מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ב · ענף יד
אשר על כן, מכל הנ"ל נ"ל ברור כשמש, דמעולם לא הי' כוונת הב"ה לחלוק על עיקר הדין שהביא הש"ך בשם תשובת הרמב"ן דגם כשהי' החתן ממקום אחר אין לאבי הכלה להוציא בתו ממקומה להנשואין, אלא דהב"ה בא ליישב הצ"ע של הש"ך על הרמ"א, וע"כ ט"ס יש בדברי הב"ה, ואם נרצה אין צריך רק הג"ה קטנה בדבריו, והוא דצ"ל "דאז" במקום "דאין", לא "דאין כופין אותו", אלא "דאז כופין אותו":
וכדי להבין זה, אעתיק מה שכתבתי בגליון היו"ד שלי על הצ"ע של הש"ך הנ"ל, וזה לשוני שם, ולפענ"ד נראה דמשו"ה נקט הרמ"א שהיו דרים בעיר אחת משום סיפא דקתני גם ראובן פטור, וזה הוא דוקא כשהיו דרים בעיר אחת, ומשו"ה כאן שהוצרך לצאת, דמקרי אנוס, לא מחייבינן לי' השתא לילך אל עירה לכנוס, דגם הוא לא נשבע אדעתא דהכי לילך מעירו אל עיר אחרת לכנוס, אבל כשלא היו דרים בעיר אחת, דאז נשבע אדעתא דהכי לילך מעירו אל עירה לכנוס, דבסתמא כך צריך להיות שילך אל עירה לכנוס, כמ"ש בתשובת הרמב"ן והריב"ש שם, הוא אינו פטור אם אינו בא לעירה לכנוס אותה, ואף שבתוך הזמן קבע דירתו מפני הצורך בעיר אחרת מאותה שהי' דר בה בשעת השבועה, מ"מ מה בכך, כיון דנשבע אדעתא דהכי לילך מעירו לעירה לכנוס, מה לי מעיר זו לעירה, ומה לי מעיר זו לעירה, אם לא שיש מרחק רב ומופלג מעירו השניה לעירה מה שלא הי' כן מעירו שהי' דר בה בשעת השבועה, והוצרך לקבוע דירתו דוקא בעיר המופלגת והרחוקה הזו, דאז ג"כ יש לומר דאדעתא דהכי שיהי' לו טלטול הדרך רב כזה לכנוס, לא נשבע, אמנם הרמ"א שכתב ואח"כ יצא ראובן ובנו מן העיר, מיירי בכל גוונא, אף שלא הרחיקו ללכת, רק יצאו מן העיר הזו, ומשו"ה כתב שהי' דרים בעיר אחת דאל"כ ראובן אינו פטור, וכנ"ל, ע"כ לשוני בגליון שם:
וכזה יש לומר ג"כ בדברי הרמ"א באבה"ע סי' נ' סס"ו שכתב שם ג"כ והיו דרים בעיר אחת, והיינו משום דמהרמ"א משמע שם דגם זה שיצא פטור מאחר שהי' אנוס לצאת, כמ"ש הח"מ והב"ש שם, ולזה נקט הרמ"א גם שם דוקא שהי' דרים בעיר אחת, הא אם הי' דר החתן בשעת השידוכין במקום אחר, אינו פטור כשאינו בא עתה אל עירה לכנוס, אף שהי' צריך לצאת מהעיר אשר דר בה אז, דכיון דהשידוכין נעשו על דעת שילך מעירו לעירה לכנוס, מה לי מעיר זו לעירה, ומה לי מעיר זו לעירה, וכנ"ל:
שוב ראיתי שבדברי הרמ"א באבה"ע שם ניחא בפשיטות מ"ש והיו דרים בעיר אחת, דהא הרמ"א כתב שם סתם ויצא אחד מן העיר וכו', ומשמע מזה דאפילו יצא צד הכלה מן העיר אינה יכולה להכריח את החתן לבוא למקומה לקדשה, וזה על כרחך דוקא כשהיו דרין בשעת השידוכין בעיר אחת, דלא על דעת לילך למקום אחר לקדש איתה נעשו השידוכין, אבל כשגם בשעת השידוכין לא היו דרין בעיר אחת, א"כ מיד נעשו השידוכין על דעת לילך אל עיר אחרת לקדשה שם, וכמ"ש הש"ך, וא"כ גם כשיצאה אח"כ משם אל עיר אחרת, מה לי עיר זו או זו, וצריך לילך לעירה לקדשה:
וזה נראה בכוונת הב"ה לפי הגהתי הנ"ל, שכתב בזה"ל, וגם בעל ש"ך כתב שם וצ"ע, ולא דק בזה, משום דאם החתן הוא ממקום אחר דאז כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עכ"ל, ורצונו לומר כמו שכתבתי לעיל:
ומשו"ה כתב הרמ"א שהיו דרים בעיר אחת, משום דאם החתן הוא ממקום אחר אינו פטור כשאין בא עתה אל מקומה לכנוס, דכופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, כמו שעשה השידוכין מיד על דעת כן לילך מעירו אל עירה לקדש אותה, ומה לי מעיר זו לעירה או מעיר זו לעירה וכנ"ל, כן נראה להגיה בדברי ב"ה בכדי שלא לעשות הג"ה גדולה:
אמנם יותר נ"ל להגיה הלשון של הב"ה באופן אחר, יען כי גם בלא הנ"ל לשונו של הב"ה מגומגם, במ"ש דאין כופין, או כפי שהגהתי דאז כופין, דהד' מיותרת, דהי' לו לכתוב "אין", או "אז", ולזאת נ"ל יותר דחסר ג"כ ב' תיבות בבית הלל, וכצ"ל שם, דאם החתן הוא ממקום אחר אינו פטור דאז כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, ובזה א"ש הכל, והיינו ממש כמו שכתבתי אני לעיל ליישב קושית הש"ך, כנלפענ"ד ברור כשמש שמוכרח להגיה אחת משתי הגהות הנ"ל בדברי הב"ה, והכל הולך אל מקום אחד ליישב קושית הש"ך כמ"ש לעיל בגליון היו"ד, וכנ"ל, אבל ח"ו להעלות על הדעת שהב"ה בא לחלוק בזה על עיקר דינו של הש"ך אשר הוציא מתשובת הרמב"ן וכן הוא בריב"ש, וכנ"ל, ולדעתי לא יחלוק על ב' הגהות הנ"ל גם יחד כי אם המתעקש ובלתי מודה על האמת:
וזה הי' טעמו של הב"ש אשר לא הביא כלל שהב"ה לא ס"ל כמו שפסק הוא והח"מ ולדחות אותו, אבל גם הב"ש הבין כן בדברי הב"ה כמו שהגהתי ופירשתי, ובהיות כן אדרבא גם הב"ה ס"ל בפשיטות כפסק הש"ך וח"מ וב"ש שכן מבואר להדיא במקור הדין בתשובות הראשונים ז"ל, וכנ"ל, וז"ב: