אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ד · ענף י

ענף ט

ועתה נבא אל קפידא השנית, אשר לדעתי הוא קפידא יותר גדולה עד אין לשער מקפידא הא' הנ"ל, והוא דאף אם הי' לו עכ"פ פאפירטן ונוטנטריקטס אמיתים ממדינתינו, באופן שהקונזאל הפרוסי שבווארשא הי' מקיים אותם, [והיו הנשואין יכולין להיות במקומה בגאללוב, ע"י הפאפירען שממדינתינו, על שם הפולני שמפולין, מ"מ לא היתה צריכה להינשא לו בלא הפאפירטן מאמעריקא, והיתה יכולה לבטל השידוך עי"ז, ופטורה מחרם וקנס, כי יש בזה קפידא גדולה ועצומה עד מאוד, כי היא נשתדכה לו על דעת שהוא אמעריקאני, וכשתנשא לו תכתב בהפאליצייא שבפרייסען לאמטריקאנית, ובזה ישאר עדיין פתוח לפניה ארץ פרייסען, ארץ מולדתה, ובית אביה, ובכל אופן, הן לטוב, הן למוטב, פתוח הכל לפניה, כי העולם פתוח לפניה, ובאיזה מקום שיכשר לה יותר לפרנסה ולשאר דברים תוכל לדור כרצונה, הן במדינתינו, והן בפרייסען, והן בכל מדינות דייטשלאנד, ואם היום תבחר יותר במדינה זו, לאחר זמן כשיתהפך הגלגל ותראה ששם טוב יותר, הכל פתוח לפניה, ותדור שם, ועכ"צ שלא תבא, הרי בית אביה פתוח לפניה להתעכב שם אצל אבותיה כרצונה, לא כן עכשיו שתנשא לו אפילו בגאללוב ע"י פאפירען שממדינתינו, תכתב בפאליצייא שבפרייסען לפולנית, ומיד נסגר לפניה ארץ מולדתה, פרייסען, וכל מדינות דייטשלאנד, [כגון עחטריוך וכדומה], ורוב אייראפא סגור לפניה, גם בית אביה, וכמו שכתבתי לו עובדא אחת מהמון עובדות כאלה במכתבי הראשון, והיא מוכרחת רק להתכווץ במדינתינו, ואם ח"ו לא תלך ההצלחה פה, [כאשר בעו"ה חזיון לא מוזר הוא לראות כזאת מדינתינו,] לא טוב, ואין לה מקום לנוס מפה לאיזה מדינה קרובה, כי הכל סגור לפניה, ועכ"ל שלא תבא היא מוכרחת להשאר פה שוממה וגלמודה, מבלי תוכל לשוב אפילו לבית אביה, היש לך קפידא יותר גדולה מכל זה, ואם הפוסקים פוטרים אותה מחרם וקנס ע"י הקפידא שלא תוכל להיות החתונה במקומה, ק"ו וב"ב של ק"ו שהיא פטורה מחרם וקנס ע"י הקפידא הגדולה הזאת, והגע עצמך אם אחד פוסק ליתן נדוניא לבתו ד"מ ב' אלפים רו"כ, ואח"כ הוא אנוס, ולא יכול ליתן יותר מאלף רו"כ, זה הכל מבינים שהוא קפידא גדולה, ומעשים בכל יום שמבטלים השידוך עי"ז בנתינת זמן ב"ד להסילוק בשלימות, ופוטרים את החתן מהחרם, והקנס, ומהוצאות, ומכל דבר, כי השידוך נתבטל ממילא ע"י הקפידא הזאת, ולא החתן מבטל אותו, ומובן לכל משכיל על דבר אמת שהקפידא הזאת שבנ"ד הרבה יותר גדולה מהקפידא שאין הנדוניא בשלימות, וכמה אלפים הי' אנשים ממדינתינו מפזרים שיפתח לפניהם ארצות אשכנז לדור בהם:

הכלל העולה מכל הנ"ל, דהשידוך שבנ"ד בטל, מחמת מניעת הפאפירען מאמעריקא, אשר יש בזה קפידות גדולות, וכנ"ל, ומעתה אין כאן שום מקום לחייב את צד הכלה לשלם ההוצאות להצד שכנגדו, דעד כאן לא פסק הרמב"ם והש"ע באבה"ע סי' נ' ס"ג לשלם ההוצאות, אלא כשחזרה בה הכלה, אבל בנ"ד לא חזרה בה כלל, אלא שאי אפשר לה לקיים השידוך ולהינשא לו מחמת חסרון הכנה להנשואין מצדו, שמצדו לא יוכלו הנשואין להיות במקומה בגאללוב, עם מענדלזאהן האמעריקאנו, אשר יש בזה קפידות גדולות מאוד, וכנ"ל, ורק על דעת זה נעשה השידוך שתינשא בגאללוב בעירה למענדלזאהן האמעריקאני, וכנ"ל, ואין זה מקרי חזרה בה, כי חזרה בה היינו דוקא שהכל מוכן ומזומן להנשואין כמו שצריך להיות, אלא שהיא חזרה בה מחמת טעם זה או זה, זה מקרי חזרה בה, כי הלא הוא אומר אנא הא קאימנא מוכן ומזומן להנשואין, ומצדי לא יבצר כל דבר הנצרך להנשואין שלנו, אלא שאתה אינך רוצית, ותחזור בך מהשידוך, ולזאת שלמי לי הוצאותי שאני מפסיד על ידך, אבל כשחסר ואי אפשר למלאות איזה דבר עקרי לצורך הנשואין שיהיו הנשואין על אופן שצריכין להיות, אם צד אחד אינו רוצה לקיים השידוך עי"ז, זה לא מקרי חזרה מהשידוך, ואדרבא הוא אומר אני רוצה בהשידוך, רק הכינו לי הכל לצורך הנשואין כמו שצריך להיות, ואם אי אפשר להכין זה, והוא דבר עקרי אשר הדין נותן שאין לותר עליו, הרי השידוך על כרחינו ממילא בטל, ואין אני מבטלו, ואין אני חוזר בי:

ובפרט כשמניעת ההכנה של דבר העקרי הזה הוא מהצד שכנגדו, בודאי לא מקרי דהצד הזה חוזר בו מחמת שאינו מקיים השידוך אשר חסרון של הכנת הנשואין בדבר עקרי באה מהצד שכנגדו, ואפילו כשהצד שכנגדו הוא אנוס בזה, ולא יוכל למלאות הכנת דבר עקרי הזה, מ"מ לא יוכל להועיל לו אונסו בזה, אלא שלא יתחייב הוא לשלם לחבירו ע"י חסרון ההכנה מצדו להנשואין, דאונס רחמנא פטרי', אבל מ"מ גם זה שכנגדו אינו חייב לשלם לו הוצאותי' ע"י האונס שלו, דאונס רחמנא חייביה לשכנגדו לא אמרינן, כנודע, ועיין בש"ך חו"מ סי' כ"א ס"ק ג':

ומעשים בכל יום שמבטלים השידוך ע"י אי היכולת של צד אחד לסלק כל הנדן אשר פסק, ואחר שעבר הזמן ב"ד פוטרין לזה מהשידוך לגמרי, מהחרם והקנס והוצאות, והיינו מפני שזה לא מקרי חזרה מהשידוך, אלא שאי אפשר לו לקיים השידוך ולישא אותה מחמת חסרון הדבר העקרי שצריך להנשואין דהיינו סילוק כל הנדן, והגם שאפשר לעשות נשואין גם בסילוק חצי נדן, מ"מ הוי זה דבר עקרי אצל העולם, ויש קפידא גדולה בזה, עד שפוטרין אותו לזה מכל דבר, מחמת חסרון הכנה הזאת להנשואין, כי זה יאמר אני איני חוזר בי, רק תמלאו לי חסרון הכנת דבר העקרי הזה להנשואין דהיינו סילוק כל הנדוניא, ואז אשא אותה, אבל לולא זאת אי אפשר לי לקיים השידוך ולישא אותה, ועי"ז פוטרין אותו מכל דבר, גם מהוצאות:

וכמו כן בנ"ד דע"י חסרון הפאפירען יש קפידות גדולות, אשר לא נופלים כלל מקפידת חסרון חצי נדוניא, וכנ"ל, א"כ לא מקרי זה כלל חזרה בה, כי אדרבא היא תאמר רוצית אני בהשידוך, אך תנו לי החתן שלי מענדלזאהן האמעריקאני ואשמח בו, ואנשא לו בגאלוב, אבל זולת זה אי אפשר להינשא, כי אי אפשר לי להינשא בפולין לפלוני הפולני, כי יש בזה קפידות גדולות ועצומות, הנוגע לכל חיי, וכנ"ל, ולא על דעת כן נעשה השידוך וכנ"ל, ובהיות כן צד הכלה פטורין מכל דבר, גם מההוצאות:

ואין זה דומה למ"ש בשבו"י ח"ג סי' קט"ז דבטענת מאוס עלי אף שנשבעה ע"ז, ופטורה מקנס, מ"מ חייבת לשלם ההוצאות לשכנגדו, דהתם שאני, דהכל מוכן להנשואין מצד החתן, ולא יבצר שום דבר הנצרך לזה, רק היא מואסת בו, וא"כ אין בזה קפידת העולם, דאדרבא העולם יאמרו דמהראוי לקיים השידוך הזה, ולהינשא לו, מאחר דמלא מצדו כל דבר הצריך להנשואין, רק דיש בזה קפידא דידה, שהיא מואסת בו, וזה מקרי חזרה בה, ולכך חייבת לשלם לו ההוצאות, כפסק הרמב"ם:

והגם דדעת השב יעקב אינו כן, והסכמתי לזה במכתבי הגלוי, דכיון שנתברר לנו ע"י שבועתה שמאוס עליה, א"כ אנוסה היא לבטל השידוך, דמה אית לה למיעבד, דהא לא תוכל לדור בכפיפה אחת עם השנוא לה, וא"כ היא אנוסה בדעתה, ואונס פטור בגרמי, מ"מ ע"כ צ"ל דס"ל להשבו"י דמאחר דאונס זה תלוי בדעתה, ואי בעיא כפיה לדעתה שלא יהי' שנוא לה ומאוס עליה, לכך לא מחשבינן זה לאונס, ולכך חייבת לשלם לו ההוצאות מאחר דחזרה בה, משא"כ בנ"ד במניעת הפאפירען מאמעריקא, דעי"ז לא יוכלו הנשואין להיות במקומה, לאמעריקאני, רק שלא במקומה, לפולני, דכל זה הוא קפידת כל העולם, בשידוך כזה, שבת פרייסען נשתדכה לאמעריקאני, וכנ"ל, דכל העולם יאמרו דאינה צריכה להינשא עמו באופן כזה, וגם הד"ת הוא כן, וכנ"ל, זה לא מקרי חזרה בה היא, רק השידוך ממילא בטל ע"י קפידת העולם שיש בזה, ואדרבא היא רוצית בהשידוך, ורק שיהי' הכל כמו שצריך להיות, וכמו במניעת הסילוק, וכנ"ל:

וגם דמאחר דהשידוך הזה נעשה רק מחמת שהוא אמעריקאני ותהי' ע"י נשואיה עמו אמעריקאנית, דזה הי' כל הרבותא בשידוך הזה, וכנ"ל, וא"כ הוי זה כמקדש אשה ע"מ שאני עשיר ונמצא עני, שהקידושין בטלין, והיש שום הוי אמינא שהיא תהא צריכה לשלם לו הוצאות, ע"י מה שאינה חפיצה בו כעת, שנגלה לה שהוא עני, הא ודאי דלא, ואדרבא הוא צריך לשלם לה הוצאות, דהטעה אותה, וגרם לה הפסד עי"ז, ואפילו אם הוא באופן שהי' שוגג בזה, כגון שטעה בחשבונו, ולפי חשבונו הי' עשיר, וכדומה, מ"מ זה מהני לו שיהי' הוא פטור, אבל לא לחייב אותה דסוף סוף הי' כל הדבר בטעות, וממילא בטל, וה"ה בנ"ד השתדך עמה ע"מ שתהי' אמעריקאנית בנשואיה לו, ונמצא עכשיו שתהי' פולנית בנשואיה לו, דהיינו ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולני, אשר יש בזה קפידא גדולה לבת פרייסין, וכנ"ל, וא"כ השידוך בטל ממילא, ואין שום מקום לחייב אותה הוצאות שלו, ואדרבא הוא הטעה אותה, ודי לקבל ממנו האמתלא שלו שהי' שוגג, ולא ידע, לענין לפטור אותו מהוצאות שלה, אבל לא לחייב אותה, דסוף סוף הי' השידוך בטעות, וממילא בטל בלא חזרתה, וכנ"ל, אמנם יש לקבל גם מצד החתן האמתלא שלו, שהי' שוגג בזה ולא ידע, והגם דהוי קצת פשיעה, דהוי לי' למידק, הואיל דידע עכ"פ מזה, דשמו בהמענטריקעס יהי' פלוני ולא מענדלזאהן. מ"מ בגרמי גם באופן כזה פטור, כל דלא הוי מזיד, ולא כמ"ש כ"ת במכתבו הגלוי, ויתבאר זה לקמן אי"ה, ולכך גם צד החתן פטור מלשלם ההוצאות לצד הכלה, באופן דשניהם פטורין מלשלם ההוצאות זה לזה, וכל הנ"ל נכלל במכתבי הגלוי בדברים קצרים, כי באמת המה דברים פשוטים מאוד, אבל מה אעשה, שע"י דברי כבודו במכתביו הוכרחתי להטריח עצמי ולהאריך גם בזה, ולהסביר אותו ע"י דמיונות, אם כי בעיקרם המה דברים פשוטים:

אמנם המתנה שנתן הוא לה צריכה להחזיר, דמוהרי הדרי בכל אופן, כמבואר בב"ב קמ"ו ע"ב, ובאבה"ע סי' נ' ס"ג, אבל כי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה כמו כן הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, אפילו חזרה בה היא, כמבואר שם בס"ד, ולזאת צריך הוא ג"כ לשלם עבור אכילה ושתיה שאכל אצל ר' שמואל ליב יותר מעשר שבועות, אמנם לכאורה תלוי זה בפלוגתא שבין המחבר והרמ"א שם, דהמחבר שם ס"ג פסק כהרמב"ם, דמאכל ומשתה ששלח הוא לה, אם חזר הוא, או אירע אונם, כל שלא חזרה בה היא, לא הדרי, אפילו לא אכל שם אצלה סעודת חתן, ולפ"ז ה"ה המאכל ומשתה שנתן ר' שמואל ליב לו, והוא לא חזר בו, הגם שרש"ל וגם בתו לא אכלו אצלו כלום, מ"מ מאכל ומשתה לא הדרי, אמנם הרמ"א כתב שם די"א דכשלא אכל החתן אצל הכלה אפילו מאכל ומשתה הדרי, ולפ"ז ה"ה בהיפוך, בהמאכל ומשתה שנתן צד הכלה לו, אם לא אכלה הכלה או עכ"פ המחותן אצלו, הדרי גם המאכל ומשתה, וצריך לשלם עבורם, ובנ"ד הרי לא אכלו רש"ל ובתו אצלו כלום, ונמצא צריך לשלם בעד המאכל ומשתה, והנה הב"ש שם ס"ק ו' וכן בביאורי הגר"א שם ס"ק ו' כתבו דכן הוא שיטת רוב הפוסקים כהי"א שברמ"א, וכפי הנראה פסקו כן, יעייש"ה, ועכ"פ כיון שרש"ל מוחזק בשל החתן יכול הוא לומר קים לי כהי"א שברמ"א, ועיין בדיני תפיסה של הנתיבות אות כ' וכ"ג, ויש שם ט"ס באות כ"ג, וצ"ל "אנן" טוענין במקום "אין" טוענין, עיי"ש, שוב מצאתי בתשובת מהרי"ט חלק אבה"ע סי' כ' כ"א כ"ב מענין זה, ובסי' כ"ב כתב ממש כמו שכתבתי לעיל, דמה שאכל החתן אצל אבי הכלה תלוי בפלוגתא הנ"ל שבין הרמב"ם ושאר הפוסקים, ואנן קיי"ל כמתניתין וכשאר הפוסקים, אך החתן המוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם, עייש"ה, וא"כ בנ"ד דר' שמואל ליב מוחזק הדין עמו, ומכש"כ דיכול לומר קים לי כרוב הפוסקים, אמנם בסי' כ"א שם הסכים לדברי החכם השלם שבסי' כ' דהמזונות שנתן אבי הכלה להחתן לכ"ע הדרי, דדוקא מה שנותנים בדרך סבלונות לא הדרי דברים העשוים לבלות, אבל מה שאכל החתן בביתו על שלחנו לא ניתן לו בתורת סבלונות, וניתן ליתבע ממנו בחזרתם מהשידוך אליבא דכ"ע, עייש"ה, וא"כ לכ"ע זכה רש"ל בזה:

ובפרט לפי מ"ש לעיל דבנ"ד הי' כל הדבר בטעות, ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולני, א"כ נראה ודאי דבקידושי טעות לכ"ע חוזר הכל, אפילו מאכל ומשתה, ואפילו אכל, דלא שייך לומר בזה דמחל, כיון דכל הדבר הי' בטעות, והוי מחילה בטעות, וחוזר הכל, ומלבד זה הלא כתב הרמ"א שם בס"ג דכ"ז מיירי דוקא לאחר אירוסין, אבל קודם אירוסין לאחר שידוכין חוזר הכל, והיינו אפילו אם אכל שם וחזר בו הוא, אעפ"כ צריכה לשלם הכל, אפילו דבר מאכל ודברים העשוים לבלות, דלא מחל בשידוכין בעלמא, עיי"ש בח"מ וב"ש, וא"כ ה"ה מדידיה לדידה חוזר הכל בשידוכין בעלמא, אפילו מאכל ומשתה, והגם דהרמ"א כתב שם דיש חולקים, מ"מ כבר השיגו ע"ז הט"ז והב"ש שם, וכתבו דלית מאן דפליג בזה, עיי"ש, ובחתם סופר חלק א' מאבה"ע סי' קכ"ח כתב דאפילו קים לי לא מצי לומר כהיש חולקין אלו, עיי"ש, ועוד כתב שם דבכל השידוכים אפילו נעשו בחרמים וקנסות ג"כ לא מחיל, עיי"ש, והכי הוא ודאי, ודלא כמ"ש הפ"ת שם ס"ק ג' דכנראה לא שמיעא לי' להח"ס דברי הב"מ כי הוא מחבב דבריו תמיד, עכ"ל, וזה אינו, דבמה שכתב על ספר מפורסם לא אמרינן דהאחרון החולק לא ראה זה, רק ראה ופליג, והלכה כבתראי, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סוף ס"ג בהגה, ומ"ש דהח"ס מחבב דברי הב"מ תמיד, אדרבא היא הנותנת, דמדלא הביאו כלל כאן מכלל דפליג עלי', דודאי ראה דברי ספר מפורסם אשר מחבב תמיד, ואולי גם כוונת הפ"ת כן היא, ומ"ש דכנראה לא שמיעא לי' דברי הב"מ, כלומר לא סבירא לי', מדמחבב דבריו תמיד בל"ס ראה דבריו בזה, ולא ס"ל כוותי', באופן דר' שמואל ליב זכה בדינו בזה, דצריך לשלם לו עבור מה שאכל אצלו, ובפרט דרש"ל הוא מוחזק, וכנ"ל, אמנם לענין אם לשלם המזונות בזול, דהיינו פחות שליש, יש לעיין, דהגם דהב"ש שם סס"ק ו' דחה דברי הב"ח, במ"ש דבשידוכין לבד אין פוחתין שליש, מ"מ הא כתב שם בב"ש דהעיקר כתירוץ בתרא של הפרישה, דכששניהם מוחזקים מחשבים כל מה שהי' שוה, ואין פוחתין מזה כלל, אפילו במאכל ומשתה, עייש"ה, וא"כ גם בנ"ד שניהם מוחזקים, החתן במה שאכל, ורש"ל בהחפצים שלו, ואפילו לפי מה שמצדד הב"ש שם דבעינן תרתי לטיבותא, שיהי' מוחזק ואינו חוזר בו, עיי"ש, מ"מ גם כאן כן הוא שרש"ל מוחזק ואינו חוזר בו, וכמו שכתבתי לעיל דזה לא מקרי חזרה, אלא השידוך ממילא בטל, מחמת קפידת העולם אשר יש בזה, ומחמת הטעות שהי' בזה, ע"מ שאני אמעריקאני ונמצא פולנו, וכנ"ל, וא"כ לכאורה נראה שיכול רש"ל להחזיק החפצים שלו עד שמשלם לו המזונות בכל שווי', מיהו יש עוד לעיין בפרט זה בפחת השליש, כי יש לחלק, ואין רצוני להאריך בזה, מיהו מה שהלוה לו להחתן דהיינו 10 מארק לצורך הנסיעה מביתו, גם 5 מארק שהי' צריך לשליחות המענטריקעס שלו להקונסול הפרוסי שבווארשא, וכנ"ל, זה פשיטא דצריך לשלם לו בשלימות, מאחר דכל עיקרו לא נתנו לו בתורת מתנה, אלא בהלואה, וגם מה ששילם עבורם 10 מארק שכר אכסניא, הגם דהצד דשם אומרים דכפי המנהג הי' זה על רש"ל לשלם, וא"כ הוי זה בכלל ההוצאות של רש"ל, דאין מגיע לו מהם עפ"י דין, וכנ"ל, מ"מ פשיטא דלא מפיהם של הבעלי דינים אנו חיים, רק צריכים לשאול ע"ז מאחרים, פוק חזי מאי עמא דבר, ואני חקרתי ע"ז ואמרו לי דכפי מנהג העולם אין זה על ר' שמואל ליב, רק עליהם, וא"כ פרע עבורם, בשביל ששכר האכסניא בשבילם, ועי"ז נכנס בערבות עבורם, וא"כ מאחר שהוא מוחזק בשלהם יכול לומר קים לי כדעת היש מי שחולק בחו"מ סי' ק"ל ס"ב, ועיין באו"ת שם, באופן דעפ"י ד"ת זכה רש"ל בכל תביעותיו:

ומה שכתב כבודו במכתבו הגלוי, לענין דמי המזונות, דהלא יכול לומר שהי' אוכל פת במלח, מה מאוד יש לתמוה עליו גם בזה, דקודם שכתב זה הי' לו עכ"פ לעיין באבה"ע סי' נ' ס"ג, ושם הי' יכול לראות דטענה זו אין לה מקום עפ"י דתוה"ק, דכל החילוקים אשר ישנם שם ובאחרונים שם היינו דוקא אימתי מחל המאכיל ואימתי לא מחל, אבל בגוונא דלא מחל מבואר שם דצריך האוכל לשלם, עיי"ש ובח"מ וב"ש שם, הרי דלא אמרינן כן דהי' אוכל פת במלח, אמנם כבר השגיחו חז"ל על כזאת, והורו לנו דאפילו חזרה בה היא אינה משלמת בעד המאכל והמשקה אלא בזול, דהיינו פחות שליש משווי', כמבואר בש"ע שם, ומקורו בב"ב קמ"ו ע"ב, וכתב שם הרשב"ם, דהיינו טעמא, משום דאכלם מתחלה שלא לדעת חזרה, ואילו הי' יודע שיהי' צריך לשלם לא הי' אוכל משלו, ומיהו בזול מיהא משלם, עכ"ל, הרי דכבר הרגישו חז"ל בטענה זו, דיכול לומר על דעת לשלם לך לא הייתי אוכל משלך, ותקנו משום זה לפחות שליש משווי', אבל לא אמרו לשער התשלומין רק בעד פת במלח, דסתם בני אדם אינם מסגפים עצמם בפת במלח לבד, אלא דיכול לומר לא הייתי אוכל דברים יקרים כ"כ, ומשום טענה זו פחתו חז"ל שליש, ולא כמ"ש כבודו דיכול לומר שהי' אוכל פת במלח:

ועתה הנני להשיב לכבודו על דברי תורה שלו, מ"ש על מה שכתבתי דבנשבעה שמאוס עליה יש לפוטרה גם מההוצאות, דהיא אנוסה בדעתה, שלא תוכל לדור עם השנוא לה, וע"ז תמה כבודו, מדוע לא הקשיתי כן על גוף דין הרמב"ם, דחזרה היא חייבת לשלם ההוצאות, ובודאי אין כוונתה להזיק, רק יש לה טענה, גם במוחל שט"ח חייב אפילו במתכוון לטובת עצמו, וע"כ במתכוון לטובת עצמו כמו בטענת מאוס עלי לא מקרי אונס, עכת"ד, מה אומר ומה אדבר להדברים והדמיונות האלה, וכי נזכר בדברי לפטור אותה בטענת מאוס עלי משום דאין כוונתה להזיק, אני לא כתבתי לפוטרה רק מטעם דהיא אנוסה, ומעתה איזה דמיון יש לזה גוף דין הרמב"ם, ודברי הש"ך במוחל שט"ח, דבדין הרמב"ם בחזרה בה היא, בודאי יש לה איזה טעם בזה, אבל לא מאוס עליה, רק שמזדמן לה שידוך אחר טוב מזה, או כדומה דבר אחר שהיא לטובתה, ועכ"פ אינה אנוסה לבטל השידוך, כי שפיר יכולה להנשא לו ולדור עמו, רק בביטול השידוך הזה טוב לה יותר, וכן במוחל שט"ח ג"כ אינו אנוס למחול השט"ח, דשפיר יכול לחיות ולהתקיים בטוב גם בלא המחילה הזאת, אלא שטוב לו יותר למחול, ומניעת טובה [ר"ל שכשלא יעשה הדבר לא יהי' לו היזק, רק שלא יהי' לו הטובה אשר מבקש], לא הוי אונס, אבל כשמבטלת השידוך מחמת ששונאת אותו ומאוס עליה, היא אנוסה לבטל השידוך כדי לדחות עי"ז מעליה נזק המעותד לה מזה, כי אם תינשא להמאוס עליה ושנוא לה, כל ימיה יהי' בצער וחויה אינם חיים, כי אי אפשר לה לדור בכפיפה אחת עם המאוס עליה ושנוא לה, וא"א לפרט כל הדברים הרעים אשר יכול לצמוח מזה, וגם עפ"י התורה אין זה נכון, כי בהיותו שנוא לה ממילא גם היא תשנא לו, וכי כמים הפנים לפנים וכו' ויצאו עי"ז בני שנואה, וא"כ היא אנוסה לבטל השידוך הזה כדי לדחות הנזק הזה מעליה, וזה באמת הוי אונס גמור, וחילוק זה שבין מניעת טובה כשלא יעשה הדבר, ובין הגעת רעה כשלא יעשה הדבר מבואר ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה, ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ד שזה פשוט, ועיין במהרי"ק סי' קס"ז, ומהתימה על כ"ת מה ראה על ככה לדמות מניעת טובה לדחיית נזק המעותד לבא עליה:

ומ"ש כ"ת לדמות זה להא דחו"מ סי' של"ג האומר לאומן עשה לי כלי דחייב, וה"ה בנ"ד דחבירו סמך על דבריו חייב. אמת שכן כתב הב"ח בטעם הרמב"ם דמשו"ה חייב החוזר בו בהוצאות משום דכיון דעשה כמנהג הוי כצוה לו לעשות כן, עיי"ש באבה"ע סי' נ' בב"ח, אמנם אעפ"כ אין לדמות זה לעשה לי כלי, דשם הבטיח לו לשלם עבור הכלי, משא"כ בשידוכין הגם דהוי כצוה לו לעשות ההוצאות הנהוגין, מ"מ לא הבטיח לו לשלם ההוצאות, רק לקיים השידוך, ולזה יותר יש לדמותו להא דחו"מ סי' י"ד ס"ה בהגה לך ואני אבוא אחריך, והלך זה, וזה לא בא, דחייב לשלם לו כל יציאותיו, עיי"ש, וכן להא דס"ס ל"ט בהבטיח להלות לו ואח"כ חזר בו צריך לשלם לו הוצאות שכר הסופר, עיי"ש בסמ"ע, אבל פשוט מאוד דגם שם כשהי' אונס פטור, דהיינו בלך ואני אבוא אחריך כשחלה ולא יכול לבוא, וכדומה, וכן בהבטיח להלות לו, כשאבד המעות, וכדומה אונס שלא יוכל להלות לו, פשוט מאוד דבכ"ז פטור, דבגרמי אונס פטור, וכ"כ להדיא בפ"ת סי' י"ד שם בשם החות יאיר, עיי"ש, וא"כ ה"ה במאוס עלי, דהיא אנוסה, שלא תוכל לקיים השידוך ולדור עם השנוא לה, וכנ"ל, ג"כ פטורה מלשלם לו ההוצאות:

ומ"ש כ"ת עוד לחייב במאוס עלי משום דהוי לי' למידק מקודם ולחקור והי' רואה מה שהוא רואה עכשיו, ולא לגרום לשכנגדו הוצאות, וזה הוי פשיעה קצת, וחייב גם בגרמי, ובזה תירץ קושית הראב"ד מזרעוני גינה, דהתם מאי הוי לי' למיעבד, משא"כ בחזרה בה הוי לה למידק מקודם, עכת"ד, ומה מאוד תמוהין דבריו גם בזה, דקושית הראב"ד ודאי אינה מתורצת כלל בזה, דהרי קושיית הראב"ד היא מהא דב"ב צ"ג ע"ב דיש שם פלוגתא במכר זרעוני גינה ולא צמחו דת"ק סבר נותן לו דמי זרע ולא הוצאה, וי"א אף הוצאה, והלכה כת"ק, עיי"ש, וכתבו התו' שם דף צ"ב ע"א בסד"ה המוכר דע"כ מיירי כאן שידע המוכר שלא הי' ראוין לזריעה, דאל"כ לא היו יש אומרים שחייב בהוצאה, וע"כ מיירי בידע המוכר מזה, עיי"ש, ואעפ"כ ס"ל לת"ק דפטור מהוצאה, דלא הוי אלא גרמא, והלכה כוותי', וא"כ קושית הראב"ד כראי מוצקה, גם עיקר דבריו דמשו"ה במאוס עלי חייבת בהוצאות משום דהוי לה למידק מקודם, דברים אלו ג"כ ליתנייהו כלל, דמלבד דישנם הרבה דברים שא"א להתוודעות מהם קודם כלל, בהיותו מכסה מקודם חסרונותיו בכל האפשר, וגם אין סברא כלל לחייב אותה משום שלא החזיקה אותו בביתה איזה שבועות קודם השידוכין לחקור אחר חסרונותיו, וכן לא יעשה, אף גם אפילו מה שהי' אפשר לחקור ולהתוודעות מקודם, גם כן לא נוכל לומר ע"ז רק שאין זה אונס, אבל מ"מ גם פשיעה לא מקרי זה, אלא שוגג, דכל שוגג אם הי' נשמר היטב וחקר הרבה ע"ז לא הי' בא לידי כך, ומשום זה צריך כפרה וקרבן, כמבואר שם בכ"מ ה' שגגות, ואעפ"כ לא הוי זה אלא שוגג, ובגרמי גם שוגג פטור, כמבואר בש"ך שפ"ו ו':

ובל"ז דרכו בזה תמוה מאוד, דאף לדבריו דהחוזר בו חטא במה שלא חקר מקודם, מ"מ פשיטא דזה שכנגדו שידע מחסרונות בנו חטא ביותר במה שהטעה את זה, והוא יותר גורם לההיזק של ההוצאות, וכנ"ל, ומעתה איך נחייב את זה עבור שלא חקר, לשלם הוצאות לכשכנגדו אשר גרם יותר לההיזק במה שידע ואעפ"כ הטעה אותו, וכי מי שקנה תבואה מחבירו, ושלחה לו על פיו בעגלות, וראה זה שהתבואה מעופשת ורעה, באופן שהוא מקח טעות, וחוזר, היתכן שיאמר המטעה שזה ישלם לו הוצאות העגלות שגרם לו ע"י שלא חקר והבחין התבואה מקודם, אין זה אלא תימה:

ומ"ש כבודו על קושית הקצה"ח סי' ר"ז על הא דשחוט פרה, מהא דסי' של"ג עשה לי כלי, דשם בשחוט פרה הוי אסמכתא ולא גמר בלבו, ולא הי' לו לסמוך עליו, גם זה אינו כלום, דאין זה ענין לאסמכתא, דאסמכתא לא הוי אלא כשמתחייב עצמו באם, במה שאינו חייב כלל, בזה אפילו קנין לא מהני, אם לא בב"ד חשוב, אבל כשמתחייב עצמו באם, במה שהוא באמת חייב, דהיינו שלוקח מחבירו איזה חפץ, שהוא מחויב לשלם עבורו, והשוה עצמו עם המוכר שאם יהי' החפץ טוב יתן לו עבורו סך פלוני, ואם לא יהי' כ"כ טוב יתן לו עבורו סך פלוני, בזה אף דהוי ההשואה באם, מ"מ אין כאן ריח של אסמכתא, דהרי השוה עמו לשלם לו מה שחייב לשלם לו עבור החפץ, ולזאת בנידון דת' הרא"ש דאמר לו שחוט הפרה, אם תהי' כשרה אתן לך בעדה כך וכך, ואם תהי' טרפה אתן לך בעבורה כך וכך, זה הוי מכירה והשואה גמורה וטובה, ואין בזה אסמכתא, ואם הי' בזה איזה קנין הי' מהני שפיר, אלא שלא הי' בו קנין המועיל, כמ"ש הרא"ש שם, ושפיר הקשה הקצה"ח דעכ"פ יהי' חייב בזה כמו בעשה לי כלי, וקושיתו על מאי דמהני תפיסה בתקנת דינא דמתיבתא, כבר נמצאו קושיות כאלה רבות מאוד על כלל של ה"ה, ובהתירוצים שלהם ימצא תירוץ גם על קושיא זו, ועיין בנחל יצחק אחר סי' כ"ה בביאור ספק תקנה. אבקש מאוד לעיין בכל דברי, ולא להטריח אותי בזה עוד:

והנני דו"ש וש"ת מלונ"ח, יהודה ליב הלוי דומ"ץ פה ק"ק הנ"ל. הלכות גיטין

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה