מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ו · ענף ב
שושן פורים תרס"א.
מכתבו הנחמד קבלתי אתמול בשעת הסעודה, והי' לי למנה אמרותיו היקרים, אך יען ראיתי בתוך דבריו כי באחת יתפלא עלי, ותמה תמה יקרא, על מה שכתבתי דלמאי דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי אדרבא חזינן דע"י מה שמצוה לחתום על גט שמצאו באשפה לא הוי כאלו הוא כתב כל הספר כריתות וכו', ותמה כ"ת ע"ז הלא הח"ס לא קאמר רק שהחתימה היא כאלו אמר כל הכתוב למעלה, אבל לא כאלו כתב את כל הכתוב למעלה במקום שהכתיבה ובפרט כתיבה לשמה מעכבת מדאורייתא, עכת"ד כ"ת:
ולהיות כי באמת חף אנכי מפשע הזאת אשר שת עלי כ"ת, רק קיצור דברי אשר הוכרחתי לקצר במכתבי הגלוי הקודם גרם לי זאת להניח מקום לפני הקורא להתפלא עלי, לזאת הנני בזה לפרש קצת את שיחתי אשר במכתבי הקודם, ואגב אעבור על כל דברי כ"ת להתבונן בם, ולכתוב הנלפענ"ד בזה:
הנה סגנון מכתבי הקודם כך הוא, בתחלה הבאתי דברי הח"ס דבחתם עצמו על שבועה הכתובה בידי אחר הוי שבועה, וראייתו מהא דהאשה כותבת גטה, ורק העדים יחתמו בצווי הבעל, או גם חתימת ידו עצמו מן התורה, ואעפ"כ אם נתן לה הגט הזה בלא אמירה כלל בשעת הנתינה הוי גט מה"ת לדעה הראשונה שבסי' קל"ו ס"א, וע"כ דע"י החתימה שלו או בצוויו הוי כאלו אומר כל הכתוב בגט, וה"ה בשבועה הוי ע"י חתימתו כאלו אמר כל השבועה:
ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה לפענ"ד דאין ראי' זו מוכרחת כלל, דשם לא מן השם הוא זה דכתיבה או חתימה הוי כדיבור, רק דנתינת הגט לידה אשר כל הגט כתוב כמדבר לנוכח אשתו נתינה זו גופה אשר נותנו לידה הוי כאלו אמר לה כל הכתוב בו בגט זה:
תדע דלא"כ הי' מכאן ראי' מבוארת דשבועה בכתב ידו עכ"פ מהני, גם בלא צירוף הבקיאות דאשה עצמה כותבת גטה, ולמה שתקו כל הגדולים המדברים מענין שבועה בכתב מראי' זו, וכי נעלם מהם ח"ו, וע"כ כמו שכתבתי, דכאן הנתינה הוי כאמירה:
וגם אפילו לדעת הח"ס דרק מצד הכתיבה הוי בגט כאמירה, אכתי מנ"ל להמציא דגם כשהאשה עצמה כותבת גטה ורק נחתם בצווי הבעל דג"כ כשלא אמר כלום בשעת הנתינה דהגט כשר מדאורייתא, ולמידק מינה דגם החתימה הוי כדיבור, דלמא הא דאשה כותבת גטה היינו כשאומר הבעל בשעת נתינה ה"ז גיטיך, כמו שצריך להיות מדרבנן עכ"פ, והא דר"ס קל"ו דגם כשלא אמר כלום בשעת נתינה הגט כשר מדאורייתא היינו בסתם גט הנכתב ע"י הסופר בצווי הבעל, דבזה הוי כאלו הבעל עצמו כתב כל הגט, ומשו"ה הוי כדיבור:
והגם דמארי' דהאי דינא שם בר"ס קל"ו הוא הרמב"ם, והרמב"ם ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט, מ"מ עכ"פ צריך הוא להוכתב בצווי הבעל לכ"ע, כדי שיהי' לשמה, ושוב ממילא הוי כאלו הוא בעצמו כתבו, ומנ"ל לומר דהרמב"ם מיירי כאן גם באופן רחוק, היכא שהאשה עצמה כתבה אותו ורק נחתם בצווי הבעל, ולהכריח מזה דין חדש דגם חתימה בלבד הוי כדיבור:
וגם אדרבא, אם באנו לידי מדה זו, לקשור חבל בחבל ונימה בנימה, ולומר דהרמב"ם מיירי כאן בכל האופנים, א"כ אף אנו נאמר, כיון דהרמב"ם ס"ל דאין צריך שליחות כלל, לא להכתיבה ולא להחתימה, א"כ גם בנכתב ונחתם בצווי הבעל ולא בשליחותו, דהיינו שנכתב ונחתם בשבת או ביוהכ"פ בשוגג, עיין בסי' קכ"ג ס"ה] לפי מה שהעלה הש"ך בחו"מ סי' שמ"ח דגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה, והסכימו עמו האחרונים עיין בנוב"י קמא ר"ס ע"ו ור"ס ע"ז], או שהיו הסופר והעדים מוטעים בשליחותן, בענין השליחות, כגון באופן שאלו היו יודעים הדבר כמו שהוא לא הי' כותבין וחותמין, שהשליחות שלהן בטעות, ובטל, כמ"ש בנוב"י שם סי' ע"ה בד"ה אבל, וכל זה אינו מזיק להרמב"ם וסייעתו דלא מצריכין שליחות לכתיבה ולחתימה, כיון דעכ"פ נכתב ונחתם הגט בצווי הבעל לשמה, ואם נתן לה הגט הזה בלא שום אמירה כלל ג"כ הגט כשר מדאורייתא, הגם דהבעל לא כתב ולא חתם, וע"כ צ"ל דנתינתו לידה הוי כאמירה, וא"כ אין ראי' זו מאמירת הבעל מוכרחת כלל בשום אופן, דשאני כאן דהנתינה הוי כאמירה, וי"ל הא הכתיבה והחתימה לא:
כל זה חשבתי אז בזה, ואעפ"כ לסבת מיעוט הנייר של מכתבי הגלוי הוכרחתי לקצר, והנחתי זה, [ורק רימזתי קצת מזה בתוך מכתבי] אך כתבתי רק מה שנוראות נפלאתי בראיית הח"ס בזה, והוא דאף לפי דעתו דעיקר הדיבור בגט הוא רק מצד הכתיבה, וגם מניח דאף באשה עצמה הכותבת גיטה הדין כן דגם בלא אמר כלל בשעת הנתינה הגט כשר מדאורייתא, אעפ"כ אין ראי' כלל מזה דהחתימה הוי כדיבור יותר מן כל גיטי דעלמא, דהא גם באשה הכותבת גטה צריך להיות הכתיבה בצווי הבעל, כמו בכל גיטי דעלמא, כמבואר בכל הפוסקים, וא"כ הוי כאלו הבעל בעצמו כתב כל הגט, ובשביל זה הוי כדיבור, ואכתי חתימה גרידא מנ"ל דהוי ג"כ כאלו אמר כל הכתוב, ומאי אלימא לי' להח"ס הראי' לזה מהאשה הכותבת גטה יותר מכל גיטי דעלמא הנכתבים ע"י סופר בצווי הבעל, [ומ"ש רו"מ ליישב זה נדבר בו אח"כ בס"ד]: