מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ד · ענף ו
אמנם לפענ"ד הי' נראה דהריב"ש והרשב"ץ שפיר ראו דברי ת' הרמב"ן, וגם לא נחלקו עליו, כי אין זה מדרך הריב"ש והרשב"ץ בשום מקום לחלוק על הרשב"א מדעתם, ובפרט לחלוק עליו מבלי הביא דבריו כלל, זה בודאי ליתא, אבל ס"ל להריב"ש והרשב"ץ, דעד כאן לא כתב בתשובת הרמב"ן דאין צריך להוציא בתו ממקומה להנשואין, משום הקפידא שהנשואין יהיו במקום הכלה דוקא, אלא בשידוכין בעלמא, אבל בארוסה, שכבר קדש אותה, והרי היא אשתו, ומשועבדת אליו קצת, אין הקפידה הזאת מצילתה שלא יהי' יכול להוציאה ממקומה למקומו לכנסה שם, דעד כאן לא מצינו שאינו יכול להוציאה ממקום למקום אף שכבר היא אשתו, אלא מעיר לכרך ומכרך לעיר, דמעיר לכרך יש קפידא גדולה הנוגע לבריאות הגוף, כמ"ש רש"י שם דבכרך אין שם אויר יפה כמו שיש בעיר, וכן מכרך לעיר יש קפידא גדולה הנוגע לעינוי נפש, דבעיר לא שכיח כל מילי כמו בכרך, וכן מנוה יפה לרעה ומרעה ליפה יש קפידא הנוגעת לבריאות הגוף, וכן ממלכות למלכות אחרת יש קפידא גדולה, כנודע, כל זה יוכל להציל אשה שלא יוכל בעלה להוציאה ממקומה, אף שהוא משועבדת אליו, אבל קפידת מקום הנשואין שיהי' במקומה דוקא זה אינו נוגע לבריאת הגוף ועינוי נפש וכדומה, רק נוגע לכבוד ולשמחת נשואין וכנ"ל, [כי טרחת הכנת הסעודה של הנשואין, זה עושה הבעל במקומו] קפידא כזאת אינה יכולה להציל שלא להוציאה ממקומה אלא בשידוכין בעלמא, שעדיין אינה אשתו, אבל לא כשכבר היא אשתו ע"י קידושין, שאז השעבוד שהיא משועבדת אליו דוחה קפידא כזאת:
ולכך הריב"ש שהוכיח בראיות דאפילו כשכבר קדש אותה אינו יכול להוציאה ממקומה קודם הנשואין הי' מוכרח לומר סברא אחרת וטעם אחר בזה, דהיינו מפני סכנת הדרכים, והרשב"ץ לא ס"ל טעם זה, דהרי יש עצה, לקבל עליו אונס הדרכים, וכמ"ש הח"ס, אבל בשידוכין בעלמא מודה גם הרשב"ץ לטעם של ת' הרמב"ן, דע"י הקפידא שיהיו הנשואין במקומה אינו יכול להוציאה חוץ למקומה, וכנ"ל:
מיהו חזינן דאף דהריב"ש נתן טעם וסברא להדין שהעלה מהמשנה והתוספתא והרמב"ם דגם כשכבר קדשה אינו יכול להוציאה קודם הנשואין, וקא יהיב טעמא משום סכנת הדרכים, מ"מ למעשה לא סמך על הסברא וטעם הזה לשנות קצת מהדין ע"י טעם הזה, דאל"כ למה החליט שם דאינו יכול להוציאה לברשך, ואם לא ירצה יפטור אותה בגט, הלא לפי טעמו הנ"ל הי' לו עצה שיהי' יכול להוציאה, דהיינו שיקבל עליו כל אונס הדרך, וכנ"ל, א"ו דהריב"ש לא סמך על טעם זה למעשה, לשנות הדין עי"ז, דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, לשנות עי"ז הדין היוצא מהמשנה והתוספתא והרמב"ם, ואולי באמת יספיק הטעם של תשובת הרמב"ן גם בזה שכבר קדש, ולכך לא שינה הדין ע"י שינוי הטעם שלו: