אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ו

סימן ה

זה כתבתי בשנת תרס"א בשלהי מכתבי אשר כתבתי אז לכבוד ידיד נעורי הרב המאה"ג צדיק וישר מוהר"ר דוד דוב פוקס ז"ל אב"ד דק"ק סאמפאלני:

ענף א

עומד אני כעת על דברי החתם סופר בחיו"ד סי' רכ"ז בד"ה מיהו, דמאלים כח השבועה בכתב, גם כשכתב אחר וחתם הוא, והביא ראי' מגט, דהוא לשונו ודיבורו של הבעל, ואעפ"כ האשה כותבת גיטה, ורק מחמת חתימת הבעל או חתימת העדים בצווי הבעל הוי כאלו הוא בעצמו אומר כל הכתוב בגט, וה"ה בנ"ד, עיי"ש:

ונוראות נפלאתי, דמאי אלימא לי' הראי' מהאשה עצמה יותר מכל גיטי דעלמא אשר הסופר כותב אותם, ולא מייתי ראי' מהם, יען דנכתבים בצווי הבעל ושלוחו להכתיבה כמותו, וגם כתיבת האשה בעצמה הלא צריכה להיות בצווי הבעל, כמבואר באבה"ע ריש סי' קכ"ג ובכל האחרונים שם, דלא כהב"ח שנסתפק בזה, עיי"ש, ואכתי בלא כתב השבועה בעצמו או ע"י שלוחו, רק חתם עליה לבד, מנ"ל דהוי כאלו אמר בפיו כל השבועה:

אמנם יש מקום לראי' לזה דגם בחתימתו לבד הוי שבועה, אליבא דר' מאיר, דעדי חתימה כרתי, וגם מצאו באשפה כשר, דוכתב דקרא אחתימה קאי, ולהפוסקים דבעינן שליחות בהכתיבה, דוכתב קאי אבעל, א"כ הרי חזינן דגם מצאו באשפה, ורק ע"י חתימת הבעל או ע"י צווי שלו לחתום הוי כאלו כתב כל סיפורי הדברים הכתוב בגט, ומקוים בחתימתו מ"ש וכתב לה ספר כריתותי, ודו"ק, וא"כ ה"ה בשבועה נימא כן, דע"י חתימתו על השבועה הוי כאלו כתב כל השבועה:

ולהפוסקים דלא בעינן שליחות בהכתיבה [וה"ה בהחתימה לר"מ], דוכתב לה אסופר קאי, רק ונתן קאי אבעל, א"כ גם לר"מ אין ראי' דחתימתו ככל הכתיבה, דהא אין צריך כלל לא כתיבתו ולא חתימתו, רק דע"י שנותן לה הגט הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בו:

[אך י"ל הראי' כך, דהא חזינן דהחתימה לשמה משוה לר"מ כאלו הי' כל הכתיבה של ספר כריתות לשמה, ודוק]:

אבל למאי דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי, והוכתב לה אכתיבה קאי, וצריך שיכתב דוקא בצווי הבעל, וכנ"ל, ואם לא נכתב בצווי הבעל אף דנחתם בצוויו אינו מועיל כלל, וא"כ אדרבא להפוסקים דבעינן שליחות בהכתיבה, ומשו"ה צריך שיכתב בצווי הבעל, א"כ הרי חזינן דדוקא כשמצוה לכתוב קרינן בי' וכתב לה "ספר כריתות", אבל ע"י מה שמצוה לחתום לא הוי כאלו הוא כתב כל הספר כריתות, וכן להפוסקים דלא בעינן שליחות בהכתיבה, רק הצווי שלו לכתוב בעינן כדי שיהי' לשמה, ואם לא צוה לכתוב אף שצוה לחתום אינו כלום, ולא אמרינן דהחתימה לשמה משוה לי' כאלו כל הכתיבה היתה לשמה, הרי אדרבא לדידן החתימה אינה כלום, לא מעלה ולא מורדת, דבלא נכתב בציוי הבעל הגט בטל לכ"ע, [עיין בתורת גיטין ריש סי' קכ"ג] אף שנחתם בצוויו, ואם נכתב בצווי הבעל אין צריך להחתימה כלל מעיקר הדין, רק מפני תיקון העולם, כמבואר ובגיטין פ"ו:

רק אחת הוא מה שיש להמציא לכאורה דיועיל החתימה, לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וגם סבירא להו דכשיש עדי חתימה כשר הגט גם בלא עדי מסירה, כמבואר בסי' קל"ג, ולפ"ז גט שכתבו חש"ו בציווי הבעל וגדול עומד ע"ג, וחתמו עליו עדים כשרים, ונמסר בלא עדי מסירה, הגט כשר, וגם כשלא אמר כלום בשעת הנתינה ג"כ הגט כשר מן התורה לדעת הרמב"ם אשר עיקר הלכה כמותו בסי' קל"ו ס"א, והיינו משום דהגט הוא דיבורו של הבעל, כמ"ש הב"ש שם, הרי דגם בנכתב בלא שליחות הבעל ולא ניתן בע"מ הוי כאלו אמר כל הכתוב בגט, ולכאורה על כרחך בשביל חתימת העדים דהי' בשליחות הבעל, וכדעת הח"ס:

אך באמת גם זה בורכא, דהא להפוסקים הנ"ל לא בעינן כלל שליחות גם בהחתימה, רק צווי הבעל הוא כדי שיהי' לשמה, וא"כ לדידהו גם באופן דליכא דין שליחות בהחתימה, רק צווי הבעל, [אשר אחשוב כי יש להמציא הרבה אופנים כאלה], וניתן בלא ע"מ ג"כ כשר, וע"כ צ"ל דנתינת הגט לידה הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בהגט, הגם דהוי בלא ע"מ ג"כ סגי, וביותר לפי מה שהסביר לנו הר"ן בפ' המגרש, דהעיקר הוא המסירה, והיא כורתת, רק כשיש עדי חתימה הוי כאלו מעידים ג"כ על המסירה, עיי"ש, וא"כ עיקר אמירת הבעל היא ע"י הנתינה, שנותן בעצמו, או ע"י שלוחו, ולא ע"י החתימה, דאינה צריכה כלל לשליחותו, וא"כ אין ראי' כלל להח"ס מזה דע"י חתימתו לבד יהי' כאלו כתב או אמר כל הכתוב בהשבועה, אף שלא נכתבה בשליחותו:

ואין להביא ראי' מזה עכ"פ לתת כח להשבועה כשחתם עצמו וגם נתן הכתב ליד חבירו, כמסקנת הח"ס שם, וכמו בגט, וכנ"ל, דאם באנו לדמות זה לגט, א"כ גם כשלא חתם עצמו כלל, ונכתב בלא שליחותו, ורק נתן הכתב שבועה ליד חבירו נימא דהוי שבועה, וכאלו אמר בפיו כל הכתוב בהכתב, כמו בגט להפוסקים דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וכנ"ל, וזה ודאי לא שמענו מעולם, וע"כ צ"ל דרק בגט הוי הנתינה כאמירה, דרחמנא אחשבה להנתינה דידי', כדכתיב ונתן בידה, ולא מצינו למילף מיני' דבר אחר דליהוי ג"כ הנתינה כאמירה, וא"כ גם בחתם עצמו ג"כ, מנ"ל דהוי כאלו אמר כל הכתוב, ולהפוסקים דבעי שליחות פשיטא דאין ראי' מגט, דהא נכתב בשליחותו, וכנ"ל:

ור"י הלוי שם לא אמר דהוי שבועה אלא כשכתב הוא וג נתנו ליד חבירו, ואולי סבירא לי' דבגט בעי שליחות בכתיבה, ואעפ"כ לא הוי כתיבה כאמירה, רק בצירוף הנתינה, ודוק, ולמד מגט לשבועה, דכתיבתו בצירוף הנתינה הוי כאמירה, ומנ"ל להוסיף גם אם רק חתם עצמו, לדידן דלא קיי"ל ע"ח כרתי, וצע"ג:

שוב מצאתי בתשובת רעק"א מה"ת סוף סי' ל"ה כתב בפשיטות בלא שום ראי' דחתימתו ודאי לא מהני אף להמחמירים בשבועה בכתב, עיי"ש, וכן משמע להדיא דעת הנוב"י קמא חיו"ד סי' ס"ח בד"ה ועתה נדבר, שכתב שם על חרם הכתוב בתנאים, דאף למחמירים בשבועה בכתב, מ"מ כתב יד הסופר ודאי לא יחשב לביטוי שפתים של הבעל דבר, עייש"ה, אף שבתנאים החתן והכלה חתומים עליה בעצמם, וכמ"ש בנוב"י שם דבתנאים הכלה היא באה על החתום, עיי"ש, הרי ג"כ ס"ל בפשיטות דגם להמחמירים בשבועה בכתב מ"מ החתימה לבד אינה כלום:

והנה הרב הנ"ל השיב לי אז על זה, וזאת אשר השבתי לו שנית, ומתוך תשובתי אליו יובנו גם דבריו ז"ל:

ענף ב

שושן פורים תרס"א.

מכתבו הנחמד קבלתי אתמול בשעת הסעודה, והי' לי למנה אמרותיו היקרים, אך יען ראיתי בתוך דבריו כי באחת יתפלא עלי, ותמה תמה יקרא, על מה שכתבתי דלמאי דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי אדרבא חזינן דע"י מה שמצוה לחתום על גט שמצאו באשפה לא הוי כאלו הוא כתב כל הספר כריתות וכו', ותמה כ"ת ע"ז הלא הח"ס לא קאמר רק שהחתימה היא כאלו אמר כל הכתוב למעלה, אבל לא כאלו כתב את כל הכתוב למעלה במקום שהכתיבה ובפרט כתיבה לשמה מעכבת מדאורייתא, עכת"ד כ"ת:

ולהיות כי באמת חף אנכי מפשע הזאת אשר שת עלי כ"ת, רק קיצור דברי אשר הוכרחתי לקצר במכתבי הגלוי הקודם גרם לי זאת להניח מקום לפני הקורא להתפלא עלי, לזאת הנני בזה לפרש קצת את שיחתי אשר במכתבי הקודם, ואגב אעבור על כל דברי כ"ת להתבונן בם, ולכתוב הנלפענ"ד בזה:

הנה סגנון מכתבי הקודם כך הוא, בתחלה הבאתי דברי הח"ס דבחתם עצמו על שבועה הכתובה בידי אחר הוי שבועה, וראייתו מהא דהאשה כותבת גטה, ורק העדים יחתמו בצווי הבעל, או גם חתימת ידו עצמו מן התורה, ואעפ"כ אם נתן לה הגט הזה בלא אמירה כלל בשעת הנתינה הוי גט מה"ת לדעה הראשונה שבסי' קל"ו ס"א, וע"כ דע"י החתימה שלו או בצוויו הוי כאלו אומר כל הכתוב בגט, וה"ה בשבועה הוי ע"י חתימתו כאלו אמר כל השבועה:

ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה לפענ"ד דאין ראי' זו מוכרחת כלל, דשם לא מן השם הוא זה דכתיבה או חתימה הוי כדיבור, רק דנתינת הגט לידה אשר כל הגט כתוב כמדבר לנוכח אשתו נתינה זו גופה אשר נותנו לידה הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בו בגט זה:

תדע דלא"כ הי' מכאן ראי' מבוארת דשבועה בכתב ידו עכ"פ מהני, גם בלא צירוף הבקיאות דאשה עצמה כותבת גטה, ולמה שתקו כל הגדולים המדברים מענין שבועה בכתב מראי' זו, וכי נעלם מהם ח"ו, וע"כ כמו שכתבתי, דכאן הנתינה הוי כאמירה:

וגם אפילו לדעת הח"ס דרק מצד הכתיבה הוי בגט כאמירה, אכתי מנ"ל להמציא דגם כשהאשה עצמה כותבת גטה ורק נחתם בצווי הבעל דג"כ כשלא אמר כלום בשעת הנתינה דהגט כשר מדאורייתא, ולמידק מינה דגם החתימה הוי כדיבור, דלמא הא דאשה כותבת גטה היינו כשאומר הבעל בשעת נתינה ה"ז גיטיך, כמו שצריך להיות מדרבנן עכ"פ, והא דר"ס קל"ו דגם כשלא אמר כלום בשעת נתינה הגט כשר מדאורייתא היינו בסתם גט הנכתב ע"י הסופר בצווי הבעל, דבזה הוי כאלו הבעל עצמו כתב כל הגט, ומשו"ה הוי כדיבור:

והגם דמארי' דהאי דינא שם בר"ס קל"ו הוא הרמב"ם, והרמב"ם ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט, מ"מ עכ"פ צריך הוא להוכתב בצווי הבעל לכ"ע, כדי שיהי' לשמה, ושוב ממילא הוי כאלו הוא בעצמו כתבו, ומנ"ל לומר דהרמב"ם מיירי כאן גם באופן רחוק, היכא שהאשה עצמה כתבה אותו ורק נחתם בצווי הבעל, ולהכריח מזה דין חדש דגם חתימה בלבד הוי כדיבור:

וגם אדרבא, אם באנו לידי מדה זו, לקשור חבל בחבל ונימה בנימה, ולומר דהרמב"ם מיירי כאן בכל האופנים, א"כ אף אנו נאמר, כיון דהרמב"ם ס"ל דאין צריך שליחות כלל, לא להכתיבה ולא להחתימה, א"כ גם בנכתב ונחתם בצווי הבעל ולא בשליחותו, דהיינו שנכתב ונחתם בשבת או ביוהכ"פ בשוגג, עיין בסי' קכ"ג ס"ה] לפי מה שהעלה הש"ך בחו"מ סי' שמ"ח דגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה, והסכימו עמו האחרונים עיין בנוב"י קמא ר"ס ע"ו ור"ס ע"ז], או שהיו הסופר והעדים מוטעים בשליחותן, בענין השליחות, כגון באופן שאלו היו יודעים הדבר כמו שהוא לא הי' כותבין וחותמין, שהשליחות שלהן בטעות, ובטל, כמ"ש בנוב"י שם סי' ע"ה בד"ה אבל, וכל זה אינו מזיק להרמב"ם וסייעתו דלא מצריכין שליחות לכתיבה ולחתימה, כיון דעכ"פ נכתב ונחתם הגט בצווי הבעל לשמה, ואם נתן לה הגט הזה בלא שום אמירה כלל ג"כ הגט כשר מדאורייתא, הגם דהבעל לא כתב ולא חתם, וע"כ צ"ל דנתינתו לידה הוי כאמירה, וא"כ אין ראי' זו מאמירת הבעל מוכרחת כלל בשום אופן, דשאני כאן דהנתינה הוי כאמירה, וי"ל הא הכתיבה והחתימה לא:

כל זה חשבתי אז בזה, ואעפ"כ לסבת מיעוט הנייר של מכתבי הגלוי הוכרחתי לקצר, והנחתי זה, [ורק רימזתי קצת מזה בתוך מכתבי] אך כתבתי רק מה שנוראות נפלאתי בראיית הח"ס בזה, והוא דאף לפי דעתו דעיקר הדיבור בגט הוא רק מצד הכתיבה, וגם מניח דאף באשה עצמה הכותבת גיטה הדין כן דגם בלא אמר כלל בשעת הנתינה הגט כשר מדאורייתא, אעפ"כ אין ראי' כלל מזה דהחתימה הוי כדיבור יותר מן כל גיטי דעלמא, דהא גם באשה הכותבת גטה צריך להיות הכתיבה בצווי הבעל, כמו בכל גיטי דעלמא, כמבואר בכל הפוסקים, וא"כ הוי כאלו הבעל בעצמו כתב כל הגט, ובשביל זה הוי כדיבור, ואכתי חתימה גרידא מנ"ל דהוי ג"כ כאלו אמר כל הכתוב, ומאי אלימא לי' להח"ס הראי' לזה מהאשה הכותבת גטה יותר מכל גיטי דעלמא הנכתבים ע"י סופר בצווי הבעל, [ומ"ש רו"מ ליישב זה נדבר בו אח"כ בס"ד]:

ענף ג

ושוב כתבתי דבאמת יש מקום לראי' זו אליבא דר"מ, ולא הי' כוונתי בזה להעמיד ראיית הח"ס אליבא דר"מ, ולומר דלר"מ דמצאו באשפה כשר, ע"י החתימה שהיא בצווי הבעל, ואם נתן לה אח"כ הגט הזה בלא שום אמירה כלל הגט כשר מדאורייתא, וע"כ דהחתימה הוי כאמירה, אבל יעיין כ"ת במכתבי ויראה דלא הי' כוונתי כלל לזה, כי לא הזכרתי כלל בראי' זו שום הכרח ממניעת אמירת הבעל בשעת נתינה:

ומה שלא כתבתי באמת ראי' זו ממש אליבא דר"מ, יען דלא ראיתי מזה שום ראי' כלל, דנהי דלענין הפלא אשר כתבתי במכתבי על ראיית הח"ס מאשה הכותבת גיטה, דהלא גם האשה אינה כותבת אלא בצווי הבעל, וכנ"ל, הי' מתקן זה בהראי' אליבא דר"מ, דגם מצאו באשפה, ולא הי' הכתיבה בצווי הבעל כלל, ורק החתימה, ואעפ"כ כשר לר"מ, וגם בלא אמר כלל, וע"כ משום דהחתימה היא כאמירה, וכנ"ל, מ"מ לא ראיתי לכתוב ראי' זו, יען דלפענ"ד גם בלא פלא הגדול הנ"ל על הח"ס ג"כ אין ראי' זו של הח"ס מוכרחת כלל, מטעמים הנ"ל, שלא כתבתים שם במכתב הגלוי, וכנ"ל, אשר מצד הטעמים הנ"ל גם אליבא דר"מ אין ראי' כלל ממניעת אמירת הבעל בשעת נתינה דהחתימה הוי כדיבור, חדא דנראה דמצד הנתינה גופה הוי כדיבור, לא מצד הכתיבה או החתימה, ואת"ל מצד הכתיבה כדעת הח"ס, מאן יאמר לן דגם במצאו באשפה כשר מה"ת גם כשלא אמר הבעל כלום בשעת הנתינה, וכנ"ל:

ולזה המצאתי ראי' אחרת מדנפשי אליבא דר"מ, ומה שכתבתי שיש מקום "לראי' זו" אליבא דר"מ, כוונתי היתה, לראי' זו להוכיח דחתימה לבד מהני בשבועה, יש מקום אליבא דר"מ, אבל לא כראיית הח"ס דחתימה הוי כאמירה כל הכתוב למעלה, דמייתי זה ממניעת אמירת הבעל בשעת נתינה, דזה אינו מוכרח כלל לפענ"ד אלא אליבא דר"מ, וכנ"ל, רק אני הבאתי ראי' דחתימה על כתב הוי כאלו כתב כל הכתוב למעלה אליבא דר"מ, והיינו מדמכשיר ר"מ אפילו מצאו באשפה ונחתם בצווי הבעל, דוכתב לה אחתימה קאי, וצריך להבין דאיך אפשר לומר דוכתב קאי אחתימה, הלא כתיב וכתב לה "ספר כריתות" וספר כריתות הוא כל הסיפורי דברים של כריתת הנכתבים בהגט, כדאיתא בגיטין כ"א ע"ב, הרי דוהכתב לה קאי אספר כריתות, דהיינו אכל הסיפורי דברים של כריתות שבגט, שצריך הבעל לכותבם, להפוסקים דוכתב אבעל קאי, ובעינן שליחות בהכתיבה, וכן להפוסקים דלא בעינן שליחות בהכתיבה, דוכתב אסופר קאי, עכ"פ צריך הסופר לכתוב לה לשמה כל הסיפורי דברים שבהגט, כמ"ש וכתב "לה ספר כריתות" ואיך מכשיר ר"מ במצאו באשפה, ע"י החתימה שהיא לשמה בצווי הבעל, ואמר דוכתב לה אחתימה קאי, הלא מבואר בתורה ההיפוך, דוכתב לה אספר כריתות קאי, דהיינו הסיפורי דברים של כריתות שבגט:

וע"כ צ"ל דס"ל לר"מ דע"י חתימת העדים בצווי הבעל הוי כאלו כתב הבעל כל הסיפורי דברים של כריתות שבגט הכתוב למעלה, ובחתימתו לבד מתקיים מה שאמרה התורה וכתב לה "ספר כריתות", וכן להפוסקים דוכתב קאי על הסופר שיכתוב לשמה, ע"י חתימת העדים בצווי הבעל לשמה הוי כאלו כתבו כל הסיפורי דברים של כריתות שלמעלה לשמה, ואדרבא רק בהכתיבה לבד בלא החתימה לא נתקיים כלל הוכתב לה אליבא דר"מ, דעדיין לא נגמרה הכתיבה בלא החתימה, ובהחתימה לבד אפילו על גט שמצאו באשפה מתקיים הוכתב לה "ספר כריתות", דהיינו כל הסיפורי דברים שבגט, דכך הוא גדול כחה של חתימה אליבא דר"מ לעשות כאלו כתבו עתה כל הסיפורי דברים של מעלה בצווי הבעל לשמה:

ומה שהקשה כ"ת ע"ז דאיך יבואו עתה העדים בחתימתם לעשות הגט לשמה, והא הוי כמו גט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו הקולמס לשמה, דלא מהני לרוב הפוסקים, אין זה קושיא כלל, אליבא דר"מ אשר ס"ל דבגט לא נגמר כתיבתו עד אחר החתימה, דשם בהעביר עליו הקולמס הטעם הוא משום דכתב על גבי כתב לא הוי כתב, כמבואר בס"פ הבונה ובכל הפוסקים, והובא ג"כ בב"ש סי' קל"א ס"ק ה', מה שאין זה בנ"ד כלל, אלא דבחתימתו משוי לשמה כל הכתוב ע"ג הקלף למעלה, אשר בלא החתימה לא הי' עליו שם כתב כלל לגבי גט לר"מ, ובחתימתו משוי לי' כתב, וקרינן בי' וכתב, וכיון דבהחתימה היא לשמה ממילא נעשה עי"ז כל הכתוב לשמה, ודוק:

וכיון שהוכחנו דלר"מ, החתימה משוי כאלו כתב כל הנכתב למעלה, ממילא ה"ה בשבועה, אם חתם עצמו על כתב יד של אחר, הוי כאלו כתב כל הנכתב למעלה, וממילא הוי שבועה להסוברים דמהני שבועה בכתב:

ומעתה יתבונן נא כ"ת כי ראי' זו אליבא דר"מ כתבתי מדנפשי, בראותי כי אין ראי' להח"ס ממניעת אמירת הבעל בשעת נתינה דהחתימה היא כאלו דיבר כל הכתוב, וכנ"ל, ולזאת הבאתי אני ראי' דחתימה מהני בשבועה מדהוי לר"מ החתימה כאלו כתב כל הנכתב למעלה, וכנ"ל, וע"ז כתבתי במכתבי דכל זה הוא לר"מ, אבל למה דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי, והוכתב לה אכתיבה קאי, וצריך שיכתב דוקא בצווי הבעל, ובכך מקוים וכתב לה "ספר כריתות" כפשוטו, שכותב לשמה כל הסיפורי דברים של כריתות שבגט, אבל אם נכתב שלא בצווי הבעל אף שנחתם בצווי לא מהני, ולא אמרינן דע"י החתימה נעשה כאלו נכתב כל הספר כריתות בצווי הבעל, וא"כ אדרבא יש ראי' לדידן דהחתימה אינה כאלו כתב כל הכתוב למעלה, [ואפילו את"ל לר"א הטעם משום דהוי כתב ע"ג כתב, מאחר דלדידי' הכתיבה נגמרה גם בלא החתימה, ודוק, מ"מ פשיטא דגם בשבועה לא מהני כתב ע"ג כתב, כיון דלא כתב כלל, וגילוי רצונו זה שע"י תנועת ידיו לא עדיף מרמיזה, דלא מהני בשבועה, רק צריך לבטא בשפתים דוקא, או עכ"פ כתיבה גמורה להסוברים דגם שבועה בכתב מהני, ודוק], ומובן מעצמו שכוונתי לא היתה בזה שכתבתי דלדידן דקיי"ל כר"א אדרבא וכו', אלא נגד ראי' שלי שהבאתי דחתימה היא כאלו כתב כל הנכתב למעלה, דזה הוא רק אליבא דר"ח, אבל למה דקיי"ל כר"א אדרבא יש ראי' להיפוך, דחתימה לא הוי כאלו כתב כל הכתוב למעלה, אבל דין הח"ס פשיטא דלא נדחה עדיין בזה, דעדיין י"ל דנהי דהחתימה לא הוי כאלו כתב כל הכתוב למעלה, אבל עכ"פ הוי כאלו אמר כל הכתוב, אך גם ראי' אין לו להח"ס על זה, כי ראייתו מהאשה עצמה שכותבת גיטה אינה ראי' כלל, מחמת כל הנ"ל, וכנ"ל:

ענף ד

ולזה שוב חזרתי להביא ראי' לכאורה לסברת הח"ס דהחתימה הוי כאמירה, וקשרתי חבל בחבל וכו' על דרך ראיית הח"ס, דלדעת הרמב"ם וסייעתו דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וגם ס"ל דבע"ח לבד הגט כשר, גם בלא ע"מ, ואם גם לא אמר כלום בשעת הנתינה יהי' ג"כ הגט כשר מה"ת, וע"כ לכאורה משום דהוי כדיבור בשביל החתימה, שהיתה בשליחותו, ושוב דחיתי זה, דא"כ יש להמציא ג"כ גם בלא שליחותו על החתימה, כגון נחתם בשבת בשוגג, וכדומה, וכנ"ל, ולא אמר כלום בשעת הנתינה, ואעפ"כ כשר מה"ת, וע"כ צ"ל דנתינת הגט לידה בלבד ג"כ הוי כאמירה, וא"כ אין ראי' כלל להח"ס דחתימה לבד מהני בשבועה, לא מצד דהוי כאלו כתב כל הנ"ל, ולא מצד דהוי כאלו אמר כל הכתוב:

ומעתה ימחול נא כ"ת להשים עיניו עוד הפעם במכתבי הקודם, ויבחין ויראה בהנקודות שנקדתי איזה פעמים אצל תיבות "ספר כריתות", גם מלת "ודוק" שהוספתי לפעמים, גם השינוי שבלשוני, שבתחלה כשהבאתי דברי הח"ס כתבתי דהחתימה הוי כאלו נאמר כל הכתוב' בהגט, ושוב בהראי' שכתבתי אליבא דר"מ, ושלמה דקיי"ל כר"א אדרבא ראי' להיפוך, בכל זה נשאתי ונתתי רק אם החתימה היא כאלו "כתב כל הכתוב" ושוב במה שכתבתי שיש להמציא לכאורה דיועיל החתימה, בראי' זו חזרתי וכתבתי דהחתימה היא כאלו "אמר כל הכתוב', וכאשר דחיתי ראי' זו כללתי וכתבתי דאין ראי' כלל להח"ס דע"י חתימתו יהי' כאלו "כתב" או אמר' כל הכתוב בהשבועה, מכל זה יוכל לראות ולהבין שנזהרתי בלשוני, ושכוונתי הי' ככל מה שפירשתי כאן, ושלא שגיתי ח"ו בדבר פשוט, לחשוב שדינו של הח"ס תלוי דוקא באם החתימה היא כאלו כתב' כל הכתב, ושע"י הראי' להיפוך יהי' נדחה הדין לגמרי, שא"כ איך סתרתי דברי בתוכ"ד, שלאחר שכתבתי דלדידן דקיי"ל כר"א אדרבא וכו' מיד כתבתי לעשות סמוכים לדינו של הח"ס ממה שיש להמציא לכאורה, וא"כ יהי' הראיות סותרות זא"ז, א"ו נראה בעליל גם מתוך מכתבי הקודם שזה שכתבתי דלדידן אדרבא וכו' הוא רק נגד הראי' שלי, לומר דהחתימה לא הוי ככתב כולו, אבל עדיין יכול להיות דינו של הח"ס אמת, מצד דנימא דחתימה הוי כאמירת כל הכתוב, ומצד זה הבאתי מיד הראי' ממה שיש להמציא לכאורה וכו', אמנם אח"כ כשדחיתי גם ראי' זו, כללתי וכתבתי דשוב אין שום ראי' להח"ס, לא מצד דהחתימה הוי ככתיבה, ולא מצד דהוי כאמירה:

ושוב כתבתי דאין להביא עכ"פ ראי' מגט לחתם השבועה ונתנה ביד חבירו דהוי כאמירה, כמו בגט, דאם באנו לדמות זה לגט, א"כ גם בנתינת הכתב לבד לחבירו גם בלא חתימתו יהי' כאמירה, וזה ודאי לא שמענו מעולם, עכ"ל במכתבי:

ובטעם החילוק בין נתינת כתב השבועה לנתינת גט, הי' מקום גדול לומר, דדוקא גט דכתוב כולו כמדבר לנוכח אשתו, בזה הוי הנתינה לה כמדבר עמה ע"י כתב, משא"כ שבועה שכפי הנהוג אין כותבין אותה כמדבר לנוכח חבירו, רק בדרך נסתר, כמו הנני נשבע לשלם לפלוני וכדומה, א"כ אין לומר שבנתינתו לו זה מדבר עמו, שהרי אינו מדבר עמו כלום, אך אינו מוכרח, דהדרך לדבר לפעמים לחבירו גם בדרך נסתר וכבוד, וגם כי אם אפילו השבועה כתובה כמדבר לנוכח ונתנה לחבירו בלי חתימתו בודאי ג"כ אין חוששין בזה לשבועה:

ולזאת המחוור בזה כמו שכתבתי בההעתק אשר הנחתי להעתיק ממכתבי הקודם, והוספתי בזה איזה תיבות, אחר לא שמענו מעולם הנ"ל, וז"ל "וע"כ צ"ל דרק בגט הוי הנתינה כאמירה, דרחמנא אחשבה להנתינה דידי', כדכתיב ונתן בידה, והיא מעשה רבה הכורת בינו לבינה, [וכן משמע קצת בב"ש שם ר"ס קל"ו] ולא מצינו למילף מיני' לדבר אחר דליהוי גבי' ג"כ הנתינה כאמירה, וא"כ גם בחתם עצמו ג"כ, מנ"ל דהוי כאלו אמר כל הכתוב", עכ"ל בהעתקתי הנ"ל:

ועתה ראיתי שגם כ"ת כתב כזאת במכתבו בקצת הסבר יותר, אך מה שהוסיף ע"ז בזה"ל, משא"כ החתימה, היא בכל מקום תורה על קיום הענינים הכתוב למעלה, עכ"ל, ואמת שכן הוא, אבל מניין לנו דהיא כמו דיבור, דיועיל גם לענין שבועה, אשר כתוב בה לבטא בשפתים, דודאי לא כל גילוי רצון מועיל לענין שבועה, וכמה טירחות טרחו בראיותיהם הפוסקים הסוברים דכתב מהני בשבועה כמו דיבור, הגם שאין גילוי רצון יותר מזה, אעפ"כ אנן דיבור בעינן בשבועה, וגם לאחר שכבר נתברר לרבינו הח"ס ז"ל דכתב בשבועה הוי כדיבור, אעפ"כ עלה ונסתפק על החתימה, אם היא ג"כ כדיבור, והוצרך להביא ראי' לזה, ואנחנו בעניותינו לראי' שלו לא ירדנו, וכנ"ל, ומעתה צריכין אנו לראי' לזה דחתימה הוי כדיבור, והסברא דגילוי רצון לבד לא יספיק כלל לחשוב החתימה כשבועה, וכנ"ל:

ומ"ש כ"ת מקודם לזה דק"ו הוא, אם המסירה היא כדיבור מכש"כ החתימה שעל הגט או על השבועה דהיא כדיבור, וכל עצמו דשבועה בכתב לא למד הח"ס רק מק"ו מדיבור, עכ"ל, מה מאוד יש לתמוה ע"ז, דהח"ס למד ק"ו כתיבה מדיבור, דהיא מעשה טפי וגם הוא יותר קיום מדיבור, עיי"ש בסי' רכ"ז ובלשון החות יאיר שהעתיק שם ובסי' ר"כ בד"ה שנית, וכתב שם עוד בסי' ר"כ בד"ה ונ"ל, דדוקא שבועה בכתב, אבל ת"כ בכתב לא מהני, דבהא ליכא ק"ו, כתיבה ממעשה דנתינת יד, עכ"ל, והגם דיש לדחוק בדברים אלו ולפרשם על דרך שכתב הח"ס בסי' רכ"ז בד"ה עוד, עיי"ש, מ"מ נראים הדברים כפשטן, דליכא ק"ו כתיבה ממעשה דת"כ, דהיא מעשה יותר גדולה, מה שתוקע כפו לחבירו, מהכתיבה שבינו לבין עצמו, ומעתה איך יש ללמוד ק"ו, חתימה שהיא מעשה זוטא טפי מכתיבה, מנתינת הגט ליד האשה, שהיא מעשה רבה, והיא עיקר הכריתות ועיקר קיום הגט:

ומ"ש כ"ת דהחתימה מבררת לנו יותר דעתו ורצונו שרוצה בקיומן של הדברים מהמסירה, לא ידעתי איך, דהלא אנן מהמסירה דגט בעינן למילף, דמסירה דכתב שבועה באמת לא מהני, וכנ"ל, ואיך החתימה מורה יותר על רצונו בקיומן של הדברים ממסירת הגט לידה, דהוא עיקר הכריתות והגמר שלו, והרי החתימה מכתיבה אי אפשר למילף, אף דנראה ודאי דהחתימה היא כ"כ גילוי דעת על קיום הדברים הנכתבים למעלה כמו אם הי' כתב בעצמו, ואעפ"כ לא ילפינן דהחתימה יהי' כדיבור כמו הכתיבה, יען דהכתיבה היא מעשה היותר גדולה מהחתימה, ואיך ניליף החתימה דיהי' כדיבור ממעשה העוד יותר גדולה, של מסירת הגט ליד האשה, אין זה אלא תימה:

ואף אם באמת הי' החתימה מורה יותר על רצונו בקיום הדברים ממסירת הגט לידה, ג"כ לא הי' אפשר ללמוד מק"ו ממסירה דהוי כדיבור, דאיכא למיפרך, דשאני התם דהיא מעשה היותר גדולה ועיקר הכריתות, משו"ה הוי כדיבור, משא"כ החתימה דהיא מעשה זוטא אף דמורה יותר על רצונו בקיום הדברים מ"מ גילוי דעת לא הוי כדיבור, ומכש"כ שלא ניתן להיאמר כן כלל דהחתימה הוי יותר גילוי דעת על קיום הדברים מהמסירה לידה, וכנ"ל, א"כ בודאי ק"ו זה מעיקר פריכא הוא, דאין למדין קל מחומר להחמיר עליו, וכנ"ל:

ובזה שכתבתי לעיל דלא כל גילוי רצון מועיל לענין שבועה, רק מה שהוא כדיבור, מה"ט אין להרחיק כ"כ דברי הדבר אליהו אשר הביא כ"ת דשבועה בכתב מושיט"א לא הוי שבועה לדברי האומרים דלא הוי כתב לענין שבת, דס"ל להמחבר הזה דדוקא אם מגלה רצונו ע"י כתב הוי כדיבור, אבל גילוי רצונו ע"י מושיט"א, דלא הוי כתב, לא הוי כדיבור, רק גילוי רצון לבד, ולא מהני בשבועה, וכמו גילוי רצון ע"י שאר תנועה דלא מהני בשבועה, דדיבור דוקא בעינן:

ואעפ"כ הנני מסכים בזה לדעת כ"ת, דהוי שבועה גם ע"י מושיט"א, [להפוסקים דשבועה בכתב מהני], דמידי כתב כתוב באורייתא לענין שבועה, לבטא בשפתים כתיב, אלא שאנן אמרינן דגילוי רצון ע"י מעשה הכתיבה לא גרע מע"י עקימת שפתים, ובהיות כן גם בכתב מושיט"א דג"כ מגלה רצונו ע"י מעשה חשובה, אשר כל העולם משתמשים במעשה הזה לגלות רצונם ולקיים כל דבר ע"י כתב המושיט"א, ג"כ לא גרע זה מדיבור, אף דבעצם לא הוי זה כתב לענין שבת וכדומה הצריך כתיבה:

ולא דמי למה שכתבתי לעיל בפשיטות דבשבועה לא מהני כתב ע"ג כתב כמו בשאר דברים, דשם החסרון הוא מצד הפועל, דלא עשה שום מעשה כלל בכתב ע"ג כתב, דגם קודם העברת כתב שלו היינו יכולים לקרותו, ואיזה פעולה עשה במה שהעביר הקולמס עליו, וקמחא טחינא טחין, ולא עשה שום פעולה בזה אף לבני אדם הקוראים הכתב, כי גם מקודם הי' נקרא, ואין כאן אלא גילוי רצון ע"י תנועת ידיו, ולא ע"י שום פעולה, וזה לא הוי כדיבור, משא"כ בכתב מושיט"א, פעולה גדולה עשה, אשר גילה רצונו ונתנו לקרות לכל אדם, הגם דלא הוי כתב, מ"מ לא גרע זה מדיבור להפוסקים דשבועה מהני בכתב, וכנ"ל:

ענף ה

ועתה נשוב קדמה, אל מ"ש כ"ת בראש דבריו ליישב כוונת הח"ס בראייתו מהאשה הכותבת את גטה, והוא דבגירושין צריך מדאורייתא הבעל או שלוחו לומר לה בשעת נתינת הגט ענין הכריתות, כדי לידע שנותנו לה בתורת גירושין, ומה דס"ל להפוסקים דמה"ת גם בלא אמר כלל כשר, היינו דהענין הכתוב בהגט הוי כאמירה. ועתה בשלמא אם סופר דעלמא כותב הגט, דכתיבה היא כאמירה, שפיר נעשה שליח בכתיבתו לומר להאשה כל הכתוב בהגט אבל האשה עצמה הכותבת גטה א"א לומר דהיא שליח לומר לעצמה כל הכתוב בהגט, ע"י כתיבתה, דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, כבגיטין דף כ"ד ע"א וס"ג ע"ב, וע"כ אמירת הבעל בגט זה היא ע"י החתימה, עכת"ד:

והנה בראש צריך אני לברר, דזה שכתב כ"ת דצריך הוא או שלוחו מה"ת לומר שלה' בשעת הנתינה ענין הכריתות, האי לה הוא לאו דוקא, דבאמר לעדים סגי, כדאמרינן בגיטין דנ"ה ע"א וביבמות דקי"ג ע"ב מדברי ר"י בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט וכו' ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת, עיי"ש, ולדעת בעהמ"א והרמב"ם והטור גם בלא נודע לה כלל אח"כ שהוא גט הרי זו מגורשת, ולדעת התו' בגיטין דע"ח ע"א בד"ה אינו גט צריך להיות עכ"פ שאח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת, כדי שלא תהי' משלחת וחוזרת, עיי"ש, ועכ"פ אין צריך שום שליחות מהבעל לאמירה הזו, כדמשמע להדיא מדברי התו' שם, רק בהודעה בעלמא סגי לה, והובא כל זה באבה"ע סי' קל"ו ס"ה ובב"ש שם ס"ק ג', ומ"ש שם דצריך שיאמר "לה" כשיתן לה הגט, היינו לכתחלה, וכן מ"ש שם בס"א דאם נתן בידה ולא אמר לה כלום הרי זה גט פסול, וליש פוסקים גם גט בטל מדאורייתא, כמ"ש שם בב"ש ס"ק א', היינו ע"כ כשלא אמר כלל אף לעדים, אבל אמר לעדים ולא לה הדין מבואר שם בס"ה, וכנ"ל:

אך לא נדחו עדיין בשביל זה עיקר דברי כ"ת, דהלא אנן קיימינן הכא בלא אמר כלל שום דיבור, לא לה ולא לעדים, ואם ע"י הכתיבה דידה לא הוי כאלו אמר לה הוא, יען דלא חזרה שליחות, וכנ"ל, נמצא הגט בטל, וע"כ ע"י החתימה, רק יען כי בהתבוננתי בתוך דבריו הי' נ"ל קצת שאין מורין כן כאשר כתבתי, לזאת כתבתי זה, למען האמת:

אמנם גם מ"ש כ"ת דצריך שליחות לאמירה זו, לפענ"ד לא נראה כן, דהא חזינן דאין צריך כאן אמירה בעצם, רק בגילוי דעת לבד שנותנו לה בתורת גירושין סגי, דהא כשעסוקין באותו ענין ונתנו לה סתם מהני, ואף בקידושין דלית בה שום לתא דאמירה כלל אף מדאורייתא, לא מיבעיא בקידושי כסף, אלא אף גם בקידושי שטר, כמ"ש הב"ש שם ס"ק א', ואעפ"כ כשעסוקין באותו ענין ונתן לה בסתם מקודשת, רק דאנן אמרינן מדכשר בגט מה"ת אף כשאין עסוקין באותו ענין ונתן לה סתם, דליכא שום גילוי דעת כלל, [דזה שנותן לה הגט דף לאחר הצווי שלו לכתוב ולחתום לא חשבינן לי' לגילוי דעת שנותנו לה לגירושין, דא"כ גם בקידושי שטר הי' צריכה להיות מקודשת מדאורייתא, דהא השטר קידושין נכתב בכל פרטיו כמו גט, לשמה ומדעת שניהם, כמבואר באבה"ע סי' ל"ה, ואם אח"כ כשנותנו לה בסתם נחשוב זה לגילוי דעת שנותנו לשם קידושין, א"כ גם גילוי דעת שלה יש, דהא נכתב גם מדעתה, וגם היא קבלה אותו, ואמאי אין חוששין לקידושין כלל כשאין עסוקין באותו ענין, א"ו דלא חשבינן זה לגילוי דעת, וא"כ בגט אמאי כשר מה"ת], וע"כ צ"ל דזה הכתוב בהגט חשוב כאמירה בשעת הנתינה, [משא"כ בקידושי שטר, אם גם ע"י הנתינה הוי כאמר הוא הכתוב בהשטר, אבל אין כתוב בו כלל אמירה דידה, דליהוי כאמרה גם היא, וגילוי דעת אין כאן, וכנ"ל, משא"כ בגט סגי באמירה דידי', ולא צריך לרצון שלה, וכמ"ש הב"ש], אבל מ"מ פשיטא דאין צריך דין שליחות באמירה זו, דאפילו אם הוא באופן דלא הוי שלוחו כמותו בזה, מ"מ עכ"פ גילוי דעת הוי שנותן לגירושין, ולא גרע מעסוקין באותו ענין:

ובהיות כן, מ"ש כ"ת בתוך דבריו, וז"ל, הגע בעצמך וכו' אם יעשה הבעל אותה שליח לאמר לעצמה ודין וכו', דהיינו שיראה לה תיבות של הכריתות הכתובים בהגט, כדי שתאמר אותן בשליחותו, היועיל זאת בודאי לא, עכ"ל, ואני אומר בודאי אין, מועיל ומועיל, אם רק הספיקו הרמיזות הללו, להבין ממנו ענין עשיית השליחות, אף דבאמת אינה בזה בדין שליחות, מ"מ איך לך גילוי דעת גדול מזה שנותן אותו לגירושין, וסגי בהכי, וכנ"ל, וזה עדיף מעסוקין באותו ענין, ששם רק מבינים דבר מתוך דבר, אבל כאן הוא מרמז בהדיא על זה, ומה בכך דאין כאן אמירה, וכנ"ל, ואם היו הרמיזות באופן שסייע גם בגופו לזה, כמו הרכנה וכדומה, [וכאשר לדעתי באמת לא סגי בלא"ה שיהי' באופן שיובן ממנו ענין השליחות] בודאי זה יספיק גם במקום אמירה ממש, כמ"ש באבה"ע סי' קכ"א ס"ה, וגם אפילו בפקח לדעת רוב הפוסקים, עיי"ש בב"ש ס"ק ו':

אבל לא הי' צריך כ"ת לדחוק עצמו במציאות הזה, והי' יכול להמציא בפשיטות, כגון שזמן הרבה קודם הנתינה עשה שליח לאשתו שתאמר לעצמה בשעת נתינת, הגט ודין וכו', דלא הוי שליחות, כאלו אמר הוא אז בשעת הנתינה, דלא חזרה שליחות אצלו, ובזה אולי גם אני הייתי מודה לו, דאין כאן שום גילוי דעת ממנו בעת הנתינה, והגילוי דעת שמקודם לא מהני על שעת נתינה, דא"כ בכל גט יש גילוי דעת גדול בעת שמצוה לכתוב ולחתום לשמו ולשמה לשם גירושין שדעתו לתת אותו לגירושין, וגם אומר אז בפירוש כן, ואעפ"כ חיישינן בעת הנתינה דלמא הדר בי' ונותנו לפקדון, וכדומה, וה"ה בנ"ד מה שאמר לה מקודם לא מהני על שעת הנתינה:

אך גם בזה יש לומר, כיון שעשה אותה שליח לזה מקודם, והיא אמרה כן בשליחותו, בשעת הנתינה, הגם דבאמת אין בזה דין שליחות, מ"מ כיון ששומע ממנה ושותק, יש כאן גילוי דעת שמרוצה לזה, ונותן לשם גירושין, אך אם הוא אינו שומע זאת ממנה, בודאי לא מהני הגילוי דעת שמקודם, וכנ"ל, אמנם גם בזה יש לומר דמאחר דעשה אותה שליח לומר כן אח"כ בשעת נתינה, וידוע דבכל שליחות אף שנשתהה כמה בין מינוי השליחות להעשיה, מ"מ השליחות קיים, ולא חיישינן בסתמא שמא חזר בו המשלח בתוך כך, אלא אמרינן מדעשאו שליח לכך מסתמא גם בעת המעשה עדיין דעת המשלח כן הוא, וא"כ גם בנ"ד שעשה אותה שליח על אח"כ, שתאמר לעצמה בשעת הנתינה ודין וכו', מסתמא לא חזר בו הבעל מזה, וגם בעת הנתינה דעת הבעל הוא כמקודם שתאמר כן, וא"כ הגם דמ"מ דין שליחות אין כאן, מצד השליח, דהיינו מצדה, יען דלא חזרה שליחות אצלו, אבל עכ"פ כשהיא אומרת כן בשליחותו שמקודם שנקטינן מסתמא בכזאת שכדעתו אז כן דעתו עתה שתאמר כן, א"כ יש עכ"פ גילוי דעת גדול ממנו שנותנו לשם גירושין, אשר בזה סגי, וכנ"ל, ואין זה דומה לגילוי דעת שמקודם, וכנ"ל, דהכא ע"י מינוי השליחות על אח"כ יש ג"כ גילוי דעת גם עכשיו, וכנ"ל, ודוק בזה:

אמנם עדיין יש לומר, דאכתי לא נדחה בשביל זה עיקר דברי כ"ת בישוב כוונת הח"ס, באשה הכותבת גטה, ולא אמר כלל בשעת הנתינה, דכיון דלא הי' שום אמירה בפירוש, וגם לא שום גילוי דעת בעת הנתינה, ורק ע"י השליחות שעשה אותה להכתובה יהי' כאמירה, וכיון דאין בזה דין שליחות, וכנ"ל, נמצא דאין בזה אמירה, ולא שום גילוי דעת בעת הנתינה, ויש עוד לדבר בזה ולפקפק, דאולי יש לחשוב כל זה עכ"פ לגילוי דעת בעת הנתינה, מדאורייתא עכ"פ, אך אין רצוני להאריך עוד בזה כדי לבוא אל העיקר:

והוא דאף אם יהיבנא לי' לכ"ת כמ"ש במכתבו, דבעינן בזה דין שליחות לאמירה זו, מ"מ אין שום חילוק בזה בין אם האשה כותבת גטה בשליחות הבעל לבין אינש דעלמא:

ומתחלה נתבונן נא בדעת הח"ס, דלא ניחא לי' לומר דע"י נתינת הגט לידה הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בו, רק ע"י הכתיבה או החתימה הוי כאמירה, ויש להבין מה מהני האמירה שבשעת כתיבה או החתימה על שעת הנתינה, הלא אז בשעת הנתינה צריך לומר שנותנו לשם גירושין, וכנ"ל.

וע"כ צ"ל דס"ל להח"ס דהגם דמסירת הגט לבד לא הוי כאמירה, מ"מ כיון שנכתב בשליחותו, והוי כאלו אמר אז, לזה כאשר מגיע הדברים אשר אמר אז לידה, הוי כאלו אמר גם עתה הדברים הכתובים בהגט, ועדיין אין זה מובן כל צורכו:

אך גם זה צריכין אנו להבין, דאמרינן דבעת הכתיבה הוי כאלו אמר כל הכתוב בהגט, ואיזה טעם יש להאמירה הזו אז, דהלא הגט כתוב כמדבר לנוכח אשתו, אנא פב"ב צביתי וכו' ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"ב וכו', ואם היא אינה עומדת שם וקוראת עכ"פ מה שכותב איזה טעם יש לאמירה הזו שלא בפניה, וכי אם ראובן ישבע שלא ידבר אל שמעון, ויאמר שלא בפני שמעון אני ראובן אומר לך שמעון כך וכך, הכי עבר בזה על שבועתו, הא ודאי דלא, דהלא לא דיבר כלל אל שמעון, וגם אין טעם כלל להאמירה הזו שלא בפני שמעון, וה"ה הכא בגט, כיון דלשונו הוא לנוכח אשתו, איזה טעם כלל יש לאמירה זו שע"י הכתיבה אשר היא שלא בפניה:

וצ"ל דאה"נ הענין הוא כך, דגדר הדיבור אל חברו הוא מורכב מב' ענינים, האחד דמוציא הדיבור מפיו, והב' דמגיעו לאזני חבירו, וכאן בגט בהכתיבה אשר הסופר כותב בשליחות הבעל, והוי כאלו כתב הבעל, וכיון דנקטינן דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו הבעל אמר כל הכתוב בהגט, והוציא מפיו כל הכתוב בו בשליחותו, אך עדיין לא עשה בזה אלא חלק אחד מהנ"ל, דהוציא הדברים מפיו, אבל עוד חסר לזה חלק הב', דהיינו להגיע הדברים לאזני אשתו, כי כל הדיבור של עכשיו הוא שלא בפניה, והדיבור הוא לנוכח אשתו, כנ"ל, וצריך הוא להגיעו אליה, שזולת זה אין שום טעם להדיבור, וכנ"ל ולכך כשנותן אח"כ הגט הזה הנכתב בשליחותו בידה, נמצא דהדברים הללו אשר היו מגיעים אליה ודיבר אותם בעת הכתיבה שלא בפניה הוא מביאם עכשיו אליה, וכאלו השמיעם לאזניה, ונמצא עכשיו בעת הנתינה נגמר הדיבור אליה בב' חלקיו הנ"ל, וא"כ הוי באמת כאומר אליה בעת הנתינה כל הכתוב בהגט:

ומעתה ניחזי אנן, דרך משל להפוסקים דס"ל דשבועה מהני ע"י שליח, אם ראובן אומר לשמעון הנני ממנה אותך שליח שתדבר בשמי דברים האלה לעצמך, בזה"ל, אני ראובן נשבע ליתן לך שמעון מאתיים זוז, וכן דיבר שמעון בשליחתו, בודאי לא הוי בזה שליחו כמותו, דכיון דהשליחות הוא לומר לעצמו, א"כ לא חזרה השליחות אצל המשלח, וא"כ אין צריך ראובן לקיים שבועה זו כלל, ואין לומר בזה כיון דכל החסרון של השליחות הוא משום שהוא לעצמו של שמעון, וא"כ נימא דפרט הזה באמת ליתא, דלא הוי כאלו דיבר הדברים הנ"ל אל שמעון, דלזה אינו יכול שמעון להיות שליח, לדבר אל עצמו, וכנ"ל, אבל עכ"פ יהי' כאלו ראובן נשבע השבועה הנ"ל, ודיבר אותה בהלשון הנ"ל, רק לא אל שמעון, דהא על דיבור של הדברים הנ"ל שפיר יכול שמעון להיות שליח, וכמו אלו אמר ראובן ללוי אמור בשליחתי בזה"ל, הנני ראובן נשבע לתת לך שמעון ר' זוז, שלא בפני שמעון, דהי' כאלו אמר ראובן דברים הללו שלא בפני שמעון, וא"כ גם בשמעון עצמו נפלוג את שליחותו, ובמה דיכול להיות שליח יהי', אך זה אינו, דכיון דראובן עשה אותו שליח שידבר הדברים האלה אל עצמו, וכיון דבפרט הזה דאל עצמו השליחות בטל, ממילא כל השליחות בטל, דראובן דוקא בשליחות שלם הי' רוצה, [וגם בזה עדיין יש לעיין דאיני רואה קפידא בזה כ"כ לראובן]:

אבל אם ראובן אומר לשמעון הנני ממנה אותך שליח שתאמר הדברים האלה עבורי בזה"ל, הנני ראובן נשבע ליתן לך שמעון ר' זוז, ולא עשה אותו שליח כלל שידבר הדברים האלה אל עצמו, או שגם אמר לו בפירוש שאינו עושה אותו שליח בזה לדבר אל עצמו, רק לדבר הדברים האלה עבורו לבד, פשיטא דאם דיבר שמעון כן דהוי כאלו ראובן נשבע ודיבר דברים האלה, אבל לא אל שמעון, דעל זה עשה אותו שליח, ויכול להיות שליח, וכנ"ל:

ומעתה נבוא לנ"ד, דאשה הכותבת גטה בצווי של בעלה, ממילא הוי כאלו הבעל בעצמו כתב הגט, דשליחו כמותו, וכיון דנקטינן דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו הבעל אמר כל הכתוב בהגט, ולא שייך בזה לומר דהאשה אינה יכולה להיעשות שליח להאמירה משום דלא חזרה שליחות, דדוקא לומר לעצמה אינה יכולה להיעשות שליח, אבל כאן לא עשה אותה הבעל שליח כלל שתאמר לעצמה, דהגם דעשה אותה שליח להכתיבה, והכתיבה היא כדיבור, מ"מ הדבר ידוע דאין כוונת הבעל כלל לזה לעשות אותה שליח שתדבר עכשיו אל עצמה, כי אינו צריך עכשיו כלל לדיבור הזה אליה, וגם עיקר הדיבור שע"י הכתיבה אין עולה בדעתו כלל, רק עיקר כוונתו הוא שהיא תכתוב עבורו, ויהי' כאלו כתב הוא, ואין עולה על דעתו כלל שזה היא כדיבור, ומכש"כ שיהי' הדיבור אל עצמה, אין זה עולה כלל על מחשבתו, ואינו עושה אותה כלל שליח לזה, רק להכתיבה, שיהי' כאלו כתב הוא, וכתיבה היא כדיבור, וממילא ע"כ הוי כאלו אמר הוא בעת הכתיבה כל הכתוב בהגט, אבל לא אל האשה, כי על זה לא עשה אותה שליח, ואינה יכולה להיעשות שליח לעצמה, רק הוי כאלו אמר הבעל כל הכתוב בהגט ולה אליה, ואח"כ כשמגיע הגט אליה בשעת הנתינה, מגיע הוא בעצמו אליה הדברים אשר אמר בעת הכתיבה, אבל לא אליה, ועכשיו הוא מגיע אותם הדברים אליה, ונגמר עכשיו האמירה אליה, וא"כ הוי זה דומה בדומה ממש לאדם אחר הכותב הגט בצווי של הבעל, דבשניהם בשעת הכתיבה הוי כאלו אמר כל הכתוב בהגט, אבל לא אליה, ואח"כ כשמגיע הדברים האלה אליה בשעת הנתינה נגמר הדיבור אליה, ובצירוף שניהם, הכתיבה והנתינה, הוי כאלו אמר אליה אז בעת הנתינה כל הכתוב בהגט, וכנ"ל:

ומהתימא על מעכ"ת שכתב וז"ל, אמנם אם האשה כותבת הגט, אף שהיא יכולה להיעשות שליח להכתיבה, כי עודנה אינה מתגרשת בהכתיבה, אמנם דבר פשוט הוא שאינה יכולה להיעשות שליח לאמירה, דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, עכ"ל, ואיך יתכן זה דנעשתה שליח לכתיבה ולא לאמירה, דהא כיון דנעשתה שליח להכתיבה, והוי כאלו הבעל עצמו כתב, וכיון דנקטינן השתא דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו אמר כל מה שכתב, ואיך אפשר זה דנימא דהבעל כתב ולא אמר, כיון דהכתיבה הוי כאמירה, וצ"ל ע"כ דכוונת כ"ת היא שאינה יכולה להיעשות שליח לאמירה אל עצמה, דהא לא חזרה שליחות זה, וזה אמת, וגם אני כבר הוספתי לעיל שלא עשה אותה כלל שליח לזה שתדבר אל עצמה, אך ומה בכך, כיון שעכ"פ עשה אותה שליח להכתיבה, והוי כאלו כתב הוא, וממילא ע"כ הוי כאלו אמר הוא כל הכתוב. אך לא אליה, ושוב אח"כ כשהוא בעצמו מגיע אליה את הדברים הכתובים בשעת נתינה, ע"י צירוף שניהם, הכתיבה והנתינה, דהיינו הוצאת הדברים מפיו, והגעתם לאזניה, נגמר הדיבור אליה, והוי כאלו אמר אז בשעת הנתינה אליה כל הכתוב בהגט, וגם באינש דעלמא שכותב הגט בשליחות הבעל לא הוי יותר מזה, אלא ג"כ בשעת הכתיבה לא הוי אלא כאלו הבעל אומר כל הכתוב בהגט, ולא אל האשה, ורק בשעת הנתינה נגמר הדיבור אליה, וכנ"ל, ומה בין זה לזה, סוף דבר, איני רואה שום ראי' להח"ס מהאשה עצמה הכותבת גטה, יותר מסופר דעלמא הכותב גטה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה