אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ח · ענף ד

ענף ג

י. אמנם יש עוד נפקותא גדולה בין הטעמים, לענין האיך לנהוג למעשה לכתחלה, ולברר זה, הנני להעתיק מה שכתבתי זה זמן רב, בענין אשה ממדינת פרייסען, אשר באה להתגרש לפנינו בגאלוב, והיתה נקראת בפי כל ראזאליא, וכן היתה חותמת עצמה, ושם העריסה שלה הי' רעכל, והי' נראה לכתוב בהגט ראזאליא דמתקריא רעכל, עפ"י דברי הח"ס הנ"ל, דמשו"ה הורה לכתוב שם לביאה לעיקר משום דהוא שם עברי, ולפ"ז בשם רעכל, דאינו שם עברי, יש ליזול בתר השם דנקראת בו בפ"כ וידוע ביותר, ולהקדימו לעיקר, וזאת אשר כתבתי אז בזה:

לכאורה הי' נראה שיש לכתוב בהגט ראזאליא דמתקריא רעכל:

"ראזאליא", בא' אחר הז', הגם דלפי המבואר בשמות הגיטין אין לכתוב א' לנקודת הפת"ח, רק לנקודת הקמ"ץ, מ"מ הרי כתב הב"ש בשמות אנשים סוף אות ו' דורידמן או וריידמן אם כתב בא' אחר המ' כשר, וכשחותם עצמו בא' כותבין לכתחלה בא', גם הט"ז כתב בשם ולק דעכשיו שחותמין בא' אחר הו' יש לכתוב כן בא', וא"כ הדבר ידוע שבמדינת אשכנז נתפשט מאוד לכתוב כל הפתחין בא', ובל"ס כל מי שיודע לכתוב שם בכתב אשורית או בכתב המושיט"א שלנו אם יכתוב שם ראזאליא וכדומה יכתוב בא', ואם יהי' כתוב בלא א' כמעט שלא ידע לקרותו, א"כ ראוי לכתוב כן בא' אף לכתחלה, ואפילו במדינתינו נתפשט מאוד כעת בכתיבה ובספרי הדפוס לכתוב הא' גם לנקודת הפת"ח, אלא שבהשמות שכבר נכתבו בהב"ש כבר נתפרסמו לקרותם כהוגן גם בלא הא', אבל בשמות חדשים, שמוזרים הם מאוד לקרותם כהוגן בלא הא', יש לכתוב אותם בא' לפענ"ד גם במדינתינו לנקודת הפת"ח, וכמו שכתב הגט מקושר לכתוב שם זלאטא בא', וכדומה, עיי"ש, והדבר ידוע ששם ראזאליא אם יהי' נכתב בלא א' אחר הז', גם במדינתינו לא ידעו כעת לקרותו כהוגן, ומכש"כ במדינת פרייסען, וכנ"ל, ולזאת כל כי האי בשמות שלא נתפרסמו עדיין בהספרים לכתוב בלא אי, פשיטא שיש לכתוב אותם עכ"פ במדינת פרייסען בא', וכנ"ל, ואין לך בכל כיוצא בזה אלא מקומו ושעתו, כמבואר בכמה מקומות:

דמתקריא רעכל", דבשני שמות של חול כותבין על השני דמתקרי, כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק כ"ה, ובהכללים שם אות י"ג:

ובשם רעכל אין לספק כלל בזמנינו דיהי' שם העריסה שלה רחל, כי אין הדרך כלל בזמנינו לקרות לרחל רעכל, ולזאת רעכל בודאי הוא שם העריסה, ולא רחל, ובפרט במדינת פרייסען אם הי' שם העריסה רחל מאין יבוא כלל השם רעכל, דהא אין נקראין שם כלל בכנוין כאלה, רק יש להן כינוין אשכנזים, ראזאליא וכדומה, כנודע, א"ו דרעכל הוא שם העריסה שלה, ולא רחל:

וסתם רעכל כותבין בלא יו"ד אחר הכ', כמ"ש הב"ש בש"צ אות ר':

ושם רעכל לא נשתקע עדיין גם בפרייסען, הגם דנקראת בפי כל ראזאליא וכן חותמת עצמה, אעפ"כ כיון שבמי שבירך וכדומה מזכירין שם העריסה רעכל לא נשתקע עדיין שם זה, כמ"ש הח"ס בח"ב מאבה"ע סי' ל"ח, והגם שבגמ' לא נראה כן, נלפענ"ד דברי הח"ס מסתברים, דודאי בשם שמיעוטא דמיעוטי קורין אותה בו הגם שזה זמן רב אשר לא היתה ביחד עם אותם המיעוט, ולא נקראה בשם זה, מ"מ כיון שהמיעוט הזה עדיין ישנם בחיים, וראויה היא בכל עת שתבוא לפניהם, להיקרא מהם בשם הזה, לא חשיב עדיין השם הזה נשתקע, ויכולין לכתוב עליו דמתקרי, וגם כי היא ראויה בכל עת להיקרא מהם בשם הזה אם ידברו ממנה שלא בפניה, וא"כ ה"ה במי שבירך וכדומה, הגם דעבר זמן רב שלא נעשה לה מי שבירך וכדומה כלל, והגם שמעולם לא נעשה לה מי שבירך וכדומה, מ"מ כיון שהיא עומדת לכך בכל עת אשר יעשו לה מי שבירך וכדומה להיזכר בשם העריסה, לא חשיב עדיין שם העריסה נשתקע:

אבל מ"מ יש להקדים שם ראזאליא, דהוא העיקר, שהכל קוראין לה בו, וגם חותמת עצמה רק בו, ועל שם רעכל יש לכתוב דמתקריא, דהוא רק שם טפל, הבא לעתים רחוקים עפ"י איזה סבה, ולא עפ"י צווי שלה, כי היא אינה אז בביהכ"נ בשעת המי שבירך וכדומה, ולכך אינו דומה זה לשם שעולה בו לס"ת, וק"ל, ומה"ט כתב הח"ס שם דאם כתב שם לביאה לבד פסול, משום דנהי דשם לביאה עדיין לא נשתקע, אבל מ"מ לא הוי אלא שם טפל, אשר הב"ש פוסל בכתב שם טפל לבד, ומ"ש הח"ס שם להקדים שם לביאה, ולכתוב לביאה המכוני לעני, היינו כמ"ש בסוף התשובה שם משום דלביאה הוא שם עברי, ושם עברי עיקר אם רק לא נשתקע אף באשה שאינה עולה לתורה, כמ"ש הרמ"א בסי' קכ"ט סט"ז, ואף שהרוב קורין אותה בשם החול מ"מ שם העברי עיקר, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ל"א בשם הד"מ, וכנ"ל באות ב', אבל בנ"ד דגם שם רעכל הוא שם של חול, פשיטא דשם ראזאליא שהכל קורין בו וגם היא חותמת עצמה בו הוא עיקר, וצריך להקדימו:

והגם שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל, דהא שכתב הרמ"א דשם העברי הוא עיקר, היינו דוקא בשם כמו שמחה פריידא, או חיים ביבאנט, דהלעז הוא פירושו של העברי, אבל כשאין שם העברי סבה לשם הלעז אזלינן אחר רוב הקוראין, והיינו הא דתשובת הרמ"א בפעסליין אסתר, עיי"ש בתו"ג ובגט מקושר, וא"כ יש מקום לומר דאין כוונת הרמ"א דוקא על שם עברי, אלא כל שם שהוא סבה לשם האחר, אף שהוא לעז, ג"כ הוא עיקר להקדים אותו, ושם. עברי דנקט, היינו משום דסתמא דמלתא שם העברי מסבב השם של לעז, וא"כ לכאורה גם בנ"ד, כיון דדרכם לבחור שם הכינוי שיהי' לו קצת התדמות אל שם העריסה, וא"כ שם רעכל מסבב לשם ראזאליא, אפשר דרעכל עיקר להקדימו:

אך פשטות דברי הרמ"א לא נראה כן, אלא דדוקא שם עברי, וכן נראה מסדר מהר"מ, ויש להביא ראי' לזה ממ"ש בד"מ אות כ"ד באסתר שקראו אותה אסתר המלכה, ועי"ז הי' קוראין אותה אח"כ שם מלכה לבד, וכתבו בהגט מלכה דמתקריא אסתר, עיי"ש, והרי גם שם שם מלכה נסתבב לה מאסתר, ואעפ"כ כיון דשניהם שוים, דהם שמות של עברי, אזלינן בתר קריאת הרוב, וא"כ ה"ה בשניהם של לעז, כיון דשניהם שוים במעלה, אף דנסתבב אחד מחבירו, לא משגחינן בזה, אלא אזלינן בתר קריאת הרוב להקדימו, וגם הא דעת הב"י והלבוש גם בשם עברי, כמו שמחה פריידא, דשם שהכל קוראין בו הוא העיקר, ואם הרוב קורין אותה פריידא כותבין פריידא דמתקריא שמחה, וא"כ הגם דהרמ"א חולק ע"ז בשם עברי, מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, להוסיף מדעתינו עוד שם של לעז, כל שהוא איזה סבה לשם האחר, אלא בשניהם של לעז עושין לעיקר השם שנקראת בו בפי כל:

וגם הא בנ"ד חותמת עצמה ג"כ בשם ראזאליא, ושם החתימה עדיף אפילו משם עברי, ובאמת שלפ"ז צריך להבין ג"כ דברי הח"ס, שכתב לכתוב לביאה המכונה לעני, משום דלביאה הוא שם העברי, וקשה דמה בכך, הא שם העלי' לס"ת עדיף משם עברי, וכנ"ל באות ב', וא"כ מסתמא ה"ה שם החתימה, דהא כפי המבואר בפוסקים שם העלי' ושם החתימה שקולים הם, וא"כ הא הנשים שבזמנינו חותמין עצמן במכתבים, והח"ס שם כתב שהיתה חותמת עצמה לעני, וא"כ שם החתימה לעני הי' לו להקדים לשם לביאה העברי, וצ"ל דס"ל להח"ס דחתימת הנשים אינן מכריעין לעשות השם לעיקר, דדוקא שם העלי' לס"ת, דהוא בביהכ"נ, ומפרסמא מילתא טובא שם דמחזיק לעצמו השם הזה, וכן שם החתימה של אנשים, דהוא חותם בו כתבים ושטרות וכדומה, מפרסמא מילתא טובא עי"ז דמחזיק לעצמו שם זה, ולכך נחשבים לעיקר, משא"כ שם חתימה של נשים. שאינה חותמת בו אלא לפעמים באיזה מכתב לקרוביה, לא מפרסמא מילתא, ואינו נעשה עי"ז עיקר, בשגם כי יש להעמיד שם המי שבירך וכדומה נגד שם החתימה שלה, כי הגם שמי שבירך וכדומה אינו בא אלא לעתים רחוקים, ושם החתימה שלה יותר תדיר, מ"מ לעומת זה שם המי שבירך וכדומה שהוא בביהכ"נ הוא יותר מפורסם, ולזאת יש להעמיד אותם זה נגד זה, וא"כ שם העברי מכריע, מיהו כל זה בנידון הח"ס שם, אבל בנ"ד דאין כאן שם עברי יש להקדים שם ראזאליא דנקראת בו בפי כל, וכנ"ל, כן הי' נלפענ"ד בזה, עפ"י דברי הח"ס, לכתוב ראזאליא דמתקריא רעכל:

אמנם אחרי שובי נחמתי, וראיתי שאין הדבר כן, דנהי דלפי דברי הח"ס ודאי הכין הוא, וכנ"ל, אבל יש עוד טעם גדול מלבד טעמו של הח"ס שלא לחשוב שם העריסה של בנות ישראל האשכנזיות לנשתקע, ולפי טעם זה יש לחשוב שם העריסה שלהן לעיקר ממש, בין שהוא שם עברי ובין שהוא שם חול, והוא עפ"י מ"ש מהרי"ק בשורש פ"ו גבי שם אלי' ובלי, והג"פ בסי' קכ"ט ס"ק ד', והתו"ג שם ס"ק ב', דשם כזה אשר אינו ניתן לעולם בשעת לידה לשם עצם, ונודע לכל שאינו אלא שם כינוי, ושע"כ יש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, אפילו אם כ"ע קרו לי' רק בשם הכינוי, וגם עולה וחותם בשם הכינוי, ולא נודע כלל שם העצם, אעפ"כ לא חשיב שם העצם נשתקע, ואדרבא חשיב עיקר, ומקדימין אותו לשם הכינוי שנקרא רק בו, ואם כתב שם העצם לבד כשר, והיינו טעמא, דמאחר דמקריאת כל העולם בשם הכינוי נודע לכל שע"כ יש לו עוד שם העצם, הוי כאלו קרו לי' כ"ע ועולה וחותם גם בשם העצם, ולכך הוא עיקר הואיל דהוא שם העצם, עייש"ה בכל המקומות הנ"ל שציינתי, ולפ"ז בשמות האשכנזים, הן של אנשים והן של נשים, דכ"ע ידעו גם שם בפרייסען, דשמות שנקראין בהן בפי כל אינן שמות העצם שנקראין בהן בשעת לידה, ושע"כ יש לכל אחד ואחת מלבד שם זה עוד שם עצם של יהדות שנקראין בו בשעת לידה, וא"כ אפילו אם כ"ע קרו להו בשם האשכנזי, וגם חותמין עצמן כן, ואפילו אם הי' מציאות שגם העלי' לס"ת והמי שבירך וכדומה ג"כ הוא רק בשם האשכנזי, ולא נודע כלל משם העצם, אעפ"כ מאחר דכ"ע ידעו מקריאת הכל בשם האשכנזי דע"כ יש להן עוד שם אחר הניתן לו בשעת לידה לפי רוח היהדות לשם עצם, א"כ הוי ככ"ע קרו לי' גם בשם העצם, ויש לכתוב אותו לעיקר:

ובהיות כן, ממילא אין שום חילוק בזה בין אם השם העצם הוא שם עברי ובין הוא שם חול, דחשיבות השם הזה אינו תלוי דוקא משום שהוא שם עברי אלא מפני שהוא שם העצם, אשר נודע לכל ע"י קריאת הכל בשם אשכנזי שיש עוד שם העצם, והוי ככ"ע קרו להו גם בשם העצם, ומשו"ה הוא עיקר יען דהוא שם העצם, וא"כ ה"ה אם שם העצם הוא שם חול, דכ"ע ידעו דשם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ אינו שם העצם שלהן, רק יש להן עוד שם אחר, שניתן להם בשעת לידה אחר אבותיהם ואבות אבותיהם, שם אשר הי' נוהג בין היהודים מימים קדמונים, יהי' שם עברי או חול, ומשו"ה הוא עיקר, וכ"כ להדיא הגט פשוט שם ס"ק ד' וס"ח בשם מהרח"ש שיש לכתוב גראסיוז"ה המכונה שבתולה, אף דכ"ע קרו לה רק שבתולה, הואיל דנודע לכל דשבתולה אינו שם העצם, ושע"כ יש לה עוד שם עצם מלבד שם זה, עיי"ש, הרי דהגם דגראסיוזה הוא שם חול, אעפ"כ הוא עיקר, מטעם זה דנודע לכל שיש לה עוד שם עצם, וכנ"ל, וא"כ ה"ה בנ"ד יש לכתוב מטעם זה רעכל דמתקריא ראזאליא, אף דרעכל הוא ג"כ שם חול, מ"מ כ"ע יודעים דראזאליא אינו שם העצם של בנות ישראל, וע"כ יש לה עוד שם עצם לפי רוח היהדות מלבד זה, והוא עיקר, אף שהוא שם של חול, וכנ"ל:

ומה שהוכחתי לעיל מהרמ"א ומהא דשמחה פריידא דגם בשם העצם דלא קרו לי' רובא יש חילוק לענין להקדימו בין שהוא שם עברי או שם לעז, הוא אמת ויש לו מקום בשם כינוי כזה כמו פריידא, דהוא הרבה פעמים גם שם העצם בפני עצמו, וא"כ מקריאת שם כזה לא נודע דיש עוד שם אחר, דכבר יכול להיות דרק זה הוא שם העצם, ולכך בלא קרו לי' כלל בשם העצם חשיב נשתקע, ובקרו לי' פורתא לא הוי אלא שם טפל, אף דהוא שם העצם וסבה לשם האחר דקרו לי' רובא, מ"מ קריאת רובא עדיף משם העצם, אם לא שהוא שם עברי יש להקדימו להרמ"א, אבל בשם כינוי כזה כמו השמות שבמדינות אשכנז, שהכל יודעים שמעולם לא ניתן שמות אשכנזיות כאלה לשם עצם לזרע ישראל, וא"כ מקריאת כל העולם בשם כינוי כזה נודע לכל דע"כ יש עוד לאיש הזה או לאשה הזאת עוד שם אחר לפי רוח היהדות, אשר נקראו בו בשעת הלידה לשם עצם, ולכך אפילו אם לא נקראו אח"כ כלל וכלל בשם העצם רק בשם הכינוי, אעפ"כ לא חשיב שם העצם נשתקע, דהוי כאלו כ"ע קרו להו גם בשם העצם, א"כ ממילא שם העצם חשיב ג"כ עיקר, אף אם הוא שם לע"ז הואיל דהוא שם העצם, והוי ג"כ כאלו קרו להו בו, ויש להקדים אותו לשם הכינוי:

וכן הי' מעשה באשה מפרייסען אשר הי' שמה מעריסה ליוושא, ונקראת בפי כל ליזא, וכן חותמת עצמה, וכתבנו בהגט שלה ליוושא דמתקריא ליזא, אף דליוושא הוא שם חול, וכנ"ל, עד כאן תוכן הדברים אשר כתבתי בזה מאז:

הנה נתבאר הנפקותא השנית הנ"ל בין טעמו של הח"ס על מה דלא חשיב שם היהדות של בנות ישראל האשכנזיות נשתקע, ובין טעמא דידן, דלטעם הח"ס אם שם היהדות הוא שם של חול יש להקדים בגט שם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ, ולטעמא דידן עפ"י המהרי"ק מקדימין לעולם שם העצם היהודי, אף אם הוא שם חול, וכן נראה עיקר, דמה בכך דהשם היהודי שלה הוא שם חול, מ"מ הוא שם העצם והמובהק שלה, אשר נודע לכל שיש לה שם מובהק כזה מלבד השם שנקראת בו בפ"כ, והשם האשכנזי שנקראת בו בפ"כ אינו אלא חניכה הנקראת בה בפי כל, ותמיד יש להקדים שם העצם והמובהק לשם החניכה, והרי במשנה שהבאנו לעיל דכתב חניכתה כשר וכך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין, דמיירי בחניכה הנקראת בה בפי כל, כמ"ש התו' והרא"ש, ואז בירושלים בודאי הי' גם החניכה בלשון עברי, וא"כ אין שום יתרון בין השמות מצד הלשון, ובחניכה נקראת בפי כל, ואשה אינה עולה וחותמת, ואעפ"כ לא מקרי שם הנקראת בו בפי כל רק חניכה, ושם העצם הוא שם המובהק, הואיל דניכר ונודע לכל שהשם שנקראת בו בפ"כ אינו אלא חניכה, וע"כ יש לה עוד מלבד זה שם עצם, וכנ"ל:

ובזה יש להסביר יותר בפשיטות החילוק הנ"ל, שבין כינוי שהוא לפעמים ג"כ שם עצם בפני עצמו, ובין כינוי שלעולם אינו שם עצם בפני עצמו, רק כינוי לשם אחר, דכינוי שהוא לפעמים שם עצם בפני עצמו, אף דזאת הפעם שם הלידה הוא הסבה לקריאת שם הזה, מ"מ לענין דינא לא חשבינן שם זה לכינוי וחניכה, רק ג"כ לשם עצם, ולזאת כשהרוב קורין בשם זה, הוי זה השם עיקר אף נגד שם הלידה, דמה אולמא דשם לידה משם זה, תרווייהו שמות עצם הן, ואף ששם הלידה הי' סבה לשם הזה השני, כמו שמחה פריידא, מ"מ לית לן בה, ולא עדיף עי"ז משם השני אשר קרו לי' רובא, ואדרבא שם הב' עדיף והוא עיקר, הואיל דהוא שם של הרוב, אבל שם שלעולם אינו שם עצם בפני עצמו, רק תמיד כינוי בצירוף עוד שם עצם, וא"כ מקריאת שם כזה נודע דע"כ יש לו עוד שם עצם מלבד זה, שם כזה אף דקרו לי' כ"ע אינו אלא חניכה הנקרא בו בפי כל, יען דנודע לכל שאין זה שם עצם, אלא חניכה לאיזה שם עצם, ולזאת תמיד שם העצם והמובהק הוא עיקר נגד שם זה, אף דכ"ע קרו לי' רק בשם זה, בין ששם העצם הוא של עברי או של חול, וכנ"ל:

ואף דבזמנינו ובפרט במדינות אשכנז גם הנשים חותמות עצמן במכתבים, וחותמות עצמן שם רק בשם הכינוי האשכנזי, כנודע, מ"מ גם החתימה אינה מוציאה שם כזה מלהיות רק חניכה, וכמו דהקריאה בפי כל אינה מוציאה שם כזה מידי חניכה, הואיל דכ"ע ידעו שאין זה שם עצם, ושע"כ יש לה עוד שם מלבד זה, שהוא שם העצם, וכנ"ל, ה"ה והוא הטעם דגם החתימה בשם זה אינה מוציאה אותו מידי חניכה, יען כי נודע לכל שאין זה שם עצם אלא חניכה, וכמ"ש לעיל בשם המהרי"ק והג"פ והתו"ג, דאף אם גם עולה וחותם בשם הכינוי כזה, ולא נודע כלל שם העצם, אעפ"כ כותבין שם העצם לעיקר, וכנ"ל:

בשגם יש לומר, דאף שחותמת בשם האשכנזי, מ"מ כיון דלכל דבר שבקדושה אין משתמשין רק בשם היהודי, א"כ אוקי זה נגד החתימה, ושם העצם מכריע להקדימו, אמנם אין צורך לזה, דהעיקר כדברי מהרי"ק וסייעתו הנ"ל, דאף דלא נקראה כלל וכלל בשם העצם, וגם אם אפילו החתימה וגם המי שבירך וכדומה הי' הכל רק בשם האשכנזי, אעפ"כ אין שם האשכנזי רק חניכה, ושם העצם הוי שם המובהק, וכותבין אותו לעיקר, הואיל דנודע לכל שאין השם האשכנזי לעולם שם עצם לזרע ישראל, וע"כ יש עוד שם שהוא שם העצם, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה