מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ו · ענף ה
ועתה נשוב קדמה, אל מ"ש כ"ת בראש דבריו ליישב כוונת הח"ס בראייתו מהאשה הכותבת את גטה, והוא דבגירושין צריך מדאורייתא הבעל או שלוחו לומר לה בשעת נתינת הגט ענין הכריתות, כדי לידע שנותנו לה בתורת גירושין, ומה דס"ל להפוסקים דמה"ת גם בלא אמר כלל כשר, היינו דהענין הכתוב בהגט הוי כאמירה. ועתה בשלמא אם סופר דעלמא כותב הגט, דכתיבה היא כאמירה, שפיר נעשה שליח בכתיבתו לומר להאשה כל הכתוב בהגט אבל האשה עצמה הכותבת גטה א"א לומר דהיא שליח לומר לעצמה כל הכתוב בהגט, ע"י כתיבתה, דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, כבגיטין דף כ"ד ע"א וס"ג ע"ב, וע"כ אמירת הבעל בגט זה היא ע"י החתימה, עכת"ד:
והנה בראש צריך אני לברר, דזה שכתב כ"ת דצריך הוא או שלוחו מה"ת לומר שלה' בשעת הנתינה ענין הכריתות, האי לה הוא לאו דוקא, דבאמר לעדים סגי, כדאמרינן בגיטין דנ"ה ע"א וביבמות דקי"ג ע"ב מדברי ר"י בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט וכו' ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת, עיי"ש, ולדעת בעהמ"א והרמב"ם והטור גם בלא נודע לה כלל אח"כ שהוא גט הרי זו מגורשת, ולדעת התו' בגיטין דע"ח ע"א בד"ה אינו גט צריך להיות עכ"פ שאח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת, כדי שלא תהי' משלחת וחוזרת, עיי"ש, ועכ"פ אין צריך שום שליחות מהבעל לאמירה הזו, כדמשמע להדיא מדברי התו' שם, רק בהודעה בעלמא סגי לה, והובא כל זה באבה"ע סי' קל"ו ס"ה ובב"ש שם ס"ק ג', ומ"ש שם דצריך שיאמר "לה" כשיתן לה הגט, היינו לכתחלה, וכן מ"ש שם בס"א דאם נתן בידה ולא אמר לה כלום הרי זה גט פסול, וליש פוסקים גם גט בטל מדאורייתא, כמ"ש שם בב"ש ס"ק א', היינו ע"כ כשלא אמר כלל אף לעדים, אבל אמר לעדים ולא לה הדין מבואר שם בס"ה, וכנ"ל:
אך לא נדחו עדיין בשביל זה עיקר דברי כ"ת, דהלא אנן קיימינן הכא בלא אמר כלל שום דיבור, לא לה ולא לעדים, ואם ע"י הכתיבה דידה לא הוי כאלו אמר לה הוא, יען דלא חזרה שליחות, וכנ"ל, נמצא הגט בטל, וע"כ ע"י החתימה, רק יען כי בהתבוננתי בתוך דבריו הי' נ"ל קצת שאין מורין כן כאשר כתבתי, לזאת כתבתי זה, למען האמת:
אמנם גם מ"ש כ"ת דצריך שליחות לאמירה זו, לפענ"ד לא נראה כן, דהא חזינן דאין צריך כאן אמירה בעצם, רק בגילוי דעת לבד שנותנו לה בתורת גירושין סגי, דהא כשעסוקין באותו ענין ונתנו לה סתם מהני, ואף בקידושין דלית בה שום לתא דאמירה כלל אף מדאורייתא, לא מיבעיא בקידושי כסף, אלא אף גם בקידושי שטר, כמ"ש הב"ש שם ס"ק א', ואעפ"כ כשעסוקין באותו ענין ונתן לה בסתם מקודשת, רק דאנן אמרינן מדכשר בגט מה"ת אף כשאין עסוקין באותו ענין ונתן לה סתם, דליכא שום גילוי דעת כלל, [דזה שנותן לה הגט דף לאחר הצווי שלו לכתוב ולחתום לא חשבינן לי' לגילוי דעת שנותנו לה לגירושין, דא"כ גם בקידושי שטר הי' צריכה להיות מקודשת מדאורייתא, דהא השטר קידושין נכתב בכל פרטיו כמו גט, לשמה ומדעת שניהם, כמבואר באבה"ע סי' ל"ה, ואם אח"כ כשנותנו לה בסתם נחשוב זה לגילוי דעת שנותנו לשם קידושין, א"כ גם גילוי דעת שלה יש, דהא נכתב גם מדעתה, וגם היא קבלה אותו, ואמאי אין חוששין לקידושין כלל כשאין עסוקין באותו ענין, א"ו דלא חשבינן זה לגילוי דעת, וא"כ בגט אמאי כשר מה"ת], וע"כ צ"ל דזה הכתוב בהגט חשוב כאמירה בשעת הנתינה, [משא"כ בקידושי שטר, אם גם ע"י הנתינה הוי כאמר הוא הכתוב בהשטר, אבל אין כתוב בו כלל אמירה דידה, דליהוי כאמרה גם היא, וגילוי דעת אין כאן, וכנ"ל, משא"כ בגט סגי באמירה דידי', ולא צריך לרצון שלה, וכמ"ש הב"ש], אבל מ"מ פשיטא דאין צריך דין שליחות באמירה זו, דאפילו אם הוא באופן דלא הוי שלוחו כמותו בזה, מ"מ עכ"פ גילוי דעת הוי שנותן לגירושין, ולא גרע מעסוקין באותו ענין:
ובהיות כן, מ"ש כ"ת בתוך דבריו, וז"ל, הגע בעצמך וכו' אם יעשה הבעל אותה שליח לאמר לעצמה ודין וכו', דהיינו שיראה לה תיבות של הכריתות הכתובים בהגט, כדי שתאמר אותן בשליחותו, היועיל זאת בודאי לא, עכ"ל, ואני אומר בודאי אין, מועיל ומועיל, אם רק הספיקו הרמיזות הללו, להבין ממנו ענין עשיית השליחות, אף דבאמת אינה בזה בדין שליחות, מ"מ איך לך גילוי דעת גדול מזה שנותן אותו לגירושין, וסגי בהכי, וכנ"ל, וזה עדיף מעסוקין באותו ענין, ששם רק מבינים דבר מתוך דבר, אבל כאן הוא מרמז בהדיא על זה, ומה בכך דאין כאן אמירה, וכנ"ל, ואם היו הרמיזות באופן שסייע גם בגופו לזה, כמו הרכנה וכדומה, [וכאשר לדעתי באמת לא סגי בלא"ה שיהי' באופן שיובן ממנו ענין השליחות] בודאי זה יספיק גם במקום אמירה ממש, כמ"ש באבה"ע סי' קכ"א ס"ה, וגם אפילו בפקח לדעת רוב הפוסקים, עיי"ש בב"ש ס"ק ו':
אבל לא הי' צריך כ"ת לדחוק עצמו במציאות הזה, והי' יכול להמציא בפשיטות, כגון שזמן הרבה קודם הנתינה עשה שליח לאשתו שתאמר לעצמה בשעת נתינת, הגט ודין וכו', דלא הוי שליחות, כאלו אמר הוא אז בשעת הנתינה, דלא חזרה שליחות אצלו, ובזה אולי גם אני הייתי מודה לו, דאין כאן שום גילוי דעת ממנו בעת הנתינה, והגילוי דעת שמקודם לא מהני על שעת נתינה, דא"כ בכל גט יש גילוי דעת גדול בעת שמצוה לכתוב ולחתום לשמו ולשמה לשם גירושין שדעתו לתת אותו לגירושין, וגם אומר אז בפירוש כן, ואעפ"כ חיישינן בעת הנתינה דלמא הדר בי' ונותנו לפקדון, וכדומה, וה"ה בנ"ד מה שאמר לה מקודם לא מהני על שעת הנתינה:
אך גם בזה יש לומר, כיון שעשה אותה שליח לזה מקודם, והיא אמרה כן בשליחותו, בשעת הנתינה, הגם דבאמת אין בזה דין שליחות, מ"מ כיון ששומע ממנה ושותק, יש כאן גילוי דעת שמרוצה לזה, ונותן לשם גירושין, אך אם הוא אינו שומע זאת ממנה, בודאי לא מהני הגילוי דעת שמקודם, וכנ"ל, אמנם גם בזה יש לומר דמאחר דעשה אותה שליח לומר כן אח"כ בשעת נתינה, וידוע דבכל שליחות אף שנשתהה כמה בין מינוי השליחות להעשיה, מ"מ השליחות קיים, ולא חיישינן בסתמא שמא חזר בו המשלח בתוך כך, אלא אמרינן מדעשאו שליח לכך מסתמא גם בעת המעשה עדיין דעת המשלח כן הוא, וא"כ גם בנ"ד שעשה אותה שליח על אח"כ, שתאמר לעצמה בשעת הנתינה ודין וכו', מסתמא לא חזר בו הבעל מזה, וגם בעת הנתינה דעת הבעל הוא כמקודם שתאמר כן, וא"כ הגם דמ"מ דין שליחות אין כאן, מצד השליח, דהיינו מצדה, יען דלא חזרה שליחות אצלו, אבל עכ"פ כשהיא אומרת כן בשליחותו שמקודם שנקטינן מסתמא בכזאת שכדעתו אז כן דעתו עתה שתאמר כן, א"כ יש עכ"פ גילוי דעת גדול ממנו שנותנו לשם גירושין, אשר בזה סגי, וכנ"ל, ואין זה דומה לגילוי דעת שמקודם, וכנ"ל, דהכא ע"י מינוי השליחות על אח"כ יש ג"כ גילוי דעת גם עכשיו, וכנ"ל, ודוק בזה:
אמנם עדיין יש לומר, דאכתי לא נדחה בשביל זה עיקר דברי כ"ת בישוב כוונת הח"ס, באשה הכותבת גטה, ולא אמר כלל בשעת הנתינה, דכיון דלא הי' שום אמירה בפירוש, וגם לא שום גילוי דעת בעת הנתינה, ורק ע"י השליחות שעשה אותה להכתובה יהי' כאמירה, וכיון דאין בזה דין שליחות, וכנ"ל, נמצא דאין בזה אמירה, ולא שום גילוי דעת בעת הנתינה, ויש עוד לדבר בזה ולפקפק, דאולי יש לחשוב כל זה עכ"פ לגילוי דעת בעת הנתינה, מדאורייתא עכ"פ, אך אין רצוני להאריך עוד בזה כדי לבוא אל העיקר:
והוא דאף אם יהיבנא לי' לכ"ת כמ"ש במכתבו, דבעינן בזה דין שליחות לאמירה זו, מ"מ אין שום חילוק בזה בין אם האשה כותבת גטה בשליחות הבעל לבין אינש דעלמא:
ומתחלה נתבונן נא בדעת הח"ס, דלא ניחא לי' לומר דע"י נתינת הגט לידה הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בו, רק ע"י הכתיבה או החתימה הוי כאמירה, ויש להבין מה מהני האמירה שבשעת כתיבה או החתימה על שעת הנתינה, הלא אז בשעת הנתינה צריך לומר שנותנו לשם גירושין, וכנ"ל.
וע"כ צ"ל דס"ל להח"ס דהגם דמסירת הגט לבד לא הוי כאמירה, מ"מ כיון שנכתב בשליחותו, והוי כאלו אמר אז, לזה כאשר מגיע הדברים אשר אמר אז לידה, הוי כאלו אמר גם עתה הדברים הכתובים בהגט, ועדיין אין זה מובן כל צורכו:
אך גם זה צריכין אנו להבין, דאמרינן דבעת הכתיבה הוי כאלו אמר כל הכתוב בהגט, ואיזה טעם יש להאמירה הזו אז, דהלא הגט כתוב כמדבר לנוכח אשתו, אנא פב"ב צביתי וכו' ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"ב וכו', ואם היא אינה עומדת שם וקוראת עכ"פ מה שכותב איזה טעם יש לאמירה הזו שלא בפניה, וכי אם ראובן ישבע שלא ידבר אל שמעון, ויאמר שלא בפני שמעון אני ראובן אומר לך שמעון כך וכך, הכי עבר בזה על שבועתו, הא ודאי דלא, דהלא לא דיבר כלל אל שמעון, וגם אין טעם כלל להאמירה הזו שלא בפני שמעון, וה"ה הכא בגט, כיון דלשונו הוא לנוכח אשתו, איזה טעם כלל יש לאמירה זו שע"י הכתיבה אשר היא שלא בפניה:
וצ"ל דאה"נ הענין הוא כך, דגדר הדיבור אל חברו הוא מורכב מב' ענינים, האחד דמוציא הדיבור מפיו, והב' דמגיעו לאזני חבירו, וכאן בגט בהכתיבה אשר הסופר כותב בשליחות הבעל, והוי כאלו כתב הבעל, וכיון דנקטינן דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו הבעל אמר כל הכתוב בהגט, והוציא מפיו כל הכתוב בו בשליחותו, אך עדיין לא עשה בזה אלא חלק אחד מהנ"ל, דהוציא הדברים מפיו, אבל עוד חסר לזה חלק הב', דהיינו להגיע הדברים לאזני אשתו, כי כל הדיבור של עכשיו הוא שלא בפניה, והדיבור הוא לנוכח אשתו, כנ"ל, וצריך הוא להגיעו אליה, שזולת זה אין שום טעם להדיבור, וכנ"ל ולכך כשנותן אח"כ הגט הזה הנכתב בשליחותו בידה, נמצא דהדברים הללו אשר היו מגיעים אליה ודיבר אותם בעת הכתיבה שלא בפניה הוא מביאם עכשיו אליה, וכאלו השמיעם לאזניה, ונמצא עכשיו בעת הנתינה נגמר הדיבור אליה בב' חלקיו הנ"ל, וא"כ הוי באמת כאומר אליה בעת הנתינה כל הכתוב בהגט:
ומעתה ניחזי אנן, דרך משל להפוסקים דס"ל דשבועה מהני ע"י שליח, אם ראובן אומר לשמעון הנני ממנה אותך שליח שתדבר בשמי דברים האלה לעצמך, בזה"ל, אני ראובן נשבע ליתן לך שמעון מאתיים זוז, וכן דיבר שמעון בשליחתו, בודאי לא הוי בזה שליחו כמותו, דכיון דהשליחות הוא לומר לעצמו, א"כ לא חזרה השליחות אצל המשלח, וא"כ אין צריך ראובן לקיים שבועה זו כלל, ואין לומר בזה כיון דכל החסרון של השליחות הוא משום שהוא לעצמו של שמעון, וא"כ נימא דפרט הזה באמת ליתא, דלא הוי כאלו דיבר הדברים הנ"ל אל שמעון, דלזה אינו יכול שמעון להיות שליח, לדבר אל עצמו, וכנ"ל, אבל עכ"פ יהי' כאלו ראובן נשבע השבועה הנ"ל, ודיבר אותה בהלשון הנ"ל, רק לא אל שמעון, דהא על דיבור של הדברים הנ"ל שפיר יכול שמעון להיות שליח, וכמו אלו אמר ראובן ללוי אמור בשליחתי בזה"ל, הנני ראובן נשבע לתת לך שמעון ר' זוז, שלא בפני שמעון, דהי' כאלו אמר ראובן דברים הללו שלא בפני שמעון, וא"כ גם בשמעון עצמו נפלוג את שליחותו, ובמה דיכול להיות שליח יהי', אך זה אינו, דכיון דראובן עשה אותו שליח שידבר הדברים האלה אל עצמו, וכיון דבפרט הזה דאל עצמו השליחות בטל, ממילא כל השליחות בטל, דראובן דוקא בשליחות שלם הי' רוצה, [וגם בזה עדיין יש לעיין דאיני רואה קפידא בזה כ"כ לראובן]:
אבל אם ראובן אומר לשמעון הנני ממנה אותך שליח שתאמר הדברים האלה עבורי בזה"ל, הנני ראובן נשבע ליתן לך שמעון ר' זוז, ולא עשה אותו שליח כלל שידבר הדברים האלה אל עצמו, או שגם אמר לו בפירוש שאינו עושה אותו שליח בזה לדבר אל עצמו, רק לדבר הדברים האלה עבורו לבד, פשיטא דאם דיבר שמעון כן דהוי כאלו ראובן נשבע ודיבר דברים האלה, אבל לא אל שמעון, דעל זה עשה אותו שליח, ויכול להיות שליח, וכנ"ל:
ומעתה נבוא לנ"ד, דאשה הכותבת גטה בצווי של בעלה, ממילא הוי כאלו הבעל בעצמו כתב הגט, דשליחו כמותו, וכיון דנקטינן דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו הבעל אמר כל הכתוב בהגט, ולא שייך בזה לומר דהאשה אינה יכולה להיעשות שליח להאמירה משום דלא חזרה שליחות, דדוקא לומר לעצמה אינה יכולה להיעשות שליח, אבל כאן לא עשה אותה הבעל שליח כלל שתאמר לעצמה, דהגם דעשה אותה שליח להכתיבה, והכתיבה היא כדיבור, מ"מ הדבר ידוע דאין כוונת הבעל כלל לזה לעשות אותה שליח שתדבר עכשיו אל עצמה, כי אינו צריך עכשיו כלל לדיבור הזה אליה, וגם עיקר הדיבור שע"י הכתיבה אין עולה בדעתו כלל, רק עיקר כוונתו הוא שהיא תכתוב עבורו, ויהי' כאלו כתב הוא, ואין עולה על דעתו כלל שזה היא כדיבור, ומכש"כ שיהי' הדיבור אל עצמה, אין זה עולה כלל על מחשבתו, ואינו עושה אותה כלל שליח לזה, רק להכתיבה, שיהי' כאלו כתב הוא, וכתיבה היא כדיבור, וממילא ע"כ הוי כאלו אמר הוא בעת הכתיבה כל הכתוב בהגט, אבל לא אל האשה, כי על זה לא עשה אותה שליח, ואינה יכולה להיעשות שליח לעצמה, רק הוי כאלו אמר הבעל כל הכתוב בהגט ולה אליה, ואח"כ כשמגיע הגט אליה בשעת הנתינה, מגיע הוא בעצמו אליה הדברים אשר אמר בעת הכתיבה, אבל לא אליה, ועכשיו הוא מגיע אותם הדברים אליה, ונגמר עכשיו האמירה אליה, וא"כ הוי זה דומה בדומה ממש לאדם אחר הכותב הגט בצווי של הבעל, דבשניהם בשעת הכתיבה הוי כאלו אמר כל הכתוב בהגט, אבל לא אליה, ואח"כ כשמגיע הדברים האלה אליה בשעת הנתינה נגמר הדיבור אליה, ובצירוף שניהם, הכתיבה והנתינה, הוי כאלו אמר אליה אז בעת הנתינה כל הכתוב בהגט, וכנ"ל:
ומהתימא על מעכ"ת שכתב וז"ל, אמנם אם האשה כותבת הגט, אף שהיא יכולה להיעשות שליח להכתיבה, כי עודנה אינה מתגרשת בהכתיבה, אמנם דבר פשוט הוא שאינה יכולה להיעשות שליח לאמירה, דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל, עכ"ל, ואיך יתכן זה דנעשתה שליח לכתיבה ולא לאמירה, דהא כיון דנעשתה שליח להכתיבה, והוי כאלו הבעל עצמו כתב, וכיון דנקטינן השתא דכתיבה הוי כדיבור, ממילא הוי כאלו אמר כל מה שכתב, ואיך אפשר זה דנימא דהבעל כתב ולא אמר, כיון דהכתיבה הוי כאמירה, וצ"ל ע"כ דכוונת כ"ת היא שאינה יכולה להיעשות שליח לאמירה אל עצמה, דהא לא חזרה שליחות זה, וזה אמת, וגם אני כבר הוספתי לעיל שלא עשה אותה כלל שליח לזה שתדבר אל עצמה, אך ומה בכך, כיון שעכ"פ עשה אותה שליח להכתיבה, והוי כאלו כתב הוא, וממילא ע"כ הוי כאלו אמר הוא כל הכתוב. אך לא אליה, ושוב אח"כ כשהוא בעצמו מגיע אליה את הדברים הכתובים בשעת נתינה, ע"י צירוף שניהם, הכתיבה והנתינה, דהיינו הוצאת הדברים מפיו, והגעתם לאזניה, נגמר הדיבור אליה, והוי כאלו אמר אז בשעת הנתינה אליה כל הכתוב בהגט, וגם באינש דעלמא שכותב הגט בשליחות הבעל לא הוי יותר מזה, אלא ג"כ בשעת הכתיבה לא הוי אלא כאלו הבעל אומר כל הכתוב בהגט, ולא אל האשה, ורק בשעת הנתינה נגמר הדיבור אליה, וכנ"ל, ומה בין זה לזה, סוף דבר, איני רואה שום ראי' להח"ס מהאשה עצמה הכותבת גטה, יותר מסופר דעלמא הכותב גטה, וכנ"ל: