מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ה · ענף ג
אמנם מה לעשות ובעניותי לא מצאתי עדיין מנוח גם בזה, דהרי משנה שלמה שנינו בגיטין דע"ו ע"ב, אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי, כתבו גט בתוך יב"ח ונתנו לאחר יב"ח אינו גט, ומשמע להדיא הא לאחר יב"ח אם לא בא כותבין ונותנין, וכן הוא שם להדיא במשנה כתבו כו' ונתנו לאחר יב"ח ומת אם הגט קודם למיתה הר"ז גט והרי גם התם לא הי' הצווי על הכתיבה והנתינה בהחלט, רק באם, אם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו, וא"כ לא נתברר הצווי והשליחות להכתיבה והנתינה רק אחר יב"ח, כשלא בא עד יב"ח, ואעפ"כ מהני הצווי, ולא חיישינן לחשש ברירה, והרי התם באם לא באתי הוא תולה בדעת עצמו, וביותר יש לחוש בכזה לברירה מבתולה בדעת אחרים, כדאיתא בגיטין דכ"ה, ואעפ"כ מהני הצווי על אופן כזה, ואין זה דומה למ"ש רש"י שם ע"ב בד"ה לכי, דשאר תנאים שבגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם אין הטעם משום ברירה, עיי"ש, דשאני התם, שהאומר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שאתן לך ר' זוז וכדומה, הרי הוא רוצה בהגט, דהא חזינן דמגרשה, וכן רוצה בקיום התנאי, ודעתו לקיים התנאי, והרי הוא כמבורר בשעתו, אבל באם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי אין רצונו כלל בשלילת ביאתו ולא בהגט כל עיקר, ואדרבא הוא רוצה שיבוא ולא יהי' גט כלל, ולכך אינו מגרשה עכשיו, ודעתו באמת לבוא עד יב"ח, אלא שאומר שבאם לא יבוא יכתבו ויתנו לה גט כדי שלא תתעגן, ועכ"פ אין דעתו כלל לקיים האם ושלא לבוא, ואדרבא וכנ"ל, ואין מבורר כלל בשעתו שלא יבוא ואין בו בזה אלא מה שהוא בידו שלא לבוא, וזה גרע עוד יותר לענין ברירה מה דתלה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים, וכנ"ל, וע"כ צ"ל דאין צריך להיות מבורר הצווי והשליחות אלא בשעת הכתיבה והחתימה והנתינה וכשהוא מבורר אז סגי, ולא צריכינן לומר הוברר הדבר למפרע בשעת הצווי, דגם באינו מבורר בשעת הצווי שפיר דמי, וכמ"ש באמת בנודע ביהודה הנ"ל:
ועוד נראה דגם לדעת הרשב"א הנ"ל דאפשר דצריך השליחות להיות מבורר בשעת הצווי, א"ש הכא, דהכא שפיר מבורר השליחות בשעת הצווי, דהא נתברר לנו מיד שמצוה את פלוני ופלוני לכתוב וליתן, ואי משום דתלה הדבר באם, אם לא באתי עד יב"ח, זה הוא ענין תנאי, ומלתא אחריתא היא, ולא נגרע עי"ז הבירור, כנודע, וע"כ לא אמרינן דצריך להיות מבורר השליחות בשעת הצווי, אלא לאפוקי כשאינו מבורר אז אם הוא מצוה כלל, או שאינו מבורר אז למי הוא מצוה, כמו בנידון הרשב"א, כל מי שיבחר בו בעלי יהי' ש"ק שלי, אבל כשמבורר בשעת הצווי שמצוה ולמי הוא מצוה רק שתולה הדבר באם, זה הוא מלתא אחריתא, ושפיר נקרא מבורר:
וראי' לזה דאל"כ למ"ד בגיטין פ"ו ע"ב דבעינן נתינה לשמה נתינה מבוררת לשם גירושין, עיי"ש, א"כ האיך מהני גט על תנאי, הא אינו מבורר בשעת נתינה אם הוא לשם גירושין, דשמא לא תקיים התנאי, ובאופן כזה אינו נותן לה הגט לשם גירושין, וא"כ תלי' זאת בברירה, ובגט לכ"ע א"ב, וכנ"ל, וגדולה מזו מצינו בכתיבה אליבא דר"א, דודאי בעינן כתיבה מבוררת לשם גירושין, ואעפ"כ המעיין בגיטין פ"ד ע"ב בסוגיא דכל התנאים פוסלין בגט ובראשונים שם, יראה, דאינו פסול לר"א מעיקר הד"ת אלא כשכתב לפני התורף חוץ מפלוני, אעפ"י שחזר ומחקו, ולרבא גם באמר בע"פ לפני התורף חוץ מפלוני פסול מה"ת לדעת מקצת הראשונים ז"ל אבל זולת זה אינו פסול מה"ת אלא משום גזירת חוץ, ואפילו בתנאי דעל מנת קודם לתורף אינו פסול מה"ת, בין בע"פ, בין בכתבו בתוכו, ונתקיים התנאי אח"כ או בטלו קודם הנתינה, עייש"ה ותראה שכן הוא, והרי בתנאי קודם לתורף, ובפרט בכתבו בתוכו, אין הכתיבה מבוררת לשם גירושין, דשמא לא תקיים התנאי אח"כ ואין הגט לשם גירושין, וא"כ יש בזה פסול מה"ת, מחשש ברירה, ולהתו' הנ"ל בגט לכ"ע א"ב:
הן אמת דהרמב"ם פסק בפ"ח מה' גירושין ה"ד דבתנאי קודם התורף בין בכתב בין בע"פ הרי זה ספק גירושין, וכתב ה"ה שם שהוציא זה מהירושלמי פ' כל הגט שפיסול תנאים הוי מפני שאין אומרים יש ברירה, דאעפ"י שנתקיימו מ"מ בשעה שנכתב הגט לא הי' ספר כריתות, עכ"ל, והיינו שלא הי' מבורר בשעת כתיבה שהוא לשם כריתות, דדלמא לא יתקיים התנאי אח"כ, וכנ"ל, [ולפ"ז צ"ל דהירושלמי ס"ל כאביי במכילתין פ"ו ע"ב דנתינה לשמה לא בעינן, דאל"כ היכי מהני כלל גט על תנאי, הא אינה נתינה מבוררת לשם גירושין, וכנ"ל, וע"כ דלא בעי נתינה לשמה, ונראה דפליגי בזה ר' יודן ור' חיננא בירושלמי שם לפי פירוש הק"ע והפני משה, דר' יודן ס"ל דבעינן נתינה לשמה, ולכך מייתי ראי' דע"כ רבי לא חייש בזה לברירה, דאל"כ כל התנאין שהתנינו בגיטין דלא כרבי, והיינו דגם בהנתינה יש חשש זה של ברירה, וכנ"ל, ור' חיננא ס"ל דלעולם טעמיה דרבי משום ברירה, אלא תמן בכותב על מנת כן ברם הכא בנותן על מנח כן, ור"ל דדוקא בכתיבה דבעי לשמה יש חשש ברירה, אבל בנתינה אין חשש ברירה, דלא בעינן נתינה לשמה כל עיקר, עיי"ש ודוק:
גם צ"ל ע"כ לפי שיטה זו דלא בעינן שליחות הבעל בהכתיבה, דאל"כ אכתי גט על תנאי איך כשר, דהגם דהבעל מעלים התנאי מהסופר ומהעדים בשעת הכתיבה והחתימה, מ"מ הלא הוא עצמו יודע בלבו שיתן הגט על תנאי, וא"כ אין הכתיבה מבוררת מצדו לשם גירושין, ורחמנא אמר וכתב לה ספר כריתות, שהבעל יכתוב הגט לשם כריתות, א"ו דלא בעינן שליחות הבעל להכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי, אלא אסופר, כמ"ש התו' והרא"ש בגיטין כ"ב ע"ב, והסופר והעדים אינם יודעים מהתנאי, ואין לומר דא"כ כמו כן הי' יכולים לפשוט בנדרים ל"ו דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, מהא דתנן בזבחים מ"ו ע"ב שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, ואין הבעלים מפגלין, ואי שלוחי דידן נינהו למה לא יפסל בזה מחשבת הבעלים המשלחים, וכנ"ל, וע"כ שד"ר נינהו, ולמה לא פשט הגמ' שם מזה, י"ל דשאני התם דכתיב המקריב אותו לא יחשב, תלה רחמנא המחשבה בהמקריב דוקא, דהיינו העובד, וכמ"ש רש"י בזבחים שם, ועיין בפירוש הרא"ש בנדרים שם, וא"כ גזה"כ הוא דאין מחשבת הבעלים פוסלת בזה, אבל בנ"ד שפיר יש להוכיח משיטת הרמב"ם הנ"ל דלא בעינן שליחות בהכתיבה, וכנ"ל, וכ"כ הב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה' דלהרמב"ם לא בעינן שליחות בהכתיבה, עיי"ש, מיהו י"ל דמזה שהוכחנו אין הכרח, דמאחר שעושה את הסופר שליח לכתוב ולעדים לחתום, והשליחות הוא בסתם בלא תנאי, א"כ שלוחו של אדם כמותו, וכאלו הוא כתב הגט לשם גירושין מבוררת, והתנאי שיודע בלבו הוא דברים שבלב ואינם דברים, וכן אפילו כשכותב בעצמו, כיון שכותב בסתם לשם גירושין, אין מזיק לזה מה שבלבו, דהיכי דדברים שבלב סותרים למה שבפיו, או למעשה הנגלית לפנינו, אינם דברים, גם י"ל דמאחר שבשעת הכתיבה והחתימה אינו מגלה התנאי, דעתו באמת גם בלבו כעת לכריתות מבוררת, אלא שאח"כ נותנו על תנאי, ועיין בג"פ בסי' קכ"ג ס"ק א' ובפר"ח שם דס"ל בדעת הרמב"ם דבעי שליחות להכתיבה]:
אמנם כבר כתב ה"ה שם, שדעת הרבה מן המפרשים הוא דליכא מאן דפסל מדינא אלא חוץ בכתב ולפני התורף וכו', ויש מוסיפין לפסול מן הדין חוץ לפני התורף, אפילו על פה, והשאר מן הגזירה אטו האי, עכ"ל, ובאמת שכן הוא דעת התו' והבעה"מ והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן דגמ' דידן לא ס"ל הא דירושלמי בטעם פיסול התנאים משום ברירה, אלא כלהו משום גזירה אטו חוץ, עיי"ש, וע"כ צ"ל דהא דבאמת לא חיישינן בזה לברירה, היינו משום דבתנאי לא שייך ברירה, דבתנאי הדבר בעצם מבורר ומוחלט בכל אופן, והתנאי מלתא אחריתא הוא, ודוק, וכ"כ בתורת גיטין בחידושי גמרא בגיטין דכ"ה בד"ה ולכי מייתי, ומיישב שם הא דמקשה הגמ' שם מהא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא, עיי"ש, ובדף ע"ג ע"ב, ובנתיבות סי' ס"א ס"ק ג':
והנה הראב"ד הובא ברמב"ן ורשב"א שם הביא ראי' דתנאי בע"פ אפילו קודם לתורף כשר לגמרי, ואפילו משום גזירת חוץ אין בו, מהא דתנן שם בס"פ מי שאחזו, כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח וכתבו בתוך יב"ח אינו גט, ר' יוסי אומר כזה גט, משום דהכי קאמר להו כתובו מעכשיו ותנו אם לא באתי עד יב"ח, אלמא דאעפ"י שנכתב על תנאי ליתנו לה אם לא יבא עד יב"ח אפ"ה כשר, אמנם הרמב"ן שם דחה ראי' זו, דהתם אין התנאי על הגירושין, רק על השליחות, שלא עשאן שלוחים ליתן הגט רק אם לא יבא עד יב"ח, עיי"ש:
אך הראב"ד דלא נחית לזה, רק ס"ל דזה התנאי הוא על גוף הגט, ור"ל דאינו רוצה לגרש אלא אם יבא עד יב"ח, ואז יתנו, אבל אם יבא עד יב"ח אינו רוצה לגרשה כלל, ולכך לא יתנו, ולכך הביא ראי' מזה דתנאי בע"פ קודם לתורף כשר, וע"כ צ"ל לדעתו דהא דלא חיישינן בזה אפילו מדינא לחשש ברירה בשעת הכתיבה, משום דמה דתולה באם ובתנאי לית בי' משום ברירה, וכנ"ל, וא"כ ה"ה עיקר הצווי שלו, מה שאומר אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי אפילו אם נימא דהשליחות צריך להיות מבורר בשעת הצווי, מ"מ אין בזה חשש ברירה במה שתלה זאת באם, דזה הוא ענין תנאי, ובתנאי לא שייך ברירה, וכנ"ל:
אמנם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם בתנאי יש חשש ברירה, ע"כ צ"ל דהא דמהני כאן הצווי לכתוב וליתן באם לא באתי עד יב"ח, היינו משום דאין השליחות צריך להיות מבורר כלל בשעת הצווי, ודי במה שהוא מבורר בשעת הכתיבה, וכנ"ל, והא דבכתובו מעכשיו ותנו אם לא באתי עד יב"ח וכתבו מעכשיו הוי גט, היינו משום דשם אין התנאי על הגט, רק על השליחות, וכמ"ש הרמב"ן, ושפיר הוי כתיבה מבוררת לשם גירושין:
שוב ראיתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ו שנתקשה בדברי הרמב"ם שחושש גם בתנאי לברירה, דא"כ גט על תנאי היכי משכחת לי' כלל, דאפילו כשאינו אומר התנאי אלא בשעת נתינה, מ"מ גם בשעת הנתינה צריך להיות מבורר, דבגיטין וקדושין צריך להיות מבורר חלות הגירושין והקידושין בשעה שחלין, כדמשמע בפ' כל הגט, דמייתי מהא דמה היא באותן הימים וכו' דמכי מיית הוי גיטא, וכן מהא דע"מ שירצה אבא וכו' הא רצה האב מקודשת, אלמא יש ברירה, עיי"ש, הרי דאף בשעת חלות הגירושין וקידושין בעינן ברירה, וא"כ להרמב"ם איך יכול אדם לגרש על תנאי כלל, עיי"ש:
אמנם לפי מ"ש הנתיבות בסי' ס"א ס"ק ג' לא קשה מידי, דשם כתב דעד כאן לא צריכינן לבא לברירה אלא כשאי אפשר לומר שיחול הדבר כשיבורר, ואנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע בשעת חלות הדבר, אבל בדבר שראוי לחול כשיבורר, אפילו אם אומר מעכשיו מהני כיון שיכול להקנות שיהי' הקנין חל לכשיבורר, יכול להקנות ג"כ שיהי' הקנין חל עכשיו, כמו בדשלב"ל לר"מ, עכ"ד, ועיי"ש, וכ"כ במקור חיים סי' תנ"ד ס"ק ב', דבכה"ג לא שייך דין ברירה, עיי"ש, ולפ"ז לא קשיא קושיית המהרי"ט הנ"ל על הרמב"ם, דעד כאן לא צריכינן בגמ' שם לומר דיש ברירה, אלא בהר"ז גיטיך מהיום אם מתי, דשם א"א להגירושין לחול לכשיבורר, דהיינו כשימות, דהא אין גט לאחר מיתה, וע"כ צ"ל בזה הוברר הדבר למפרע, והיינו יש ברירה, וכן בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, א"א להקידושין לחול כשיבורר, דהיינו כשירצה האב, דאז כלתה ביאתו, וכמ"ש הנתיבות שם, וע"כ צ"ל הוברר הדבר למפרע בשעת ביאה, וא"כ ע"כ דיש ברירה, משא"כ בכל התנאים דעלמא, כגון הר"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתיים זוז, וכדומה שאר התנאים שאינם בלאחר מיתה, שאפשר להגירושין לחול כשיתקיים התנאי ויבורר, יכול ג"כ לגרשה על התנאי הזה גם מעכשיו, אף שעכשיו אינו מבורר, ולא צריכינן לומר בזה יש ברירה, וכן בקידושין של שטר וכסף ע"ת שיכולין הקידושין לחול כשיבורר, יכול ג"כ לקדשה מעכשיו, ול"צ לומר בזה י"ב, והיינו דלא פריך הגמ' שם מכל הגיטין והקידושין על תנאי, לשיטת הרמב"ם דגם בתנאי יש חשש ברירה:
אמנם בתנאי קודם לתורף, דלענין כתיבת הגט לא סגי כלל כשיבורר התנאי אחרי כן. רק צריך דוקא שיהי' מבורר לשם גירושין בשעת הכתיבה, וצריך לומר הוברר הדבר למפרע, בזה חשש הרמב"ם לברירה, וכן למ"ד דבעינן נתינה לשמה, א"כ צריך להיות מבורר בשעת נתינה דוקא שהוא לגירושין, כמבואר בגיטין דפ"ו ע"ב, לדידי' אם נימא כשיטת הרמב"ם דגם בתנאי יש חשש ברירה, באמת לא משכחת שום גט על תנאי, דע"כ צריך לומר בזה הוברר הדבר למפרע בשעת נתינה, וכנ"ל, וע"כ צ"ל לדידי' דבתנאי אין חשש ברירה, וכמ"ש לעיל דפליגו בזה בירושלמי ר' יודן ור' חיננא, דר"י ס"ל דבעי נתינה לשמה, ומתניתין שם דב' גיטין שנתערבו דלא כר"א, וא"כ ע"כ צ"ל דבתנאי אין חשש ברירה, דאל"כ כל התנאים שהתנינו בגיטין דלא כרבי, ור"ח ס"ל כאביי דלא בעינן נתינה לשמה, ולכך ס"ל דבתנאי יש חשש ברירה, והרמב"ם פסק כאביי ור"ח, דלא בעינן נתינה לשמה, ובתנאי יש חשש ברירה, והא דגט שכ"מ בתנאי דאם מתי כשר, וכן הא דקיי"ל בע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת, זה קשה ג"כ לשיטת כל הפוסקים, וכבר נאמרו תירוצים שונים בזה, ויסבור הרמב"ם כאחד מהם, והגם דבספר ישועות ישראל בסי' ס"א סוף ס"ק ג' הביא מהריב"ש דלא כהנתיבות הנ"ל, עיי"ש, אעפ"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת הנתיבות, וכנ"ל:
ומ"ש המהרי"ט שם לפרש הירושלמי דלא כפירוש ה"ה דפיסול התנאים הוא משום חשש ברירה, עיי"ש, תמהני דהא גם הרמב"ן במלחמות בפ' המגרש שם והרשב"א והר"ן שם פרשו הירושלמי כן כמ"ש ה"ה, עיי"ש, ובאמת שהמעיין היטב בדברי הירושלמי שם בר"פ כל הגט יראה שהאמת הוא כפירוש זה של הראשונים ז"ל: