מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ה · ענף ח
והנה הוספתי בזה נתינת רשות לתקן ולייפות הכתב גם לאחר שכבר יהי' כשר גמור, דאל"כ כאשר יתקן וייפה הכתב לאחר שיהי' הגט כשר גם בלא זה, כאשר הדרך לעשות כן תמיד, יהי' זה בלא צווי הבעל, דהרי כשהגט כשר כבר עשה שליחותו, ובשלמא כשאומר עד שיהי' לדעת הרב, שפיר יכול לתקן אף לאחר שהוא כשר מעיקר הדין, עד שיהי' לדעת הרב, אבל כשאינו תולה בהרב א"כ כשהוא כשר מעיקר הדין כבר עשה שליחותו, ושוב התיקון שלאח"כ הוא בלא צווי הבעל, וכאשר באמת אפילו כשאומר לדעת הרב כתב בחמ"ח סי' קכ"ב ס"ק א' בשם ס"ג שלאחר שראה הרב הגט לא ימשוך הסופר אות או אותיות שנטשטשו ואין רישומן ניכר בלתי רשות הרב, שמא הוא כשר לדעת הרב וכבר עשה שליחותו, עיי"ש, וה"ה כשלא אמר לדעת הרב שאין לו להמשיך אות או להשחיר אותו ביותר בלא רשות הבעל, דשמא הגט כבר כשר, וכבר עשה שליחותו:
והגם דבתו"ג שם ס"ק ה' כתב, דהא דאמרינן שלא יתקן בלא רשות הרב, היינו משום דחיישינן שמא הגט פסול בלא תיקון זה, רק שלדעת הרב הוא כשר, שטעה, ואעפ"כ כבר עשה שליחותו, מאחר שהבעל תלה בדעת הרב, והוא כשר לדעתו, וא"כ אם יתקן בלא רשות הרב, הרי הכשר הגט נעשה בלא צווי הבעל, אבל אם הגט הוא באמת כשר, וגם לדעת הרב הוא כשר, הגם דפשיטא דכבר עשה שליחותו, מ"מ מה בכך אם מתקן ומיפה האותיות ביתר שאת בלא צווי הבעל, מאחר שאין תיקון זה מהכשר הגט, ולא יהא גרע זה מאלו נפל טפת דיו מעצמו והמשיך האות, עכ"ד:
וכשמיפה הכתב ע"י העברת הקולמס על האות להשחירו ביותר, צ"ל לדעתו דגם לזה לא צריך צווי הבעל, דהא קיי"ל לענין שבת דבכתב דיו ע"ג דיו דפטור, דלאו מידי עביד, לא מחק כתב הראשון ולא כתב, עיי"ש בגיטין י"ט ע"א וברש"י שם, ובגמרא שם מדמי גט לשבת, וא"כ ה"ה בגט בדיו ע"ג דיו לא עביד כלום, ועדיין כתב הראשון הוא, אלא שהשחיר ותיקן אותו ביותר, וכתב הראשון הלא הי' בצווי הבעל, וגדולה מזו עיין מ"ש בתו"ג בחידושי גמרא די"ט בתו' ד"ה דיו:
וא"כ ה"ה בנ"ד שאינו תולה בדעת הרב, אם הגט כבר הוא כשר גמור, אף דכבר עשה שליחותו, מ"מ כשמתקן ומייפה אח"כ האותיות עוד ביותר אין צריך לזה צווי הבעל כלל:
אמנם לפענ"ד אחרי המחילה רבה מכ"ת של רבינו התו"ג אין דבריו בזה מחיוורים כלל, בראש, מה שהניח ליסוד וכתב דנראה הדין דאם הוא כשר לדעת הרב, אמנם הרב טעה, ובאמת הוא פסול, והסופר דידע שהוא פסול כתב גט שני בלא רשות הרב, דפסול גט הב', דכיון דגט הא' הי' כשר לדעת הרב, כבר עשה שליחותו, והגט הב' נכתב בלא שליחות הבעל, והוא פסול, עיי"ש:
וזה תמוה מאוד, ואדרבא נראה להיפוך, והגע עצמך, הבעל שמצוה לכתוב גט לאשתו, מפני שרוצה לגרשה בו, וכמו שמצוה לו כן בפירוש לכתוב הגט לשם גירושין, איך יתכן לומר שיעשה אותו שליח גם לגט שהוא באמת פסול, אשר לא יצלח לגירושין כלל, ורק שיהי' כשר לדעת הרב, אתמהה, כי מה בצע לו מזה אשר הוא כשר לדעת הרב, אם הוא אינו יכול למלאות בו חפצו ורצונו לגרש בו, מחמת שבאמת הוא פסול, ואני מקשה ע"ז קושיית רבה בגיטין ס"ג ע"ב, מי קאמר להו כתובו חספא:
ולא מיבעיא לדעת רש"י והטור ורוב הפוסקים, והפר"ח ס"ס קכ"ב הכריע כוותייהו, ולדברי הב"ש שם ס"ק ז' גם הרמב"ם ס"ל כן, דאפילו באומר כתבו וחתמו ותנו לשליח, ולאחר הנתינה לשליח נמצא בו פסול דלמפרע, ג"כ יכולים לכתוב ולחתום גט אחר, אף דכבר עשו בזה כל מה שצוה להם הבעל, מ"מ עדיין לא עשו שליחותם, דמי קאמר להו כתובו חספא, עיי"ש, א"כ בודאי ה"ה בנ"ד, אף שאמר להם עד שיהא כשר לדעת הרב, וכתבו וחתמו, והוא כשר לדעת הרב, אף דכבר עשו כל מה שצוה להם הבעל, מ"מ מאחר דבאמת הוא פסול, עדיין לא עשו שליחותן, מהאי טעמא גופי', דמי קאמר להו כתובו חספא, וכנ"ל:
אלא אפילו לפי מה שהבינו הב"י וכל האחרונים, דס"ל להרמב"ם באומר כתבו וחתמו ותנו לשליח, ונתנו לשליח, ואח"כ נמצא בו פסול דלמפרע, הוי ספק אם כבר עשו שליחותן, דכיון דכבר עשו כל מה שצוה אותם לא אמרינן בזה מי קאמר להו כתובו חספא, עיי"ש בסי' קכ"ב ס"ב ובאחרונים שם, מ"מ היכי דלא אמר להו תנו לשליח, רק כתבו וחתמו, אף שכבר עשו מה שצוה אותם, וכתבו וחתמו, ונמצא בו פסול, כיון שמחוסר עדיין נתינת הגט ליד הבעל, אמרינן בזה לכ"ע מי קאמר להו כתובו חספא, עיין בב"ש שם ס"ק ד' ובג"פ שם ס"ק י"א בד"ה מעתה, ותבין זה, וא"כ ה"ה היכי שתלה בדעת הרב, וכבר הוא כשר לדעת הרב, מ"מ אם הוא באמת פסול, מאחר דמחוסר עדיין נתינת הגט ליד הבעל, ג"כ יש לנו לומר בזה מי קאמר להו כתובו חספא, ויכולין לכתוב גט אחר בלא צווי הבעל מחדש:
ובפרט לפי נוסח האמירה שלנו, שאומר בפירוש כתוב גט וכו' לגרש בו אשתי פב"פ, בכה"ג כתבו הפר"ח שם והג"פ שם סוף ס"ק י' בשם הריק"ש, דאפילו באומר כתבו וחתמו ותנו לשליח, וכבר נתנו לשליח, ונמצא בו פסול, דלכ"ע יכולין לכתוב גט אחר, דבזה ודאי עדיין לא עשו שליחותם, הואיל דאמר בפירוש לגרש בו, וזה לא יצלח לגירושין, והפר"ח שם הביא זה בסתם, וש"מ דהסכים לזה, עיי"ש, וא"כ בנ"ד שמצוה לכתוב גט כדי לגרש בו אשתו, ועד שיהי' כשר לדעת הרב, מ"מ אם הוא באמת פסול, כל אפייא שוין בזה שעדיין לא עשה שליחותו, ויכול לכתוב גט אחר בלא צווי הבעל:
ומה שתלה הבעל ואמר עד שיהי' כשר לדעת הרב, היינו דאפילו שיהי' כשר מעיקר הדין, ורק לא לדעת הרב יהי' יכול לכתוב גט אחר, עד שיהי' כשר לדעת הרב, אבל לא לומר דמסתפק עצמו אפילו בגט שהוא באמת פסול, אם רק יהי' כשר לדעת הרב, דזה אי אפשר לומר כלל, דמי קאמר לי' כתוב חספא, והלא רצונו בגט שיהי' יכול לגרש בו, וכן צוה לו בפירוש, וכנ"ל:
וממילא בהיות כן, שוב א"א לומר דמה שכתבו שלא יתקן בלא רשות הרב, הוא משום דשמא לדעת הרב הוא כשר ובאמת הוא פסול, דבכה"ג שפיר יכולין לתקן גם בלא דעת הרב, דעדיין לא עשו שליחותן, שליחות הבעל, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דהחשש הוא שמא באמת הוא כשר, וגם לדעת הרב הוא כשר, דבזה ודאי כבר עשו שליחותן, ושוב אין להם להוסיף ולתקן, זולת מדעת הרב:
ומה שתמה ע"ז בתו"ג, וכתב דמאחר שכבר הוא כשר, מה בכך שמושך האות יותר בלא צווי הבעל, ולא יהא גרע מנפלה טפת דיו מעצמו והמשיך האות, וכנ"ל, אין זה תימה כ"כ, והרי כבר מצינו כיוצא בזה בטור סוף סי' קכ"ו, שם הביא תשובת הרא"ש, בדבר גט ע"י שליח להולכה שלא הי' הווי"ן ארוכין, שאם ניתן לה הגט ואין הווי"ן ארוכין, לא הייתי פוסלו בשביל זה אם הבעל רחוק מכאן, אבל לכתחלה אין ליתנו לה, ואין הב"ד יכולין להאריכן [יען שהוא בלא צווי הבעל], רק אם יש בו תקנת עיגון יאריכו הווי"ן, כי מסתמא ניחא לי' להבעל, עיי"ש, וכתב שם הב"י לחד תירוצא, דמיירי דהווי"ן הי' ווי"ן כראוי, רק שלא הי' ארוכות יותר מדאי, ואע"ג דמדינא אין צריך להאריך ווי"ן המוזכרים בתלמוד יותר מדאי, מ"מ כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה, עכ"ד הב"י, וכ"כ שם הב"ח, וכ"כ במשנה למלך פ"ד מה' גירושין הי"ד עיי"ש, הרי דאף דמדינא הוא כשר, מ"מ קפדינן לכתחלה שלא לתקן ולהאריך אותם בלא צווי הבעל, אם לא כשיש בו תקנת עיגון, שאז אמרינן דמסתמא ניחא לי' להבעל:
ובשם הריב"ש הביא שם הב"י, דאפילו בשעת הדחק אין לב"ד להאריך הווי"ן, כי אם צריך תיקון איך יתקן זולתי הסופר שהוא שליח הבעל, אלא שכשר גם בלא הארכת הווי"ן, ומה גם בשעת הדחק, עיי"ש, ועיין בג"פ שם ס"ק ס"ו, הרי דאף דמכשיר גם בלא הארכת הווי"ן, מ"מ כשבא להאריך אותן לא יאריך שלא בציווי הבעל:
והגם דבודאי יש לחלק בין ההוא דהתם לנ"ד, דבשלמא התם הגם דגם בלא הארכת הווי"ן כשר מדינא, מ"מ כיון דעכ"פ ממנהגא צריך להאריך אותן, ולזה הסופר שצוה לו הבעל לכתוב הגט, פשיטא דיש לו להאריך אותן גם לאחר שכבר נכתבו כראוי בצורת ווי"ן, אף בלא צווי הבעל מחדש, דמסתמא צוה לו הבעל מקודם לכתוב כפי המנהג, ולזה איש אחר אינו יכול להאריך אותן בלא צווי הבעל, דלכתחלה גם על מה שהוא מצד המנהג קפדינן שלא יכתוב בלא צווי הבעל, משא"כ בנ"ד אם הגט הוא כשר לגמרי, וגם לדעת הרב, א"כ כבר יצא הסופר ידי צווי הבעל, ועשה שליחותו, רק שרוצה אח"כ לייפות הכתב ביותר, להמשיך אותיות ולהשחיר אותן ביותר, מאחר דאין בזה אפילו ממנהגא, יש לומר דאין צריך לזה צווי הבעל כלל:
מ"מ מאן לימא לן שכן הוא, ודלמא כל מה שבא לצורך הגט לתקנו ולייפותו ביותר קפדינן עליו לכתחלה שיהי' דוקא בצווי הבעל, ואין זה דומה לנפלה טפת דיו מעצמו והמשיך האות, דשם אין הדיו בא לצורך הגט לתקנו ולייפותו ביותר, רק נפל שלא במכוון, משא"כ במה שעושה הסופר במכוון לצורך הגט לפי דעתו, קפדינן לכתחלה שיהי' בצווי הבעל, אף שגם בלא זה הוא כשר, ולכך כתבו שלא יתקן בלא רשות הרב:
וממילא ה"ה בנ"ד, שמצוה לו לכתוב גט סתם, אם כבר הוא כשר, ועשה הסופר שליחותו. אלא שבא לתקנו ולייפותו ביותר, יש לומר דקפדינן בזה שלא יהי' בלא צווי הבעל, ולזאת הוספתי בנוסח הצווי שלו שנותן לו רשות לתקנו ולייפותו אף לאחר שיהי' כבר כשר גמור:
והנה לא כתבתי שיצוה ע"ז בהחלט, לתקן גם לאחר שיהי' כשר גמור, דא"כ הי' משמע שמקפיד ע"ז, לתקן דוקא, ולמה לנו זאת לעשות הכרח במה שאינו מן הדין, ויש לחוש דתיפוק מיני' חורבא, דלפעמים יעלה על דעת הסופר לתקן או לייפות איזה אות כשר, שיהי' עוד ביתר שאת, ואח"כ יצא הדבר מדעתו, יען דאין הדבר נחוץ כ"כ, דגם בלא זה הוא כשר, והבעל הקפיד דוקא שיתקן לפי הנראה בעיניו, גם לאחר שיהי' כשר גמור, ולזאת כתבתי בלשון נתינת רשות, שנותן לו רשות לתקן גם לאחר שיהי' כשר גמור, דבזה אין הכרח דוקא לתקן, רק באם ירצה לתקן נותן לו רשות, ויהי' בזה שלוחו, וכנ"ל:
והגם דבזה שוב נפלינן בחשש ברירה, על הצווי הזאת לתקן גם לאחר שיהי' כשר גמור, דהא אינו מצוה ע"ז בהחלט. רק אם ירצה לתקן, וא"כ אינו מתברר אם מצוה אותו ע"ז רק כשרוצה לתקן, וכנ"ל בענף ב', מ"מ מאחר דהקפידא הזאת שיהי' גם התיקון שלאחר הכשר הגט בצווי הבעל הוא רק חומרא לכתחלה, בכל כגון זה שפיר נוכל לסמוך על מה שהוכחתי לעיל מן המשנה דאם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי דאין חשש על הצווי באם לברירה, ועוד דהקפידא הזאת לא עדיף ממלתא דרבנן. וקיי"ל בדרבנן יש ברירה: