש בין אשה, ורק אח"כ בעו"ה אינם נקראים כלל בשם היהדות, רק כל אחד בורר לו איזה שם אשכנזי שיש לו איזה התדמות קצת אל שם היהדות, ובאותו שם הוא נקרא בפי כל, וגם חותמים בו, ובשלמא האנשים עולים לתורה בשם העברי, אבל הנשים, שאינן עולות לתורה, נשכח שמם היהדות לגמרי, ורק להן ולאבותיהן נודע שמם היהדות, ולכאורה הוי שם היהדות נשתקע, ואין לכתוב אותו בגט כלל [עיין בג"פ סוף ס"ק צ"ו]:

אמנם מלבד שיפה כתב בזה החתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' ל"ח, דכיון דבמי שבירך, או בתפלה שמתפללין בעדה בחליה או בימי עיבורה, וכן בכל דבר שבקדושה בכתובה וכדומה, נזכר רק שמה היהדות, לא חשיב שמה היהדות נשתקע, ומשו"ה הורה שם במי ששמה מעריסה לביאה, ונקראת בפי כל וחותמת עצמה לעני, לכתוב לביאה המכונה לעני, עיי"ש:

אף גם זאת, דלפי מה שכתבתי לעיל יש בזה עוד טעם דלא חשיב שם היהדות נשתקע, דכיון דגם במדינות אשכנז, הגם שנקראים בפי כל בשם הגיות, מ"מ הכל יודעים גם שם דשמות האלו אינם כלל שמות העצם לבני ישראל, ויודעים כולם שע"כ יש לכל איש ואשה מזרע ישראל שם העצם של יהדות אשר נקראו בו בשעת לידה בביהכ"נ, אשר משתמשים בו לכל דבר שבקדושה ולכל תפלה בעת הצורך, א"כ לא חשיב שם העריסה של יהדות נשתקע, וכותבין אותו לעיקר, משום דהוא שם העצם, והשם של גיות הוא רק כינוי וחניכה הנקראת בו בפי כל:

ט והנה החתם סופר שם כתב בפשיטות דאם הי' כותב רק לביאה לחוד הי' הגט פסול, ונראה בטעמו, משום דנהי דלא חשיב לי' לשם היהדות לנשתקע, מטעם הנ"ל שכתב, הואיל דמשתמשים בו למי שבירך וכדומה, מ"מ טעם זה אינו מספיק לעשות אותו לשם עיקר, ולא הוי אלא כשם טפל הבא לפרקים ולא רגילי בי' כולי עלמא, ומה שהורה לכתוב אותו קודם, היינו משום דלביאה הוא שם עברי, וכמ"ש שם להדיא בסוף התשובה, אבל אם כתבו לבדו הוי ככתב רק שם טפל, דהגם דהרמ"א שם בסוף ס"א מכשיר, אבל הב"ש שם ס"ק ג' פוסל, עיי"ש:

וזה נוטה לדעת הגט מקושר בסג"ר אות י"ט סוף ס"ק ה', שכתב שם דנראה דאף דהרמ"א משוה שם עברי לעיקר נגד שם לעז אף דרובא קרו לי' בשם הלעז, היינו רק להקדימו לשם הלעז, כיון דבב' השמות כתובים בפירוש אין קפידא כ"כ איזה שם כתוב קודם, כמ"ש בש"ע שם ס"ב, אבל אם כתב רק שם אחד, אזי אם כתב שם הלעז כשר, דהוא נודע לכל, אבל אם כתב שם העברי שאינם יודעים ורגילים בו ביותר פסול, עיי"ש:

וצ"ל דהגם דזה ודאי דבכתב שם שנשתנה מ"ח לבד, או עם וכל שום, [למאן דכתבו הכי] אף דנקרא רק בפי המועט בשם הזה שמ"ח, מ"מ הגט כשר, כמ"ש בחלקת מחוקק שם ס"ק א' ובג"פ ס"ק צ"ג, עיי"ש, ומכש"כ שהדין כן בשם העלי' והחתימה, שהוא יותר עיקר משמ"ח, הרי דהשמות שכתבו הפוסקים דהם עיקר, אף דאין רגילים בהם ביותר, אעפ"כ כשר אם כתבם לבדם או עם וכל שום, כמו שם עיקר ממש, והא שכתב הרמב"ם והש"ע שם ס"ב כתב השם שאינם יודעים בו ביותר וכו' פסול, היינו דוקא כשב' השמות שוים, ואין בהם מעליותא זע"ז אלא בזה, שזה קורין לו הרוב וזה רק המיעוט, ומשו"ה הוי שם הרוב עיקר, ואם כתב שם המיעוט הטפל וכל שום פסול, אבל כשיש מעליותא לאחד מן השמות שעי"ז נעשה הוא עיקר השם, אף דרק המיעוט קורין לו זה השם, מ"מ כשר כשכתבו לבדו או עם וכל שום:

מ"מ היינו דוקא בשם העליה והחתימה, או בשם שנשתנה מחמת חולי, דמבואר בפוסקים המפורסמים דהם עיקר אף דהם שם המועט, אבל בשם עברי נגד שם לעז, דאינו מבואר בפוסקים דבשביל זה יהי' עיקר נגד שם הרוב, ואדרבא הב"י כתב להדיא דגם בזה אזלינן בתר הרוב, וכ"כ הלבוש, אלא דהרמ"א בד"מ מטעם המנהג אתי עלה, שכתב שם באית כ"ג וז"ל ואין נוהגין כדבריו, אלא דלעולם מקדימין שם העברי, עיי"ש, ופסק כן בהגה, וא"כ יש לומר דהיינו דוקא להקדים אותו נוהגין כן, דאין קפידא בזה כ"כ, וכנ"ל, אבל להחשיבו לעיקר כ"כ גם לענין להכשיר אם כתב אותו השם בלבד. לא שמענו:

ואולי יש לדקדק כן גם מדברי הרמ"א בהגהה שם, שכתב עושין שם העברי לעיקר וכו', ולא כתב שם העברי עיקר, אלא דר"ל דהגם דבאמת אינו עיקר, אעפ"כ עושין אותו לעיקר, לענין זה דכותב על השני דמתקרי, ולכן כתב החתם סופר דאם כתב לביאה לבד פסול:

אמנם זה הוא לפי טעם החתם סופר על מה דלא מחשבינן שם לביאה לנשתקע, מפני שמשתמשין בו לעת הצריך לעניני תפלה וכדומה, וא"כ לא נוכל לחשוב השם הזה יותר משם טפל, וכנ"ל, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, דכיון דידוע לכל דשם הגיות האשכנזי אינו שם העצם בין היהודים, וע"כ יש לה שם אחר של יהדות שהוא שם העצם שלה, שנקראת בו בעת לידתה, לכך לא הוי שם היהדות נשתקע, דהוי כאלו כ"ע קרו לה בשם היהדות, וכותבים אותי לעיקר, יען כי זה הוא שם העצם שלה, א"כ אפילו כתב שם לביאה בלבד ג"כ כשר, וכמ"ש המהרי"ק שם בשם בלי, דאם אינו שם העצם כלל, באופן שידוע לכל דיש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, אפילו אם לא נודע כלל בשם אלי' ג"כ כשר אם כתב אלי' בלבד, עיי"ש:

ולפענ"ד יש להביא ראי' לדין זה מהמשנה פ' המגרש, כתב חניכתו וחניכתה כשר, וכתב הרא"ש בפרק השולח דמיירי בחניכה שנקרא בה בפי כל, עיי"ש, הרי דגם אם נקרא בה בפי כל אעפ"כ אין זה אלא חניכה, והשם העצם הוי שם המובהק, ואין לומר משום דעולה וחותם בו, וכמ"ש שם הרא"ש, עיי"ש, דהא איתא שם גם חניכתה, וע"כ ג"כ מיירי דנקראת כן בפי כל, מדהיו עושין כן לכתחלה, עיי"ש בהרא"ש, וז"ל התו' שם בריש ד"ה והוא, שהי' כותבין חניכתו וחניכתה, עיי"ש, וע"כ דנקראת בהחניכה בפי כל, וכנ"ל, והרי אשה אינה עולה לס"ת, וגם אין דרכה לחתום, ואעפ"כ לא מקרי זה שנקראת בו בפ"כ רק חניכתה, וע"כ צ"ל משום דאינו לעולם שם העצם, וכ"ע ידעו דיש לה עוד שם אחר, שהוא שם העצם שלה מעת לידתה, ולכך לא מקרי זה רק חניכתה, ושם העצם הוי שם המובהק, וממילא אם כותב שניהם יש להקדים שם המובהק, ואם כתב שם המובהק לבד כשר, דהוא שם העיקר, וכנ"ל:

ואף אם תאמר, דאין מזה ראי' מוכרחת להמהרי"ק להיכא דלא נקרא כלל בשם העצם, די"ל דמשו"ה הוי שם במשנה שם העצם השם המובהק, משום דמשתמשים בו ג"כ לדברים שבקדושה גם בנשים, וכנ"ל, מ"מ עכ"פ היינו דינא דידן בשם לביאה, דשם לעני הכל יודעים דאינו שם העצם ליהודים, וע"כ יש לה שם אחר של יהדות הניתן לה בשעת לידה לשם העצם, ולהשתמש בו לכל דבר שבקדושה, בודאי דשם לעני אינו אלא חניכה בעלמא, ושם המובהק שלה הוא לביאה, ואם כתב לביאה בלבד דינו ככתב שם העיקר לבד:

אמנם המהרי"ק ס"ל גדולה מזו, דאפילו בלא נקרא כלל בשם העצם לשום דבר, ונעלם שם זה מכל, אעפ"כ אם השם שנקרא בו לכל הדברים אינו לעולם שם העצם, רק כינוי, ועי"ז נודע לכל שע"כ יש לו עוד מלבד שם הזה שם עצם, לא הוי שם העצם נשתקע, ואדרבא חשיב עיקר, להקדים אותו בגט, ואם כתבו לבדו כשר, והביא ראי' לזה ממומר שכותבין שם היהדות בגט, אף דלא נקרא בו כלל, ולפעמים הוא נשכח לגמרי מכל, וע"כ משום דנודע לכל דיש לו שם של יהדות, להכי לא חשיב נשתקע, וכן ראי' מגר ששינה שמו לשם של גיות, עיי"ש:

ואין להקשות על דין זה של המהרי"ק ממה שכתבו הקונדריסין דאין לכתוב שם השינוי שמ"ח שנשתקע עם שם הראשון בגט, ומשמע לכאורה דאף אם כ"ע ידעו משם השינוי רק דלא נקרא בו כלל חשיב נשתקע, וכן ראיתי בפ"ת ס"ק נ"ג בשם מכתב מאליהו דידיעה בלא קריאה לא מהני בזה, עיי"ש, מ"מ י"ל חדא שאין זה מוכרח כ"כ מדברי הקונדריסין, כי מסתמא כשנשתקע השם בקריאה נשתקע גם בידיעה, ועיין בג"פ סוף ס"ק צ"ו שהכשיר במקום עיגון ושעת הדחק בכתב שם הנשתקע בקריאה אם מקצת בני העיר יודעים משם הנשתקע, עיי"ש, וכן הוא בהדיא במהרי"ק שורש פ"ו שם, דאם נודע לבני העיר שם הנשתקע בקריאה לגמרי לא חשיב נשתקע וכשר אף אם כתבו לבדו בגט עייש"ה, אמנם אף אם נימא כמ"ש בספר מכתב מאליהו הנ"ל דגם נשתקע בקריאה ולא בידיעה חשיב נשתקע, אעפ"כ אין מזה סתירה על דינו של מהרי"ק הנ"ל, כי י"ל דדוקא התם ברבקה חנה שבקונדריסין הנ"ל, ששני השמות הם שמות גמורים, ובקריאת שם האחד לא נודע ולא נרמז מזה שיש לו עוד שם אחר, ולזאת הגם דידוע שיש לו עוד שם אחר, מ"מ כיון דע"י הקריאה לא נודע כלל שם האחר, א"כ הוי נשתקע בקריאה, ולא כתבינן לי' בגט, משא"כ בנידון של המהרי"ק דהשם שקורין לו כ"ע אינו שם העצם כלל, וכ"ע ידעו כשקורין לו זה השם שע"כ יש לו עוד שם אחר, שם העצם, וא"כ הידיעה הזאת באה מכח הקריאה, שבכל פעם שקורין אותו בשם הכינוי נודע ע"י הקריאה הזו שיש לו עוד שם אחר, וכיון שע"י הקריאה באה הידיעה הזאת משם אחר, הוי כאלו קרו לי' להדיא גם בשם האחר, שם העצם, ולא הוי נשתקע כלל, וממילא הוא עיקר, כיון דהוי שם העצם, וכנ"ל:

הנה נתבאר נפקותא אחת בשמות היהודים האשכנזים בין טעם החתם סופר על מה דלא נחשב שם היהדות שלהם נשתקע, ובין טעמא דידן עפ"י המהרי"ק, כי לטעם הח"ס אם כתב שם היהודי לבד דינו ככתב שם טפל, ולטעמא דידן דינו ככתב שם עיקר, וכנ"ל:

ענף ד

י. אמנם יש עוד נפקותא גדולה בין הטעמים, לענין האיך לנהוג למעשה לכתחלה, ולברר זה, הנני להעתיק מה שכתבתי זה זמן רב, בענין אשה ממדינת פרייסען, אשר באה להתגרש לפנינו בגאלוב, והיתה נקראת בפי כל ראזאליא, וכן היתה חותמת עצמה, ושם העריסה שלה הי' רעכל, והי' נראה לכתוב בהגט ראזאליא דמתקריא רעכל, עפ"י דברי הח"ס הנ"ל, דמשו"ה הורה לכתוב שם לביאה לעיקר משום דהוא שם עברי, ולפ"ז בשם רעכל, דאינו שם עברי, יש ליזול בתר השם דנקראת בו בפ"כ וידוע ביותר, ולהקדימו לעיקר, וזאת אשר כתבתי אז בזה:

לכאורה הי' נראה שיש לכתוב בהגט ראזאליא דמתקריא רעכל:

"ראזאליא", בא' אחר הז', הגם דלפי המבואר בשמות הגיטין אין לכתוב א' לנקודת הפת"ח, רק לנקודת הקמ"ץ, מ"מ הרי כתב הב"ש בשמות אנשים סוף אות ו' דורידמן או וריידמן אם כתב בא' אחר המ' כשר, וכשחותם עצמו בא' כותבין לכתחלה בא', גם הט"ז כתב בשם ולק דעכשיו שחותמין בא' אחר הו' יש לכתוב כן בא', וא"כ הדבר ידוע שבמדינת אשכנז נתפשט מאוד לכתוב כל הפתחין בא', ובל"ס כל מי שיודע לכתוב שם בכתב אשורית או בכתב המושיט"א שלנו אם יכתוב שם ראזאליא וכדומה יכתוב בא', ואם יהי' כתוב בלא א' כמעט שלא ידע לקרותו, א"כ ראוי לכתוב כן בא' אף לכתחלה, ואפילו במדינתינו נתפשט מאוד כעת בכתיבה ובספרי הדפוס לכתוב הא' גם לנקודת הפת"ח, אלא שבהשמות שכבר נכתבו בהב"ש כבר נתפרסמו לקרותם כהוגן גם בלא הא', אבל בשמות חדשים, שמוזרים הם מאוד לקרותם כהוגן בלא הא', יש לכתוב אותם בא' לפענ"ד גם במדינתינו לנקודת הפת"ח, וכמו שכתב הגט מקושר לכתוב שם זלאטא בא', וכדומה, עיי"ש, והדבר ידוע ששם ראזאליא אם יהי' נכתב בלא א' אחר הז', גם במדינתינו לא ידעו כעת לקרותו כהוגן, ומכש"כ במדינת פרייסען, וכנ"ל, ולזאת כל כי האי בשמות שלא נתפרסמו עדיין בהספרים לכתוב בלא אי, פשיטא שיש לכתוב אותם עכ"פ במדינת פרייסען בא', וכנ"ל, ואין לך בכל כיוצא בזה אלא מקומו ושעתו, כמבואר בכמה מקומות:

דמתקריא רעכל", דבשני שמות של חול כותבין על השני דמתקרי, כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק כ"ה, ובהכללים שם אות י"ג:

ובשם רעכל אין לספק כלל בזמנינו דיהי' שם העריסה שלה רחל, כי אין הדרך כלל בזמנינו לקרות לרחל רעכל, ולזאת רעכל בודאי הוא שם העריסה, ולא רחל, ובפרט במדינת פרייסען אם הי' שם העריסה רחל מאין יבוא כלל השם רעכל, דהא אין נקראין שם כלל בכנוין כאלה, רק יש להן כינוין אשכנזים, ראזאליא וכדומה, כנודע, א"ו דרעכל הוא שם העריסה שלה, ולא רחל:

וסתם רעכל כותבין בלא יו"ד אחר הכ', כמ"ש הב"ש בש"צ אות ר':

ושם רעכל לא נשתקע עדיין גם בפרייסען, הגם דנקראת בפי כל ראזאליא וכן חותמת עצמה, אעפ"כ כיון שבמי שבירך וכדומה מזכירין שם העריסה רעכל לא נשתקע עדיין שם זה, כמ"ש הח"ס בח"ב מאבה"ע סי' ל"ח, והגם שבגמ' לא נראה כן, נלפענ"ד דברי הח"ס מסתברים, דודאי בשם שמיעוטא דמיעוטי קורין אותה בו הגם שזה זמן רב אשר לא היתה ביחד עם אותם המיעוט, ולא נקראה בשם זה, מ"מ כיון שהמיעוט הזה עדיין ישנם בחיים, וראויה היא בכל עת שתבוא לפניהם, להיקרא מהם בשם הזה, לא חשיב עדיין השם הזה נשתקע, ויכולין לכתוב עליו דמתקרי, וגם כי היא ראויה בכל עת להיקרא מהם בשם הזה אם ידברו ממנה שלא בפניה, וא"כ ה"ה במי שבירך וכדומה, הגם דעבר זמן רב שלא נעשה לה מי שבירך וכדומה כלל, והגם שמעולם לא נעשה לה מי שבירך וכדומה, מ"מ כיון שהיא עומדת לכך בכל עת אשר יעשו לה מי שבירך וכדומה להיזכר בשם העריסה, לא חשיב עדיין שם העריסה נשתקע:

אבל מ"מ יש להקדים שם ראזאליא, דהוא העיקר, שהכל קוראין לה בו, וגם חותמת עצמה רק בו, ועל שם רעכל יש לכתוב דמתקריא, דהוא רק שם טפל, הבא לעתים רחוקים עפ"י איזה סבה, ולא עפ"י צווי שלה, כי היא אינה אז בביהכ"נ בשעת המי שבירך וכדומה, ולכך אינו דומה זה לשם שעולה בו לס"ת, וק"ל, ומה"ט כתב הח"ס שם דאם כתב שם לביאה לבד פסול, משום דנהי דשם לביאה עדיין לא נשתקע, אבל מ"מ לא הוי אלא שם טפל, אשר הב"ש פוסל בכתב שם טפל לבד, ומ"ש הח"ס שם להקדים שם לביאה, ולכתוב לביאה המכוני לעני, היינו כמ"ש בסוף התשובה שם משום דלביאה הוא שם עברי, ושם עברי עיקר אם רק לא נשתקע אף באשה שאינה עולה לתורה, כמ"ש הרמ"א בסי' קכ"ט סט"ז, ואף שהרוב קורין אותה בשם החול מ"מ שם העברי עיקר, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ל"א בשם הד"מ, וכנ"ל באות ב', אבל בנ"ד דגם שם רעכל הוא שם של חול, פשיטא דשם ראזאליא שהכל קורין בו וגם היא חותמת עצמה בו הוא עיקר, וצריך להקדימו:

והגם שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל, דהא שכתב הרמ"א דשם העברי הוא עיקר, היינו דוקא בשם כמו שמחה פריידא, או חיים ביבאנט, דהלעז הוא פירושו של העברי, אבל כשאין שם העברי סבה לשם הלעז אזלינן אחר רוב הקוראין, והיינו הא דתשובת הרמ"א בפעסליין אסתר, עיי"ש בתו"ג ובגט מקושר, וא"כ יש מקום לומר דאין כוונת הרמ"א דוקא על שם עברי, אלא כל שם שהוא סבה לשם האחר, אף שהוא לעז, ג"כ הוא עיקר להקדים אותו, ושם. עברי דנקט, היינו משום דסתמא דמלתא שם העברי מסבב השם של לעז, וא"כ לכאורה גם בנ"ד, כיון דדרכם לבחור שם הכינוי שיהי' לו קצת התדמות אל שם העריסה, וא"כ שם רעכל מסבב לשם ראזאליא, אפשר דרעכל עיקר להקדימו:

אך פשטות דברי הרמ"א לא נראה כן, אלא דדוקא שם עברי, וכן נראה מסדר מהר"מ, ויש להביא ראי' לזה ממ"ש בד"מ אות כ"ד באסתר שקראו אותה אסתר המלכה, ועי"ז הי' קוראין אותה אח"כ שם מלכה לבד, וכתבו בהגט מלכה דמתקריא אסתר, עיי"ש, והרי גם שם שם מלכה נסתבב לה מאסתר, ואעפ"כ כיון דשניהם שוים, דהם שמות של עברי, אזלינן בתר קריאת הרוב, וא"כ ה"ה בשניהם של לעז, כיון דשניהם שוים במעלה, אף דנסתבב אחד מחבירו, לא משגחינן בזה, אלא אזלינן בתר קריאת הרוב להקדימו, וגם הא דעת הב"י והלבוש גם בשם עברי, כמו שמחה פריידא, דשם שהכל קוראין בו הוא העיקר, ואם הרוב קורין אותה פריידא כותבין פריידא דמתקריא שמחה, וא"כ הגם דהרמ"א חולק ע"ז בשם עברי, מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, להוסיף מדעתינו עוד שם של לעז, כל שהוא איזה סבה לשם האחר, אלא בשניהם של לעז עושין לעיקר השם שנקראת בו בפי כל:

וגם הא בנ"ד חותמת עצמה ג"כ בשם ראזאליא, ושם החתימה עדיף אפילו משם עברי, ובאמת שלפ"ז צריך להבין ג"כ דברי הח"ס, שכתב לכתוב לביאה המכונה לעני, משום דלביאה הוא שם העברי, וקשה דמה בכך, הא שם העלי' לס"ת עדיף משם עברי, וכנ"ל באות ב', וא"כ מסתמא ה"ה שם החתימה, דהא כפי המבואר בפוסקים שם העלי' ושם החתימה שקולים הם, וא"כ הא הנשים שבזמנינו חותמין עצמן במכתבים, והח"ס שם כתב שהיתה חותמת עצמה לעני, וא"כ שם החתימה לעני הי' לו להקדים לשם לביאה העברי, וצ"ל דס"ל להח"ס דחתימת הנשים אינן מכריעין לעשות השם לעיקר, דדוקא שם העלי' לס"ת, דהוא בביהכ"נ, ומפרסמא מילתא טובא שם דמחזיק לעצמו השם הזה, וכן שם החתימה של אנשים, דהוא חותם בו כתבים ושטרות וכדומה, מפרסמא מילתא טובא עי"ז דמחזיק לעצמו שם זה, ולכך נחשבים לעיקר, משא"כ שם חתימה של נשים. שאינה חותמת בו אלא לפעמים באיזה מכתב לקרוביה, לא מפרסמא מילתא, ואינו נעשה עי"ז עיקר, בשגם כי יש להעמיד שם המי שבירך וכדומה נגד שם החתימה שלה, כי הגם שמי שבירך וכדומה אינו בא אלא לעתים רחוקים, ושם החתימה שלה יותר תדיר, מ"מ לעומת זה שם המי שבירך וכדומה שהוא בביהכ"נ הוא יותר מפורסם, ולזאת יש להעמיד אותם זה נגד זה, וא"כ שם העברי מכריע, מיהו כל זה בנידון הח"ס שם, אבל בנ"ד דאין כאן שם עברי יש להקדים שם ראזאליא דנקראת בו בפי כל, וכנ"ל, כן הי' נלפענ"ד בזה, עפ"י דברי הח"ס, לכתוב ראזאליא דמתקריא רעכל:

אמנם אחרי שובי נחמתי, וראיתי שאין הדבר כן, דנהי דלפי דברי הח"ס ודאי הכין הוא, וכנ"ל, אבל יש עוד טעם גדול מלבד טעמו של הח"ס שלא לחשוב שם העריסה של בנות ישראל האשכנזיות לנשתקע, ולפי טעם זה יש לחשוב שם העריסה שלהן לעיקר ממש, בין שהוא שם עברי ובין שהוא שם חול, והוא עפ"י מ"ש מהרי"ק בשורש פ"ו גבי שם אלי' ובלי, והג"פ בסי' קכ"ט ס"ק ד', והתו"ג שם ס"ק ב', דשם כזה אשר אינו ניתן לעולם בשעת לידה לשם עצם, ונודע לכל שאינו אלא שם כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, אפילו אם כ"ע קרו לי' רק בשם הכינוי, וגם עולה וחותם בשם הכינוי, ולא נודע כלל שם העצם, אעפ"כ לא חשיב שם העצם נשתקע, ואדרבא חשיב עיקר, ומקדימין אותו לשם הכינוי שנקרא רק בו, ואם כתב שם העצם לבד כשר, והיינו טעמא, דמאחר דמקריאת כל העולם בשם הכינוי נודע לכל שע"כ יש לו עוד שם העצם, הוי כאלו קרו לי' כ"ע ועולה וחותם גם בשם העצם, ולכך הוא עיקר הואיל דהוא שם העצם, עייש"ה בכל המקומות הנ"ל שציינתי, ולפ"ז בשמות האשכנזים, הן של אנשים והן של נשים, דכ"ע ידעו גם שם בפרייסען, דשמות שנקראין בהן בפי כל אינן שמות העצם שנקראין בהן בשעת לידה, ושע"כ יש לכל אחד ואחת מלבד שם זה עוד שם עצם של יהדות שנקראין בו בשעת לידה, וא"כ אפילו אם כ"ע קרו להו בשם האשכנזי, וגם חותמין עצמן כן, ואפילו אם הי' מציאות שגם העלי' לס"ת והמי שבירך וכדומה ג"כ הוא רק בשם האשכנזי, ולא נודע כלל משם העצם, אעפ"כ מאחר דכ"ע ידעו מקריאת הכל בשם האשכנזי דע"כ יש להן עוד שם אחר הניתן לו בשעת לידה לפי רוח היהדות לשם עצם, א"כ הוי ככ"ע קרו לי' גם בשם העצם, ויש לכתוב אותו לעיקר:

ובהיות כן, ממילא אין שום חילוק בזה בין אם השם העצם הוא שם עברי ובין הוא שם חול, דחשיבות השם הזה אינו תלוי דוקא משום שהוא שם עברי אלא מפני שהוא שם העצם, אשר נודע לכל ע"י קריאת הכל בשם אשכנזי שיש עוד שם העצם, והוי ככ"ע קרו להו גם בשם העצם, ומשו"ה הוא עיקר יען דהוא שם העצם, וא"כ ה"ה אם שם העצם הוא שם חול, דכ"ע ידעו דשם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ אינו שם העצם שלהן, רק יש להן עוד שם אחר, שניתן להם בשעת לידה אחר אבותיהם ואבות אבותיהם, שם אשר הי' נוהג בין היהודים מימים קדמונים, יהי' שם עברי או חול, ומשו"ה הוא עיקר, וכ"כ להדיא הגט פשוט שם ס"ק ד' וס"ח בשם מהרח"ש שיש לכתוב גראסיוז"ה המכונה שבתולה, אף דכ"ע קרו לה רק שבתולה, הואיל דנודע לכל דשבתולה אינו שם העצם, ושע"כ יש לה עוד שם עצם מלבד שם זה, עיי"ש, הרי דהגם דגראסיוזה הוא שם חול, אעפ"כ הוא עיקר, מטעם זה דנודע לכל שיש לה עוד שם עצם, וכנ"ל, וא"כ ה"ה בנ"ד יש לכתוב מטעם זה רעכל דמתקריא ראזאליא, אף דרעכל הוא ג"כ שם חול, מ"מ כ"ע יודעים דראזאליא אינו שם העצם של בנות ישראל, וע"כ יש לה עוד שם עצם לפי רוח היהדות מלבד זה, והוא עיקר, אף שהוא שם של חול, וכנ"ל:

ומה שהוכחתי לעיל מהרמ"א ומהא דשמחה פריידא דגם בשם העצם דלא קרו לי' רובא יש חילוק לענין להקדימו בין שהוא שם עברי או שם לעז, הוא אמת ויש לו מקום בשם כינוי כזה כמו פריידא, דהוא הרבה פעמים גם שם העצם בפני עצמו, וא"כ מקריאת שם כזה לא נודע דיש עוד שם אחר, דכבר יכול להיות דרק זה הוא שם העצם, ולכך בלא קרו לי' כלל בשם העצם חשיב נשתקע, ובקרו לי' פורתא לא הוי אלא שם טפל, אף דהוא שם העצם וסבה לשם האחר דקרו לי' רובא, מ"מ קריאת רובא עדיף משם העצם, אם לא שהוא שם עברי יש להקדימו להרמ"א, אבל בשם כינוי כזה כמו השמות שבמדינות אשכנז, שהכל יודעים שמעולם לא ניתן שמות אשכנזיות כאלה לשם עצם לזרע ישראל, וא"כ מקריאת כל העולם בשם כינוי כזה נודע לכל דע"כ יש עוד לאיש הזה או לאשה הזאת עוד שם אחר לפי רוח היהדות, אשר נקראו בו בשעת הלידה לשם עצם, ולכך אפילו אם לא נקראו אח"כ כלל וכלל בשם העצם רק בשם הכינוי, אעפ"כ לא חשיב שם העצם נשתקע, דהוי כאלו כ"ע קרו להו גם בשם העצם, א"כ ממילא שם העצם חשיב ג"כ עיקר, אף אם הוא שם לע"ז הואיל דהוא שם העצם, והוי ג"כ כאלו קרו להו בו, ויש להקדים אותו לשם הכינוי:

וכן הי' מעשה באשה מפרייסען אשר הי' שמה מעריסה ליוושא, ונקראת בפי כל ליזא, וכן חותמת עצמה, וכתבנו בהגט שלה ליוושא דמתקריא ליזא, אף דליוושא הוא שם חול, וכנ"ל, עד כאן תוכן הדברים אשר כתבתי בזה מאז:

הנה נתבאר הנפקותא השנית הנ"ל בין טעמו של הח"ס על מה דלא חשיב שם היהדות של בנות ישראל האשכנזיות נשתקע, ובין טעמא דידן, דלטעם הח"ס אם שם היהדות הוא שם של חול יש להקדים בגט שם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ, ולטעמא דידן עפ"י המהרי"ק מקדימין לעולם שם העצם היהודי, אף אם הוא שם חול, וכן נראה עיקר, דמה בכך דהשם היהודי שלה הוא שם חול, מ"מ הוא שם העצם והמובהק שלה, אשר נודע לכל שיש לה שם מובהק כזה מלבד השם שנקראת בו בפ"כ, והשם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ אינו אלא חניכה הנקראת בה בפי כל, ותמיד יש להקדים שם העצם והמובהק לשם החניכה, והרי במשנה שהבאנו לעיל דכתב חניכתה כשר וכך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין, דמיירי בחניכה הנקראת בה בפי כל, כמ"ש התו' והרא"ש, ואז בירושלים בודאי הי' גם החניכה בלשון עברי, וא"כ אין שום יתרון בין השמות מצד הלשון, ובחניכה נקראת בפי כל, ואשה אינה עולה וחותמת, ואעפ"כ לא מקרי שם הנקראת בו בפי כל רק חניכה, ושם העצם הוא שם המובהק, הואיל דניכר ונודע לכל שהשם שנקראת בו בפ"כ אינו אלא חניכה, וע"כ יש לה עוד מלבד זה שם עצם, וכנ"ל:

ובזה יש להסביר יותר בפשיטות החילוק הנ"ל, שבין כינוי שהוא לפעמים ג"כ שם עצם בפני עצמו, ובין כינוי שלעולם אינו שם עצם בפני עצמו, רק כינוי לשם אחר, דכינוי שהוא לפעמים שם עצם בפני עצמו, אף דזאת הפעם שם הלידה הוא הסבה לקריאת שם הזה, מ"מ לענין דינא לא חשבינן שם זה לכינוי וחניכה, רק ג"כ לשם עצם, ולזאת כשהרוב קורין בשם זה, הוי זה השם עיקר אף נגד שם הלידה, דמה אולמא דשם לידה משם זה, תרווייהו שמות עצם הן, ואף ששם הלידה הי' סבה לשם הזה השני, כמו שמחה פריידא, מ"מ לית לן בה, ולא עדיף עי"ז משם השני אשר קרו לי' רובא, ואדרבא שם הב' עדיף והוא עיקר, הואיל דהוא שם של הרוב, אבל שם שלעולם אינו שם עצם בפני עצמו, רק תמיד כינוי בצירוף עוד שם עצם, וא"כ מקריאת שם כזה נודע דע"כ יש לו עוד שם עצם מלבד זה, שם כזה אף דקרו לי' כ"ע אינו אלא חניכה הנקרא בו בפי כל, יען דנודע לכל שאין זה שם עצם, אלא חניכה לאיזה שם עצם, ולזאת תמיד שם העצם והמובהק הוא עיקר נגד שם זה, אף דכ"ע קרו לי' רק בשם זה, בין ששם העצם הוא של עברי או של חול, וכנ"ל:

ואף דבזמנינו ובפרט במדינות אשכנז גם הנשים חותמות עצמן במכתבים, וחותמות עצמן שם רק בשם הכינוי האשכנזי, כנודע, מ"מ גם החתימה אינה מוציאה שם כזה מלהיות רק חניכה, וכמו דהקריאה בפי כל אינה מוציאה שם כזה מידי חניכה, הואיל דכ"ע ידעו שאין זה שם עצם, ושע"כ יש לה עוד שם מלבד זה, שהוא שם העצם, וכנ"ל, ה"ה והוא הטעם דגם החתימה בשם זה אינה מוציאה אותו מידי חניכה, יען כי נודע לכל שאין זה שם עצם אלא חניכה, וכמ"ש לעיל בשם המהרי"ק והג"פ והתו"ג, דאף אם גם עולה וחותם בשם הכינוי כזה, ולא נודע כלל שם העצם, אעפ"כ כותבין שם העצם לעיקר, וכנ"ל:

בשגם יש לומר, דאף שחותמת בשם האשכנזי, מ"מ כיון דלכל דבר שבקדושה אין משתמשין רק בשם היהודי, א"כ אוקי זה נגד החתימה, ושם העצם מכריע להקדימו, אמנם אין צורך לזה, דהעיקר כדברי מהרי"ק וסייעתו הנ"ל, דאף דלא נקראה כלל וכלל בשם העצם, וגם אם אפילו החתימה וגם המי שבירך וכדומה הי' הכל רק בשם האשכנזי, אעפ"כ אין שם האשכנזי רק חניכה, ושם העצם הוי שם המובהק, וכותבין אותו לעיקר, הואיל דנודע לכל שאין השם האשכנזי לעולם שם עצם לזרע ישראל, וע"כ יש עוד שם שהוא שם העצם, וכנ"ל:

ענף ה

יא.

שוב בא לידי ספר נדפס מחדש מאחד ממחברי זמנינו, שמו דברי ישכר, וראיתי שם בסי' קנ"ב, שנשאל ע"ד אשה ששמה מלידה הי' שרה רבקה, רק שינו את שמה, כדרכם כסל למו להתדמות לשמות הנכרים, וקראו אותה רעגינא, וכן היא נקראת בפי כל, ושמות הלידה נשתקעו לגמרי, ואפילו כשהיתה פ"א יולדת לא נעשה לה מי שבירך. כי הבעל אינו הולך לבית התפלה, ושאל השואל איך לכתוב שמה בגט, והשיב דפשוט מאוד לכתוב רק שם רעגינא, דאפילו לפי דברי החתם סופר דע"י המי שבירך לא חשיב שם הלידה נשתקע, ח"מ בנידון זה דאינו עושה מי שבירך כלל ודאי הוי שם הלידה נשתקע, עיי"ש:

ובמח"כ לא כיוון בזה כהלכה, וכמו שכתבתי לעיל, דאין אנו אחראין בזה כלל לטעמו של הח"ס, אלא דמאחר דמפורסם לכל דשם רעגינא אינו שם העצם לבנות ישראל בשום אופן, וכשנקראת בפ"כ רעגינא מידע ידעי כ"ע דע"כ יש לה עוד שם מלבד השם הזה, אשר ניתן לה בשעת לידה לשם עצם, שם כפי רוח היהדות מימים קדמונים, אחר אבותיה ואבות אבותיה, א"כ לא הוי שם זה של שעת לידה נשתקע, אפילו אם לא נקראת בו כלל וכלל, גם במי שבירך וכדומה, ואדרבא זה הוא שם העצם והעיקר שלה, ומקדימין אותו בהגט להשם הגיות האשכנזי, אף שנקראת רק בו בפ"כ, דזה לא הוי אלא חניכה שנקראת בו בפ"כ, וכמו שהעליתי זה לעיל ממהרי"ק שורש פ"ו גבי שם אלי' ובלי, והסכימו לזה הג"פ ס"ק ר' והתו"ג ס"ק ב', וא"כ יש לכתוב בנדון זה שרה רבקה המכונה רעגינא:

ומידי דהוי אמומר, שאפילו נשתקע שם היהדות שלו לגמרי, ולא נודע ממנו כלל, אעפ"כ לא חשיב שם היהדות נשתקע, וכותבין רק אותו בהגט, וכמ"ש המהרי"ק שם, והסכים עמו הט"ז בסי' קכ"ט ס"ק ו', וכן נראה הסכמת הב"ש שם סוף ס"ק י' כהט"ז, ועיין בבאה"ט שם, וכן פסק בתו"ג שם סס"ק י"א בחידושים, ואפילו הג"פ שם בסס"ק כ"ד דמחמיר בזה למעשה, אעפ"כ כתב דבנשתקע שם היהדות דיכתוב ב' השמות, שם יהדות עיקר דמתקרי פלוני שם גיות, עיי"ש, הרי דגם הוא ז"ל לא כתב להשמיט שם היהדות לגמרי הואיל דנשתקע, רק אדרבא להקדים עוד שם היהדות, וכל זה הוא, משום דאפילו נשתקע ונשכח לגמרי שם היהדות, אעפ"כ כיון דנודע לכל דע"כ יש לו עוד שם אחר של יהדות, שנקרא בו בשעת לידה, מלבד השם של גיות שנקרא בו בפ"כ, משו"ה לא חשיב השם של יהדות נשתקע, ואדרבא חשבינן לי' לעיקר, וכנ"ל, וא"כ ה"ה והוא הטעם בשם רעגינא, אף שנקראת רק בו בפ"כ, ושם שרה רבקה לא יזכר ולא יפקד כלל, אפילו במי שבירך וכדומה, מ"מ מאחר דכ"ע ידעי דע"כ יש לה עוד שם של יהדות שנקראת בו בשעת לידה, מלבד שם רעגינא שנקראת בו בפ"כ, לא חשיב שם יהדות של הלידה נשתקע, ואדרבא מקדימין אותו בהגט לעיקר:

ובאמת שראי' זו ממומר כתובה במהרי"ק שם, עיי"ש, ומאחר דהכי קיי"ל במומר, ושאפילו להג"פ היותר מחמיר אעפ"כ אין משמיטין שם היהדות לגמרי, ואדרבא מקדימין אותו לעיקר, וכנ"ל, א"כ ממילא יש לתמוה הרבה על המחבר הנ"ל איך הורה למעשה להשמיט שם העצם של יהדות שנקראת בו בשעת לידה לגמרי, והוא נגד כל הנ"ל, ואדרבא לפי כל הנ"ל הי' מהראוי עוד להקדים שם הלידה, ולכתוב שרה רבקה המכונה רעגינא, וכנ"ל:

ומ"ש שם בתחלת דבריו בד"ה ומ"ש כ"ת, וז"ל ופשוט הדבר דהכא עדיף מחניכה שהכל קורין, דהתם נראה שיש לו שם בפ"ע, אלא שקורין אותו בחניכה, ויודעין שאין זה שם וכו', אלא שם כזה דומה למשנים מחמת מרדים, ועדיף, דלכ"ע אם נשכח שם הראשון לגמרי ודאי דכותבין שם השני וכו', ומה לי מחמת מרדין או מחמת שטות, ס"ס נשכח שם הראשון לגמרי, ואין אדם זוכרו, עכ"ל:

תמהני מאוד, איך יכתוב כדברים האלה, לדמות נידון זה לשינוי מחמת מרדין, אשר רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכמ"ש שם המהרי"ק להדיא, דשינה שמו מחמת מרדין וכדומה מיירי ששינה שמו לשם אחר אשר הוא ג"כ שם גמור, שם עצם כמו הראשון, כמו שאמרו בגמרא שם בגיטין ל"ד ע"ב, שמו יוסף וקורין לו יוחנן, יוחנן וקורין לו יוסף, ועיי"ש בהרא"ש, בכה"ג הוי שינוי השם ממש, דכשקורין לו שם השני לא נודע מקריאה זו כלל דיש לו עוד שם אחר, וא"כ יש כאן שינוי משם הא' לשם הב', ולזאת אם לא קרו לי' כלל בשם הראשון הוי שם הראשון נשתקע לגמרי, דמקריאת כל העולם בשם הב' לא נודע כלל משם הראשון, ולכך לא כתבינן לי' בגט כלל, אבל בנ"ד דקרו לה כ"ע רעגינא, דמעולם לא הי' זה שם גמור שם עצם לבנות ישראל, ולזאת אף דלא נקראת כלל רק בשם זה, מ"מ כ"ע ידעו דע"כ אין זה עיקר השם שלה, רק יש לה עוד מלבד זה שם אחר כפי רוח היהדות, הניתן לה בשער לידה, והוא שם העצם והעיקר שלה, ושם זה שנקראת בו אינו אלא שם כינוי וחניכה הנקראת בו בפ"כ, וא"כ אין זה לפי האמת שינוי שם כלל, דשמה הראשון לא נשתנה כל עיקר, דגם עכשיו דכ"ע קרו לה בשם הב' אכתי נודע לכל משם הא' העקרי, ולזאת אף דלא נקראת כלל וכלל בשם הראשון אעפ"כ לא הוי נשתקע, ואדרבא הוא שם העיקר שלה, ושם רעגינא שנקראת בו בפ"כ אינו אלא חניכה, ומה זה שחילק בין שם רעגינא לחניכה, הואיל דבחניכה הכל יודעין שאין זה שם, ושע"כ יש לו עוד שם בפ"ע, והלא זה ממש הוא ג"כ בשם רעגינא, דהכל יודעין שאין זה שם הניתן בשעת לידה לשום בת ישראל, אפילו במדינות אשכנז, ומכש"כ במדינתינו, וע"כ יש לה עוד מלבד שם זה עוד שם בפ"ע שניתן לה בשעת לידה, וכנ"ל:

ומ"ש עוד שם בד"ה והנה, וז"ל והנה במומר היכי שנשתקע שם ישראל, יפה כתב כ"ת דודאי ראוי לכתוב שם גיות, וכ"כ ב"י בפירוש, עכ"ל, מה מאוד יש לתמוה עליו גם בזה, דמלבד דהב"י לא החליט כן, אלא שתמה על דברי מהרי"ק והניח בצ"ע, עיי"ש, ודעת הט"ז שם בסס"ק ו' דהב"י בש"ע חזר בו ופסק כמהרי"ק, עיי"ש, אלא שהב"ש שם ס"ק י' והג"פ שם ס"ק ל' נסתפקו דאולי לא סמך בש"ע להכשיר אלא בדיעבד, אבל לא לכתחלה לכתוב במומר שם היהדות שנשתקע, עיי"ש, ועכ"פ אין זה ברור כ"כ בשום אופן בדעת הב"י, אלא שמלבד זה למה תפס דברי הב"י והניח דעת כל הגדולים שהסכימו עם המהרי"ק, הלא המה הט"ז שם ס"ק ו', וכן נראה דעת הב"ש שם ס"ק י' כהט"ז, וכן הוא דעת התו"ג שם בחידושים ס"ק י"א כהט"ז, עיי"ש, וכן פסק בבאר היטב שם דבמומר אפילו נשתקע שם היהדות כותבין שם היהדות, וכן הביא הג"פ שם ס"ק כ"ד וס"ק ל' בשם תשובת מהרד"ך וספר מקור ברוך דס"ל כהמהרי"ק, דבמומר אפילו נשתקע שם יהדות חשיב כלא נשתקע, משום דהכל יודעין דהי' להמומר שם אחר ביהדות, עיי"ש, ופשיטא שאין הצ"ע של הב"י בדברי המהרי"ק מוציא מידי ודאי של כל הגדולים הללו אשר הסכימו עם המהרי"ק אף אחר שראו דברי הב"י, ואפילו הג"פ שם שמחמיר למעשה בנשתקע, לא כתב אלא לכתוב ג"כ שם הגיות עם שם היהדות, שם היהדות עיקר דמתקרי פלוני שם גיות, עיי"ש, ואיך קפסיק ותני המחבר הזה בפשיטות לכתוב שם גיות, ומשמע שם גיות לבד, עיי"ש, ואין זה אלא תימה:

ומ"ש שם עוד שנראה שהמהרי"ק לא ראה דברי ספר הישר לר"ת, דכל ראייתו דמהרי"ק דר"ת לא חילק בין נשתקע ללא נשתקע, ובספר הישר מפורש דמיירי דלא נשתקע שם ישראל ממנו, עכ"ל, כפי הנראה לא ראה הוא הענין הזה במהרי"ק עצמו, אלא מה שהביא הב"י בקצרה בשם המהרי"ק, כי ז"ל המהרי"ק שם, וגם נלענ"ד להביא ראי' קצת ממה שפסקו ר"ת וקצת מפוסקים אחרים דמומר המגרש אינו מזכיר רק שם דיהדות, ולא חלקו בין נשתקע שם דיהדות ובין לא נשתקע, עכ"ל, הרי דלא מר"ת עצמו הוכיח זה, אלא גם מפוסקים אחרים, והנה כל הפוסקים אשר כתבו דין זה דבמומר כותבין רק שם דיהדות סתמו דבריהם, וא"כ שפיר יש להוכיח מהם מדלא חלקו בין נשתקע ללא נשתקע ש"מ דאין חילוק, וביותר נתחזק הראי' מזה גופי' שהביא בשם ספר הישר דמפורש שם דמיירי בלא נשתקע שם ישראל, וא"כ רוב הפוסקים שהביאו זה בשם ר"ת, אם איתא דהוי סבירא להו דדוקא בלא נשתקע שם ישראל, כדמיירי שם, קאמר ר"ת, אבל לא בנשתקע, הי' להם להביא דין זה בשמו כמ"ש בספר הישר, בגוונא דלא נשתקע שם ישראל, ולמה שינו וסתמו בזה אם איתא דיש בזה קפידא, וע"כ צ"ל דס"ל להפוסקים דאין קפידא בזה, ואין חילוק בזה בין נשתקע ללא נשתקע, אלא דהמעשה של ר"ת שם כך הי' בלא נשתקע, אבל לענין הדין אין חילוק בזה, וכנ"ל, אמנם באמת גם מדברי ר"ת עצמו יש להוכיח כן, דאף אם מפורש בספר הישר דמיירי בלא נשתקע שם ישראל, מ"מ כיון דיהיב ר"ת טעם דחלילה להזכיר שם גיות בתורת משה וישראל, דטעם זה שייך גם בנשתקע שם יהדות, אם איתא דבנשתקע אין הדין כן, רק כותבין אז שם הגיות, הי' צריך ר"ת להשמיענו כזאת בפירוש, ומדסתם ולא חילק בזה ש"מ דבאמת אין חילוק:

ומ"ש עוד שם וז"ל "וגם סברתו דמהרי"ק תמוה", ט"ז חמה תמה אקרא, איך ירהיב מי בדורינו זה בנפשו עוז לכתוב בפשיטות כ"כ נגד המהרי"ק שסברתו תמוה, ובלא שום טעם למה, רק מסברת הכרס, ואם אצלו הסברא תמוה, כבר אימו וקבלו הסברא הזאת כל גדולי הפוסקים להלכה, וכנ"ל, ואפילו הב"י שפקפק על דין זה, מ"מ לא משום שלא נראה לו הסברא של המהרי"ק, אלא מכח הראיות שהי' נראה לו נגד זה עיי"ש, ואיך ירשה אדם לעצמו לכתוב תמהון מוחלט על סברא רצוי' ומסתברא לכל הגדולים אשר מעולם.

גם מ"ש שם דסברת מהרי"ק היא נגד דעת התוס' גיטין ל"ד ב', דלדבריו דבמומר ובגר אף שנשתקע שמם הקודם לגמרי לא חשיב נשתקע, הואיל דהכל יודעים דהי' להם שם אחר, א"כ למה הקשו בתו' שם על זה הדין דמומר וגר מהא דהיו לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, והכריחו מזה דכשיש לו ב' שמות במקום אחד כשר אף בכתב אחד מהם, הא לא דמי, דבב' שמות איכא לחוש לשינוי השם, דאין כאן רמז שהי' לו שם אחר, אבל בגר ומומר אין כאן חשש שינוי השם, דהא יודעים אנו ע"כ שהי' להם שם אחר, וע"כ לדעת תו' אין זה סברא, דכל זמן שלא יראו שם שנקרא בו יש לחוש שיאמרו אחר הוא, עכ"ל:

ואין זה כלום, כי אפילו למה שחשב הוא שזה שכתבו התו' שם והא דקתני בברייתא דבסמוך דאינה מגורשת וכו' הוא קושיא על מה שכתבו מקודם, ומכח קושיא זו הכריחו דהברייתא לא איירי ביש לו ב' שמות במקום אחד, אעפ"כ מי הגיד לו דקושיא זו קאי על מומר וגר שכתבו לפני פניו, ולהוכיח מזה סתירה לסברת מהרי"ק, ולמה לא נימא ביותר דקושיא זו קאי על מה שכתבו בסמוך לו, דהיינו על כתב חניכתו וחניכתה דכשר, עיי"ש, ומחניכה שפיר הקשו התו' אפילו לפי סברת מהרי"ק, דהא התו' בפ' המגרש דפ"ח ע"א בד"ה וכך כתבו דחניכה דמתניתין היינו חניכת האיש ולא חניכת המשפחה, עיי"ש, וא"כ אין הכרח כלל לומר דמיירי דוקא בחניכה כזאת שלעולם אינו שם העצם בפני עצמו, ומדסתם ש"מ דבכל גווני איירי, אף בחניכה שהיא לפעמים ג"כ שם עצם בפני עצמו, ובחניכה כזאת לא נודע כלל מן החניכה הכתובה בהגט שיש לו עוד שם בפני עצמו מלבד החניכה הזאת, דכבר יכול להיות דרק זה הוא שם העצם שלו, ואעפ"כ אם כתב חניכתו כזאת כשר, וע"כ היינו טעמא משום דכיון שיש לו שני שמות במקום הזה, שם המובהק והחניכה, כשר כשכתב רק שם אחד מהם, אפילו שם החניכה, וא"כ שפיר מקשו התו' ע"ז מהא דקתני בברייתא דכשיש לו ב' שמות אינה מגורשת עד שיכתוב שניהם, והכריחו מזה דהברייתא מיירי דוקא כשיש לו ב' שמות בב' מקומות, אבל כשיש לו ב' שמות במקום אחד כשר כשכתב אחד מהם, דהא היינו ממש כמו חניכה, וכנ"ל:

והגם דהתו' שם בסוף הדיבור כתבו דיש חילוק בין חניכה ובין יש לו ב' שמות במקום אחד, דביש לו ב' שמות במקום אחד דוקא בדיעבד כשר כשכתב שם אחד, אבל לכתחלה צריך לכתוב ב' השמות, אבל בחניכה תנן וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, משמע אף לכתחלה, וצ"ל דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועין, [ור"ל שהי' חניכה שהכל קורין בה, כמ"ש הרא"ש, עיי"ש] וליכא לעז, אי נמי כשהשמות דומין זל"ז שהכינוי דומה לשם לכתחלה כשר אף בכינוי, עכ"ל התו' שם, וכיון שכן מה הקשו התו' מקודם מחניכה על הברייתא דיש לו ב' שמות אינה מגורשת עד שיגרש בשניהם, והכריחו מזה דהברייתא איירי דוקא בב' שמות בב' מקומות, אבל בב' שמות במקום אחד כשר בדיעבד, ומה זה קושיא והכרח כלל מחניכה, הא שאני חניכה ששמותיהן ידועין, או דומין זל"ז, וליכא לעז, ולכך כשר בחניכה גם לכתחלה, משא"כ יש לו ב' שמות במקום אחד, שאין השמות דומין זל"ז, וגם אינו נקרא בשם אחד בפי כל שיהי' השם ידוע לכל, רק קצת קורין לו בשם זה וקצת בשם זה, י"ל דגם בדיעבד אינה מגורשת כשכתב רק שם אחד מהם, דיש לחוש ללעז, דאותן שקורין לו בשם האחר אולי לא ידעו משם זה, ויאמרו שלא זה הוא המגרש, וכמו שחוששין לזה לכתחלה:

יש לומר דהתו' בתחלה לא נחתו עדיין למה שהעלו בסוף דבחניכה כשר אף לכתחלה, אלא הוי ס"ל דגם חניכה אינו כשר אלא בדיעבד, כמו דדייק לישנא דמתניתין כתב חניכתו וחניכתה כשר, דמשמע דוקא כשכבר כתב, דהיינו דיעבד, וכן משמע מדברי התו' שם בתחלה דהכי הוי ס"ל דחניכה דוקא בדיעבד כשר, ובהיות כן אין הכרח דמיירי דוקא בחניכה ידועה לכל או בשמות דומין זל"ז, אלא מדסתם בכל גווני איירי, וכנ"ל ושפיר הקשו התו' מזה על הברייתא דב' שמות, והכריחו מזה דהברייתא לא איירי אלא בב"ש בב' מקומות, אבל בב"ש במקום אחד כשר בדיעבד בשם אחד, והגם דלמאי דמסקו בסוף דבחניכה כשר אף לכתחלה, וע"כ מיירי בחניכה ידועה או בשמות דומין, שוב אין ראי' מזה להכשיר בב' שמות במקום אחד אף בדיעבד, וכנ"ל, מ"מ הדין דין אמת משאר הראיות שכתבו התו' לעיל, מהברייתא עצמה ומהירושלמי, דמוכח משם דבב"ש במקום אחד כשר בדיעבד כשכתב שם אחד מהם, ולכך משנה לא זזה ממקומה, ואם כי זה דוחק קצת, מ"מ מצינו סגנון כזה בדברי התו' הרבה פעמים:

שוב הזמין ד' לידי בעת עיוני בזה ספר בת עיני להגאון הקדוש מו"ה ישכר דוב מזלאטשוב זצ"ל, וראיתי שם בשו"ת שבסוף הספר סי' ג' שהביא בשם הפני יהושע שכתב ג"כ כמו שכתבתי, דלפי מ"ש התו' בסוף דבריהם אין ראי' לדבריהם מחניכה, רק סמכו עצמם על שאר הראיות הנ"ל, מהברייתא והירושלמי, עיי"ש, אמנם הוא ז"ל עצמו היטיב לראות בזה, דדברי התו' בתחלה וסוף אחד הם, והראי' מחניכתו וחניכתה נשארה גם לפי מ"ש בסוף דבריהם, דהתו' ס"ל דאף לבה"ג דגרס אח"כ וכך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושים, דמשמע שהי' כותבים כן לכתחלה רק חניכתו וחניכתה, מ"מ סוף סוף הא קתני במתניתין מקודם כתב חניכתו וחניכתה כשר, דמשמע דוקא בדיעבד שכבר כתב כשר, ולא לכתחלה, ומשנה לא זזה ממקומה, ואיך יתקיימו שני הכתובים האלה, וע"כ צ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא, דכתב חניכתו וכו' דמשמע רק דיעבד, מיירי בסתם חניכה, שאין הכל קורין בה, רק פורתא, ובכל גווני, אף באין השמות דומין זל"ז, ובכה"ג אין לכתוב כן לכתחלה, רק בדיעבד כשר, וסיים במתניתין וכך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין, גם לכתחלה, באותן שהי' שמותיהן ידועים, אז שהשמות דומין זל"ז, וכן משמע מלשון דברי התו', דמקודם כתבו דחניכה רק בדיעבד כשר, ובסוף הדיבור כתבו וז"ל, וצ"ל דנקיי הדעת שבירושלים הי' שמותיהן ידועין וכו', כלומר אבל דמתניתין כתב חניכתו כשר בדיעבד, מיירי בסתם חניכה ובכל גווני, וכנ"ל, וא"כ הראי' מהא דחניכה לשם הטפל דבדיעבד כשר היא שפיר אף להמסקנא, עכת"ד ז"ל, והמה נכונים ואמיתים, ומה דמשוה המשנה הא דנקיי הדעת להא דכתב חניכתו. באומרו וכך הי' נקיי הדעת עושין, היינו לענין זה של חסרון עיקר השם בהגט, דהמשנה אשמעינן כתב חניכתו כשר, אף שאין זה עיקר השם, וכך הי' נקיי הדעת עושין אף לכתחלה שלא כתבו עיקר השם מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, החניכה דמתניתין מיירי בסתם חניכה, ואף שאין השמות דומין זל"ז, ולכך רק בדיעבד כשר, והא דנקיי הדעת שעשו כן לכתחלה, מיירי בחניכה שנקרא בו בפ"כ, או בשמות דומין זל"ז:

ובהיות כן, קושית התו' מהא דחניכה על הברייתא דב' שמות, וההכרח שהכריחו מזה דהברייתא לא מיירי ביש לו ב"ש במקום אחד, דבזה כשר בדיעבד גם כשכתב אחד מהם, כל זה הוא אף לפי מסקנת התו', דגם לפי המסקנא הא דכתב חניכתו מיירי בסתם חניכה ובכל גווני, ואינו כשר רק בדיעבד, וכנ"ל:

ובזה ניחא נמי מה דלכאורה קשה על דברי הנ"ל בהתו', שהכריחו מהא דחניכה להכשיר בדיעבד בב' שמות במקום אחד, דמדסתם בחניכה משמע דאיירי בכל גווני, אף בחניכה שהוא לפעמים גם שם העצם, וכנ"ל, והלא בענף ג' הכרחתי דלפמ"ש התו' והרא"ש דמיירי בחניכה שנקראת בפי כל, א"כ ע"כ חניכתה מיירי בשם חניכה כזה שלעולם אינו שם העצם, דאל"כ אמאי קרי לי' חניכה, עיי"ש, ולפי הנ"ל א"ש דהתו' והרא"ש לא כתבו זה אלא על הא דנקיי הדעת, אבל הא דכתב חניכתו וחניכתה דכשר בדיעבד, ס"ל להתו' והרא"ש דמיירי בסתם חניכה, דאינו נקרא בו בפ"כ, ובכל גווני, וכנ"ל, וא"כ אין הכרח דמיירי דוקא בחניכה שלעולם אינו שם עצם, דאפילו כשהוא לפעמים גם שם עצם, מ"מ השתא הכא דשם העצם שלה הוא שם אחר, רק קצת קרו לה בשם החניכה, משו"ה אינו נקרא רק חניכה, וכיון שאין הכרח לזה דמיירי דוקא בחניכה שאינה לעולם שם עצם, א"כ יש לנו לומר דמדסתם בכל גווני איירי, גם בחניכה שלפעמים היא שם עצם בפני עצמו, ואעפ"כ כשר בדיעבד, וא"כ היינו דב' שמות במקום אחד, וכנ"ל, ואין מהתו' שום ראי' כלל נגד סברת מהרי"ק הנ"ל, וכנ"ל:

אמנם כל זה כתבתי לפי הבנת בעל ספר דברי ישכר הנ"ל בהתו', דהא שכתבו והא דקתני בברייתא וכו' הוא קושיא על מ"ש מקודם, וממה שכתבו מקודם הכריחו דביש לו ב' שמות במקום אחד כשר בדיעבד בשם אחד, אבל באמת נלפענ"ד דהא שכתבו התו' והא דקתני בברייתא וכו' אינו בדרך קושיא על מה שכתבו מקודם, אלא בדרך ראי' אל מה שכתבו מקודם, והוא בניחותא, ונמשך למטה, ולא ממה שכתבו מקודם הכריחו דכשיש לו ב' שמות במקום אחד כשר בדיעבד בשם אחד, אלא מהברייתא עצמה הכריחו כן, כמו שכתבו למטה מדלא קתני בברייתא הי' לו ב' שמות ביהודה או ב' שמות סתם, ומברייתא זו הביאו ראי' אל מה שכתבו מקודם דבמומר כשר כשכתב שם היהדות לבד, כמו דמשמע מהברייתא דכשר בשם אחד לבד כשיש לו ב"ש במקום אחד, ומאחר שכשר בשם אחד כותבין כן במומר לכתחלה, כדי שלא להזכיר שם גיות בדת משה וישראל:

ומנא אמינא לי' לפירוש זה, מדחזינן להרשב"א והרא"ש וסה"ת והמרדכי שהביאו ג"כ דברי ר"ת אלו בענין מומר, והמעיין שם בדבריהם ז"ל יראה דכל דיבור התו' דכאן הוא הכל דברי ר"ת ותשובתו אשר השיב על מה ששאלו אותו בדבר המומר, ושם ברשב"א ורא"ש וסה"ת ומרדכי הביאו סגנון דברי ר"ת באופן זה, שהשיב חלילה להזכיר שם גיות וכו', והביא ראי' לזה מהא דחניכתו, דשם יהדות לא גרע מחניכתו, ועוד ראי' מגר ששינה וכו', ועוד ראי' שלא שנינו בברייתא הי' לו ב' שמות ביהודה או ב' שמות סתם וכו' אלא הי' לו ב"ש אחד ביהודה ואחד בגליל וכו' אבל ב' שמות במקום אחד כשר באחד, עיי"ש, הרי דלא הביא ר"ת ראי' ממומר וגר להברייתא דלא מיירי ביש לו ב' שמות במקום אחד, אלא אדרבא מהברייתא דמשמע ממנה מיני' ובי' דבב' שמות במקום אחד כשר בשם אחד הביא ראי' למומר דכשר בשם היהדות לחוד, וממילא כותבין כן לכתחלה כדי שלא להזכיר שם גיות, עיי"ש ברשב"א, ובלי ספק שגם דברי התו' הכי מתפרשים, דהלא כולם מרועה אחד נתנו, מדברי ר"ת:

וסגנון דברי התו' כך הם, בתחלה כתבו שאלו לר"ת על מומר וכו', והשיב חלילה להזכיר שם גיות וכו', והביא ראי' מתוספתא גר ששינה וכו', ושוב כתבו וכתב חניכתו וחניכתה אמרינן לקמן דכשר וכו', ור"ל דגם מזה ראי' למומר, דשם יהדות לא גרע מחניכתו, וכמ"ש הראשונים הנ"ל בשם ר"ת, והגם דהתו' קצרו בזה ולא פרשו כ"כ, מ"מ ברור ומובן לכל דכוונתם כן הוא, ושוב כתבו והא דקתני בברייתא וכו', ור"ל דגם מהברייתא ראי' להא דמומר, דהא הא דקתני בברייתא דאינה מגורשת עד שיגרש בשניהם היינו דוקא כשיש לו ב' שמות בב' מקומות, מדלא קתני היו לו ב' שמות ביהודה או ב' שמות סתם, וע"כ דכשיש לו ב' שמות במקום אחד כשר בדיעבד בשם אחד, וה"ה במומר, דיש לו ב' שמות במקום אחד, שם היהדות ושם הגיות, כשר בשם היהדות לבד, ומאחר דכשר כותבין כן לכתחלה רק שם היהדות, כדי שלא להזכיר שם גיות בתומו"י, ובזה הפירוש עולין דברי התו' בשם ר"ת ודברי הרשב"א והרא"ש וסה"ת והמרדכי בשם ר"ת בקנה אחד, ובל"ס שהפירוש בתו' כן הוא:

באופן שאין מדברי התו' הללו שום ראי' נגד סברת מהרי"ק הנ"ל בשום אופן, ומה שתמה הב"י על המהרי"ק דהא מהראי' מחניכתו ומיש לו ב' שמות במקום אחד לא נשמע להכשיר במומר היכי דנשתקע שם היהדות, דהא שם ע"כ מיירי דקורין אותו ג"כ בשם הנכתב בהגט, משא"כ במומר כשנשתקע שם היהדות לגמרי, עיי"ש, כבר כתבו ז"ל ליישב זה, דבמומר גם כשנשתקע שם היהדות חשיב כלא נשתקע, הואיל דכ"ע יודעין דהי' לו שם יהדות, ולכן הוי לעולם כקרו לי' גם עתה גם בשם היהדות, ולזה לא הי' צריך ר"ת לראי', דסברא היא, אלא דאף דהוי כקרו לי' גם בשם היהדות, ואף בקרו לי' ממש גם בשם היהדות, מ"מ שמא אינו כשר עד שיכתוב כל השמות שנקרא בו, דהיינו גם שם העיות, לזה הביא ר"ת ראי' מהא דחניכתו ומהברייתא, דמשם מוכח דכשיש לו ב' שמות במקום אחד כשר בדיעבד בשם אחד, וממילא במומר דלעולם יש לו ב' שמות במקום אחד, דאפילו נשתקע שם היהדות חשיב כלא נשתקע, כסברת מהרי"ק וכנ"ל, כשר בשם היהדות לחוד, וכיון שכשר כותבין כן לכתחלה, כדי לא להזכיר שם גיות בתומו"י, וכנ"ל:

ושרא לי' מרי' לבעל ספר דברי ישכר הנ"ל, שכתב נגד המהרי"ק שלא בהשגחה כלל, לתפוס אותו מסברת הכרס, ומדברי התו' במקומו, ולא שם לב לפני מי הוא עומד, וכן לא יעשה:

ענף ו

גם מ"ש שם לפקפק על מ"ש הח"ס דבשביל המי שבירך וכדומה לא חשיב נשתקע, וכי משום מי שבירך ליולדת שהוא פחות מפ"א בשנה לא נקרא נשתקע, עיי"ש, כבר כתבתי לעיל בענף ד' בד"ה ושם רעכל שדברי הח"ס נכונים, דלענין שלא יהי' השם נשתקע אין צריך דוקא שיהי' נקרא בו תמיד, אלא כל שהוא עומד לכך בכל עת להיקרא בשם הזה, אפילו מהמיעוט אם יבא אצלם או ידברו ממנו, שוב לא חשיב השם הזה נשתקע, ויכולין לכתוב עליו דמתקרי, וה"ה בנ"ד היא עומדת לכך בכל עת להיקרא בשם זה, במי שבירך אם תחלה או תלד, או סתם בתפלה כשמתפללין עבורה, או לפעמים במי שבירך בשעת העליה של בעלה וקרובה, וכדומה לדברים שבקדושה, וא"כ לא נחשב זה נשתקע, ולמה כתב בעל הספר הזה בשם הח"ס דוקא מי שבירך ליולדת, ומצא מקום לעורר ע"ז דהוא פחות מפ"א בשנה, ולא כתב מ"ש באמת בח"ס, וז"ל ומ"מ שם יהדות דעריסה לא נעקר, אפילו בנקבה וכו', מ"מ אם יארע שמברכים אותה בביהכ"נ במי שבירך [לא כתב דוקא מי שבירך ליולדת, אלא מי שבירך סתם, אשר יכול להיות בכל שבת ויו"ט בשעת העלי' לס"ת] או מתפללים בעדה בחוליתה או בימי עיבורה וכדומה רוצית היא להזכיר שם יהודית, א"כ אינו נעקר לגמרי, עכ"ל הח"ס שם, ותו לא מידי, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה