מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ז
שאלה
לבאר דין מי שנשתנה שמו מחמת חולי, ונשתקע שם השינוי לגמרי, דכ"ע קרו לי' רק בשם הראשון לבד. ובא לגרש אשתו, איך יש לנהוג בכתיבת שמו בהגט, ואם יש איזה חילוק בזה בין איש לאשה, וכן אם נשתקע שם הראשון מה דינו, וגם לבאר איך הדין אם בא לגרש באותו החולי אשר נשתנה בה שמו, בין נשתקע שם השינוי בין לא נשתקע, וגם מי שיש לו שני שמות ויד ספק איזה מהם עיקר ואיזה טפל, אם צריך לכתוב בזה ב' גיטין, אחד בשם זה דמתקרי שם פלוני, ואחד בשם זה דמתקרי שם פלוני, וגם לבאר אם נותנים לפעמים ב' גיטין לעת הצורך איך להתנהג בהם בכתיבתם ובנתינתם:
תשובה
בכדי לברר דברים אלו, צריך אני לבאר מקודם דברי הבית יוסף באבה"ע סוף סי' קכ"ט, אשר המה המקור לדינים אלו, אמנם הם סתומים קצת, וצריכים פירוש:
הנה הב"י כתב שם בשם הקונדריסין באשה ששמה רבקה ונשתנה מחמת חולי לחנה וכו', ולהיות כי בספר גט פשוט שם ס"ק צ"ג העתיק דברים אלו מהקונטריסים יותר באורך, לזאת אעתיק ענין זה משם, וז"ל, כתוב בקונדרס בשם רשב"א, והוא רבינו שמשון בן אברהם, וז"ל, אשה אחת ששמה רבקה ונשתנה שמה מחמת חולי ונקראת חנה, וכל העולם קורין אותה רבקה, שהוא שמה הראשון, אין להזכיר שם חנה בגט, דהאיך נכתוב, אם נכתוב חנה דמתקריא רבקה, אם כן יראה ששמה חנה, וגם כי עיקר שמה הוא, מדנכתב ראשון, ואינו כן, מאחר שלא נתקיים שם חנה, שנשתקע וחזר לה שמה הראשון, א"כ פשיטא שאין שמה חנה, וכש"כ שאינו עיקר השם, ואע"ג דאם הי' השני מתקיים, כלומר שהיתה נקראת חנה, אעפ"י שגם בני אדם קורין אותה תדיר גם בשם הראשון רבקה, מ"מ הי' שם חנה עיקר, אבל זאת שאין שום אדם קוראה תנה, פשיטא שאינו טפל ולא עיקר, ואם נכתוב רבקה דמתקריא חנה, יהי' מזויף מתוכו, לכתוב דמתקריא והיא אינה נקראת כך, לכן אין לכתוב שם דחנה כלל, אלא רבקה בלבד, ופשיטא דשם רבקה לא גרע מחניכה הניכרת וידוע לכל, שכתבו הפוסקים דסגי באותה החניכה לחוד ואפילו לכתחלה, וא"כ פשיטא שיש לכתוב שם דרבקה לחוד, עכ"ל הקונדריסים שם, מה שנצרך לענינינו:
והנה כל עין רואה יראה ויבחין מתוך אריכות דברי הרשב"א והתנצלותו על בלתי הזכירו שם חנה בהגט, דהגם דהרשב"א תופס לעיקר דשם חולי הנשתקע אינו שמה כלל לא עיקר ולא טפל, מ"מ לא ברירא לי' מילתא כולי האי, דאולי יש לומר על צד האלף דהגם דנשתקע מ"מ עדיין הוא שמה, ולכן אם הי' יכול להכניס גם שם הנשתקע בהגט באופן שלא יזיק להגט כפי צד העיקר הנ"ל, הי' מכניסו, כדי לצאת גם ידי חובת הצד הב' הנ"ל, אך כיון שאי אפשר להכניסו, יען כי יותר נראה לו לעיקר שאינו שמה כלל, וגם כי לא מתקריא בו כלל, ואיך שיזכיר אותו בהגט יפסול אותו כפי צד העיקר הזה, לכן בהכרח הסתפק עצמו הרשב"א בשם רבקה לחוד, דבאמת אין בזה חשש כלל בשום אופן, דאפילו אם נימא דשם הנשתקע עדיין חשיב שמה, מ"מ לא גרע שם רבקה אשר נקראת בו בפי כל מחניכתה הניכרת וידוע לכל, דמבואר במשנה דכשר, ויש פוסקים דגם לכתחלה, הכי הוא ברירא דמילתא בכוונת הרשב"א הנ"ל, ושמור זה כי יצטרך לנו לקמן בתוך דברינו לבירור הלכה אחת, שוב מצאתי כעין זה בג"פ שם ס"ק צ"ו בשם בעל ספר שמות, עיי"ש:
שוב כתב שם הב"י בשם הקונדרס, וז"ל, מעשה בא לפני מהר"פ באחד שהי' חולה, והחליפו שמו בחליו, והיו קורין אותו שם ראשון [כצ"ל, עיין בג"פ שם ס"ק צ"ז ובשו"ת חוט השני סי' י' וי"א] לגמרי, והצריך הרב שני גיטין, אחד בשם הראשון ואחד בשם האחרון, ונתנן שניהם יחד, עכ"ל, וכתב הב"י ע"ז דהמעשה זו איירי שלא היו קורין אותו כלל בשם השני, ודייקא נמי דקתני והי' קורין אותו בשם הראשון לגמרי, ולכך לא הי' יכול לכתוב ב' השמות בגט אחד, כמ"ש הרשב"א הנ"ל, ומ"מ כיון דשם השינוי חשוב לעיקר אף דרק קצת קורין בו, משו"ה אפילו השתא דאין קורין לו בו כלל הצריכו גט אחר לחוש לשם השני, עכ"ל הב"י:
והנה כל מעיין הישר הולך ישפוט בצדק, דמ"ש הקונדרס והצריכו הרב שני גיטין אחד בשם הראשון ואחד בשם האחרון, דהכוונה היא אחד בשם הראשון לבד ואחד בשם האחרון לבד, וכ"כ הג"פ ס"ק צ"ז, עיי"ש:
וכיון שכן צריכין אנו להבין דעת הר"פ בנתינת ב' גיטין אלו, דלכאורה נראה דלהר"פ ספוקי מספקא לי', אי שם החולי שנשתקע חשיב שמו או לא, ולכך הצריך ב' גיטין אלו מספק, ונתנן שניהם יחד על כוונה הזאת, דאם שם הנשתקע לא חשיב שמו תתגרש בהגט שבשם הראשון, ואם שם הנשתקע חשיב שמו תתגרש בהגט שבשם האחרון, וכן נראה מדברי הג"פ שם בס"ק ק"ד שפירש כן בדברי הר"פ עיי"ש, ובהיות כן קשה מאוד איזה תועלת יש כלל בהגט שבשם האחרון, דהלא זה ודאי בל"ס דגם הר"פ ס"ל דאף אם נימא דשם הנשתקע חשוב שמו מ"מ אם כתב בהגט רק שמו הנקרא בו בפי כל לבד דכשר, דלא גרע עכ"פ מחניכתה דמבואר במשנה דכשר, וכמ"ש הרשב"א הנ"ל, וכן הוא בכתבי מהרא"י סי' רי"א, וכ"כ בב"י ובד"מ שם, והוא פשוט, לא יוכל להיות ע"ז שום חולק, רק הר"פ רצה לצאת לכתחלה על צד היותר טוב, וחשש דילמא שם השינוי מ"ח אף שנשתקע עדיין חשיב שמו, וצריך לכתוב גם אותו בהגט, לחוש לדעת הרמב"ם דחניכה הניכרת לכל אינו כשר רק בדיעבד, אבל לכתחלה צריך לכתוב כל השמות, וא"כ לפ"ז צריכין להבין, דהתינח אם הי' כותב בגט הב' ב' השמות, דהיינו שם הנשתקע וגם שם הנקרא בו, הי' שפיר תועלת מזה, דנותנן שניהם יחד ומגרש בהם ממ"נ, אם שם הנשתקע לא חשיב שמו תתגרש בהגט שכתוב בו שם הנקרא בו לבד, ואם שם הנשתקע חשיב עדיין שמו אזי תתגרש בהגט שכתוב בו ב' השמות, ונמצא דע"י נתינת ב' גיטין כאלו הי' הגירושין עצהיו"ט אליבא דכל צד מב' צדדי הספק, משא"כ עכשיו דלא הי' כותב הר"פ בגט הב' רק שם הנשתקע לחוד, איזה תועלת יש בו כלל, דהא אף לפי הצד דשם הנשתקע חשיב שמו אכתי אין גט זה מן המובחר, דכמו דבגט הא' אין כתוב בו שמו הנשתקע כמו כן בגט זה הב' אין כתוב בו שם הנקרא בו בפ"כ, ואנן הלא בעינן לכתחלה כל השמות, ואדרבא אכתי גט הב' מיגרע גרע, דהא אף לפי הצד דשם הנשתקע עדיין חשיב שמו, מ"מ הגט שכתוב בו שם הנקרא בו בפ"כ הוא יותר מובחר מגט הב' הכתוב בו שם הנשתקע, דהראשון כשר בפשיטות בלי שום חולק, דלא גרע מחניכתה דמבואר במשנה דכשר, וכנ"ל, והגט שכתוב בו שם הנשתקע, אף דנימא דחשיב שמו, לא נוכל לחשבו יותר משם טפל, דיש בו מחלוקת הפוסקים אם כשר אפילו בדיעבד, ואף אם הי' שם עיקר אינו ברור כ"כ להכשירו אף בדיעבד, כמ"ש בג"פ שם ס"ק ח', וא"כ לאיזה תועלת נתן הר"פ גט הב' שבשם הנשתקע כלל, דהא איך שהוא הגט שבשם הנקרא בו בפ"כ הוא יותר מובחר מהגט שבשם הנשתקע:
ונראה בדעת הר"פ, דלכן לא הי' כותב בגט הב' גם שם הנקרא בו, משום דס"ל ג"כ כמ"ש לעיל, דשם הנשתקע אף אם יחשב עדיין שמו, מ"מ לא יוכל להיות יותר משם טפל, וא"כ איך יכתוב בגט הב' ב' השמות, אם יכתוב שם הנקרא בו לעיקר דמתקרי שם הנשתקע, יהי' מזויף מתוכו, דהא לא מתקרי בו כלל, ואם יכתוב שם הנשתקע בראשונה דמתקרי שם הנקרא בו, א"כ עושה מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, והגם דכששני השמות כתובים בהגט בפירוש אין זה מזיק, כמ"ש הריב"ש סי' מ"ג ופסק כן בש"ע שם ס"ב, מ"מ הלא אנו באין לצאת בזה ידי הלכתחלה, ופשיטא דלכתחלה אין לכתוב כן, רק על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ד', ואף בדיעבד יש פוסלין בזה, כמ"ש הג"פ שם ס"ק י"ג, וא"כ עדיין הראשון שכתוב בו רק השם הנקרא בו בפ"כ לבד הוא יותר מובחר, דכשר לכ"ע בפשיטות, וליש פוסקים גם לכתחלה, וכנ"ל, ומה בצע בגט הב', ולזה נתחכם הר"פ לכתוב שני גיטין באחד שם הראשון לבד ובאחד שם השני לבד, ונתנן שניהם יחד, פירוש שנתנן שניהם לשם גירושין, שתתגרש בשניהם, בזה לבד וגם בזה לבד, בשניהם כאחת, ונמצא שמגרש בב' השמות כאחד:
ולפ"ז צ"ל דהר"פ לא ס"ל הא דכתבו התו' בסוטה דף י"ת ע"א בד"ה כתבה, דנתן לה שני גיטין אע"ג דכל חד וחד שלם הוא וספר בפני עצמו פסולין ולא מגרשה בתרווייהו, משום שנים או שלשה ספרים, עייש"ה, והר"פ פליג ע"ז וס"ל דפסול דב' ספרים הוא רק כשגט אחד כתוב על ב' קלפים, דבכל ספר אין בו דבר שלם, אבל בב' גיטין כשרים, דכל חד וחד הוא ספר בפני עצמו, כשרין ואין בו משום ב' ספרים, וכבר כתב שם הג"פ בסי' קכ"ט סוף ס"ק ק"ו דנראה לו דכל הפוסקים חלוקים בזה על התו', מדשתקו לומר דין זה, עיי"ש, וכן בספר טורי אבן בפ"ג דר"ה דף כ"ז ע"א בד"ה אם קול פנימי שמע חולק על התו' בזה, ודחה ראיותיהם, עיי"ש, וא"כ נראה דגם הר"פ חולק בזה על התו', וס"ל דהמגרש בב' גיטין כשרים כשר, וגם ס"ל כהרא"ש דבכתב שם הטפל לבד ג"כ הגט כשר, ובהיות כן שפיר כתב ב' גיטין, אחד בשם הראשון לבד ואחד בשם השני לבד, ונתן שניהם ביחד לשם גירושין דהיינו שתתגרש גירושין גמורין בזה לבד וגם בזה לבד, בשניהם כאחת, דאז ממ"נ אם שם הנשתקע לא חשיב שמו היא מתגרשת באותו שכתוב בו שם הראשון, והשני הוא חספא בעלמא, ואם שם הנשתקע הוא עדיין שמו, א"כ שני הגיטין הם כשרים, כל אחד בפני עצמו, וכשנותן שניהם ביחד לשם גירושין בשניהם, א"כ הרי היא מתגרשת בשניהם בבת אחת, ונמצא דמגרש אותה בב' השמות כאחד:
או אולי הוי פשיטא לי' להר"פ דשם שינוי מ"ח שנשתקע עדיין הוי שמו, רק דלא הוי אלא שם טפל, והי' צריך לכתוב עליו דמתקרי, וכיון דאינו נקרא בו כלל אי אפשר לכתוב כן, וגם לכתוב אותו בראשונה ועל שם הנקרא בו דמתקרי ג"כ אינו נכון לכתחלה, וליש פוסקים אף דיעבד, וכנ"ל, ולזאת כתב ב' גיטין, כל אחד בשם אחד, ונתן אותם ביחד לשם גירושין בשניהם, ובזה שפיר מגרש אותה בב' השמות כאחד, כן נראה לפענ"ד בדעת הר"פ בזה, והגם דבג"פ שם ס"ק ק"ד מפרש דהר"פ איירי דמפרש דאינו מגרשה אלא בגט אחד הכשר, עיי"ש, מ"מ במחכ"ת דבריו תמוהין בזה, וכמ"ש לעיל, והאמת יורה דרכו:
וכתב הב"י עוד שם בשם הקונדריסים, דאנשים שמם מובהק עפ"י הס"ת או עפ"י חתימתו, ואותו השם שעולה וחותם בו כותבים לעיקר, עיי"ש, והא דהצריך הר"פ ב' גיטין ולא הלך אחר שם שעלה בו לקרות בחורה ושהוא חותם בו, נ"ל דהתם מיירי בשלא הוחזק עדיין בקריאת התורה ובחתימת שטרות, כגון שבא לגרש מתוך החולי שעל ידה נשתנה שמו, עכ"ל הב"י:
ולכאורה אינו מובן מה הוי קשיא לי' להב"י על הר"פ, דלמה הוצרך ב' גיטין ולא הלך אחר שם העליה והחתימה, ודילמא באמת איירי הר"פ שעלה וחתם ג"כ רק בשם הראשון לבד, וזה נכלל במ"ש והי' קורין אותו בשם ראשון לגמרי, וא"כ כיון דלא קרי לי' כלל בשם השני לא הי' יכול לכתוב אותו בשום אופן עם שם הראשון בהגט, וכנ"ל, ואעפ"כ חשש הר"פ גם לשם השני שהוא ע"י חולי, וכתב עוד גט בשם השני, וכנ"ל:
וצ"ל דס"ל למרן הב"י דאם הי' עולה וחותם ג"כ רק בשם הראשון בלבד אזי לא הי' לו להר"פ שום מקום לחוש לשם השני שנשתקע, דהא כל עיקר הטעם שכתב הב"י לעיל בדעת הר"פ למה שחשש לשם השני שנשתקע, הוא הואיל דחזינן שכ"כ חשיב שם השינוי דאף אם רק קצת קורין אותו בשם זה ותדיר קורין אותו בשם ראשון אעפ"כ כותבין שם השינוי לעיקר, א"כ ה"ה אף דלא נקרא כלל בשם השינוי חוששין לו עכ"פ, וא"כ היכי דעולה וחותם בשם הראשון, דאז אף אם כ"ע קרי לי' רק בשם השני אעפ"כ שם העלי' והחתימה הוא עיקר, [ועיין בג"פ ריש ס"ק צ"ח] וא"כ שוב אין להשני אותו החשיבות, וממילא היכי דאינו נקרא כלל בהשני אין לחוש לו כלל, ולזה שפיר הקשה לו לרבינו הב"י על הר"פ, כיון דקיי"ל דשם העלי' והחתימה הוא עיקר אף נגד שם החולי, א"כ למה הצריך הר"פ באיש שני גיטין, ולא הלך אחר העלי' והחתימה, דממ"נ אם הי' עולה וחותם בשם הב', א"כ הוא עיקר, ועל הראשון יש לכתוב דמתקרי, ואם עלה וחתם רק בשם הא' לא הי' לו לחוש לשם הב' כלל, כיון דלא נקרא בו כלל, וכנ"ל, והי' די בגט אחד בשם הראשון לבד, ולכך מתרץ הרב"י דהר"פ איירי במגרש מתוך חליו, ולא הוחזק עדיין בקריאת התורה ובחתימת שטרות, וא"כ עדיין שם השינוי עומד בחשיבותו, ויש לחוש לו אף דאינו נקרא בו כלל:
עוד כתב שם הב"י, דבזה שכתב דהר"פ מיירי במגרש בתוך חוליו, ניחא נמי הא דהוי קשה לו לעיל, למה הוצרך הר"פ ב' גיטין הא בגט אחד סגי, שיכתוב פלוני דמתקרי פלוני, אלא משום דכל כה"ג כותבין שם השני תחלה, וכיון שעדיין לא הוחזק בשם זה בקריאת התורה ובחתימת שטרות לא נראה לו לכתוב שם זה תחלה, שנראה שהוא עיקר שמו, וגם לא רצה לכתוב שם הראשון תחלה, דשמא לעולם שם שני עיקר אעפ"י שעדיין לא הוחזק, ולפיכך הצריך שני גיטין, ומ"מ משמע דמעשה שבא לפני הר"פ פליג אמ"ש בקונטרס בעובדא דאשה ששמה רבקה ונשתנה לחנה וכו' דאין כותבין אלא שם ראשון ולא הצריך לכתוב גט שני, ושמא י"ל דשאני הכא וכו', עכ"ל הב"י, עיי"ש:
ולכאורה קשה בדברי הב"י, דנראה ממ"ש ובהכי נמי ניחא וכו' דבא בזה לאוקמי מעשה דהר"פ באופן אחר ממ"ש לעיל, דלעיל כתב דהר"פ איירי דלא נקרא כלל בשם השני, וא"כ א"א לכתוב אותו עם שם הראשון בגט בשום אופן, ולכן הצריך ב' גיטין, כדי לחוש ג"כ לשם הב', וכנ"ל, וכאן כתב ליישב דלעולם הר"פ מיירי דנקרא גם בשם הב', ואעפ"כ הצריך ב' גיטין, משום ספק איזה שם לכתוב תחלה בהגט, הואיל דהוא עדיין בתוך חוליו, ולא הוחזק עוד בשם הב' בעלי' והחתימה, וקשה טובא דאיך אפשר לומר כן כלל דהר"פ איירי דנקרא גם בשם הב', דהא הב"י דייק לעיל מדקתני במעשה דהר"פ והיו קורין אותו בשם הראשון לגמרי, משמע דלא הי' נקרא כלל בשם הב', ועוד קשה דאם הר"פ מיירי דנקרא גם בשם הב', ורק משום ספק איזה שם לכתוב תחלה הצריך ב' גיטין, א"כ הי' צריך לכתוב בכל גט ב' השמות, דהיינו בגט אחד שם השני דמתקרי שם הראשון, ובגט אחד שם הראשון דמתקרי שם השני, דבודאי צריך לכתוב כן בכל כה"ג לכתחלה, ולא לסמוך על צירוף ב' השמות מב' הגיטין, וכנ"ל, דזה הוא דוקא היכי דא"א לכתוב ב' השמות בגט אחד, כגון דלא נקרא כלל בשם הב', אז בע"כ צריכין לכנוס אל הדוחק הזה, לצרף השמות מב' הגיטין, וכנ"ל, אבל היכי דנקרא בב' השמות, רק דיש ספק איזה שם לכתוב תחלה, בודאי צריך לכתוב בכל גט ב' השמות, וכנ"ל, ומדברי הקונדריסין בשם הר"פ לא נראה כן, אלא דכתב גט אחד בשם הראשון לבד וגט אחד בשם הב' לבד, וכנ"ל:
וגם קשה דלפי תירוץ האחרון הזה דהר"פ מיירי דנקרא גם בשם הב', למה כתב הב"י מיד אחר תירוץ זה ומ"מ משמע דמעשה דהר"פ פליג אמ"ש בקונדרס בעובדא דרבקה וכו' שלא הצריך גט שני, דהא לפי תירוץ זה דסליק מיניה אינו ענין כלל מעשה דהר"פ לעובדא דרבקה וכו', דהר"פ איירי דהי' נקרא גם בשם הב', ובע"כ הי' צריך לכתוב ב' השמות, רק דמספקא לי' איזה לכתוב לעיקר ואיזו לטפל, ולזה הי' מצריך ב' גיטין, ולא הוי סגי לי' בגט אחד, דדילמא עושה מהעיקר טפל ומטפל עיקר, וזה לכתחלה בודאי אינו נכון, ואף בדיעבד יש פוסלין, משא"כ בעובדא דרבקה וכו' דמיירי דלא נקראת כלל בשם חנה, וא"כ הוא קרוב לודאי הגמור דאינו שם שלה כלל, ואף אם עדיין הוא שמה, מ"מ גט בשם רבקה לחוד דנקראת בו בפ"כ בודאי כשר, דלא גרע מחניכתה הניכרת וידוע לכל, דליש פוסקים גם לכתחלה כשר, אפשר מודה הר"פ דסגי בגט אחד בשם רבקה לחוד, וכמו שהורה הרשב"א, ומנ"ל להב"י דפליגי כלל:
ולזה נראה בדעת הב"י במ"ש ובהכי ניחא נמי וכו', דאין כוונתו לומר דבאמת מיירי הר"פ בנקרא גם בשם השני, דזה אי אפשר לומר כלל, מכח כל ההוכחות הנ"ל, אלא דשיעור דברי הב"י כך הם, דכלפי מה שכתב לעיל מכח הקושיא דלמה הצריך הר"פ ב' גיטין, הלא בגט אחד לכתוב בו פלוני דמתקרי פלוני סגי, לפי מ"ש החיבורים משמו דשם השינוי כותבין לעיקר אף דרק מיעוטא קרו לי' בו, ומכח קושיא זו הוכרח הב"י לומר לעיל דמעשה דהר"פ איירי בנא נקרא כלל בשם הב', ועתה כתב הב"י, דלפמ"ש כאן דהר"פ מיירי במגרש בחליו שוב אין מוכרח לומר מכח קושיא זו דהר"פ איירי בלא נקרא כלל בשם הב', דאי משום הא לא אירייא, דלעולם יש לומר דהר"פ איירי בנקרא גם בשם הב', רק משום ספק איזה שם לכתוב בתחלה כשהוא עדיין בחליו ולא הוחזק עוד בהעלי' והחתימה, משום זה לא הוי סגי לי' בגט אחד, והי' מצריך ב' גיטין, ולכן מזה אין הכרח דהר"פ דוקא מיירי בלא נקרא כלל בשם הב', אבל לקושטא דמילתא ע"כ מוכרח לומר כן דהר"פ איירי בלא נקרא כלל בשם הב' מכח ההוכחות האחרות, וכנ"ל:
וזה הוא מ"ש הב"י מיד אחר הדברים האלה דמ"מ משמע דהר"פ פליג על עובדא דרבקה וכו', ור"ל דלא תטעה לומר דלקושטא דמילתא כתב כאן דהר"פ איירי דנקרא גם בשם הב', ובהיות כן אין צריך לומר כלל דמעשה דהר"פ פליג אמ"ש בקונטרס בעובדא דרבקה, דהא הם ב' ענינים מחולקים, דהר"פ מיירי בנקרא גם בשם הב', ובקונטרס שם מיירי דשם הב' נשתקע לגמרי, וכנ"ל, אלא דבאמת משמע דהר"פ פליג על עובדא דרבקה, דלקושטא דמילתא מוכרח לומר מכח הוכחות אחרות הנ"ל דהר"פ מיירי בלא נקרא כלל בשם הב', וכנ"ל, ואעפ"כ הצריך ב' גיטין, וע"כ פליג על עובדא דרבקה, וכל עיקרו של התירוץ האחרון הזה שכתבו הב"י לא הי' אלא לאשמעינן את הדין היוצא ממנו, דבמגרש בחליו אף דנקרא גם בשם הב', אעפ"כ צריך ב' גיטין מספק איזה שם לכתוב תחלה, וזה ברור ומוכרח לפענ"ד בביאור דברי הב"י בזה:
אמנם שוב כתב הב"י דשמא י"ל דלא פליג מעשה דהר"פ על עובדא דרבקה, דשאני במעשה דהר"פ דהי' עתיד לבוא לידי בירור ע"י העלי' והחתימה איזה שם עיקר, עכ"ל, פירוש דכיון שעדיין עומד להתברר ע"י העלי' והחתימה שאח"כ איזה שם עיקר, ואולי יוכל להיות שהשם השינוי יוחזק עוד אח"כ לעיקר ע"י העלי' והחתימה, וכיון שכן אף דהשתא בחליו לא קרו לי' כלל בשם השני, מ"מ לא נוכל לחשוב אותו עדיין לנשתקע, אבל באשה דאינה עולה לס"ת, וגם אין דרכה לחתום שטרות, ולא קרו לה כלל בשם השני, וא"כ שוב אין שם השני עומד להתברר כלל לעיקר, הוי שם השני נשתקע, ואין לחוש לו כלל, ודי בגט אחד בשם הראשון לבד, וזה הוא עובדא דרבקה:
ונראה פשוט דאף לפי סברא זו דהואיל ועומד להתברר לא חשיב נשתקע, מ"מ עכ"פ לא הוי יותר משם טפל, הואיל דהשתא לא קרו לי' בי' כלל, ובשם הראשון נקרא בפי כל, דהא אף אם קרו לי' השתא בשעת החולי גם בשם השני מ"מ כתב הב"י דיש לספק אם הוא עיקר כל זמן שלא הוחזק בו עדיין בהעלי' והחתימה, ומכש"כ בלא קרו לי' השתא כלל בשם השני שלא נוכל לעשות אותו לעיקר מחמת הסברא דעומד להתברר, ודי לנו לעשות אותו מחמת זה עכ"פ לשם טפל:
וראי' לזה דאל"כ למה הצריך הר"פ ב' גיטין, הלא הי' די בגט אחד לכתוב שם השינוי לעיקר ועל שם הראשון דמתקרי, ואם הר"פ הי' מסופק בזה אם ע"י הסברא דעומד להתברר לא חשיב נשתקע, הי' צריך עכ"פ בגט הב' לכתוב שני השמות, שם השני דמתקרי שם הראשון, ובזה ממ"נ אם חשיב נשתקע מתגרשת בגט שבשם הראשון לבד, ואם לא חשיב נשתקע ע"י מה שעומד להתברר, וגם הוא עיקר עי"ז, א"כ שפיר מתגרשת בגט הב' דכתובים בו ב' השמות כהוגן, ולמה נדחק הר"פ בזה ע"י צירוף הב' גיטין, ואם תימא דזה גופי' הוי מספקא לי' להר"פ אי חשיב עי"ז שם עיקר או טפל, מ"מ עדיין קשה דהי' לו להר"פ לכתוב בזה ג' גיטין, באחד שם הראשון לבד, ובאחד שם השני לבד, ובאחד שם השני דמתקרי שם הראשון, וליתן שלשתן לשם גירושין בכולן כאחת, דאז אם שם הב' חשיב נשתקע מגורשת בהגט שבשם הראשון, ואם שם הב' לא חשיב נשתקע וגם הוא עיקר אזי מגורשת בהגט שכתובין בו ב' השמות כהוגן, והגם דלפי צד הזה שפיר היא מגורשת מעיקר הדין בכולן, דהגט שבשם הא' לא גרע מחניכתו, והגט שבשם הב' הוי עיקר השם, מ"מ יש בתוכם ג"כ הגט שכתובין בו ב' השמות כהוגן. ובו מגורשת עצהיו"ט, ואם שם הב' הוי רק שם טפל, וא"כ אין גט זה מן המובחר, שכתוב בו העיקר לטפל והטפל לעיקר, שוב מתגרשת ע"י צירוף ב' הגיטין אשר בכל אחד כתוב בו שם אחד, דפשיטא דכל היכי דיש עצה לכתוב ב' השמות כהוגן בגט אחד דצריך לעשות כן, ולא לסמוך עצמו על צירוף השמות מב' גיטין, ובהיות כן אם הי' בזה איזה צד לומר דשם הב' הוי שם עיקר, וא"כ לפי צד זה שפיר יכול לכתוב ב' השמות כהוגן בגט אחד, דהיינו שם הב' דמתקרי שם הא', בודאי הי' צריך הר"פ לכתוב ג"כ גט כזה, לצאת בו מן המובחר ידי חובת הצד הזה, ולא לסמוך רק על הצירוף של ב' הגיטין, א"ו דצד הזה לא עלה על דעת הר"פ כלל, לומר דשם הב' אשר אינו נקרא בו עכשיו כלל יהי' עוד שום הוי אמינא דיחשב לעיקר ע"י שעומד להתברר, דזה ודאי אינו, וכנ"ל, אלא דיש לחוש לו עי"ז לשם טפל, ובזה א"א לכתוב אותו כהוגן עם השם שנקרא בו בפ"כ בגט אחד. דהא א"א לכתוב עליו דמתקרי, דיהי' מזויף מתוכו, דהא אינו נקרא בו כלל, ולכן לא הי' להר"פ עצה אחרת בזה רק ע"י צירוף השמות מב' גיטין אשר בכל גט אין כתוב בו רק שם אחד, וכנ"ל, ואף שדבר זה פשוט מאוד לפענ"ד מצד הסברא, שא"א לומר כלל דהשם שלא נקרא בו כלל יחשב לעיקר מחמת הסברא שעומד להתברר, מ"מ הארכתי להוכיח זה בראי', יען כי מספר תורת גיטין לא נראה כן, כאשר יבוא בדברינו לקמן אי"ה:
העולה מכל הנ"ל, דמרן הב"י תופס לעיקר דמעשה דהר"פ איירי במגרש מתוך החולי, ולא קרו לי' כלל בשם הב', רק לגמרי בשם הראשון, ובזה הצריך הר"פ ב' גיטין, רק בטעם הדבר כתב הב"י שני טעמים מחולקים, טעם הא' משום חשיבות שם השינוי, דאף אם רק מיעוטא קרו לי' בו הוי עיקר, ולכך גם כשנשתקע לגמרי יש לחוש לו עכ"פ, וטעם זה שייך גם בנשים, א"כ ה"ה באשה שנשתקע שם השינוי שלה חוששין לו, וצריך להר"פ ב' גיטין, ולפ"ז פליג מעשה דהר"פ על מ"ש הקונדרס בשם הרשב"א בעובדא דרבקה הנ"ל:
טעם ב' כתב הב"י, די"ל דמשו"ה מצריך הר"פ ב' גיטין, משום דעדיין עומד שם השינוי להתברר ע"י העלי' והחתימה כשיעמוד מחליו, ולכך לא נוכל לחשוב אותו כנשתקע לגמרי, וטעם זה שייך רק באנשים שדרכם לעלות ולחתום, אבל בנשים דלא שייך טעם זה, לעולם אין חוששין לשם השינוי דלא קרו לה בי', ואין צריך ב' גיטין, וממילא לא פליג מעשה דהר"פ אהך עובדא דהרשב"א באשה ששמה רבקה וכו', דדוקא באיש הצריך הר"פ ב' גיטין ולא באשה:
וכל זה במגרש מתוך החולי, דלא איתחזק עדיין בהעלי' והחתימה, ועומד עוד להתברר, אבל כשעמד מחליו, וכ"ע קרו לי' רק בשם הראשון, וגם עולה לס"ת וחותם רק בשם הראשון, בזה אין לחוש כלל לכ"ע לשם השינוי שנשתקע, ואין צריך אלא גט אחד בשם הראשון בלבד, וזה הוא בין לטעם הב' הנ"ל, ובין לטעם הא' הנ"ל, כי לטעם הב' בודאי אין לחוש בזה לשם השני, דכיון שכבר הוחזק לעלות ולחתום רק בשם הא', שוב אין עומד שם הב' להתברר, והוי נשתקע לגמרי, ואין צריך לחוש לו, וכנ"ל, וגם אפילו לטעם הא', דחוששין לשם השינוי שנשתקע משום חשיבות שם השינוי, דאפילו אם רק מיעוטא קרו לי' בו חשיב עיקר, מ"מ בעולה וחותם רק בשם הא', דשוב אין כותבין שם השינוי לעיקר. אף אם כ"ע קרו לי' בו, רק שם העלי' והחתימה הוא עיקר, וא"כ כבר אזל לי' חשיבותי' דשם השינוי, שוב כשנשתקע לגמרי ואין קורין לו בו כלל אין צריך לחוש לו כלל, וכמו שהוכחתי זה לעיל מדברי הב"י, דאף לאחר שכתב רק טעם הא' הוכרח לומר דהר"פ איירי דוקא במגרש מתוך החולי, וכנ"ל:
וא"כ לפי טעם הא' ג"כ יש חילוק בין איש לאשה, היכי שעמד מחליו ולא קרו לי' כלל בשם הב', דבאיש אין מקום בזה לב' גיטין, דממ"נ אם עולה וחותם בשם הב', א"כ אין ספק דשם הב' הוא עיקר, ואין צריך אלא גט אחד בשם הב' דמתקרי שם הא', ואם עולה וחותם ג"כ רק בשם הא', שוב אין צריך לחוש כלל לשם ב' הנשתקע, ובגט אחד בשם הא' בלבד סגי, וכנ"ל, אבל באשה דאין דרכה לעלות ולחתום, א"כ גם כשעמדה מחליה, וכ"ע קרו לה רק בשם הא', ג"כ צריכה ב' גיטין לדעת הר"פ, כדי לחוש לשם השינוי אף שנשתקע, לפי טעם הא' הנ"ל:
ועכ"פ הנפקותא בין טעם הא' לטעם הב' הוא רק לענין אשה, דלטעם הא' לעולם חוששין בה לשם השינוי שנשתקע, וצריכה ב' גיטין להר"פ, ולטעם הב' לעולם אין צריך ב' גיטין היכי דלא קרו לה כלל בשם השני, אבל באיש אין שום נ"מ בין טעם הא' לטעם הב', דבמגרש בחליו גם לטעם הב' צריך ב' גיטין, וכשעמד מחליו והוחזק לעלות ולחתום באחד מן השמות, גם לטעם הא' אין צריך ב' גיטין, ואף שהוחזק לעלות ולחתום רק בשם הא', שוב אין צריך לחוש לשם הב' שנשתקע, וסגי בגט אחד בשם הראשון לבד, אף לטעם הא', וכנ"ל, וזה הוא דלא כנראה מדברי הט"ז שם בסוף ס"ק ל"א וס"ק ל"ה, עיי"ש, אמנם מדברי הב"י מוכרח כן, וכנ"ל:
אמנם הבית שמואל שם ס"ק ל"ה המציא נפקותא גם באיש בין טעם הב' לטעם הא', היכי שנשתקע שם הב' בחליו, דלא הוי קרוי לי' אלא בשם הא', ומת מתוך החולי הזה, ואח"כ בא בנו לגרש, דלטעם הב' אין צריך ב' גיטין, דכשמת שיב אינו עומד השם להתברר, ולטעם הא' משום חשיבות שם השינוי צריך גם בזה לחוש לשם השינוי שנשתקע, וצריך ב' גיטין להר"פ, עיי"ש:
והמדקדק היטב בדברי הב"ש שם, יראה דכוון בדבריו המדוקדקים לכל מה שכתבתי לעיל בכוונת הב"י, דבעולה וחותם רק בשם הא' א"צ ב' גיטין אף לטעם הא', דכתב שם, דהעולה מהב"י לפי תירוץ בתרא, ג' אופנים בזה, כשנקרא לפעמים בשם הב', הוא עיקר, ואם לא נקרא בו כלל, כגון אשה, או איש שמת מחליו ובא בנו להתגרש, אין צריך להזכיר כלל שם הב', ואם מגרש בחליו צריך ב' גיטין, עיי"ש, ולמה הוצרך בבבא הב' בלא נקרא בו כלל להמציא המציאות, כגון באשה, או איש שמת מחליו ובא בנו לגרש, ולמה לא בפשיטות, בין באשה, בין באיש עצמו הבא לגרש, אשר עמד מחליו ולא קרו לי' כלל בשם הב', וגם העלי' והחתימה המה רק בשם הא', דשוב אין שם הב' עומד להתברר, א"צ להזכיר כלל שם הב', רק באיש המגרש בחליו, דאפשר שיתברר עוד, צריך ב' גיטין, א"ו הב"ש נשמר מזה, דבאופן כזה כשהאיש בעצמו מגרש כשעמד מחליו ולא קרו לי' כלל בשם הב', וגם העלי' והחתימה הם רק בשם הא', לאו דוקא לתירוץ בתרא א"צ ב' גיטין, אלא גם לתירוץ הראשון א"צ בזה ב' גיטין, וכנ"ל, והבית שמואל הלא בא כאן להמציא נפקותא בין תירוץ בתרא לתירוץ קמא:
ושוב אח"כ כתב שם הב"ש, וז"ל, לפי תירוץ קמא מ"ש בספרו הב"י אפילו לא נקרא בשם השינוי ולא נתפרסם אותו השם מ"מ צריך שני גיטין, עכ"ל, ובתורת גיטין שם ס"ק כ"ד הגיה בדברי הב"ש, שכצ"ל שם בספרו הב"י אפילו לא מת מחליו ולא נקרא בשם השינוי ולא נתפרסם אותו שם וכו', עכ"ל, עיי"ש בהמוסגר, ובמחכ"ת לא כוון יפה בהגה זו, כי אם לא מת מחליו ועמד, ולא נתפרסם בשם השני, רק שעולה לס"ת וחותם בשם הראשון, גם לפי תירוץ הראשון שבב"י אין צריך ב' גיטין, רק גט אחד בשם הראשון לבד, וכנ"ל, והב"ש עצמו נשמר מזה, וכנ"ל:
אבל הדברים ככתבן כמו שכתוב לפנינו בב"ש, אפילו לא נקרא בשם השינוי ולא נתפרסם אותו שם, וכוונתו כגון באשה, או באיש שמת מחליו זה ובא בנו לגרש, וכמו שפירש דבריו לעיל דבזה הוא החילוק בין תירוץ בתרא לתירוץ קמא, וכנ"ל, ומ"ש ולא נתפרסם אותו שם, ר"ל שכבר עבר תקוות הפירסום של שם זה, ושוב אינו עומד להתפרסם, ובבאר היטב ס"ק ל"ב העתיק בזה מהב"ש בזה"ל, אפילו לא נקרא בשם השינוי ולא יתפרסם אותו שם, וזה נכון מאוד, ובלי ספק שכן הי' כתוב בהב"ש, ונפל טעות בדפוס, נתפרסם במקום יתפרסם, אבל פשוט דהכוונה היא דוקא כגון באשה, או באיש שמת מחליו, ששוב לא יתפרסם אותו שם השינוי, אעפ"כ צריך לתירוץ קמא ב' גיטין, אבל אם גם עולה וחותם רק בשם הראשון אין צריך ב' גיטין אף לפי תירוץ קמא, וכנ"ל:
ואולי יש ט"ס בההגה של התו"ג, וכצ"ל אפילו מת מחליו ולא נקרא בשם השינוי ולא נתפרסם אותו שם וכו', ואם כן הוא, כוונתו רצוי', דהי' קשה לו בדברי הב"ש במ"ש, ולא נקרא בשם השינוי ולא נתפרסם אותו שם, דא"כ היינו מגרש בחליו, שאז עדיין לא נתפרסם השם, ובזה הלא לכ"ע צריך ב' גיטין, ולאו דוקא לתירוץ קמא, ולכן הגיה שכצ"ל "אפילו מת מחליו וכו' ולא נתפרסם אותו שס", דבכה"ג שמת מחליו ולא נתפרסם, שוב לא יתפרסם, ובזה דוקא לתירוץ קמא צריך ב' גיטין, ולא לתירוץ בתרא, אמנם באמת אפילו אם באנו להגיה בדברי הב"ש אין צריך להוסיף דברים כ"כ, רק סגי להגיה י' במקום נ', דהיינו יתפרסם במקום נתפרסם, וכמו שהעתיק בבאר היטב, וכנ"ל:
ומ"ש הב"י שם דמ"ש בש"ע ויש מי שמצריך וכו' הוא לפי תירוץ קמא, והלא הש"ע מיירי באיש המגרש בעצמו, ובזה אין שום חילוק בין תירוץ בתרא ובין תירוץ קמא, כי במגרש בחליו גם לתירוץ בתרא צריך ב' גיטין, וכשעמד מחליו והוחזק בהעלי' וחתימה, גם לתירוץ קמא א"צ ב' גיטין, וכנ"ל, זה יתבאר לקמן בעזה"י:
מיהו בעיקר דברי הב"ש שהמציא דבמת מחליו ובנו בא לגרש שוב אינו עומד שם השינוי להתפרסם, קשה לכאורה, כיון שיש לו בן והבן עולה לתורה בשם אביו, א"כ שפיר עומד להתברר באיזה שם יעלה או עולה לס"ת, וצ"ל דס"ל להב"ש דאותו הבירור שלאחר מותו לא מעלה ולא מוריד כלל, ואין לנו אלא השם שהי' לו בשעת מותו, דאם אז לא הי' נקרא כלל בשם הב' והוי נשתקע אין תועלת כלל לשם הב' במה דבנו החזיק אותו אחר מותו לעלות בו לס"ת, משום דדוקא האדם עצמו יכול להחזיק לעצמו שם, אבל בן אין יכול להחזיק שם לאביו, וכמ"ש בתשובת הרא"ש כלל י"ז סי' י"ב, וכן מהאי טעמא אף אם הבן החזיק לעלות רק בשם ראשון של אביו אחר מותו ג"כ אין מזה יתרון כלל לשם הראשון, דדוקא כשהוא עצמו מחשיבו לעלות בו נעשה עיקר, אבל בנו אינו יכול לעשות כלום בשם אביו, וכנ"ל, ואף שאינו דומה לגמרי להא דתשובת הרא"ש, דשם בא לשנות שם אביו, מ"מ עכ"פ יש ללמוד ממנו ג"כ לנ"ד דבשלו אדם רשאי ולא בשל אביו, ולכן כיון דבשעת מותו לא הוחזק עדיין לעלות בשום שם, ובשם השני לא הוי קרו לי' כלל, ושוב אינו עומד להתברר לאחר מותו, וכנ"ל, ואין לנו בשמות שלו אלא כפי שהי' בשעת מותו, וכנ"ל, לזאת תלוי נידון זה בשני תירוצי הב"י וכנ"ל, וכן נראה מדברי באר הגולה שם אות י', ואמת כי בשו"ת חוט השני סי' ט' י' נראה דגם מה שבנו עולה לס"ת אח"כ אחרי מות אביו ג"כ מהני לשם השני, עיי"ש, אמנם דברי הב"ש נראים מסברא, וכנ"ל:
גם משמע מדברי הב"ש הנ"ל דלא ס"ל להא שהביא בחלקת מחוקק שם ס"ק א' בשם המבי"ט דמכיון שמת מתוך החולי בטל לי' שם השינוי, דא"כ פשיטא דכשבנו בא לגרש אח"כ דאין לחוש לשם השינוי כלל אף לפי תירוץ הראשון של הב"י, דהא במותו מתוך החולי נתבטל שם זה לגמרי, אלא ע"כ דהב"ש וגם הבאר הגולה הנ"ל לא ס"ל כן, וכן משמע בתשובת חוט השני שם דהגאונים שם לא ס"ל כן, עיי"ש:
ונחזור לדברי הב"י, דעוד כתב שם הב"י, דמי שנשתנה שמו ונשתקע ממנו שם הראשון, נראה מדברי הר"מ מלוניש שבקונדרסים דעדיין חשיב שמו, וב' השמות יחד א"א א"א לכתוב, כמ"ש בקונדרס בשם רבקה וחנה הנ"ל, לכן יכתוב ב' גיטין, אחד בשם ראשון ואחד בשם שני ויתן שניהם יחד, ומדברי מהרי"ק שורש פ"ו נראה קצת שאעפ"י שאינו ניכר כלל בשם ראשון כותבין שם ראשון ועל שם שני דמתקרי או המכונה, עכ"ל
והנה אף דמרן הב"י הביא כל הדעות כדרכו, מ"מ הוא תופס לעיקר דשם הראשון שנשתקע לא עדיף כלל משום שני שנשתקע, וכמו דבשם שני שנשתקע נקטינן לעיקר דאינו שמו כלל, לא עיקר ולא טפל, כמ"ש בקונדריסים הנ"ל, ואם כתב גם אותו בהגט הוי שינוי השם ואינה מגורשת, כמו כן שם הראשון שנשתקע שוב אינו שמו כלל לא עיקר ולא טפל, ואם כתב גם אותו בהגט אינה מגורשת, עיי"ש בב"י שכתב כן להדיא גבי חיים ביבאנט, ומדמי לי' למ"ש בקונדריסים בשם רבקה וחנה, עיי"ש ודוק:
אמנם אם חושש עכ"פ הב"י לדעת הר"מ מלוניש ליתן לכתחלה ב' גיטין לא נתברר בב"י, אבל ממה דלא הזכיר זה כלל בש"ע לענין נשתקע שם הראשון, שמע מינה דמרן ז"ל לא חשש כלל בזה ליתן ב' גיטין, דאין לומר דבש"ע סמך עצמו אמה שהביא בנשתקע שם השני ויש מי שמצריך ב' גיטין, וממילא נדע דה"ה בנשתקע שם הראשון, דזה אינו, דלשני הטעמים של הב"י הנ"ל א"א ללמוד נשתקע שם הראשון מנשתקע שם השני, דטעם הראשון משום חשיבות שם השינוי ודאי לא שייך בשם הראשון, וטעם הב' דעומד להתברר אינו אלא במגרש בחליו, ומדברי הב"י בשם הר"מ מלוניש משמע ודאי דאף בנשתקע בהחלט שם הראשון עדיין חשיב שמו, א"ו דמרן ז"ל בש"ע לא חש להא דהר"מ מלוניש, וכ"כ הג"פ בס"ק צ"ז בדעת הש"ע, וכתב שם דבראיית הר"מ מלוניש מיעקב איכא למשדי בה נרגא, דאין ראי' משם דאפילו נשתקע שם הא' חשיב שמו, עכ"ל, ולפענ"ד נראה דראיית הר"מ מלוניש הוא פשוט, דדיבורו של השי"ת הוא כמעשה, ואם אחר הדיבור שלו ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהי' שמך הי' שמו עוד יעקב, כאשר נמצא בכמה מקומות, כש"כ אפילו אם נשתקע בפועל ע"י קריאת בני אדם דעדיין הוי שמו, אמנם לפענ"ד אין ראי' כלל משם, לפי מה שכתבו המפרשים שם, שלכן אמר לו הקב"ה מקודם שמך יעקב וכו', לומר שעדיין גם עתה שמך יעקב, ששם יעקב לא נעקר, אלא שלא יהי' העיקר, רק ישראל יהי' העיקר, ויעקב טפל, עיי"ש באלשיך ובכלי יקר ובאור החיים, וגם הרמב"ן שם רמז זה, עיי"ש, ושרשו פתוח אלי ים התלמוד ברכות י"ג ע"א, לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו, עיי"ש, הרי שמעינן מכל זה דמעיקרא לא נעקר לגמרי קריאת שם יעקב בדיבורו של הקב"ה, משא"כ כשנעקר ונשתקע לגמרי שם הראשון ע"י מה דלא קרו לי' אינשי כלל בשם זה, יש לומר דשוב לא הוי שמו כלל, ואדרבא יש להביא ראי' לזה מאברהם, דאמרינן בברכות שם הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו, עיי"ש, ויש לדחות דדיבורו של הקב"ה עדיף מנשתקע ע"י קריאת בני אדם, ואין להאריך בזה, אבל עכ"פ להיפוך מיעקב אין ראי' כלל, וכנ"ל:
והנה הארכתי עד כה בביאור דברי הב"י הסתומים קצת, כי ממנו ניקח לעמוד על אמיתת הלכה בענינים אלו, מה שראיתי לקצת מגדולי האחרונים ז"ל שלא נראה מדבריהם כן, וכאשר יבואר לפנינו בעזה"י:
ענף ב
ועתה נבוא לבאר דברי הש"ע שם בסעיף י"ח, וז"ל מי שנשתנה שמו מחמת חולי אעפ"י שקורין אותו תמיד בשם הראשון מ"מ שם השינוי עיקר וכו' ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לס"ת וחותם כתביו ושטרותיו אותו שם הוא עיקר, עכ"ל הש"ע:
והנה פשטות דברי הש"ע מורין דכל הסעיף הזה מיירי באיש הבא לגרש בעצמו, וכיון דאיש דרכו לעלות לס"ת ולחתום, ושם העלי' והחתימה הוא עיקר, כמ"ש בסוף הסעיף, ע"כ צ"ל דברישא דקאמר דשם השינוי הוא עיקר, מיירי באופן שאין שום הכרעה ע"י העלי' והחתימה, וכגון שעולה חותם בשניהם, פעם בזה ופעם בזה, או שעולה בזה וחותם בזה, או שעולה וחותם בשניהם יחד ופעם בזה ראשון ופעם בזה ראשון, ועיין בג"פ שם ס"ק צ"ח וצ"ט, אמנם מה שכתב הש"ע אח"כ אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד, ע"כ מיירי שג"כ אינו עולה לס"ת וגם אינו חותם כלל בשם השני, דאל"כ אכתי הי' צריך לכתוב אותו בהגט, וע"כ דג"כ אינו עולה וחותם כלל בשם השני, וכיון דאיש דרכו לעלות ולחתום, ע"כ עולה וחותם רק בשם הראשון, וא"כ איך כתב בש"ע על זה ויש מי שמצריך שני גיטין, הלא כבר הוכחתי לעיל מדברי הב"י, דהיכי דנשתקע שם הב' וגם עולה וחותם רק בשם הא', בזה גם להר"פ אינו צריך ב' גיטין, בין לטעם השני, ובין לטעם הראשון, וע"כ צ"ל דהש"ע מיירי גם כאן כשאין שום הכרעה לאחד מן השמות ע"י העלי' והחתימה, וכגון שמגרש בחליו, דלא הוחזק עדיין בהעלי' והחתימה, וממש כמו שפירש בב"י דברי הר"פ דמיירי במגרש בחליו, אף לפי טעם הא', וכנ"ל, כמו כן צריכין אנו לפרש דברי היש מי שמצריך ב' גיטין שבש"ע, שהוא הר"פ בעצמו, ובאמת שכן משמע ג"כ מלשון הש"ע עצמו, שכתב בסיפא ואם יש לו שם מובהק שעולה בו לס"ת וחותם וכו', מכלל דעד השתא איירי באין לו שם מובהק ע"י העלי' והחתימה, וע"כ דמיירי במגרש בחליו, וכנ"ל, וכ"כ בבאר הגולה שם אות י', וכיון דהיש מי שמצריך שבש"ע איירי ע"כ במגרש בחליו, ממילא אין כאן שום הכרעה מהש"ע אם נקט לעיקר כטעם הא' שבב"י על דברי הר"פ, או כטעם הב', כי במגרש בחליו מצריך הר"פ ב' גיטין בין לטעם הא' ובין לטעם הב', וכנ"ל:
וכיון שכן צריכין אנו להבין מ"ש הב"ש בס"ק ל"ה, וז"ל ומ"ש כאן בש"ע ויש מי שמצריך וכו' צ"ל דכתב כן לפי תירוץ קמא מה שכתב בספרו הב"י וכו', עיי"ש, ולפי מה שכתבתי דע"כ הש"ע מיירי במגרש בחליו א"כ יכול להיות זה שפיר אף לפי תירוץ בתרא של הב"י, וכנ"ל:
ונראה דהב"ש דייק לי' מדנקט הש"ע זה בלשון פלוגתא, ויש מי שמצריך וכו', ולפי תירוץ בתרא יש לומר דליכא פלוגתא כלל בזה, דגם הר"פ מודה למ"ש הקונדריסים באשה בעובדא דרבקה דסגי בגט אחד בשם ראשון בלבד, וגם הרשב"א שבקונדריסים הנ"ל מודה להר"פ באיש המגרש בחליו אף שנשתקע שם הב' דצריך ב' גיטין, משום דאפשר עוד להתברר, וכנ"ל, וא"כ למה כתב הש"ע ויש מי שמצריך וכו' בלשון פלוגתא, וכך הי' לו לומר, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד וכותב עוד גט בשם ני, ומדכתב ויש מי שמצריך וכו' בלשון פלוגתא, ע"כ צ"ל דכתב כן לפי תירוץ קמא שבב"י, דטעם הר"פ הוא משום חשיבות שם השינוי, ולפ"ז ה"ה באשה צריך להר"פ ב' גיטין, ופליג הך עובדא דרבקה חנה שבקונטריסים, ולכך כתב בלשון פלוגתא, ויש מי שמצריך וכו', ודוק, וכן נראה מסגנון לשונו של הב"ש שם, שבראש הס"ק כתב וז"ל, עיין בב"י עולה משם לפי תירוץ בתרא יש לומר דליכא פלוגתא בדין זה, וכו' עד ומ"ש כאן בש"ע ויש מי שמצריך וכו' צ"ל דכתב כן לפי תירוץ קמא מ"ש בספרו הב"י וכו', עכ"ל, והרי זה כמבואר דלשון ויש מי שמצריך שהוא לשון פלוגתא הכריח אותו לומר דכתב כן לפי תירוץ קמא, וכנ"ל:
אמנם לפענ"ד אין הכרח מזה כלל, דלעולם י"ל דגם בש"ע ס"ל כתירוץ בתרא שבב"י, וכמו שפסק הב"ש, ומ"ש ויש מי שמצריך וכו', לא שהוא לשון פלוגתא, אלא יען דלא מצא מרן הב"י להדיא מי שמצריך בזה שני גיטין אלא הר"פ, לכך כתבו בלשון זה ויש מי שמצריך וכו', ולא כתבו בסתם, כי כן דרכו בש"ע בכמה מקומות להביא דעה יחידית בלשון ויש מי שאומר, כמו שכתב הסמ"ע בכמה דוכתי, וכך הוא סגנון לשון הש"ע, בתחלה כתב דאם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד, ואין מלשון זה הכרח דאין צריך בזה עוד גט שני, אלא דאשמעינן דאין כותבין שם השני עם שם הראשון יחד בגט אלא שם ראשון בלבד, אבל מגט שני לא איירי עדיין כלל, ושוב הוסיף עוד המחבר וכתב דיש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות, לא בדרך פלוגתא, אלא כדרכו להביא דעת יחידית בלשון ויש מי שאומר, וכן פירש הג"פ שם בס"ק מ"ט לשון הש"ע שם ס"י, עיי"ש:
וכיון שאין הכרח מדברי הש"ע כתירוץ הראשון, בודאי יש לנו לנקוט לעיקר כתירוץ השני, מלבד מה שכתב הב"ש בזה לנכון, אף גם זאת דכלל גדול הוא בידינו דכל מה דאפשר למעט בפלוגתא בין הפוסקים ממעטינן, וכיון דלפי תירוץ בתרא י"ל דליכא פלוגתא בין הפוסקים בזה הכי נקטינן, ובפרט דאין בזה שום חשש פסול כלל, וכמ"ש הב"ש:
וראיתי בחתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' כ"ז, באשה ששמה המפורסם סלאווע ונקראת כן בפי כל, וכן חותמת עצמה באיגרת, ובעלה כתב לה גט בשם זה, ואם האשה אומרת כי בילדותה נשתנה שמה מחמת חולי, אך השם נשתקע ולא נאמר כלל, ונשכח ממנה ומכל אדם, וכתב שם בתוך דבריו, כיון דהרב"י בש"ע נראה שחזר בו מתירוץ הב', והביא דברי הר"פ בשם יש מי שמצריך ב' גיטין, והרמ"א לא הכריע, וא"כ מי יבוא אחרי המלכים הרב"י והרמ"א להקל באשת איש, אך מ"מ נ"ל דהיינו לכתחלה וכו', עיי"ש עוד בסוף התשובה:
ולפי מה שכתבתי לעיל, מלבד שאין הכרח כלל מדברי הש"ע שחזר בו מתירוץ הב', אף גם בשאלה הנ"ל דחותמת עצמה באיגרת רק בשמה הראשון, כבר כתבתי דבעולה וחותם בשמו הראשון דנעשה שם הראשון מובהק ע"י העלי' והחתימה, שוב אין חוששין כלל לשם השינוי שנשתקע גם לפי תירוץ הא', וכאשר הוכחתי לעיל מהב"י מילתא בטעמא, וא"כ בשאלה הנ"ל דחותמת עצמה רק בשם הא', וא"כ נעשה עיקר גם נגד שם החולי, דגם ע"י החתימה לבד נעשה השם מובהק, כמ"ש הב"י שם בשם הקונדריסין, וז"ל אבל באנשים וכו' ששמם מובהק עפ"י קריאת הס"ת או עפ"י חותמו בכתביו ובשטרות וכו', עכ"ל, הרי דבאחד מהם לבד ג"כ נעשה שם הראשון מובהק נגד שם החולי, ועיין מה שכתבתי מזה באריכות בגליון התורת גיטין שלי בסי' קכ"ט ס"ק כ"ה, ואם כיון שע"י חתימתה בשם הא' נעשה השם מובהק נגד שם החולי אף אם היתה נקראת בו, א"כ ממילא כל שנשתקע לגמרי שם החולי שוב לא צריכינן לחוש לו כלל גם לפי תירוץ הראשון של הב"י, וכנ"ל:
ודוחק לומר דדוקא כשחותם בו כתביו ושטרותיו אז נעשה מובהק עי"ז, אבל בחתימת כתבים לבד אינו נעשה מובהק, דהא התה"ד בסי' רל"ג כתב הטעם דנעשה מובהק ע"י העלי' או החתימה, דאין לנו אלא השם שהוא מחזיק בו לעצמו, עיי"ש, וכך לי החתימה שלו באיגרת לבד כמו בשטרות ג"כ, דסוף סוף חזינן דהוא מחזיק בו לעצמו בשם זה:
ועוד ראיתי בחתם סופר שם שהביא תירוץ השני של הב"י בסגנון מעורבב, שערבב דברי החלקת מחוקק שם בס"ק א' בדברי הב"י, עיי"ש שכתב לפי תירוץ הב' דהר"פ איירי באותו החולי שנשתנה שמו והוא מצפה לישועה ע"י אותו השינוי אלא שהשם עדיין לא נתפרסם שהוא בן יומו וכו', עיי"ש, ודברים אלו הם דברי הח"מ שם על נידון שלו דמיירי בלא נשתקע שם השינוי, עיי"ש, אבל לא נזכרים בדברי הב"י כלל, ואינם שייכים כלל לעובדא דהר"פ, כי אדרבא אף לפי תירוץ הב', הר"פ ע"כ איירי שעבר איזה זמן בתוך החולי ולא נקרא כלל בשם השני, רק בשם הראשון, וכמו שכתב בהדיא בעובדא דהר"פ, שם "והיו קורין אותו בשם הראשון לגמרי", ומשו"ה כתב שם הב"י מקודם, ומ"מ משמע דהר"ם פליג על עובדא דרבקה וכו', והוכרח משום זה לתרץ תירוץ הב' ולחלק דשאני בעובדא דהר"פ שעתיד להתברר, וכנ"ל:
אמנם אחר העיון והדקדוק בדברי הח"ס שם ובסוף התשובה, ראיתי דאף שלשונו מעורבב קצת מ"מ כוונתו רצוי', וכוונתו דדוקא בנשתקע שם השני לגמרי אחר שהבריא, ולא חש להחזיק אותו בהעלי' והחתימה, אז אין חוששין לו כלל, אבל כשעדיין הוא בתוך החולי, אף דלא קרו לי' כלל בשם השני, רק בשם הראשון, אעפ"כ זה לא מקרי עדיין נשתקע, כי אולי לכשיבריא יחזיק אותו השם בהעלי' והחתימה, וזאת לא נקרא זה עדיין נשתקע, אלא שעוד לא נתפרסם והוחזק ע"י העלי' והחתימה, ולזאת צריך לחוש לי ולכתוב ב' גיטין, עיי"ש בח"ס ותראה שכן כוונתו:
וכיון שכן הא שכתב בש"ע אבל לא נקרא כלל בשם הב' וכו' ויש מי שמצריך שני גיטין כיון דע"כ מיירי במגרש מתוך החולי, וכמ"ש לעיל, ממילא אתיא שפיר אף לפי תירוץ הב', וכנ"ל, ואין שום הכרח כלל מזה דבש"ע חזר בו מתירוץ הב', ואי משום הלשון דויש מי שמצריך וכו', דמשמע לכאורה לשון פלוגתא, כבר כתבתי לעיל דאין מזה שום הכרח, די"ל דכתב לשון זה משום שהיא דעה יחידית, וכנ"ל:
וגם הלום ראיתי בפ"ת בשם שו"ת ברית אברהם חאבה"ע ס"ס קי"ז, שכתב וז"ל, ומה שבא במכתבם דבמקום נתינה קודם החתונה נשתנה בחליו לשם יעקב, ונשתקע לגמרי ולא יזכר ולא יפקד כלום. כבר הסכימו הפוסקים דלא כיש מי שמצריך שני גיטין בש"ע סי"ח, ואין צריך להזכיר שם יעקב כלל וכו', עכ"ל:
ולפי מה שכתבתי לעיל, באיש שנשתנה שמו עוד קודם החתונה, ונשתקע שם השינוי לגמרי ולא יזכר ולא יפקד כלום, א"כ בודאי עולה וחותם רק בשם הראשון, בזה גם היש מי שמצריך מודה דאין לחוש שוב לשם השינוי שנשתקע כלל, ואין צריך ליתן ב' גיטין, ואפילו לפי תירוץ הראשון של הב"י, וכנ"ל:
שוב ראיתי בהתשובה גופה שם שסיים בזה וז"ל, ויש לי לפלפל בתירוצי הב"י שם, ואין מהצורך להאריך בזה, עכ"ל, ואולי כוונתו למה שכתבתי:
ונחזור לדברי הב"ש הנ"ל, שכתב שם לפי שיטתו הנ"ל דהיש מי שמצריך שבש"ע הוא עפ"י תירוץ הראשון שבב"י, וז"ל ולפי תירוץ זה צריך שני גיטין ואין חילוק בין אם נקרא רק בשם ראשון [כצ"ל, עיין בתורת גיטין ובשו"ת חיים שאל סי' ל"ז] ובין אם נקרא רק בשם השני, עכ"ל, ור"ל דהגם דבש"ע לא הביא דין דנשתקע שם ראשון, מ"מ כיון דכוונת הש"ע בנשתקע שם השני דיש מי שמצריך ב' גיטין הוא בכל ענין, אפילו באשה, ואפילו באיש שמת בחליו ובא בנו לגרש, וכנ"ל, ולאו דוקא בחליו משום דעתיד להתברר, אלא משום חשיבות שם השינוי, א"כ ה"ה בנשתקע שם ראשון צריך ב' גיטין, משום חשיבות שם הלידה, וכמ"ש הר"מ מלוניש שהביא בב"י, ובש"ע נקט בנשתקע שם הב', וה"ה בנשתקע שם הא':
ובתו"ג כתב דהב"ש חשש בנשתקע שם ראשון משום דעת מהרי"ק בריש שורש פ"ו שהביא הב"י, דאף דלא ניכר כלל בשם הא' כותבים שם הא' לעיקר ועל שם השני דמתקרי, ולפענ"ד הא המהרי"ק בע"כ איירי שם בנשתנה שם הראשון שלא מחמת חולי, מדעושה שם הראשון לעיקר, דפשיטא דלא יחלוק המהרי"ק על הקדמונים אשר כתבו דשם השינוי שמ"ח הוא עיקר אפילו בקרו לי' רק פורתא בשם השינוי, וכ"כ המהרי"ק להדיא בשורש צ"ח בשם הר"פ, עיי"ש, ומכש"כ בכ' קרו לי' בשם השינוי דשם השינוי עיקר, וע"כ מיירי שם בשורש פ"ו דנשתנה שם הראשון שלא מחמת חולי, וכן מוכח שם במהרי"ק דבהכי איירי, עיי"ש, וא"כ אין ראי' משם לנשתנה שם הא' מחמת חולי, די"ל דבנשתנה מ"ח ונשתקע שם הא' לגמרי לא חשש המהרי"ק כלל לשם הא', דהא חזינן, דנגד שם החולי נתבטל חשיבות שם הלידה כ"כ, עד שאפילו כ"ע קרו לי' בשם הלידה ופורתא בשם השינוי הוי שם השינוי עיקר נגד שם הלידה, וא"כ בנשתקע לגמרי שם הלידה בודאי י"ל דאין חוששין לו כלל וכלל במקום שם השינוי דכ"ע קרו לי' בו, משא"כ בנשתנה שם הא' שלא מחמת חולי, דשם השינוי הזה אין לו חשיבות כ"כ, בזה מחשיב המהרי"ק שם הלידה לעשות אותו לעיקר, אפילו בנשתקע לגמרי, ולכן מחוורתא דמילתא, דהב"ש חשש בזה לדעת הר"מ מלוניש, דמייתי ראי' מיעקב דאף דאמר לו הקב"ה לא יעקב וכו' כ"א ישראל וכו' אעפ"כ נמצא עוד אח"כ הרבה פעמים שם יעקב בכתובים, ופשיטא דלא עדיף השינוי והעקירה של שם הא' שע"י חולי מהשינוי והעקירה שאמר לו הקב"ה, וז"פ, ולפ"ז פשוט דגם בעולה וחותם רק בשם הב' דחוששין לשם הא', דהא חשיבות שם הא' לא תלוי רק ע"י מה שהוא שם הלידה, אף דתמיד שם השינוי הוא עיקר נגדו, וא"כ במה יגרע חשיבות במה שהוא גם עולה וחותם רק בשם הב', דהא גם בלא זה שם השינוי הוא עיקר נגד שם הלידה, ואעפ"כ חוששין לשם הלידה גם בנשתקע לגמרי, וא"כ ה"ה בעולה וחותם ג"כ רק בשם הב', ודוק:
אמנם כל זה כתב הב"ש לדעת הש"ע, אבל הב"ש עצמו פסק בס"ק ל"ה בנשתקע שם השני כתירוץ הב' של הב"י, דא"צ ב' גיטין אלא כשמגרש בתוך חליו, ובס"ק ל"ז פסק ג"כ לענין נשתקע שם הראשון דאין צריך ב' גיטין, עיי"ש:
אמנם לפענ"ד זה שפסק הב"ש בב' סקי"ם הנ"ל הוא דעת הש"ע עצמו, כי הש"ע שהביא בנשתקע שם הב' ויש מי שמצריך שני גיטין, כבר כתבתי דזה ע"כ מיירי במגרש בחליו, ולענין נשתקע שם ראשון לא הביא הש"ע דעה כזו כלל, וכיון דבאמת יש לחלק בין מגרש בחליו דעתיד להתברר ובין היכי דלא עתיד להתברר, כגון אשה וכדומה, וגם יש לחלק בין נשתקע שם הב' ובין נשתקע שם הא' אפילו לפי תירוץ הראשון שבב"י, די"ל דוקא בשם השינוי שנשתקע חשש הר"פ לשם השינוי מפני חשיבותו דאפילו בקריאת המועט הוי עיקר, משא"כ בשם הא', אם איתא דהוי ס"ל למרן בש"ע דבכל ענין יש לחוש ליתן ב' גיטין, אף בנשתקע שם השינוי ואינו עתיד להתברר, וגם אפילו בנשתקע שם הא', לא הוי שתיק מלפרש כן בהדיא, דלולא כן מנין לנו לדעת זאת, כיון דיש לחלק, וכנ"ל, א"ו דדעת הש"ע להצריך לכתחלה ב' גיטין הוא דוקא במה שכתב להדיא בש"ע, דהיינו בנשתקע שם השינוי והוא מגרש בחליו, דעתיד עדיין להתברר, אבל לא בזולת זה כלל, לא באשה וכדומה, ולא בנשתקע שם הלידה, דבזה אין חוששין לשם הנשתקע כלל, והיינו כתירוץ הב' שבב"י, וגם דלא כהר"מ מלוניש, וזהו ממש כמו שפסק הב"ש בס"ק ל"ה ובס"ק ל"ז:
וראיתי בגט פשוט שם ס"ק צ"ז שכתב ג"כ שמרן בש"ע לא חשש בנשתקע שם ראשון להצריך ב' גיטין, משום דס"ל דבשלמא שם שני שנשתקע יש לחוש לכתבו, משום דכיון דנשתקע ממילא אפשר דלא חשיב נשתקע, אבל שם ראשון דנשתקע ע"י שינוי השם אין לחוש לכתבו, כיון דהתפללו עליו ואמרו לא יקרא כך אלא כך, עכ"ל הג"פ, ולפי חילוק זה אם נשתקע שם הראשון ממילא שלא ע"י שינוי מ"ח צריכין ג"כ לחוש לו, ומסתימת מרן ז"ל בש"ע לא נראה כן, וכנ"ל:
אמנם לפענ"ד הלא גם לשם השינוי שנשתקע ממילא שחשש לו הר"פ הצריך הב"י לתת טעמים לזה, או משום דעתיד להתברר כשיעמוד מחליו, או משום חשיבות שם השינוי דגם בקרו לי' פורתי הוי עיקר, ולכך גם בנשתקע חוששין לו עכ"פ, וכנ"ל, וא"כ בשם הראשון דנשתקע אף דנשתקע ממילא, כיון דלא שייכי בי' הטעמים הנ"ל גם שניהם, דעתיד להתברר בודאי אינו, כיון דלא מיירינן במגרש בחליו [דבמגרש בחליו אשר נשתקע בו שם הראשון ממילא ודאי לא הוי שם הראשון נשתקע אף דלא קרו לי' בי' כלל, בלא הטעם דעתיד להתברר, כמו שיתבאר עוד לפנינו בעזה"י] וגם חשיבות שם השינוי שמ"ח אין לו לשם הראשון, דבקרו לי' פורתא אין כותבין אותו לעיקר אפילו כשלא נשתנה מ"ח, כמ"ש הב"י בשם שמחה אליגאריא, ועיין בב"ש שם ס"ק ל"א, א"כ כשנשתקע לגמרי אין צריך לחוש לו כלל, אפילו נשתקע ממילא, ואפילו לדעת הר"פ, זולת אם נחוש לדעת הר"מ מלוניש, דמייתי ראי' מיעקב, ואם היינו חוששים לזה היינו צריכים לחוש גם כשנשתקע ע"י שינוי השם, כש"כ מיעקב דהי' שינוי השם מהשי"ת, וכנ"ל, וכיון דבנשתקע ע"י שינוי השם אין חוששין להא דר"מ מלוניש, וכמ"ש לעיל דאין ראי' כלל מיעקב, דלא ה"ה בנשתקע ממילא לא מצינו חשיבות לשם ראשון שנצטרך לחוש לו אף שנשתקע, וכנ"ל:
שוב מצאתי בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ל"ז שהשיג ג"כ על טעם הג"פ הנ"ל מתשובת פני משה סי' מ', עי"ש, והביא שם ג"כ חבילת פוסקים אחרונים שכתבו ג"כ בנשתקע שם הראשון דאין צריך ב' גיטין, עיי"ש:
אמנם הג"פ כתב שם, דאע"ג דמרן לא חשש כאן בש"ע להצריך ב' גיטין בנשתקע שם הראשון, מ"מ לכתחלה צריכין לחוש לחומרי כל הסברות, דאם נשתקע שם שני צריך לכתוב ב' גיטין כמ"ש מרן ז"ל, ובנשתקע שם ראשון צריך לכתוב שני גיטין כדכתב מוהרח"ש, עיי"ש באריכות:
ולא ידעתי למה החמיר כ"כ בזה יותר מהש"ע, במה דאין בו שום חשש פסול בשום אופן אם יכתוב רק גט אחד בשם הנקרא בו בפ"כ, דלא גרע מחניכתו דמבואר במשנה דהוא כשר, וליש פוסקים גם לכתחלה, וכמ"ש הב"י בשם הפוסקים בזה, ומעתה למה לנו לחפש חומרות בזה יותר מהש"ע והלא מרן הב"י כבר ראה וידע והבין וחקר כל הדעות מהקדמונים אשר יש בזה, ולמה נחוש יותר ממה שחשש הוא ז"ל ונכניס עצמינו בנתינת ב' גיטין, מה שבכל אופן אי אפשר לצאת ממבוכה זו כעמר נקי, כמו שיתבאר עוד לפנינו בעזה"י, וכבר כתבו הקדמונים שאין לתת ב' גיטין אלא מדוחק, לא זולת, כי הוא חומרא דאתיא לידי קולא, ואיזה דוחק יש בזה, במה דאין בו שום חשש פסול בכל האופנים, ורק כל השקלא וטריא הוא איך לעשות בזה לכתחלה עצהיו"ט, וכי לא נוכל לסמוך בכזאת בריוח על בעלי הש"ע, ולא לחוש אפילו לכתחלה על מה שלא חששו הם ז"ל, אשר מפיהם אנו חיים, ולאור הכרעתם נלך ברוב דיני התורה, והכל בכתב מיד ד' עליהם השכיל, בלי שום ספק, וכמ"ש התומים בקונטרס התקפו כהן בסוף סי' קכ"ד, עיי"ש:
ומ"ש הג"פ לחוש לדעת מוהרח"ש ז"ל ועוד אחרונים, דפירשו מעשה דהר"פ דהצריך ב' גיטין בנשתקע שם הראשון, תמהני דהלא הוא ז"ל עצמו ראה בהקונדריסים דהגירסא הוא בפירוש "והי' קורין אותו שם ראשון לגמרי", והיינו שנשתקע שם הב', וכ"כ בשו"ת חוט השני סי' י"א שראה כן בסמ"ק, עיי"ש, אלא שבב"י העתיק בקיצור וכתב שם א' במקום שם ראשון, ואח"כ רצו לעשות טובה, והדפיסו אחר במקום א', ויש שהדפיסו אחד במקום א', ומזה בא מה שהמוהרח"ש, ועוד אחרונים פרשו דברי הר"פ שהשם הראשון נשתקע, וכיון שנתברר לנו שעיקר הנוסחא במקור הדברים הוא "שם ראשון", וא"כ נתברר לנו שפירוש הב"י בדברי הר"פ הוא הנכון, למה לנו לחוש עוד לדעת המוהרח"ש וסייעתו ז"ל המיוסד על הפירוש שלהם בהר"פ, אשר בא להם הפירוש הזה עפ"י טעות הדפוס אשר נפל בב"י, ובלי ספק אם הי' הם ז"ל רואים הקונדריסים והסמ"ק שכתב בהם להדיא כפירוש הב"י, שלא הי' חולקים בזה על מרן ז"ל, והי' דעתם כדעתו וסברתם כסברתו:
כללא דמילתא שלפענ"ד אין להחמיר בענינים הללו יותר מהש"ע, והיינו ממש כמו שפסק הב"ש בס"ק ל"ה ובס"ק ל"ז, אשר זה הוא ממש דעת הש"ע עצמו ג"כ, וכנ"ל:
ענף ג
מיהו עכ"פ במגרש בחליו אף דלא קרו לי' כלל בשם הב' רק בשם הראשון, מ"מ צריך ב' גיטין, לחוש לכתחלה לדעת היש מי שמצריך שבש"ע, וכמ"ש הב"ש, אמנם כתב הב"ש שם בס"ק ל"ה בסוף דבריו, דבלבוש השמיט דעה זו דמצריך שני גיטין, ויש להבין למה השמיטה הלבוש לגמרי, כיון דהובא בש"ע, והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום, וכבר עמד על זה רבינו בעל התוי"ט בהתשובה שהובא בחלקת מחוקק שם ס"ק א', וכתב שם על הלבוש וז"ל, ובסמוך אכתוב מזה אם כדין השמיטו או דאף לש"ע שכתבו אפ"ה לענין דינא הלכה כסתמא ולא כיש מי שמצריך, עכ"ל, ולא זכינו לסיום תשובתו בזה, עיי"ש:
ונראה לפענ"ד דכדין השמיטו הלבוש, ואף להש"ע שכתבו אעפ"כ לא קיי"ל כן למעשה, והיינו טעמא, משום דלדידן אין מקום כלל לב' גיטין אלו, דהא כבר כתבתי לעיל בתחלת דברינו, דעיקר התועלת משני גיטין אלו אשר בכל אחד לא כתוב בו אלא שם אחד בלבד הוא, דנותן שניהם ביחד לשם גירושין, שתתגרש בשניהם בבת אחת, ונמצא שמגרש בשני השמות כאחת, וזה שפיר הי' יכול לעשות הר"פ, דפליג על התו' דסוטה די"ח הנ"ל דפסלו בכזה משום ב' ספרים, וכמו שכתבתי לעיל, אבל אנן דצריכינן לחוש בזה לדעת התו', כמו שהורה לנו רבינו הרמ"א בתשובה סי' פ"ד ובדרכי משה שם אות כ"ב, ופשיטא דלא נוכל לעשות נגד דעת התו' אשר מפיהם אנו חיים, ובפרט בדבר הנוגע לפי דעתם בפסול דאורייתא באיסור אשת איש, [ועיין בחידושי הרי"מ גיטין בר"פ כל הגט מה שמיישב בטוב טעם כל ההשגות שהשיג הטורי אבן עליהם], וא"כ אי אפשר לנו ליתן שני הגיטין יחד לשם גירושין בשניהם, דבכזה פסול להתו' משום ב' ספרים, וע"כ צריך ליתן אותם באופן הזה, שתתגרש רק באחד מהם. דהיינו בהיותר כשר שבהם, דזה גם להתו' כשר כמ"ש בג"פ סוף ס"ק ק"ו, וכיון דבכל גט אין כתוב בו רק שם אחד, אנן שפיר ידעינן איזה הוא היותר כשר שבהם, והיינו הגט שכתוב בו שם הא' הנקרא בו בפי כל, דאיך שיהי' לא גרע שם זה מחניכה המפורסמת, דמשנה מפורשת היא דכשר, ולהרבה פוסקים כשר גם לכתחלה, משא"כ גט הב' שכתוב בו שם הנשתקע, אף אם נימא דעדיין חשוב שמו, מ"מ לא נוכל לחשוב אותו יותר משם טפל, הואיל דלא נקרא בו כלל, וכנ"ל, ובשם טפל יש מחלוקת הפוסקים אף בדיעבד אם כשר, וכיון דברור לנו, דאיך שהוא עם שם הנשתקע, הגט שבשם הנקרא בו בפ"כ הוא הכשר יותר, ובו רק בו תתגרש, וכנ"ל, למה נצריך עוד גט הב' על לא דבר:
והגם דנראה מדברי הרמ"א בתשובה ובד"מ שם דכשנותן שני הגיטין בזה אחר זה אין בו חשש פסול דשני ספרים, עיי"ש, מ"מ בנ"ד אם יתן אותם בזא"ז מלבד דשוב אין בזה תועלת, דמ"מ אין מגרש בשני השמות כאחת, אלא דאף גם זאת, דכיון דאנו רוצים שע"י ב' הגיטין האלו תתגרש בשני השמות, ע"כ צריכינן למינקט דב' הגיטין הם כשרים, גם הגט שנכתב בו שם הנשתקע, לפי הצד דעדיין חשוב שמו, דאף דלכל היותר לא הוי אלא שם טפל, ע"כ צריך למינקט דקיי"ל כתב שם הטפל לבד כשר, כמו שפסק שם הרמ"א ס"א, וא"כ כיון ששני הגיטין הם כשרים מעיקר הדין לפי הצד דשם הנשתקע עדיין חשוב שמו, איזה מהם שיתן תחלה לשם גירושין תהי' מגורשת בו, ושוב אף כשיתן אח"כ גם השני לשם גירושין, שוב לא תהי' מגורשת בו כלל, אף ריח גירושין, דהרי כבר היא מגורשת ועומדת ע"י גט הא', ומי איכא גירושין בתר גירושין, וא"כ לפעמים יוכל עוד להיות רעותא ע"י נתינת הב' גיטין בזאח"ז, דהיינו אם יתן אותו הגט שבשם הנשתקע תחלה, ותהי' מגורשת בו בדיעבד לפי אותו הצד דשם הנשתקע עדיין הוא שמו, וכנ"ל, ושוב לא תוכל אח"כ להתגרש בהגט שכתוב בו שם הנקרא בו בפי כל, שהוא באמת היותר מובחר אף לפי הצד הזה דשם הנשתקע חשיב שמו, וכנ"ל, וע"כ כדי לעשות כראוי, לגרש בהיותר כשר, יהי' צריך ליתן תחלה אותו הגט שבשם הנקרא בו בפ"כ, ותתגרש בו שפיר, ובזה שוב לא יהי' ריעותא בשום צד ע"י נתינת ב' הגיטין, אבל איזה תועלת יש בזה יותר מגט אחד בשם הנקרא בו בפ"כ, דהא אף כשיתן לה אח"כ גם גט שבשם הנשתקע לשם גירושין, שוב לא תתגרש בו כלל, דהא היא כבר מגורשת ועומדת ע"י גט הראשון, ולמה יתן אח"כ גט השני כלל ללא שום תועלת, ובשום אופן אין תועלת בנתינת שני גיטין אלו אלא כשיתן אותם שניהם יחד, לשם גירושין בשניהם, שתתגרש בזה ובזה בבת אחת, כמו שעשה הר"פ, ובזה נמצא דמגרש בב' השמות כאחד, וכנ"ל, וכיון שזה אי אפשר לדידן, דצריכין לחוש הרבה לדעת התו', וכנ"ל, א"כ נפל פיתא בבירא, דהיינו הנתינת שני גיטין בענין זה, ושפיר עשה הלבוש שהשמיט זה לגמרי:
ומדברי הש"ע עצמו למד הלבוש זה, דאף שכתב בסעיף י"ח דעה זו דיש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות, מ"מ מיד בסעיף שלאחריו כתב, יש מי שאומר שכשנותן ב' גיטין לא יתן שניהם בבת אחת אלא זא"ז, ומשמע מדברי הרמ"א שם בסוף ההגה דאף בדיעבד אינו כשר כשנתן שניהם בבת אחת, עיי"ש, וביאר טעמיו בדרכי משה, ואחד מהם הוא משום חשש דב' ספרים, וכנ"ל, וכיון שאי אפשר ליתן ב' גיטין ביחד משום ב' ספרים, ומכש"כ דא"א לגרש בשניהם ממש כמו בנ"ד, א"כ ממילא אי אפשר לעשות בזה כדעת היש מי שמצריך ב' גיטין היכי דנשתקע שם השינוי, וכנ"ל, וע"כ צריך לסמוך בזה על גט שבשם הנקרא בו בפ"כ לבד, דאיך שהוא הוא כשר, דלא גרע מחניכתו, וכמו שכתבו הפוסקים בזה:
איברא שראיתי להרב בתורת גיטין שם ס"ק כ"ד שנראה מתוך דבריו שהרגיש בזה קצת ממה שכתבתי, ולכן כתב שם, דכשנותן שני גיטין לדעת היש מי שמצריך שהביא המחבר, יכתוב בגט אחד רק השם הנקרא בו לבד, ובגט השני יכתוב ב' השמות, עיי"ש, ולפ"ז שפיר יש מקום בזה לשני הגיטין גם לדידן, דהיינו שיתן אותם בזה אחר זה, ויכוון לגרש בהמובחר שבהם, והיינו שבאם שם הנשתקע שוב אינו שמו, תתגרש באותו הגט שכתוב בו רק השם שנקרא בו לבד, ואם שם הנשתקע עדיין הוא שמו, תתגרש בהגט שכתוב בו ב' השמות:
אלא שבתו"ג שם נראה כעין סתירה בענין כתיבת הגט שבב' השמות, מן הביאורים להחידושים, כי בביאורים שם כתב דבגט השני יכתוב שם הנקרא בו לעיקר, ועל שם הנשתקע יכתוב דאתקרי, ולא דמתקרי, כיון שאין קורין אותו עכשיו בשם זה, אבל דאתקרי משמע שהי' נקרא מקודם, וכמ"ש שם בס"ק כ' בשם הג"פ, אבל בחידושים שם ס"ק כ"ט כתב שבמגרש בחליו שכותב שני גיטין, כותב באחד רק שם הראשון, ובשני כותבין שם החולי ועל שם הראשון דמתקרי, עיי"ש:
ואולי יש ליישב זאת הסתירה, דהוא ז"ל נמשך אחר מ"ש הב"ש, דלדעת הש"ע מצריך היש מי שמצריך ב' גיטין אף באינו מגרש בחליו, כגון באשה וכדומה, וכנ"ל, ולזה כתב בביאורים דכשנותן ב' גיטין לדעת היש מי שמצריך שהביא הש"ע, דהיינו באינו מגרש בחליו, וכנ"ל, כותב בגט הב' שם הנקרא בו לעיקר, כי מאחר שבאמת כבר נשתקע שם החולי, רק דחוששין לו משום חשיבות שם החולי, וכנ"ל, ומשום זה אי אפשר לחשבו עכ"פ לשם עיקר, ודי לחשוב אותו משום זה לטפל, אבל בחידושים שם הביא מסקנת הב"ש דאין צריך ב' גיטין אלא במגרש בחליו, מטעם דכיון שעתיד להתברר אח"כ ע"י העליה והחתימה איזה שם עיקר, לכן הגם דעכשיו לא קרו לי' כלל בשם השני רק בשם הראשון בלבד, אעפ"כ לא נוכל עדיין לחשוב שם הב' לנשתקע, וכנ"ל, ועפ"י סברא זו ס"ל להתו"ג לחשוב שם הב' שנשתנה מחמת חליו לעיקר, ולכך כתב ע"ז לכתוב בגט הב' שם החולי לעיקר:
אמנם מה מאוד תגדל התמיה לומר כן, דהא אפילו בנקרא גם בשם השני ונתפרסם שם השני בחליו מסתפק הב"י אם שם השני עיקר או הראשון, כיון שלא הוחזק עדיין בשם הב' בהעלי' והחתימה, וכנ"ל, וכמ"ש בשמו בחלקת מחוקק שם בסוף ס"ק א', ובג"פ שם ס"ק צ"ג, עיי"ש, ואיך אפשר לומר דבנשתקע שם הב' בחליו ולא קרו לי' בי' כלל דיכתבו אותו לעיקר, ועכ"פ הי' צריך לכתוב בזה עוד גט אחד, בשם הנקרא בו לעיקר ועל שם הנשתקע דאתקרי, דהיינו ג' גיטין, באחד שם הנקרא בו לבד, ובאחד שם הנקרא בו עיקר ושם הב' טפל, ובאחד שם הב' עיקר ושם הא' טפל, דהא לא עדיף זה מלא נשתקע שם הב' בחליו דכתב הבית יוסף לכתוב ב' גיטין מחמת ספק איזה עיקר ואיזה טפל, וכנ"ל:
אמנם באמת לקושטא דמילתא, כבר כתבתי לעיל מסברא ומהוכחה דאף במגרש בחליו ולא נקרא כלל בשם השני רק בשם הראשון לבד, דאף לפי הסברא דעתיד להתברר לא נוכל לחשוב לשם השני יותר משם טפל, כיון דלא נקרא כלל בשם הב' וכ"ע קרו לי' בשם הראשון, ואין זה צריך לפנים:
וכיון שכן, זה הדרך שכתב בהחידושים לכתוב בגט הב' שם החולי לעיקר, אין בו שום תועלת כלל, דאף לפי הצד דשם הנשתקע עדיין חשוב שמו, מ"מ כיון דעכ"פ אינו יותר משם טפל, וכנ"ל, והוא כותב אותו לעיקר, והשם הנקרא בו לטפל, וא"כ עושה בגט זה העיקר לטפל, והטפל לעיקר, ובהיות כן אכתי הגט הא' שכתוב בו רק שם הנקרא בו לבד הוא יותר טוב ויותר מובחר מגט הב' הזה אשר כתובים בו ב' השמות, דהגט הא' שכתוב בו שם הנקרא בי בפ"כ, לא גרע זה עכ"פ מחניכתו, דמפורש במשנה דכשר, וליש פוסקים גם לכתחלה, משא"כ גט הב' דכותב בו הטפל לעיקר והעיקר לטפל, לכתחלה ודאי לא, לדידן דקיי"ל כר"ת, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ד', ואף בדיעבד יש פוסלין, כמ"ש בג"פ שם ס"ק י"ג וכיון דכל מטרתינו הוא שתתגרש בהגט היותר מובחר, ואנן ידעינן דזה הגט שכתוב בו שם הנקרא בו בפ"כ לבד הוא היותר טוב והיותר מובחר בכל אופן שהוא, וכנ"ל, וא"כ לאיזה צורך נכתב עוד גט הב':
ולזאת נבוא להתבונן בדרך הב' שכתב החו"ג בביאורים, לכתוב בגט השני שם הנקרא בו לעיקר, ועל שם הנשתקע דאתקרי, דמשמע לשעבר, וכ"כ בשו"ת רעק"א מהד"ת סי' נ' דמה דנקטו גדולי גאונים בתשובתם לכתוב באחד שם זה ובאחד שם זה, שלא בדקדוק נקטו כן, דאם הדין דצריך לכתוב ב' השמות איך שייך לצרף השני גיטין יחד להתגרש בהם, כיון דכל אחד פסול, א"ו כוונתם לכתוב בגט אחד שם הנקרא בו לבד, וגט אחד שם הנקרא בו לעיקר ועל שם הנשתקע דמתקרי, ולזאת כתב שם בנידון דידי' לכתוב גט אחד בשם הנקרא בו לבד, וגט אחד בשם הנקרא בו לעיקר ועל שם הנשתקע דהוי מתקרי, ולא דמתקרי, כיון דבאמת לא מתקרי עתה כן יותר יש לכתוב בלשון דמשתמע לשעבר דהוי מתקרי, עכת"ד שם, ועיי"ש עוד דנראה מדבריו דגם בגט אחד הוי סגי בזה, לכתוב שם הנקרא בו דהוי מתקרי שם הנשתקע, עיי"ש:
והנה מה שכתב דכוונת הגדולים בתשובתם לכתוב בגט הב' על שם הנשתקע דמתקרי, אלא שיותר יש לכתוב דהוי מתקרי, הואיל דבאמת לא מתקרי עתה כן, תמהני מאוד איך יש אפשרות כלל לכתוב על שם הנשתקע דמתקרי, כיון שבאמת לא נקרא כן עתה כלל, וא"כ הוי מזויף מתוכו דפסול, וכמ"ש הרשב"א בהקונדריסים בעובדא דרבקה וחנה:
ומ"ש דבע"כ שלא בדקדוק נקטו לכתוב בזה שם אחד ובזה שם אחד, דאיך שייך צירוף הב' גיטין, כיון דכל אחד פסול, כבר כתבתי לעיל דכל המדקדק היטב בדברי הר"פ שהובא בב"י ובלשון המחבר שם סי"ח במ"ש ויש מי שמצריך ב' גיטין בב' שמות, יראה דאין פירוש אחר בדבריהם. רק לכתוב גט אחד בשם הראשון לבד וגט אחד בשם השני לבד, וכ"כ לפרש הג"פ שם בס"ק צ"ז, וגם א"א לומר כלל דשלא בדקדוק נקטו כן, אלא כוונתם לכתוב בגט הב' ב' השמות, דזה א"א כלל, דאיך יכתוב, לכתוב שם הנשתקע לעיקר א"א כלל בשום אופן, וכנ"ל, ולכתוב על שם הנשתקע דמתקרי ג"כ א"א, דאז יהי' מזויף מתוכו, כיון דלא נקרא בו כלל, ואי לכתוב על שם הנשתקע דהוי מתקרי או דאתקרי, אם הי' כוונתם לזה, כגון דא הי' להם לפרש ולא לסתום, כי הלא זה הוא נוסחא חדשה בכתיבת הגט, א"ו ע"כ הדברים ככתבן, ואדרבא מפני שלא מצא הר"פ שום עצה להכניס ב' השמות בגט אחד, וכנ"ל, וכמ"ש הרשב"א להדיא בהקונדריסים הנ"ל, וגם בהנוסח דהוי מתקרי או דאתקרי לא מצאו כלל שום תועלת להשם הנשתקע, וכאשר יתבאר בעזה"י לפנינו, ובכל זאת הי' רוצה הר"פ לעשות עצהיו"ט ולצאת ידי חובת שם הנשתקע ג"כ, לזאת התחכם וכתב ב' גיטין, ובכל גט רק שם אחד בלבד, דבזה אין אנו מכניסין עצמינו בעיקר וטפל, ובדאתקרי ובלא אתקרי, והתועלת היוצא מב' גיטין אלו הוא, מה דנותן שניהם בבת אחת, לשם גירושין בשניהם, בזה לבד ובזה לבד כאחת, ונמצא דמתגרשת בב' השמות כאחת, דכל אחד מהגיטין הוא כשר לדעת הר"פ, ולא צריכינן שום צירוף בזה לענין עיקר ההכשר של הגירושין, דהגט שכתוב בו שם הנקרא בו בפ"כ ודאי כשר בכל אופן דלא גרע מחניכתו, וגם גט הב' שכתוב בו רק שם הנשתקע, ס"ל להר"פ דהוא כשר מעיקר הדין לפי הצד דשם הנשתקע חשוב שמו, דהגם דלא יוכל להיות יותר משם טפל, וכנ"ל, ס"ל להר"פ בזה כהרא"ש, דכתב שם טפל כשר בדיעבד, אלא דלכתחלה רצה הר"פ לעשות עצהיו"ט לגרש בשני השמות, דשמא שם הנשתקע חשוב שמו, וכיון שנותן שני הגיטין יחד לשם גירושין בשניהם, וכנ"ל, נמצא דמתגרשת בכל אחד מהגיטין, בשניהם כאחת, לפי אותו הצד דשם הנשתקע חשוב שמו, וא"כ ממילא מגרש בשני השמות כאחת לפי אותו הצד, ואם שם הנשתקע לא חשוב שמו, אזי גט הב' הוא חספא בעלמא. ומתגרשת בגט הא' לבד אשר בו כתוב שמו הנקרא בו בפ"כ, כדין וכדת:
זה הוא בלי שום ספק דרכו של הר"פ בזה, וכן הגדולים שכתבו ליתן בזה ב' גיטין אחד בשם זה ואחד בשם זה, כיוונו ג"כ לזה, וסמכו עצמם על הר"פ דמכשיר ב' גיטין אשר כל אחד בקלף אחד, ופליג על התו' דסוטה הנ"ל, וכמו שכתב ג"כ הג"פ שם בסוף ס"ק ק"ו דנ"ל דכל הפוסקים חלוקים בזה על התו' מדשתקו לומר דין זה, עיי"ש:
אמנם לדידן דצריכין לחוש לדעת התו' דגם ב' גיטין שלמים פסול משום ב' ספרים, וכנ"ל א"כ אי אפשר לנו לעשות בזה כמו שעשה הר"פ, וכנ"ל, ואם אנו רוצין לחוש לשם הנשתקע וליתן משום זה ב' גיטין, לכאורה באמת יש לנהוג כמ"ש התו"ג בביאורים הנ"ל ובשו"ת רעק"א הנ"ל, דהיינו לכתוב בגט אחד שם הנקרא בו לבד, ובגט הב' שם הנקרא בו לעיקר ועל שם הנשתקע דהוי מתקרי, או דאתקרי, דמשמע ג"כ לשעבר, וליתן אותם זה אחר זה, ולגרש באחד מהם, דהיינו לכוון אם שם הנשתקע לא חשוב שמו תתגרש באותו שכתוב בו שם הנקרא בו בלבד, ואם חשוב שמו תתגרש באותו שכתוב בו על שם הנשתקע דאתקרי, דהא זה אמת שנקרא מכבר באותו השם:
וזה הוא שכתב בתו"ג וז"ל וכשנותן שני גיטין לדעת היש מי שמצריך יכתוב כנ"ל, עיי"ש, הלא תראה שדקדק בלשונו, ולא כתב דלדעת היש מי שמצריך כותבין כנ"ל, דבאמת דעת היש מי שמצריך הוא כמו שמבואר במחבר, לכתוב ב' גיטין בב' שמות, דהיינו בזה שם אחד ובזה שם אחד, רק דהתו"ג כתב דהנותן ב' גיטין לדעת היש מי שמצריך כדי לחוש לשם הנשתקע צריך לכתוב כנ"ל, דלדידן א"א לכתוב כדעת היש מי שמצריך ממש, משום דעת התו', וצריך לכתוב ולעשות כנ"ל:
אמנם אם הי' בנוסח דהוי מתקרי או דאתקרי תועלת לשם הנשתקע, א"כ למה הטריח הר"פ עצמו לכתוב ב' גיטין, הלא בגט אחד הי' סגי, לכתוב שם הנקרא בו לעיקר ועל שם הנשתקע דהוי מתקרי או דאתקרי, דבזה יוצא ממ"נ, דאם שם הנשתקע חשוב שמו, הלא הוא כתוב בהגט, ואם אינו חשוב שמו, ג"כ אינו מזיק מה שכתוב בגט, דהא לא כתוב בו אלא דאתקרי לשעבר בשם זה, וזה הוא אמת, וכן הרשב"א שבקונדריסים בעובדא דרבקה חנה טרח למצוא עצה איך להכניס שם הנשתקע בהגט באופן שלא יזיק להגט, ולא מצא, ולכך הסתפק עצמו בגט אחד בשם רבקה לחוד, וכנ"ל בראש דברינו, ולפי הנ"ל הלא הי' לו עצה פשוטה, לכתוב על שם הנשתקע דהוי מתקריא או דאתקריא, דבזה יש תועלת ואין חשש היזק, וכנ"ל, ומ"ש התו"ג דצריך לכתוב בגט אחד רק שם הנקרא בו לבד, משום חשש דשמא אסור לכתוב שם הנשתקע בגט, עיי"ש, לא ידעתי איזה חשש יש בזה, כיון שכותב בלשון עבר שהי' נקרא כן, וזה אמת, ואף אם שם הנשתקע לא חשוב שמו, מ"מ מה מזיק מה שכותב בו שמקודם הי' נקרא כן, וכי לא יוכל לכתוב בהגט איזה שפת יתר לסימן וכדומה, אם רק הוא אמת, והרי בימי הראשונים הנהיגו לכתוב שם מקום הלידה, ליותר בירור, אף שמדין התלמוד לא צריך, כמ"ש בתו' גיטין פ', ולמה יזיק כלל מה שכותב מה שהי' נקרא מקודם, כיון שהוא אמת, וגם אם אפילו הי' מקום לומר כן לפי הצד דשם הנשתקע לא חשוב שמו, אבל עכ"פ הר"פ דחשש לשם הנשתקע למה הוצרך לדחוק עצמו ולצרף ב' השמות ע"י ב' הגיטין, שבזה עדיין יש לדבר הרבה, ואין רצוני להאריך, ולמה לא עשה בריוח לכתוב בגט הב' שני השמות באופן הנ"ל, שם שלא נשתקע לעיקר דהוי מתקרי או דאתקרי שם הנשתקע, דבזה לפי הצד דשם הנשתקע חשוב שמו שפיר מגרש בגט דכתובין בו ב' השמות כהוגן. אלא ע"כ נראה מדברי הרשב"א והר"פ דאין זה תועלת כלל לשם הנשתקע במה דנכתב בהגט בלשון עבר דהוי מתקרי או דאתקרי, וכמו שיתבאר לפנינו בעזה"י:
ענף ד
וראיתי בג"פ שם ס"ק צ"ז, שהקשה באמת על הפוסקים המצריכים שני גיטין בנשתקע שם השני או שם הראשון, והלא בגט אחד הוי סגי, לכתוב פלוני השם דקרו לי' השתא דהוי מתקרי או דאתקרי פלוני שם הנשתקע, וגם יש עוד עצה אחרת בזה, לכתוב אנא דמתקרי פלוני שם דקרו לי', וכן אנת אנתתי דמתקריא פלונית, דממילא מרומז בזה דיש ג"כ עוד שם אחר דלא מתקרו בי', וכמ"ש המהרי"ט בשם אבגלי, ומחמת זה פסק באמת בסוף הס"ק שם, דהגם דיש לחוש לשם הנשתקע, בין שנשתקע שם השני או הראשון, מ"מ בגט אחד סגי עפ"י אחד מהאופנים הנ"ל, עיי"ש:
[ויש שם בסוף הס"ק איזה חילוף שיטין, כי זה שכתב שם בסופו ואפשר דסגי וכו' שיכתוב שם המובהק לחוד ויכתוב דמתקרי פלוני וכו' עד והמעיין יבחר, עיי"ש, זה קאי ע"כ אלפני פניו בנשתקע שם אחד, דלא מצי קאי אדסמיך לי' במגרש בחליו אחר שנתפרסם שם השינוי ולא הוחזק עדיין, דהתם לא שייך לומר שיכתוב שם המובהק, דהא זה עיקר הספק שם איזה הוא שם המובהק, וע"כ דקאי אלפני פניו, וכנ"ל, ומהתימה על הגאון החיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ל"ח סוף אות ט"ו שלא הרגיש בזה, עיי"ש]:
ואם אמנם לא נעלם ממני מיעוט ערכי, ומי אנכי לפצות פה נגד גדולים כאלה, אך יען כבר אמרו חז"ל יומא ט' ב' טובה צפורנן של ראשונים וכו', ואם רבותינו גדולי הראשונים ז"ל מבעלי התו', הרשב"א והר"פ אשר לאורם אנו הולכים, וכל רז לא אנס להם, וח"ו להעלות על הדעת כלל וכלל שהי' בהעלם מהם עצות קלות כאלה אם הי' מוצאים בהם איזה ממש, ואם הם לא בחרו בדרכים האלה, וכנ"ל, וכן הר"מ מלוניש שהובא בהקונדריסים, ובעל הקונדריסים עצמו שהוא רבינו הרשב"ץ כמ"ש בג"פ שם ס"ק צ"ז, והב"י והרמ"א, כלם לא כתבו אפילו הערה מדרכים האלה, יש לנו לחשוב בלי ספק כי הדרכים האלה אינם מתוקנים, לזאת ראיתי ונתתי אל לבי לישב ולהבין אפס קצת מעומק דעת הראשונים ז"ל בזה:
והנראה לפענ"ד בטעמם ונימוקם של רבותינו ז"ל הנ"ל, דס"ל דאין בדרכים הנ"ל גם שניהם שום תועלת לצאת על ידם חובת שם הנשתקע, כי לכתוב פלוני שם הנקרא בו דהוי מתקרי או דאתקרי פלוני שם הנשתקע אין בו שום תועלת לשם הנשתקע, כי הלא עיקר הספק בשם הנשתקע הוא, דאולי אף שאין נקרא בו עתה כלל מ"מ עדיין הוא שמו, וצריך להיכתב בגט, ובהיות כן מה בצע לכתוב דהוי מתקרי או דאתקרי פלוני שם הנשתקע, דמשמע לשעבר, ואיזה תועלת יש בזה, מה דהוי הוי, סוף סוף אין כתוב בו שמו הזה של עכשיו, והשם שהי' נקרא בו לשעבר שכתוב בו, לא נוכל להחשיבו כשם, רק כסימן בעלמא מי הוא המגרש, אותו האיש שהי' נקרא לשעבר כך וכך, ובגט הלא בעינן מדאורייתא שמו ושמה, ואם יכתוב בגט אני שבסימן מובהק פלוני מגרש אותך אנת אנתתי שבסימן מובהק פלוני, הגם דידעינן מתוך הגט מי הוא המגרש והמתגרשת, מ"מ פשיטא שאינו גט כלל, והוא מטעם דבעינן ספר כריתות, שיהא דרך ספירת דברים, וסיפור אינו רק שמו ושמה לבד, כמבואר כל זה בתורת גיטין שם ס"ק ט"ו, עיי"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דאנן חיישינן שמא השם הנשתקע הוא עדיין שמו גם עכשיו, ולזה אנו רוצים להזכירו בהגט בתוך הסיפורי דברים של הכריתות, א"כ אין מועיל עדיין לזה כלל מה שכותבין עליו דהוי מתקרי או דאתקרי לשעבר, דסוף סוף אין כתוב בו השם הזה בתורת שמו של עכשיו, כדרך ספירת דברים, אלא בדרך סימן, שהי' מקודם שמו כך וכך:
והגע עצמך, מי שנשתנה שמו לסבה קלה בעלמא, ושוב נשתקע שם השינוי מבלי יזכר ויפקד כלל, דלשם כזה ודאי אין חוששין, דעד כאן לא מצינו חשש לשם הנשתקע, אלא לשם שמ"ח להר"פ, וכן לשם הלידה להר"מ מלוניש, וזה הוא מחמת חשיבות של השמות האלה, כמ"ש בב"י, אבל בשם השינוי מחמת סבה קלה בעלמא שנשתקע לגמרי, פשיטא דלכ"ע אין חוששין לו, דהוא ברור דשוב לא הוי עתה שמו כלל, ואם האיש הזה כותב גט לאשתו ולא כתב בו אלא שם הנשתקע הזה, ובאופן הזה, אנא דהוי מתקרי פלוני שם הנשתקע, פשיטא דגט זה אינו כלום, דהא אין כאן שמו בגט כלל, ואפילו שם טפל לא, דזה שכתוב בו דהי' נקרא מקודם, אין זה רק סימן בעלמא מי הוא המגרש, אבל שמו שיש לו עכשיו אין כתוב בו כלל, דהא זה פשיטא דהשם הזה שהי' לו מקודם שוב אין לו עכשיו כלל, וכנ"ל, וא"כ לפ"ז, ה"ה אפילו בנשתקע שם הלידה שלו, או שם השינוי שמ"ח, אפילו למאן דחייש בשם כזה מפני חשיבותו, לומר דהגם דנשתקע מ"מ עדיין חשוב שמו, מ"מ אם כתב רק שם זה בהגט, ובסגנון זה, אנא דהוי מתקרי פלוני שם הנשתקע, אפילו לפי הצד דהשם הזה דקרו לי' מקודם ונשתקע, עדיין הוא שמו גם עכשיו, אעפ"כ לא נוכל לומר כלל דבגט הזה כתוב איזה שם שלו שיש לו עכשיו. אפילו שם טפל, דהא בהגט לא כתוב מפורש דהי' נקרא כן מקודם, מלידתו או מחמת חלי', רק דכתוב בו סתם דהוי מתקרי כן מקודם, וא"כ מזה הכתוב בהגט עדיין אין שום הכרת דגם עתה עדיין יש לו השם הזה, דכבר יכול להיות דלא הי' נקרא כן מקודם אלא לאיזה סבה קלה בעלמא, ואדרבא הדעת נוטה יותר לזה, מדנשתקע השם ונתבטל, ובאופן כזה שוב אין לו עתה השם הזה כלל, וכנ"ל, וכיון דאינו מוכח מתוכו דעדיין יש לו עתה השם הזה, וכבר הקדמנו דשמו הוא דוקא מה שנקרא בו עתה, וא"כ נמצא שבגט הזה אין כתוב בו שמו כלל, דזה שכתוב בו דהי' נקרא מקודם אינו אלא כסימן בעלמא מי הוא המגרש, ולא יותר, וכנ"ל, ולפ"ז כשאנו רוצים לעשות לכתחלה עצהיו"ט, לכתוב שם הנקרא בו לעיקר, ולחוש גם לשם הלידה או שמ"ח הנשתקע, ולהזכירו בהגט, אין בזה שום תועלת כלל להזכירו בלשון דהוי מתקרי, או דאתקרי, לא מבעיא לכתוב סתם דהוי מתקרי, או דאתקרי, כמ"ש גדולי אחרונים ז"ל הנ"ל, ולא לפרש בהגט דהוי מתקרי מלידה או מחמת חולי, בזה ודאי אין שום תועלת לשם הנשתקע, דהא כשנכתב בנוסח זה אין מוכח מתוכו כלל דעדיין יש לו גם עתה זה השם, וכנ"ל, וא"כ הוי כלא כתב בו שם הנשתקע כלל וכלל, דזה שכתוב בו שהי' נקרא כן מקודם אינו אלא סימן בעלמא, ולא שמו כלל, וכנ"ל: