אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ח · ענף ג

ענף ב

ח.

זה שהעלינו לעיל הוא כלל גדול למדינות אשכנז, שכולם נקראים בשעת לידה בשם יהדות שהחזיקו בו אבותינו מקדמונים, בין איש בין אשה, ורק אח"כ בעו"ה אינם נקראים כלל בשם היהדות, רק כל אחד בורר לו איזה שם אשכנזי שיש לו איזה התדמות קצת אל שם היהדות, ובאותו שם הוא נקרא בפי כל, וגם חותמים בו, ובשלמא האנשים עולים לתורה בשם העברי, אבל הנשים, שאינן עולות לתורה, נשכח שמם היהדות לגמרי, ורק להן ולאבותיהן נודע שמם היהדות, ולכאורה הוי שם היהדות נשתקע, ואין לכתוב אותו בגט כלל [עיין בג"פ סוף ס"ק צ"ו]:

אמנם מלבד שיפה כתב בזה החתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' ל"ח, דכיון דבמי שבירך, או בתפלה שמתפללין בעדה בחליה או בימי עיבורה, וכן בכל דבר שבקדושה בכתובה וכדומה, נזכר רק שמה היהדות, לא חשיב שמה היהדות נשתקע, ומשו"ה הורה שם במי ששמה מעריסה לביאה, ונקראת בפי כל וחותמת עצמה לעני, לכתוב לביאה המכונה לעני, עיי"ש:

אף גם זאת, דלפי מה שכתבתי לעיל יש בזה עוד טעם דלא חשיב שם היהדות נשתקע, דכיון דגם במדינות אשכנז, הגם שנקראים בפי כל בשם הגיות, מ"מ הכל יודעים גם שם דשמות האלו אינם כלל שמות העצם לבני ישראל, ויודעים כולם שע"כ יש לכל איש ואשה מזרע ישראל שם העצם של יהדות אשר נקראו בו בשעת לידה בביהכ"נ, אשר משתמשים בו לכל דבר שבקדושה ולכל תפלה בעת הצורך, א"כ לא חשיב שם העריסה של יהדות נשתקע, וכותבין אותו לעיקר, משום דהוא שם העצם, והשם של גיות הוא רק כינוי וחניכה הנקראת בו בפי כל:

ט והנה החתם סופר שם כתב בפשיטות דאם הי' כותב רק לביאה לחוד הי' הגט פסול, ונראה בטעמו, משום דנהי דלא חשיב לי' לשם היהדות לנשתקע, מטעם הנ"ל שכתב, הואיל דמשתמשים בו למי שבירך וכדומה, מ"מ טעם זה אינו מספיק לעשות אותו לשם עיקר, ולא הוי אלא כשם טפל הבא לפרקים ולא רגילי בי' כולי עלמא, ומה שהורה לכתוב אותו קודם, היינו משום דלביאה הוא שם עברי, וכמ"ש שם להדיא בסוף התשובה, אבל אם כתבו לבדו הוי ככתב רק שם טפל, דהגם דהרמ"א שם בסוף ס"א מכשיר, אבל הב"ש שם ס"ק ג' פוסל, עיי"ש:

וזה נוטה לדעת הגט מקושר בסג"ר אות י"ט סוף ס"ק ה', שכתב שם דנראה דאף דהרמ"א משוה שם עברי לעיקר נגד שם לעז אף דרובא קרו לי' בשם הלעז, היינו רק להקדימו לשם הלעז, כיון דבב' השמות כתובים בפירוש אין קפידא כ"כ איזה שם כתוב קודם, כמ"ש בש"ע שם ס"ב, אבל אם כתב רק שם אחד, אזי אם כתב שם הלעז כשר, דהוא נודע לכל, אבל אם כתב שם העברי שאינם יודעים ורגילים בו ביותר פסול, עיי"ש:

וצ"ל דהגם דזה ודאי דבכתב שם שנשתנה מ"ח לבד, או עם וכל שום, [למאן דכתבו הכי] אף דנקרא רק בפי המועט בשם הזה שמ"ח, מ"מ הגט כשר, כמ"ש בחלקת מחוקק שם ס"ק א' ובג"פ ס"ק צ"ג, עיי"ש, ומכש"כ שהדין כן בשם העלי' והחתימה, שהוא יותר עיקר משמ"ח, הרי דהשמות שכתבו הפוסקים דהם עיקר, אף דאין רגילים בהם ביותר, אעפ"כ כשר אם כתבם לבדם או עם וכל שום, כמו שם עיקר ממש, והא שכתב הרמב"ם והש"ע שם ס"ב כתב השם שאינם יודעים בו ביותר וכו' פסול, היינו דוקא כשב' השמות שוים, ואין בהם מעליותא זע"ז אלא בזה, שזה קורין לו הרוב וזה רק המיעוט, ומשו"ה הוי שם הרוב עיקר, ואם כתב שם המיעוט הטפל וכל שום פסול, אבל כשיש מעליותא לאחד מן השמות שעי"ז נעשה הוא עיקר השם, אף דרק המיעוט קורין לו זה השם, מ"מ כשר כשכתבו לבדו או עם וכל שום:

מ"מ היינו דוקא בשם העליה והחתימה, או בשם שנשתנה מחמת חולי, דמבואר בפוסקים המפורסמים דהם עיקר אף דהם שם המועט, אבל בשם עברי נגד שם לעז, דאינו מבואר בפוסקים דבשביל זה יהי' עיקר נגד שם הרוב, ואדרבא הב"י כתב להדיא דגם בזה אזלינן בתר הרוב, וכ"כ הלבוש, אלא דהרמ"א בד"מ מטעם המנהג אתי עלה, שכתב שם באית כ"ג וז"ל ואין נוהגין כדבריו, אלא דלעולם מקדימין שם העברי, עיי"ש, ופסק כן בהגה, וא"כ יש לומר דהיינו דוקא להקדים אותו נוהגין כן, דאין קפידא בזה כ"כ, וכנ"ל, אבל להחשיבו לעיקר כ"כ גם לענין להכשיר אם כתב אותו השם בלבד. לא שמענו:

ואולי יש לדקדק כן גם מדברי הרמ"א בהגהה שם, שכתב עושין שם העברי לעיקר וכו', ולא כתב שם העברי עיקר, אלא דר"ל דהגם דבאמת אינו עיקר, אעפ"כ עושין אותו לעיקר, לענין זה דכותב על השני דמתקרי, ולכן כתב החתם סופר דאם כתב לביאה לבד פסול:

אמנם זה הוא לפי טעם החתם סופר על מה דלא מחשבינן שם לביאה לנשתקע, מפני שמשתמשין בו לעת הצריך לעניני תפלה וכדומה, וא"כ לא נוכל לחשוב השם הזה יותר משם טפל, וכנ"ל, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, דכיון דידוע לכל דשם הגיות האשכנזי אינו שם העצם בין היהודים, וע"כ יש לה שם אחר של יהדות שהוא שם העצם שלה, שנקראת בו בעת לידתה, לכך לא הוי שם היהדות נשתקע, דהוי כאלו כ"ע קרו לה בשם היהדות, וכותבים אותי לעיקר, יען כי זה הוא שם העצם שלה, א"כ אפילו כתב שם לביאה בלבד ג"כ כשר, וכמ"ש המהרי"ק שם בשם בלי, דאם אינו שם העצם כלל, באופן שידוע לכל דיש לו עוד שם אחר שהוא שם העצם שלו, אפילו אם לא נודע כלל בשם אלי' ג"כ כשר אם כתב אלי' בלבד, עיי"ש:

ולפענ"ד יש להביא ראי' לדין זה מהמשנה פ' המגרש, כתב חניכתו וחניכתה כשר, וכתב הרא"ש בפרק השולח דמיירי בחניכה שנקרא בה בפי כל, עיי"ש, הרי דגם אם נקרא בה בפי כל אעפ"כ אין זה אלא חניכה, והשם העצם הוי שם המובהק, ואין לומר משום דעולה וחותם בו, וכמ"ש שם הרא"ש, עיי"ש, דהא איתא שם גם חניכתה, וע"כ ג"כ מיירי דנקראת כן בפי כל, מדהיו עושין כן לכתחלה, עיי"ש בהרא"ש, וז"ל התו' שם בריש ד"ה והוא, שהי' כותבין חניכתו וחניכתה, עיי"ש, וע"כ דנקראת בהחניכה בפי כל, וכנ"ל, והרי אשה אינה עולה לס"ת, וגם אין דרכה לחתום, ואעפ"כ לא מקרי זה שנקראת בו בפ"כ רק חניכתה, וע"כ צ"ל משום דאינו לעולם שם העצם, וכ"ע ידעו דיש לה עוד שם אחר, שהוא שם העצם שלה מעת לידתה, ולכך לא מקרי זה רק חניכתה, ושם העצם הוי שם המובהק, וממילא אם כותב שניהם יש להקדים שם המובהק, ואם כתב שם המובהק לבד כשר, דהוא שם העיקר, וכנ"ל:

ואף אם תאמר, דאין מזה ראי' מוכרחת להמהרי"ק להיכא דלא נקרא כלל בשם העצם, די"ל דמשו"ה הוי שם במשנה שם העצם השם המובהק, משום דמשתמשים בו ג"כ לדברים שבקדושה גם בנשים, וכנ"ל, מ"מ עכ"פ היינו דינא דידן בשם לביאה, דשם לעני הכל יודעים דאינו שם העצם ליהודים, וע"כ יש לה שם אחר של יהדות הניתן לה בשעת לידה לשם העצם, ולהשתמש בו לכל דבר שבקדושה, בודאי דשם לעני אינו אלא חניכה בעלמא, ושם המובהק שלה הוא לביאה, ואם כתב לביאה בלבד דינו ככתב שם העיקר לבד:

אמנם המהרי"ק ס"ל גדולה מזו, דאפילו בלא נקרא כלל בשם העצם לשום דבר, ונעלם שם זה מכל, אעפ"כ אם השם שנקרא בו לכל הדברים אינו לעולם שם העצם, רק כינוי, ועי"ז נודע לכל שע"כ יש לו עוד מלבד שם הזה שם עצם, לא הוי שם העצם נשתקע, ואדרבא חשיב עיקר, להקדים אותו בגט, ואם כתבו לבדו כשר, והביא ראי' לזה ממומר שכותבין שם היהדות בגט, אף דלא נקרא בו כלל, ולפעמים הוא נשכח לגמרי מכל, וע"כ משום דנודע לכל דיש לו שם של יהדות, להכי לא חשיב נשתקע, וכן ראי' מגר ששינה שמו לשם של גיות, עיי"ש:

ואין להקשות על דין זה של המהרי"ק ממה שכתבו הקונדריסין דאין לכתוב שם השינוי שמ"ח שנשתקע עם שם הראשון בגט, ומשמע לכאורה דאף אם כ"ע ידעו משם השינוי רק דלא נקרא בו כלל חשיב נשתקע, וכן ראיתי בפ"ת ס"ק נ"ג בשם מכתב מאליהו דידיעה בלא קריאה לא מהני בזה, עיי"ש, מ"מ י"ל חדא שאין זה מוכרח כ"כ מדברי הקונדריסין, כי מסתמא כשנשתקע השם בקריאה נשתקע גם בידיעה, ועיין בג"פ סוף ס"ק צ"ו שהכשיר במקום עיגון ושעת הדחק בכתב שם הנשתקע בקריאה אם מקצת בני העיר יודעים משם הנשתקע, עיי"ש, וכן הוא בהדיא במהרי"ק שורש פ"ו שם, דאם נודע לבני העיר שם הנשתקע בקריאה לגמרי לא חשיב נשתקע וכשר אף אם כתבו לבדו בגט עייש"ה, אמנם אף אם נימא כמ"ש בספר מכתב מאליהו הנ"ל דגם נשתקע בקריאה ולא בידיעה חשיב נשתקע, אעפ"כ אין מזה סתירה על דינו של מהרי"ק הנ"ל, כי י"ל דדוקא התם ברבקה חנה שבקונדריסין הנ"ל, ששני השמות הם שמות גמורים, ובקריאת שם האחד לא נודע ולא נרמז מזה שיש לו עוד שם אחר, ולזאת הגם דידוע שיש לו עוד שם אחר, מ"מ כיון דע"י הקריאה לא נודע כלל שם האחר, א"כ הוי נשתקע בקריאה, ולא כתבינן לי' בגט, משא"כ בנידון של המהרי"ק דהשם שקורין לו כ"ע אינו שם העצם כלל, וכ"ע ידעו כשקורין לו זה השם שע"כ יש לו עוד שם אחר, שם העצם, וא"כ הידיעה הזאת באה מכח הקריאה, שבכל פעם שקורין אותו בשם הכינוי נודע ע"י הקריאה הזו שיש לו עוד שם אחר, וכיון שע"י הקריאה באה הידיעה הזאת משם אחר, הוי כאלו קרו לי' להדיא גם בשם האחר, שם העצם, ולא הוי נשתקע כלל, וממילא הוא עיקר, כיון דהוי שם העצם, וכנ"ל:

הנה נתבאר נפקותא אחת בשמות היהודים האשכנזים בין טעם החתם סופר על מה דלא נחשב שם היהדות שלהם נשתקע, ובין טעמא דידן עפ"י המהרי"ק, כי לטעם הח"ס אם כתב שם היהודי לבד דינו ככתב שם טפל, ולטעמא דידן דינו ככתב שם עיקר, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה