מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ז · ענף יא
ועפ"י הדברים הנ"ל דעת לנבון נקל להבין מ"ש רבינו הגדול הנודע ביהודה מהד"ק חאבה"ע סי' צ', וז"ל אבל ידע מעלתו שכשאני נותן שני גיטין אין דרכי לעשות כמבואר בסג"ר אות ר"נ, כי חושש אני שבדאורייתא קיי"ל לחומרא אין ברירה, ולכן מנהגי שאין אני מגלה כלל להבעל שיש ספק בגט זה, ואני מסדר גט הראשון ואין אני מגלה כלל להבעל ולהסופר ולהעדים שצריך עוד גט, וכשהבעל כבר נתן הגט ליד האשה אזי אני אומר לו שצריך גט אחר, וזה שכבר נתן לחנם נתן, שטעיתי בו, ואני מסדר גט השני, ואזי בכל פעם הבעל נותן הגט מוחלט, ואין חשש ברירה, עכ"ל הנודע ביהודה שם:
והנה כתב דהעלים הספק מהבעל ומהסופר ומהעדים, וכוונתו מבוארת עפ"י מ"ש לעיל, דאם הי' הסופר והעדים יודעים שצריך שני גיטין מחמת ספק, א"כ לא יהי' מבורר להם בשעת הכתיבה והחתימה איזה גט יצלח לגירושין הללו, ואין כאן כתיבה וחתימה מבוררין לשם גירושין, וכן הבעל אם הי' יודע מהספק, מלבד דלא הי' הנתינה מבוררת לשם גירושין, דבכל גט יש ספק אצלו אם מגרש בו, ולכתחלה צריכין לעשות על צד היותר טוב, לצאת גם אליבא דר' ירמי', דס"ל דלר"א דקיי"ל כוותיה בעי נתינה לשמה, כמ"ש מהרי"א הנ"ל, וזה הטעם עולה ג"כ על העלמת הספק מהעידי מסירה, אלא שמלבד זאת, אם הי' הבעל יודע מהספק, א"כ כשהי' מצוה על כתיבת וחתימת הגיטין לא היתה מחשבתו מבוררת בכל אחד מהגיטין לשם גירושין בשעה שמצוה עליו, וא"כ אף שהסופר והעדים אינם יודעים מהספק, וכותבים וחותמים כל אחד מהגיטין בבירור לשם גירושין, מ"מ כיון שהם באים מכח הבעל, אשר צוה אותם לכתוב ולחתום, ובשליחותו הם עושים זאת, למען דבעי שליחות בהכתיבה וחתימה, וכיון שלהבעל אינו מבורר בשעת הצווי איזה מהם הוא לשם גירושין, א"כ לא יפה כח השליח מהמשלח:
והגע עצמך, אם אחד אומר לסופר כתוב גט לאשתי, וכוונתו לא הי' אלא כדי להראות כדי לה הגט ולאיים עליה בגירושין בעת הצורך, וכדומה, אבל לא הי' כוונתו לשם גירושין כלל, אך הסופר בחשבו שהוא מצוה אותו בסתם לכתוב גט לאשתו כדי לגרש אותה בו, לזאת כתב הגט לשם גירושין, הכי יהי' זה הגט כשר לגרש בוז הא ודאי דלא, דהגם דהסופר כתב אותו לשם גירושין, מ"מ הא הבעל לא הי' כוונתו לגירושין, ולא עשה אותו שליח כלל לזה לכתוב לשם גירושין, ונמצא דמה שכתב הגט לשם גירושין לא הי' בשליחות הבעל כלל, ופסול להפוסקים דבעינן שליחות בהכתיבה, דוכתב דקרא אבעל קאי, וכיון דלא עשה אותו שליח לכתוב לשם גירושין, ולא הי' כוונתו לגירושין, לא הוי כאלו הוא בעצמו כתב הגט לשם גירושין, אלא כאלו כתב אותו שלא לשם גירושין:
וא"כ ממילא ה"ה בנ"ד, אם הבעל יודע בשעת הצווי מהספק, א"כ אין מבורר אצלו בשעת הצווי של כל אחד מהגיטין אם הוא לשם גירושין, ונמצא דלא עשה אותם כלל לשלוחים שיכתוב ויחתמו בבירור גט זה או זה לשם גירושין, וא"כ אף אם הסופר והעדים אינם יודעים מהספק, וע"י כן כותב הסופר וחותמים העדים כל אחד מהגיטין בבירור לשם גירושין, מ"מ אינם עושים זאת בשליחות הבעל, כי הבעל לא עשה אותם שלוחים אלא לכתוב ולחתום כל אחד מהגיטין, אבל לא בבירור לשם גירושין, בהיותו בעצמו מסופק איזה הוא לשם גירושין, וגם עכשיו בשעת הכתיבה והחתימה עדיין הוא מסופק בזה, וא"כ לא הוי אלא כאלו הבעל בעצמו כתב וחתם הגיטין בלא כוונה מבוררת לשם גירושין בכל אחד מהם, ופסול להפוסקים דבעינן שליחות בהכתיבה והחתימה:
והגם דהרמ"א כתב בד"מ ובהתשובה שאין לחוש לזה אלא כשנותנם בב"א, דבזה הוי רק אחד לגירושין, אבל לא בנותנם זא"ז, דבזה הוי כאלו מגרש בשניהם, והוי שפיר מבורר, וכנ"ל, מ"מ הלא כתב בתשובה דלפקפק בזה יש אף בנותנם זא"ז, ומשו"ה אין ליתן ב' גיטין כלל אלא מדוחק, וכיון שיש עלה לצאת מפקפוק הזה ע"י העלמת הספק מהבעל ומהסופר ומהעדים, בודאי שכן ראוי לעשות:
הנה הארכתי בזה בפירוש דברי הנוב"י, אף כי לכאורה הדברים פשוטים מאוד, יען ראיתי בחתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' כ"ו שהביא דברי הנוב"י הנ"ל, שלא להודיע להבעל ולהסופר ולהעדים מהספק, מחשש ברירה, ופירש בו דר"ל דבשליחות הבעל את הסופר והעדים יהי' חשש ברירה, דלא נודע לאיזה גט עושה אותם שלוחים, בהיות כי לא נודע איזה מהם הכשר, וע"ז כתב הח"ס דמאי ענין ברירה לכאן, דכי אינו יכול למנות שליח לכתוב לו גט פסולים וכשרים, והכל בשליחותו, עיי"ש
ובמחכ"ת לא זה הדרך ולא זה העיר בכוונת הנוב"י, דאין כוונתו כלל דלא נודע לאיזה גט עשה אותם שלוחים, דפשיטא דעושה אותם שלוחים לשניהם, וכמ"ש הח"ס, אלא דהחשש הוא יען דלא נודע איזה הוא הכשר לגרש בו, א"כ אינו מבורר כל אחד מהם בשעת הצווי והכתיבה והחתימה והנתינה אם הוא לשם גירושין, ואין כאן כתיבה וחתימה ונתינה לשם גירושין מבוררין, וכנ"ל:
ומ"ש שם הח"ס דא"כ בכל הגיטין שאנו נוהגים שאומר שיכתוב אפילו כמה גיטין עד שיהי' אחד מהם כשר לדעת הרב, יהי' חשש ברירה, עיי"ש, תמהני דאין הכי נמי, והלא מזה באמת הביא הרמ"א ראי' לנ"ד לחוש לברירה, וכבר גמגם בזה הר"י קלצון שבהגהות מרדכי הנ"ל, דכיון שתולה ההכשר בדעת הרב, וזה לא נודע עדיין בשעת הכתיבה והחתימה איך יהי' דעת הרב, א"כ אין הכתיבה והחתימה מבוררין לשם גירושין, ולא נודע אז בשעת הכתיבה והחתימה אם עשה אותם שלוחים לגט זה, וכנ"ל:
והגם שבהגהות מרדכי עצמו כתב שם שהמנהג כדברי הר"י לומר נוסח זה דעד שיהי' כשר לדעת הרב, מ"מ לא סמכו ע"ז רבותינו בעלי הש"ע אלא במקום דוחק, כשהבעל הולך מהעיר, אבל כשהבעל בעיר חששו לדברי הר"י קלצון, וכמו שהארכתי בזה בסי', וגם כי שם י"ל דאין כוונת הבעל כלל שלא לעשות אותם שלוחים אלא לגט שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, אלא שעושה אותם שלוחים לכתוב ולחתום לו גט לגרש בו את אשתו, אלא שנותן להם רשות לכתוב ולחתום בשליחותו הרבה גיטין עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב, ואף שיכתבו גט כשר, ועשו בזה שליחותו, והוא יכול לגרש בו, מ"מ כשלא יהי' כשר לדעת הרב לא יהי' נפסק עדיין שליחותם, ויהי' עוד שלוחים שלו אם ירצו לכתוב ולחתום עבורו עוד גט אחר עד שיהי' כשר לדעת הרב:
ותדע לך שכן הוא, דאל"כ, אלא שאינו עושה אותם שלוחים רק לגט שיכשר לדעת הרב דוקא, א"כ למה צריך כלל לומר שיכתוב ויחתמו עד מאה גיטין, והלא הי' די שיאמר להם שיכתוב ויחתמו לו גט שיהי' כשר לדעת הרב, וממילא כל זמן שלא יהי' גט כשר לדעת הרב עדיין לא עשו שליחותן, אף שכבר כתב וחחמו מאה גיטין, ויכולין לכתוב ולחתום גט אחר עד שיהי' כשר לדעת הרב, א"ו דכוונתו דאף אם לא יוכשר לדעת הרב אם רק יהי' כשר בעצם יעשו בזה שליחותו, ולכך צריך ליתן להם רשות בפירוש לכתוב ולחתום עבורו אפילו עד מאה גיטין כשירצו, עד שיהי' אחד מהם כשר לדעת הרב, וא"כ אדרבא מהלשון הזה עצמו משמע דעושה אותם שלוחים לגט כשר אף שלא יוכשר לדעת הרב, וממילא שפיר מבורר כל גט בשעת הכתיבה והחתימה שהוא לשם גירושין:
שוב ראיתי דאין הכרח מלשון זה למה שכתבתי, דשפיר י"ל דכוונתו לכתוב ולחתום לו גט שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, ומה שהוא צריך לומר שיכתוב ויחתמו לו עד מאה גיטין, היינו משום דאם לא הי' אומר להסופר אלא שיכתוב לו גט שיהי' כשר לדעת הרב, א"כ כשהסופר כתב גט כזה שהוא כשר בכתיבתו לדעת הרב, הרי כבר עשה שליחותו, ואם גם חתימת העדים לא עלתה אח"כ יפה לדעת הרב, מ"מ שוב לא יכול הסופר לכתוב גט אחר בלא צווי מחדש, דהרי הסופר עכ"פ כבר עשה שליחותו בכתיבתו אשר היתה כשרה לדעת הרב, ועיין בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק א', וכן העדים כשיאמר להם שיחתמו חתימה כשרה לדעת הרב, אם יחתמו חתימה כזאת, אף שהרב ימצא אח"כ בכתיבת הגט איזה דבר שלא יוכשר לדעתו, שוב לא יהי' העדים יכולים לחתום גט אחר, דהרי הם כבר עשו שליחותם בחתימתם אשר הי' כשר לדעת הרב, ולהיות כי אנחנו רוצים שכל זמן שלא יהי' הגט כשר לגמרי לדעת הרב בין בהכתיבה ובין בהחתימה יהי' הסופר והעדים יכולים לכתוב ולחתום גט אחר בלי שום צווי מחדש, לזאת הבעל מוכרח לומר נוסח זה שיכתוב הסופר ויחתמו העדים אפילו עד מאה גיטין עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב, ור"ל כשר לגמרי בין בהכתיבה ובין בהחתימה, אבל לעולם נוכל לומר שלשון זה מורה שהבעל מצוה דוקא על גט שיהי' כשר לדעת הרב דוקא, ולא על גט כשר סתם, וכמ"ש מהר"י קלצון הנ"ל:
מיהו כדי ליישב המנהג מפקפוקו של מהר"י קלצון מחשש ברירה, נוכל לומר גם בלא ראי' כמ"ש לעיל, דאין כוונת הבעל דוקא על גט לדעת הרב, רק על גט כשר, אלא שנותן להם רשות ועושה אותם שלוחים להרבה גיטין אם ירצו כתוב ולחתום עד שיהי' לדעת הרב, וכנ"ל, וכ"כ בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק ו' ליישב המנהג, עיי"ש:
ובחידושי הרי"מ בר"פ כל הגט כתב בזה דמשו"ה אין בזה חשש ברירה, משום דמסתמא דעת הרב גם בשעת הכתיבה והחתימה כמו שאומר אתרי כן, וא"כ הוי כמו כבר בא החכם בעירובין ל"ו ע"ב, עיי"ש, וצ"ע בזה:
מה שאין כל זה שייך בנ"ד בב' גיטין מספק, דאינו מבורר כלל בשעת כתיבה וחתימה ונתינה איזה הוא לגירושין, וגם לא יתברר זה לעולם, ושפיר יש בזה חשש ברירה, וגם אפילו שם כבר כתבו כמה גדולי אחרונים ז"ל דנכון לבטל הנוסח דק' גיטין עד שיהי' לדעת הרב מחשש ברירה, וכבר הארכתי בזה בסי' עיי"ש:
ומ"ש הח"ס שם שלא חששו הראשונים לברירה אלא שלא ליתן ב' הגיטין בפעם אחת, עיי"ש, הלא כבר כתבתי לעיל בשם התה"ד דחשש בזה שלא במקום דוחק שלא ליתן כלל ב' גיטין, אף בזא"ז, משום החשש דברירה, דהוי נתינה שאינה מבוררת, וגם הרמ"א כתב בתשובה דגם כשנותנם בזא"ז הגם דאין לחוש לברירה, מ"מ עכ"פ לפקפק בו יש גם מטעם ברירה, ומה"ט אין ליתן ב' גיטין כלל אלא מדוחק, וא"כ בודאי כשיש עצה לצאת מידי הפקפוק הזה, ע"י העלמת הספק מהבעל ומהסופר ומהעדים, דכן ראוי לעשות, וכפי הנראה לא הי' אז לפני הח"ס ז"ל דברי התה"ד, וגם לא דברי הרמ"א בד"מ ובתשובה, והראי' לזה דהביא שם החשש דב' ספרים בשם הב"ש, ופירש דבריו דצ"ל משום דשמא שניהם כשרים, עי"ש, מה שכל זה מבואר כד"מ ובתשובה: