מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ד
עוד על ענין הנ"ל.
ב"ה יום ה' זאת חנוכה תער"ג לפ"ק פה דאברזינמקי. שוכט"ס לכבוד הרב המאוה"ג וכו'.
מכתבו קבלתי וכו', והנה ידע כ"ת שזה שכתבתי במכתביי הקודמים שע"י אי' היכולת להשיג הפאפירען שלו מאמעריקא יכולים הצד דפה לבטל השידוך, ופטורים מחרם וקנס, מחמת כי יש בזה קפידא גדולה, כפולה ומכופלת, אחד, כי עי"ז לא יוכלו הנשואין להיות במקום הכלה, והב', עוד יותר גדולה מזו, דעי"ז תסגר לפני הכלה ארץ מולדתה, ובית אביה, אשר לא על דעת זו נעשו השידוכין ביניהם, דברים הללו הם ברורים וחזקים, כראי מוצקים, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומן:
והנה ביטול החרם והקנס מחמת קפידא הראשונה, מבואר ביו"ד סי' רל"ב סט"ז בהגה, ובש"ך שם, ובאבה"ע סי' נ' ס"ו בהגה, ובח"מ וב"ש שם, ומקורו הוא מתשובת הרמב"ן סי' רע"ח ומתשובת הריב"ש סי' קע"ז, כמבואר בארוכה במכתבי הארוך אך כבודו בחדא מילתא סריך מאז ועד עתה, יען כי הי' המדובר ביניהם לדור בפרייסען או בפולין, במקום אשר יוכשר לפניהם יותר לפרנסה, א"כ גם החתונה יכולה להיות בפולין בעיר הסמוכה למקום הכלה, עכ"ל במכתבו הראשון, ובמכתבו של עכשיו הוסיף לבאר בזה"ל מאליו מובן שאין כאן באופן כזה ובמקום סמוך לבית הכלה "קפידת העולם", עכ"ל:
ואני אומר, על הראשונים אנו מצטערים, על מה שהתחיל כלל בראשונה לכתוב כדברים האלה, לתלות מקום הנשואין במקום הדירה שלאחר הנשואין, וגם לחלק בחוץ למקומה, בין עיר הסמוכה לעיר הרחוקה, כי אפילו אם אין בידו תשובות הרמב"ן והריב"ש, מ"מ אם הי' מעמיק כראוי במ"ש הרמ"א באבה"ע סי' נ' ס"ו והח"מ וב"ש שם, ובב"י שם, ובמ"ש הרמ"א באבה"ע סי' ע"ה ס"ב, ג"כ הי' יכול להוציא משם ביטול הדברים האלה, אלא גם לאחר שהבאתי לו במכתבי סתירת הדברים האלה להדיא ממקור הדין, מהריב"ש ות' הרמב"ן, ג"כ עדיין מגלגל עלינו את הראשונות, ושונה עוד הפעם בחכמה הזאת, ולזאת מההכרח לדבר עוד בזה ביותר ביאור:
והנה כ"ת ארכבי' לדבר זה אתרי ריכשי, דמב' טעמים אין בזה קפידא, אחד, דמאחר שנדבר ביניהם שיכולים לדור גם בפולין, א"כ אין קפידא בזה אם גם החתונה תהי' בפולין, ב', דבעיר הסמוכה לעירה של הכלה אין קפידא, וכפי הנראה מדבריו הרכיב ב' הטעמים בזה גם יחד, כחיגר על הסומא, לומר דאף אם גם באחד לבד לא יספיק להסיר הקפידא, מ"מ בצירוף שניהם יחד בודאי שוב אין קפידא, ולזאת מההכרח לנתח מקודם ההרכבה הזאת לנתחים, ולבאר דבכל אחד מהטעמים הנ"ל אין בו די כח להסיר הקפידא, ואח"כ נבין דמה שלא יצדק בזה נפרד לא יצדק גם במחובר:
ענף ב
הנה בת' הריב"ש סי' קע"ז הי' העובדא שם, דאיש אחד הדר בברשך בא לתנס וקדש שם בחורה אחת, וחזר לברשך, ובהגיע זמן הנשואין רצה שתבא אליו הבחורה לברשך על הוצאותיו, ולכנסה שם, ותשאר שם עמו, ושלח לה התראה ע"י נכבדי הקהל שבאם לא תעשה כן אזי יהי' הוא פטור ממנה מכל שעבוד שיש לאשה על בעלה, וגם לא יגרשנה לעולם, ואם הבחורה אמרה שיבא המקדש לתנס לכנוס את בתה, ואחרי שבעת ימי המשתה יוליכה עמו לברשך, לדור שם עמה, ואם לא ירצה בזה יפטור את בתי בגט כשר, וכל אחד מהצדדים טען כי כך הותנה ביניהם בפירוש קודם הקידושין כדבריו אבל אין לשום אחד מהצדדים עדים על התנאי הזה, אם הי' כלל, ואיך הי', כן הוא תוכן השאלה שם, וע"ז השיב הריב"ש בארוכה, ומסקנתו שם בזה"ל, כיון שאין לבעל עדים שכך היו תנאין בפירוש קודם הקידושין, אינו יכול לכופה ללכת לברשך לנשואין, אלא ישאנה בתנס, ואחר תלך, ואם לא ירצה יגרש אותה בגט, עכ"ל:
ויעיי"ש בהריב"ש שביאר זה בארוכה, והביא הסוגיא דסוף כתובות, ג' ארצות לנשואין, והתוספתא, והרי"ף והרמב"ם, והוציא מכל זה דהנושא אשה במקומו אינו יכול להוציאה למלכות אחרת, אבל מעיר לעיר ומכרך לכרך באותה מלכות יכול להוציאה, אבל כשהוא ממקום אחר ונשא אשה בעיר אחרת, יכול הוא להוציאה אל מקומו. אף שהוא במלכות אחרת, ואפילו הוא מכרך לעיר או מעיר לכרך, דכיון שהוא ממקום אחר על דעת כן נשאה שתדור עמו במקומו, והוי כאלו התנו בפירוש שתלך עמו למקומו, אמנם זה הוא לאחר נשואין, אבל קודם נשואין, אעפ"י שכבר אירס אותה, אינו יכול להוציאה ממקומה כלל אפילו באותה מדינה, אלא צריך לישא אותה במקומה, ואחר הנשואין יכול הוא להוציאה אל מקומו גם אפילו אם הוא במלכות אחרת, עכת"ד הריב"ש שם:
הרי להדיא דמקום הנשואין אינו תלוי במקום הדירה שלאחר הנשואין, דהא אמרינן דהגם דלאחר הנשואין יכול הוא להוציאה למקומו, שע"מ כן נשאה, והוי כאלו התנו בפירוש שתדור עמו במקומו, מ"מ הנשואין צריכין להיות במקומה, וזה הוא אפילו כשכבר אירס אותה, דהיא אשתו ע"י קדושין, ואעפ"כ אינו יכול להוציאה ממקומה להנשואין, וק"ו לשידוכין בעלמא שאינו יכול להוציאה ממקומה להנשואין, אף שהותנה ביניהם לדור שלא במקומה:
ודברי הריב"ש הללו מובאים באבה"ע סי' ע"ה ס"ב בהגה, בזה"ל, כל מקום שיכול להוציאה ממקומה היינו לאחר שכנסה ונשאה, אבל קודם נישואין לא יכול להוציאה, וצריך לכונסה במקומה, עכ"ל, והגם דהרשב"ץ חולק בזה על הריב"ש, וכן הב"ש שם ס"ק י"ג כתב על דינו של רמ"א הנ"ל שצ"ע, מכח דברי הרשב"ץ שחולק, מ"מ מלבד מה שהכריעו בבית מאיר ובחתם סופר חיו"ד סי' רכ"ח [אשר הביא כ"ת במכתבו] דהעיקר הוא כפסק הריב"ש והרמ"א, והח"ס הביא שם בשם ההפלאה שהעלה דגם הר"מ והטור הכי ס"ל כהריב"ש, ועיי"ש בהפלאה:
אבל מלבד זה פשוט מאוד דגם הרשב"ץ אינו חולק אלא בנידון דהריב"ש, שכבר קדש אותה, והיתה אשתו, בזה ס"ל להרשב"ץ דיכול להוציאה למקומו לכנוס אותה שם, כיון שכבר היא אשתו ע"י הקידושין, וכן הרמ"א שם מיירי בכה"ג שכבר קדש אותה, שהרי בכל הסימן ע"ה שם לא מיירי אלא בדינים שבין איש לאשתו, וגם העתיק זה מהריב"ש, והריב"ש הלא מיירי בשכבר קדש אותה, וגם הרמ"א מיירי בכך, ופסק כהריב"ש דאינו יכול להוציאה ממקומה, וע"ז כתב הב"ש שם שדין זה צ"ע, מכח דברי הרשב"ץ שחולק בשכבר קדש אותה, אבל כשעדיין לא קדש אותה, רק לא הי' ביניהם אלא שידוכין בעלמא, כמו בזמן הזה, בזה גם הרשב"ץ מודה שאינו יכול להוציאה ממקומה, אלא דהקידושין והנישואין גם יחד צריכין להיות במקומה:
וגם הא שכתב הרמ"א שם בסוף הג"ה הנ"ל וז"ל, מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו האשה צריכה לילך אחריו, עכ"ל, ג"כ פשוט מאוד דבשכבר קידש איירי, וכנ"ל, וכמו שמבואר שם במקור הדין בתשובת מיימוני דמיירי בשכבר קדש, וס"ל שם דהעיקר תלוי בהקידושין, דכשרק נעשית אשתו ע"י קידושין, כבר יכול הוא להוציאה ממקומה, ופליג על הריב"ש דבעי לזה נישואין דוקא, עיי"ש, ומש"ה הכריע הרמ"א בזה, ופסק באין אמתלא לדבריו כהריב"ש, וכשיש אמתלאות וטעמים לדבריו כתשובת מיימוני, וכל זה כשכבר היא אשתו ע"י קידושין, אבל בשידוכין בעלמא. אף שיש אמתלאות וטעמים לדבריו, ג"כ אין האשה צריכה לילך אחריו להקידושין והנישואין:
ותדע לך שכן הוא, דהרי לענין שידוכין כתב הרמ"א בסתמא ביו"ד סי' רל"ב סט"ז ובאבה"ע סי' נ' ס"ו דאין האשה צריכה לילך אחריו, ופטורה מן השבועה והקנס עי"ז שאינה רוצית לילך אחריו, ולא התנה שם כלל דבאמתלאות יכול להוציאה, וגם הב"ש סתם שם דבכל אופן צריכין הנישואין להיות במקומה, אפילו כשהבעל הוא ממקום אחר, אלא א"כ התנו בפירוש, עיי"ש, וכ"כ הח"מ שם סוף ס"ק כ"א "אלא א"כ התנו בפירוש", ולא כתבו ג"כ "אלא א"כ יש אמתלאות וטעמים לדבריו", וגם הב"ש לא פקפק שם כלל ע"ז מכח דברי הרשב"ץ, כמו שפקפק בסי' ע"ה הנ"ל, א"ו ע"כ שמעינן מזה דבשידוכין בעלמא לכ"ע גם להרשב"ץ ותשובת מיימוני אינו יכול להוציאה ממקומה לקדש אותה. אף שהוא ממקום אחר, ואף שיש אמתלאות וטעמים לדבר:
וכן משמע להדיא בחתם סופר שם שהביא כ"ת במכתבו] שנתן עצה שם שהאשה תאמר בא לעירי לעשות הנישואין, ואם לא יניחנו ראשי הקהל לעשות שם הנישואין, היא והוא פטורין מהשבועה, כי היא אינה צריכה לצאת מעירה להנשואין, והוא אנוס, עיי"ש, ואם נימא דבאמתלא יכול להוציאה אל הנישואין לעירו, א"כ אין לך אמתלא גדולה מזו, שהנישואין אינן יכולין להיות בעירה, מחמת מחאת ראשי הקהל, ועל כרחך צריכה היא לבא לעירו לעשות הנישואין, ואינה פטורה עדיין משבועתה, א"ו פשוט דבשידוכין בעלמא אף באמתלא טובה אינו יכול להוציאה אל הנישואין לעירו, וכנ"ל, ומשו"ה פטורה משבועתה עי"ז שלא יוכלו הנישואין להיות בעירה, אף שהוא אנוס:
ענף ג
עכ"פ נתברר לנו מכל הנ"ל, דמקום הנישואין אינו תלוי במקום דירתם לאחר הנישואין, דאפילו במקום שיכול להוציאה למקומו אחר הנישואין, דהוי כאלו התנו בפירוש שידורו במקומו, מ"מ הנישואין צריכין להיות במקומה דוקא, וכנ"ל:
ומדברי הרמ"א והח"מ והב"ש עצמם יש להוכיח כן, דהרי הרמ"א שם בסי' נ' ס"ו סתם וכתב, שנים ששידכו ביניהם וכו' והיו דרים בעיר אחת, ואח"כ יצא אחד מן העיר וכו' פטור מן הקנס, עכ"ל, משמע מזה דרק יצא מן העיר, ולא מן המדינה, וגם כתב סתם שיצא מן העיר, משמע בכל ענין, אף שיצא משם אל עיר אחרת כמותה, לא מעיר לכרך או מכרך לעיר, ג"כ דינא הכי, שהיא פטורה מן הקנס כשאינה רוצית לילך אחריו לקדש, וכן יש להוכיח מהרמ"א ביו"ד שם:
והנה בשניהם הם ממקום אחד קיי"ל בסי' ע"ה דיכול הוא להוציאה אחר הנישואין מכרך לכרך ומעיר לעיר באותה מדינה, עיי"ש, וא"כ כשדרו שניהם בשעת עשיית השידוכין במקום אחד, הרי נשתדכו על דעת זו שיהי' יכול להוציאה אחר הנישואין אל עיר שכמותה באותה מדינה, וגם כי הרי האשה גם עתה רוצית להינשא לו, אף שהוא דר כעת בעיר אחרת, אלא שרוצית שיבא אל עירה לקדש אותה, וכשהוא דר עתה בעיר אחרת, וישא אותה בעירה, כמו שהיא רוצית, בודאי יהי' יכול אחר הנישואין להוציא אותה מעירה לעירו אף מכרך לעיר ומעיר לכרך, ואף למלכות אחרת, שע"מ כן נשאה, כמו שמבואר בתשובת הריב"ש הנ"ל, ובסי' ע"ה, ואעפ"כ כתב הרמ"א דלהנשואין אינו יכול להוציאה אל מקומו, ופטורה עי"ז מחרם וקנס, וכנ"ל
וגדולה מזו כתבו הח"מ והב"ש שם והש"ך ביו"ד שם, דאפילו כשהי' הוא בשעת עשיית השידוך ממקום אחר אעפ"כ צריכין הנישואין להיות דוקא במקומה, עיי"ש, והרי כשהוא בשעת עשיית השידוך ממקום אחר, על דעת זו נעשה השידוך שתהי' דרה עמו במקומו, וכדאמרינן בכה"ג שע"מ כן נשאה, והוי כאלו התנו בפירוש שתדור עמו במקומו, וכנ"ל, ואעפ"כ הנישואין צריכין להיות דוקא במקומה, ואם הוא אינו רוצה בזה, ואינו אנוס, חייב בקנס, כמבואר בח"מ שם, הרי מכל זה להדיא דמקום הנישואין אינו תלוי כלל במקום דירתם לאחר הנישואין, ואפילו במקום שלאחר הנישואין יכול הוא להוציאה לעירו, ואפילו התנו כן, מ"מ הנישואין צריכין להיות במקומה דוקא, הרי דגם מהש"ע ונושאי כליו, ג"כ נוכל להוציא זה:
אמנם כל מה שכתבו הרמ"א והש"ך והח"מ והב"ש הנ"ל לא מלבם הוציאו מלין, רק מבואר כל זה במקור הדין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ח, ומשם הוציאו כל זה, עיי"ש, וא"כ כל מה שהוכחתי לעיל מדבריהם יש להוכיח כמו כן מתשובת הרמב"ן עצמו, עייש"ה, הרי גם מת' הרמב"ן מוכח כן דמקום הנשואין אינו תלוי במקום דירתם שלאחר הנישואין, וכנ"ל:
הנה נתבאר מכל הנ"ל ביטול טעם הא' של כ"ת, דמאחר דהי' המדובר ביניהם שהזוג יוכלו לדור גם בפולין, א"כ גם החתונה יכולה להיות בפולין, וכבר נתבאר בביאור מספיק דזה ליתא, דאינו תלוי כלל זה בזה, ומידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא, וכנ"ל:
ענף ד
ועתה נבא לטענתו השניה, שהחתונה יכולה להיות בפולין בעיר הסמוכה למקום הכלה, ע"ז אען ואומר תשובה קצרה, זיל בתר טעמא, אי זה טעם יש בזה מה דהחתונה צריכה להיות במקום הכלה, ולתכלית זה העתקתי בקצרה במכתבי הארוך לשון תשובת הרמב"ן שם, ועתה אעתיקנו קצת יותר בארוכה, וז"ל שם, תשובה, כך נראים הדברים שאין לשמעון להוציא בתו ממקומה לינשא במקום אחר, שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נשואין, והקפדה ודאית היא זו, וכענין שנזכר בקידושין נ' גבי האומר לשלוחו וכו' והלך וקדשה במקום אחר שאינה מקודשת, משום דאמר לא ניחא לי דלקדשה באותו מקום וכו', וכן בגיטין שאינו רוצה שתתבזה באותו מקום, וכש"כ שהאיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש, כש"כ עכשיו שהכל מקפידים על דבר זה בכל מקום, וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שינשאו במקומן, ואפילו הי' הבעל ממקום אחר, כש"כ אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד, נמצא שמעון זה פטור משבועתו וקנסו, וכן חנוך [הוא החתן] פטור משבועתו וקנסו לפי שהוא אנוס, עכ"ל ת' הרמב"ן שם:
הרי דעיקר הקפידא היא בהמקום, שלא יהיו הנשואין חוץ למקום הכלה, רק במקומה, ולפ"ז מה זה חילוק בין להוציאה לעיר קרובה או לרחוקה, סוף סוף מוציאין אותה להנשואין ממקומה, ואין הנשואין במקומה, רק במקום אחר, ויש בזה קפידא:
ואם כי הרשב"א [כי תשובות הרמב"ן הם מהרשב"א, רק הם מיוחסות להרמב"ן, כמ"ש בהקדמת הב"י, וכנודע,] אינו צריך להסכמתינו, מ"מ גם לעניות דעתינו נוכל להבין אפס קצת מההקפדה הזאת, אחד, כי אין זה לפי כבודה של בתולת ישראל לנוע ממקומה למקום אחר להינשא. כי אין דרכה של אשה לחזור אחר זה, ובזיון הוא לה, וכל כבודה בת מלך פנימה, וגם כי בעירה בתוך עמה היא יושבת, בתוך מכירותיה, ובתולות אחריה רעותיה מובאות לה, תובל לחופתה בשמחות וגיל, משא"כ בעיר אחרת, היא שוממה וגלמודה מבלי מודע ומכיר, ומכש"כ במלכות אחרת כבנ"ד, אשר יש מנהגים ונימוסים ו"זיטטען" אחרים, מאשר יש בארצה, והכל זר לרוחה ולטבעה ולההרגל שלה, כל זה מביא לה ביום שמחתה עצבון ומורת רוח, וכבר נודע גודל הענין של שמחת נישואין, גם עפ"י סוד, ומנהג ישראל תורה היא לעשות הנישואין בשמחה יתירה, וכמו כן המחותנים ירצו לשמוח ביום שמחתם בעירם עם מיודעיהם, ומי ידבר מגודל ההכבדה להכין סעודת הנישואין בארץ לא להם, ואם נעמיק היטב נמצא עוד הקפדות בזה:
קיצור הדבר, דברי הרשב"א אשר נכתבו עפ"י השקפתו הגדולה והעמוקה אינן צריכין חיזוק מאתנו, ולא היתי מאריך בזה כלל, כי דברי הרשב"א הם כדאי לעצמם, לולא ראיתי בדברי כבודו נגד זה, אשר היטב חרה לי, כמו שיתבאר עוד לפנינו:
ענף ה
קיצור הדברים, מאחר שעיקר הקפדה שבזה היא שלא להיות הנשואין חוץ לעירה של הכלה, ממילא אין חילוק בזה בין להוציאה לעיר רחוקה או קרובה, דבין כך ובין כך אין הנשואין בעירה של הכלה, ובשלמא אי הוי אמרינן דההקפדה שבזה היא משום טלטול וטורח הדרך, שפיר הי' מקום לחלק בין עיר הקרובה לעיר רחוקה, אבל לפמ"ש בת' הרמב"ן דההקפדה היא על מקום הנשואין, שלא יהיו הנשואין חוץ לעירה של הכלה, א"כ הקפידא הזאת היא בעיר הקרובה כמו ברחוקה, דסוף סוף אין הנשואין בעירה של הכלה, כנ"ל:
הן אמת דבריב"ש שם סי' קע"ז כתב הטעם דלכך בארוסה קודם הנשואין אינו יכול להוציאה ממקומה, משום דכל הדרכים בחזקת סכנה, והביאו בח"מ סי' ע"ה ס"ק י"ד, עיי"ש, ולפי טעם זה יש מקום לחלק בין מקום סמוך, שאין הפסקת דרך בלתי מיושב בין מקום למקום, כמו עירנו וגאללוב, ובין מקום שדרך בלתי מיושב מפסיק, [מיהו עדיין אין מוכרח מזה למלכות אחרת כמובן]:
אמנם כבר נקטו רבותינו ז"ל הטעם של תשובת הרמב"ן הנ"ל לעיקר, יעיין בחתם סופר חיו"ד סי' רכ"ח [שהביא כ"ת] שאחר שהביא דברי תשובת הרמב"ן הנ"ל כתב וז"ל, ובריב"ש סי' קע"ז כתב עוד טעמים מדנפשיה, [ור"ל לא שהריב"ש לא ס"ל טעמו של תשובת הרמב"ן אלא שהוסיף עוד טעמים], אלא שהתשב"ץ נחלק שם על הריב"ש באותו מעשה וכו', ואפשר אפילו אחר ששמע טעמי הריב"ש הנ"ל עדיין לא חזר בו, משום שאפשר שקבל עליו הבעל ג"כ אונס סכנת הדרכים משבי וחולי וקבורתה, אך עכ"פ לא ראה דברי תשובת הרמב"ן הנ"ל, ואלו ראה אותה לא רפרף, עכ"ל הח"ס שם:
הרי דנקט הח"ס לעיקר כדברי תשובת הרמב"ן הנ"ל וטעמו, עד שכתב שאילו ראה זאת הרשב"ץ לא רפרף, ואף שקבל עליו הבעל סכנת הדרכים, ושוב לא שייך בו טעם הריב"ש, מ"מ לא רפרף מכח טעמו של ת' הרמב"ן, ומחמת זה כתב שם בח"ס על הב"ש סי' ע"ה ס"ק י"ג דהעלים עין מהנ"ל וכתב מה שכתב [להקשות על הרמ"א מכח דברי הרשב"ץ], וכבר השיג עליו בית מאיר מכח תשובת הרמב"ן] ואין לזוז מפסק הרמ"א, עכ"ל הח"ס שם:
הרי דהבית מאיר והח"ס נקטו לעיקר כתשובת הרמב"ן וכטעמו, וכן בביאורי הגר"א ביו"ד סי' רל"ב סט"ז בהגה העתיק דברי הרמב"ן בקצרה כדרכו, עיי"ש בס"ק נ"ב, וכן הב"י באבה"ע סי' נ' העתיק דברי ת' הרמב"ן וטעמו, ובסי' ע"ה כשהעתיק דברי הריב"ש סי' קע"ז הנ"ל לא העתיק טעמו של הריב"ש, והיינו משום דנקט לעיקר טעמו של תשובת הרמב"ן שכבר העתיק בסי' נ':
הרי כל הפוסקים הנ"ל נקטו לעיקר טעמו של ת' הרמב"ן, ושגם הריב"ש והרשב"ץ לא נחלקו ע"ז, אלא דהריב"ש כתב עוד טעם מדנפשיה, והרשב"ץ לא ראה ת' הרמב"ן, ואלו ראה אותה לא רפרף, וכנ"ל בשם הח"ס:
ונראה לפענ"ד דמשו"ה הוצרך הריב"ש להוסיף עוד טעם מדנפשיה, ולא הוי סגי לי' בטעמו של ת' הרמב"ן לחוד, משום דהרמב"ן לא כתב טעמו אלא בבתולה, וכמ"ש שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נשואין, עכ"ל, משמע מזה דהקפידא היא דוקא בבתולה, שלא להיות הנשואין חוץ למקומה, אבל באלמנה וגרושה אין קפידא בזה, דהמה אינם מתביישים כ"כ ללכת להינשא חוץ למקומן כבתולה, וגם אין בהנשואין שלהן כ"כ שמחה שיהי' צריך דוקא להיות במקומן באתרא דידעין לה, כמו בבתולה, וגם אין בהן כ"כ הכנת סעודת הנשואין שיהי' ההכבדה של ההכנה יותר מדאי עליהן שלא במקומן, כמו בבתולה, ולזאת אין בהן באלמנה או גרושה קפידא בזה במה שהנשואין שלהן אינן במקומן:
והנה הריב"ש כתב להוכיח שם מן המשנה ותוספתא והרמב"ם דלעולם אין מוציאין הארוסה עד לאחר הנשואין עיי"ש, והלא המשנה והתוספתא והרמב"ם בסתם אשה מיירו, ומשמע ודאי אף אלמנה וגרושה, ובהן לא שייך טעמו של ת' הרמב"ן משום קפידת הנשואין שלא במקומן, וכנ"ל, ולזה כתב הריב"ש עוד טעם משום סכנת הדרכים, דזה שייך גם באלמנה וגרושה, אבל על נידון דידי' שם, שהיתה הארוסה בחורה, לא הי' צריך לטעם זה, אלא פשוט משום טעמו של ת' הרמב"ן, משום קפידת הנשואין שלא במקומה:
ובזה א"ש מה שפסק שם שהבעל אינו יכול להוציאה לברשך לכנסה שם, רק צריך לבא לתנס לכנסה, ואם לא ירצה יגרשנה בגט, ולפי הטעם שלו שם משום סכנת הדרכים, למה הצריך לגרשה, והלא יש עצה שהבעל יבטיח לה, ויקבל עליו אונס סכנת הדרכים, משבי וחולי וקבורתה, ובזה הרי היא לפי טעם הריב"ש כנשואה, דיכול להוציאה למקומו, וכמ"ש הח"ס שם:
אמנם לפי הנ"ל א"ש, דהריב"ש לא כתב הטעם שלו אלא על המשנה והתוספתא והרמב"ם דמייתי שם, דמיירי בסתם אשה, גם באלמנה וגרושה, אבל בנידון שלו דמיירי בבתולה, יש בו טעם של ת' הרמב"ן, משום קפידת הנשואין שלא במקומה, דמשום זה לא יוכל להוציאה ממקומה למקומו לכנסה שם בכל אופן, ולכך פסק דאם הבעל לא ירצה לבא למקומה לכונסה יפטור אותה בגט, וא"כ מזה עצמו ראי' כהח"ס דגם הריב"ש ס"ל טעמו של ת' הרמב"ן, והרשב"ץ לא ראה ת' הרמב"ן, ואילו ראה לא רפרף, וכנ"ל:
וכל זה כתבתי לפי דברי הח"ס הנ"ל דהריב"ש כתב עוד טעמים מדנפשיה, והרשב"ץ לא ראה ת' הרמב"ן:
ענף ו
אמנם לפענ"ד הי' נראה דהריב"ש והרשב"ץ שפיר ראו דברי ת' הרמב"ן, וגם לא נחלקו עליו, כי אין זה מדרך הריב"ש והרשב"ץ בשום מקום לחלוק על הרשב"א מדעתם, ובפרט לחלוק עליו מבלי הביא דבריו כלל, זה בודאי ליתא, אבל ס"ל להריב"ש והרשב"ץ, דעד כאן לא כתב בתשובת הרמב"ן דאין צריך להוציא בתו ממקומה להנשואין, משום הקפידא שהנשואין יהיו במקום הכלה דוקא, אלא בשידוכין בעלמא, אבל בארוסה, שכבר קדש אותה, והרי היא אשתו, ומשועבדת אליו קצת, אין הקפידה הזאת מצילתה שלא יהי' יכול להוציאה ממקומה למקומו לכנסה שם, דעד כאן לא מצינו שאינו יכול להוציאה ממקום למקום אף שכבר היא אשתו, אלא מעיר לכרך ומכרך לעיר, דמעיר לכרך יש קפידא גדולה הנוגע לבריאות הגוף, כמ"ש רש"י שם דבכרך אין שם אויר יפה כמו שיש בעיר, וכן מכרך לעיר יש קפידא גדולה הנוגע לעינוי נפש, דבעיר לא שכיח כל מילי כמו בכרך, וכן מנוה יפה לרעה ומרעה ליפה יש קפידא הנוגעת לבריאות הגוף, וכן ממלכות למלכות אחרת יש קפידא גדולה, כנודע, כל זה יוכל להציל אשה שלא יוכל בעלה להוציאה ממקומה, אף שהוא משועבדת אליו, אבל קפידת מקום הנשואין שיהי' במקומה דוקא זה אינו נוגע לבריאת הגוף ועינוי נפש וכדומה, רק נוגע לכבוד ולשמחת נשואין וכנ"ל, [כי טרחת הכנת הסעודה של הנשואין, זה עושה הבעל במקומו] קפידא כזאת אינה יכולה להציל שלא להוציאה ממקומה אלא בשידוכין בעלמא, שעדיין אינה אשתו, אבל לא כשכבר היא אשתו ע"י קידושין, שאז השעבוד שהיא משועבדת אליו דוחה קפידא כזאת:
ולכך הריב"ש שהוכיח בראיות דאפילו כשכבר קדש אותה אינו יכול להוציאה ממקומה קודם הנשואין הי' מוכרח לומר סברא אחרת וטעם אחר בזה, דהיינו מפני סכנת הדרכים, והרשב"ץ לא ס"ל טעם זה, דהרי יש עצה, לקבל עליו אונס הדרכים, וכמ"ש הח"ס, אבל בשידוכין בעלמא מודה גם הרשב"ץ לטעם של ת' הרמב"ן, דע"י הקפידא שיהיו הנשואין במקומה אינו יכול להוציאה חוץ למקומה, וכנ"ל:
מיהו חזינן דאף דהריב"ש נתן טעם וסברא להדין שהעלה מהמשנה והתוספתא והרמב"ם דגם כשכבר קדשה אינו יכול להוציאה קודם הנשואין, וקא יהיב טעמא משום סכנת הדרכים, מ"מ למעשה לא סמך על הסברא וטעם הזה לשנות קצת מהדין ע"י טעם הזה, דאל"כ למה החליט שם דאינו יכול להוציאה לברשך, ואם לא ירצה יפטור אותה בגט, הלא לפי טעמו הנ"ל הי' לו עצה שיהי' יכול להוציאה, דהיינו שיקבל עליו כל אונס הדרך, וכנ"ל, א"ו דהריב"ש לא סמך על טעם זה למעשה, לשנות הדין עי"ז, דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, לשנות עי"ז הדין היוצא מהמשנה והתוספתא והרמב"ם, ואולי באמת יספיק הטעם של תשובת הרמב"ן גם בזה שכבר קדש, ולכך לא שינה הדין ע"י שינוי הטעם שלו:
ענף ז
ויהי' איך שיהי', בין לחתם סופר ובין למה שכתבתי, עכ"פ בשידוכין בעלמא בלא קידושין, כ"ע מודי לדברי תשובת הרמב"ן וטעמו, והכי נקטינן, דמפני הקפידא שיהיו הנשואין של בתולת ישראל דוקא במקומה, לא יוכל להוציאה להנשואין חוץ למקומה, ופטורה מהחרם ומהקנס עי"ז, וא"כ לפ"ז אין חילוק בין להוציאה ממקומה למקום אחר רחוק או סמוך, דסוף סוף אין הנשואין במקומה, וכל טעמי ההקפדה שהסברתי לעיל, ישנם במקום אחר סמוך, כמו במקום אחר רחוק, ובפרט במלכות אחרת כבנ"ד, וכנ"ל:
וידע כ"ת שאף שעירינו פה סמוכה לגאללוב, ואין בין הקצה של זו להקצה של זו אלא נהר מפסיק וגשר על גבו, בכל זאת שני העירות האלה וכל אשר בהן רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, בדרכיהם ותהלוכותיהם ונימוסיהם והתחברותיהם [זולת אנשי מסחר, בשעת המסחר לבד, ולא יותר], קיצורו של דבר, זה פרייסען, וזה פולין, [פלא, ששום התחתנות לא נעשה בין שני העירות האלה, זולת בימים הקדמונים הי' יכול למצוא זה במקרה אצל דלת עם הארץ, לא אצל אנשים מכובדים], וכשתבא בת ישראל משם להינשא פה, או מפה לשם, היא בעולם חדש, ובמדינה אחרת, ובתוך אנשים ונשים זרים לה לגמרי, ואי אפשר לתאר ולהעלות הכל על הגליון, ואין להאריך בזה:
הנה נתבאר בביאור מספיק גם ביטול טענתו השניה של כבודו, דיכולה להיות החתונה בפולין בעיר הסמוכה ובזה אין קפידא, וכבר נתבאר דליתא, דכל שלא במקומה יש קפידא הזאת, וכנ"ל:
ומעתה דעת לנבון נקל, דאפילו אם נרכיב ב' הטענות שלו יחד, כמו שהרכיב אותם כ"ת, דהיינו לומר הואיל דהי' המדובר ביניהם שיוכלו הזוג לדור גם בפולין, א"כ יכולה החתונה ג"כ להיות בפולין, במקום הסמוך לעירה של הכלה, גם הרכבה הזאת, שניהם כאחד לא טובים, ואין בהם תועלת להוציא הכלה ממקומה להנשואין, כי מאחר דאמרינן שמקום הנשואין אינו תלוי במקום הדירה שלאחר הנשואין, ואף שהותנה ביניהם שידורו הזוג במקום אחר ממקום הכלה, מ"מ הנשואין צריכין להיות במקום הכלה, דיש בזה קפידא גדולה, קפידא ודאית, שהנשואין יהי' דוקא במקום הכלה, א"כ ממילא כל שמוציאין אותה להנשואין ממקומה, אף למקום אחר הסמוך, יש בזה ג"כ אותה הקפידא עצמה כמו למקום רחוק, דסוף סוף אין הנשואין במקומה, וזה היא עיקר הקפידא, וכנ"ל, ומה בצע בהרכבה הזאת גם יחד:
והנה כל החזיון הנ"ל נכלל במכתבי הראשון, במה שהבאתי לו נגד דבריו דברי הריב"ש ות' הרמב"ן, אלא שכאן כתבתי זה בתוספת ביאור, ומעתה מה זה שכתב עוד הפעם במכתבו האחרון, שמאליו מובן שאין כאן באופן כזה [שנדבר ביניהם לדור בפולין] ובמקום סמוך לעיר הכלה "קפידת העולם" עכ"ל, ואיך מלא את ידו לכתוב כן, מאחר שמבואר מדברי ת' הרמב"ן והריב"ש והש"ע ונו"כ דיש ויש בזה הקפדת הכל, שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם הנשואין, כל שמוציאה ממקומה קודם נשואין אפילו למקום הסמוך יש הקפדה הזאת, וכנ"ל:
ואפילו שהוא אנוס מלבא אל הנשואין למקום הכלה, לא בשביל זה יוסר הקפידא שלה, ודי לו שפטור מהחרם והקנס עי"ז, אבל מ"מ גם היא פטורה, מחמת הקפידא שיש בזה, אף שהוא אנוס, וכמבואר להדיא בת' הרמב"ן הנ"ל, ובח"ס שם, וכנ"ל:
ענף ח
ומ"ש עוד במכתבו וז"ל, ומבואר בפוסקים שהכל תלוי לפי ראות עיני הדיין, אם יש באמת קפידא בזה, עכ"ל, להד"מ, ולא נמצא בהפוסקים שמסרו זה להדיין לפי ראות עיניו, ואם אפילו הי' כן, לא הי' כבודו יכול לשפוט בזה, בהיותו יושב במקום רחוק מפה, ואין הדבר למראה עיניו להבחין אם יש קפידא בזה לצד הכלה מגאללוב לעשות החתונה בעיר הסמוכה, בפולין, ואנכי הרואה ויודע בזה שיש בזה קפידא גדולה, וכנ"ל, ועוד יותר הרבה אשר לא יצויר על הגליון, אבל מה לנו למראה עינינו בזה, מאחר דהפוסקים החליטו דיש בזה קפידת הכל קפידא ודאית:
ומ"ש עוד במכתבו וז"ל, ויודעים אנו שבזמן הזה כמעט רובא דאינשי אינם מקפידים בזה באופן כזה, עכ"ל, תמה אני איך לא יבוש להעלות דברים כאלה עלי הגליון, כי מאין אנו יודעים זה, ומאין אנו יכולים כלל לדעת זה, וכי זה הוא מהדברים השכיחים בכל יום, שלא תוכל החתונה להיות במקומה של הכלה, למען נדע איך המנהג של העולם בזה, אם מקפידין מלהוציא הכלה להנשואין אל מקום אחר, אם לא, והלא דבר כזה אינו מזדמן אף פעם אחת ביובל, רק לעתים רחוקות, ולא נודע לנו כלל איך נוהגים העולם בכזאת, למען דעת רוח בני האדם בזה, אם מקפידין או לא, רק כבודו משער כן מדעתו, ומסברת הכרם, דבודאי לא יקפידו בזה בזמן הזה, ובהיות כן איך יצרף בזה את אחרים לכתוב ויודעים אנו, ואם כך הוא השערתו, עדיין אינו מוכרח כלל שיהי' כן גם השערת אחרים, לומר שנשתנו העתים ונחלפו הזמנים בזה, ממה שהי' בזמן הפוסקים, אשר כתבו דזה הוא קפידת הכל, קפידא ודאית, מבלי להוציא בתולת ישראל ממקומה לנשואין אל מקום אחר אף סמוך, ואף שנשתדכה על דעת שידורו במקום אחר, ואף שהוא אנוס, ולא יוכל לבא להנשואין אל מקום הכלה, כמו שביררנו כל זה לעיל מדברי הפוסקים, ובראשם הרשב"א בת' הרמב"ן, ומהיכי תיתי לומר דבזמן הזה נשתנה רוח בני האדם בזה, אין זה אלא תימה, ולמה לא נאמר דכאז כן עתה, והלא אנו רואים גם היום דרוב החתונות ככולם המה בעירה של הכלה, כמו שהי' אז, ואם יארע לפעמים לעתים רחוקות [ורק במדינתינו] שעושים החתונה בווארשויא, הי' המדובר ביניהם מיד בשעת התנאים לעשות כן, או יארע לפעמים שמתרצים ב' הצדדים לזה אח"כ, שהוא דבר השוה לשניהם, וזה הי' גם אז בימי הפוסקים, כמבואר בדבריהם שכתבו "אא"כ התנו בפירוש וכדומה, ובודאי ישנם לפעמים בדרך מקרה דברים היוצאים מן הכלל, אבל בסתם, הורו לנו הפוסקים דיש קפידא בזה, שהחתונה תהי' דוקא בעירה של הכלה, כמו שעושים רובם ככולם, וכאז כן עתה, בלי שום הפרש, ומודינא דיכול להיות לפעמים שהאהבה גדולה ונפרזה כ"כ בין הצדדים, עד שמקלקלת השורה, לעשות הנשואין גם במקום אחר. כשא"א מצד החתן להיות הנשואין במקום הכלה, וכמובן זה ועוד הרבה יותר מזה, הי' יכול להיות גם בזמן הפוסקים, וכבר אמרו חז"ל אהבה מקלקלת השורה, אבל כשאין האהבה גדולה כ"כ לקלקל השורה, וטוען קפידא בזה, טענתו טענה, כמבואר בפוסקים, וכנ"ל, וכאז כן עתה, באין הפרש:
ואין לעקור הלכות ברורות וערוכות בפוסקים ובש"ע ואחרונים בהשערות של מה בכך וסברת הכרס, ואם ככה את עושה, יבואו לבטל ח"ו חלק גדול מדיני תורתינו הקדושה הבנוים על אומדנות והשערות חז"ל, עפ"י השקפתם העמוקה בכל דבר, ובכל פעם יבוא מי שהוא אשר אין יד שכלו מגעת להשקיף כ"כ בעומק, וגם לא התחיל כלל ליגע עצמו להבין דבריהם העמוקים, רק ישקיף מבחוץ השקפה שטחית, ומסתמא לא יבין עי"ז את האמת העמוק, כמו שהבינו חז"ל, רק ההיפוך, ויאמר שבזמן הזה נשתנה מנהג האנשים והאומדנות, ויצא עי"ז משפט מעוקל, וח"ו לא תבא כזאת, הס מלהזכיר, ואין לנו אלא למשוך אחר דבריהם הקדושים והעמוקים, כי לא דבר ריק הוא מכם, ואחז"ל ואם ריק הוא מכם הוא ריק, ולא באמת ח"ו:
ענף ט
אמנם כל הנ"ל הוא אם אפילו הי' דומה נ"ד לנידון של תשובת הרמב"ן וריב"ש, והי' עכ"פ טענת צד החתן טובה כמו שם, אעפ"כ לא הי' יכול להוציאה ממקומה להנשואין בכל ענין, וכנ"ל, אבל באמת טענת צד החתן שבנ"ד נופלת הרבה מאוד מטענת צד החתן שבת' הרמב"ן וריב"ש שם, דשם הי' החתן דר במקומו, במקום קבוע, ורצה שהכלה תבא אל מקומו, ויכנוס אותה שם, ותשאר עמו לדור שם, ובזה כבר הי' מקום לומר, מאחר דבלא"ה מיד אחרי ימי הנשואין תסע עמו אל מקומו, לדור שם עמו, מה בכך אם תעשה הנסיעה הזאת איזה ימים קודם, דהיינו קודם הנשואין, ויהיו גם הנשואין שם, וגם אינה זרה שם כ"כ, כי עכ"פ יהי' לה מכירין שם בעת חתונתה מצד הבעל, אשר דר שם מכבר, וגם היא עצמה תשאר שם לדור עמם, וכ"ז מביא קרבות, ואינה כ"כ זרה שם, ועל סירובה בזה, לומר שדוקא יכנוס אותה במקומה, ואח"כ תסע עמו לשם, ע"ז כתב הרשב"ץ דאין זה כי אם רוע לבב, [אמנם גם הוא ז"ל לא כתב זה על שידוכין בעלמא, רק על ארוסה, שכבר קדשה, והיא אשתו, וכנ"ל], ואעפ"כ כתבו הרשב"א בת' הרמב"ן והריב"ש ז"ל עפ"י עומק השקפתם בזה, דגם זה אינו רוע לב, אלא קפידא גדולה מונח גם בזה, והלכתא כוותייהו, וכנ"ל:
אבל בנ"ד אין לו עדיין להחתן מקום קבוע אפילו בפולין לדור בו, והם מבקשים שתבא הכלה לאיזה עיר בפולין להינשא שם, ולו יהי' זה אפילו בעיר סמוכה להגבול, מ"מ היא זרה שם לגמרי, מבלי מודע ומכיר, לא מצדה, ולא מצד החתן, ולא תשאר שם באותה העיר לדור עמו, רק מיד למחרת היא מוכרחת לשוב לגאללוב אל בית אביה, ותתעכב עצמה שם [אם רק יניחוה הפאליצייא] איזה שבועות, או איזה חדשים, עד שיכין הבעל עבורה איזה מקום קבוע בפולין לדור עמה, ואז תסע עוד הפעם לפולין, על דעת להשאר שם עמו בקביעות, או אפילו על צד היותר טוב, אחר החתונה יקח אותה חמיה לביתו, ותהי' שם עד שיהי' להם איזה מקום קבוע לדור שם, בזה אפילו לא בשידוכין בעלמא, רק גם בארוסה, שכבר קדש אותה, לא יאמר גם הרשב"ץ, דאם תסרב לזה דאין זה כי אם רוע לבב, דטענתה היא בצדק וביושר אפילו לפי פשוט. דהיא תאמר למה לי כל הצרה הזאת לצאת לפולין זה פעמיים, פעם אחת להינשא שם בעיר זרה ונכריה לב' הצדדים, ולשוב מיד למחרת לבית אבי, או לבית חמותי, ולהתעכב שם איזה שבועות או ירחים, ושוב אח"כ לצאת עוד הפעם לפולין, או מעיר לעיר בפולין, לדור שם, ולמה לי כל זה, להינשא בעוד אין לי אצל בעלי דירה קבועה, הלא יותר טוב לי שלא להינשא עוד, רק לשבת עוד בבית אבי, עד יהי' לו להחתן דירה קבועה בפולין, ואז פעם אחת אצא לעירו לפולין להינשא שם. ואשאר שם עם בעלי, לא בבית אבי לאחר הנשואין, ומכש"כ לא בבית חמותי:
הגע עצמך אפילו אם ארוסה היתה טוענת כן, הכי הי' אומר אפילו הרשב"ץ [דלא נחית בארוסה לסברת הרמב"ן והריב"ש] ע"ז דזה הוא רוע לבב, ח"ו, דהלא טענותיה בצדק, ומה יש להאשים בזה את העניה הזאת, וכבודו הרשה עצמו לומר אפילו בנ"ד דאין כאן אלא שידוכין בעלמא, דמה שמסרבים צד הכלה בזה אינו כי אם "רוע לבב", שומו שמים על זאת, לכתוב כן על אנשים ישרים, בלי ישוב הדעת:
ואם יאמר כבודו שכוונתו באמת היתה שהחתן יכין לו מקודם מקום קבוע בפולין לדור שם, ואח"כ תבא שם הכלה להנשואין, ותשאר שם עמו, א"כ שוב תפול ההמצאה אשר המציא כבודו שהחתונה יכולה להיות בעיר הסמוכה למקום הכלה, הכי ברית כרותה לו להחתן שיהי' עיר הסמוכה טובה עבורו לפרנסה, עד שיהי' יכול לקבוע דירתו שמה, ואדרבא אנחנו יודעים בבירור שבעירינו ואפילו בעירות הסמוכות לעירינו אין לו שום מקום עבורו, ובטח יאמר כן כל הבקי בעירו, אך צריך לחפש זאת בחפש מחופש עד שימצא איזה מקום הטוב לפרנסתו, ועכ"פ לא נוכל להגביל זאת בעיר הסמוכה לעירה של הכלה, ומה המציא בזה כ"ת אפילו בלא כל מה שביררתי לעיל מדברי הפוסקים דאין חילוק בין עיר סמוכה לרחוקה] שהחתונה יכולה להיות בפולין בעיר הסמוכה לעיר הכלה, וכ"כ הוטב זאת בעיניו עד שאינו מרפה מזה, וכותב זאת עוד הפעם, ועוד הרבה פעמים במכתבו, וזה לא ניתן להאמר כלל, כי ממ"נ בעוד שאין לו מקום קבוע בפולין לדור שם בודאי אינו יכול להכריחה לצאת לפולין להינשא שם אליו, וכנ"ל, ואפילו נשואה גמורה אינו יכול להכריחה שתבא לעיר שאין לו בה מקום קבוע לדור בה, ולהתגורר בבית חמותה, או לשוב שוב לבית אביה, כי עולת עמו ואינו יורדת כנודע, ומכש"כ בשידוכין בעלמא, וכנ"ל, וכשיהי' לו איזה מקום קבוע לדור בו, שוב לא יהי' זה בעיר הסמוכה לעיר הכלה, וכנ"ל, וישמעו אזניו מה שפיו מדבר, וד"ל:
הנה הארכתי בזה לרווחא דמלתא, להראותו כי אפילו לפי מחשבתו אין ההמצאה שלו מתקיימת, ושמה שמדברים או כותבים צריך להיות במתינות וישוב הדעת, אבל לקושטא דמלתא כבר ביררתי לעיל מדברי הפוסקים כולם, ובראשם הרשב"א בת' הרמב"ן, דבשידוכין בעלמא בכל אופן אינו יכול להוציא הכלה הבתולה ממקומה להנשואין, אפילו למקום סמוך, ואפילו התנו לדור חוץ לעירה, ואפילו הוא אנוס, וצד הכלה פטורים עי"ז שלא יוכלו הנשואין להיות בעירה מהחרם ומהקנס, ותו לא מידי, הנה נתברר ביטול השידוכין במניעות הפאפירען מאמעריקא, ע"י קפידא א' הנ"ל:
ענף י
ועתה נבא אל קפידא השנית, אשר לדעתי הוא קפידא יותר גדולה עד אין לשער מקפידא הא' הנ"ל, והוא דאף אם הי' לו עכ"פ פאפירטן ונוטנטריקטס אמיתים ממדינתינו, באופן שהקונזאל הפרוסי שבווארשא הי' מקיים אותם, [והיו הנשואין יכולין להיות במקומה בגאללוב, ע"י הפאפירען שממדינתינו, על שם הפולני שמפולין, מ"מ לא היתה צריכה להינשא לו בלא הפאפירטן מאמעריקא, והיתה יכולה לבטל השידוך עי"ז, ופטורה מחרם וקנס, כי יש בזה קפידא גדולה ועצומה עד מאוד, כי היא נשתדכה לו על דעת שהוא אמעריקאני, וכשתנשא לו תכתב בהפאליצייא שבפרייסען לאמטריקאנית, ובזה ישאר עדיין פתוח לפניה ארץ פרייסען, ארץ מולדתה, ובית אביה, ובכל אופן, הן לטוב, הן למוטב, פתוח הכל לפניה, כי העולם פתוח לפניה, ובאיזה מקום שיכשר לה יותר לפרנסה ולשאר דברים תוכל לדור כרצונה, הן במדינתינו, והן בפרייסען, והן בכל מדינות דייטשלאנד, ואם היום תבחר יותר במדינה זו, לאחר זמן כשיתהפך הגלגל ותראה ששם טוב יותר, הכל פתוח לפניה, ותדור שם, ועכ"צ שלא תבא, הרי בית אביה פתוח לפניה להתעכב שם אצל אבותיה כרצונה, לא כן עכשיו שתנשא לו אפילו בגאללוב ע"י פאפירען שממדינתינו, תכתב בפאליצייא שבפרייסען לפולנית, ומיד נסגר לפניה ארץ מולדתה, פרייסען, וכל מדינות דייטשלאנד, [כגון עחטריוך וכדומה], ורוב אייראפא סגור לפניה, גם בית אביה, וכמו שכתבתי לו עובדא אחת מהמון עובדות כאלה במכתבי הראשון, והיא מוכרחת רק להתכווץ במדינתינו, ואם ח"ו לא תלך ההצלחה פה, [כאשר בעו"ה חזיון לא מוזר הוא לראות כזאת מדינתינו,] לא טוב, ואין לה מקום לנוס מפה לאיזה מדינה קרובה, כי הכל סגור לפניה, ועכ"ל שלא תבא היא מוכרחת להשאר פה שוממה וגלמודה, מבלי תוכל לשוב אפילו לבית אביה, היש לך קפידא יותר גדולה מכל זה, ואם הפוסקים פוטרים אותה מחרם וקנס ע"י הקפידא שלא תוכל להיות החתונה במקומה, ק"ו וב"ב של ק"ו שהיא פטורה מחרם וקנס ע"י הקפידא הגדולה הזאת, והגע עצמך אם אחד פוסק ליתן נדוניא לבתו ד"מ ב' אלפים רו"כ, ואח"כ הוא אנוס, ולא יכול ליתן יותר מאלף רו"כ, זה הכל מבינים שהוא קפידא גדולה, ומעשים בכל יום שמבטלים השידוך עי"ז בנתינת זמן ב"ד להסילוק בשלימות, ופוטרים את החתן מהחרם, והקנס, ומהוצאות, ומכל דבר, כי השידוך נתבטל ממילא ע"י הקפידא הזאת, ולא החתן מבטל אותו, ומובן לכל משכיל על דבר אמת שהקפידא הזאת שבנ"ד הרבה יותר גדולה מהקפידא שאין הנדוניא בשלימות, וכמה אלפים הי' אנשים ממדינתינו מפזרים שיפתח לפניהם ארצות אשכנז לדור בהם:
הכלל העולה מכל הנ"ל, דהשידוך שבנ"ד בטל, מחמת מניעת הפאפירען מאמעריקא, אשר יש בזה קפידות גדולות, וכנ"ל, ומעתה אין כאן שום מקום לחייב את צד הכלה לשלם ההוצאות להצד שכנגדו, דעד כאן לא פסק הרמב"ם והש"ע באבה"ע סי' נ' ס"ג לשלם ההוצאות, אלא כשחזרה בה הכלה, אבל בנ"ד לא חזרה בה כלל, אלא שאי אפשר לה לקיים השידוך ולהינשא לו מחמת חסרון הכנה להנשואין מצדו, שמצדו לא יוכלו הנשואין להיות במקומה בגאללוב, עם מענדלזאהן האמעריקאנו, אשר יש בזה קפידות גדולות מאוד, וכנ"ל, ורק על דעת זה נעשה השידוך שתינשא בגאללוב בעירה למענדלזאהן האמעריקאני, וכנ"ל, ואין זה מקרי חזרה בה, כי חזרה בה היינו דוקא שהכל מוכן ומזומן להנשואין כמו שצריך להיות, אלא שהיא חזרה בה מחמת טעם זה או זה, זה מקרי חזרה בה, כי הלא הוא אומר אנא הא קאימנא מוכן ומזומן להנשואין, ומצדי לא יבצר כל דבר הנצרך להנשואין שלנו, אלא שאתה אינך רוצית, ותחזור בך מהשידוך, ולזאת שלמי לי הוצאותי שאני מפסיד על ידך, אבל כשחסר ואי אפשר למלאות איזה דבר עקרי לצורך הנשואין שיהיו הנשואין על אופן שצריכין להיות, אם צד אחד אינו רוצה לקיים השידוך עי"ז, זה לא מקרי חזרה מהשידוך, ואדרבא הוא אומר אני רוצה בהשידוך, רק הכינו לי הכל לצורך הנשואין כמו שצריך להיות, ואם אי אפשר להכין זה, והוא דבר עקרי אשר הדין נותן שאין לותר עליו, הרי השידוך על כרחינו ממילא בטל, ואין אני מבטלו, ואין אני חוזר בי:
ובפרט כשמניעת ההכנה של דבר העקרי הזה הוא מהצד שכנגדו, בודאי לא מקרי דהצד הזה חוזר בו מחמת שאינו מקיים השידוך אשר חסרון של הכנת הנשואין בדבר עקרי באה מהצד שכנגדו, ואפילו כשהצד שכנגדו הוא אנוס בזה, ולא יוכל למלאות הכנת דבר עקרי הזה, מ"מ לא יוכל להועיל לו אונסו בזה, אלא שלא יתחייב הוא לשלם לחבירו ע"י חסרון ההכנה מצדו להנשואין, דאונס רחמנא פטרי', אבל מ"מ גם זה שכנגדו אינו חייב לשלם לו הוצאותי' ע"י האונס שלו, דאונס רחמנא חייביה לשכנגדו לא אמרינן, כנודע, ועיין בש"ך חו"מ סי' כ"א ס"ק ג':
ומעשים בכל יום שמבטלים השידוך ע"י אי היכולת של צד אחד לסלק כל הנדן אשר פסק, ואחר שעבר הזמן ב"ד פוטרין לזה מהשידוך לגמרי, מהחרם והקנס והוצאות, והיינו מפני שזה לא מקרי חזרה מהשידוך, אלא שאי אפשר לו לקיים השידוך ולישא אותה מחמת חסרון הדבר העקרי שצריך להנשואין דהיינו סילוק כל הנדן, והגם שאפשר לעשות נשואין גם בסילוק חצי נדן, מ"מ הוי זה דבר עקרי אצל העולם, ויש קפידא גדולה בזה, עד שפוטרין אותו לזה מכל דבר, מחמת חסרון הכנה הזאת להנשואין, כי זה יאמר אני איני חוזר בי, רק תמלאו לי חסרון הכנת דבר העקרי הזה להנשואין דהיינו סילוק כל הנדוניא, ואז אשא אותה, אבל לולא זאת אי אפשר לי לקיים השידוך ולישא אותה, ועי"ז פוטרין אותו מכל דבר, גם מהוצאות:
וכמו כן בנ"ד דע"י חסרון הפאפירען יש קפידות גדולות, אשר לא נופלים כלל מקפידת חסרון חצי נדוניא, וכנ"ל, א"כ לא מקרי זה כלל חזרה בה, כי אדרבא היא תאמר רוצית אני בהשידוך, אך תנו לי החתן שלי מענדלזאהן האמעריקאני ואשמח בו, ואנשא לו בגאלוב, אבל זולת זה אי אפשר להינשא, כי אי אפשר לי להינשא בפולין לפלוני הפולני, כי יש בזה קפידות גדולות ועצומות, הנוגע לכל חיי, וכנ"ל, ולא על דעת כן נעשה השידוך וכנ"ל, ובהיות כן צד הכלה פטורין מכל דבר, גם מההוצאות:
ואין זה דומה למ"ש בשבו"י ח"ג סי' קט"ז דבטענת מאוס עלי אף שנשבעה ע"ז, ופטורה מקנס, מ"מ חייבת לשלם ההוצאות לשכנגדו, דהתם שאני, דהכל מוכן להנשואין מצד החתן, ולא יבצר שום דבר הנצרך לזה, רק היא מואסת בו, וא"כ אין בזה קפידת העולם, דאדרבא העולם יאמרו דמהראוי לקיים השידוך הזה, ולהינשא לו, מאחר דמלא מצדו כל דבר הצריך להנשואין, רק דיש בזה קפידא דידה, שהיא מואסת בו, וזה מקרי חזרה בה, ולכך חייבת לשלם לו ההוצאות, כפסק הרמב"ם:
והגם דדעת השב יעקב אינו כן, והסכמתי לזה במכתבי הגלוי, דכיון שנתברר לנו ע"י שבועתה שמאוס עליה, א"כ אנוסה היא לבטל השידוך, דמה אית לה למיעבד, דהא לא תוכל לדור בכפיפה אחת עם השנוא לה, וא"כ היא אנוסה בדעתה, ואונס פטור בגרמי, מ"מ ע"כ צ"ל דס"ל להשבו"י דמאחר דאונס זה תלוי בדעתה, ואי בעיא כפיה לדעתה שלא יהי' שנוא לה ומאוס עליה, לכך לא מחשבינן זה לאונס, ולכך חייבת לשלם לו ההוצאות מאחר דחזרה בה, משא"כ בנ"ד במניעת הפאפירען מאמעריקא, דעי"ז לא יוכלו הנשואין להיות במקומה, לאמעריקאני, רק שלא במקומה, לפולני, דכל זה הוא קפידת כל העולם, בשידוך כזה, שבת פרייסען נשתדכה לאמעריקאני, וכנ"ל, דכל העולם יאמרו דאינה צריכה להינשא עמו באופן כזה, וגם הד"ת הוא כן, וכנ"ל, זה לא מקרי חזרה בה היא, רק השידוך ממילא בטל ע"י קפידת העולם שיש בזה, ואדרבא היא רוצית בהשידוך, ורק שיהי' הכל כמו שצריך להיות, וכמו במניעת הסילוק, וכנ"ל:
וגם דמאחר דהשידוך הזה נעשה רק מחמת שהוא אמעריקאני ותהי' ע"י נשואיה עמו אמעריקאנית, דזה הי' כל הרבותא בשידוך הזה, וכנ"ל, וא"כ הוי זה כמקדש אשה ע"מ שאני עשיר ונמצא עני, שהקידושין בטלין, והיש שום הוי אמינא שהיא תהא צריכה לשלם לו הוצאות, ע"י מה שאינה חפיצה בו כעת, שנגלה לה שהוא עני, הא ודאי דלא, ואדרבא הוא צריך לשלם לה הוצאות, דהטעה אותה, וגרם לה הפסד עי"ז, ואפילו אם הוא באופן שהי' שוגג בזה, כגון שטעה בחשבונו, ולפי חשבונו הי' עשיר, וכדומה, מ"מ זה מהני לו שיהי' הוא פטור, אבל לא לחייב אותה דסוף סוף הי' כל הדבר בטעות, וממילא בטל, וה"ה בנ"ד השתדך עמה ע"מ שתהי' אמעריקאנית בנשואיה לו, ונמצא עכשיו שתהי' פולנית בנשואיה לו, דהיינו ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולני, אשר יש בזה קפידא גדולה לבת פרייסין, וכנ"ל, וא"כ השידוך בטל ממילא, ואין שום מקום לחייב אותה הוצאות שלו, ואדרבא הוא הטעה אותה, ודי לקבל ממנו האמתלא שלו שהי' שוגג, ולא ידע, לענין לפטור אותו מהוצאות שלה, אבל לא לחייב אותה, דסוף סוף הי' השידוך בטעות, וממילא בטל בלא חזרתה, וכנ"ל, אמנם יש לקבל גם מצד החתן האמתלא שלו, שהי' שוגג בזה ולא ידע, והגם דהוי קצת פשיעה, דהוי לי' למידק, הואיל דידע עכ"פ מזה, דשמו בהמענטריקעס יהי' פלוני ולא מענדלזאהן. מ"מ בגרמי גם באופן כזה פטור, כל דלא הוי מזיד, ולא כמ"ש כ"ת במכתבו הגלוי, ויתבאר זה לקמן אי"ה, ולכך גם צד החתן פטור מלשלם ההוצאות לצד הכלה, באופן דשניהם פטורין מלשלם ההוצאות זה לזה, וכל הנ"ל נכלל במכתבי הגלוי בדברים קצרים, כי באמת המה דברים פשוטים מאוד, אבל מה אעשה, שע"י דברי כבודו במכתביו הוכרחתי להטריח עצמי ולהאריך גם בזה, ולהסביר אותו ע"י דמיונות, אם כי בעיקרם המה דברים פשוטים:
אמנם המתנה שנתן הוא לה צריכה להחזיר, דמוהרי הדרי בכל אופן, כמבואר בב"ב קמ"ו ע"ב, ובאבה"ע סי' נ' ס"ג, אבל כי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה כמו כן הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, אפילו חזרה בה היא, כמבואר שם בס"ד, ולזאת צריך הוא ג"כ לשלם עבור אכילה ושתיה שאכל אצל ר' שמואל ליב יותר מעשר שבועות, אמנם לכאורה תלוי זה בפלוגתא שבין המחבר והרמ"א שם, דהמחבר שם ס"ג פסק כהרמב"ם, דמאכל ומשתה ששלח הוא לה, אם חזר הוא, או אירע אונם, כל שלא חזרה בה היא, לא הדרי, אפילו לא אכל שם אצלה סעודת חתן, ולפ"ז ה"ה המאכל ומשתה שנתן ר' שמואל ליב לו, והוא לא חזר בו, הגם שרש"ל וגם בתו לא אכלו אצלו כלום, מ"מ מאכל ומשתה לא הדרי, אמנם הרמ"א כתב שם די"א דכשלא אכל החתן אצל הכלה אפילו מאכל ומשתה הדרי, ולפ"ז ה"ה בהיפוך, בהמאכל ומשתה שנתן צד הכלה לו, אם לא אכלה הכלה או עכ"פ המחותן אצלו, הדרי גם המאכל ומשתה, וצריך לשלם עבורם, ובנ"ד הרי לא אכלו רש"ל ובתו אצלו כלום, ונמצא צריך לשלם בעד המאכל ומשתה, והנה הב"ש שם ס"ק ו' וכן בביאורי הגר"א שם ס"ק ו' כתבו דכן הוא שיטת רוב הפוסקים כהי"א שברמ"א, וכפי הנראה פסקו כן, יעייש"ה, ועכ"פ כיון שרש"ל מוחזק בשל החתן יכול הוא לומר קים לי כהי"א שברמ"א, ועיין בדיני תפיסה של הנתיבות אות כ' וכ"ג, ויש שם ט"ס באות כ"ג, וצ"ל "אנן" טוענין במקום "אין" טוענין, עיי"ש, שוב מצאתי בתשובת מהרי"ט חלק אבה"ע סי' כ' כ"א כ"ב מענין זה, ובסי' כ"ב כתב ממש כמו שכתבתי לעיל, דמה שאכל החתן אצל אבי הכלה תלוי בפלוגתא הנ"ל שבין הרמב"ם ושאר הפוסקים, ואנן קיי"ל כמתניתין וכשאר הפוסקים, אך החתן המוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם, עייש"ה, וא"כ בנ"ד דר' שמואל ליב מוחזק הדין עמו, ומכש"כ דיכול לומר קים לי כרוב הפוסקים, אמנם בסי' כ"א שם הסכים לדברי החכם השלם שבסי' כ' דהמזונות שנתן אבי הכלה להחתן לכ"ע הדרי, דדוקא מה שנותנים בדרך סבלונות לא הדרי דברים העשוים לבלות, אבל מה שאכל החתן בביתו על שלחנו לא ניתן לו בתורת סבלונות, וניתן ליתבע ממנו בחזרתם מהשידוך אליבא דכ"ע, עייש"ה, וא"כ לכ"ע זכה רש"ל בזה:
ובפרט לפי מ"ש לעיל דבנ"ד הי' כל הדבר בטעות, ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולני, א"כ נראה ודאי דבקידושי טעות לכ"ע חוזר הכל, אפילו מאכל ומשתה, ואפילו אכל, דלא שייך לומר בזה דמחל, כיון דכל הדבר הי' בטעות, והוי מחילה בטעות, וחוזר הכל, ומלבד זה הלא כתב הרמ"א שם בס"ג דכ"ז מיירי דוקא לאחר אירוסין, אבל קודם אירוסין לאחר שידוכין חוזר הכל, והיינו אפילו אם אכל שם וחזר בו הוא, אעפ"כ צריכה לשלם הכל, אפילו דבר מאכל ודברים העשוים לבלות, דלא מחל בשידוכין בעלמא, עיי"ש בח"מ וב"ש, וא"כ ה"ה מדידיה לדידה חוזר הכל בשידוכין בעלמא, אפילו מאכל ומשתה, והגם דהרמ"א כתב שם דיש חולקים, מ"מ כבר השיגו ע"ז הט"ז והב"ש שם, וכתבו דלית מאן דפליג בזה, עיי"ש, ובחתם סופר חלק א' מאבה"ע סי' קכ"ח כתב דאפילו קים לי לא מצי לומר כהיש חולקין אלו, עיי"ש, ועוד כתב שם דבכל השידוכים אפילו נעשו בחרמים וקנסות ג"כ לא מחיל, עיי"ש, והכי הוא ודאי, ודלא כמ"ש הפ"ת שם ס"ק ג' דכנראה לא שמיעא לי' להח"ס דברי הב"מ כי הוא מחבב דבריו תמיד, עכ"ל, וזה אינו, דבמה שכתב על ספר מפורסם לא אמרינן דהאחרון החולק לא ראה זה, רק ראה ופליג, והלכה כבתראי, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סוף ס"ג בהגה, ומ"ש דהח"ס מחבב דברי הב"מ תמיד, אדרבא היא הנותנת, דמדלא הביאו כלל כאן מכלל דפליג עלי', דודאי ראה דברי ספר מפורסם אשר מחבב תמיד, ואולי גם כוונת הפ"ת כן היא, ומ"ש דכנראה לא שמיעא לי' דברי הב"מ, כלומר לא סבירא לי', מדמחבב דבריו תמיד בל"ס ראה דבריו בזה, ולא ס"ל כוותי', באופן דר' שמואל ליב זכה בדינו בזה, דצריך לשלם לו עבור מה שאכל אצלו, ובפרט דרש"ל הוא מוחזק, וכנ"ל, אמנם לענין אם לשלם המזונות בזול, דהיינו פחות שליש, יש לעיין, דהגם דהב"ש שם סס"ק ו' דחה דברי הב"ח, במ"ש דבשידוכין לבד אין פוחתין שליש, מ"מ הא כתב שם בב"ש דהעיקר כתירוץ בתרא של הפרישה, דכששניהם מוחזקים מחשבים כל מה שהי' שוה, ואין פוחתין מזה כלל, אפילו במאכל ומשתה, עייש"ה, וא"כ גם בנ"ד שניהם מוחזקים, החתן במה שאכל, ורש"ל בהחפצים שלו, ואפילו לפי מה שמצדד הב"ש שם דבעינן תרתי לטיבותא, שיהי' מוחזק ואינו חוזר בו, עיי"ש, מ"מ גם כאן כן הוא שרש"ל מוחזק ואינו חוזר בו, וכמו שכתבתי לעיל דזה לא מקרי חזרה, אלא השידוך ממילא בטל, מחמת קפידת העולם אשר יש בזה, ומחמת הטעות שהי' בזה, ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולנו, וכנ"ל, וא"כ לכאורה נראה שיכול רש"ל להחזיק החפצים שלו עד שמשלם לו המזונות בכל שווי', מיהו יש עוד לעיין בפרט זה בפחת השליש, כי יש לחלק, ואין רצוני להאריך בזה, מיהו מה שהלוה לו להחתן דהיינו 10 מארק לצורך הנסיעה מביתו, גם 5 מארק שהי' צריך לשליחות המענטריקעס שלו להקונסול הפרוסי שבווארשא, וכנ"ל, זה פשיטא דצריך לשלם לו בשלימות, מאחר דכל עיקרו לא נתנו לו בתורת מתנה, אלא בהלואה, וגם מה ששילם עבורם 10 מארק שכר אכסניא, הגם דהצד דשם אומרים דכפי המנהג הי' זה על רש"ל לשלם, וא"כ הוי זה בכלל ההוצאות של רש"ל, דאין מגיע לו מהם עפ"י דין, וכנ"ל, מ"מ פשיטא דלא מפיהם של הבעלי דינים אנו חיים, רק צריכים לשאול ע"ז מאחרים, פוק חזי מאי עמא דבר, ואני חקרתי ע"ז ואמרו לי דכפי מנהג העולם אין זה על ר' שמואל ליב, רק עליהם, וא"כ פרע עבורם, בשביל ששכר האכסניא בשבילם, ועי"ז נכנס בערבות עבורם, וא"כ מאחר שהוא מוחזק בשלהם יכול לומר קים לי כדעת היש מי שחולק בחו"מ סי' ק"ל ס"ב, ועיין באו"ת שם, באופן דעפ"י ד"ת זכה רש"ל בכל תביעותיו:
ומה שכתב כבודו במכתבו הגלוי, לענין דמי המזונות, דהלא יכול לומר שהי' אוכל פת במלח, מה מאוד יש לתמוה עליו גם בזה, דקודם שכתב זה הי' לו עכ"פ לעיין באבה"ע סי' נ' ס"ג, ושם הי' יכול לראות דטענה זו אין לה מקום עפ"י דתוה"ק, דכל החילוקים אשר ישנם שם ובאחרונים שם היינו דוקא אימתי מחל המאכיל ואימתי לא מחל, אבל בגוונא דלא מחל מבואר שם דצריך האוכל לשלם, עיי"ש ובח"מ וב"ש שם, הרי דלא אמרינן כן דהי' אוכל פת במלח, אמנם כבר השגיחו חז"ל על כזאת, והורו לנו דאפילו חזרה בה היא אינה משלמת בעד המאכל והמשקה אלא בזול, דהיינו פחות שליש משווי', כמבואר בש"ע שם, ומקורו בב"ב קמ"ו ע"ב, וכתב שם הרשב"ם, דהיינו טעמא, משום דאכלם מתחלה שלא לדעת חזרה, ואילו הי' יודע שיהי' צריך לשלם לא הי' אוכל משלו, ומיהו בזול מיהא משלם, עכ"ל, הרי דכבר הרגישו חז"ל בטענה זו, דיכול לומר על דעת לשלם לך לא הייתי אוכל משלך, ותקנו משום זה לפחות שליש משווי', אבל לא אמרו לשער התשלומין רק בעד פת במלח, דסתם בני אדם אינם מסגפים עצמם בפת במלח לבד, אלא דיכול לומר לא הייתי אוכל דברים יקרים כ"כ, ומשום טענה זו פחתו חז"ל שליש, ולא כמ"ש כבודו דיכול לומר שהי' אוכל פת במלח:
ועתה הנני להשיב לכבודו על דברי תורה שלו, מ"ש על מה שכתבתי דבנשבעה שמאוס עליה יש לפוטרה גם מההוצאות, דהיא אנוסה בדעתה, שלא תוכל לדור עם השנוא לה, וע"ז תמה כבודו, מדוע לא הקשיתי כן על גוף דין הרמב"ם, דחזרה היא חייבת לשלם ההוצאות, ובודאי אין כוונתה להזיק, רק יש לה טענה, גם במוחל שט"ח חייב אפילו במתכוון לטובת עצמו, וע"כ במתכוון לטובת עצמו כמו בטענת מאוס עלי לא מקרי אונס, עכת"ד, מה אומר ומה אדבר להדברים והדמיונות האלה, וכי נזכר בדברי לפטור אותה בטענת מאוס עלי משום דאין כוונתה להזיק, אני לא כתבתי לפוטרה רק מטעם דהיא אנוסה, ומעתה איזה דמיון יש לזה גוף דין הרמב"ם, ודברי הש"ך במוחל שט"ח, דבדין הרמב"ם בחזרה בה היא, בודאי יש לה איזה טעם בזה, אבל לא מאוס עליה, רק שמזדמן לה שידוך אחר טוב מזה, או כדומה דבר אחר שהיא לטובתה, ועכ"פ אינה אנוסה לבטל השידוך, כי שפיר יכולה להנשא לו ולדור עמו, רק בביטול השידוך הזה טוב לה יותר, וכן במוחל שט"ח ג"כ אינו אנוס למחול השט"ח, דשפיר יכול לחיות ולהתקיים בטוב גם בלא המחילה הזאת, אלא שטוב לו יותר למחול, ומניעת טובה [ר"ל שכשלא יעשה הדבר לא יהי' לו היזק, רק שלא יהי' לו הטובה אשר מבקש], לא הוי אונס, אבל כשמבטלת השידוך מחמת ששונאת אותו ומאוס עליה, היא אנוסה לבטל השידוך כדי לדחות עי"ז מעליה נזק המעותד לה מזה, כי אם תינשא להמאוס עליה ושנוא לה, כל ימיה יהי' בצער וחויה אינם חיים, כי אי אפשר לה לדור בכפיפה אחת עם המאוס עליה ושנוא לה, וא"א לפרט כל הדברים הרעים אשר יכול לצמוח מזה, וגם עפ"י התורה אין זה נכון, כי בהיותו שנוא לה ממילא גם היא תשנא לו, וכי כמים הפנים לפנים וכו' ויצאו עי"ז בני שנואה, וא"כ היא אנוסה לבטל השידוך הזה כדי לדחות הנזק הזה מעליה, וזה באמת הוי אונס גמור, וחילוק זה שבין מניעת טובה כשלא יעשה הדבר, ובין הגעת רעה כשלא יעשה הדבר מבואר ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה, ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ד שזה פשוט, ועיין במהרי"ק סי' קס"ז, ומהתימה על כ"ת מה ראה על ככה לדמות מניעת טובה לדחיית נזק המעותד לבא עליה:
ומ"ש כ"ת לדמות זה להא דחו"מ סי' של"ג האומר לאומן עשה לי כלי דחייב, וה"ה בנ"ד דחבירו סמך על דבריו חייב. אמת שכן כתב הב"ח בטעם הרמב"ם דמשו"ה חייב החוזר בו בהוצאות משום דכיון דעשה כמנהג הוי כצוה לו לעשות כן, עיי"ש באבה"ע סי' נ' בב"ח, אמנם אעפ"כ אין לדמות זה לעשה לי כלי, דשם הבטיח לו לשלם עבור הכלי, משא"כ בשידוכין הגם דהוי כצוה לו לעשות ההוצאות הנהוגין, מ"מ לא הבטיח לו לשלם ההוצאות, רק לקיים השידוך, ולזה יותר יש לדמותו להא דחו"מ סי' י"ד ס"ה בהגה לך ואני אבוא אחריך, והלך זה, וזה לא בא, דחייב לשלם לו כל יציאותיו, עיי"ש, וכן להא דס"ס ל"ט בהבטיח להלות לו ואח"כ חזר בו צריך לשלם לו הוצאות שכר הסופר, עיי"ש בסמ"ע, אבל פשוט מאוד דגם שם כשהי' אונס פטור, דהיינו בלך ואני אבוא אחריך כשחלה ולא יכול לבוא, וכדומה, וכן בהבטיח להלות לו, כשאבד המעות, וכדומה אונס שלא יוכל להלות לו, פשוט מאוד דבכ"ז פטור, דבגרמי אונס פטור, וכ"כ להדיא בפ"ת סי' י"ד שם בשם החות יאיר, עיי"ש, וא"כ ה"ה במאוס עלי, דהיא אנוסה, שלא תוכל לקיים השידוך ולדור עם השנוא לה, וכנ"ל, ג"כ פטורה מלשלם לו ההוצאות:
ומ"ש כ"ת עוד לחייב במאוס עלי משום דהוי לי' למידק מקודם ולחקור והי' רואה מה שהוא רואה עכשיו, ולא לגרום לשכנגדו הוצאות, וזה הוי פשיעה קצת, וחייב גם בגרמי, ובזה תירץ קושית הראב"ד מזרעוני גינה, דהתם מאי הוי לי' למיעבד, משא"כ בחזרה בה הוי לה למידק מקודם, עכת"ד, ומה מאוד תמוהין דבריו גם בזה, דקושית הראב"ד ודאי אינה מתורצת כלל בזה, דהרי קושיית הראב"ד היא מהא דב"ב צ"ג ע"ב דיש שם פלוגתא במכר זרעוני גינה ולא צמחו דת"ק סבר נותן לו דמי זרע ולא הוצאה, וי"א אף הוצאה, והלכה כת"ק, עיי"ש, וכתבו התו' שם דף צ"ב ע"א בסד"ה המוכר דע"כ מיירי כאן שידע המוכר שלא הי' ראוין לזריעה, דאל"כ לא היו יש אומרים שחייב בהוצאה, וע"כ מיירי בידע המוכר מזה, עיי"ש, ואעפ"כ ס"ל לת"ק דפטור מהוצאה, דלא הוי אלא גרמא, והלכה כוותי', וא"כ קושית הראב"ד כראי מוצקה, גם עיקר דבריו דמשו"ה במאוס עלי חייבת בהוצאות משום דהוי לה למידק מקודם, דברים אלו ג"כ ליתנייהו כלל, דמלבד דישנם הרבה דברים שא"א להתוודעות מהם קודם כלל, בהיותו מכסה מקודם חסרונותיו בכל האפשר, וגם אין סברא כלל לחייב אותה משום שלא החזיקה אותו בביתה איזה שבועות קודם השידוכין לחקור אחר חסרונותיו, וכן לא יעשה, אף גם אפילו מה שהי' אפשר לחקור ולהתוודעות מקודם, גם כן לא נוכל לומר ע"ז רק שאין זה אונס, אבל מ"מ גם פשיעה לא מקרי זה, אלא שוגג, דכל שוגג אם הי' נשמר היטב וחקר הרבה ע"ז לא הי' בא לידי כך, ומשום זה צריך כפרה וקרבן, כמבואר שם בכ"מ ה' שגגות, ואעפ"כ לא הוי זה אלא שוגג, ובגרמי גם שוגג פטור, כמבואר בש"ך שפ"ו ו':
ובל"ז דרכו בזה תמוה מאוד, דאף לדבריו דהחוזר בו חטא במה שלא חקר מקודם, מ"מ פשיטא דזה שכנגדו שידע מחסרונות בנו חטא ביותר במה שהטעה את זה, והוא יותר גורם לההיזק של ההוצאות, וכנ"ל, ומעתה איך נחייב את זה עבור שלא חקר, לשלם הוצאות לכשכנגדו אשר גרם יותר לההיזק במה שידע ואעפ"כ הטעה אותו, וכי מי שקנה תבואה מחבירו, ושלחה לו על פיו בעגלות, וראה זה שהתבואה מעופשת ורעה, באופן שהוא מקח טעות, וחוזר, היתכן שיאמר המטעה שזה ישלם לו הוצאות העגלות שגרם לו ע"י שלא חקר והבחין התבואה מקודם, אין זה אלא תימה:
ומ"ש כבודו על קושית הקצה"ח סי' ר"ז על הא דשחוט פרה, מהא דסי' של"ג עשה לי כלי, דשם בשחוט פרה הוי אסמכתא ולא גמר בלבו, ולא הי' לו לסמוך עליו, גם זה אינו כלום, דאין זה ענין לאסמכתא, דאסמכתא לא הוי אלא כשמתחייב עצמו באם, במה שאינו חייב כלל, בזה אפילו קנין לא מהני, אם לא בב"ד חשוב, אבל כשמתחייב עצמו באם, במה שהוא באמת חייב, דהיינו שלוקח מחבירו איזה חפץ, שהוא מחויב לשלם עבורו, והשוה עצמו עם המוכר שאם יהי' החפץ טוב יתן לו עבורו סך פלוני, ואם לא יהי' כ"כ טוב יתן לו עבורו סך פלוני, בזה אף דהוי ההשואה באם, מ"מ אין כאן ריח של אסמכתא, דהרי השוה עמו לשלם לו מה שחייב לשלם לו עבור החפץ, ולזאת בנידון דת' הרא"ש דאמר לו שחוט הפרה, אם תהי' כשרה אתן לך בעדה כך וכך, ואם תהי' טרפה אתן לך בעבורה כך וכך, זה הוי מכירה והשואה גמורה וטובה, ואין בזה אסמכתא, ואם הי' בזה איזה קנין הי' מהני שפיר, אלא שלא הי' בו קנין המועיל, כמ"ש הרא"ש שם, ושפיר הקשה הקצה"ח דעכ"פ יהי' חייב בזה כמו בעשה לי כלי, וקושיתו על מאי דמהני תפיסה בתקנת דינא דמתיבתא, כבר נמצאו קושיות כאלה רבות מאוד על כלל של ה"ה, ובהתירוצים שלהם ימצא תירוץ גם על קושיא זו, ועיין בנחל יצחק אחר סי' כ"ה בביאור ספק תקנה. אבקש מאוד לעיין בכל דברי, ולא להטריח אותי בזה עוד:
והנני דו"ש וש"ת מלונ"ח, יהודה ליב הלוי דומ"ץ פה ק"ק הנ"ל. הלכות גיטין