מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ו · ענף ד
ולזה שוב חזרתי להביא ראי' לכאורה לסברת הח"ס דהחתימה הוי כאמירה, וקשרתי חבל בחבל וכו' על דרך ראיית הח"ס, דלדעת הרמב"ם וסייעתו דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וגם ס"ל דבע"ח לבד הגט כשר, גם בלא ע"מ, ואם גם לא אמר כלום בשעת הנתינה יהי' ג"כ הגט כשר מה"ת, וע"כ לכאורה משום דהוי כדיבור בשביל החתימה, שהיתה בשליחותו, ושוב דחיתי זה, דא"כ יש להמציא ג"כ גם בלא שליחותו על החתימה, כגון נחתם בשבת בשוגג, וכדומה, וכנ"ל, ולא אמר כלום בשעת הנתינה, ואעפ"כ כשר מה"ת, וע"כ צ"ל דנתינת הגט לידה בלבד ג"כ הוי כאמירה, וא"כ אין ראי' כלל להח"ס דחתימה לבד מהני בשבועה, לא מצד דהוי כאלו כתב כל הנ"ל, ולא מצד דהוי כאלו אמר כל הכתוב:
ומעתה ימחול נא כ"ת להשים עיניו עוד הפעם במכתבי הקודם, ויבחין ויראה בהנקודות שנקדתי איזה פעמים אצל תיבות "ספר כריתות", גם מלת "ודוק" שהוספתי לפעמים, גם השינוי שבלשוני, שבתחלה כשהבאתי דברי הח"ס כתבתי דהחתימה הוי כאלו נאמר כל הכתוב' בהגט, ושוב בהראי' שכתבתי אליבא דר"מ, ושלמה דקיי"ל כר"א אדרבא ראי' להיפוך, בכל זה נשאתי ונתתי רק אם החתימה היא כאלו "כתב כל הכתוב" ושוב במה שכתבתי שיש להמציא לכאורה דיועיל החתימה, בראי' זו חזרתי וכתבתי דהחתימה היא כאלו "אמר כל הכתוב', וכאשר דחיתי ראי' זו כללתי וכתבתי דאין ראי' כלל להח"ס דע"י חתימתו יהי' כאלו "כתב" או אמר' כל הכתוב בהשבועה, מכל זה יוכל לראות ולהבין שנזהרתי בלשוני, ושכוונתי הי' ככל מה שפירשתי כאן, ושלא שגיתי ח"ו בדבר פשוט, לחשוב שדינו של הח"ס תלוי דוקא באם החתימה היא כאלו כתב' כל הכתב, ושע"י הראי' להיפוך יהי' נדחה הדין לגמרי, שא"כ איך סתרתי דברי בתוכ"ד, שלאחר שכתבתי דלדידן דקיי"ל כר"א אדרבא וכו' מיד כתבתי לעשות סמוכים לדינו של הח"ס ממה שיש להמציא לכאורה, וא"כ יהי' הראיות סותרות זא"ז, א"ו נראה בעליל גם מתוך מכתבי הקודם שזה שכתבתי דלדידן אדרבא וכו' הוא רק נגד הראי' שלי, לומר דהחתימה לא הוי ככתב כולו, אבל עדיין יכול להיות דינו של הח"ס אמת, מצד דנימא דחתימה הוי כאמירת כל הכתוב, ומצד זה הבאתי מיד הראי' ממה שיש להמציא לכאורה וכו', אמנם אח"כ כשדחיתי גם ראי' זו, כללתי וכתבתי דשוב אין שום ראי' להח"ס, לא מצד דהחתימה הוי ככתיבה, ולא מצד דהוי כאמירה:
ושוב כתבתי דאין להביא עכ"פ ראי' מגט לחתם השבועה ונתנה ביד חבירו דהוי כאמירה, כמו בגט, דאם באנו לדמות זה לגט, א"כ גם בנתינת הכתב לבד לחבירו גם בלא חתימתו יהי' כאמירה, וזה ודאי לא שמענו מעולם, עכ"ל במכתבי:
ובטעם החילוק בין נתינת כתב השבועה לנתינת גט, הי' מקום גדול לומר, דדוקא גט דכתוב כולו כמדבר לנוכח אשתו, בזה הוי הנתינה לה כמדבר עמה ע"י כתב, משא"כ שבועה שכפי הנהוג אין כותבין אותה כמדבר לנוכח חבירו, רק בדרך נסתר, כמו הנני נשבע לשלם לפלוני וכדומה, א"כ אין לומר שבנתינתו לו זה מדבר עמו, שהרי אינו מדבר עמו כלום, אך אינו מוכרח, דהדרך לדבר לפעמים לחבירו גם בדרך נסתר וכבוד, וגם כי אם אפילו השבועה כתובה כמדבר לנוכח ונתנה לחבירו בלי חתימתו בודאי ג"כ אין חוששין בזה לשבועה:
ולזאת המחוור בזה כמו שכתבתי בההעתק אשר הנחתי להעתיק ממכתבי הקודם, והוספתי בזה איזה תיבות, אחר לא שמענו מעולם הנ"ל, וז"ל "וע"כ צ"ל דרק בגט הוי הנתינה כאמירה, דרחמנא אחשבה להנתינה דידי', כדכתיב ונתן בידה, והיא מעשה רבה הכורת בינו לבינה, [וכן משמע קצת בב"ש שם ר"ס קל"ו] ולא מצינו למילף מיני' לדבר אחר דליהוי גבי' ג"כ הנתינה כאמירה, וא"כ גם בחתם עצמו ג"כ, מנ"ל דהוי כאלו אמר כל הכתוב", עכ"ל בהעתקתי הנ"ל:
ועתה ראיתי שגם כ"ת כתב כזאת במכתבו בקצת הסבר יותר, אך מה שהוסיף ע"ז בזה"ל, משא"כ החתימה, היא בכל מקום תורה על קיום הענינים הכתוב למעלה, עכ"ל, ואמת שכן הוא, אבל מניין לנו דהיא כמו דיבור, דיועיל גם לענין שבועה, אשר כתוב בה לבטא בשפתים, דודאי לא כל גילוי רצון מועיל לענין שבועה, וכמה טירחות טרחו בראיותיהם הפוסקים הסוברים דכתב מהני בשבועה כמו דיבור, הגם שאין גילוי רצון יותר מזה, אעפ"כ אנן דיבור בעינן בשבועה, וגם לאחר שכבר נתברר לרבינו הח"ס ז"ל דכתב בשבועה הוי כדיבור, אעפ"כ עלה ונסתפק על החתימה, אם היא ג"כ כדיבור, והוצרך להביא ראי' לזה, ואנחנו בעניותינו לראי' שלו לא ירדנו, וכנ"ל, ומעתה צריכין אנו לראי' לזה דחתימה הוי כדיבור, והסברא דגילוי רצון לבד לא יספיק כלל לחשוב החתימה כשבועה, וכנ"ל:
ומ"ש כ"ת מקודם לזה דק"ו הוא, אם המסירה היא כדיבור מכש"כ החתימה שעל הגט או על השבועה דהיא כדיבור, וכל עצמו דשבועה בכתב לא למד הח"ס רק מק"ו מדיבור, עכ"ל, מה מאוד יש לתמוה ע"ז, דהח"ס למד ק"ו כתיבה מדיבור, דהיא מעשה טפי וגם הוא יותר קיום מדיבור, עיי"ש בסי' רכ"ז ובלשון החות יאיר שהעתיק שם ובסי' ר"כ בד"ה שנית, וכתב שם עוד בסי' ר"כ בד"ה ונ"ל, דדוקא שבועה בכתב, אבל ת"כ בכתב לא מהני, דבהא ליכא ק"ו, כתיבה ממעשה דנתינת יד, עכ"ל, והגם דיש לדחוק בדברים אלו ולפרשם על דרך שכתב הח"ס בסי' רכ"ז בד"ה עוד, עיי"ש, מ"מ נראים הדברים כפשטן, דליכא ק"ו כתיבה ממעשה דת"כ, דהיא מעשה יותר גדולה, מה שתוקע כפו לחבירו, מהכתיבה שבינו לבין עצמו, ומעתה איך יש ללמוד ק"ו, חתימה שהיא מעשה זוטא טפי מכתיבה, מנתינת הגט ליד האשה, שהיא מעשה רבה, והיא עיקר הכריתות ועיקר קיום הגט:
ומ"ש כ"ת דהחתימה מבררת לנו יותר דעתו ורצונו שרוצה בקיומן של הדברים מהמסירה, לא ידעתי איך, דהלא אנן מהמסירה דגט בעינן למילף, דמסירה דכתב שבועה באמת לא מהני, וכנ"ל, ואיך החתימה מורה יותר על רצונו בקיומן של הדברים ממסירת הגט לידה, דהוא עיקר הכריתות והגמר שלו, והרי החתימה מכתיבה אי אפשר למילף, אף דנראה ודאי דהחתימה היא כ"כ גילוי דעת על קיום הדברים הנכתבים למעלה כמו אם הי' כתב בעצמו, ואעפ"כ לא ילפינן דהחתימה יהי' כדיבור כמו הכתיבה, יען דהכתיבה היא מעשה היותר גדולה מהחתימה, ואיך ניליף החתימה דיהי' כדיבור ממעשה העוד יותר גדולה, של מסירת הגט ליד האשה, אין זה אלא תימה:
ואף אם באמת הי' החתימה מורה יותר על רצונו בקיום הדברים ממסירת הגט לידה, ג"כ לא הי' אפשר ללמוד מק"ו ממסירה דהוי כדיבור, דאיכא למיפרך, דשאני התם דהיא מעשה היותר גדולה ועיקר הכריתות, משו"ה הוי כדיבור, משא"כ החתימה דהיא מעשה זוטא אף דמורה יותר על רצונו בקיום הדברים מ"מ גילוי דעת לא הוי כדיבור, ומכש"כ שלא ניתן להיאמר כן כלל דהחתימה הוי יותר גילוי דעת על קיום הדברים מהמסירה לידה, וכנ"ל, א"כ בודאי ק"ו זה מעיקר פריכא הוא, דאין למדין קל מחומר להחמיר עליו, וכנ"ל:
ובזה שכתבתי לעיל דלא כל גילוי רצון מועיל לענין שבועה, רק מה שהוא כדיבור, מה"ט אין להרחיק כ"כ דברי הדבר אליהו אשר הביא כ"ת דשבועה בכתב מושיט"א לא הוי שבועה לדברי האומרים דלא הוי כתב לענין שבת, דס"ל להמחבר הזה דדוקא אם מגלה רצונו ע"י כתב הוי כדיבור, אבל גילוי רצונו ע"י מושיט"א, דלא הוי כתב, לא הוי כדיבור, רק גילוי רצון לבד, ולא מהני בשבועה, וכמו גילוי רצון ע"י שאר תנועה דלא מהני בשבועה, דדיבור דוקא בעינן:
ואעפ"כ הנני מסכים בזה לדעת כ"ת, דהוי שבועה גם ע"י מושיט"א, [להפוסקים דשבועה בכתב מהני], דמידי כתב כתוב באורייתא לענין שבועה, לבטא בשפתים כתיב, אלא שאנן אמרינן דגילוי רצון ע"י מעשה הכתיבה לא גרע מע"י עקימת שפתים, ובהיות כן גם בכתב מושיט"א דג"כ מגלה רצונו ע"י מעשה חשובה, אשר כל העולם משתמשים במעשה הזה לגלות רצונם ולקיים כל דבר ע"י כתב המושיט"א, ג"כ לא גרע זה מדיבור, אף דבעצם לא הוי זה כתב לענין שבת וכדומה הצריך כתיבה:
ולא דמי למה שכתבתי לעיל בפשיטות דבשבועה לא מהני כתב ע"ג כתב כמו בשאר דברים, דשם החסרון הוא מצד הפועל, דלא עשה שום מעשה כלל בכתב ע"ג כתב, דגם קודם העברת כתב שלו היינו יכולים לקרותו, ואיזה פעולה עשה במה שהעביר הקולמס עליו, וקמחא טחינא טחין, ולא עשה שום פעולה בזה אף לבני אדם הקוראים הכתב, כי גם מקודם הי' נקרא, ואין כאן אלא גילוי רצון ע"י תנועת ידיו, ולא ע"י שום פעולה, וזה לא הוי כדיבור, משא"כ בכתב מושיט"א, פעולה גדולה עשה, אשר גילה רצונו ונתנו לקרות לכל אדם, הגם דלא הוי כתב, מ"מ לא גרע זה מדיבור להפוסקים דשבועה מהני בכתב, וכנ"ל: