אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ז · ענף ט

ענף ח

אמנם בכדי לברר דבר זה ביותר ביאור, נחפשה נא ונחקורה לדעת איזה טעם לדבר זה שכתב הרמ"א דאין לתת ב' גיטין אלא מדוחק, והרמ"א כתב שם בתשובה הנ"ל שהאריכו בזו הבתראים בתשובותיהם ונימוקיהם הובא הכל בסדר גיטין עכ"ל, ולהיות כי לסדר גיטין שהי' לפני הרמ"א לא זכינו, אנחנו לא נדע עד מה:

וכבר ישב על מדוכה זו הרב גט פשוט שם בסי' קכ"ט ס"ק ק"ו, וכתב דשורש דין זה דנתינת שני גיטין מחמת ספק, יצא להם להפוסקים מהא דתנן בפרק המגרש דף פ"ו ע"ב, שנים ששלחו שני גיטין שוין [בשמותיהן[ ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, ובגמ' שם, מאן תנא, אמר ר' ירמי' דלא כר"א, דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, [פירוש דר' ירמי' ס"ל דלר"א בעינן נתינה לשמה, ולכן צריך שיהי' נתינה לשמה מבוררת, וכמו בכתיבה דבודאי בעינן לשמה לרבנן דר"מ אליבא דכ"ע צריך שיהי' בשעת הכתיבה כתיבה מבוררת לשמה, ומה"ט אם אחד יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות ואמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו, משום דלא הי' מבורר בשעת כתיבה לשם איזו מהן נכתב, כמבואר בר"פ כל הגט דכ"ד ע"ב, ועיי"ש בתו' ד"ה לאיזו, וכן אם אמר ללבלר כתוב ב' גיטין לגרש בהן את שתיהן, ובאיזה גט שארצה אגרש את זו, וכן את זו באיזה גט שארצה, שניהן פסולין, דכל גט אינו מבורר בשעת כתיבה לשם איזה מהן נכתב, כמבואר שם בירושלמי ר"פ כל הגט, ובפ' המגרש הלכה ו', וא"כ ה"ה למאן דבעי נתינה לשמה, בעינן שיהי' נתינה מבוררת לשמה, דהיינו שיהי' מבורר בשעת נתינה שזה הגט נותן לאשה זו לשם גירושין, וא"כ בשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו ונותן שניהם לזו ושניהם לזו, כיון דרק אחד מהם הוא גיטה של זו ואחד מהם הוא גיטה של זו, וכשנותן שניהם לזו אינו נותן לה נתינה גמורה לשם גירושין אלא אחד מהם, והיינו אותו שהוא שלה, והשני שאינו שלה אינו נותן לה, רק הושטה בעלמא לידה, וכן כשנותן שניהם לזו, וא"כ אינו מבורר בשעת נתינה של כל אחת מהן איזה גט הוא נותן לה נתינה גמורה לשם גירושין, ולא הוי נתינה מבוררת לשמה, אביי אמר אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי, ע"כ הגמרא:

ולפ"ז בשני גיטין הניתנין מחמת ספק, כיון דאינו כשר אלא אחד מהם, והשני פסול, וא"כ כשנותן שניהם אינו מגרש רק באחד מהם, דהיינו בהכשר שבהם, וכיון דאינו ידוע איזה הוא, א"כ לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, באנו בזה לפלוגתת ר' ירמי' ואביי, דלר' ירמי' אליבא דר"א אי אפשר לעשות כן, דאין כאן נתינה מבוררת לשם גירושין, ולאביי דלא בעי נתינה לשמה אף לר"א, שפיר יכולין לתת ב' גיטין מחמת ספק, וכיון דקיי"ל כאביי, דהא כל הפוסקים הביאו המשנה הנ"ל להלכה, דשני גיטין שנתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, אף דהלכה כר"א בגיטין, א"כ יש לתת ב' גיטין מחמת הספק, אבל במקום שאין דוחק צריכין לחוש להא דר' ירמי', דלר"א בעינן נתינה לשמה, ולכן אין לעשות מזה ספק וליתן ב' גיטין:

וכ"כ בספר שמות, שמצא כתוב תשובה אחת ממהרי"א, שכתב בשם שמרי' שיש לכתוב שמריה בלא ו', וכתב וז"ל, וא"ת ואמאי ניקום ונסמוך אהני חילוקי, ולא ניעבד לכתחלה לחומרא למיהב שני גיטין, נראה כיון דלכאורה לא צריכנא לאו שפיר דמי למיהב שני גיטי, דאמרינן בפ' המגרש אמתניתין דב' ששלחו שני גיטין ונתערבו, אמר ר"י מתניתין דלא כר"א וכו', ואע"ג דפסקו הגאונים כאביי וכסתם מתניתין, מ"מ הא אמרינן בההוא פירקא אתקין רבא בגיטי מן יומא דנן ולעלם וכו', אלמא דלכתחלה צריך לעשות אליבא דכ"ע, לאפוקי נפשין מפלוגתא, ועיי"ש בג"פ שהאריך בזה:

ואח"כ כתב שם וז"ל, וכיון שכן מ"ש מור"מ אין לתת ב' גיטין אלא מדוחק, יש לפרש דהיינו טעמא, לחוש קצת לסברת ר' ירמי', כדכתיבנא, אבל ראיתי בתרומת הדשן סי' רל"ג דיראה דחזר בו מסברא זו, שכתב וז"ל ונראה דנ"ד דשני גיטין שנכתבו משום ספק השמות, אפילו לר' ירמי' כשר הדבר לגרש בשניהם אפילו לר"א, ולא דמי לההוא דשנים ששלחו שני גיטין דלעיל, דהתם גט זה נכתב שלא לשם גירושין איש ואשה הללו, וכן גט השני לא נכתב לשם גירושין איש ואשה אכ', כה"ג לא הוי נתינה מבוררת כשיתנו שניהם, אבל נ"ד דשני הגיטין נכתבו לשם גירושין איש ואשה זו, אלא שמתוך הספק הוזקקו לשניהם, חשיב שפיר נתינה מבוררת כשיתנו שניהם, והכי מחלק בר"פ כל הגט לענין כתיבה לשמה, עיי"ש, והך דנ"ד עדיף טפי מכל הנהו יתר על כן דמפרש התם, דדרש וכתב לה לא אתי לאפוקי אלא שלא לשמה, ולא שנכתב בטעות, וקל להבין, עכ"ל התה"ד שם, ועיי"ש בג"פ שכתב להוכיח שכן עיקר כמ"ש בתה"ד, וגם בסי' קכ"ב ס"ק ה' כתב הג"פ, דאין לחוש לתשובה ההיא ממהרי"א שמצא כתוב בעל ספר שמות, דלאו מר חתים עלה, וגם כי בתה"ד הנ"ל משמע דחזר בו ממה שכתב בתשובה כתב יד, עיי"ש:

ולפענ"ד דברי מהרי"א אחד הם, ואין כאן חזרה כלל, כי בתה"ד הנ"ל מיירי במקום שאין לברר איך לכתוב בהגט, כגון בספק אם שמו גרשם או גרשון, וכמו שכתב שם להדיא, עיי"ש, ומשו"ה סמך ליתן ב' גיטין על הטעמים אשר כתב שם, חדא דהלכה כאביי, ועוד דזה גם לר' ירמי' שפיר דמי, וכנ"ל, אבל כשאין דוחק ליתן ב' גיטין, כמו בשם שמרי', שנ"ל למהרי"א להכריע ולברר שיש לכתוב שמריה בלא ו', בזה לא רצה להחמיר יותר מדאי בחומרא דאתי לידי קולא, ליתן ב' גיטין ולסמוך על סברתו הנ"ל דגם לר' ירמי' שפיר דמי לעשות כן, דזה הוי נתינה מבוררת, דע"ז לא סמך רק במקום דוחק, שאין עצה אחרת רק ליתן ב' גיטין, אבל שלא מדוחק לא רצה לסמוך על סברא זו, וגם לא על מה דקיי"ל כאביי, אלא ס"ל דיש לחוש בכזה דבכה"ג שמא לא הוי נתינה מבוררת, וגם לסברת ר' ירמי' דלר"א בעינן נתינה לשמה מבוררת:

ותדע לך שכן הוא, דהא גם בתשובה ההיא שבתה"ד שם כתב שיש לכתוב שם שמריה בלא ו', וכן הכריע שם מדעתו הגדולה בעוד איזה שמות איך לכתוב אותם בגט, וא"כ יקשה ג"כ לנפשי' מה שהקשה על עצמו בתשובה כת"י הנ"ל, שכתב שם וז"ל, וא"ת אמאי ניקום ונסמוך אהני חילוקי ולא נעביד לכתחלה לחומרא למיהב שני גיטין, עכ"ל, וע"כ צריך לתרץ ג"כ כמו שכתב שם בתשובה ההיא, דכיון דלכאורה לא צריכנא לאו שפיר דמי למיהב שני גיטי משום הא דר' ירמי', וכנ"ל, וא"כ איך כתב בתה"ד שם מיד באותה תשובה עצמה בספק שם גרשם או גרשון ליתן שני גיטין, משום דקיי"ל כאביי, ועוד דזה גם לר' ירמי' שפיר דמי, וכנ"ל, וא"כ נראה כעין סתירה באותה תשובה עצמה, אלא ודאי ע"כ צ"ל כמו שכתבתי, דדוקא במקום דוחק שא"א לברר איך לכתוב סמך עצמו על סברות הנ"ל, אבל לא במקום שאין דוחק, וכנ"ל:

אמנם דברי מהרי"א הנ"ל בתשובה ובתה"ד צריכים לי עיון גדול, דלמה העמיד החשש והקושיא שלו בנתינת שני גיטין מחמת ספק דוקא אליבא דר' ירמי', על הנתינה שאינה מבוררת, ומדמי זה להא דשני גיטין שנתערבו, ולמה לא חשש בזה גם לאביי, גם אליבא דכ"ע, על הכתיבה דאינה מבוררת לשם גירושין, דהא הכתיבה [ולר"מ כתיבה היינו החתימה] לכ"ע בעי לשמה, והיינו שיהי' מבורר בשעת כתיבה שכותב זה הגט לשמה לשם גירושין, כמבואר בר"פ כל הגט ובכל הפוסקים דכמו דבעינן שיהי' הגט נכתב לשמה, מדכתיב וכתב לה לשמה, כמו כן בעינן שיהי' נכתב לשם גירושין, מדכתיב ספר כריתות, עיי"ש, והיינו דצריך להיות שיהי' הגט נכתב לשם גירושין דידה, וא"כ פשוט מאוד דכמו דצריך להיות כתיבה מבוררת לשמה, וכנ"ל, כמו כן צריך להיות כתיבה מבוררת לשם גירושין, ואם יאמר להסופר כתוב שני גיטין לאשתי, אחד לגרש אותה בו, ואחד ליתן לה למען היות בידה להראות אותו לכל שנתגרשה, שמא תאבד הגט שנתגרשה בו, וכדומה, ובאיזה גט שארצה אגרש בו, פשיטא דשני הגיטין פסולים, משום דאינו מבורר בשעת הכתיבה איזה גט כותב לשם גירושין, הגם דכותב שניהם לשם אשה הזאת, מ"מ אינו מבורר איזהו מהם כותב לשם גירושין, דלא סגי במה שכותב לשמה לבד, רק צריך לכתוב גם לשם גירושין, וצריך להיות מבורר ג"כ, וכנ"ל, וא"כ כשכותב שני גיטין מחמת ספק, הגם שכותב שניהם עבור אשה זו, מ"מ כיון דרק אחד מהם כשר, וא"כ אינו ראוי לגירושין רק אחד מהם, על כרחך אינו כותב לשם גירושין רק אחד מהם, והיינו הכשר שבהם, וכיון דאינו מבורר איזו הוא, א"כ לא הוי כתיבה לשם גירושין מבוררת דפסול, וכנ"ל:

ולא דמי זה להא דשני גיטין שנתערבו, דהתם שפיר הוי מבורר כל גט בשעת כתיבה לשם גירושין של מי נכתב, ורק אח"כ נתערבו, ואין הספק רק בשעת נתינה, והאי תנא דלא כר"א, וס"ל דלא בעי נתינה לשמה, או דזה הוא גם אליבא דר"א כאביי, ולכך נותן שניהם לזו ושניהם לזו, משא"כ בנ"ד בשני גיטין מחמת ספק, הספק הוא מיד בשעת הכתיבה, איזה גט נכתב לשם גירושין, וכנ"ל, וא"כ פסול לכ"ע, דלא הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל:

ובהיות כן, הפקפוק של מהרי"א בנתינת שני גיטין מחמת דלא הוי מבורר איזהו לשם גירושין, אינו פקפוק הבנוי על חומרא בעלמא, לחוש להא דר' ירמי' אף דהלכה רווחת כאביי, אלא דהוא חשש פסול דאורייתא אליבא דכ"ע, ולזאת לכאורה צ"ע על התה"ד במה שהעמיד החשש שלו דוקא על הנתינה:

שוב ראיתי בנודע ביהודה מהד"ת בחלק אבה"ע סי' ק"ך וקכ"ב, שבנו הגאון מהר"ש לנדא ז"ל כתב באמת כן, דיש בזה חשש על הכתיבה, ושדבר זה רחוק בכף הדמיון מהא דשני גיטין שנתערבו כרחוק מזרח ממערב, וכנ"ל:

אמנם מה נדע אנחנו אשר לא ידעוהו הראשונים ז"ל, ולזאת נראה לפענ"ד בדעת התה"ד בזה, דזה הי' פשוט בעיניו, דהכתיבה שכותב שני גיטין מחמת ספק, הגם דבאמת רק אחד מהם כשר לגרש בו, מ"מ כיון דאינו ידוע איזה הוא, וצריך לכתוב מחמת זה ב' הגיטין, ליתן לה שניהם, וע"י נתינת שניהם יתבררו לנו הגירושין, וא"כ הרי שניהם באים לצורך הגירושין, ולזאת בשעה שכותב שניהם לכוונה זו, שפיר מקרי דכותב שניהם לשם גירושין, ודוקא כשכותב שני גיטין לאשתו אחד לגרש בו ואחד ליתן בידה להיות לה לראי' בעלמא וכדומה, והגט הב' אינו בא לצורך הגירושין כלל או כשאינו יודע בשעת כתיבה באיזה גט הוא רוצה לגרש לא הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין, שהרי אינו יודע אז איזה מהם הוא כותב לצורך הגירושין, אבל כשכותב שני גיטין מחמת ספק, דאינו יכול לגרש באחד מהם רק בשניהם, וכנ"ל, א"כ כותב שניהם לצורך הגירושין, ומקרי זה שפיר שכותב שניהם לשם גירושין, וא"כ שפיר הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין, דכל גט שכותב כותב אותו בבירור לצורך ולשם גירושין:

אלא דעל הנתינה הי' חושש מהרי"א, כיון דהנתינה היא גמר הכריתות, א"כ למאן דבעי נתינה לשמה מבוררת צריך לדעת אז באיזה גט הוא מגרשה, וזאת אינו ידוע כשנותן ב' גיטין מחמת הספק, ולא סגי בזה במה שנותן שניהם לצורך הגירושין דליהוי מחמת זה כאלו נותן שניהם לשם גירושין, וכמו בהכתיבה שכתבתי לעיל, דשאני הכתיבה, דאז עדיין אין הגירושין בפועל, אלא דהיא הכנה להגירושין, וכתיבה לשם גירושין היינו לצורך הגירושין שאח"כ, וכיון דשניהם הם לצורך הגירושין, וכנ"ל, שפיר הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין בכל אחד מהגיטין, דכל אחד מהם נכתב לצורך הגירושין, וכנ"ל, אבל הנתינה דהיא מעשה הגירושין בפועל, למאן דבעי נתינה לשמה לשם גירושין צריך לכוון שנותן לה הגט ומגרש אותה בו, וזה צריך לדעת אז בבירור, איזה גט הוא נותן לה, ובאיזה גט מגרש אותה, וכן משמע לשון הגמ' שם, דאמר ר' ירמי' דלא כר"א דאי ר"א וכו' הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, אלמא דלמאן דבעי נתינה לשמה צריך דוקא שידעו באיזה גט הוא מגרשה, וא"כ גם בשני גיטין הניתנין מחמת הספק ג"כ לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ואתי שפיר רק למאי דקיי"ל כאביי דאפילו ר"א לא בעי נתינה לשמה, אבל לא לר' ירמי', ובמקום שיש לברר איך לכתוב, צריך לחוש להא דר' ירמי', ולא לתת שני גיטין:

ושוב כתוב בתה"ד שם, דנראה דאף לר' ירמי' כשר הדבר לגרש בשני גיטין שנכתבו משום ספק השמות, והיינו טעמא, דגם בהנתינה אמרינן סברא הנ"ל כמו בהכתיבה, דהגם דרק אחד מהם כשר, מ"מ כיון דאינו ידוע איזה הוא, ומחמת הספק צריך ליתן שניהם, וע"י נתינת שניהם נתברר לנו דהיא מגורשת, א"כ שניהם מסייעים להבירור של הגירושין, וכאלו היתה מתגרשת בשניהם, והוי שפיר נתינה מבוררת, דידעי דמגרשה בשניהם, ואף דבאמת אינה מתגרשת רק באחד בהכשר שבהם, מ"מ כיון דגם השני בא לצורך בירור של הגירושין, דבאחד מהם היינו מסופקים אם היא מגורשת, וע"י שניהם נתברר לנו שהיא מגורשת, הוי כאלו מגרשה בשניהם, וא"כ הוי שפיר נתינה מבוררת בשניהם, וכנ"ל:

ולא דמי לההיא דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו, דאמרינן שם הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ולא אמרינן סברא זו דהואיל דנתברר לנו ע"י נתינת הב' גיטין לזו ולזו שהן מגורשות הוי כמגרש לכל אחת בשני הגיטין, ושפיר ידעי במאי קא מגרשה, דשאני התם, דגט זה נכתב שלא לשם גירושין איש ואשה הללו, וכן גט השני לא נכתב לשם גירושין איש ואשה הב', כה"ג לא הוי נתינה מבוררת כשיתנו שניהם, דלא נוכל לומר דהוי כאלו מגרש לכל אחת בשניהם והוי נתינה מבוררת, דאיך אפשר לומר כן בזה כלל דהוי כמגרש בשניהם, דהא אפילו כשמגרש באמת בגט שלא נכתב לשמו ולשמה לשם גירושין לא הוי כלום, ומכש"כ כאן דלא נוכל לומר דהוי כאלו מגרשה בשניהם, כיון דלא נכתבו שניהם לשם גירושין איש ואשה הללו, רק אחד מהם, וכן השנית, אבל בשני גיטין מחמת ספק השמות, שמיד בשעת הכתיבה נכתבו שניהם לכוונה הזאת, לשם גירושין איש ואשה הללו, דהיינו שיתן שניהם לצורך גירושין הללו, וכן נותן אותם אח"כ על הכוונה הזאת, והוי כאלו נכתבו שניהם לשם גירושין ומגרש בשניהם, וא"כ הוי שפיר נתינה מבוררת, דידעי בשניהם, וכנ"ל:

וזה הוא שכתב בתה"ד שם בסוף דבריו, וז"ל דדרש וכתב לה לא אתי לאפוקי אלא שלא לשמה, ולא שנכתב בטעות, עכ"ל, פירוש דדוקא שלא לשמה, רק לשם אשה אחרת, וכן שלא לשם גירושין, רק לצורך אחר, לתת בידה לראי' בעלמא, וכדומה, או הוא פסול, אבל לא כשכתב לשמה ולשם גירושין, רק שנכתב בטעות, הגם דפסול משום הטעות, אבל עכ"פ אינו פסול משום שלא לשמה, דהא באמת נכתב לשמו ולשמה לשם גירושין, והגם דאינו דומה כ"כ, דבנכתב בטעות לא ידע בשעת כתיבה שהוא בטעות, וכתב בכוונה מבוררת לשמה, משא"כ בנ"ד שיודע בשעת כתיבה שיש טעות באחד מהם, ולא יצלח לגירושין רק אחד מהם, וא"כ י"ל דאין זה נקרא לשם גירושין בשניהם, וכנ"ל, מ"מ ס"ל להתה"ד מסברא, דהואיל שכותב ונותן שניהם לצורך גירושין של איש ואשה הללו, שפיר מקרי כתיבה ונתינה לשם גירושין בכתיבת ונתינת שניהם, והוי שפיר כתיבה ונתינה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל:

מיהו כיון דזה הוא רק מסברתו הזכה של מהרי"א ז"ל, ואין על זה ראי' מוכרחת, לזאת לא סמך מהרי"א על זה אלא במקום דוחק, שאי אפשר לברר בשום אופן איך לכתוב, אבל במקום שאין דוחק לא סמך מהרי"א על סברא זו, וחשש דלא הוי נתינה מבוררת בכה"ג, וגם חשש להא דר' ירמי' דלר"א בעינן נתינה מבוררת לשמה, ולזאת ס"ל דאין לתת בכזה ב' גיטין, וכנ"ל:

הנה הארכתי עד כה ליישב דברי מהרי"א ולפרש אותם, ואקוה כי כוונתי בזה לאמיתו בעזה"י, אמנם האמת אגיד ולא אכחד, שאחר כל הטורח הזה לא זכיתי לעמוד על סוף דעתו הרמה של מהרי"א ז"ל בענין החילוק שבין הכתיבה להנתינה, ואם בהס"ד הי' משמע לי' מפשטות דברי הגמ' דאין בכה"ג נתינה מבוררת, הואיל דלא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, דבאמת אינה מגרשה רק בהכשר שבהם, ואינו ידוע איזה הוא, ואף דגם השני בא לצורך הגירושין, מ"מ אינו בא לצורך הגירושין בעצם, דלזה לא יועיל הפסול כלל, רק דבא לצורך זה שיהי' נודע גם לנו שנתגרשה, דאם יתן לה רק אחד מהם, אף שיהי' הכשר, לא יהי' נודע לנו שנתגרשה, דהרי אין אנו יודעין איזה הוא הכשר, ועכשיו דנותן שניהם, דיש בודאי בתוכם אחד הכשר, עי"ז יודעים גם אנו שנתגרשה, וכיון דעכ"פ אין השני בא לצורך הגירושין בעצם, לא הוי כאלו מגרשה בשניהם, רק באחד מהם, והואיל דאין ידוע באיזה מהם מגרשה לא הוי בזה נתינה מבוררת לשם גירושין, וא"כ היינו הך גופי' בהכתיבה, דאינו כותב לצורך הגירושין בעצם רק אחד מהם, דהיינו הכשר שבהם, והשני אינו כותב לצורך הגירושין בעצם, דלא יוצלח כלל לגירושין, בהיותו פסול, רק דהוא בא לצורך בירור של הגירושין גם לנו, וכנ"ל, וכיון דזה לא מקרי לשם גירושין, הואיל דאינו בא לצורך הגירושין בעצם, וכנ"ל בהנתינה, ורק הכשר שבהם הוי לשם גירושין, וכיון שאינו ידוע איזהו, א"כ לא הוי כתיבה לשם גירושין מבוררת, דלפ"ז כתיבה לשם גירושין לא הוי אלא כשכותב לגרש בו בעצם, ולהיות כי אינו מבורר איזה הוא כותב לשם כך, ממילא אין כאן כתיבה לשם גירושין מבוררת, וא"כ עדיפא הו"ל למהרי"א לומר וכנ"ל, וצע"ג:

והנה הג"פ שם כתב להוכיח כסברת התה"ד הנ"ל, דשפיר חשיב בכה"ג נתינה מבוררת, דאל"כ לא יהי' תקנה לר' ירמי' בספק שמות, דבגט אחד לא סני, וב' גיטין פסול, משום דלא הוי נתינה מבוררת, וכן ימשך מזה דבאירע ספק בגט, ונשארה האשה ספק מגורשת, דאין תקנה להתיר אשה זו בגט אחר לר' ירמי', משום דלא ידעי באיזה גט נתגרשה, אם בגט הא' או בגט הב', א"ו דזה חשיב שפיר נתינה מבוררת, כיון שבא לצורך הגירושין, עיי"ש:

ואם כנים אנחנו במה שכתבתי לעיל, דיש לפקפק בכזה גם על הכתיבה כמו על הנתינה, א"כ אדרבא נתחזקו ראייותיו של הג"פ ביותר דזה שפיר חשיב מבורר לשם גירושין דאל"כ לא יהי' תקנה לספק שמות וכן לספק מגורשת אליבא דכ"ע, דאין כאן כתיבה לשם גירושין מבוררת, א"ו דזה חשיב מבורר, וכנ"ל:

ויש להוסיף עוד ראי' מפורשת מהא דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס גט בספק מקודשת, בקידושין מ"ד ע"ב צריכה גט וצריכה מיאון, צריכה גט שמא נתרצה האב, וביבמות צ"ב ע"ב ביבמה שנתקדשה אמר שמואל בעניותינו צריכה גט, מספקא לי' לשמואל וכו', עיי"ש, ואי בכה"ג לא חשיב מבורר א"כ לא מהני כאן גט כלל, דאין כאן כתיבה ונתינה מבוררת לשם גירושין, דשמא היא פנוי' ואין כאן גירושין כלל, א"ו כיון דבא לצורך גירושין, ולהתיר אותה עי"ז בבירור לעלמא, מקרי זה כתיבה ונתינה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל:

והגם דהר"ן כתב בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא, דהוא מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא, דאפשר מדאורייתא שרי, משום דאיכא למימר העמיד אשה על חזקתה וכו', אלא שמפני חומר ערוה אסרוה רבנן, עכ"ל, והפרי חדש ביו"ד בכללי הס"ס החליט כן, עיי"ש, וכיון דבספק קידושין אין צריך גט אלא מדרבנן, ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה, וא"כ עדיין יש לומר דאין זה חשיבה כתיבה ונתינה מבוררת לשם גירושין, אלא דבספק קידושין, הואיל דהגירושין הם רק מדרבנן, שפיר דמי אף שאינו מבורר בשעתו, משא"כ בספק של גירושין דהגירושין הם מדאורייתא:

אך זה אינו, חדא דהתו' כתבו בר"פ כל הגט דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה, בגט מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה, משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה, עיי"ש, וה"ה בהנתינה למאן דבעי נתינה לשמה, וא"כ ודאי משמע דאף במקום שאין צריך גט אלא מדרבנן, אף דבדרבנן יש ברירה, מ"מ בגט צריך להיות מבורר בשעת כתיבה, וכן בשעת נתינה לר' ירמיה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו:

ועוד דהא דאמרינן בדרבנן יש ברירה, היינו כשנתברר הדבר אח"כ אמרינן הוברר הדבר למפרע, אבל בספק קידושין, דלא יתברר זה לעולם אם היא פנוי' או אשת איש. פשיטא דלא שייך בזה לומר יש ברירה, אף שהוא רק מדרבנן, דהא לעולם לא יתברר אם זה הגט נכתב וניתן לשם גירושין, ועיין בתשובת מוהר"מ לובלין סי' ט' בד"ה ומה שחששת, א"ו דזה שפיר חשיב כתיבה ונתינה מבוררת, וכנ"ל:

מיהו כל ראיות הללו יש לדחות, דלעולם י"ל דלא הוי זה כתיבה ונתינה מבוררת, ואעפ"כ יש תקנה ועצה איך ליתן גט באופנים הנ"ל, דהיינו דבספק שמות יש תקנה להעלים בב' הגיטין מהבעל ומהסופר ומהעדים שיש איזה ספק בזה, וכעצת הנודע ביהודה שיתבאר לקמן בענף י"א, עיי"ש, ובספק גירושין יאמר הרב דבגט הראשון לא הי' בו שום ממש, ואף ספק גירושין אין בו, וכן בספק קידושין יאמר להם הרב דהם קידושין גמורין ודאין, ובזה שפיר הוי כתיבה וחתימה ונתינה מבוררת לשם גירושין לפי מחשבת הבעל והסופר והעדים:

אבל יש להביא ראי' ממשנה מפורשת בקידושין ס"ג ע"ב, קדשתי את בתי ואיני יודע למי וכו', זה אמר אני קדשתיה וזה אמר אני קדשתיה, שניהם נותנים גט, וכן בסנהדרין י"א, מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר' מאיר אמרה לו רבי אחד מכם קדשני בביאה עמד ר"מ, וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה, והרי שם מפורסם הספק לכולם, בהיות אשה אחת מתגרשת מכמה אנשים, ואעפ"כ מהני בה גירושין, וע"כ דזה מקרי כתיבה ונתינה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל:

אמנם גם זה יש לדחות, די"ל דבמשנה דשניהם נותנין גט, היינו שכל אחד ואחד לוקח לו סופר ועדים אחרים, ואומר לפניהם אני קדשתיה, ומגרש, והסופר והעדים של כל אחד ואחד מהם אינם יודעים כלל מהשני שאומר ג"כ אני קדשתיה, וא"כ הוי הכל מבורר לפי מחשבתם, ומצד המגרשים עצמם בודאי אין שום חשש, דלהם שפיר מבורר מי קדש אותה, וכן בההוא עובדא דר"מ י"ל דלקחו להם כל אחד מהמגרשים ההם עדי חתימה אחרים, וכל העדי חתימה לא ידעו מהספק, רק חשבו כל כת מהם שרק זה קדשה, וכתיבת הגיטין ונתינתם עשו המגרשים בעצמם, ולהם שפיר מבורר לכל אחד אם קדש אותה אם לא, ובלא"ה לא בעי לר"מ כתיבה ונתינה לשמה כלל:

מיהו יש ראי' מהא דקידושין נ"א ע"ב, שניים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש, זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין, וכן שם דנ"ב ע"א אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין, והרי שם אין מבורר להמגרשים באיזה גט ולאיזו אשה הם מגרשים, וא"כ אף אם נדחוק כאן ג"כ ונאמר דמעלימים הספק מהסופר והעדים, וכנ"ל, מ"מ לא הוי כתיבה וחתימה ונתינה מבוררת לשם גירושין מצד המגרש:

אם לא שנימא דלר' ירמי' אתיא זה ג"כ דלא כר"א דבעי נתינה לשמה, ובכתיבה וחתימה לא בעינן שליחות הבעל, רק דדי במה שמצוה לכתוב ולחתום, דעי"ז כותב הסופר וחותמין העדים לשמה, כמ"ש התו' והרא"ש בגיטין כ"ב ע"ב לחד תירוצא, עיי"ש, וכיון דהסופר והעדים אינם יודעים מהספק שפיר הוי כתיבה וחתימה מבוררת לשמה ולשם גירושין עפ"י צווי הבעל, דהא הסופר והעדים שומעים שפיר מהבעל שיכתוב ויחתמו גט לאשתו פלונית לגרש אותה בו, ומהספק שיש בלבו בזה הם אינם יודעים כלל, ומה שבאמת אינו מבורר אצל המגרשים זה אינו מזיק כלל להכתיבה ולהחתימה, דלא בעינן שיהי' זה בשליחות הבעל, רק די במה שהסופר כתב והעדים חתמו כתיבה וחתימה מבוררת לפי מחשבתם:

אמנם להפוסקים דבעי שליחות הבעל בהכתיבה והחתימה, דוכתב לה אבעל קאי, א"כ פשיטא דצריך שיהי' מבורר גם אצל הבעל בשעת מינוי השליחות ובשעת הכתיבה והחתימה שהוא לשם גירושין, וא"כ שפיר יש ראי' משם דבכה"ג שכותבין הרבה גיטין מפני הספק חשיב שפיר כתיבה וחתימה מבוררת, מדמהני שם הגירושין אף שיש ספק להמגרשים באיזה גט הוא מגרש:

מיהו לפי מה שמשמע מתה"ד דעל הכתיבה והחתימה של ב' גיטין מספק לא הי' אצלו שום ספק כלל, דודאי הוי מבורר, רק על הנתינה חשש, דלא הוי בכזה נתינה מבוררת, וכנ"ל, א"כ אין לפשוט ספקו של התה"ד מכאן, כי לענין הנתינה אכתי י"ל דבכה"ג לא הוי מבוררת, רק דמתניתין הנ"ל אתי' לר' ירמיה דלא כר"א, והגם דגם אנן קיי"ל כמשניות הנ"ל, כמבואר באבה"ע סי' ל"ז, היינו משום דבאמת אנן קיי"ל כאביי, דגם לר"א לא בעי נתינה לשמה, אבל במקום שאין דוחק אכתי יש לחוש להא דר' ירמיה, ולא ליתן ב' גיטין, מחמת שאין בזה נתינה מבוררת לשם גירושין:

אמנם עכ"פ זה יצא לנו ממשניות הללו דלהכתיבה והחתימה של ב' גיטין מחמת ספק בודאי אין לחוש ולומר דהוו כתיבה וחתימה שאינם מבוררות, וכנ"ל:

והגם דזה אינו מוכרח רק להפוסקים דבעינן שליחות בהכתיבה, דלהפוסקים דלא בעינן שליחות יש לומר דמיירי כשמעלימין הספק מהסופר והעדים, וכנ"ל, מ"מ כיון דלהפוסקים דבעינן שליחות בודאי מוכרח זה, וכנ"ל, א"כ נראה דגם שאר הפוסקים ס"ל כן, דמהיכי תיתי נימא דיהי' מחולקין גם בסברא זו, וגם כי באמת דוחק גדול הוא לומר דכל הנ"ל מיירי דוקא שמעלימין הספק מהסופר והעדים:

ואם ננקוט סברתינו הנ"ל שבאמת אין חילוק בזה בין הכתיבה לנתינה, א"כ אדרבא יש ראי' מהכתיבה להנתינה דחשיב בכה"ג מבוררת:

ובכל זאת לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, לתת שני גיטין במקום שאין דוחק ולהקל בזה יותר מהתה"ד עצמו בעל הסברא הזאת דבכה"ג חשיב נתינה מבוררת, ואעפ"כ במקום שאין דוחק לא רצה לסמוך ע"ז ולתת ב' גיטין:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה