אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ז · ענף י

ענף ט

ובדרכי משה סי' קכ"ט אות כ"ב כתב וז"ל, וכן נ"ל שלא ליתן ב' גיטין בבת אחת, דאין ברירה בגיטין, וכמו שכתבתי לעיל סי' קכ"ב, ועוד דהתוספת דסוטה די"ח כתבו דהמגרש בב' גיטין הוי פסול מדאורייתא, ואע"ג דהתם מיירי דמגרש בב' גיטין כשרים, אבל כשמגרש מספק, ממ"נ אין כאן אלא גט אחד, מ"מ נראה דלפעמים שניהם כשרים מדאורייתא, אלא כשמחמירין לפעמים מדרבנן, וע"כ אין ליתנן בבת אחת, עכ"ל הד"מ:

והנה אין ספק דמ"ש הד"מ דאין ברירה בגיטין, כוונתו דבגיטין צריך שיהי' מבורר בשעתו בעת תיקון הגט שהוא לשם גירושין, וכן הוא כוונתו בתשובה סי' פ"ד, עיי"ש ולא כמו שנראה מהגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק ק"ו וסי' קכ"ב ס"ק ח' דכוונת הרמ"א היא הואיל דאין אנו יודעין באיזה גט נתגרשה, וע"ז כתב הג"פ דלא שייך בזה לומר אין ברירה, כיון דממ"נ היא מגורשת באחד מהם מה לנו לדעת באיזה גט מגרשה, וכמו בתפילין דרש"י ודר"ת, וכן כלהו בבי דתקיעות ר"ה מחמת ספק תשר"ת תש"ת תר"ת, מי נימא דלא יצא, דבדאורייתא אין ברירה, א"ו דבכל מקום שאנו עושים ככל החלוקות אעפ"י שאין אנו יודעים במה אנו יוצאים אעפ"כ אנו יוצאים ידי חובותינו ממ"נ, עכ"ד הג"פ שם, אבל הדבר פשוט דכוונת הרמ"א דבגט צריך להיות מבורר בשעתו בשעת כתיבתו ובשעת חתימתו שהוא לשמו ולשמה לשם גירושין, ולהיות כי בב' גיטין מחמת ספק לא נודע באיזה גט הוא מגרש, א"כ כל גט אינו נכתב ונחתם לשם גירושין מבוררת, וכנ"ל, וכן מורה מה שמרמז הרמ"א לסי' קכ"ב, וכמו שיתבאר עוד לפנינו:

וזה פשוט מאוד דתקון של הכשר הגט אין לדמות כלל ליציאת ידי חובת המצות של הנחת תפילין ותקיעת שופר וכדומה, כי אין להם שום ענין זה לזה כלל, דביציאת ידי המצות הרבה פוסקים ס"ל דמצות אינן צריכות כוונה כלל לצאת בהן ידי חובתן, ואפילו להפוסקים דמצות צריכות כוונה, מ"מ לאו מקרא או מאיזה לימוד ילפינן זה, רק מסברא, שמצות ד' צריכין להעשות בדרך עבודה ומצוה, לעשות הדברים לשם פעלם, כבנדרים ס"ב ע"א, לא בדרך עשיה בעלמא, ולזאת סגי בזה אם רק מכוון בדרך כלל לצאת ידי חובת המצוה בעשיותיו אשר הוא עושה, אף שאין לו כוונה מבוררת באיזה תפילין או באיזה תקיעות הוא יוצא, מ"מ כיון שכוונתו לצאת בהכשרים שבהם, הוא יוצא, משא"כ בהכשר הגט, שמקרא מלא דיבר הכתוב וכתב לה ספר כריתות, וילפינן מזה דצריך שיכתוב אותו לה לשמה, לשם כריתות, ואם לא כן אין הגט כשר, והוא כנייר חלק, צריך להיות שיהי' מבורר להכותב בשעת כתיבת הגט שהוא כותב גט הזה לשמה לשם גירושין, לאפוקי כותב ב' גיטין לשתי נשיו ששמותיהן שוות על דעת לגרש כל אחת מהן באיזה גט שירצה אח"כ, דלא הי' מבורר לו בשעת כתיבת כל גט לאיזו מהן הוא כותב אותו, וכן כותב ב' גיטין לאחת, אחד לגרש אותה בו, ואחד לראי' בידה וכדומה, ובאיזה שירצה אח"כ יגרש בו, דלא הי' מבורר לו בשעת כתיבת כל גט אם כותב אותו לגירושין, כל זה פסול, וכמו שהבאתי בריש ענף הקודם מהמשנה וירושלמי דר"פ כל הגט, ומהגמרא דידן בגיטין דפ"ו ע"ב דאפילו בנתינה למאן דבעי נתינה לשמה פסול בב' גיטין שנתערבו, דלא ידע בהי מינייהו קא מגרשה, ומכש"כ בהכתיבה אליבא דכ"ע דצריך לדעת בעת הכתיבה איזה גט כותב לשם גירושין, עיי"ש:

וגם הבאתי לעיל בשם התו' דאפילו למ"ד יש ברירה מודה בגט, משום דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה, וזה הוא שכתב הרמ"א על ב' גיטין דאין ברירה בגיטין, ור"ל דבגיטין לכ"ע אין ברירה, רק צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבתו שהוא לשם גירושין, וזה אינו בב' גיטין מספק:

ואפילו בתפילין עצמן חזינן חילוק בין יציאת ידי חובת המצוה ובין תיקון הכשר המצוה, כי לצאת ידי המצוה הרבה פוסקים ס"ל דמצות אינן צריכות כוונה, ואפילו להפוסקים דצריכות כוונה מ"מ אינן צריכות דוקא כוונה מבוררת לצאת דוקא בתפילין זו, וכנ"ל, ואלו בהכשר תיקון המצוה אף להסוברים דמצות אצ"כ מ"מ העיבוד צריך להיות לשמה דוקא, ואי לאו הכי פסול, וגם צריך להיות מבורר בשעתו איזהו לשם תפילין, ואם לא כן נפלינן בחשש ברירה, כמבואר בתשובת רעק"א ז"ל סי' ב', עיי"ש, וכן הוא לענין הכתיבה לשם קדושת תפילין, דיש עיכוב בזה לכ"ע, כמבואר באו"ח סי' ל"ב סי"ט, הרי דאין לדמות תיקון הכשר המצוה ליציאת ידי חובת המצוה, ומכש"כ תיקון הכשר הגט דחמיר טפי, כדכתיב וכתב לה לשמה, ספר כריתות, לשם גירושין, וכן הנתינה למאן דבעי נתינה לשמה, דג"כ נוגע זה להכשר הגט, פשיטא דאין לדמות זה ליציאת ידי חובת המצות, אלא דבעינן בכל זה שיהי' מבורר בשעתו, וכנ"ל, ולא עוד אלא שאפילו לתיקון הכשר התפילין אין לדמות תיקון הכשר הגט וללמוד משם איזה קולא אשר אפשר להמציא משם, דגט חמיר טפי, ותדע דהרי שם יש הרבה מהראשונים דס"ל דלא בעי כלל עיבוד לשמה, כמ"ש בת' משכנות יעקב חאו"ח סי' מ"ב, ואפילו למאי דקיי"ל דבעי עיבוד לשמה מ"מ דעת הפרמ"ג בסי' ל"ב דאינו אלא מדרבנן, עיי"ש, וכן לענין קידוש הכתב והאזכרות מסופק הפרמ"ג שם אם הוא דאורייתא או דרבנן, עיי"ש, משא"כ בגט דמקרא מלא וכתב לה וכו', ולכ"ע לא אמרינן בי' ברירה, וכמ"ש התו' הנ"ל, אין ללמוד בו קולא משאר דברים, ולכך הביא הרמ"א הראי' מגט עצמו, מסי' קכ"ב, דאין ברירה בגיטין:

וגם מוכח בהדיא דאין כוונת הרמ"א לחוש בזה על הנתינה שאינה מבוררת איזה גט הוא לשם גירושין, דא"כ מה ראי' מייתי ע"ז ממ"ש לעיל סי' קכ"ב, הא שם אין מקום הדין של הנתינה, רק של הכתיבה, ומה ראי' מהכתיבה להנתינה, דנהי דהכתיבה צריכה להיות לשמה, ומבוררת לשם גירושין, מ"מ הנתינה קיי"ל דאינה צריכה להיות לשמה אף לר"א, כאביי, ולכך יכול ליתן ב' גיטין שנתערבו, שניהם לזו ושניהם לזו, אף דלא ידע בהי מינייהו קא מגרשה, כמבואר בסי' קל"ב, אלא דהתה"ד כתב דבמקום שאין דוחק יש לנו לחוש לסברת ר' ירמיה דלר"א דקיי"ל כוותי' בעי נתינה לשמה ומבוררת, ולא ליתן ב' גיטין, וכנ"ל, ועכ"פ אין ראי' לזה מהכתיבה דסי' קכ"ב, וא"כ אם הי' כוונת הרמ"א לחוש בזה על הנתינה לא הי' לו להביא ע"ז הא דסי' קכ"ב, אלא דברי התה"ד הנ"ל, דיש לחוש לסברת ר' ירמי', וע"כ צ"ל מדלא תלה הרמ"א חשש שלו במ"ש התה"ד, אלא במ"ש הוא לעיל בסי' קכ"ב, דאין כוונת הרמ"א כאן כלל לחוש מחמת הנתינה, דהוא רק חומרא בעלמא, לחוש לסברת ר' ירמי' אף דלא קיי"ל כוותיה, אלא כוונתי היא לחוש על הכתיבה דצריכה להיות מדינא דאורייתא לשמה, ומבוררת לשם גירושין, ובב' גיטין מספק הואיל דלא נודע באיזה גט היא מתגרשת, א"כ לא נתברר בשעת הכתיבה איזה גט הוא כותב לשם גירושין, וכנ"ל, וע"ז מביא ראי' מסי' קכ"ב, וכוונתו על מ"ש הב"י שם בשם הגהות מרדכי, והגם דבד"מ כתב וכמו שכתבתי לעיל בסי' קכ"ב, ובד"מ שם לא נמצא זה, מצינו כן הרבה פעמים בד"מ, שכותב שהוא כתב כן במקום פלוני, ולא נמצא כן בד"מ שם אלא בב"י, והסבה לזה הוא, יען שהשמיטו הרבה בד"מ שלפנינו ממה שהי' כתוב בד"מ הארוך, דהיינו כל הדברים הנמצאים בהב"י, וכ"כ בהדיא בתשובת הרמ"א סי' פ"ד שם דכוונתו היא על ההגהות מרדכי הנ"ל:

וז"ל הגהות מרדכי שם בפ"ו דגיטין, אומר ר"י שטוב לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כ"כ גיטין עד שיהא אחד מהם לדעת הרב, והרבי יוסף קלצון אומר דשמא בענין זה פסול, דדמי לברירה, דשאר גיטין כשרין מיד שנעשו כתקנן, וגט זה תלוי בדעת הרב, וצ"ל הוברר הדבר שהי' עומד לדעת הדבר משעת כתיבה, ואנן קיי"ל דבגיטין אין ברירה, כדאיתא בפרק כל הגט גבי לאיזה שארצה אגרש, עכ"ל:

וכוונתו דכיון שאומר להם שיכתבו ויחתמו כ"כ גיטין עד שיהי' אחד כשר לדעת הרב, א"כ נראה שאינו עושה אותם שלוחים אלא לגט שיהי' כשר לדעת הרב, ואם לא יהי' הכתיבה והחתימה כשרים לדעת הרב הגם דבעצם יהי' כשרים לא עשו שליחותם, וכאלו כתבו וחתמו בלא שליחות הבעל, וא"כ הגט בטל למאן דבעי שליחות להכתיבה ולהחתימה, ואפילו למאן דלא בעי שליחות מ"מ עכ"פ הבעל לא צוה על גט זה, ולא יגרש בו, דהא הוא רוצה בגט שיהי' כשר דוקא לדעת הרב, וא"כ בשעה שהסופר כותב הגט והעדים חותמים עדיין אינם יודעים בבירור אם צוה הבעל על הגט הזה, ואם יהי' כשר ורצוי להבעל לגרש בו, כי כל זה תלוי במה שיאמר הרב, וא"כ אין כאן כתיבה וחתימה מבוררת לשמה לשם גירושין, דבשלמא שאר גיטין שאינן תלוין בדעת הרב, מיד בשעת הכתיבה והחתימה כשרואין שנעשה בהכשר המה יודעים שהגט הוא לשמה לשם גירושין, משא"כ כשתולה בדעת הרב אינו מבורר להם עד שיכשיר אותו הרב, וצ"ל בזה הוברר הדבר למפרע, ובגיטין לא אמרינן כן, אלא שצריך להיות מבורר בשעת הכתיבה, כדאיתא בר"פ כל הגט, ובתו' שם ד"ה לאיזו, כן נראה פשוט בכוונת דברי הגהות מרדכי, וכן פירש בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק ו' ובהגהות אמרי ברוך סי' קכ"ט, עיי"ש, וכבר כתבתי בזה בארוכה בסי':

ומזה למד הרמ"א בד"מ ובתשובה לנ"ד, בכתיבת שני גיטין מספק, דכיון שאינם יודעים בשעת הכתיבה והתתימה איזה גט הוא כשר, ותהי' מגורשת בו, א"כ בכל גט אין כאן כתיבה וחתימה מבוררת לשם גירושין:

והגם דלכאורה בהחתימה, לדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי, ואעפ"כ חתימה שלא לשמה פסול, משום דמודה ר"א במזויף מתוכו, וזה הוי רק מדרבנן, דגזרינן חתימה אטו כתיבה, כמ"ש התו' בגיטין דף ד' ע"א בד"ה מודה, ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה

אבל זה אינו, חדא דלפי מ"ש התו' הנ"ל בר"פ כל הגט דאף אי יש ברירה בדאורייתא מ"מ בגט צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה, עיי"ש, וא"כ ה"ה בחתימה דרבנן, דאף דבדרבנן יש ברירה, מ"מ בגט בעינן מבורר, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ועוד דכיון דגזרינן חתימה שלא לשמה אטו הכתיבה, ובכתיבה כה"ג דאינו מבורר פסול, א"כ ה"ה בחתימה יש לגזור בזה ולפסול, ועוד דכבר כתבתי דברירה לא שייך רק בדבר שנתברר אח"כ, משא"כ בשני גיטין מספק, דלא יתברר לעולם איזה הוא הכשר, לא שייך ברירה כלל, ואף בדרבנן יש לפסול בכה"ג:

ומ"ש הרמ"א דאין ברירה בגיטין כמ"ש בסי' קכ"ב, נקט לשון הגהות מרדכי שם, שכתב לשון זה דאין ברירה בגיטין וכנ"ל, אבל באמת בנ"ד בשני גיטין מספק גרע עוד יותר, דלא יתברר לעולם, וכוונת הרמ"א רק להביא משם דבגט צריך להיות מבורר, ובשני גיטין אינו מבורר איזהו לגירושין, וא"כ יש לחוש בין בכתיבה ובין בחתימה שבכל אחד מהם, דאינם מבוררים לשם גירושין, וכנ"ל:

והגם דשם המנהג כדברי הר"י לומר לשון זה דעד שיהי' כשר לדעת הרב, כמ"ש בהגהות מרדכי שם, כבר כתבו בו טעמים דשם אין חשש ברירה, עיי"ש בתו"ג סי' קכ"ב ס"ק ו', ובחידושי הרי"מ ר"פ כל הגט מה דלא שייכי הטעמים הללו כלל בנ"ד בשני גיטין מספק, דבזה שפיר באנו לחשש ברירה, וכנ"ל:

אלא דצריך להבין, דא"כ למה חשש הרמ"א לזה דוקא כשנותן שני הגיטין בבת אחת, דהא אף כשנותן אותם בזה אחר זה ג"כ לא נודע באיזה מהם היא מתגרשת, וא"כ ממילא אין כאן כתיבה וחתימה מבוררת לשם גירושין

וצ"ל דהרמ"א שפיר מחלק בין כשנותן אותם בב"א ובין בזא"ז, וטעם החילוק הוא כמ"ש בג"פ שם סי' קכ"ט ס"ק ק"ו, דדוקא כשנותן אותם בב"א דאז אין גט הפסול עושה שום פעולה בענין הגירושין, רק הכשר, וא"כ אינו כותב וחותם לשם גירושין רק להכשר שבהם, וכיון שלא נודע איזה הוא א"כ לא הוו כתיבה וחתימה לשם גירושין מבוררת, אבל כשנותן אותם בזא"ז, מיד כשנותן גט ראשון נעשית ספק מגורשת, אשר נשתנה דינה בהרבה דברים מאשת איש גמורה, כנודע, ואח"כ כשנותן גם גט הב' נעשית מגורשת גמורה, ושוב נשתנה דינה גם ממה שהיתה מקודם, וכיון דע"י נתינת כל אחד מהגיטין היא נתרחקה יותר מבעלה ממה שהיתה מקודם, ונשתנה דינה, א"כ יש צד גירושין בנתינת כל אחד מהם, ושפיר יש לקרות שם גירושין על שניהם, וכיון שהכתיבה והחתימה נעשו על דעת שיתן אותם בזא"ז, א"כ ממילא שפיר יש כתיבה וחתימה מבוררת לשם גירושין בכל אחד מהם, דשניהם יתן אותם לגירושין, וכנ"ל:

והגם דהתה"ד אינו מחלק בזה, אלא דכשאין דוחק ליתן ב' גיטין חשש גם בזא"ז דהוי נתינה שאינה מבוררת, ובמקום דוחק ס"ל לעיקר דגם בבת אחת הוי נתינה מבוררת בשניהם, כמבואר שם, וכנ"ל, מ"מ הרמ"א מחלק בזה בין בב"א ובין בזא"ז אפילו במקום דוחק, וכנ"ל, ובהכי אתיא שפיר כל הראיות שכתבתי לעיל מספק גירושין ומספק קידושין, דהתם מיירי בזא"ז, ודוק:

ומה שהקשה הג"פ שם על חילוק זה דא"כ למה מוקי ר' ירמי' מתניתין דשני גיטין שנתערבו דלא כר"א, הא יכול לאוקמי כר"א, וכגון דנותן אותם לשניהן בזה אחר זה, דהוי נתינה מבוררת, וכנ"ל, עיי"ש, י"ל כמ"ש התה"ד לפי דרכו דגם בבת אחת חשיב בב' גיטין מספק נתינה מבוררת, ואעפ"כ התם במשנה, כיון דגט זה לא נכתב לשם גירושין איש ואשה הללו, וגט זה לא נכתב לשם גירושין איש ואשה הב', לא נוכל לומר דהוי כאלו ניתנו שניהם לשם גירושין, וכנ"ל, וכמו כן נוכל לומר לדעת הרמ"א, דבזא"ז הוי נתינה מבוררת, מ"מ היינו דוקא בב' גיטין מספק, דשניהם נכתבו לשם גירושין איש ואשה הללו, משא"כ בשני גיטין שנתערבו, אף אם יתן אותם בזא"ז, הגם דנשתנה דינה ע"י כל אחד מהם. וכנ"ל, מ"מ כיון דאחד מהם לא נכתב לשם גירושין איש ואשה הללו, ואחד מהם לא נכתב לשם גירושין איש ואשה הב', לא נוכל לקרות בזה שם גירושין על שניהם נגד כל אחת מהנשים הללו, רק על אותו הגט שהוא של אשה זו נגד אשה זו, ועל אותו הגט שהוא של אשה הב' נגד האשה הב', וכיון שאין הגיטין מבוררים של מי הם כל אחד ואחד מהם, ומי מגורשת בו, א"כ לא הוי נתינה מבוררת:

ונראה דזה הי' ג"כ דעת מוהראנ"ח שהביא הג"פ שם, שחשש בנתינת שני הגיטין בב"א משום ברירה, ולא כשנותן אותם בזא"ז:

ומ"ש הרמ"א עוד דבנתינתם בב"א יש חשש משום שני ספרים, דלפעמים שניהם כשרים מדאורייתא, ורק מדרבנן אחד פסול, ולכאורה מה בכך דשניהם כשרים מדאורייתא, מ"מ כיון דאחד מהם פסול מדרבנן, א"כ אין כוונתו לגרש רק באחד מהם, דהיינו בהכשר שבהם, וא"כ מה זה ענין למגרש בשני ספרים שכתבו החו', דשם כוונתו לגרש בשניהם, משא"כ בנ"ד, וכ"כ באמת הג"פ שם:

וצ"ל בכוונת הרמ"א, דהא הוא ז"ל ראה וידע סברת התה"ד הנ"ל, אשר הביאו שם באותו הס"ק, דגם בנותן אותם בב"א הוי נתינה מבוררת, דכיון דשניהם באים לצורך הגירושין הוי כמגרש בשניהם, וכנ"ל, וא"כ מהאי טעמא גופי' שוב יש לחוש בזה למגרש בב' ספרים, כיון דחשבית לי' כמגרש בשניהם:

והגם דהרמ"א לא ס"ל בזה כהתה"ד, וחשש בנתינתם בב"א לברירה, וכנ"ל, מ"מ י"ל דהיינו דוקא להקל לא סמך על סברא זו, אבל להחמיר, לחוש ע"י סברא זו למגרש בב' ספרים, פשיטא דיש לנו לחוש לסברת התה"ד, ובודאי דבחומר א"א יש לנו למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא:

וגם כי ממ"נ, בנותן שניהם בב"א אי חשבית לי' כמגרש בשניהם, כסברת התה"ד, אזי יש חשש דב' ספרים, ואי לא הוי כמגרש בשניהם, כסברת הרמ"א, א"כ יש חשש ברירה, לכן כתב דכשיש צורך ליתן ב' גיטין יתן אותם בזא"ז, דאז ליכא שוב חשש ברירה, דהוי כאלו שני הגיטין באים לגירושין, וכנ"ל ומשום שני ספרים ג"כ ליכא, דס"ל להרמ"א לעיקר דבנותן אותם בזא"ז הגם דשניהם כשרים מדאורייתא, ושניהם באים לגירושין, מ"מ לית בזה משום ב' ספרים, דבכל פעם אינו מגרש רק בגט אחד:

מיהו אף דכן ס"ל להרמ"א לעיקר דבזא"ז ליכא חשש ברירה ולא חשש דב' ספרים, מ"מ ס"ל ג"כ דבמקום שאין דוחק כ"כ ליתן ב' גיטין לא יתן כלל ב' גיטין אף בזא"ז, כי גם בזא"ז יש עכ"פ לפקפק בזה מחמת ב' חששות הנ"ל, דהיינו מחשש דברירה, דאולי גם בזא"ז יש חשש הזה, וכמו שחשש התה"ד באין דוחק גם בזא"ז, וכנ"ל, וגם מחשש דב' ספרים, דאולי יש לחוש לזה גם בזא"ז. וכדעת הגאון מהר"ש לנדא בתשובת נוב"י מה"ת סי' ק"ך וקכ"ב, עיי"ש:

וזה יש ללמוד ממ"ש בתשובת הרמ"א בסי' פ"ד, וז"ל גם לי שני טעמים דאין ליתן שני גיטין, נוספים על טעמים הנזכרים בסדר גיטין, חדא דקיי"ל אין ברירה וכו' כמ"ש המרדכי בהגהות דגיטין, ותו דהתו' מפרשים בסוטה בפרק הי' מביא דף י"ח דהמגרש בב' גיטין הגט פסול, משום דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' ספרים וכו', ואעפ"י שלכל זה איו לחוש רק בנותן ב' גיטין בפעם אחת אבל לא בנותנן זא"ז וכו', יז"א חזינן דחששו הרבה בנתינת ב' גיטין, כמבואר בסדר גט, וכן יש לפקפק בו ממה שכתבתי, עכ"ל הרמ"א שם:

והמדקדק היטב בדבריו יראה דמתחלה כתב ב' הספחיל האלה על שלא ליתן ב' גיטין כלל, לא בב"א ולא בזא"ז, ושוב כתב אעפ"י שאין לחוש לכל זה רק בטוחנש בב"א, ולא בזא"ז, מ"מ יש לפקפק בו עכ"פ גם בנותנם בזא"ז והיינו דלחוש גם בדיעבד הוא רק כשנותן אותם בב"א, אבל לפקפק בו לכתחלה יש גם בנותן אותם בזא"ז, ולכן במקום שאין דוחק אין ליתן כלל ב' גיטין:

ונשאר לנו עוד לבאר סיום דברי הרמ"א שם בד"מ הנ"ל, שכתב שם עוד אחר הדברים שהעתקתי לעיל וז"ל מיהו לקמן סי' קל"ב משמע דיכול ליתנן בבת אחת, וכן הוא בתה"ד סי' רל"ג, וכן משמע מדברי ר"י מינץ בסדר גט שלו, וטוב לחוש לכתחלה, עכ"ל

והנה מה שכתב דבסי' קל"ב משמע דיכול ליתנן בב"א, היינו ממ"ש שם הטור דין המשנה דשנים שנתערבו גיטי דנותן שניהם לזו ושניהם לזו, עיי"ש, ומשמע לי' להרמ"א ז"ל מסתימת הלשון דנותן שניהם לזו ולזו לכל אחת שניהם בב"א ועיי"ש בב"ח ובפרישה מ"ש בשם מהרש"ל

ולכאורה קשה טובא, לפי מה שכתבתי לעיל דהא דחשש הרמ"א בשני גיטין מחמת ספק הניתנין בב"א לחשש ברירה, היינו משום דלא הוי כתיבה וחתימה לשם גירושין מבוררין, והיינו דמייתי ע"ז מסי' קכ"כ, א"כ מה זו הסתירה דמייתי ע"ז שוב מהא דסי' קל"ב, דשני גיטין שוין שנתערבו, דשאני התם דכל גט נכתב ונחתם בבירור לשם גירושין אשה פלונית, רק שאח"כ נתערבו, והנתינה אינה מבוררת, ובזה קיי"ל כאביי דגם לר"א לא בעי נתינה לשמה, משא"כ בשני גיטין מספק, דהספק הוא מיד בשעת הכתיבה והחתימה, ואין הכתיבה והחתימה מבוררין לשם גירושין, וזה בודאי לכ"ע בעי לשמה, שפיר יש לחוש לחשש ברירה כשנותנן בב"א, וכנ"ל, ומה זה סתירה לזה משם:

וגם חשש הב' שכתב הרמ"א משום ב' ספרים, לא שייך שם כלל, דהא התם אין כשר רק גט אחד לכל אשה, דהיינו אותו הגט שנכתב עבורה, אבל הגט השני שנכתב לשם חבירתה אינו גט כלל לנגד זו, ובטל לגמרי מדאורייתא לנגדה, וא"כ אין כאן לכל אחת ואחת אלא ספר אחד, משא"כ בב' גיטין מספק, כבר כתב הרמ"א שם דיש חשש דלפעמים שניהם כשרים מדאורייתא, אלא שמחמירין לפעמים מדרבנן, וכנ"ל, וא"כ ב' הטעמים שכתב הרמ"א לחוש בב' גיטין מספק אינם שייכים בהא דסי' קל"ב, ומה זה סתירה מייתי משם לזה:

ונראה דשיעור דברי הרמ"א כך הם, דהא קאי שם על מ"ש הב"י בשם מהר"י וויילא דלא יתן לה שתיהן בב"א, דילמא דעתיה אהאי דלאו גיטא הוא, וע"ז כתב הרמ"א דכן נ"ל שלא ליתנן בב"א, מהטעמים שכתב הוא ז"ל, חשש ברירה וב' ספרים, הנה סייעתא למהרי"ו, ושוב כתב מיהו בסי' קל"ב משמע דיכול ליתנן בב"א, והיינו דלא כמהרי"ו, דהא שם איכא ג"כ טעמיה דמהרי"ו, דילמא דעתי' אהאי דלאו גיטא דידה הוא, ואעפ"כ יכול ליתנן בב"א, וא"כ עכ"פ מוכח משם דלא כמהרי"ו, וכן מ"ש הד"מ מהתה"ד ג"כ אין ראי' רק לנגד טעם מהרי"ו וטעם הראשון של הרמ"א מחשש ברירה, דלכל זה יש לחוש גם בנידון של התה"ד, אבל לנגד טעם הב' של חשש דב' ספרים אין ראי' משם, דהא התה"ד מיירי שם בספק בשם גרשם או גרשון, דאחד מהם בטל מדאורייתא, דהוי שינוי השם, וכמ"ש מהרי"א בכתבים סי' י"ד דאם יתברר ששמו גרשם וכתב גרשון אפילו אם נשאת תצא, דהוי שינה שמו, דגרשם וגרשון ב' שמות הן, עיי"ש, וא"כ אין כאן חשש דב' ספרים, וכנ"ל, וכן מ"ש ממהר"י מינץ בסה"ג שלו, והיינו ששם כתב שפעם אחת סידר ב' גיטין מספק וצוה ליתן אותם בב"א, ג"כ י"ל דהי' באופן דאחד מהם הי' בטל מדאורייתא, משא"כ הרמ"א חשש היכי דלפעמים שניהם כשרים מדאורייתא, וכנ"ל, אלא שהרמ"א לא הביא כל זה רק נגד טעם המהרי"ו וטעם הראשון שלו, וכנ"ל:

מיהו י"ל דמתה"ד שפיר מייתי הרמ"א סתירה גם לנגד הטעם של חשש ב' ספרים, לפי מ"ש בג"פ סי' קכ"ט ס"ק קי"ג דאין הדבר פשוט כ"כ להתה"ד דאם כתב גרשם במקום גרשון או איפכא דהוי גט בטל מן התורה, ומידי ספיקא לא נפקא, עיי"ש שהוכיח כן מהתה"ד, וא"כ שפיר יש לחוש גם שם החשש דב' ספרים, דשמא שניהם כשרים, ואעפ"כ כתב התה"ד שם ליתן אותם גם בבת אחת:

וגם י"ל דכפי הנראה כוונת הרמ"א היא דמשום דלפעמים שניהם כשרים מדאורייתא ויש בהם חשש דב' ספרים, לזאת אין ליתנן לעולם בבת אחת, משום לא פלוג, דבקל יפול הטעות בזה בין פסול דאורייתא לדרבנן, וממילא מייתי הרמ"א שפיר גם מהר"י מינץ דמדנתן אותם בב"א מכלל דלא ס"ל להחשש דב' ספרים בזה, דאל"כ אפילו אם הי' באחד פסול דאורייתא ג"כ לא הי' נותנם בב"א, משום לא פלוג, וע"כ צ"ל דכיון דלפי האמת אין כוונתו לגרש אלא באחד מהם, דהיינו בהיותר כשר שבהם, אין בו חשש משום מגרש בב' ספרים:

ומ"ש הרמ"א בד"מ שם ע"ז דמ"מ טוב לחוש לכתחלה, אבל בהגהות ש"ע סי' קכ"ט סי"ט משמע דאף בדיעבד אינו כשר כשנותן שניהם בב"א, ועיי"ש בג"פ ס"ק ק"ח:

ועכ"פ יצא לנו טעם למ"ש הרמ"א שם דאין לתת ב' גיטין אלא מדוחק, דהיינו מחשש ברירה ומחשש ב' ספרים, וכמו שכתב בעצמו שם בתשובה הנ"ל דהגם דאין לחוש לכל זה רק כשנותנן בב"א, מ"מ לפקפק משום כל זה יש גם בנותנן בזא"ז, וכנ"ל, מלבד שאר הטעמים הכתובים על זה בסדר גיטין שהביא הרמ"א שם, אשר אנחנו לא נדע אותם:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה