מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ב
ב"ה יום ה' לסדר ויפרדו איש מעל אחיו ו' מרחשון תער"ג לפ"ק פה דאברזינסקי. לכבוד הרב המאוה"ג וכו'.
מ"ש כבודו דלהזמין לד"ת את צד המקיים השידוך למקומו של המבטלו אין זה פשוט כ"כ, דיש בזה פלוגתא בין רבותינו האחרונים ז"ל, אמת שאין זה פשוט כ"כ, אבל הלא יש לנו כמה וכמה דברים שאינם פשוטים כ"כ, ויש בהם פלוגתא, ואעפ"כ אנו מורין בהם הלכה למעשה בכל יום, עפ"י כללי הוראה אשר בידינו, וכפי ראות עיני המורה, ולמה לא יהי' גם זה כאחת מהן, בשגם כי לקושטא דמלתא אין לנידון דידן שום שייכות אל פלוגתת האחרונים הנ"ל, כמו שיתבאר לפנינו בעזה"י:
והנה בריש כל מראין צריכין אנו להבחין ולדעת בבירור באיזה אופן נחלקו האחרונים הנ"ל, כי באמת לאו כל אפין שוין בזה, כאשר יתבאר, ולזאת נחזי אנן:
הנה בכל השידוכין יש שני מיני חיזוק לקיום השידוכין, אחד החרם שעל צד העובר, ב', הקנס שמצד העובר לצד המקיים, והנה אם לא החרם רק מצד הקנס לבדו, פשוט שהי' יכול כל אחד מהצדדים לחזור בו, ולעשות שידוך אחר בלא רשות ב"ד, והצד שכנגדו יבא למקומו של המבטל, ויתבע ממנו הקנס, אמנם מצד החרם, ומצורף לזה גם הבושת והמחוסר אמנה אשר יש בזה, כי הלא אפילו בדברים בעלמא יש בהם משום מחוסר אמנה, [אמנם זה תלוי בפלוגתא דחו"מ סוף סי' ר"ד אם גם בתרי תרעי יש משום מחוסר אמנה, דבסתמא דמלתא כל החוזר משידוך ורוצה לעשות שידוך אחר השידוך הזה נפל בעיניו ממה שהי' מקודם והשידוך האחר יותר טוב בעיניו מזה, וא"כ הוי זה כתרי תרעי] ומכש"כ בשידוכין שגם בלא הקנס והחרם יש בהם יותר מדברים בעלמא, משום כל זה אינו רשאי לעשות שידוך אחר בלא התרה מחכם עפ"י דתוה"ק, כי לולא זאת אינו יוצא ידי שמים, וגם לא ירצה שום אדם להשתדך עמו לסייע ידי עבריין כנודע, ועכ"פ הקנס אינו עומד לו מנגד למנוע אותו מלעשות שידוך אחר, כי הלא זה שכנגדו יכול לתבוע ממנו הקנס גם אח"כ, וכנ"ל, ומאחר שהתרת החכם לעשות שידוך אחר אינה באה אלא להורות הוראה באיסור והיתר במה שבינו למקום, א"כ לכאורה הלא במה שנוגע בינו למקום, אדם נאמן על עצמו, וא"כ יכולין אנו לשמוע טענת צד אחד ולהורות לו הוראת או"ה על פיו, ואם יש בטענתו די כח לבטל החרם יכולין אנו להורות לו שמותר לעשות שידוך אחר, מבלי שנצטרך לשמוע בזה טענת צד הב' כלל, כי אדם נאמן על עצמו בעניני או"ה, רק במה שנוגע בינו לבין חבירו בענין ממון, דהיינו הקנס וכדומה, אין אנו מפקיעין כח הצד שכנגדו, רק בכל עת אשר יבא הצד שכנגדו למקומו של המבטל ויתבע ממנו הקנס וכדומה נשמע טענות שניהם, ונפסוק ביניהם כד"ת:
אמנם ביו"ד סי' רל"ב סי"ב כתב הרמ"א נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך, וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ה, נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו, אבל בנשבע לחבירו, כגון בשט"ח וכדומה, אינו נאמן, עכ"ל, הרי דגם באיסור נדר או שבועה, שאינו נוגע בעיקרו אלא בינו למקום, מ"מ כשהאיסור הזה הוא לתועלת חבירו, שוב אינו נאמן על עצמו:
ולכאורה יש לחלק, דהא הש"ך מיירי שם בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכדומה, ור"ל שנשבע לחבירו לפרוע לו השט"ח לזמן פלוני, וכדומה, וא"כ נוגע זה לממון, והגם שבעיקרו אין עליו אלא איסור שבועה, ולא משפט ממון, מ"מ כיון שהוא נוגע לממון שע"י איסור זה מחויב לפרוע לחבירו לזמן פלוני, וכדומה ענין חיוב ממון, ולכך אינו נאמן נגד איסור זה, להפקיע עצמו עי"ז מחבירו מחיוב ממון, משא"כ בשידוכין, שאין אנו מאמינין לו לענין ממון כלל, ואין אנו פוטרין אותו ע"י טענתו משום תביעת ממון שיש לחבירו עליו בזה, ובכל עת שיבא חבירו ויתבע אותו בטענות ממון, אנו נזקקין לו, ונשמע בין שניהם, ונפסוק להם כד"ת, ואין הוראה שלנו עתה, נוגעת אלא לענין או"ה, אם החכם מונעו מלעשות שידוך אחר או לא, יש לומר דנאמן על עצמו במה שנוגע לענין או"ה, ואין בו שום שייכות ממון, אף דעכ"פ הוא דבר שכנגד חבירו:
אמנם באמת אינו נראה לחלק בזה, דמאחר שהאיסור הוא לתועלת חבירו, מה לי תועלת ממון ומה לי תועלת אחר, וכבר ישנם תועליות שאינם תועליות של ממון, אבל המה שוים יותר מתועלת של ממון, ומאחר דחזינן דנגד איסור שיש בו תועלת ממון לחבירו אין אדם נאמן, כמו כן יש לנו לומר דבכל אופן דיש בהאיסור איזה תועלת לחבירו אין אדם נאמן נגד איסור כזה, וכן משמע מדברי הש"ך עצמו שם שאין לחלק בכך, ודוק:
ענף ב
אמנם לכאורה יש להקשות על עיקר דברי הש"ך, דבנשבע לחבירו אינו נאמן, דהא מקור דברי הרמ"א דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס וכו' הוא מתשובת הרשב"א, שהובא בב"י בסי' רכ"ח, קרוב לסופו, ושם הביא ראי' לזה דאל"כ לא נפתח לאדם אלא בפתחים שיש להם עדים ושאנו מכירין בהם שהוא כן כאשר הוא אומר, עכ"ל הרשב"א שם, ובביאורי הגר"א שם ס"ק ל"ד כתב נאמן כו', כמו שמאמינים לו שע"ד זה נדר כדי תהית ולבך עלך וש"ד וכל הפתחים והחרטות עכ"ל, הרי דמזה דמאמינים לו בפתחים וחרטות, שאילו הי' יודע כן לא הי' נודר, או שמתחרט מעיקרו, ועי"ז מתירין לו נדרו, מזה ילפינן דה"ה דמאמינין לו בכל מה שאומר, גם לבטל הנדר מעיקרו בלא שום התרה, כגון אונס הייתי, או על תנאי הי', וא"כ הרי מצינו התרת נדרים ע"י פתח או חרטה גם במה שהוא נגד אחרים, כמו נדרי הקדש וצדקה, דקיי"ל דנשאלין על הקדשות, כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח, הרי דמאמינים לאדם בנדרים גם במה שהוא נגד אחרים דהרי אנחנו מתירין לו נדרו ע"י מה שמאמינים לו שמתחרט מעיקרו, או שאלו הי' יודע כן לא הי' נודר, זולת כשבא לידי גזבר שוב אין נשאלין עליו כמבואר ביו"ד שם, וכתב הנודע ביהודה במה"ת חיו"ד סי' קנ"ד בד"ה עד כאן, דבאמת הטעם בזה הוא, משום דכשהמעות הם כבר ביד הגזבר, אין הגזבר מחויב להאמינו על הפתח או על החרטה שלו, שאלו כן לא הי' נודר, או שמתחרט מעיקרו, ודוקא לענין איסור, החכם מאמינו ומתיר לו, אבל הגזבר אינו מחויב להאמינו ולהחזיר לו המעות שבידו, עיי"ש שכתב טעם זה גם על תרומה ביד כהן דלא מצי לאתשולי עלה, משום דהכהן א"צ להאמינו, להחזיר לו התרומה שבידו, יעיי"ש:
הן אמת דלפענ"ד לא מן השם הוא זה, דא"כ אם עבר החכם והתיר לו, נהי דאין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו התרומה, מ"מ מספק עכ"פ יש לנו לומר דהתבואה הדרא לטבלא, וצריך להפריש תרומה אחרת, דשמא הפתח שלו אמת, ובפרט דהא לענין איסור מאמינים לו, וגם הא התבואה שלו ושוי' עלי' חד"א, וזה לא שמענו מעולם, ולא נראה כן מדברי הש"ס והפוסקים.
אבל הטעם פשוט, דעד כאן לא שמעינן התרת חכם אלא היכא שאין הנדר אלא בבחינת דיבור בלבד, דדרשינן מלא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, והיינו דברו, ר"ל רק דיבור בלבד, ואתי דיבור ומבטל דיבור, אבל כשכבר נתחזק הנדר ובא לידי מעשה, שכבר נתקיים הנדר בפועל, שבאה התרומה ליד כהן, וכדומה, שוב לא אתי דיבורו של החכם ומבטל מעשה, ועיין בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו':
אבל עכ"פ זה שמעינן שפיר מדמתירין נדרי הקדשות וצדקה קודם שבא ליד הגזבר, דמאמינין לו הפתח והחרטה אף שהוא נוגע לאחרים בעניני ממון:
וגדולה מזו דהא גם בנדר או נשבע לדעת חבירו והוא לתועלת חבירו, ג"כ יש הרבה פרטים שמתירין לו בלא הסכמת ורצון חבירו דהיינו כשלא קבל טובה מחבירו עבור השבועה, וליש פוסקים גם בקבל טובה מתירין לו בלא רצון חבירו, רק דאין מתירין לו אלא בפניו, מפני חשדא, ואפילו להסוברים דבקבל טובה אין מתירין לו בלא דעת ורצון חבירו, מ"מ אם בדיעבד התירו בלא דעתו הוי התרה, כמבואר כל זה ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ, עיי"ש, וע"כ דמאמינים לו על הפתח או החרטה, הגם שהוא נגד אחר שעשה לו טובה, ונשבע לו לדעתו ורצונו, דאל"כ גם אם התירו לו בדיעבד בלא רצון חבירו לא הי' מותר, ואפילו להסוברים שם דבעשה לו טובה גם בדיעבד אינו מותר כשהתירו לו בלא דעתו של חבירו, מ"מ פשוט דלאו משום דאין מאמינים לו על הפתח והחרטה הוא, אלא משום דאעפ"י שמאמינין לו על הפתח והחרטה, מ"מ אין אנו רשאין ויכולין להתיר לו בלא הסכמת חבירו הואיל שקבל טובה ממנו עבור שבועה זו, ותדע שכן הוא, דהרי י"א שם דלדבר מצוה מתירין בלא דעת חבירו, אף שחבירו עשה לו טובה, עיי"ש ברמ"א ובש"ך ס"ק י"ד, ואם נימא דבעשה לו חבירו טובה עבור השבועה אין מאמינים לו נגד חבירו על הפתח והחרטה, איך נוכל להתיר לו לדבר מצוה, א"ו הא בורכא, דשפיר מאמינים לו, אלא דאין אנו נזקקין לו להתיר בלא רצון חבירו, דהוי זה כעין עול לחבירו שקבל ממנו טובה עבור זה, אבל כשהוא לדבר מצוה נזקקין לו:
הכלל העולה, דגם בנשבע לחבירו, לתועלת חבירו, ואפילו גם כשקבל טובה מחבירו עבור השבועה, אעפ"כ נאמן על הפתח והחרטה בזה, וכנ"ל, ומאחר שכן, מהראוי לנו להאמינו ג"כ בכל מה שהוא אומר נגד השבועה הזאת, אפילו לבטל אותה מעיקרה בלא התרת חכם, כגון אמירת אנוס הייתי, וכדומה, וכמו דיליף הרשב"א זה מזה, וכנ"ל:
ולא מבעיא בלא קבל טובה מחבירו עבור השבועה, דבודאי נוכל להורות לו עפ"י אמירתו אנוס הייתי דהשבועה בטלה, אף דזה נוגע לחבירו, מאחר דלפי שורת הדין יש לנו להאמינו בטענתו זאת, וכנ"ל, אלא אפילו בקבל טובה מחבירו עבור השבועה, דאף שמאמינים לו על הפתח והחרטה מ"מ אין מתירין לו בלא דעתו ורצונו של חבירו לרוב הפוסקים, מ"מ היינו דוקא היכי דצריך התרת חכם, דהיינו מעשה חדשה, לעקור הנדר מעיקרו, זה אין אנו יכולין לעשות בלא הסכמת חבירו, אבל בטענת אנוס הייתי, דכשנאמן שהי' כן, אינו צריך התרת חכם כלל, רק השבועה ממילא בטלה, ומאחר דהדין נותן להאמינו בזה, וכנ"ל, למה לא נוכל להורות לו עפ"י התורה שהשבועה בטלה, וכי מאחר שקבל טובה מחבירו עבור השבועה לא נוכל להורות לו הוראה בזה, אתמהה, דהלא ההוראה שלנו אינה מעשה חדשה, אלא גלויא מלתא בעלמא, דכן הוא דין התורה, ופשיטא דכשנאמן בטענתו דנוכל להורות לו כמשפט התורה, וז"פ מאוד, וא"כ דברי הש"ך צ"ע במ"ש דבנשבע לחבירו אינו נאמן:
ענף ג
ונראה ליישב דעת הש"ך, דהא הש"ך לאו כללא כייל דבנשבע לחבירו אינו נאמן כלל, אלא דעתו דאינו נאמן לומר אנוס הייתי, דאונס לא שכיח, ועוד דכל אחד יאמר כן, אבל כשטוען דבר הרגיל להיות, וחבירו יש לו ידיעה בזה, דשוב לא יאמר כל אחד כן, דאין אדם חצוף לשקר במה שהלה יכחישו, שפיר נאמן גם בנשבע לחבירו, וכן אפילו טענת אונס כשיש רגלים לדבר שהוא כן נאמן, עיי"ש בש"ך:
ולפ"ז נראה דלהאמין לאדם על פתח וחרטה יש רגלים לדבר, דבחרטה מאחר שזה אנו רואין שעכשיו איני רוצה בהנדר, דהא בא לשאול עליו, יש רגלים לדבר דעי"ז מתחרט מעיקרו. במה שעשה כלל הנדר הזה שאינו רוצה בו עכשיו, ובפתח מאחר שאנחנו פותחין לו בו, מכלל שקרוב בעינינו שצריך להשיב ע"ז שאם הי' יודע כן לא הי' נודר, ולזה באמת כשמשיב כן נאמן, דהא יש רגלים לדבר להאמינו, ומאחר שבפתח וחרטה יש רגלים לדבר להאמינו לזאת נאמן בזה גם בנשבע לאחרים, אבל טענת אונס כשאין רגלים לדבר לזה, יש לומר דאינו נאמן כשנשבע לחבירו, כמ"ש הש"ך:
אמנם בכל זאת מה נעשה, והרי חזינן דהרשב"א לא נחית לחלק כן, אלא מביא ראי' מדמאמינים לו על הפתחים דמאמינים לו ג"כ טענת אונס, הרי דמדמה הרשב"א האמנת טענת אונס להאמנת פתחים, דכשם דמאמינים לו על הפתחים כמו כן יש לנו להאמינו טענת אונס, אף כשאין רגלים לדבר, וכמ"ש הרשב"א אפילו לא הכרנו באונסו כלל עיי"ש, ולא מחלק כלל דבפתחים יש רגלים לדבר, ואולי ס"ל דגם בפתחים אין רגלים לדבר, ודוק, ולפ"ז להרשב"א ה"ה בנשבע לחבירו, דנאמן על הפתחים וכנ"ל, ה"ה דנאמן בטענת אונס:
ובאמת כי הרשב"א מיירי שם להדיא בנשבע לאחרים, ואעפ"כ כתב דנאמן לומר אנוס הייתי, והש"ך שם מביאו, והקשה מזה על עצמו, ותירץ דהרשב"א מיירי שם בהכרנו באונסו, עיי"ש, וכבר תמה ע"ז בת' מטה יוסף, הביאו בחידושי רע"ק שם, דהא הרשב"א כתב שם ולא עוד אלא אפילו לא הכרנו באונסו כלל וכו' עיי"ש, סוף דבר המעיין היטב בדברי הרשב"א שם, ובמה שכתבתי, יראה ויבין דס"ל להרשב"א דגם בנשבע לחבירו נאמן לומר אנוס הייתי, אפילו לא הכרנו באונסו כלל, דבאיסורין אדם נאמן על עצמו, עיי"ש, ולזאת גם עיקר דינו של הש"ך בזה דבנשבע לחבירו אינו נאמן, צע"ג:
מיהו כשיש רגלים לדבר למה שהוא אומר, גם הש"ך מודה דנאמן, גם בנשבע לחבירו, וזה ודאי מוכרח מהא דנאמן על הפתח והחרטה גם בנשבע לאחרים לתועלתם, ואפילו עבור טובה שקבל מהם, וכנ"ל:
ובהיות כן, בענין השידוכין, אם בא צד אחד לפנינו לבטל השידוך, ומציע לפנינו טענה אשר על פיה השידוך בטל, החרם גם הקנס, ויש רגלים לדבר לטענתו, אם כי לענין הקנס בודאי אין אנו נזקקין לו כלל, להפקיע ממנו חיוב הקנס, דלענין ממון שמוע בין אחיכם כתיב, מ"מ לענין החרם שפיר נוכל לשמוע אותו, ולהורות לו הוראה על פיו, דהחרם בטל, ושמותר לו לעשות שידוך אחר, דמאחר כשיש רגלים לדבר לטענתו נאמן גם כשנשבע לאחרים, וכנ"ל, שפיר נוכל להורות לו הוראה להתיר על פיו, וליתן לו זאת גם בכתב דמאי שנא הוראה בע"פ מבכתב, ולא צריכינן כלל לזה את הצד שכנגדו, דלענין האיסור אדם נאמן על עצמו, וכשיש רגלים לדבר גם כשהוא נגד אחרים נאמן, וכנ"ל:
ולא מיבעיא שידוכין שלנו שאין בהם אלא חרם הקדמונים לבד, כי אין בתנאים שלנו שום לשון של קבלת חרם מחדש, ואפילו והקנס לא יפטר את החרם אין כתוב בהם בהתנאים הנדפסים הנהוגים, רק כתוב בהם והקנס לא יפטר וכו', וגם הקורא קורא כן, ואינו מזכיר החרם כלל, ורוב הקוראים התנאים בשעת השידוכין אינם יודעין אפילו על מה מרמז הוכו', וא"כ פשיטא שאין כאן חרם מחדש כלל, רק חרם הקהלות שהובא בב"ש סי' נ"א ס"ק י' בשם הגהות מרדכי דיבמות, וכ"כ להדיא הגה"ק מצאנז ז"ל בשו"ת דברי חיים ח"ב בחאבה"ע סי' קע"ו, דבתנאים שלנו אין בהם שום חרם מחדש, אלא חרם הקהלות בלבד, וכתב שם עוד וז"ל, וחרם הקהלות הוא דבר קל מאוד וכו' וידוע דאונס פטור מחרם הקהלות וכו' עד שבעינינו ראינו שמבטלין אותן בדבר קל בעלמא, עכ"ל שם, וא"כ פשיטא שיכולים אנחנו להורות הוראה להתיר חרם זה עפ"י שמיעת צד אחד לבד כשיש רגלים לדבר לטענתו, דבכה"ג אפילו בנשבע לחבירו נאמן, אפילו להש"ך, וכנ"ל:
ענף ד
אבל מצינו עוד גדולה מזו, מה שנוכל לעשות עפ"י רגלים לדבר, והוא בסי' רכ"ח ס"כ בהגה, איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זל"ז לישא זה את זה, אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו, דזה מקרי הטבה, שכ"א רוצה לישא חבירו, ונשבעו משום כך זל"ז, אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאוס עלי חייב להוציא, עכ"ל:
ועיין בנודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' ר"ד בתשובת בנו הגאון מהר"ש ז"ל, דמסיק דהאי אמתלא טובה שכתב הרמ"א אין הכוונה שתהי' גוף האמתלא ידועה שהיא אמיתית, דהא פסק הרמ"א באבה"ע סי' ע"ז בנשואה דבתפסה אינה צריכה טענה מבוררת, ובשידוכין הוי טענה זו ג"כ להחזיק, שהרי היא מוחזקת בעצמה ובגופה, שאינה רוצה להינשא לו, אלא כוונתו באמתלא טובה, שיהי' ראוי בהאי סיבה להטיל שנאה, לאפוקי אם היא אומרת אמתלא אשר אין דרך בני אדם להטיל שנאה בשביל דבר קטן כזה, וכן נראין דברי הרמ"א באבה"ע סי' ע"ז ס"ג בהגה, דפסק אם היא תפסה א"צ אמתלא מבוררת, אבל מ"מ צריכה ליתן אמתלא שאין בה רמאות, והב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם, עיי"ש ברמ"א, עכ"ל הגאון מהר"ש שם:
והנה נראה לכאורה מדבריו שם, דס"ל דאמתלא טובה שכתב הרמ"א, היינו שאומרת טעם וסבה נכונה למה ששונאת אותו ומאוס בעיניה, אבל הסבה עצמה אינה צריכה כלל להיות מבוררת לנו, עיי"ש:
ולפ"ז אינו מובן כלל מה שכתב עוד שם בנידון דידי', שהכלה אמרה שהחתן מאוס עליה בשביל שרצה לאנסה, דמאחר שהסבה הזאת שרצה לאנסה אינה מבוררת לנו כלל, ורק אדיבורה קאסמכינן, זה מספיק שלא לכופה לקיים השידוך, אבל איך נעשה מעשה עי"ז להתיר לה חרם הקהלות ואיך נאמין לה שרצה לאנסה, ועי"ז מאוס עליה, שמא הכל שקר ולא דובין ולא יער, רק עינה נתנה באחר, עיי"ש:
ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דמאחר שכתב לעיל בכוונת הרמ"א דאמתלא טובה היינו טעם נכון למה ששונאת אותו ומאוס בעיניה, אבל אין אנו צריכין כלל שיתברר לנו אם הטעם והסבה היא אמיתית, ואעפ"כ כתב הרמ"א דבשביל אמתלא טובה הזאת מאמינין לה כ"כ שמאוס עליה עד שמתירין לה החרם והשבועה שלא מדעתו, וזה באמת מעשה רב, להתיר לה השבועה שלא מדעתו, וא"כ מכש"כ בנידון דידי' שם, דהאמתלא שלה טובה מאוד, דאם האמת שרצה לאנסה, ראוי שתשנא אותו ושימאס בעיניה, והגם דזה גופי' לא נתברר לנו שרצה לאנסה כלל, מ"מ יכולין הב"ד להתיר לה חרם הקהלות, כמ"ש הרמ"א שם דהב"ד מתירין לה השבועה בשביל האמתלא הטובה כזאת, אף שעיקר הסבה לא נתברר לנו:
ובפרט שחרם הקהלות אין הב"ד צריכים להתיר כלל, דאם מאמינין לה ע"י האמתלא הזאת שמאוס עליה, ממילא בטל ממנה חרם הקהלות, כמ"ש אביו הגאון ז"ל בנוב"י קמא חיו"ד סי' ס"ח בד"ה וכל האריכות, דבמאוס עליה לא תקנו ולא גזרו הקדמונים חרם כלל, ואינה צריכה שום התרה כלל, עיי"ש, וכשטוענת מאוס עלי באמתלא טובה שמאמינין לה עי"ז, אין צריך שום מעשה ב"ד בזה, רק להורות לה הוראה שמותרת לעשות שידוך אחר, ואין זה רק גילוי מלתא בעלמא, ולא מעשה כלל, וכן יכולין ליתן לה זה בכתב, דמה לי הוראה בע"פ ומה לי בכתב, והעיקר תלוי אם נאמנת ע"י אמתלא כזו שעקר הסבה לא נתברר לנו, אף שהיא אמתלא טיבה:
וכיון שלפי דעת הגאון מוהר"ש ז"ל שם, היינו אמתלא טובה שכתב הרמ"א שם, שנאמנת כ"כ בזה עד שעושין מעשה רב עי"ז להתיר לה השבועה בלא דעתו, מכש"כ שיש לנו להאמינה באמתלא כזאת בשידוכין שלנו. להורות לה הוראה בעלמא עי"ז לעשות שידוך אחר, וא"כ דברי הגאון מהר"ש ז"ל שם תמוהין מאוד בזה, דלפי פירושו ברמ"א שפיר הי' יכולין שם לפטור את הכלה מהחרם ע"י אמתלא הנ"ל:
ענף ה
אמנם לקושטא דמלתא נראה, דאין כן הפירוש בדברי הרמ"א כמו שנראה לכאורה שם מדברי הגאון מהר"ש ז"ל, דהגם דזה ודאי אמת דאין כוונת הרמ"א לומר שהאמתלא והסבה שבעבורה אומרת שמאוס עליה תהא צריכה ניכרת ומבוררת לנו שכן הוא, דא"כ הי' צריך הרמ"א לכתוב בזה אמתלא טובה ומבוררת, וגם כמ"ש הגאון מהר"ש ז"ל שם דהא גם בנשואה אם תפסה א"צ אמתלא מבוררת, וכאן האשה מוחזקת בעצמה, וכנ"ל:
אבל כוונת הרמ"א כאן היא ממש כמ"ש שם באבה"ע סי' ע"ז ס"ג בהגה, דהגם דאם היא תפסה א"צ אמתלא מבוררת, אבל מ"מ צריכה ליתן אמתלא שאין בה רמאות, והב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם, עיי"ש בהרמ"א, והיינו דהגם דא"צ להיות האמתלא מבוררת לנו בבירור גמור, מ"מ צריך להיות רגלים לדבר ואומדנא קרובה להב"ד שכן הוא כאשר היא מציעה לפנינו האמתלא, שעי"ז הוא מאוס עליה, וכן כאן במשודכת האומרת מאוס עלי, צריכה שתהי' האמתלא ניכרת לנו לאמת ע"י רגלים לדבר והשערה קרובה שכן הוא, אם כי אינה צריכה להיות מבוררת לנו בבירור גמור, אבל עכ"פ רגלים לדבר ואומדנא קרובה שכן הוא צריך להיות בזה, וזה נכלל בכלל אמתלא טובה שכתב הרמ"א, לומר שצריכה האמתלא להיות טובה בכל האופנים, טובה, שעי"ז יהי' ראוי למאוס בהאהוב לה מקדם, וגם טובה בעצם, שלא תהי' רק מעשה מבודה בעלמא, אבל יהי' לזה רגלים לדבר כפי ראות עיני הב"ד, שכדבריה כן הוא, ובמקור דין זה של הרמ"א בתשובת מהרי"ו הובא בב"י שם כתוב בזה"ל, מתירין לה ת"כ אם היתה נותנת טעם ואמתלא לדבריה שניכר שיש ממש בדבריה, עכ"ל, והיינו שניכר ע"י אומדנא ורגלים לדבר, וכנ"ל:
וזה מתאים לפסק של הש"ך הנ"ל, דכשיש רגלים לדבר נאמן אדם על השבועה אף שנשבע לאחרים, ולכך גם כשנשבעו לישא זא"ז נאמנת לומר שמאוס עליה כשנותנת אמתלא שנראית אמת ע"י רגלים לדבר, ולזאת כשמאמינין לה ע"י הרגלים לדבר שמאוס עליה, הואיל שאין הדין נותן שתדור עם המאוס לה, מתירין לה השבועה גם בלא דעתו, ומכש"כ בשידוכין שלנו, שאין כאן אלא חרם הקדמונים, וכנ"ל, וכשמאוס עליה לא תקנו וגזרו הקדמונים חרם כלל, וכנ"ל בשם הנוב"י קמא, בודאי דכשאומרת מאוס עלי ע"י אמתלא שיש בה רגלים לדבר, דנאמנת להורות לה הוראה עי"ז דאין עליה חרם, ושמותרת לעשות שידוך אחר, וליתן לה זה גם בכתב, דמה לי הוראה בע"פ או בכתב, וכנ"ל:
ומ"ש הב"ש בסי' נ' סוף ס"ק ט"ז דבעינן במאוס עלי טענה מבוררת, היינו לפטור אותה מכל דבר, גם מקנס, וכמ"ש בנוב"י קמא שם:
והגם דהרמ"א כתב שם באבה"ע דבטענה שאינה מבוררת יכולין להשביע אותה אם אומרת באמת מאוס עלי, עיי"ש, היינו דוקא שם שהיא טענת ממון, דהא תפסה, ואם אין האמת כדבריה צריכה להחזיר, ולכך יכולין להשביע ע"ז, וכן בשידוכין כשאנו דנין לענין הקנס, ג"כ משביעין לפעמים את הכלה בטענת מאוס עלי כשאין הטענה מבוררת, ואם אינה נשבעת אין פוטרין אותה מקנס, כמבואר בפתחי תשובה באבה"ע סי' נ' בס"ק י"ד בשם השב יעקב ושבות יעקב, עיי"ש, אבל כשאין אנו דנין רק לענין שבועה וחרם לבד, דבזה לא שייך שבועה, כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סל"ד בהגה ובש"ך ס"ק פ"א, שפיר מאמינין לה כשאומרת מאוס עלי באמתלא שיש בה רגלים לדבר, ומתירין לה השבועה גם בלא דעתו, כמ"ש הרמ"א, ומכש"כ בשידוכין שלנו דמורינן לה עפ"ז שאין עליה חרם ומותרת לעשות שידוך אחר, ומה שנוגע בענין הקנס כשיבא צד החתן למקום הכלה ויתבע הקנס אזי נשמע בין שניהם ונפסק ביניהם כדת:
וקרוב בעיני שגם כוונת הגאון מהר"ש ז"ל כן הוא בדעת הרמ"א, דהגם דא"צ אמתלא מבוררת לענין שבועת השידוכין כשאומרת מאוס עלי, אבל עכ"פ בעינן אמתלא טובה ברגלים לדבר, וכמו שהביא שם בנוב"י ע"ז פסק הרמ"א באבה"ע שם דהב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם, וכנ"ל ומש"ה שפיר כתב בעובדא דידי' שם, שאמרה מאיס עלי בשביל שרצה לאנסה, דלא הי' ע"ז שום אומדנא ורגלים לדבר שרצה לאנסה, איך נוכל להאמין לה ולהתיר לה החרם, דמאחר דבלא רגלים לדבר אין להאמינה במלתא דלא שכיח כזאת שרצה לאנסה, וא"כ לא נוכל להורות לה עפ"י הלכה שהחרם בטל, אלא שיען שהיא עכ"פ צועקת שלא תוכל להנשא לו בשביל ששונאת אותו ומאוס בעיניה, ניקו אנן ונתיר לה חרם הקהלות, כמבואר בהגהמ"ר דיבמות שם, דבמקום צורך יכולים אנשים הרבה להתיר החרם, אבל איך נוכל לעשות מעשה רב כזה, מאחר שאין לנו שום יסוד להאמין לדבריה, ודי בזה להיות בשוא"ת, אבל לא לעשות מעשה, ולהתיר לה בלא שום רגלים לדבר, כנלפענ"ד בכוונת הגאון מהר"ש ז"ל שם, אלא שקיצר בדבריו בזה, עיי"ש:
ענף ו
הכלל העולה מכל הנ"ל, דבשידוכין כשבא צד אחד לפנינו לבטל השידוך עפ"י טענה אשר מציע לפנינו, ויש רגלים לדבר להאמינו, כגון שהכלה אומרת ששונאת את החתן והוא מאוס עליה, ונותנת אמתלא טובה לדבריה אשר יש רגלים לדבר שזאת האמתלא היא אמת, אם כי חיוב הקנס אין אנו מפקיעין ממנו כלל עי"ז, עד שיבא צד הב' למקומה ויעמוד עמה לד"ת ע"ז, אבל במה שנוגע לאיסור ולהחרם, בזה אדם נאמן על עצמו, אף שהוא נגד אחרים, כשיש רגלים לדבר להאמינו, כמ"ש הרמ"א והש"ך הנ"ל, ולזאת אנחנו מורים לה הוראה עפ"י זה שהחרם בטל ממנה ושמותרת לעשות שידוך אחר, ונותנין לה הוראה זו גם בכתב, וכנ"ל, ואין אנו צריכים להזמין לזה כלל את צד הב', כי לענין החרם היא נאמנת על עצמה כשיש רגלים לדבר, וכנ"ל:
ומעתה באופן כזה לא שייך כלל פלוגתת האחרונים איזה צד נקרא תובע, אם צד המבטל או צד המקיים, דפשיטא דבזה צד המבטל אינו תובע כלל, דלענין הקנס פשיטא דצד המקיים הוא התובע ולא צד המבטל, וגם לענין החרם אין צד המבטל תובע מצד המקיים כלל, רק צד המבטל מבקש מאתנו התרה לעשות שידוך אחר עפ"י טענותיו, ואנחנו נוכל ליתן לו התרה זו מבלי שנצטרך לזה כלל את צד המקיים, וא"כ אין צד המבטל תובע כלל את צד המקיים, ואינו צריך לו כלל, ופשיטא שאינו צריך לילך אחריו:
ואפילו את"ל נהי דמצד הדין ודאי כן הוא, דנוכל להתיר לצד המבטל לעשות שידוך אחר עפ"י טענת רגלים לדבר שלו, וכנ"ל, מ"מ אין מהראוי כ"כ לעשות כן, רק יש לעכב ההתרה עד שיעמדו למשפט יחד על הקנס, כי אם ניתן לזה התרה, שוב יהי' קשה להשיגו למשפט על הקנס, ואולי לא יציית דין, משא"כ כשיהי' עדיין אגוד מלעשות שידוך אחר, יש יותר בטוחות לקיום הפסק של הקנס, ובפרט בעתים הללו שבעו"ה אין יד ישראל תקיפה, בודאי ראוי שנשקיף על זאת, באופן שנאמר דמצד תקנת עיקול יש לנו לעקול ההיתר של זה המגיע לו עפ"י הדין עד שיעמוד לד"ת עם שכנגדו בענין הקנס ויציית דין:
אמנם מלבד שאין זה ברור כ"כ, לעקל את צד זה בעשיית שידוך אחר, המותר לו עפ"י הדין, בשביל בטוחות קיום הפסק של הקנס, ואין זה דומה לעיקול ממון הקל, דבעילה כל דהוא מעקלינן, כמבואר בחו"מ סי' ע"ג ס"י בהגה, משא"כ עשיית שידוך דלנפשות נוגע, ומצינו לחז"ל שהקילו הרבה להקדים עשיית השידוך מחשש דשמא יקדמנו אחר, ואיך ניקו אנן למנוע את זה מעשיית שידוך כדי להכריח לקיום הפסק של הקנס, בהיותו עומד וצוח אני מוכן ומזומן לעמוד לד"ת על הקנס בכל עת אשר יבא צד הב' ויתבעני, וגם אקיים הפסק, ולמה זה תמנעוני מלעשות שידוך אחר, ובפרט כשהוא איש מוחזק בכשרות וגברא דציית דינא, דגם ממון שלו לא מעקלינן בכה"ג, כמבואר בחו"מ שם, וגם כי גם לאחר עשיית השידוך יש לנו עוד מקום להכריחו לקיום הפסק, ע"י מניעת סידור קידושין וכדומה, ולזאת עיקול הזה אינו ברור כ"כ:
אלא גם כי יהיבנא כל זה, לעקל נתינת ההיתר עד עמדו למשפט על הקנס, מ"מ די בזה להודיע זה לצד שכנגדו, שהצד הזה רוצה לבטל השידוך, ושנוכל לתת לו התרה ופיטורין עפ"י דתוה"ק, שיהי' רשאי לעשות שידוך אחר, אמנם אנחנו מעכבים נתינת ההיתר לטובתו למען יעמדו מקודם למשפט יחדיו, ולזאת אנחנו נותנים לו זמן ב"ד לבוא לפה למשפט עד ל' יום, ואם לא יבא עד הזמן הזה ניתן לזה התרה, כאשר מגיע לו עפ"י דתוה"ק, ולא נעקלו עוד יותר, כי עד מתי נעקלו וניזול:
ובזה אין אנו נוגעין כלל בפלוגתת האחרונים הנ"ל אם נוכל להזמין את צד המקיים לבא לפה לד"ת, כי אין אנחנו מזמינין אותו ואין אנחנו מכריחין אותו כלל לבא לפה לד"ת, ואם לא ירצה לא יבא כי אין אנו צריכין לו כלל, רק אנחנו דטבא לי' עבדינן לי' ומודיעין לו שאנחנו מעכבין נתינת ההיתר לטובתו, ואם ירצה בטובתינו יבא לפה עד ל' יום, ואם לאו, איהו דאפסיד אנפשי', וניתן לזה ההתרה המגיע לו עפ"י דתוה"ק, כי לא נוכל לעקלו לעולם בשביל טובת הצד שכנגדו, אמנם בכל עת אשר יבא לד"ת על הקנס נזקק לו ונפסוק ביניהם כד"ת, באופן שבזה אין אנו מכניסין עצמינו כלל בפלוגתא הנ"ל, וז"פ:
וגם כי אדרבא בזה צד המבטל הוא הנתבע על הקנס וצריך צד הב' לבוא לכאן:
ענף ז
ומכש"כ כשזכותו של צד המבטל נתברר לנו בבירור גמור, ואינו תלוי בטענות כלל, דאז בודאי אין אנו צריכין לצד שכנגדו כלל, רק נותנין לצד זה פטורין לגמרי מחרם ומהקנס, וזה הוא מעשה בכל יום, כשעבר זמן הנישואין ע"י מניעת הסילוק של צד אחד, ובא צד הב' ומציע זאת לפנינו, אנחנו כותבים לצד העובר, ונותנים לו זמן ב"ד, שבאם לא יסלק במשך הזמן הזה אזי ניתן פטורין מהחרם ומהקנס לצד הב', וכן אנחנו עושים, והיינו מחמת שנתברר לנו זכותו של זה בבירור גמור:
ועיין ביו"ד סי' רל"ו ס"ו, והעולה שם מדברי המחבר והרמ"א והט"ז והנקודת הכסף הוא זה, דאיש ואשה שנשתדכו זל"ז ע"מ שיהי' הנישואין לזמן פלוני, שהתחלת השידוכין נעשו מיד על דעת זו שיהי' הנישואין לזמן פלוני, אזי כשהעביר אחד המועד, הגם שהי' באונס, אעפ"כ השני פטור מהשבועה והחרם, אבל אם מתחלה נעשה השידוך בסתם, ואח"כ בשעת כתיבת התנאים קבעו זמן להנישואין כמו שהמנהג בשידוכין שלנו, אזו אם עבר אחד המועד במזיד, נפטר השני משבועתו לגמרי, וא"נ לקיים עוד השידוך, אבל כשהעביר המועד באונס, עדיין לא נפטר השני משבועתו עי"ז, דהזמן אינו עיקר כ"כ בהשידוכין הללו, שנעשו מתחלה בסתם, וע"י העברת המועד באונס עדיין לא בטלו עיקר השידוכין, ואם יהי' לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו עפ"י חכם, עיי"ש בט"ז:
ומעתה בסתם שידוכין שלנו, שאין בהם אלא חרם הקדמונים, וכנ"ל, אם העביר אחד המועד באונס, כגון שלא הי' לו לסלק בזמנו, עדיין לא בטלו עי"ז עיקר השידוכין:
אמנם אם נתארך הדבר יותר מדאי, עד שצד הב' בא לקבול ע"ז לפנינו א"כ אי אפשר לומר שהלה יהי' מוכרח להמתין בלתי גבול בשביל אונסו של זה, זה הוא ודאי דבר שאינו, כי כל דבר צריך שיהי' לו גבול וקץ עכ"פ, לזאת נוהגים כל בתי דינין שבישראל באופן כזה, לשום גבול להדבר וליתן זמן ב"ד לצד העובר, שבאם יעבור הזמן ולא יסלק, אזי יהי' הב' פטור מהחרם והקנס, כי הגם שזה שכנגדו עדיין הוא אנום, שאין לו לסלק, אעפ"כ אנן סהדי שעל אופן כזה להמתין עידן ועידנין וגם הזמן ב"ד, ועוד לא סר אונסו, על אופן כזה לא הי' עושה צד הב' השידוך הזה, ואם הי' נשבע בפועל הי' צריך להתיר לו שבועתו ע"י חכם, במ"ש הט"ז הנ"ל, אבל בשידוכין שלנו שלא הי' שום שבועה וחרם בפועל, רק חרם הקדמונים, וכנ"ל, אמרינן שבאופן כזה לא גזרו הקדמונים חרם כלל, וכמ"ש הנוב"י לענין טענת מאוס עלי, וכנ"ל:
קיצור הדברים. דבאופנים הנ"ל לא שייך פלוגתת האחרונים מי הוא התובע, דכשנתברר לנו בבירור גמור זכותו של צד המבטל, נותנין לו פטורין מהחרם ומהקנס, גם בלא הצד שכנגדו, ואפילו אם לא נתברר לנו בבירור גמור, רק שיש רגלים לדבר לטענת צד המבטל, הגם דמהקנס אין פוטרין אותו עי"ז, מ"מ נותנין לו פטורין מהחרם ומתירין לו לעשות שידוך אחר, ואין אנו צריכין לזה כלל את הצד הב', רק מהיות טוב יש להודיעו לצד הב' הענין כאשר הוא, ולקבוע לו זמן ב"ד, לבא לפה לטובתו, לעמוד לד"ת בדבר הקנס קודם נתינת ההתרה להצד שכנגדו, ואם אינו בא נותנין התרה לצד המבטל לעשות שידוך אחר, וזה הוא אליבא דכ"ע, וכנ"ל:
כי פליגו רבותינו האחרונים ז"ל, ובאיזה אופן יש מקום לפלוגתא שלהם לחול, היכי דלא נתברר לנו זכותו של צד המבטל, וגם אין רגלים לדבר לטענתו אשר רוצה לבטל השידוך על ידה, באופן שאינו נאמן גם לענין החרם, לפי פסק הש"ך הנ"ל, יען שהוא נגד חבירו, וא"כ אין אנו יכולין להתיר לו לעשות שידוך אחר עפ"י דבריו לבד, ובהכרח צריך הוא לזה שיעמוד לפנינו פא"פ עם הצד שכנגדו, ונשמע משניהם, ונראה מה ביניהם, ועם מי הצדק, ואז נעשה בזה כד"ת, ומאחר שההכרח מביא בזה שיועדו שניהם יחדיו פא"פ לפני ב"ד, בזה כבר יש מקום הספק, מי צריך לילך בזה אצל מי:
כי יש סברא לומר דצד המבטל הוא התובע, וצריך לילך אל מקום צד המקיים, כי מאחר שזה הצד מבקש התרה לעשות שידוך אחר, וא"א לו להשיג זה בלתי צד המקיים, וא"כ צריך הוא בזה את צד המקיים, ולזאת צריך לילך אחריו אל מקומו:
אמנם יש גם סברא להיפוך, דצד המקיים הוא התובע בזה, ולזאת צריך לבוא הוא למקומו של צד המבטל, דהא צד המבטל אינו תובע שום דבר מן הצד שכנגדו, רק שמבקש מאתנו התרה לעשות שידוך אחר, ומה שאנחנו אין יכולים ליתן לו ההתרה בלא הצד שכנגדו, היינו משום דהצד שכנגדו מעכב עליו מלעשות שידוך אחר, וא"כ הא הוי הצד שכנגדו התובע והמבקש מצד זה שלא יעשה שידוך אחר, וצריך הוא לבוא אל מקומו של צד זה המבטל, ולטעון טענותיו לעכב עליו מלעשות שידוך אחר:
והנה הגאון מבערזאן ז"ל בספר משפט שלום סי' ר"ז סט"ז בסד"ה ועיין בסמ"ע, כתב ששמע שהגאון מהרש"ק ז"ל מבראד הי' מורה תמיד שצד המבטל מקרי הנתבע, ומחויב צד הב' לבא למקומו לדין, ויוכל הב"ד של מקום המבטל להזמינהו, ואם לא יבא יתנו לזה התרה לעשות שידוך אחר, עכ"ל, וכן נדפס כעת בהגהת חכמת שלמה על החו"מ מהגאון מהרש"ק בר"ס י"ג, עיי"ש מילתא בטעמא, ודבריו שם נכונים מאוד להמתבונן בהם, עיי"ש, וכן הביאו בשם שו"ת תפארת צבי חאבה"ע סי' ע"ח, וכן הביא בספר דברי גאונים בסי' ק"ו אות י"ב בשם שו"ת הרי בשמים ח"א סי' ה':
ועל כולה כתב הגאון מהרש"ם ז"ל בקונטרס משמרת שלום בסי' ר"ז אות ל"א, ובתשובת מהרש"ם ח"א ס"ס רכ"ב, שהעיד לפניו חכם אחד, שראה בפנקס בק"ק אה"ו פסק בכתב יד מבעל תורת יקותיאל ובעל כנסת יחזקאל שפסקו הלכה למעשה דהמבטל הקשר הוא הנתבע, ומחויב צד המקיים לבוא לבית דין שבעיר המבטל, עכ"ל, וגם הגאון מהרש"ם בעצמו הביא ראיות לוה, עיי"ש [אם כי ראיותיו אינם מוכרחים לפענ"ד מכמה אנפי]:
ענף ח
ועתה נשקיפה נא בעין האמת מי המה החולקים ע"ז, והנה במשפט שלום שם הביא בשם שו"ת הר המור סי' ל"ו דמי שרוצה לסלק בשוה כסף, ולא במזומנים, דשכנגדו יוכל לבטל הקשר, ופטור מקנס, ויש להזמין לזה לדין בעירו, וליתן לו זמן ב"ד לחפש מעות, ואם לא יסלק במזומן פטור השני מקנס, עכ"ל, ודייק מזה המשפט שלום שם, דס"ל דהמבטל השידוך הוא התובע, ולכך צריך להזמין לזה לדין בעירו, עיי"ש:
ולפענ"ד לא מוכח מידי מזה, דהרי חזינן משם דכל מגמתו של הגאון בעל הר המור הי' להשיב לשואלו דכשאין זה מסלק במזומנים פטור השני לגמרי, גם מקנס, שעלה לסך עצום, כי פסיקת הנדוניא הי' שם ט"ו אלף זהובים, ושם ע"כ מיירי דלא עמדו עוד הצדדים פא"פ לפני ב"ד למשפט ע"ז גושא, אם מחויב לסלק במזומנים דוקא, או שיוכל לסלק גם בשוה כסף, דאם כבר הי' עומדים בזה למשפט לפני ב"ד, ונשלחו טענותיהם לפני הגאון בעל הר המור ופסק ע"ז דצריך לסלק במזומנים דוקא, א"כ למה כתב דיש להזמין לזה לדין כלל, הלא כבר נפסק הדין ביניהם, דצריך לסלק במזומנים דוקא, ואין צריך עוד בזה אלא ליתן לו זמן ב"ד לחפש מעות, ולזה א"צ להזמינו לדין כלל, ואף גם לילך עבור זה לעירו, כי לזמן ב"ד סגי במכתב התראה בעלמא מהב"ד שבמקום זה, כמו שהמנהג כן בכל תפוצות ישראל, והוא מעשה בכל יום, ומבואר כן בשו"ת הרבה:
וע"כ צ"ל דשם מיירי דלא עמדו עוד פא"פ לפני ב"ד למשפט ע"ז, אם יכול לסלק גם בשוה כסף, אלא דהגאון הר המור השיב לשואלו דבר הלכה, דצריך לסלק במזומנים דוקא, ואם לאו, פטור שכנגדו לגמרי, אף מקנס, ולזאת יעץ בזה להזמין לזה לדין בעירו, על זה גופא, שיסלק במזומן דוקא, ולא בשוה כסף, והב"ד ישמעו בין שניהם, הטענות שיש להם בזה, ויפסקו הד"ת ביניהם שצריך לסלק במזומנים דוקא, ואז יתנו לו זמן ב"ד לחפש מעות, ואם לא יסלק במזומן פטור השני לגמרי, גם מקנס:
משא"כ אם הי' הב"ד שבעיר המבטל השידוך מזמין שכנגדו שיבוא ע"ז לד"ת למקומו של המבטל, ואם לאו יתנו התרה לזה לעשות שידוך אחר, אם לא הי' בא לפה לד"ת שפיר הי' הב"ד יכולין לתת התרה לזה לעשות שידוך אחר, אבל מהקנס עדיין לא הי' נפטר, כי בכל עת אשר יבא לפה לד"ת על הקנס הב"ד יזקק לו, כמ"ש המשפט שלום עצמו שם לדעת התפארת צבי, דדוקא לעשות שידוך אחר אנו יכולין להתיר לזה, כשכנגדו אינו ציית להזמנתינו, אבל זכות ממון וקנס שיש לו אין אנו יכולין להפקיע ממנו עי"ז, עיי"ש.
והכי מסתבר בודאי, דהאיך נוכל אנחנו להכריח למי שהוא, שיבוא לתבוע את המגיע לו, דוקא בזמן הזה שאנחנו קובעין לו, ואם לאו יאבד זכותו, איזה סברא ודין ומשפט יש בזה, הלא הוא יכול לשהות בתביעתו ולהרויח לכשכנגדו זמן כמה שירצה, ואעפ"כ לא אבד זכותו, ויכול לתבוע זאת מתי שירצה, וגם אנחנו אין יכולין למהר אותו בתביעתו, כי מה מפסיד שכנגדו בשהייתו מלתבוע, אבל לבוא לפה לתבוע מניעת עשיית השידוכין האחרים משכנגדו לזה אנו יכולין להכריחו, לדעת התפארת צבי וסייעתו, שיבוא לפה דוקא בזמן שאנחנו קובעין לו, ואם לא יבא אבד זכותו מתביעה זו, ונתיר לו לזה לעשות שידוך אחר, דע"י שהייתו מלתבוע תביעה זו, מפסיד זה שכנגדו, שאינו יכול לעשות שידוך אחר, אשר לפי דבריו רשאי הוא לעשות שידוך אחר, אלא שאנחנו אין מאמינין לו, ומעכבין עליו עד שיבא חבירו, ועד מתי ימתין עליו, ולזאת כשעבר זמן ההזמנה ולא בא, אנחנו מתירין לזה לעשות שידוך אחר, אבל אין פוטרין אותו מהקנס, וכנ"ל:
ולכך בעובדא דהר המור, דהי' הקנס סך רב, וסתמא דמלתא בודאי לא רצה צד המבטל לעשות שידוך אחר ער שיהי' ברור לו שהוא פטור מהקנס, ולזאת יעץ לו הגאון הר המור שיזמין לזה לדין בעירו, ועי"ז יהי' פטור לגמרי, גם מן הקנס, וכנ"ל:
אבל מי שאינו חושש על מה שאינו נפטר עדיין מתביעת הקנס, רק רוצה התרה לעשות שידוך אחר, י"ל דגם הגאון הר המור מודה לדעת הגדולים הנ"ל, דיכולים הב"ד שבמקום צד המבטל השידוך להזמין לצד המקיים לדין לפניהם, ואם לא יבא יתנו לזה התרה לעשות שידוך אחר, ומתי שיבא ויתבע הקנס ידונו ביניהם ד"ת:
ענף ט
ומ"ש עוד במשמ"ש ובת' מהרש"ם שם שכתבו לו בשם ספר אור הישר דנ"ו ע"ב, שהסכים הנודע ביהודה ובתשובת הגאון מהר"ש אבד"ק אמט"ד שבתשובת זכרון יוסף חחו"מ, דצד המבטל הוא התובע, עיי"ש, הנה ספר אוהי"ש אין לפני, אבל עיינתי בת' זכרון יוסף חחו"מ סי' ב', וראיתי שאין הנידון דשם בענין חרם השידוכין, אלא בענין חרם של הדפסה, ונראה משם שגם הנוב"י כתב על ענין זה, עיי"ש בסוף התשובה אות י' בד"ה ואגב וכו' כי דברי הגאון המפורסם הידוע לנו וכו', וכוונתו על הנוב"י, עיין בנוב"י קמא חחו"מ סי' ל' אות ז' וט"ו וי"ט, ובזכרון יוסף חאבה"ע סט"ו:
וגופא דעובדא הכי הוי שם, שהאחים המדפיסים מאמסטרדאם הרעישו העולם על המדפיס ר"ז מז"ב, אשר הי' הולך ומדפיס ש"ס בז"ב. בתוך הזמן אשר גבלו להם להאחים, רבנים גדולים, בחרמות ושמתות, שלא יכנס אחר בגבולם וידפיס ש"ס, וכתבו ע"ז דייני ק"ק פורדא דהאחים המה התובעים וצריכים לבוא אל מקומו של ר"ז לדין, ואם לא יבואו. יתירו החרם לר"ז, אמנם האחים רצו לדעת מקודם טענת ר"ז, מה שיש לו לטעון נגדם, ור"ז לא רצה לגלות טענתו עד למשפט, וע"ז סובבים הולכים כל התשובות דשם:
ולא ראינו שם למי שיחלוק בהחלט על דייני פירדא, ואדרבא הגאון בעל זכרון יוסף עצמו נוטה מאוד לדבריהם, עיי"ש בתשובתו בד"ה אך, שבירר שעיקר התובע הם האחים, ואפילו יחשבו לנתבעים ג"כ מוכרחים לדון במקומו של ר"ז מפאת עיקול, עיי"ש, וזה הוא כעין דברי הגאון מהרש"ק בח"ש הנ"ל:
וגם הגאון מהר"ש שם לא כתב אלא דנהי דס"ל לדייני פירדא דהאחים הם התובעים וצריכים לבוא למקומו של ר"ז, מ"מ צריך למלא מבוקשתם, ולהודיע להם טענותיו מקודם, ואם לאו, לא יוכלו להתיר החרם לר"ז, כשלא יבואו האחים למקומו, אבל זולת זה לא נראה שם דיחלוק בהחלט בעיקר הדבר על דייני פירדא, עיי"ש:
ואפילו את"ל דלא כתב שם זה אלא לדעת דייני פירדא, אבל הוא עצמו לא ס"ל כוותייהו גם בעיקר הדבר, אלא ס"ל לעיקר דר"ז הוא התובע, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בנידון דשם, דלפי דברי הגאון מהר"ש שם הי' לו לר"ז תביעת ממון על האחים, עיי"ש, אבל בשידוכין דאין להמבטל שום תביעת ממון על המקיים, י"ל דגם הגאון מהר"ש מודה דהמקיים הוא התובע:
ומהאי טעמא ג"כ אין ראי' מהנוב"י, דהגם אם יהי' אמת כמו שכתבו לו להגאון מהרש"ם בשם ספר אור הישר דגם הנוב"י הסכים למ"ש הגאון מהר"ש דר"ז הוא התובע, מ"מ אין מזה ראי' לשידוכין, וכנ"ל:
ומ"ש עוד במשמרת שלום שם וז"ל והראוני בנוב"י קמא חחו"מ סי' ל' אות ה', והוא כמש"ל בשמו [דצד המבטל הוא התובע] עכ"ל, תמה תמה אקרא על הדמיון הזה, כי באמת לא קרב זה אל זה כלל, דהנוב"י הביא שם מהריב"ש, דהנשבע לעשות דבר שאין הוא לבדו יכול לעשותו בלי צירוף אחר, צריך הוא לתבוע את האחר לדבר הזה, ואם לא ירצה האחר נפטר הוא משבועתו, דאנוס הוא, כגון הנשבע לישא אשה פלונית, צריך הוא לתובעה להינשא לו, ואם היא לא תרצה, הוא אנוס, עיי"ש בריב"ש ובנוב"י, וזה ודאי פשוט מאוד, כי מאחר שאין לו שום טעם ויסוד לבטל שבועתו, א"כ צריך ומחויב הוא לקיים שבועתו, ומאחר שא"א לו לקיים שבועתו בלתי חבירו, ממילא צריך הוא לתבוע את חבירו לזה, דזה הוא בכלל קיום שבועתו, וכשחבירו אינו רוצה אז הוא פטור משבועתו, אבל זולת התביעה שלו אינו יוצא ידי חובת קיום שבועתו, כי כל מה שביכולתו לעשות בענין קיום שבועתו הוא מחויב לעשות:
אבל מה ענין לזה כלל שנים שנשבעו זל"ז לישא זא"ז, או התקשרו בשידוכין, אשר יש חרם הקדמונים ע"ז לישא זא"ז, ואחד מהם רוצה אח"כ לבטל השבועה או החרם מחמת איזה טעם ויסוד שיש לו לזה, שרשאי לבטל השבועה והחרם עי"ז, למה ולאיזה דבר יהי' צריך לתבוע בזה את חבירו, בקיום הדבר אין הוא חפץ, ולצאת ידי שמים בביטול השידוכין אינו צריך לזה את חבירו, כי הוא יודע בעצמו אמיתת הדבר, והטעם שלו, אשר רשאי לבטל השידוכין והחרם עי"ז, ואם הוא אינו סומך בזה על עצמו, צריך להציע הדבר לפני חכם, וכשיראה החכם שאפילו לפי דבריו אינו רשאי לבטל השידוך. יאמר לו כן, ואם יאמר לו שצריך הוא לשמוע בזה גם את חבירו, כי זולת זה אינו יכול לתת לו פטורין עפ"י דבריו לבד במקום שנוגע לאחר, כי אינו נאמן בזה נגד אחר, כפסק הש"ך הנ"ל, מ"מ הוא בעצמו שיודע שהאמת אתו, כבר יוצא בזה ידי שמים בביטול השידוכין, אלא שאינו יכול עדיין להשיג התרה מהחכם בלתי חבירו, וא"כ זה הוא ענין אחר, דהיינו מניעת השגת התועלת, ונפלינן בזה בספק הנ"ל, מי הוא הנקרא התובע בזה, אם זה המבקש התועלת, דהיינו ההתרה מאתנו, או זה שכנגדו המעכב את זה מלעשות שידוך אחר, וכנ"ל, וזה אין לו שום ענין לדברי הריב"ש והנוב"י הנ"ל, כי הם לא מיירי אלא בענין החיוב לצאת ידי שמים בקיום השבועה, וכנ"ל:
ענף י
באופן שאין שום ראי', לא מהנוב"י, ולא מהגאון מהר"ש מאמ"ד, ולא מת' הר המור, שיחלקו על דעת הגדולים הנ"ל, וכנ"ל, ומכש"כ שאין הדבר כמ"ש כ"ת במכתבו שהנוב"י וגם חתנו הגאון ז"ל ס"ל דצד המבטל מקרי התובע, דחתנו הגאון ז"ל [שהוא הגאון החסיד ר' יוסף הצדיק ז"ל אבד"ק פויזנא] בודאי לא מצינו לו שידבר בענין זה כלל:
ומעתה אין לנו מי שחולק על דעת הגדולים הנ"ל כי אם הגאון ר"ג מנ"ש שבתפארת צבי שם, כפי מ"ש במשפט שלום משמו, [כי גם התפ"צ אין לפני], וגם הגה"ק מצאנז זצ"ל כתב בדברי חיים ח"ב חחו"מ ס"ס כ"ה, שהוא פוסק תמיד דצד המבטל צריך לבוא לצד המקיים, אך בדבר הברור ואינו רק גילוי מלתא סגי שלא בפניו, עכ"ל, והיינו כעין שכתבתי לעיל, דכשיש רגלים לדבר לדברי צד המבטל אין צריכין כלל לצד הב', ויכולים להתיר לו לעשות שידוך אחר גם שלא בפניו של צד הב'], ובספר דברי גאונים שם כתב שכן פסק בשו"ת בר ליואי כהדברי חיים, ובמשפט שלום שם כתב, ששמע שרבים מגדולי הדור חלקו על הגאון מהרש"ק בזה, ומדכתב רבים מגדולי הדור חלקו, מכלל דכולם לא נחלקו עליו, ולזאת מי יודע כמה מגדולי הדור שהסכימו עמו בזה, וגם לעומת זה ניתוסף לנו מכלל דברינו הנ"ל, שגם דייני פירדא והגאון בעל זכרון יוסף ס"ל ג"כ דצד המקיים צריך לבוא למקומו של צד המבטל החרם, וכנ"ל:
ומעתה נחזי אנן, מאחר דיש לנו רובא דמינכר מגדולי אחרונים ז"ל, אשר ס"ל דצד המקיים הוא התובע, ויכולים אנו להזמינו לבא לדין לעירו של צד המבטל, ואם לא יבא, יכולים אנו להתיר לזה לעשות שידוך אחר, הלא המה, הכנסת יחזקאל, והתורת יקותיאל, דייני פירדא, והזכרון יוסף, התפארת צבי, והרי בשמים, הגאון מהרש"ק, והגאון מהרש"ם, וגם מסתבר טעמייהו להמתבונן היטב, ובשגם נראה ברור, דאלו הוי ידעו החולקים הנ"ל, שכבר קבעו בזה הלכה למעשה, רבני קשישאי עמודי הוראה, הכנסת יחזקאל והתוי"ק ז"ל, דלא הי' חולקים על המהרש"ק בזה, רק הי' מבטלים דעתם, והי' אומרים כבר הורו זקנים, ובדברי חיים שם אחר דבריו הנ"ל כתב וז"ל, אך הגידו לי בשם מהרש"ק שפסק וכו', אך מה לנו בהכרעת ספרי זמנינו, עכ"ל, ומזה נשמע, דאם הי' יודע שכבר הורו כן הלכה למעשה כמהרש"ק רבני קשישאי הנ"ל, אשר הי' איזה דורות לפני זמנו, שהו' מבטל דעתו נגדם, ובל"ס דה"ה לכל אשר חלקו בזה על המהרש"ק, דהיו מבטלים דעתם נגד הוראת זקנים הנ"ל, ועיין בחו"מ סי' כ"ה סוף ס"ב בהגה שכתב אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון, ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוו הדרי בהו, עכ"ל:
ובנ"ד ברור הוא שלא ידעו מהפסק של רבני קשישאי הנ"ל הכתוב בפנקס של ק"ק אה"ו, ואילו הוי ידעו היו מבטלים דעתם כנגדם. ומאחר שכן, בודאי מאן דעביד כמהרש"ק וסייעתו לא משתביש, כי יש לו מקום גדול וחשוב לסמוך עליו, וגם יש לצרף לזה לסניף מה שכתבתי לעיל דמדברי תשובת הרשב"א מוכח להדיא דלא כהש"ך, אלא דאדם נאמן על עצמו לענין איסור שבועה בכל ענין אף שהוא נגד אחרים, ואפילו בלא רגלים לדבר, וכנ"ל, ואם ננקוט כן, בודאי נוכל להודיע לשכנגדו שיבא לדין, ואם לאו נתיר לזה לעשות שידוך אחר עפ"י דבריו, דהא נאמן הוא בהם, וכנ"ל, והגם דלמעשה ח"ו להורות נגד רבינו הש"ך, מ"מ סניף מיהו הוי להנ"ל:
ענף יא
ומעתה נבוא לנידון דידן, וכבר כתבתי בפתח דברינו דבנ"ד לא הייתי צריך לבוא לידי מדה זו, להוראת מהרש"ק וסייעתו, אבל כל מה שעשיתי בזה הוא אליבא דכולי עלמא, ולזאת אספרה כמו, אמנם בקיצור מופלג במה שנוגע לדבר בגנות אדם, ולא אגלה בזה אפילו טפח, ואכסה מאה טפחים:
הנה שידוך הזה נעשה אשתקד סמוך לימי חנוכה, וקבעו זמן הנישואין בר"ח שבט שלאחריו, ובשידוך הזה הי' קביעות הזמן נקודה עקרית וכו', ולא כשאר שידוכין שכתב הט"ז שקביעות הזמן אינו עיקר בהם, וכנודע עבר הזמן, מחמת אי היכולת להשיג הפאפירען של החתן מאמעריקא, והחתן הי' בבית אבי הכלה עד לאחר פורים, לערך שנים עשר שבועות, ואז נסע החתן מביתו, לא נודע לאן פנה, וסמוך לימי פסח בא אבי הכלה לפני, והציע לפני במר רוחו כי נפל מאוד בשידוך הזה ממעל לראשו, ובשום אופן אי אפשר לו לקיים השידוך הזה, ראשית, כי אין אפשרות לעשות הנשואין, כי דודו של החתן השיב מאמעריקא על בקשתם ממנו לשלוח משם הפאפירען, שמן הנמנע הוא להשיג משם פאפירען כאלה עבורו, וגם בעת אשר הובאו המענטריקעס של החתן ממדינתינו לפני הפאליצייא מגאללוב, שלחו אותם אל הקונזעל האשכנזי אשר בווארשא, לקיים אותם עפ"י חקירה ודרישה מהפאליציע שבמדינתינו, ותשובתו נשאר מעל, [וגם עד עתה אין קול ואין עונה ואין קשב ממנו ע"ז, אשר תמיד בא הקיום ממנו על כזאת בזמן קצר מאוד,] ומזה נראה כי גם המענטריקעס אשר השיג ממדינתינו אינם כשרים כדבעי, וזאת שנית, כי במשך הזמן שהי' החתן בביתו הכירו היטב תכונתו ומהותו, אשר עפ"י זה הכלה אומרת שאפילו אם יחתכו את ראשה לא תנשא לאיש הזה, כי היא שונאת אותו ומאוס עליה, ע"י התנהגותו בביתם, ומצורף לזה לא כתב שום תמונת אות, לא לאבותיה, ולא אליה, מיום נסעו מביתם, [וגם עד עתה עוד לא כתב אליהם] מזה נראה אחת משתים, או הנהגה בלתי מנומסת ובלתי אנושית, או שאינו חפץ בה, ולזאת איך שהוא, גם היא לא תחפוץ בו, ומאוס עליה ושונאת אותו, מחמת כל הנ"ל, ואבי הכלה הציע לפני כל דבריו הנ"ל הכל באריכות, ובהוכחות גלויות ועצומות, אשר לא לבד שאמתלאות של הכלה המה טובים, ויש רגלים לדבר לכל הדברים הנ"ל, אלא שמבורר עוד יותר, עד שנוכל לומר שהוא דבר הברור ואינו רק גילוי מלתא, שנזכר בדברי חיים הנ"ל להדיא דנוכל להתיר לו שלא בפני הצד שכנגדו, באופן שמן הדין היינו יכולים להתיר לצד הכלה לעשות שידוך אחר גם שלא בפני הצד שכנגדו, וכנ"ל, אמנם יען כי אין למהר כ"כ בדברים כאלה, כנודע מקדושי עליון ז"ל, לזאת דחיתי את אבי הכלה בדברים ויעצתי לו שאל ימהר לנתק מוסרות השידוכין, והזכרתי לו מאמר חז"ל, הרבה ילדות עושה, וכדומה, ובמשך הימים יוכל להתהפך הכל לטוב, ולזאת ימתין עוד, אולי בתוך הימים יכתוב להכלה ויפייס אותה, וימשיך לבה אליו, וגם אולי יבואו הפאפירען מאמעריקא ומהקונזעל, והגם שאבי הכלה אמר כי כל זה הוא תקות שוא, כי יודע בבירור שלא ישתנה שום דבר מהנ"ל, בכל זה לא נתתי לו אוזן קשבת, ודחיתי אותו, וכן הי' כמה פעמים, ונמשך הדבר עד חודש אב, ואז בא אבי הכלה לפני בתרעומת גדולה על הארכת הזמן על לא דבר, כי לא נשתנה שום דבר מאשר הי', לא באו הפאפירען מאמעריקא, ולא מהקונזל הפרוסי שבווארשא, גם החתן לא כתב שום תמונת אות אליהם, וכמובן שנאת הכלה גברה עליו ביותר עי"ז, [עיין בנוב"י תניינא חיו"ד ס"ס ר"ד], וכן אמרה הכלה בעצמה ככל הנ"ל, ובשמעי כזאת חששתי מעון עינוי הדין, וכתבתי לצד החתן מכתבי הראשון, אשר בו הודעתי להם שצד הכלה רוצים לבטל השידוך, ושעפ"י הדין אני יכול להתיר להם עפ"י דבריהם לעשות שידוך אחר, וכנ"ל, ובכל זאת אם לא יתרצו הם לזה, יכולים לבוא לפה לעמוד לד"ת עם צד הכלה ע"ז במשך ל' יום, שאעכב עוד עי"ז מלתת להם התרה עד הזמן ההוא, אמנם אם לא יבואו עד אז, אזי אתן התרה לצד הכלה לעשות שידוך אחר, ובמה שנוגע לממון מתי שיבואו לפה לד"ת ע"ז נפסוק ביניהם כד"ת, וכבר כתבתי לעיל דבזה אין אנו נוגעין כלל בפלוגתת האחרונים הנ"ל מי הוא התובע, דבאופן כזה שיש אומדנות המוכיחות ורגלים לדבר לדברי צד המבטל, אין אנו צריכין כלל את הצד שכנגדו לנתינת ההתרה לצד זה לעשות שידוך אחר. רק דטבא לי' להצד שכנגדו עבדינן לי' בהזמנתינו זאת, ואם לא ירצה בטובתינו ולא יבא, אנחנו נותנים לצד זה התרה כדת, וכנ"ל, אמנם אבי החתן השיב לי תשובה במכתב, על מכתבי הנ"ל, בתוך הל' יום, והתחלת מכתבו הי' בזה"ל, "ימחול כבודו לראות עם מי הדין", והציע לפני טענותיו בזה, ותוכן דבריו, שכבר כתב שני פעמים לאמעריקא אודות הפאפירען, ועוד לא באו, ואם אבי הכלה אינו רוצה לחכות, יעשה החתונה בפולין, ואם לא ירצה את השידוך ישיב לי המתנות אשר נתן, וגם קנם חצי נדוניא עכ"ד:
ענף יב
באופן שבפרט הזה של חסרון הפאפירען כבר שמעתי טענות ב' הצדדין, ובעיקר הדבר אין שום הכחשה ביניהם, ששניהם מודים שנתעכבו הנשואין מחמת אי היכולת של צד החתן להשיג הפאפירען מאמעריקא, רק צד החתן אומר שיחכו עוד, או שיעשו החתונה בפולין, וצד הכלה אינו רוצה בשניהם, לא לחכות עוד, ולא לעשות החתונה בפולין, ומעתה הנחתי מן הצד הטענות אחרות הנ"ל של צד הכלה עם כל האומדנות המוכיחות והרגלים לדבר שלהן, [אם כי גם בהם לבד הי' די לתת להם התרה לשידוך אחר, וכנ"ל,], ואחזתי רק בפרט הזה של חסרון הפאפירען, אשר כבר שמעתי בבירור טענות ב' הצדדין ע"ז, וגם צד החתן רוצה לשמוע ממני הדין בזה, וכנ"ל:
ולזאת הישבתי לצד החתן, שידעו שעפ"י דתוה"ק צריכה החתונה להיות בעירה של הכלה, אף אם לא היו החתן והכלה מעיר אחת, ואין צד החתן יכול להכריח את צד הכלה לעשות החתונה מחוץ לעירה של הכלה, ומכש"כ במדינה ומלכות אחרת, ואם גם כי צד החתן אנוס בזה שלא יכול לעשות הנשואין במקום הכלה, מ"מ זה לא מהני לו כי אם לפטור עצמו מהחרם ומהקנס, כי אנוס רחמנא פטרי', אבל מ"מ גם צד הכלה פטורים עי"ז מהחרם ומהקנס, כמבואר כל זה ביו"ד סי' רל"ב סט"ז בהגה, ובש"ך שם ס"ק מ"ג, ובאבה"ע סי' נ' סוף ס"ו בהגה, ובחלקת מחוקק שם ס"ק כ"א, ובב"ש שם ס"ק כ', ולזאת אין ממש בהטענה לעשות החתונה בפולין, ומה שמרמז אבי החתן במכתבו להמתין עוד, עד מתי ימתין צד הכלה, והלא כבר עבר זמן החתונה עי"ז קרוב לשמונה חדשים, [עד העת ההוא], ולזאת נתתי לו בזה זמן ב"ד, לערך ששה שבועות, שאם במשך הזמן הזה, שהוא עד ר"ח מרחשון, לא יבואו הפאפירען מאמעריקא, אזי אתן פטורין לצד הכלה, ומה שנוגע לטענת ממון להחזיר המתנות, וצד הכלה יש להם טענות נגד זה, ע"ז אקח בטוחות מאבי הכלה, שבכל עת אשר יבוא צד החתן לפה, לתבוע אותו לד"ת ע"ז, שיעמוד עמו לד"ת ויקיים הפסק, ע"כ תוכן מכתבי אליו:
וזה שכתבתי הוא פשוט מאוד כמו שכתבתי לעיל, שכן הוא מעשה בכל יום, שאם נתאחר זמן הנשואין ע"י מניעת הסילוק של צד אחד, נותנין לו לזה הצד זמן ב"ד לסלק הנדוניא, ואם עבר הזמן ולא סילק נותנין פטורין לצד הב', ולא משגחינן כלל על מה שהוא אנוס ואין לו לסלק, וכנ"ל מלתא בטעמא, דסוף סוף זה הצר הב' לא עשה השידוך על אופן כזה, והקדמונים לא גזרו חרם ע"ז, וא"כ מה לי עכבת הנשואין ע"י מניעת הסילוק, ומה לי עכבת הנשואין ע"י מניעת הפאפירען של צד אחד, בין כך ובין כך יכולין אנו ליתן זמן ב"ד לזה, וליתן פטורין לצד הב' כשעבר הזמן:
ואדרבא בנ"ד הי' מקום גדול לומר שלא להצריך הזמן ב"ד כלל, כי כבר כתבתי שבנ"ד הי' קביעת הזמן של החתונה דבר עקרי, ובאופן כזה שהזמן הוא דבר עקרי, כבר כתבו הט"ז והש"ך בנקה"כ ביו"ד סי' רל"ו הנ"ל דכשעבר הזמן בסבת צד אחד אף שהוא אנוס, מ"מ צד השני פטור מהשידוכין לגמרי, עיי"ש, וגם צד הכלה צווחו עלי בנתינת זמן ב"ד הזה, באמרם שתקות שוא הוא להשיג הפאפירען, כי הלא דודו של החתן כתב מאמעריקא שהוא מן הנמנע להשיג משם פאפירען כאלה עבורו, וכן נראה באמת מהזמן רב שעבר ולא באו הפאפירען, וגם כי הלא גם מהקונזל הפרוסי אינו בא קיום על המענטריקעס, ומה בצע בהפאפירען אם אין המענטריקעס כתקנן, ושניהן צריכין להיות, והא בלא הא לא סגי, כנודע, בכל זאת עשיתי בזה לפנים משורת הדין נגד צד החתן, ונתתי להם עוד זמן ב"ד הנ"ל, ומה יש לעשות עוד בזה, ואי אפשר לענות דין של צד הכלה עוד יותר, וכבר חוששני על חטא של עינוי הדין נגדם על העבר, וכנ"ל:
ענף יג
ועתה נבא לעמק יהושפט, לדבר בעיקר הדין שהבאתי למעלה בשם הש"ך וח"מ וב"ש, דאפילו כשלא היו דרין החתן והכלה בשעת עשיית השידוכין בעיר אחת, אעפ"כ צריך החתן לבא אל הנשואין לעירה של הכלה, ואם אי אפשר לו לעשות הנשואין בעירה, פטור צד הכלה מהקנס ומהחרם:
ושמא תאמר הלא הבאר היטב שם באבה"ע סי' נ' בס"ק כ"ב אחר שהביא דברי הש"ך והח"מ והב"ש הנ"ל כתב וז"ל, והרב בית הלל חולק עליהם, ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עיי"ש שכתב על הש"ך דלא דק, עכ"ל הבאר היטב שם, וא"כ יאמר האומר, מאי חזית לפסוק כהש"ך והח"מ והב"ש, דלמא הלכה כבית הלל:
ע"ז אען ואומר, [הגם דבמה שנוגע לנ"ד אין מן הצורך להשיב ע"ז, דהא בנ"ד לא הי' דר החתן בשעת עשיית השידוכין במקום קבוע, ולא הי' רשאי לבא כלל לפולין, רק הי' המדובר ביניהם שיתגורר בבית אבי הכלה עד זמן החתונה, וכן הי', וא"כ היינו שניהן דרין בעיר אחת, דבזה לית דינא ולית דיינא לומר אחרת, אלא דצריכין הנשואין להיות דוקא במקום הכלה, כמבואר ברמ"א, ואין זה ענין כלל לדברי הבית הלל, מ"מ כדי לברר האמת, ולהתלמד במקום אחר, איידי דאיירינן בענין זה, הנני אומר] אחרי המחילה רבה מכ"ת של הבאה"ט, שלא הי' מהראוי לו להעתיק דברים האלה בשם הבית הלל, חדא, דאף אם באמת הי' כן, שהבית הלל חולק בדין זה על הש"ך, מ"מ פשיטא דיש לנו לפסוק בזה כהש"ך והח"מ והב"ש, דהמה הרבים, וגם מרי דהלכתא טפי מהב"ה, שדבריהם נתפשטו בכל תפוצות ישראל, וכל ישראל ילכו לאורם, ונמשכים אחרי הוראותיהם:
והגם שהב"ה הוא בתרא נגד הש"ך, דהא הביא דברי הש"ך וחולק עליו, והלכה כבתראי, ואף ביחיד נגד רבים, כמ"ש בפתחי תשובה בחו"מ סי' כ"ה ס"ק ח' בשם הפמ"ג, מ"מ הא הביא הפ"ת שם בשם הר"ר משה רוטנבורג דהאי כללא לא נאמר אלא היכא דהאחרון מברר דבריו בראיות צודקות, אבל כשהאחרון כותב דעתו בסתם בלי שום ראי' שלא כדעת הפוסק הקודם לו, מאי אולמא דהאחרון מהראשון, עיי"ש, ובנ"ד הב"ה אינו מביא שום ראי' ואינו נותן שום טעם וסברא לדעתו, [כמו שנעתיק דבריו לקמן] וא"כ הדרינן לכללין דהלכה כרבים:
ועוד דהא הב"ש הוא בתרא טפי מהב"ה, ומביא דבריו תמיד, וכאן כתב היפוך דבריו, ולא חש כלל אפילו להביא דבריו ולהשיג עליהם, [ומטעם זה לחוד ג"כ לא הי' לו להבאה"ט להביא דברי הב"ה בזה, אחרי ראותו שהב"ש לא חש להביאו, ולא הי' לו להגביה המציאה הזאת אשר הניחה הב"ש ולא הגביה אותה, והי' לו לחשוב שמסתמא ידע הב"ש מה הוא עושה].
ועוד והוא העיקר, דהלא הש"ך והחמ"ח והב"ש לא מלבם הוציאו מלין אלו, אלא ממקור הדין, מתשובת הרמב"ן והריב"ש, והמעיין שם בתשובת הרמב"ן סי' רע"ח ובריב"ש סי' קע"ז יראה להדיא דמבואר בדבריהם דאפילו אם החתן הוא ממקום אחר צריך הוא לבא למקום הכלה לקדש אותה ולכנוס אותה, ואינו יכול להוציא את הכלה ממקומה קודם הנשואין, ואם כי לאחר הנשואין יכול הוא להוציאה ממקומה למקומו, שעל מנת כן נשאה, אבל קודם הנשואין לא, ואפילו כשכבר קדש אותה אינו יכול להוציאה ממקומה קודם הנשואין, רק צריך הוא לבוא אל הנשואין למקומה, ואחר הנשואין יכול הוא להוציאה ולהביאה אל מקומו, עיי"ש בהריב"ש שהאריך בזה:
ומעתה אחר שמבואר כן במקור הדין בתשובות הראשונים כהש"ך והח"מ והב"ש, איך נשמע לדברי פוסק אחרון בלי שום טעם וסברא וראי' נגד דברי הראשונים ז"ל, ופשיטא דדברי הבית הלל במקום דברי רבותינו הראשונים ז"ל אינו משנה:
וכל זה הוא לפי הבנת הבאה"ט בדברי הב"ה, שכוונתו הוא לחלוק על הש"ך בעיקר הדין, ופוסק דכשהחתן הוא ממקום אחר אין צריך לילך למקום הכלה לקדש אותה:
אמנם לקושטא דמלתא איך נוכל לומר כן כלל, דהבית הלל יחלוק על רבותינו הראשונים ז"ל, אשר מבואר בדבריהם כהש"ך, ויחלוק הב"ה עליהם בדברים בעלמא בלי שום טעם וסברא וראי' לדבריו, והלא הב"ה הי' לפניו דברי הריב"ש הנ"ל, כי מעתיק שם באותו ס"ק הרבה מלשונו, עיי"ש, ובו מבואר כדברי הש"ך, וכנ"ל, וגם הלא ראה עכ"פ בש"ך אשר הביא כן גם מתשובת הרמב"ן, ואיך יחלוק הב"ה ע"ז בדברים בעלמא, מי ראה כזאת ומי שמע כאלה בשום ספר לחלוק על הראשונים ז"ל בלי שום יסוד:
ועוד כי זה לשון הב"ה שם, מקודם הביא דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סט"ז, ראובן ושמעון שהיו דרים וכו', ותמה על הרמ"א תרי תמוהי, [אשר במחכ"ת לק"מ להמעיין באמת, ואכ"מ להאריך בזה,] ושוב כתב בזה"ל, וגם בעל ש"ך כתב שם וצ"ע, ולא דק בזה, משום דאם החתן הוא ממקום אחר דאין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עכ"ל הב"ה שם אות באות:
ופשטות דברים אלו מורין, דהשיג על הש"ך במה שהניח בצ"ע על הרמ"א, דלמה כתב דוקא שהי' דרים בעיר אחת, דהא בתשובת הרמב"ן מבואר דאפילו אם הי' החתן ממקום אחר ג"כ צד הכלה פטור, דאין לו להוציא בתו ממקומה אפילו אם הי' הבעל ממקום אחר, עיי"ש בש"ך, וע"ז כתב הב"ה דלא דק, משום דכשהחתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, ור"ל ומשו"ה אין צד הכלה פטור כשאין הכלה רוצה לילך למקומו, וכן הבין באמת הבאה"ט בדברי ב"ה, וכנ"ל:
אבל לשון הב"ה תמוה מאוד לפ"ז, דמלבד שזה הוא נגד המבואר בהראשונים ז"ל, וכנ"ל, אף גם זאת, דמה בכך שאין כופין אותו לילך למקומה לקדש מ"מ כיון דלא שמעינן שכופין אותה לילך למקומו, למה יהי' צד הכלה חייב, וע"כ צ"ל לפ"ז דס"ל להב"ה דכשהחתן הוא ממקום אחר כופין את הכלה לילך למקומו, ומשו"ה צד הכלה אינו פטור, וא"כ כך הי' לו להב"ה לכתוב בפירוש, דכופין אותה לילך למקומו, ולא להיות העיקר חסר מן הספר:
ענף יד
אשר על כן, מכל הנ"ל נ"ל ברור כשמש, דמעולם לא הי' כוונת הב"ה לחלוק על עיקר הדין שהביא הש"ך בשם תשובת הרמב"ן דגם כשהי' החתן ממקום אחר אין לאבי הכלה להוציא בתו ממקומה להנשואין, אלא דהב"ה בא ליישב הצ"ע של הש"ך על הרמ"א, וע"כ ט"ס יש בדברי הב"ה, ואם נרצה אין צריך רק הג"ה קטנה בדבריו, והוא דצ"ל "דאז" במקום "דאין", לא "דאין כופין אותו", אלא "דאז כופין אותו":
וכדי להבין זה, אעתיק מה שכתבתי בגליון היו"ד שלי על הצ"ע של הש"ך הנ"ל, וזה לשוני שם, ולפענ"ד נראה דמשו"ה נקט הרמ"א שהיו דרים בעיר אחת משום סיפא דקתני גם ראובן פטור, וזה הוא דוקא כשהיו דרים בעיר אחת, ומשו"ה כאן שהוצרך לצאת, דמקרי אנוס, לא מחייבינן לי' השתא לילך אל עירה לכנוס, דגם הוא לא נשבע אדעתא דהכי לילך מעירו אל עיר אחרת לכנוס, אבל כשלא היו דרים בעיר אחת, דאז נשבע אדעתא דהכי לילך מעירו אל עירה לכנוס, דבסתמא כך צריך להיות שילך אל עירה לכנוס, כמ"ש בתשובת הרמב"ן והריב"ש שם, הוא אינו פטור אם אינו בא לעירה לכנוס אותה, ואף שבתוך הזמן קבע דירתו מפני הצורך בעיר אחרת מאותה שהי' דר בה בשעת השבועה, מ"מ מה בכך, כיון דנשבע אדעתא דהכי לילך מעירו לעירה לכנוס, מה לי מעיר זו לעירה, ומה לי מעיר זו לעירה, אם לא שיש מרחק רב ומופלג מעירו השניה לעירה מה שלא הי' כן מעירו שהי' דר בה בשעת השבועה, והוצרך לקבוע דירתו דוקא בעיר המופלגת והרחוקה הזו, דאז ג"כ יש לומר דאדעתא דהכי שיהי' לו טלטול הדרך רב כזה לכנוס, לא נשבע, אמנם הרמ"א שכתב ואח"כ יצא ראובן ובנו מן העיר, מיירי בכל גוונא, אף שלא הרחיקו ללכת, רק יצאו מן העיר הזו, ומשו"ה כתב שהי' דרים בעיר אחת דאל"כ ראובן אינו פטור, וכנ"ל, ע"כ לשוני בגליון שם:
וכזה יש לומר ג"כ בדברי הרמ"א באבה"ע סי' נ' סס"ו שכתב שם ג"כ והיו דרים בעיר אחת, והיינו משום דמהרמ"א משמע שם דגם זה שיצא פטור מאחר שהי' אנוס לצאת, כמ"ש הח"מ והב"ש שם, ולזה נקט הרמ"א גם שם דוקא שהי' דרים בעיר אחת, הא אם הי' דר החתן בשעת השידוכין במקום אחר, אינו פטור כשאינו בא עתה אל עירה לכנוס, אף שהי' צריך לצאת מהעיר אשר דר בה אז, דכיון דהשידוכין נעשו על דעת שילך מעירו לעירה לכנוס, מה לי מעיר זו לעירה, ומה לי מעיר זו לעירה, וכנ"ל:
שוב ראיתי שבדברי הרמ"א באבה"ע שם ניחא בפשיטות מ"ש והיו דרים בעיר אחת, דהא הרמ"א כתב שם סתם ויצא אחד מן העיר וכו', ומשמע מזה דאפילו יצא צד הכלה מן העיר אינה יכולה להכריח את החתן לבוא למקומה לקדשה, וזה על כרחך דוקא כשהיו דרין בשעת השידוכין בעיר אחת, דלא על דעת לילך למקום אחר לקדש איתה נעשו השידוכין, אבל כשגם בשעת השידוכין לא היו דרין בעיר אחת, א"כ מיד נעשו השידוכין על דעת לילך אל עיר אחרת לקדשה שם, וכמ"ש הש"ך, וא"כ גם כשיצאה אח"כ משם אל עיר אחרת, מה לי עיר זו או זו, וצריך לילך לעירה לקדשה:
וזה נראה בכוונת הב"ה לפי הגהתי הנ"ל, שכתב בזה"ל, וגם בעל ש"ך כתב שם וצ"ע, ולא דק בזה, משום דאם החתן הוא ממקום אחר דאז כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עכ"ל, ורצונו לומר כמו שכתבתי לעיל:
ומשו"ה כתב הרמ"א שהיו דרים בעיר אחת, משום דאם החתן הוא ממקום אחר אינו פטור כשאין בא עתה אל מקומה לכנוס, דכופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, כמו שעשה השידוכין מיד על דעת כן לילך מעירו אל עירה לקדש אותה, ומה לי מעיר זו לעירה או מעיר זו לעירה וכנ"ל, כן נראה להגיה בדברי ב"ה בכדי שלא לעשות הג"ה גדולה:
אמנם יותר נ"ל להגיה הלשון של הב"ה באופן אחר, יען כי גם בלא הנ"ל לשונו של הב"ה מגומגם, במ"ש דאין כופין, או כפי שהגהתי דאז כופין, דהד' מיותרת, דהי' לו לכתוב "אין", או "אז", ולזאת נ"ל יותר דחסר ג"כ ב' תיבות בבית הלל, וכצ"ל שם, דאם החתן הוא ממקום אחר אינו פטור דאז כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, ובזה א"ש הכל, והיינו ממש כמו שכתבתי אני לעיל ליישב קושית הש"ך, כנלפענ"ד ברור כשמש שמוכרח להגיה אחת משתי הגהות הנ"ל בדברי הב"ה, והכל הולך אל מקום אחד ליישב קושית הש"ך כמ"ש לעיל בגליון היו"ד, וכנ"ל, אבל ח"ו להעלות על הדעת שהב"ה בא לחלוק בזה על עיקר דינו של הש"ך אשר הוציא מתשובת הרמב"ן וכן הוא בריב"ש, וכנ"ל, ולדעתי לא יחלוק על ב' הגהות הנ"ל גם יחד כי אם המתעקש ובלתי מודה על האמת:
וזה הי' טעמו של הב"ש אשר לא הביא כלל שהב"ה לא ס"ל כמו שפסק הוא והח"מ ולדחות אותו, אבל גם הב"ש הבין כן בדברי הב"ה כמו שהגהתי ופירשתי, ובהיות כן אדרבא גם הב"ה ס"ל בפשיטות כפסק הש"ך וח"מ וב"ש שכן מבואר להדיא במקור הדין בתשובות הראשונים ז"ל, וכנ"ל, וז"ב:
ענף טו
הנה הארכתי בפרט הזה כדי לברר האמת, שאין שום חולק על הדין שהוציאו הש"ך והח"מ והב"ש מתשובת הראשונים ז"ל, דגם כשהחתן הוא ממקום אחר אינו יכול להוציא הכלה ממקומה להנשואין, רק צריך הוא לבא להנשואין למקום הכלה, ואם אי אפשר לו לבא, פטורים עכ"פ צד הכלה מהחרם ומהקנס, אמנם בנ"ד לא צריכינן לזה, דבנ"ד היינו שניהם היו דרין בעיר אחת, וכנ"ל, וזה מבואר ברמ"א:
ומ"ש כבודו במכתבו שלפי דברי אבי החתן הותנה בשעת התנאים שהזוג יוכלו לדור גם בפולין, וא"כ גם החתונה יכולה להיות בפולין, בעיר הסמוכה למקום הכלה, כבר נסתר זה ממה שכתבתי לעיל בשם הריב"ש, דאפילו במקום שיכול להוציאה לאחר הנשואין גם למלכות אחרת, מ"מ קודם הנשואין אינו יכול להוציאה מעירה לעיר אחרת להנשואין אפילו באותה המלכות, ודברי ריב"ש הללו הובאו באבה"ע סי' ע"ה ס"ב בהגה, והגם דהב"ש שם ס"ק י"ג פקפק ע"ז, יען דמהרשב"ץ מוכח להיפוך עיי"ש, וגם הרמ"א סיים שם מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו האשה צריכה לילך אחריו, עכ"ל, מ"מ פשוט מאוד דכל זה מיירי דוקא בארוסה, שכבר קידש אותה, כמבואר במקור הדין שם ברשב"ץ ובתשובת מיימוני דמיירי בשכבר קידש אותה, ובזה כיון דכבר היא אשתו, יש סברא לומר דיכול להוציאה אף שלא נשאה עדיין, ולכך באמתלא יכול להוציאה, אבל בשידוכין בעלמא כתב הרמ"א בסתם ביו"ד סי' רל"ב סט"ז ובאבה"ע סי' נ' סס"ו דפטורה מהשבועה ומקנס ואינו יכול להוציאה ממקומה לקדש אותה, ולא התנה שם כלל דבאמתלאות יכול להוציאה, וגם הב"ש סתם שם דבכל אופן צריך הוא לבא אל הנשואין למקומה, ולא פקפק כלל ע"ז, מזה שמעינן דבשידוכין בעלמא לכ"ע אינו יכול להוציאה ממקומה לקדש אותה בשום אופן, וכמ"ש במקור הדין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ח "שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נשואין, והקפדה ודאית היא זו, וכו' עד כש"כ עכשיו שהכל מקפידים על דבר זה בכל מקום, וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שינשאו במקומן, ואפילו הי' הבעל ממקום אחר וכו', נמצא שמעון זה [אבי הכלה שאינו רוצה להוציא בתו ממקומה להנשואין] פטור משבועתו וקנסו", עכ"ל הזהב של תשובת הרמב"ן, ומובן ממילא לפ"ז שאין חילוק בזה בין להוציאה מעירה לעיר רחוקה או לעיר הסמוכה, בכל ענין אינו יכול להוציאה קודם הנשואין, בשידוכין בעלמא, אליבא דכ"ע, אף דלאחר הנשואין או לפעמים גם לאחר שקדש אותה יש אופנים שיכול להוציאה, וכנ"ל:
ועוד נראה פשוט דאף אם הי' הדין נותן שיכול להוציאה לפולין להנשואין, מ"מ לא היתה צריכה להינשא לו בלא הפאפירען מאמעריקא, ופטורה מחרם וקנס עי"ז, כי יש בזה הקפדה גדולה מאוד, עוד יותר מהקפדת המקום, אשר פטר בת' הרמב"ן אותה משבועה וקנס עי"ז, כי מודעת זאת, שבת פרייסען הנשאת לאיש מפולין, מאבדת עי"ז הזכות לשבת בארץ מולדתה, בכל ימי חייה, אפילו נתארמלה או נתגרשה ח"ו בשום אופן לא:
וכבר הי' מעשה לפני איזה שנים, שאחד מגאלוב השיא בתו לאיש מפולין, אח"כ עשה האיש באנקראט, והוכרח לברוח לאמעריקא, ותשב האשה לגאלוב לבית אביה, וכאשר ישבה שמה שבועות אחדים, נתגרשה משם בכל תוקף ע"י הפאליצייא בלי חמלה, כך הוא מעשה עמלק
ומעתה בנ"ד שהבתולה נשתדכה לאיש הבא מאמעריקא, ויש לו פאפירען משם, על דעת שתינשא לו ע"י מכתבי תעודה מאמעריקא, ואז תכתב בהפאליציי שהיא אמעריקאנית ולא יסגר לפניה ארץ מולדתה ופתח בית אביה, והברירה תהי"יז בידה לדור באשר תרצה, בפרייסען או בפולין, כפי ראות עיניה באיזה מקום יהי' טוב להם יותר, "פת בסלה", ועכ"צ שלא תבא בית אביה פתוח לפניה, לא כן עכשיו שתנשא לו בפולין, או אפילו בגאלוב, ע"י מכתבי תעודה מפולין שאז תכתב בהפאליצוי לפולנית, תסגר לפניה ארץ מולדתה ובית אביה לנצח, וכנ"ל בודאי הקפדה גדולה ועצומה יש בזה:
ובפרט באיש כזה ממדינתינו הבא מאמעריקא, אשר הנסיון התמידי מעיד. כי הבאים מאמעריקא למדינתינו, רובם ככולם לא יוכלו להתעכב פה, רק שבים לאמעריקא, מחמת ששוב לא יוכלו לסבול צוק העתים אשר יש פה בעו"ה, ואיש כזה עלול שאחר זמן, רב או מעט, ישוב לאמעריקא, ובתחלת נסיעתו לשם עוד לא יוכל לקחת אשתו עמו, כנודע, ואז תשאר ח"ו האשה פה שוממה וגלמודה, מבלי תוכל שוב אפילו לשוב לבית אביה, היש לך קפידא גדולה מזו, ואם ע"י הקפדת מקום הנשואין פטר בת' הרמב"ן את צד הכלה מהשבועה ומהקנס, מכש"כ שיש לנו לפטור אותם מהחרם ומהקנס ע"י הקפדה זו, דאדעתא דהכי לא עשו השידוך, ולא התחייבו עצמם בהקנס, ולא גזרו הקדמונים חרם ע"ז, וזאת היא עיקר טענתם של צד הכלה בפרט הזה של חסרון הפאפירען מאמעריקא, מחמת קפידא הנ"ל, וקפידת המקום הוא אצלם טפל נגד זה:
וגם מסופק אני מאוד אם החתונה היתה יכולה להיות כלל בפולין בגלוי כפי חוקי המדינה, כי הלא חזינן דהקונזל הפרוסי לא רצה לקיים המענטריקעס של החתן, מכלל דאין הדבר כתקנו, אם לא שנאמר לעשות הנשואין בפולין בהסתר, או בדרך עקלתון, וד"ל, ואולי רמז זה כבודו במכתבו שכתב בזה"ל "כי יכולים לעשות הכל בפולין" ולכנוס בדברים כאלה בודאי אין אנו יכולים להכריח את צד הכלה, וזאת הוא בודאי הקפדת כל אדם בזמנינו שבעו"ה אין יד ישראל תקיפה, בודאי שום אדם לא יפקיר בתו הבתולה לתתה לאיש אשר אין מכירים אותו עדיין, ובפרט כמו בנ"ד הבא מאמעריקא, ואין להם אימון בו כ"כ, בלא התקשרות עפ"י חוקי המדינה עכ"פ, וד"ל:
קיצור הדברים שבלא הפאפירען מאמעריקא, וקיום המענטריקעס מהקונזל הפרוסי, לא יוכל להיות התחלה כלל להנשואין בנ"ד:
וגם אין לשכוח כי הכלה אומרת ששונאת אותו ומאוס עליה, באמתלאות נכונות וגלויות, אשר הקטן שבהם הוא מניעתו שום תמונת אות אליה מיום נסיעתו מביתם, ודבר זה לבד מספיק, כמ"ש בנוב"י תנינא חיו"ד ס"ס ר"ד, ואיה היושר להמתין עוד, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ולפי השערתי אין החתן רוצה בשידוך הזה, ואינו חושש לביטולו, ומניעת מכתבו תעיד ע"ז, רק אביו צר לו בזה, ויאמין לי כי צר לי בצערו עבור זה, אבל מה לעשות, ואבי הכלה צעק עלי צעקת חמס על הרחבת הזמן על לא דבר, וכנ"ל, ושבתו יכולה להיות אומללה עי"ז כל ימי חייה, כי כבר עזב ע"י הרחבת הזמן שידוך הגון, וגם כעת מזדמן לו, ואם גם זה יעזוב ע"י הרחבת הזמן, ואח"כ לא יזדמן לה, יהי' לו לצעוק רק עלי, ומה יכולתי לעשות, אי אפשר בכזאת לאחוז במדת הרחמנות יותר מדאי נגד צד לאחד, כי הרחמנות לזה הוא אכזריות לזה, ולזאת צריכין לעשות כתורה, וכן עשיתי, וצירפתי עמי ב' בני תורה מופלגים מפה, ונתתי פטורין לצד הכלה, ובמה שנוגע לתביעת המחנות בחזרה לקחתי בטוחות מהם על קיום הפסק:
והי' זה שלום, כנפשו וכנפש ידידו הבלתי מכירו הדו"ש מלונ"ח. יהודה ליב הלוי,