מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ה
ענף א
שאלה
איך להתנהג בצווי הבעל להסופר ולהעדים לכתוב ולחתום הגט. המבואר בסדר גיטין של מהר"מ אות נ"ב ונ"ג, כי הנוסח שכתב שם בסדר גיטין יש לגמגם בו הרבה, כמו שיתבאר לפנינו:
תשובה
כדי לברר דבר זה, צריך אני להציע בזה מקור הדין:
הנה ז"ל הגהות מרדכי בפ"ו דגיטין, אומר ר"י שטוב לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כ"כ גיטין עד שיהא אחד מהם לדעת הרב, והרבי יוסף קלצון אומר דשמא בענין זה פסול, דדמי לברירה, דשאר גיטין כשרין מיד שנעשו כתקנן, וגט זה תלוי בדעת הרב, וצ"ל הוברר הדבר שהי' עומד לדעת הדבר משעת כתיבה, ואנן קיי"ל דבגיטין אין ברירה, כדאיתא פרק כל הגט גבי לאיזה שארצה אגרש, הלכך טוב שיאמר כל פעם, עכ"ל, והובא בקצרה בב"י אבה"ע סי' קכ"ב:
וכוונתו דכיון שאומר להם שיכתבו ויחתמו כ"כ גיטין עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב, א"כ נראה שאינו עושה אותם שלוחים אלא לגט שיהי' כשר לדעת הרב, ואם לא יהי' הכתיבה והחתימה כשרים לדעת הרב, הגם דבעצם יהי' כשרים, לא עשו שליחותם, וכאלו כתבו וחתמו בלא שליחות הבעל, וא"כ הגט בטל למאן דבעי שליחות להכתיבה ולהחתימה, ואפילו למאן דלא בעי שליחות מ"מ עכ"פ הבעל לא יגרש בגט זה, ולא צוה עליו, דהא הוא רוצה דוקא בגט שיהי' כשר לדעת הרב, וא"כ בשעה שהסופר כותב הגט והעדים חותמים, עדיין אינם יודעים בבירור אם צוה על הגט הזה ויהי' כשר ורצוי להבעל לגרש בו, כי זה הכל תלוי במה שיאמר הרב, וא"כ אין כאן כתיבה וחתימה מבוררת לשמה לשם גירושין, דבשלמא שאר גיטין שאינן תלוין בדעת הרב, מיד בשעת הכתיבה והחתימה כשרואין שנעשה בהכשר יודעים שהגט הוא לשמה לשם גירושין, משא"כ כשתולה בדעת הרב אינו מבורר להם עד שיכשיר אותו הרב, וצ"ל בזה הוברר הדבר למפרע, ובגיטין לא אמרינן כן, אלא שצריך להיות מבורר בשעת הכתיבה, כדאיתא בר"פ כל הגט, ועיי"ש בתו' ד"ה לאיזו:
"הלכך טוב שיאמר בכל פעם", ר"ל טוב שלא יאמר נוסח זה דעד שיהי' כשר לדעת הרב, רק סתם שיכתוב ויחתמו גט לאשתו, ואם יהי' אח"כ איזה פקפוק בהגט יצוה עוד הפעם לכתוב ולחתום גט אחר, וכן בכל פעם שירצו לכתוב ולחתום גט אחר יצוה עליו מחדש, לאפוקי נפשין מחשש דכבר עשו העדים שליחותן, דאולי הגט הקודם הי' כשר עפ"י הדין, כנלפענ"ד פשוט בכוונת דברי ההגהות מרדכי, וכן פירש בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק ו', ובהגהות אמרי ברוך סי' קכ"ט, עיי"ש:
ובל"ס שכן הוא ג"כ כוונת הקונדרס בשם רבינו יחיאל ור"י קלצון שהביא הב"י בסי' קכ"ב שם, ומ"ש שם וז"ל, ור"י לטעמיה שפסק יש ברירה, לכן די שיאמר שיכתבו ויחתמו כ"כ שירצה הרב, אבל לר"ת יש לחוש לכן יש לבעל לחזור ולצוות, עיי"ש, הכי פירושו, דלר"י דיש ברירה, ויכול לצוות בנוסח זה עד שירצה הרב, א"כ די בצווי פעם אחת, שיכתבו ויחתמו כ"כ עד שיהי' כשר לדעת הרב, וא"צ לחזור ולצוות בכל פעם, אבל לר"ת דאין ברירה, יש לחוש מלומר נוסח זה דעד שירצה הרב, וכנ"ל, לכן הואיל דיש פלוגתא בזה אם יכול לומר נוסח זה, אין להכניס עצמו בפלוגתא לומר כן, רק לצוות סתם לכתוב ולחתום גט לאשתו, לזה יש לבעל לחזור ולצוות לעדים בכל פעם:
ולפ"ז מ"ש הב"י שם וז"ל, ואעפ"י שהפוסקים סתמו כדברי הר"י, נ"ל שאם הבעל מצוי בעיר, טוב שיחזור ויצוה בכל פעם, למיחש לדברי ר"ת היכא שאפשר, עכ"ל, ר"ל דטוב שיצוה כפשוטו, שיכתוב ויחתמו גט לאשתו, ולא יאמר כלל לשון זה דעד שירצה הרב, ויחזור ויצוה בכל פעם, כי מאחר שכתב למיחש לדברי ר"ת א"כ מיד בגט הראשון יש לחוש, וכנ"ל:
וכן משמע ממ"ש בש"ע שם סי' קכ"ב ס"א, לכן אם הבעל הולך מהעיר יאמר וכו' לכתוב ולחתום גט מאחד ועד ק' עד שיהא א' וכו' לדעת הרב וכו', עכ"ל, משמע דאם הבעל נשאר בהעיר לא יאמר כן כלל, ולא יחדש שום דבר, רק יצוה כפשוטו, ויחזור ויצוה בכל פעם:
וגם מ"ש הרמ"א שם וז"ל, אבל אם הבעל בעיר אין לסמוך ע"ז ויש לבעל לחזור ולצוות כל פעם לעדים ולסופר, כ"ל, ע"כ צ"ל דהכי פירושו, דדוקא כשהבעל הולך מהעיר, שא"א לחזור ולצוות, אז סמכינן שיהי' יכול לומר שיכתוב ויחתמו כ"כ גיטין עד שיכשר אחד לדעת הרב, ולא לחוש לחשש ברירה שיש בלשון זה, אבל כשהבעל בעיר אין לסמוך ע"ז, שיהי' יכול לומר לשון זה דעד שיכשר לדעת הרב, מחשש ברירה וכנ"ל, רק יצוה סתם לכתוב ולחתום גט לאשתו, ואז יש לבעל לחזור ולצוות בכל פעם:
וכ"כ בג"פ סי' קכ"ב סוף ס"ק ח', דלמי שחושש לסברת הר"י קלצון ולחזור ולצוות מחשש ברירה, אפילו בגט ראשון באנו לחשש ברירה, לכן צריך שיצוה על גט אחד, ואם יתקלקל יחזור ויצוה על גט אחד, וכן בכל פעם, עיי"ש, אלא שנראה מדבריו שם דהוא ז"ל הבין החשש ברירה בזה באופן אחר, והיינו במה שמצוה הבעל לכתוב הרבה גיטין, ולכן כתב שאינו יודע מה חשש ברירה יש בזה, דהא כל הגיטין נכתבין כצווי הבעל, עיי"ש, אבל הדבר ברור ומבואר שם בהגהות מרדכי, דחשש הברירה הוא במה שאומר שיהי' כשר לדעת הרב, דא"כ אינו מבורר הכשר הגט ושהוא לשם גירושין בשעת הכתיבה והחתימה, וכנ"ל:
ובחלקת מחוקק בסי' קכ"ב ס"ק א' כתב דהחשש ברירה שבזה הוא, דאין אומרים הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט שמכשיר הרב עתה צוה עליו הבעל, וכ"כ הב"ש שם ס"ק ד' והפר"ח, עיי"ש:
וכוונת דבריהם נראה כמ"ש לעיל בדברי הר"י קלצון שבהגמ"ר, והוא דבגט בעינן שיהי' מבורר להסופר בשעת כתיבת הגט ולהעדים בשעת החתימה שכותב וחותמים זה הגט בצווי הבעל ובשליחותו, דאז נתברר להם בשעת הכתיבה והחתימה הכשירו של הגט, ושהבעל רוצה לגרש בו, ולזאת כותב וחותמים אותו כתיבה וחתימה מבוררת לשמו ולשמה לשם גירושין, משא"כ בנ"ד כיון שתלה הבעל הכשירו של הגט בדעת הרב, א"כ על גט שאינו כשר לדעת הרב אף שכשר בעצם לא צוה, ולא נכתב ונחתם כלל בשליחותו, וכיון שדעת הרב לא נודע עד אחרי כתיבת וחתימת הגט. נמצא שבשעת הכתיבה והחתימה לא נתברר אם ע"ז הגט צוה הבעל, דשמא לא יכשר בעיני הרב ונמצא דלא צוה עליו, והוברר הדבר למפרע משעת הכתיבה והחתימה לא אמרינן בגט, וכנ"ל, וכיון שלא נתברר להם בשעת הכתיבה והחתימה אם המה עושים זה בצווי הבעל ובשליחותו, ואם ירצה הבעל כלל לגרש בו, דשמא לא יכשר לדעת הרב, וכנ"ל, א"כ לא נתברר להם אז הכשירו של הגט שיכתוב ויחתמו אותו בבירור לשם גירושין, וגם אין הכתיבה והחתימה מבוררים לשמה, וכמ"ש התו' והרא"ש דכשאין הכתיבה בציווי הבעל אינו כותב לשמה, וממילא כשאינו מבורר אם הוא בציווי הבעל אינו מבורר שהוא לשמה, וא"כ אין בזה כתיבה וחתימה מבוררת לשמה ולשם גירושין, ודוק:
ובזה עולה יפה שוה בשוה דברי הח"מ והב"ש והפר"ח עם דברי הרי"ק שבהגמ"ר מקורא דהאי דינא, דהגם דשם כתוב דלא נתברר הכשירו של הגט בשעת הכתיבה, והם ז"ל כתבו דלא נתברר שהי' זה בצווי הבעל, מ"מ הכל חד, והיינו הך, דמשום דלא נתברר בשעת הכתיבה והחתימה אם הוא בצווי הבעל לכך לא נתברר אז הכשירו, והכל תלוי משום שלא נחברר אז דעת הרב, ולזאת אין כאן כתיבה וחתימה מבוררת לשמה ולשם גירושין, וכנ"ל:
ועכ"פ החשש של ברירה הוא גם בגט הראשון, וכנ"ל, ולכן כשהבעל בעיר לא יתחיל לומר כן כלל שיכתוב כ"כ גיטין עד שיכשר אחד לדעת הרב, רק יצוה סתם על גט אחד, ואם יתקלקל יחזור ויצוה, וכנ"ל:
אמנם בסי' קנ"ד בסדר הגט סט"ו וסט"ז וסנ"ד משמע דתמיד יאמר המגרש כן שיכתוב ויחתמו כ"כ גיטין עד שיכשר אחד לדעת הרב, אלא דכשהוא בעיר יחזור ויצוה אם נפסל הגט, עיי"ש, וכ"כ בסדר גיטין של מהר"מ באות נ"ב ונ"ג וצ"ז, עיי"ש:
וצ"ע בתרתי, חדא כיון שסוף סוף אין סומכין על אמירה זו כשהבעל בעיר, וצריך לחזור ולצוות, א"כ לאיזה תועלת יאמר כן כלל כשהבעל נשאר בעיר, וגם למה אין אנו חוששין לחשש הנ"ל של ברירה בגט הראשון כמו בגט השני, דהא אותו החשש של ברירה יש ג"כ מיד בגט הראשון, וכנ"ל, ובשלמא כשהבעל הולך מהעיר לאחר שמצוה, אין עצה, וסמכינן על הר"י שהנהיג כן, ורוב פוסקים סתמו כדבריו, וכבר נאמרו ע"ז תירוצים שונים בדברי המחברים לחלק החשש של ברירה מזה, אבל כשנשאר הבעל בעיר, דיצא מפה קדוש של מרן הב"י למיחוש לדברי ר"ת היכא שאפשר, למה יאמר כן כלל אפילו בהצווי של גט ראשון ללא שום תועלת, ויכניס עצמו בחשש ברירה בגט הראשון:
ומ"ש בזה בתורת גיטין סי' קכ"ב ס"ק ו' בשם הג"פ דלכתחלה לא חיישינן כלל לדעה זו דברירה, רק כשהבעל בעיר ונפסל חיישינן, וחוזר ומצוה, ושוב אינו אומר מא' עד ק', עיי"ש, אינו מובן כלל, דלמה אין חוששין לכתחלה בגט הראשון. כמו שחוששין בגט הב', ואין לומר דלכתחלה חוששין שמא ילך הבעל מהעיר, וכמו"ש בט"ז ס"ק ד' ולכן אין משגיחין בחשש ברירה, דלמה נחוש לחששא רחוקה כזו, דילך מהעיר קודם גמר הגירושין, מה שאינו עולה על דעתו כעת כלל, ולהכניס עצמינו בשביל זה בחשש ברירה, אין זה אלא תימה, וגם אם אפילו יזדמן לפעמים שילך מהעיר, הלא יהי' צריך לשוב ליתן הגט, כי הלא בסתם גט איירי בסדר הגט, דלא עשה שליח רק לכתוב ולחתום, ולא ליתן אותו, וא"כ כשישוב ליתן הגט יצוה אז עוד הפעם, ויכתבו גט הב', וצ"ל דהחשש הוא שמא יתרמי לפעמים שיצוה לכתוב ולחתום וליתן, ואח"כ ילך מהעיר מבלי שוב עוד, ומשום זה התקינו תקנה כוללת ונוסח אחד בכל הגיטין, לומר מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת הרב, ופשיטא שאינו כדאי משום מקרה רחוקה אחת להכניס עצמינו לכתחלה בכל הגיטין בחשש ברירה, אף אם יהי' החששא קלה כמות שהיא, ודי כשיארע לפעמים כזאת לומר נוסח זה, ולא לתקן כן משום זה בכל הגיטין:
ומה שהביא התו"ג זה בשם הג"פ, אינו כן כלל בג"פ, ואדרבא מבואר שם דלמי שחושש לסברת הר"י קלצון ולחזור ולצוות מחשש ברירה, גם בגט הראשון יש חשש הזה, ולכן לא יצוה רק סתם על גט אחד, ואם יתקלקל יחזור ויצוה, וכנ"ל:
ענף ב
והנה עלה ברעיוני לומר בזה, במה שנדקדק עוד בדברי הקונדרס בשם רי"ח ור"י קלצון שהובא בב"י סי' קכ"ב הנ"ל, שכתבו על תיקון הר"י לומר מא' עד ק' וכו', שאין לעשות כן, משום דתלי' בפלוגתא אי יש ברירה מדאורייתא או לא, עיי"ש, וכ"כ הב"י עצמו שם דאיכא למיחש לדברי ר"ת [דאין ברירה בדאורייתא] היכא שאפשר, וקשה מאוד, דהלא כבר הבאתי לעיל בשם התו' דר"פ כל הגט, בשם הר"י עצמו, דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה, בגט מודה, משום דכתיב וכתב לה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה, עיי"ש, וכ"כ התו' בב"ק דס"ט ע"ב בד"ה אלא, וא"כ למה תלו החשש ברירה שבנ"ד בפלוגתא דר"י ור"ת אי יש ברירה בדאורייתא או לא, עדיפא מזה הוי להו למימר דבנ"ד בגט לכ"ע אין ברירה, ובאמת בדברי הר"י קלצון שהובא בהגהמ"ר הנ"ל כתוב בפיקפוקו על תיקון הר"י בזה"ל, ואנן קיי"ל דבגיטין אין ברירה כדאיתא פרק כל הגט, עכ"ל, ולשון זה א"ש, דשם בפ' כה"ג מוכח דבגיטין אין ברירה אליבא דכ"ע, וכמ"ש התו' שם, אבל הלשון שבקונדרס הנ"ל בשם הרי"ח והרי"ק קשה מאוד, וכנ"ל, ולא עוד אלא שכתבו שם עוד ע"ז, ור"י לטעמיה שפסק יש ברירה וכו' עיי"ש, ואיך אפשר לומר כן כלל אליבא דהר"י, הלא הר"י עצמו ס"ל דבגט לכ"ע אין ברירה, שוב ראיתי בג"פ סי' קכ"ב ס"ק ח' שתמה כן על דברי הקונדרס, ודחה דבריהם מכח זה, עיי"ש באורך, אמנם אנחנו בעניותינו צריכין להבין דברי הראשונים ז"ל:
ולזה הי' נראה דבאמת יש עוד שינוי בתקון הר"י המובא בדברי הפוסקים, דבהגהמ"ר הנ"ל כתב וז"ל, אומר ר"י שטוב לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כ"כ גיטין עד שיהא אחד מהם לדעת הרב, עכ"ל, והב"י שם הביא בשם סה"ת והסמ"ג שבתחלה כשאומר לסופר כתוב יאמר לו אני נותן לך רשות לכתוב הרבה גיטין כמו שתחפוץ עד שיהי' לדעתך או לדעת הרב שבעיר, וכן יאמר לעדים לחתום וכו', עכ"ל:
והנה לשון הר"י שבהגהמ"ר הנ"ל לומר שיכתבו ויחתמו וכו' עד שיהא לדעת הרב, משמע שמצוה להם כן בהחלט, ועליהם מוטל עפ"י צוואתו ושליחותו לכתוב ולחתום לו גט שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, ואפילו עד מאה, עד שיהי' לדעת הרב, ובאופן כזה אי אפשר לומר דהחשש ברירה שבזה יהי' מגט השני ואילך, במה שמצוה לכתוב הרבה גיטין אם לא יהי' גט הקודם כשר לדעת הרב, דא"כ בשעה שמצוה לכתוב ולחתום לא הי' מבורר אם מצוה על גט זה, דדילמא גט הקודם לו יהי' כשר לדעת הרב, ושוב אין להם לכתוב גט זה כלל, וזה לא נתברר רק עכשיו, לאחר שגט הקודם לא הוטב בעיני הרב אז ידעינן שצוה מקודם על גט זה שלאחריו, וא"כ נפלינן בזה בחשש ברירה, לומר הוברר הדבר למפרע שעל גט זה צוה, אבל באמת זה אינו, דא"כ גם בכל גיטין נימא כן, דהא קיי"ל באומר לכתוב ולחתום גט לאשתו, וטעו בו ונפסל, אפילו בפסול דרבנן, יכולים לכתוב ולחתום גט אחר, ואפילו הרבה גיטין, עד שיהי' אחד מהם כשר לגרש בו, ואינו צריך כלל לחזור ולצוות אותם, דהמצוה לכתוב ולחתום לו גט כוונתו על גט כשר, וכל זמן שלא כתבו לו גט כשר לגרש בו עדיין לא עשו שליחותן, עיין באבה"ע ר"ס קכ"ב, ולמה לא אמרינן גם בזה דצריך לצוות מחדש, דהא לא הי' מבורר בשעת הצווי ראשונה שמצוה על גט זה, דדילמא יהי' הגט הראשון כשר, וא"כ שוב אינו מצוה לכתוב גט הב', ורק אחר שנפסל גט הא' נתברר שצוה על גט הב', וא"כ יש בזה חשש ברירה, וע"כ צ"ל דבאמת אין בזה חשש ברירה כלל, וכמו שיתבאר עוד לפנינו, וא"כ מה בין מצוה לכתוב נו גט כשר דיכולים לכתוב עפ"י צווי זו הרבה גיטין עד שיהי' אחד כשר, ואין בזה חשש ברירה בשאר הגיטין, ובין מצוה לכתוב גט שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, דניחוש לחשש ברירה מגט הב' ואילך, הלא גם בזה כל זמן שלא עלה בידם גט שיהי' כשר לדעת הרב עדיין לא עשו שליחותם, ואין בין זה לזה שום הפרש כלל, וכי נימא דבשביל שהוסיף ואמר בפירוש לכתוב הרבה גיטין מיגרע גרע, הא ודאי ליתא, דהא גם בלא אמירתו זו כן הוא, הואיל דאמר שיהי' דוקא לדעת הרב, ודו"ק:
ולזה הר"י קלצון שבהגהמ"ר שם לא אתי עלה דהר"י משום חשש ברירה על שעת הצווי של הגט, דבאמת אין בזה חשש ברירה כלל, וכנ"ל, אלא אתי עלה משום חשש ברירה על שעת כתיבת הגט, דמאחר שתלה הכשר הגט בדעת הרב דוקא, א"כ לא נתברר כשרות הגט, ושהבעל צוה על גט זה, ושהוא רוצה לגרש בו. עד אחר הכתיבה, שהרב מגלה אז דעתו, ונמצא שבשעת הכתיבה לא הי' כתיבה מבוררת לשם גירושין ולשמה, ואינו דומה לשאר גיטין, וכנ"ל, וכיון דחשש הברירה הוא על שעת הכתיבה, ממילא לא תלוי זה בפלוגתא אי יש ברירה בדאורייתא או לא, דבהכתיבה של גט לכ"ע לא אמרינן ברירה, כמ"ש התו' הנ"ל דוכתב לה כתיב, שיהי' מבורר בשעת כתיבה דוקא, וזה הוא שכתב בהגהמ"ר שם ואנן קיי"ל דבגיטין אין ברירה, ור"ל דבגיטין אין ברירה לכ"ע, וכנ"ל, וגם פשוט דחשש ברירה הזה, על שעת הכתיבה, הוא מיד, גם בכתיבת גט הראשון, וכנ"ל:
אמנם לשון סה"ת והסמ"ג הנ"ל שהובא בב"י, שבתחלה כשאומר לסופר כתוב יאמר לו אני נותן לך רשות לכתוב הרבה גיטין כמו שתחפוץ עד שיהי' וכו' לדעת הרב שבעיר, עכ"ל, לשון זה משמע שאינו מצוה אותו בהחלט שיכתוב הרבה גיטין עד שיהא אחד לדעת הרב דוקא, אלא שמצוה אותו בהחלט לכתוב לו גט כשר, אמנם נותן לו רשות, שאם ירצה לכתוב הרבה גיטין עד שיהי' אחד לדעת הרב, יכול לכתוב כרצונו, ויהי' ג"כ שלוחו בזה, ולפ"ז אין כאן חשש ברירה כל עיקר על שעת כתיבת הגט, דהא שפיר יכול לכתוב הגט כתיבה מבוררת לשמה לשם גירושין, בהיות כי הכשר הגט אינו תלוי דוקא בדעת הרב, אלא גם כשיהי' רק גט כשר בעצם נעשה בזה צווי של הבעל ושליחותו ויגרש בו, וא"כ הוי זה כשאר גיטין דעלמא, הכשירין מיד שנעשו כתקנן, וכנ"ל, אלא שאם ירצה הסופר אח"כ כשלא יוטב בעיני הרב יהי' יכול לכתוב עוד גיטין עד שיהא אחד לדעת הרב, אבל אין קפידא בזה דוקא, כי גם בגט הראשון אם הוא רק כשר בעצם יגרש בו הבעל, וא"כ הוי בכל גט כתיבה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל, וכ"כ בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק ו' דבכה"ג אין חשש ברירה, דשפיר נכתב לשמה ולשם כריתות גמור כשהוא כשר לדעת הסופר, עיי"ש.
אלא שבאופן כזה אנחית לן חדא ואתקיף לן חדא, דנהי דעל שעת הכתיבה אין כאן חשש ברירה, וכנ"ל, מ"מ לעומת זה שוב נתעורר בזה חשש ברירה על שעת הצווי, והיינו מגט השני ואילך, דהא בשעת הצווי לא נתברר אם מצוה אותו על גט זה, דדילמא יהי' גט הקודם לדעת הרב, או שהסופר יספיק עצמו בגט הקודם מבלי הביט על דעת הרב בזה, ואז אינו מצוה על כתיבת גט זה כלל, וזה לא נתברר אלא אח"כ בשעה שהולך לכתוב גט הב', וא"כ יש בזה חשש ברירה, וזה אינו דומה לסתם גט, דאם נפסל בכתיבתו יכול לכתוב הרבה גיטין על סמך הצווי הראשונה עד שיהי' גט אחד כשר, ולא חיישינן בזה לברירה מגט הב' ואילך, וכנ"ל, דשאני התם, דמאחר שמצוה לכתוב לו גט כשר, וכן כשמצוה בהחלט לכתוב לו גט כשר לדעת הרב דוקא, א"כ כל זמן שלא נכתב גט כשר, או גט כשר לדעת הרב, הרי לא עשה שליחותו כלל, וכמאן דלא עביד כלום דמי, ועדיין צווי הראשונה עליו לכתוב לו גט כאשר צוה, ולכך אין כאן חשש ברירה על שעת הצווי מגט הב' ואילך, דכך הי' הצווי מעיקרא, שכל זמן שלא כתב יכתוב כאשר צוה, והרי עדיין לא כתב, וכנ"ל, משא"כ במצוה בהחלט לכתוב לו גט כשר סתם, רק נותן לו רשות ג"כ שבאם ירצה יכול לכתוב הרבה גיטין עד שיהי' אחד לדעת הרב, דבזה מיד כשכתב גט כשר כבר עשה שליחותו של צווי הראשונה, וגט הב' וכן יותר שבא לכתוב הוא רק מכח הצווי השנית, אשר נתן לו רשות באם ירצה, לכתוב הרבה גיטין עד שיהי' לדעת הרב, וכיון דצווי השניה הזאת לא היתה בעיקרה אלא באם, דהיינו שבאם לא יהי' גט הא' לדעת הרב, והוא ירצה לצאת גם ידי הרב, יכול לכתוב עוד, א"כ לא נתברר כלל בשעת הציווי הב' אם מצוה אותו כלל, עד אחר שבא לכתוב גט הב', וכנ"ל, א"כ יש לומר בכה"ג אין ברירה:
והגם דלכאורה נראה דא"צ להיות מבורר אלא בשעת הכתיבה, דוכתב לה כתיב, שיהי' כתיבה מבוררת לשמה לשם גירושין, ולזאת צריך להיות אז מבורר שצוה אותו לכתוב גט זה, דלולא זאת אינו כותב בבירור לשמה לשם גירושין, וכנ"ל, אבל שיהי' צריך להיות מבורר בשעת הצווי לא שמענו, ואדרבא בנודע ביהודה קמא חאבה"ע סי' צ"א בד"ה ואעפ"כ הוכיח להדיא דא"צ להיות מבורר בשעת הציוי למי עושה שליח, רק די במה שמבורר בשעת הכתיבה והחתימה והנתינה מי הוא השליח, עיי"ש וא"כ הכא נמי, כיון שבשעת הכתיבה מבורר שצוה אותו לכתוב גט זה, אף שלא הי' מבורר בשעת הצווי, מ"מ מהני, אמנם הא הנוב"י שם הוכיח מזה דה"ה באשה שאומרת כל מי שיבחר פלוני יהי' שליח קבלה שלי ג"כ מהני, אף דלא הי' מבורר השליח בשעת המינוי, עיי"ש ואעפ"כ חזינן דהרשב"א הביאו הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"א כתב על נידון כזה דאפשר נאמר בזה אין ברירה, עיי"ש, ועיין בקצות החשן סי' ס"א ס"ק ג' שכתב בטעם הרשב"א דמי איכא מידי דאלו השתא לא חייל ובתר הכי חייל, וראיית הנוב"י מהא דהאומר לעשרה כתבו וכו' מיישב הקצה"ח דהתם עושה לכולם שלוחים, ולא שייך בזה ברירה, משא"כ בתולה במי שירצה פלוני אינו מבורר בשעת המינוי אם פלוני רוצה בו אז, ויש לומר בזה אין ברירה, עיי"ש בקצה"ח, וא"כ גם בנ"ד שתולה כתיבת גט הב' בדעת הרב וברצון הסופר, וזה לא נתברר בשעת הצווי, א"כ יש לומר בזה אין ברירה, ומי איכא דהשתא לא חייל ובתר הכי חייל:
ומאחר דהחשש ברירה שבזה הוא על שעת הצווי, לא על שעת הכתיבה, וכנ"ל, א"כ הרי הוא ככל ברירות דעלמא, דתלוי בפלוגתת ר"ת ור"י אי יש ברירה בדאורייתא או לא, דעד כאן לא כתבו התו' הנ"ל דבגט לכ"ע אין ברירה אלא כשאינו מבורר בשעת כתיבת הגט, וכמו שכתבו טעם בזה, דוכתב לה כתיב, שיהי' מבורר בשעת כתיבה, אבל אם בשעת הכתיבה הוא מבורר, רק שאינו מבורר בשעת הצווי, הגם דנימא דגם בזה שייך החשש של ברירה, מ"מ עכ"פ אין מקרא מפורש ע"ז, וא"כ לא עדיף זה משאר ברירות בדאורייתא, דתלוי בפלוגתא דר"ת ור"י אי י"ב בדאורייתא או לא:
ובזה א"ש דברי הקונדרס שעמדנו עליהם לעיל, דאיך תלה תיקון הר"י בפלוגתא דר"י ור"ת, וכתב דהר"י לטעמיה די"ב, הא בגיטין לכ"ע אין ברירה, ולפי הנ"ל ניחא, דהא הב"י הביא שם מקודם דברי הגה"מ בשם סה"ת והסמ"ג דבתחלה כשאומר לסופר כתוב יאמר לי אני נותן לך רשות וכו', דלפי הנוסחא של אמירה זו אין החשש ברירה על שעת הכתיבה, אלא על שעת הצווי, מגט ב' ואילך, וכנ"ל, וע"ז הביא שפיר הב"י אח"כ דברי הקונדרס בשם רי"ח ורי"ק שאין לעשות כן משום דתלוי בפלוגתא אי יש ברירה מדאורייתא או לא, דמאחר דבזה אין החשש על שעת הכתיבה, רק על שעת הצווי, א"כ שפיר תלוי בפלוגתא, וכנ"ל:
ומאחר דבזה אין חשש ברירה אלא על שעת הצווי, א"כ אין החשש אלא מגט הב' ואילך, אבל בגט הראשון אין שום חשש באמירת נוסח זה, דפשיטא דאיך שהוא, מצוה אותו בבירור על גט הראשון, וזה מבורר בשעת הצווי, ובזה אתיין דברי הקונדרס כפשטן, במ"ש ור"י לטעמי' שפסק יש ברירה, לכן די שיאמר שיכתבו ויחתמו כ"כ שירצה הרב. אבל לר"ת יש לחוש לכן יש לבעל לחזור ולצוות, עכ"ל, ופשטות לשון זה משמע דכל הפרפור שעל זה הוא אם די נוסח הצווי הזאת לשאר הגיטין שלאחר הגט הא' או לא, דלר"י די"ב די, ולר"ת אינו די, לכן יש לחזור ולצוות, אבל אין בזה פקפוק כלל לומר דנוסח זה לא די שאין בו תועלת לשאר הגיטין אלא דעוד מזיק בגט הראשון, וכמו שפירשתי באמת מקודם, אמנם פשטות הדברים נוטה יותר דאין הפקפוק אלא אם זה די לשאר הגיטין, וזה עולה יפה לפי הפירוש הזה שבסה"ת והסמ"ג והקונדרס, וכנ"ל:
וגם דברי הב"י הנ"ל יתפרשו לפ"ז כפשטן, במ"ש שאם הבעל מצוי בעיר טוב שיחזור ויצוה בכל פעם, למיחוש לדברי ר"ת היכא שאפשר, עכ"ל, והיינו שהגם שיאמר נוסח הנ"ל שכתב בסה"ת וסמ"ג, כתוב והנני נותן לך רשות וכו', כי לגט הא' אין זה מזיק כלל אפילו לפי הרי"ח והרי"ק, ולזאת נכון שיאמר כן כדי שיהי' מזה תועלת לשאר הגיטין באם יהי' צריך, כשלא יהי' הבעל בעיר, מ"מ כשהבעל בעיר לא יסמוך ע"ז כדי לחוש לדברי ר"ת, ויחזור ויצוה בכל פעם, ובזה א"צ לדחוק להוסיף דברים בפירוש דברי הב"י כמ"ש מקודם:
קיצור הדברים דבתיקון הר"י מצינו ב' נוסחאות, ועל שניהם פקפק הר"י קלצון מחשש ברירה, אבל לא הרי זה כהרי זה, דעל נוסח הכתוב בהגהמ"ר לומר בהחלט שיכתוב כ"כ גיטין עד שיהי' לדעת הרב, פקפק הרי"ק שיש חשש ברירה על שעת הכתיבה, וזה הוא אליבא דכ"ע, דהא קיי"ל דבגיטין א"ב לכ"ע, וכנ"ל, והחשש הוא מיד גם על גט הא', וכנ"ל, ועל הלשון הכתוב בסה"ת והסמ"ג כשאומר כתוב יאמר לו אני נותן לך רשות וכו', פקפק הרי"ק משום חשש ברירה על שעת הצווי, והיינו מגט הב' ואילך, לא על הגט הא', וכנ"ל, וזה תלוי בפלוגתא דר"ת ור"י אי יש ברירה בדאורייתא או לא, וכנ"ל:
והנה המחבר בש"ע שם כתב כלשון סה"ת, לכן וכו' יאמר שהוא נותן להם רשות לכתוב וכו' מא' עד ק' עד שיהא וכו' לדעת הרב וכו' עיי"ש, והיינו שהמחבר בחר יותר בנוסח זה, משום דבזה עכ"פ אין החשש של ברירה לכ"ע, רק תלוי בפלוגתא, וגם כי בזה אין החשש רק מגט הב' ואילך, ולא על גט האי, משא"כ בנוסח של הגהמ"ר לצוות בהחלט לכתוב מא' עד ק', וכנ"ל, ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א ע"ז בפשיטות דכשהבעל בעיר אין לסמוך ע"ז ויש לו לחזור ולצוות בכל פעם, והיינו כפשוטו, דהגם דתמיד אומר נוסח זה של נתינת רשות לכתוב מא' עד ק', מ"מ כשהבעל בעיר אין לסמוך ע"ז לענין כתיבת שאר הגיטין שלאחר גט הא' בלי צווי מחדש, מחשש ברירה שעל שעת הצווי שיש מגט הב' ואילך, אבל על גט הא' אין חשש כלל באמירת נוסח זה, וכנ"ל, ולכך כשחוזר ומצוה בכל פעם אומר ג"כ נוסח הזה כבראשונה, דתמיד אין חשש בזה על גט הראשון שלאחר הצווי, ודלא כמ"ש בתו"ג דבצווי הב' אינו אומר שוב מא' עד ק', דא"כ חזר חשש הברירה למקומה, עיי"ש, ולא משמע כן, אלא כיון דבאמירת לשון זה אין החשש אלא על שעת הצווי, והיינו מאחר הגט הראשון ואילך, א"כ יכול שפיר בכל פעם לומר לשון זה, דתמיד אין חשש על גט הא' שלאחר הצווי, וכנ"ל:
וכן הא שכתבו הח"מ והב"ש והפר"ח דחשש הברירה שבזה הוא דאין אומרים הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט שמכשיר הרב עכשיו צוה עליו הבעל, עכ"ל, ג"כ אתיא כפשטו, דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע בשעת צווי שצוה אז על גט הזה שמכשיר הרב עכשיו, כי אז עדיין לא הוברר זה, דדלמא יכשיר הרב גט הקודם, ונמצא שלא צוה ע"ז של עכשיו כלל, ואין זה מבורר אלא בשעת כתיבת כל גט, שע"ז הגט צוה, אבל לא בשעת הצווי, וא"כ תלוי זה בפלוגתא אי י"ב או לא, וכנ"ל:
ובזה א"ש הא דסי' קנ"ד בסדר הגט סט"ו וט"ז וסנ"ד, דבשעת הצווי יאמר כתוב לי גט וכו' ואני נותן לך רשות לכתוב הגט מא' ועד ק' עד שיהי' אחד כשר וכו' לדעת החכם, וכן בחתימה יאמר חתמו בגט הזה ואני נותן לכם רשות לחתום מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת החכם, אמנם אם נמצא פסול בגט אם הבעל בפנינו צריך לחזור ולצוות כבתחלה לסופר ולעדים, עיי"ש, והיינו דמתחלה בשעת הצווי תמיד יאמר כנ"ל ואני נותן לך רשות וכו', משום דאין זה מזיק כלל לגט הראשון, ואין בו שום חשש ברירה, ויכול להיות עי"ז תועלת לשאר הגיטין שלאחר גט הא', כשלא יהי' הבעל בפנינו, דאז נסמוך על הר"י די"ב בדאורייתא, אבל אם הבעל יהי' בפנינו צריך לחזור ולצוות, לצאת ידי ר"ת, דא"ב בדאורייתא, וא"כ לא הוברר בשעת הצווי שצוה על הגיטין שמגט הב' ואילך, וכנ"ל:
באופן דלפי דרכינו זה יבא על נכון כל דברי הב"י בשם הפוסקים וכל דברי הש"ע והרמ"א ונו"כ, והכל דבר דבור על אפניו:
אמנם דברי הסדר גיטין של מהר"מ ר"י ז"ל עדיין צ"ע, שכתב באות נ"ב לומר להסופר שרייב איין גט וכו' אין שרייב איין גט אדער אפילו פיעל גיטין וכו' ביז איינער ווירט כשר זיין וכו' נאך דיא דעה נאך פון דעם רבי וכו', וכן באות נ"ג שם אין חתמן איין גט אדער אפילו פיעל גיטין בין וכו', ולשון זה מורה לכאורה שמצוה לו בהחלט לכתוב מא' ועד ק' גיטין עד שיהי' אחד מהן כשר לדעת הרב, והיינו כמו הלשון שבהגהת מרדכי הנ"ל, ובזה חשש הברירה היא על שעת הכתיבה, ומיד בגט הראשון יש החשש של ברירה על שעת הכתיבה והחתימה, וכנ"ל, וא"כ קשה טובא למה בגט הב' חשש לחשש ברירה באות צ"ז, וכתב משום זה לחזור ולצוות מחדש, ולמה לא חשש לזה מיד בגט הראשון, שלא לומר כן כלל מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת הרב, אם לא כשהבעל מוכרח לצאת מן העיר מיד אחר הצווי, שאז בהכרח צריך לסמוך על הר"י בזה, ועוד קשה עליו דשם באות צ"ז כתב גם בהצווי של גט הב' לומר כתוב מא' ועד ק' וכו', וכיון דבהצווי של נוסח זה יש חשש ברירה גם בגט הראשון שלאחר הצווי, א"כ מה הרויח לענין גט הב' בהצווי מחדש שחוזר ומצוה, ס"ס עדיין יש בזה החשש של ברירה, וע"ז כבר השיג בתו"ג שם, וצ"ע על הרב המסדר ז"ל, ובלא"ה יש לתמוה עליו למה שינה בזה מלשון הזהב של הש"ע שכתב לומר כתוב גט ואני נותן לך רשות וכו', ואולי יש להעמיס כוונה הזאת גם בלשון שסידר מהר"מ ז"ל הנ"ל, דהיינו שכוונתו היא שגט אחד כשר מצוה לו בהחלט לכתוב, רק שהרשות בידו לכתוב אפילו ק' עד שיהי' לדעת הרב, ולפ"ז יהי' א"ש גם דבריו ז"ל, דאין החשש בזה אלא בגט הב', וכנ"ל, אבל הלשון הנ"ל מגומגם מאוד לפ"ז, וצ"ע, ועכ"פ בדברי הפוסקים המובאים בב"י, והש"ע והרמ"א, הי' נראה לכאורה מה שכתבתי נכון מאוד, וכנ"ל:
ענף ג
אמנם מה לעשות ובעניותי לא מצאתי עדיין מנוח גם בזה, דהרי משנה שלמה שנינו בגיטין דע"ו ע"ב, אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי, כתבו גט בתוך יב"ח ונתנו לאחר יב"ח אינו גט, ומשמע להדיא הא לאחר יב"ח אם לא בא כותבין ונותנין, וכן הוא שם להדיא במשנה כתבו כו' ונתנו לאחר יב"ח ומת אם הגט קודם למיתה הר"ז גט והרי גם התם לא הי' הצווי על הכתיבה והנתינה בהחלט, רק באם, אם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו, וא"כ לא נתברר הצווי והשליחות להכתיבה והנתינה רק אחר יב"ח, כשלא בא עד יב"ח, ואעפ"כ מהני הצווי, ולא חיישינן לחשש ברירה, והרי התם באם לא באתי הוא תולה בדעת עצמו, וביותר יש לחוש בכזה לברירה מבתולה בדעת אחרים, כדאיתא בגיטין דכ"ה, ואעפ"כ מהני הצווי על אופן כזה, ואין זה דומה למ"ש רש"י שם ע"ב בד"ה לכי, דשאר תנאים שבגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם אין הטעם משום ברירה, עיי"ש, דשאני התם, שהאומר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שאתן לך ר' זוז וכדומה, הרי הוא רוצה בהגט, דהא חזינן דמגרשה, וכן רוצה בקיום התנאי, ודעתו לקיים התנאי, והרי הוא כמבורר בשעתו, אבל באם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי אין רצונו כלל בשלילת ביאתו ולא בהגט כל עיקר, ואדרבא הוא רוצה שיבוא ולא יהי' גט כלל, ולכך אינו מגרשה עכשיו, ודעתו באמת לבוא עד יב"ח, אלא שאומר שבאם לא יבוא יכתבו ויתנו לה גט כדי שלא תתעגן, ועכ"פ אין דעתו כלל לקיים האם ושלא לבוא, ואדרבא וכנ"ל, ואין מבורר כלל בשעתו שלא יבוא ואין בו בזה אלא מה שהוא בידו שלא לבוא, וזה גרע עוד יותר לענין ברירה מה דתלה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דאין צריך להיות מבורר הצווי והשליחות אלא בשעת הכתיבה והחתימה והנתינה וכשהוא מבורר אז סגי, ולא צריכינן לומר הוברר הדבר למפרע בשעת הצווי, דגם באינו מבורר בשעת הצווי שפיר דמי, וכמ"ש באמת בנודע ביהודה הנ"ל:
ועוד נראה דגם לדעת הרשב"א הנ"ל דאפשר דצריך השליחות להיות מבורר בשעת הצווי, א"ש הכא, דהכא שפיר מבורר השליחות בשעת הצווי, דהא נתברר לנו מיד שמצוה את פלוני ופלוני לכתוב וליתן, ואי משום דתלה הדבר באם, אם לא באתי עד יב"ח, זה הוא ענין תנאי, ומלתא אחריתא היא, ולא נגרע עי"ז הבירור, כנודע, וע"כ לא אמרינן דצריך להיות מבורר השליחות בשעת הצווי, אלא לאפוקי כשאינו מבורר אז אם הוא מצוה כלל, או שאינו מבורר אז למי הוא מצוה, כמו בנידון הרשב"א, כל מי שיבחר בו בעלי יהי' ש"ק שלי, אבל כשמבורר בשעת הצווי שמצוה ולמי הוא מצוה רק שתולה הדבר באם, זה הוא מלתא אחריתא, ושפיר נקרא מבורר:
וראי' לזה דאל"כ למ"ד בגיטין פ"ו ע"ב דבעינן נתינה לשמה נתינה מבוררת לשם גירושין, עיי"ש, א"כ האיך מהני גט על תנאי, הא אינו מבורר בשעת נתינה אם הוא לשם גירושין, דשמא לא תקיים התנאי, ובאופן כזה אינו נותן לה הגט לשם גירושין, וא"כ תלי' זאת בברירה, ובגט לכ"ע א"ב, וכנ"ל, וגדולה מזו מצינו בכתיבה אליבא דר"א, דודאי בעינן כתיבה מבוררת לשם גירושין, ואעפ"כ המעיין בגיטין פ"ד ע"ב בסוגיא דכל התנאים פוסלין בגט ובראשונים שם, יראה, דאינו פסול לר"א מעיקר הד"ת אלא כשכתב לפני התורף חוץ מפלוני, אעפ"י שחזר ומחקו, ולרבא גם באמר בע"פ לפני התורף חוץ מפלוני פסול מה"ת לדעת מקצת הראשונים ז"ל אבל זולת זה אינו פסול מה"ת אלא משום גזירת חוץ, ואפילו בתנאי דעל מנת קודם לתורף אינו פסול מה"ת, בין בע"פ, בין בכתבו בתוכו, ונתקיים התנאי אח"כ או בטלו קודם הנתינה, עייש"ה ותראה שכן הוא, והרי בתנאי קודם לתורף, ובפרט בכתבו בתוכו, אין הכתיבה מבוררת לשם גירושין, דשמא לא תקיים התנאי אח"כ ואין הגט לשם גירושין, וא"כ יש בזה פסול מה"ת, מחשש ברירה, ולהתו' הנ"ל בגט לכ"ע א"ב:
הן אמת דהרמב"ם פסק בפ"ח מה' גירושין ה"ד דבתנאי קודם התורף בין בכתב בין בע"פ הרי זה ספק גירושין, וכתב ה"ה שם שהוציא זה מהירושלמי פ' כל הגט שפיסול תנאים הוי מפני שאין אומרים יש ברירה, דאעפ"י שנתקיימו מ"מ בשעה שנכתב הגט לא הי' ספר כריתות, עכ"ל, והיינו שלא הי' מבורר בשעת כתיבה שהוא לשם כריתות, דדלמא לא יתקיים התנאי אח"כ, וכנ"ל, [ולפ"ז צ"ל דהירושלמי ס"ל כאביי במכילתין פ"ו ע"ב דנתינה לשמה לא בעינן, דאל"כ היכי מהני כלל גט על תנאי, הא אינה נתינה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל, וע"כ דלא בעי נתינה לשמה, ונראה דפליגי בזה ר' יודן ור' חיננא בירושלמי שם לפי פירוש הק"ע והפני משה, דר' יודן ס"ל דבעינן נתינה לשמה, ולכך מייתי ראי' דע"כ רבי לא חייש בזה לברירה, דאל"כ כל התנאין שהתנינו בגיטין דלא כרבי, והיינו דגם בהנתינה יש חשש זה של ברירה, וכנ"ל, ור' חיננא ס"ל דלעולם טעמיה דרבי משום ברירה, אלא תמן בכותב על מנת כן ברם הכא בנותן על מנח כן, ור"ל דדוקא בכתיבה דבעי לשמה יש חשש ברירה, אבל בנתינה אין חשש ברירה, דלא בעינן נתינה לשמה כל עיקר, עיי"ש ודוק:
גם צ"ל ע"כ לפי שיטה זו דלא בעינן שליחות הבעל בהכתיבה, דאל"כ אכתי גט על תנאי איך כשר, דהגם דהבעל מעלים התנאי מהסופר ומהעדים בשעת הכתיבה והחתימה, מ"מ הלא הוא עצמו יודע בלבו שיתן הגט על תנאי, וא"כ אין הכתיבה מבוררת מצדו לשם גירושין, ורחמנא אמר וכתב לה ספר כריתות, שהבעל יכתוב הגט לשם כריתות, א"ו דלא בעינן שליחות הבעל להכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי, אלא אסופר, כמ"ש התו' והרא"ש בגיטין כ"ב ע"ב, והסופר והעדים אינם יודעים מהתנאי, ואין לומר דא"כ כמו כן הי' יכולים לפשוט בנדרים ל"ו דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, מהא דתנן בזבחים מ"ו ע"ב שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, ואין הבעלים מפגלין, ואי שלוחי דידן נינהו למה לא יפסל בזה מחשבת הבעלים המשלחים, וכנ"ל, וע"כ שד"ר נינהו, ולמה לא פשט הגמ' שם מזה, י"ל דשאני התם דכתיב המקריב אותו לא יחשב, תלה רחמנא המחשבה בהמקריב דוקא, דהיינו העובד, וכמ"ש רש"י בזבחים שם, ועיין בפירוש הרא"ש בנדרים שם, וא"כ גזה"כ הוא דאין מחשבת הבעלים פוסלת בזה, אבל בנ"ד שפיר יש להוכיח משיטת הרמב"ם הנ"ל דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וכנ"ל, וכ"כ הב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה' דלהרמב"ם לא בעינן שליחות בהכתיבה, עיי"ש, מיהו י"ל דמזה שהוכחנו אין הכרח, דמאחר שעושה את הסופר שליח לכתוב ולעדים לחתום, והשליחות הוא בסתם בלא תנאי, א"כ שלוחו של אדם כמותו, וכאלו הוא כתב הגט לשם גירושין מבוררת, והתנאי שיודע בלבו הוא דברים שבלב ואינם דברים, וכן אפילו כשכותב בעצמו, כיון שכותב בסתם לשם גירושין, אין מזיק לזה מה שבלבו, דהיכי דדברים שבלב סותרים למה שבפיו, או למעשה הנגלית לפנינו, אינם דברים, גם י"ל דמאחר שבשעת הכתיבה והחתימה אינו מגלה התנאי, דעתו באמת גם בלבו כעת לכריתות מבוררת, אלא שאח"כ נותנו על תנאי, ועיין בג"פ בסי' קכ"ג ס"ק א' ובפר"ח שם דס"ל בדעת הרמב"ם דבעי שליחות להכתיבה]:
אמנם כבר כתב ה"ה שם, שדעת הרבה מן המפרשים הוא דליכא מאן דפסל מדינא אלא חוץ בכתב ולפני התורף וכו', ויש מוסיפין לפסול מן הדין חוץ לפני התורף, אפילו על פה, והשאר מן הגזירה אטו האי, עכ"ל, ובאמת שכן הוא דעת התו' והבעה"מ והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן דגמ' דידן לא ס"ל הא דירושלמי בטעם פיסול התנאים משום ברירה, אלא כלהו משום גזירה אטו חוץ, עיי"ש, וע"כ צ"ל דהא דבאמת לא חיישינן בזה לברירה, היינו משום דבתנאי לא שייך ברירה, דבתנאי הדבר בעצם מבורר ומוחלט בכל אופן, והתנאי מלתא אחריתא הוא, ודוק, וכ"כ בתורת גיטין בחידושי גמרא בגיטין דכ"ה בד"ה ולכי מייתי, ומיישב שם הא דמקשה הגמ' שם מהא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא, עיי"ש, ובדף ע"ג ע"ב, ובנתיבות סי' ס"א ס"ק ג':
והנה הראב"ד הובא ברמב"ן ורשב"א שם הביא ראי' דתנאי בע"פ אפילו קודם לתורף כשר לגמרי, ואפילו משום גזירת חוץ אין בו, מהא דתנן שם בס"פ מי שאחזו, כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח וכתבו בתוך יב"ח אינו גט, ר' יוסי אומר כזה גט, משום דהכי קאמר להו כתובו מעכשיו ותנו אם לא באתי עד יב"ח, אלמא דאעפ"י שנכתב על תנאי ליתנו לה אם לא יבא עד יב"ח אפ"ה כשר, אמנם הרמב"ן שם דחה ראי' זו, דהתם אין התנאי על הגירושין, רק על השליחות, שלא עשאן שלוחים ליתן הגט רק אם לא יבא עד יב"ח, עיי"ש:
אך הראב"ד דלא נחית לזה, רק ס"ל דזה התנאי הוא על גוף הגט, ור"ל דאינו רוצה לגרש אלא אם יבא עד יב"ח, ואז יתנו, אבל אם יבא עד יב"ח אינו רוצה לגרשה כלל, ולכך לא יתנו, ולכך הביא ראי' מזה דתנאי בע"פ קודם לתורף כשר, וע"כ צ"ל לדעתו דהא דלא חיישינן בזה אפילו מדינא לחשש ברירה בשעת הכתיבה, משום דמה דתולה באם ובתנאי לית בי' משום ברירה, וכנ"ל, וא"כ ה"ה עיקר הצווי שלו, מה שאומר אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי אפילו אם נימא דהשליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, מ"מ אין בזה חשש ברירה במה שתלה זאת באם, דזה הוא ענין תנאי, ובתנאי לא שייך ברירה, וכנ"ל:
אמנם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם בתנאי יש חשש ברירה, ע"כ צ"ל דהא דמהני כאן הצווי לכתוב וליתן באם לא באתי עד יב"ח, היינו משום דאין השליחות צריך להיות מבורר כלל בשעת הצווי, ודי במה שהוא מבורר בשעת הכתיבה, וכנ"ל, והא דבכתובו מעכשיו ותנו אם לא באתי עד יב"ח וכתבו מעכשיו הוי גט, היינו משום דשם אין התנאי על הגט, רק על השליחות, וכמ"ש הרמב"ן, ושפיר הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין:
שוב ראיתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ו שנתקשה בדברי הרמב"ם שחושש גם בתנאי לברירה, דא"כ גט על תנאי היכי משכחת לי' כלל, דאפילו כשאינו אומר התנאי אלא בשעת נתינה, מ"מ גם בשעת הנתינה צריך להיות מבורר, דבגיטין וקדושין צריך להיות מבורר חלות הגירושין והקידושין בשעה שחלין, כדמשמע בפ' כל הגט, דמייתי מהא דמה היא באותן הימים וכו' דמכי מיית הוי גיטא, וכן מהא דע"מ שירצה אבא וכו' הא רצה האב מקודשת, אלמא יש ברירה, עיי"ש, הרי דאף בשעת חלות הגירושין וקידושין בעינן ברירה, וא"כ להרמב"ם איך יכול אדם לגרש על תנאי כלל, עיי"ש:
אמנם לפי מ"ש הנתיבות בסי' ס"א ס"ק ג' לא קשה מידי, דשם כתב דעד כאן לא צריכינן לבא לברירה אלא כשאי אפשר לומר שיחול הדבר כשיבורר, ואנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע בשעת חלות הדבר, אבל בדבר שראוי לחול כשיבורר, אפילו אם אומר מעכשיו מהני כיון שיכול להקנות שיהי' הקנין חל לכשיבורר, יכול להקנות ג"כ שיהי' הקנין חל עכשיו, כמו בדשלב"ל לר"מ, עכ"ד, ועיי"ש, וכ"כ במקור חיים סי' תנ"ד ס"ק ב', דבכה"ג לא שייך דין ברירה, עיי"ש, ולפ"ז לא קשיא קושיית המהרי"ט הנ"ל על הרמב"ם, דעד כאן לא צריכינן בגמ' שם לומר דיש ברירה, אלא בהר"ז גיטיך מהיום אם מתי, דשם א"א להגירושין לחול לכשיבורר, דהיינו כשימות, דהא אין גט לאחר מיתה, וע"כ צ"ל בזה הוברר הדבר למפרע, והיינו יש ברירה, וכן בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, א"א להקידושין לחול כשיבורר, דהיינו כשירצה האב, דאז כלתה ביאתו, וכמ"ש הנתיבות שם, וע"כ צ"ל הוברר הדבר למפרע בשעת ביאה, וא"כ ע"כ דיש ברירה, משא"כ בכל התנאים דעלמא, כגון הר"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתיים זוז, וכדומה שאר התנאים שאינם בלאחר מיתה, שאפשר להגירושין לחול כשיתקיים התנאי ויבורר, יכול ג"כ לגרשה על התנאי הזה גם מעכשיו, אף שעכשיו אינו מבורר, ולא צריכינן לומר בזה יש ברירה, וכן בקידושין של שטר וכסף ע"ת שיכולין הקידושין לחול כשיבורר, יכול ג"כ לקדשה מעכשיו, ול"צ לומר בזה י"ב, והיינו דלא פריך הגמ' שם מכל הגיטין והקידושין על תנאי, לשיטת הרמב"ם דגם בתנאי יש חשש ברירה:
אמנם בתנאי קודם לתורף, דלענין כתיבת הגט לא סגי כלל כשיבורר התנאי אחרי כן. רק צריך דוקא שיהי' מבורר לשם גירושין בשעת הכתיבה, וצריך לומר הוברר הדבר למפרע, בזה חשש הרמב"ם לברירה, וכן למ"ד דבעינן נתינה לשמה, א"כ צריך להיות מבורר בשעת נתינה דוקא שהוא לגירושין, כמבואר בגיטין דפ"ו ע"ב, לדידי' אם נימא כשיטת הרמב"ם דגם בתנאי יש חשש ברירה, באמת לא משכחת שום גט על תנאי, דע"כ צריך לומר בזה הוברר הדבר למפרע בשעת נתינה, וכנ"ל, וע"כ צ"ל לדידי' דבתנאי אין חשש ברירה, וכמ"ש לעיל דפליגו בזה בירושלמי ר' יודן ור' חיננא, דר"י ס"ל דבעי נתינה לשמה, ומתניתין שם דב' גיטין שנתערבו דלא כר"א, וא"כ ע"כ צ"ל דבתנאי אין חשש ברירה, דאל"כ כל התנאים שהתנינו בגיטין דלא כרבי, ור"ח ס"ל כאביי דלא בעינן נתינה לשמה, ולכך ס"ל דבתנאי יש חשש ברירה, והרמב"ם פסק כאביי ור"ח, דלא בעינן נתינה לשמה, ובתנאי יש חשש ברירה, והא דגט שכ"מ בתנאי דאם מתי כשר, וכן הא דקיי"ל בע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת, זה קשה ג"כ לשיטת כל הפוסקים, וכבר נאמרו תירוצים שונים בזה, ויסבור הרמב"ם כאחד מהם, והגם דבספר ישועות ישראל בסי' ס"א סוף ס"ק ג' הביא מהריב"ש דלא כהנתיבות הנ"ל, עיי"ש, אעפ"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת הנתיבות, וכנ"ל:
ומ"ש המהרי"ט שם לפרש הירושלמי דלא כפירוש ה"ה דפיסול התנאים הוא משום חשש ברירה, עיי"ש, תמהני דהא גם הרמב"ן במלחמות בפ' המגרש שם והרשב"א והר"ן שם פרשו הירושלמי כן כמ"ש ה"ה, עיי"ש, ובאמת שהמעיין היטב בדברי הירושלמי שם בר"פ כל הגט יראה שהאמת הוא כפירוש זה של הראשונים ז"ל:
ענף ד
והנה כבר כתבתי דלהרמב"ם דבתנאי יש חשש ברירה, ע"כ צ"ל דלהכי כשר באומר אם לא אבא עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי, משום דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, אמנם להרשב"א דס"ל דבתנאי אין חשש ברירה, אין הכרח לזה ממשנה זו, וכנ"ל, ולכך כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דכשאינו מבורר השליח בשעת הצווי אפשר דנאמר בזה אין ברירה:
אמנם אכתי קשיין לי דברי הרשב"א, דמאחר דעכ"פ הירושלמי ס"ל דבתנאי יש חשש ברירה, וכנ"ל, וא"כ ע"כ צ"ל להירושלמי דהא דתנן אם לא באתי כתבו וכו' אם הגט קודם למיתה כשר, היינו משום דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, דודאי אין לומר דהירושלמי מוקי לה להא מתניתין כמ"ד יש ברירה, דא"כ הוי רמי סתמי דמתנייתי אהדדי, סתמא דכאן דיש ברירה אסתמא דר"פ כל הגט דאין ברירה, וגם אין לומר דהירושלמי ס"ל כמ"ש התוס' בגיטין כ"ה ע"ב בד"ה ר"י, לחלק אליבא דר' יוסי, דדוקא בדבר שיכול להיות שלא יתברר לעולם בהא ס"ל לר' יוסי דאין ברירה, אבל בדבר שעומד להתברר בודאי, אמרינן דיש ברירה, עיי"ש, וא"כ שוב לא קשיין מתנייתי אהדדי, דבר"פ כל הגט דאמר כתוב גט לאיזה שארצה אגרש, דיכול להיות שיחזור בו לגמרי, ושניהם לא ירצה לגרש, וא"כ לא יתברר לעולם, בזה אמרינן דא"ב, אבל בהא דאם לא באתי כתבו ותנו, דעומד להתברר בודאי, או יבא או לא יבא, אמרינן די"ב, אבל זה אינו, דהא הירושלמי מוקי המשנה דר"פ כל הגט כרבי, דאמר כל התנאים פוסלים בגט משום דאין ברירה, וכנ"ל, ורבי סתמא קאמר כל התנאים, באין הפרש, משמע דאף בתנאים העומדים להתברר בודאי, ס"ל לרבי דא"ב, ומאחר דהירושלמי מוקי מתניתין שם כרבי, א"כ אכתי קשיא ע"ז ממתניתין דאם לא באתי כתבו:
ובזה מצאנו בינה להבין דברי הירושלמי שם, דפריך על הא דכתוב לאיזה שארצה אגרש פסול, מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהי' כרות לשמה משעה הראשונה, [והיינו דנימא הוברר הדבר למפרע שהי' לשם זו שנתנו לה עכשיו], ר' יוסי בשם דר' ביבון דר"ש היא וכו' עשה לי ב' זוגין וכו' ר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה, והיינו דלא אמרינן ברירה, ר' חיננא אמר דרבי היא כל התנאים פוסלין בגט, דס"ל דאין ברירה, ויש להבין מה בין ר' יוסי ור' חיננא, דמר מוקי לה כר"ש, ומר מוקי לה כרבי, מאחר דתרווייהו ר"ש ורבי ס"ל דאין ברירה, א"כ מה לי אם מתניתין כר"ש או כרבי, דא ודא אחת היא, ולאיזה ענין נחלקו בזה ר' יוסי ור' חיננא אי כר"ש ואי כרבי:
ולפי הנ"ל א"ש, וחילוק גדול יש בין ר' יוסי לר' חיננא, דר' יוסי ס"ל דעד כאן לא ס"ל למתניתין דא"ב אלא באיזה שארצה אגרש, דהוא תולה בדעת עצמו, וגם מתנה על ב' דברים, או זו או זו, וגם יכול להיות שלא יתברר לעולם, דשמא לא ירצה לגרש שניהם, בכגון זה ס"ל למתניתין דא"ב, אבל בתולה בדעת אחרים שפיר אמרינן ברירה, וכן במתנה על דבר אחד לבד ג"כ אמרינן ברירה, וכמ"ש הר"ן שם בר"פ כ"ה בשם הרמב"ן, וכן בדבר שבודאי עתיד להתברר ג"כ אמרינן ברירה, ולכך מוקי ר' יוסי כר"ש דב' זוגין, דגם שם הוא תולה בדעת עצמו, איזה שיברר הוא לזה או לזה, וכן הוא מתנה על ב' דברים, או שיברר זה לבהמה או זה, וכן כולם שם, עיי"ש, וגם יכול להיות שם שלא יתברר לעולם, עיי"ש, והיינו דמתניתין ממש, ובזה אמרינן דא"ב, לא זולת, וכנ"ל, אמנם ר' חיננא ס"ל דהמשנה ס"ל דבכל ענין אין ברירה, ואפילו בתולה בדעת אחרים, ומתנה רק על דבר אחד לבד, ועתיד להתברר בודאי, אעפ"כ ס"ל למתניתין דא"ב, ולכך אמר ר' חיננא דרבי היא, דאמר כל התנאים פוסלים בגט, באין הפרש, משום דאין ברירה, וכנ"ל:
ומעתה מאחר דר' חיננא מוקי מתניתין דר"פ כ"ה כרבי, דבכל ענין אין ברירה, א"כ איך הי' יכול המשנה דאם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי דכשר, וע"כ צ"ל דשם הוא משום דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, ולמה מסופק הרשב"א בזה, דמאחר דלר"ח בירושלמי שם בע"כ צ"ל דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, וכנ"ל, מהיכי תיתי נימא דיש מי שחולק ע"ז:
מיהו בהכרח צ"ל בדעת הרשב"א, דס"ל דכיון דלגמ' דידן דאין בתנאי חשש ברירה, אין הכרח ממשנה דאם לא באתי כתבו ותנו לומר דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, וכנ"ל, א"כ י"ל דאולי באמת לגמ' דידן צריך להיות מבורר בשעת הצווי, ואה"נ דהגמ' דידן פליג עם הירושלמי גם בזה, וזהו שכתב הרשב"א דאולי נאמר בזה אין ברירה:
אמנם למאן דחייש לברירה גם בתנאי, ע"כ א"א לומר אחרת בהא דאם לא באתי וכו', אלא משום שאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הציוי, דהא הא דחייש להירושלמי דיש חשש ברירה בתנאי, הוא משום דס"ל דגם גמ' דידן ס"ל כן, והא דאמרינן בגיטין פ"ד ע"ב, דטעמיה דרבי דכל התנאין פוסלין בגט, הוא משום דגזרינן על מנת אטו חוץ, זה הוא דוקא לר' זירא, דאמר מחלוקת לפני התורף, אבל לרבא שם דפ"ה ע"א דאמר מחלוקת דר' ורבנן לאחר התורף, אבל לפני התורף, דברי הכל פסול, היינו דלפני התורף פסול לד"ה מדינא, משום דאין ברירה, וכדאמר בירושלמי, עיין בפני יהושע שם ובמהרי"ט ח"א סי' ס"ו, ובאמת שגם כוונת ה"ה שם בפ"ח מה"ג ה"ד כן הוא, ומ"ש שם וז"ל דלא אדכרינן בגמרינן גזירה בדינים אלו אלא לדברי רבי אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו לא הזכירו כלל וכלהו פיסולי דרבנן דינא נינהו מחשש ברירה, עכ"ל, כוונתו דרבא דקיי"ל כוותי', דגם לרבנן פוסלין תנאים בגט, דהיינו לפני התורף, לא הזכיר בגמרא גזירה בדינים אלו אלא לדברי רבי, שפוסל לדידי' גם בלאחר התורף, וזה הוא משום גזירה דלפני התורף, אבל לרבנן דהיינו לפני התורף לא הזכירו לגזירה כלל, דכלהו פיסולי דרבנן דהיינו לפני התורף דינא נינהו מחשש ברירה, וזה הוא גם אליבא דרבי דלפני התורף פסול מדינא מחשש ברירה, ולהכי גזר לאחר התורף אטו לפני התורף, ואדרבא מרבי שמעינן זה דלפני התורף פסול מדינא, דאל"כ לא הי' גוזר גזירה לגזירה, לאחר התורף אטו לפני התורף, וכמ"ש המהרי"ט שם, וז"פ מאוד, ומהתימה על הפ"י שם שלא פירש כן דברי ה"ה ותמה עליו עיי"ש, וברור שכוונת ה"ה היא כמו שכתבתי:
ומעתה כיון דרבי אמר כל התנאים פוסלין בגט, משמע כל התנאים באין הפרש, וכנ"ל, והיינו לרבא לאחר התורף, משום גזירה דלפני התורף דפסול מדינא מחשש ברירה, מכלל דלפני התורף כל התנאים באין הפרש פוסלין מדינא, מחשש ברירה, ולכך גזרינן בכל התנאים גם לאחר התורף, ומדאמרינן דלפני התורף דברי הכל פסול, משמע דבמאי דפליגי בלאחר התורף, דהיינו בכל התנאים, לפני התורף ד"ה פסול, וכן משמע להדיא שם, דקתני בברייתא וחכמים אומרים וכו' חוץ שפוסל בע"פ פוסל בכתב על מנת שאינו פוסל בע"פ אינו פוסל בכתב, וע"ז אמר רבא דהיינו דוקא לאחר התורף, אבל לפני התורף פסול, והאי על מנת הוא דומיא דחוץ, דהיינו ע"מ שלא תנשאי לפלוני, דחוץ פוסל בע"פ וע"מ אינו פוסל בע"פ, וקאמר רבא דע"מ שלא תנשאי לפלוני לפני התורף גם לרבנן פסול, וכן אמר עוד שם להדיא ומתניתין דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל לאחר התורף ורבנן היא, הרי להדיא דע"מ שלא תנשאי לפלוני גם לרבנן אינו כשר אלא לאחר התורף אבל לפני התורף פסול, והיינו מדינא מחשש ברירה, וכמ"ש ה"ה דכולהו פיסולי דרבנן דינא נינהו מחשש ברירה, וכנ"ל:
והנה בתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני ישנם כל קולי דברירה, שהוא תולה בדעת אחרים, וגם אינו מתנה על ב' דברים, וגם עומד להתברר בוראי, או תינשא לפלוני או לא תינשא לו, ואעפ"כ לפני התורף לד"ה בין לרבי בין לרבנן פסול מדינא מחשש ברירה, והכי ודאי קיי"ל, וכמו שפסק הרמב"ם:
וכיון שכן, הנך מתנייתא, דר"פ כל הגט כתוב לאיזהו שארצה פסול, ודס"פ מי שאחזו אם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי וכו' כשר, ע"כ צריכינן לאוקמי כד"ה, כרבי ורבנן וכהלכתא, דגם בתנאי חיישינן לברירה, ובכל ענין, וכנ"ל, וא"כ הא דבאם לא באתי וכו' כתבו ונתנו לאחר יב"ח וכו' הרי זה גט ע"כ צ"ל דהוא משום דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי:
ענף ה
קיצור הדברים דמשנה מפורשת היא דיכול לצוות על כתיבת ונתינת הגט באם, אם לא באתי עד יב"ח וכו', ואין לך לומר בו אלא אחד מב' דברים, או דבתנאי לא שייך ברירה, או דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, אבל לנקוט בתרווייהו לחומרא, לומר דגם בתנאי יש חשש ברירה, וגם דהשליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, זאת אי אפשר, דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו במשנה דאם לא באתי וכו' הנ"ל, וכנ"ל:
ומעתה איך נוכל לומר כלל דרבינו יחיאל והר"י קלצון פקפקו על נוסח סה"ת והסמ"ג כתוב וכו' והנני נותן לך רשות לכתוב מא' ועד ק' וכו', מטעם דאינו מבורר בשעת הצווי אם מצוה אותו כלל לכתוב גט הב', דמאחר שתלה כתיבת גט הב' באם לא יכשיר הרב גט הא' וירצה הסופר לכתוב גט ב' שיהי' כשר לדעת הרב, א"כ אין ברירה, לומר הוברר הדבר למפרע בשעת צווי שצוה על גט זה הב', דהא משנה מפורשת היא דיכול לצוות על כתיבת ונתינת הגט באם, ובין יהי' הטעם משום דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הציוי, ובין יהי' הטעם משום דבתנאי אין חשש ברירה, כל זה שייך ג"כ הכא, דהא הנתינת רשות דהכא פירושו שמצוה אותו באם, וכנ"ל, ואין מקום לפקפק בזה מחשש ברירה אלא א"כ תנקוט חומרא דתרווייהו, לומר דהשליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, וגם דגם באם ובתנאי יש חשש ברירה, וכבר כתבנו לעיל דלומר שניהם אי אפשר, דא"כ איך מצינו המשנה דאם לא באתי וכו' הנ"ל, וכנ"ל:
שוב ראיתי די"ל דאין הכרח לזה ממשנה זו, ושפיר י"ל דהרי"ח והר"י קלצון ס"ל ב' החומרות, דהשליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, וגם בתנאי יש חשש ברירה, והא דבאם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי כתבו ונתנו לאחר יב"ח ה"ז גט, היינו כמו שכתבתי לעיל בשם התו', דהגם דר' יוסי לית לי' ברירה, מ"מ בדבר שעומד להתברר בודאי, אית לי' ברירה, וגם כאן עומד להתברר בודאי, או יבוא עד יב"ח או לא יבוא, והא דבתנאי קודם לתורף ס"ל לד"ה לרבי ולרבנן דפסול מדינא מחשש ברירה, ובכל תנאי, אפילו עומד להתברר בודאי, וכנ"ל, י"ל דהרי"ח והר"י קלצון ס"ל כמ"ש התו' בר"פ כל הגט, דאפילו מאן דס"ל בעלמא יש ברירה, מודה בכתיבת הגט דא"ב, משום דוכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, עיי"ש, וא"כ הכא נמי י"ל, דהגם דבעומד להתברר בודאי לכ"ע יש ברירה, מ"מ בכתיבת הגט גם בתנאי כזה קודם התורף פסול, דוכתב לה ספר כריתות משמע שיהי' מבורר לגמרי בשעת כתיבה, והגם דלא דמי כ"כ, דבשלמא למאן דס"ל בעלמא י"ב, שפיר י"ל דאעפ"כ בכתיבת הגט א"ב, וכנ"ל, אבל למאי דאמרינן גם בעלמא א"ב, ואעפ"כ בעומד להתברר בודאי י"ב, וע"כ דזה הוי כמבורר בשעתו, כיון שעומד בודאי להתברר, וא"כ גם בכתיבת הגט כן הוא, מ"מ י"ל גם בזה דיש חילוק בין בעלמא ובין כתיבת הגט, ודו"ק, ועיין בתו"ג בחידושי גמרא דף ע"ג ע"ב בד"ה רש"י דיש חילוק גדול בין ברירה דכתיבת הגט לדעלמא, דבעלמא היינו שהוא מבורר להשם, ובכתיבת הגט צ"ל שהוא מבורר כן להסופר, עד שכותב עי"ז לשמה, עיי"ש, ובשלמא בתולה בדעת אחרים מסיק הגמ' להדיא בפ' כ"ה שם דכ"ו ע"א דאין לחלק בזה גם בעלמא, וכן בתנאי שמעינן מפשטות דברי הגמ' שם דגם בעלמא יש בו חשש ברירה, מדפרכינן שם מהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, וכמ"ש רש"י ותו' שם, אבל לענין עומד להתברר בודאי, שפיר יש לחלק בין כתיבת הגט לדעלמא, וכנ"ל, ולזאת הגם דבתנאי קודם לתורף ס"ל לד"ה דפסול מדינא, אפילו בתנאי שעומד להתברר בודאי, מחשש ברירה, מ"מ היינו דוקא שם דע"י התנאי לא היתה הכתיבה של הגט מבוררת, אבל בהא דאם לא באתי וכו' כתבו ותנו, דאין החשש על הכתיבה, רק על שעת הצווי, דאז אינו מבורר השליחות, שפיר י"ל דמש"ה כשר הואיל דעומד להתברר בודאי, או יבא או לא יבא, וכנ"ל:
אמנם בכל זאת עדיין אין זה מעלה ארוכה להפקפוק של הרי"ח והר"י קלצון לחוש חשש ברירה בהא דכתוב וכו' והנני נותן לך רשות וכו' מחמת שאין הצווי של גט הב' מבורר בשעת הצווי, דהא גם בזה עומד להתברר בודאי, או יכשיר הרב גט הא', או לא יכשיר אותו, או ירצה הסופר לכתוב גט אחר שיהי' כשר לדעת הרב, או לא ירצה, מאי אמרת שמא לא יבא לידי בירור כלל, דאולי לא ירצה הרב כלל להזדקק לזה, או אולי ימות, וא"כ אין עצה לכתוב גט אחר שיהי' לדעת הרב, מ"מ גם באופן כזה יבא לידי בירור, דבאופן כזה בודאי לא צוה לכתוב גט הב' לבטלה, דהוא לא צוה אלא שאם ירצה יכתוב עוד גט עד שיהי' כשר לדעת הרב, ומאחר שבאופן כזה אין כאן דעת הרב א"כ בודאי לא צוה ע"ז, וא"כ בהכרח עומד להתברר אם צוה על גט הב' אם לא צוה, תדע דהא גם בהא דאם לא באתי, שצוה לכתוב אם לא יבא, ואם יבוא לא, והרי יוכל להיות שלא יבא ואעפ"כ אין להם לכתוב, דהיינו שימות בתוך הוב"ח, וע"כ צ"ל כיון דבאופן כזה שימות ידעינן בבירור שלא צוה לכתוב, דאין גט לאח"מ, שפיר נקרא זה עומד להתברר בודאי אם צוה לכתוב או לא, וא"כ ה"ה בנ"ד הגם שיוכל ג"כ להיות אופן שלא דיבר ממנו כלל, דהיינו שימות הרב, או לא ירצה להזדקק לזה כלל, מ"מ כיון דגם באופן כזה מבורר לנו שלא יכתוב, עומד להתברר בודאי מקרי, דהא סוף סוף עומד להתברר בודאי אם צוה על גט הב' אם לא צוה, דאם לא יכשיר הרב גט הא', וירצה הסופר לכתוב גט ב' שיהי' כשר לדעת הרב, צוה על גט הב', ואם יכשיר הרב גט הא', או שלא ירצה הסופר להשגיח על דעת הרב, לא צוה על גט הב', ואם ימות הרב, או לא ירצה להזדקק לזה כלל, לא צוה על גט הב', וא"כ עומד להתברר בודאי אם צוה על גט הב' ואם לא צוה, וכן על שאר הגיטין עד ק', ולא מקרי אינו עומד להתברר בודאי אלא הא דב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו', וכן הא דמע"ש יהא מחולל על סלע שתעלה בידי, דשם הספק הוא איזה לוגין הם תרומה ומעשר ומע"ש, ועל איזה סלע המע"ש מחולל, והספק הזה לא יוכל להתברר אלא כשיפריש הלוגין, ויעלה בידו סלע, ודלמא לא יפריש לעולם, ולא יעלה סלע, א"כ לא יתברר ספק זה כלל, עיי"ש בתו' גיטין כ"ה ב' ד"ה ר"י, אבל בנ"ד דהספק הוא אם צוה על הגט הב' וכן על שאר הגיטין עד ק', או לא, וספק זה בהכרח יתברר, איך שיהי', וכנ"ל, וא"כ הוי זה עומד הדבר להתברר בודאי, דיש ברירה:
כלל הדברים, דאי אפשר כלל לומר כמ"ש לעיל, דפקפוקם של הרי"ח והר"י קלצון הוא מחשש ברירה שאינו מבורר בשעת הצווי אם מצוה כלל על הגיטין שמגט הב' ואילך, הואיל דמצוה עליהם באם, דמשנה מפורשת היא דיכול לצוות באם, אם לא באתי וכו', וכל הטעמים של היתר שיש לומר על משנה זו יש לומר ג"כ בנ"ד, או דאין השליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, או דבתנאי אין חשש ברירה, או דעומד הדבר להתברר בודאי, וא"כ איך אפשר עוד כלל לפקפק על זה, וע"כ צ"ל דהחשש ברירה של הרי"ח והר"י קלצון היא על שעת הכתיבה, דאינו מבורר אז שכותב לשם גירושין, דשמא לא יהי' לדעת הרב, וכמ"ש לעיל בריש ענף זה בשם הגהמ"ר, וילמוד סתום של דברי הרי"ק שבב"י בשם הקונדרס מן המפורש בדבריו שבהגהות מרדכי, וכנ"ל:
והגם שהב"י הביא דברי הקונדרס בשם הרי"ח והר"י קלצון אחר שהביא דברי סה"ת והסמ"ג, שבתחלה כשאומר לסופר כתוב יאמר לו אני נותן לך רשות לכתוב הרבה גיטין עד שיהי' לדעת הרב, וכבר כתבתי לעיל דמשמעות לשון זה מורה שאינו מצוה אותו בהחלט דוקא על גט שהוא לדעת הרב, רק שבאם ירצה לצאת ידי דעת הרב יכול לכתוב הרבה, ובאופן כזה אין חשש ברירה על הכתיבה, כיון שאינו מצוה דוקא שיהי' כשר לדעת הרב, וכנ"ל, מ"מ ס"ל להרי"ח והרי"ק דגם באמירת לשון זה אין הכתיבה מבוררת לשם גירושין, דמאחר דעיקר אמירת דברים אלו של נתינת רשות לכתוב עד שיהי' לדעת הרב, הוא משום דנודע לכולנו שעפ"י דברי הרב יהי' נתינת גט הזה, או כתיבת גט אחר, ושמא יפסוק הרב שלא ליתן גט הראשון רק לכתוב גט אחר, ובאמת מעיקר הדין יהי' גט הא' כשר, ונמצא כבר עשה שליחותו, ולכך נותן לו מיד רשות לכתוב הרבה עד שיהי' לדעת הרב, וא"כ כיון דאמירתו עד שיהי' לדעת הרב מורה להדיא שהרב יהי' הפוסק בגט הזה, א"כ עיקר כתיבת הסופר היא רק לפי דעת הרב, כי לבו ולב כולנו יודעין שיראה הגט להרב, וכפי דברי הרב כן יקום, ועל כרחך גם כוונת הבעל כן הוא, שבתחלה אומר לו כתוב גט, והדר מפרש לו שהגט צריך שיהי' כשר לדעת הרב, ולכך נותן לו רשות, ר"ל שעושה אותו שליח. ומרשה אותו, לכתוב הרבה גיטין עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב, וכיון שכתיבת הסופר הוא על דעת שיהי' כשר לדעת הרב, ואם לאו לא יגרש בו, ויכתוב אחר, וכיון שבשעת הכתיבה לא נודע עדיין דעת הרב עד אח"כ, אינו מבורר בשעת הכתיבה שהוא לשם גירושין, וצ"ל בזה הוברר הדבר למפרע, ובגיטין אין ברירה:
וכיון שנתברר לנו שגם כוונת הקונדרס בשם הרי"ח והר"י קלצון היא על חשש ברירה שבשעת הכתיבה, וא"כ החשש ברירה הוא מיד בכתיבת גט הראשון, וכנ"ל, א"כ בע"כ צריכין לפרש דברי הקונדרס שבב"י ודברי הב"י עצמו ודברי הרמ"א שם בסי' קכ"ב ודברי החמ"ח והב"ש והפר"ח שם כמו שפירשתי לעיל בתחלת דברינו שבענף זה, והיינו דכשהבעל בעיר לא יאמר כלל לכתוב מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת הרב, מחשש ברירה גם בגט הראשון, וא"כ צ"ע דברי הש"ע בסדר הגט ודברי מהר"מ בסדר גיטין, וכנ"ל:
ענף ו
והנה חשבתי בזה לחתור אל היבשה בדרך זה, דלעולם כפי נוסח סה"ת והסמ"ג, כתוב וכו' והנני נותן לך רשות וכו' אין בו חשש ברירה כלל, הואיל דאינו מצוה אותו בהחלט שיהי' דוקא לדעת הרב, וכנ"ל, והגם שהוא מזכיר את הרב בדבריו, ונראה מזה שהסופר יש לו להראות הגט להרב, וכנ"ל, מ"מ היינו דכשיארע לו איזה ספק ושאלה מסתמא ישאול להרב ע"ז, ויפסוק לו, ומשום זה נותן לו רשות לכתוב כדעת הרב, אבל כשהגט יהי' כשר בעיני הסופר לא יראה אותו כלל להרב, ולא ישאל עליו ממנו, וכמו שאינו מראה להרב כל כתבי סת"ם אם לא כשיארע לו איזה ספק ושאלה, ולזאת כשכותב הגט ואומר מקודם שכותב אותו לשמו ולשמה לשם גירושין, אמרינן שכותב אותו בבירור לשם גירושין, לפי דעתו, מבלי שיראה אותו להרב. אבל כשנפסל גט הא' עפ"י הרב, ובא לכתוב גט ב', דאז חזינן בבירור שכותב זה כדי שיהי' לדעת הרב, אז יש חשש ברירה, ולכך יחזור ויצוה:
והגם דסתמא קתני ברמ"א, ובסדר הגט, ובסדר גיטין של מוהר"מ ר"י, דאם נפסל גט הא' יחזור ויצוה, ומשמע בכל ענין שנפסל, אף בפסול ברור ונגלה, שלא עפ"י הרב, או אפילו ע"י הוראת הרב עפ"י ספק ושאלה שהי' לו להסופר בו, ובכה"ג אין ראי' שיכתוב גט הב' לדעת הרב דוקא, והוא עדיין כמו גט הא' ממש מ"מ כיון דיכול להיות לפעמים שיראה גט הא' להרב גם כשיהי' בעיניו כשר בבירור, והרב יפסול אותו, ויכתוב עי"ז גט ב', ואז הדבר ברור שכותב גט הב' רק שיהי' לדעת הרב, ויש בזה חשש ברירה, וכנ"ל, לכך משום לא פלוג יש לו לצוות מחדש על גט הב' בכל ענין שנפסל גט הא':
והגם דלכאורה באופן כזה, שכותב גט הב' כדי לצאת ידי דעת הרב, אף שבעיניו גט הא' כשר, וא"כ מה מהני לזה כלל הצווי מחדש, ואפילו אם נימא כדברי התו"ג דבגט הב' שוב לא יצוה לכתוב מא' ועד ק' לדעת הרב, אעפ"כ הדבר ברור שגם בלא אמירתו זאת כותב עתה רק לדעת הרב, דאל"כ למה כותב גט הב' כלל, הא גם גט הא' כשר בבירור לפי דעתו, וע"כ כותב כדי שיהי' גם לדעת הרב:
מ"מ י"ל דדוקא בגט הא', שהזכיר לו הבעל את הרב בהצווי שלו, לזאת הראה אותו להרב, הגם שיהי' בעיניו כשר בבירור, וממילא כיון שהרב פקפק עליו ופסל אותו שוב אינו רוצה לעשות נגד דעת הרב, אבל בגט הב' שמצוה אותו מחדש, ואינו מזכיר לו בצווי שלו את הרב, שוב לא יראה אותו להרב כלל כשיהי' כשר בעיניו בבירור, ולזה כותב גט הב' לשם גירושין מבוררת, לפי דעתו, כך הי' נראה לומר לכאורה:
אמנם כד דייקינן שפיר נראה דגם זה לאו מילתא היא, דמלבד דברמ"א וסדר הגט וסדר גיטין מבואר להדיא שיחזור ויצוה מחדש על גט הב' כבתחלה, עיי"ש, ומשמע שיאמר ג"כ לכתוב מא' ועד ק' לדעת הרב, ובהיות כן מה מהני כלל הצווי מחדש, וכנ"ל, אף גם זאת, דמאחר שאתה אומר בסתמא דבכל ענין שנפסל גט הא' יצוה מחדש, משום לא פלוג, דחיישינן דיכול להיות שיראה גט הא' להרב אף אחר שיהי' בבירור כשר בעיניו, והרב יפסול אותו. וכנ"ל, ומאחר דיש לחוש כ"כ לזה עד שנצריך אותו משום זה לצוות מחדש בכל ענין משום לא פלוג, וע"כ החשש הזה הוא משום שהזכיר לו הבעל את הרב בצווי שלו, א"כ למה לא נחוש לזה עצמו מיד בכתיבת גט הא', שמא ע"י אמירת הבעל הנ"ל דעתו להראותו להרב בכל ענין אף שיהי' בבירור כשר בעיניו, וא"כ מיד בכתיבת גט הא' יש חשש ברירה:
ועוד דנראה ברור דאם יראה גט הא' להרב גם אחר שיהי' ברור אצלו שהוא כשר, כמו דאמרינן שאם הרב יפסול אותו ויכתוב עי"ז גט אחר דיש בגט הב' חשש ברירה, שהרי חזינן שכותב לדעת הרב, כמו כן אם הרב יכשיר גט הא' יש בו חשש ברירה בגט הא' עצמו, דכיון דגם לאחר שיהי' כשר בעיניו הראה אותו להרב, א"כ הרי הוכיח סופו על תחלתו שמיד בעת הכתיבה כתב על דעת זו להראותו להרב, ולעשות כפי שיורה לו הרב, ולא לסמוך על דעתו, דהא הלכה כרשב"ג בגיטין ס"ו ע"א, בבריא שאמר כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו, ואח"כ עלה הבעל לראש הגג ונפל ומת, דאם מעצמו נפל הרי זה גט, דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, דמתחלה היתה דעתו לכך, עיי"ש, והגם דבחו"מ סי' רמ"ה סי"א קיי"ל דהוי רק ספק אם הוכיח סופו על תחילתו, ולא קיי"ל כרשב"ג אלא בגיטין, משום שאמר מקודם כתבו, ואיכא קצת הוכחה בתחילה, משו"ה אמרינן ג"כ הוכיח סופו וכו', עיי"ש בחולין ל"ט ע"ב, מ"מ גם הכא בנ"ד כיון שהבעל הזכיר לו דעת הרב בצווי שלו, והוא קבל דבריו ואמר כן אעשה, איכא ג"כ קצת הוכחה בתחילה שכותב לדעת הרב, ושוב אחר הכתיבה כשמראה אותו להרב הגם שבעיניו הוא כשר, יש לנו לומר בבירור הוכיח סופו על תחילתו שכתב מיד רק לדעת הרב, וזה דומה ממש לשם שאמר כתבו, וא"כ יש חשש ברירה בכה"ג מיד בכתיבת גט הא':
וכיון שכן, שבאופן כזה כשמראה גט הא' להרב אחר שבעיניו הוא כשר, יש חשש ברירה על כתיבת גט הא' כמו על כתיבת גט הב', א"כ כמו דאמרינן דעל גט הב' בכל ענין שנפסל גט הא' יחזור ויצוה מחדש בלא אמירת מא' ועד ק' לדעת הרב, משום לא פלוג, אטו נפסל באופן הנ"ל, ולמה לא נימא כן מיד בגט הא', שלא יתחיל כלל לומר מא' ועד ק' לדעת הרב, כשהבעל בעיר, משום לא פלוג, אטו יכשר הגט הא' באופן הנ"ל, שיראה אותו להרב אחר שיהי' ברור בעיניו שהוא כשר, דבזה יש חשש ברירה על כתיבת הגט, וכנ"ל:
הן אמת, דעל עיקר פקפוקו של הרי"ק על נוסח זה מחשש ברירה, נמצא בדברי אחרונים ז"ל ישובים ע"ז, אך המעיין יראה, שאחר כל אלה הפקפוק הזה אין לדחותו כלאחר יד, והוא בדאורייתא באיסור חמור דא"א, ומאחר שמרן הב"י כתב למיחוש לזה היכא שאפשר, וכנ"ל, למה לא נחוש לו מיד בגט הא':
שוב ראיתי בספר גט מקושר להגאון ר"ל חריף ז"ל בסג"ר אות נ"ב שכתב ג"כ שגם בגט הראשון יש לחוש, ושיש לתקן לשון אחר, שלא יתלה כלל בהרב, ולא בשום ענין, רק יאמר כתוב גט או הרבה גיטין עד שיבוא אחד ליד אשתי פב"פ ותתגרש בו כדמו"י, עיי"ש, וכן בתו"ג ס"ק ו' אחר שכתב ליישב המנהג מחשש ברירה, כתב וז"ל, ולולא דמסתפינא הייתי אומר שיותר טוב שלא לומר כלל לדברים הללו [ר"ל עד שיהי' כשר לדעת הרב], רק שיאמר לו הוי שלוחי לכתוב כמה גיטין שתרצה, אפילו אם יהי' כשר גמור ותרצה לכתוב אחר ג"כ שלוחי תהי', עכ"ל:
אמנם ראיתי בספר בית יצחק להרב ר"י דאנציג, בחאבה"ע סי' כ"ז בהשאלה, שבק"ק מעזריטש המנהג שאינו אומר הבעל להסופר ולהעדים ולשליח כלל עד מאה גיטין, רק גט זה, עיי"ש, ובל"ס שהמנהג הזה נתייסד שם מקדמונים, מהרבנים הגדולים אשר היו שם, ומה טוב הנהיגו בזה, כי איך שנתקן הלשון בזה, למה לנו להרבות דברים שלא לצורך, מאחר שאין עולה על דעת הבעל כלל וכלל לצאת מן העיר קודם נתינת הגט, וכשהוא בעיר צריך לצוות מחדש על גט אחר, למה לנו להרבות דברים בכל הגיטין שלא לצורך משום מקרה רחוקה שיכול להיות לפעמים שהבעל מוכרח לצאת לדרכו אחר הצווי ומינוי השליחות, מבלי שוב עוד, והלא הדבר נמסר למסדרי הגט שהם ת"ח, והם ידעו להבחין שכשיארע לפעמים כן אז באמת יאמרו עם הבעל נוסח מא' ועד ק', וכנ"ל, משא"כ בכל הגיטין למה לנו זאת, ובשלמא הר"י דס"ל בפשיטות דהנוסח כתוב מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת הרב הוא בלי שום פקפוק, ואפילו כשהבעל בעיר שוב אינו צריך לחזור ולצוות על גט הב', שפיר הנהיג בכל גט לומר כן, שהרי יש בו תועלת, דכשיופסל הגט, איך שיהי', שוב לא יהי' צריך לחזור ולצוות מחדש, משא"כ לדידן דחיישינן לכתחלה לפקפוקו של הרי"ח והרי"ק ע"ז משום חשש ברירה, ולא סמכינן ע"ז אלא כשאין הבעל בעיר, אבל כשהבעל בעיר צריך לחזור ולצוות, וא"כ למה לנו להטריח את הבעל ברוב דברים כשנשאר בעיר, ללא דבר, וכמה חשו חז"ל לזה ואמרו דמשו"ה לא יאמר שליח הגט בפני נכתב לשמה, רק בפני נכתב, משום דאי מפשית לי' בדיבורא אתי למיגזייה, עיי"ש בגיטין ג' ע"א, ומכש"כ כשאנו מטריחין את הבעל בדברים הרבה, וברוב הפעמים כשהמגרש הוא עם הארץ קצר השכל, קשה מאוד להסביר לו נוסח הזה מא' ועד ק' עד שיהי' לדעת הרב, וכדומה מהנוסחאות הנ"ל, ועי"ז נתבלבל לגמרי, ואינו יודע כלל מה הוא אומר ומה הוא מצוה, ולמה לנו כל זה ללא שום תועלת כלל, וכנ"ל:
ולזאת גם אני בעניי נהגתי כן, שלא יצוה הבעל בכל פעם אלא על גט אחד בלבד, להסופר וכן להעדים, אמנם כשההכרח מביא לצוות על הרבה גיטין, כגון שהבעל הולך לדרכו, וכדומה, אזי יש לומר להסופר ולהעדים כמ"ש בש"ע בסדר הגט, דהיינו כתוב לי גט וכו' ואני נותן לך רשות לכתוב מא' ועד ק' עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, וכן יאמר להעדים חתמו וכו' ואני נותן לכם רשות וכו' כמ"ש שם, כי בנוסח זה לפי פשטות הדברים אין חשש ברירה עכ"פ על הכתיבה והחתימה, ולא על גט הראשון, רק על הצווי, מגט הב' ואילך, וחשש זה יותר קיל, כי אינו כי אם לדע"ת ר"ת, דפוסק בדאורייתא א"ב, משא"כ להר"י, וכמ"ש לעיל בענף ב' באריכות, ומשו"ה בחר בש"ע בסדר הגט בנוסח הזה, וכנ"ל, ודלא כמ"ש בסדר גיטין למהר"מ לומר כן בדרך צווי, כתוב מא' ועד ק' עד שיהי' כשר לדעת הרב, דבזה החשש הוא מיד על גט הא', וגם הוא יותר חמור' על הכתיבה אליבא דכ"ע, וכנ"ל:
ענף ז
ולהיות כי גם בלא זה לשון מהר"מ שם מגומגם, לזאת אמרתי לתקן הלשון באופן שיהי' מתאים עם הכתוב בש"ע בסדר הגט, כי כתוב שם בס"ג של מהר"מ אות נ"ב וז"ל, דיא סופר פב"פ האב דיר דאס פרמיט וכו', ולשון זה בנקל יכול להטעות הבעל והסופר, שיחשבו שחוזר הבעל ונותן שוב כל זה במתנה להסופר, כי כן מורה לכאורה סתימת לשון זה האב דיר' וכו', ועיין בתשובת רעק"א מהד"ת סי' מ"ה בד"ה ובנ"ד דתן לי סתם היינו במתנה, וה"ה האב דיר חפץ זה סתם היינו במתנה, והגם דכאן אינו אומר סתם, אלא מפרש אח"כ ואומר אין שרייב מיר אגט, דזה מורה דנותן לו כל זה כדי לכתוב גט, ולא במתנה, מ"מ מאחר שהבעל אינו אומר זה מעצמו, רק מה שמקריא לו הרב הוא אומר, וא"כ בתחלת אמירתו האב דיר דאס פרמיט וכו' עדיין אין הבעל יודע מה שיקריא לו אח"כ אין שרייב וכו', והרב מקריא לו מלה במלה, האב דיר דאס פרמיט, אין דיא טינט, אין די פענן, אין דאס טינטארען, אין דאס אנדערע שרווב געצייג, קרוב הדבר מאוד שבתוך הזמן הזה יוכל הבעל וגם הסופר [אם אינו רגיל כ"כ לפעמים], לחשוב שכוונת אמירה זו הוא ליתן לו להסופר כל זה במתנה, ושכך צריך להיות לחזור וליתן לו במתנה, ומאחר שנקבע כך בדעתם שזה הוא מתנה, שוב אינם מרגישין אח"כ במה שאומר אח"כ אין שרייב מיר שזה סותר מחשבתם הראשונה שנקבע כל אותו הזמן בדעתם, ובשעת נתינה כל זה להסופר יוכל להיות שחושבים שניהם למתנה, וזה מקלקל הענין לגמרי, כי אדרבא צריך להיות הכל של הבעל כנודע, ומשו"ה הסופר מקנה לו להבעל הגויל והדיו וכו', כדי שיהי' של הבעל, והבעל רק מושיט לו להסופר כל זה לכתוב הגט, ולמה לנו לבחור לשון כזה שיוכל לבא מזה טעות וקלקול, ולא נבחור לשון ערומים:
עוד שם, אין שרייב וכו' פיעל גיטין וכו' ביז איינער ווירט כשר זיין עם זייא אין דיא כתיבה אדער אין דיא חתימה, גם לשון זה אינו מכוון, כי מורה לכאורה דסגי שיהי' כשר בכתיבה או בחתימה, ובזה כבר עשה שליחותו, וזה אינו, כי ע"כ הכוונה שיהי' כשר בכתיבה וגם בחתימה, וכל זמן שלא יהי' כשר בשתיהן עדיין יהי' יכול לכתוב גט אחר, דאל"כ מה נעשה כשיופסל הגט באחת מהן, והבעל לא יהי' כאן לחזור ולצוות, וז"פ מאוד, ובאמת כי בספר הארוך של מהר"מ הנקרא בריכת המים כתוב בזה בזה"ל, עס זייא אן דיא כתיבה אין אן דיא חתימה, אמנם בספר הארוך בסג"ש הלשון עוד יותר מתוקן, כי שם כתוב ביז איינער ווירד כשר זיין אין דיא כתיבה און אין דיא חתימה, אבל בסידור הקצר הזה הלשון מגומגם ביותר, וכנ"ל:
ועוד זאת, כי בש"ע סי' קכ"ב ס"א כתב עד שיהי' אחד כשר וכו' לדעת הרב שבעיר בלי שום פקפוק, וכן הוא בש"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סט"ו וסט"ז עד שיהי' כשר לדעת החכם פב"פ בלי שום פקפוק, וכתב הט"ז בסי' קכ"ב שם ס"ק ג' ע"ז וז"ל, בלי שום פקפוק זהו עיקר ההיתר, דאל"כ שמא והי' כשר מצד הדין, אלא שהרב מחמיר לכתוב אחר, ונמצא כבר עשו שליחותן, עכ"ל, ובסדר הזה של מהר"מ לא כתב דברים אלו בלי שום פקפוק:
הן אמת כי יש ללמד עליו זכות במה שהשמיט דברים אלו, כי חשש להיפוך, שאם יאמר כן עד שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, נראה מזה שרוצה דוקא בגט כזה שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, וא"כ כמעט ברוב הפעמים שא"א לו להרב להשיג שיהי' הגט כרצונו ממש בלי שום פקפוק, הן מצד הכתיבה, והן מצד החתימה, ובהכרח צריך לדחוק עצמו, לפעמים מעט, ולפעמים גם הרבה לפי הענין, ולהכשיר אותו, כי מה לעשות, ולא בשמים היא, ועכ"פ אין הגט הזה כפי צווי הבעל, כי הוא צוה דוקא על גט שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, ולזאת השמיט מהר"מ דברים אלו:
אבל מה נעשה לחשש שכתב הט"ז, שבאם לא יאמר דברים אלו, "בלי שום פקפוק", שמא יחמיר הרב לפעמים לרוב זהירתו ולהשקיט רוחו לכתוב גט אחר, אף שדעתו מעיקר הדין להכשיר גט הראשון, ונמצא כבר עשו שליחותן, וכנ"ל:
אמנם כל המבוכה הזאת מביא לנו הנוסח שסידר מהר"מ, לומר בהחלט שרייב וכו' פיעל גיטין וכו' ביז איינער ווירד כשר זיין לדעת הרב, שלשון זה מורה לכאורה שרצונו דוקא בגט שיהי' כשר לדעת הרב, ואם יוסיף גם דברים אלו "בלי שום פקפוק" יהי' מורה שרצונו דוקא בגט שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, וא"כ אוי לו אם יאמר כן ואוי לו אם לא יאמר, בין כך ובין כך יש לחוש בזה, או החשש שלנו או החשש של הט"ז, וכנ"ל:
אבל לפי הנוסח הכתוב בש"ע בסדר הגט, והנני נותן לך רשות וכו', שלשון זה מורה שאינו חפץ דוקא בגט כזה שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, אלא שנותן רשות להסופר ולהעדים שבאם הם ירצו לצאת גם ידי הרב יוכלו לעשות כן, ויהי' בזה ג"כ שלוחו, וכנ"ל באורך, א"כ שפיר יכול לומר עד שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, ואין בזה שום חשש, כי אם הרב יחמיר לפעמים בשביל איזה פקפוק בגט הראשון לכתוב עי"ז גט אחר, הרי עשה אותו שליח גם לזה, שהרי אמר שנותן לו רשות לכתוב עד שיהי' לדעת הרב בלי שום פקפוק, ואם לפעמים הרב יכשיר הגט אף שיהי' לו עליו איזה פקפוק, ג"כ אינו מזיק, כי הלא לא צוה דוקא על גט כזה שיהי' כשר לדעת הרב בלי שום פקפוק, אלא שבאם ירצו להחמיר נותן להם רשות:
אשר על כן מכל הנ"ל אמרתי לתקן הלשון באופן זה:
יאמר הבעל להסופר.
דיא סופר פב"פ, דא איז דאם פארמיט, אין דיא טינט, אין דאם טונטטארין, אין דיא פענן, אין דאם אנדרע שרייב געצייג, אין שרייב א גט פצר מיינעט וואנען פב"פ מגרש צו זיין מיט איהם מיין ווייב פב"פ, שרייב לשמי ולשמה לשם גירושין, אין איך געב דיר רשות צו שרייבען, אפילו פיעל גיטין, ביז צו הינדערט גיטין. אללע לשמי ולשמה לשם גירושין, ביז איינער ווערט כשר זיין אהן שום שקפוק עם זייא אין דיא כתיבה עם זייא אין דיא חתימה גאך דיא דצה נאך פין דעם רבי פב"פ, אין צו אללע וואס ער וואערט איהם ווייזאן. ויאמר הסופר כן אעשה. וכן יאמר להעדים, לכל אחד.
דיא פב"פ, זייא איין עד, אין חתמן דעם גט וואס דא ווארט שרייבען דאר סופר פב"פ, פאר מיינעט וועגען פב"פ, מגרש צו זיין מיט איהם מיין ווייב פב"פ, חתמן לשמי ולשמה לשם גירושין, אין איך געב דיר רשות צו חתמנן אפילו פיעל גיטין, ביז צו הינדערט גיטין, אללע לשמי ולשמה לשם גירושין, ביז איינער ווירד כשר זיין אהן שום פקפוק עם זייא אין דיא כתיבה עם זייא אין דיא חתימה נאך דיא דנה נאך פין דעם דבי פב"פ, אין צו אללע וואס ער ווערט איהם ווייזען. ויאמר העד כן אעשה.
אמנם כל זה כשהבעל הולך לדרכו וכדומה, שלא יוכל לחזור ולצוות מחדש על גט אחר, אז יש לומר נוסח הנ"ל, שהוא הנוסח הכתוב בש"ע בסדה"ג, או אולי באמת עוד יותר נכון לומר הנוסח הכתוב בספר גט מקושר, שלא לתלות בהרב ובשום דבר כלל וכלל, וכנ"ל
אבל כשהבעל נשאר עמנו, ויהי' יכול לצוות מחדש על גט אחר כשיהי' צריך, נכון מאוד לפענ"ד מנהג מעזריטש, שלא לצוות אלא על גט אחד בלבד, וכשיצטרך גט אחר יחזור ויצוה מחדש, בכל אופן:
וכך יאמר להסופר.
דיא סופר פב"פ, דא איז דאם פאפיער. אין דיא טינט, אין דאם טינטטארין, אין דיא פענגען, [אם הן יותר מאחת] אין דאם אנדרע שדייב געצייג, אין שרייב אגט פאר מיינעט וועגען פב"פ מגרש צו זיין מיט איהם מיין ווייב פב"פ, שרייב דעם גט לשמי ולשמה לשם גירושין, אין איך געב דיר רשות מתקן צו זיין אין מיפה צו זיין דאם כחב פין דעם גט לשמי ולשמה לשם גירושין, לויט וויא דיר ווירד געפעללצן אדער לויט וויא עם ווירד דיך ווער הייסען אפילו נאך דעם וויא דפר גט ווירד שאהן זיין כשר גמור. ויאמר הסופר כן אעשה. ולהעדים יאמר לכאו"א.